שלש מצוות הנישואין

ב

"הלכות אישות" של ספרו "היד החזקה" דן הרמב"ם במצוות הנישואין. שם הוא מונה שלש מצוות שהן חיובי הנישואין: א. מצות עשה "לישא אשה בכתובה וקידושין" (אליה מצטרפת מצות לא תעשה "שלא תבעל אשה בלא כתובה וקידושין"). ב. מצות לא תעשה "שלא ימנע שאר כסות ועונה" (שהיא בעצם מצוה חיובית, של קיום מצות שאר כסות ועונה האמורה בתורה – "משפט הבנות"[רכד]). ג. מצות עשה "לפרות ולרבות ממנה".

ישנן כאן שלש מצוות המהוות המשך אחד של חיי הנישואין (לפי הסדר הזה, בו מונה אותן הרמב"ם): החל מעצם הנישואין במצות קידושין, דרך מימוש קנין האישות של הנישואין במצות עונה, ועד תכליתו במימוש יעד הנישואין בלידת זרעא חייא וקיימא.

את שלש המצוות הללו ניתן להקביל לשלש מצוות הציבור[רכה], שגם להן סדר הכרחי ותכליתי – העמדת מלך, הכרתת זרעו של עמלק ובנין בית הבחירה[רכו]:

בקידושין ממליך האדם את אשתו, לה יצטרך לדאוג ואותה יצטרך לכבד יותר מגופו[רכז], כ"קונה מלך לעצמו"[רכח]. לכן זו התחייבות הדומה להעמדת מלך (ועל האדם לדעת ש"מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול"[רכט]!).

מלחמת עמלק היא מלחמת היצר, המתחוללת בעיקר תוך כדי קיום מצות העונה. ועוד, תוך כדי קיום העונה מתחוללת הבחנה בין זרע הקדש, זרע אמת, לבין זרע פסול, זרע עמלק הנדחה ונמחה.

בלידת ילד מתגלה השותף השלישי השורה בין בני הזוג, כהשראת השכינה במקדש, מקור ברכת הפריה והרביה בישראל – "המקום אשר אזכיר את שמי [שם, בבית המקדש] אבוא אליך וברכתיך [בברכת אדם הראשון, 'פרו ורבו'[רל]]"[רלא].

והנה, סדרן הפנימי של שלש המצוות, ככל ענין עיקרי בעבודת ה', הוא הסדר של הכנעה-הבדלה-המתקה כפי שלימד מורנו הבעל שם טוב זי"ע[רלב]:

את מצות הקידושין מתאר הרמב"ם בריש הלכות אישות כריסון הקשר הטבעי שנהג קודם מתן תורה בין איש ואשה. קשר זה הוא אישי מאד מטבעו, ואילו התורה מצוה על האדם לממש קשר אישי זה רק אחרי קיום מצות הקידושין על פי התורה. מצות הקידושין דורשת מודעות ציבורית לקנין האשה לאיש, מודעות הנוצרת על ידי שני עדים כשרים. ריסון זה של הקשר שנהג קודם מתן תורה הוא הכנעת טבעו הראשון של האדם בהתאהבות סתמית.

למצות עונה יש זמן קצוב ומדויק (לכל אחד ואחד לפי מלאכתו). קיום העונה בזמנה הוא עבודת הבדלה. ככלל, כל מצות לא תעשה שייכת לעבודת ההבדלה, לקו של עליה מתוך המציאות, שעל ידה נחשפת נשמתה הפנימית. ובפרט, תיקון יצרא דעריות הוא בהבדלת הכוונה הפנימית של מילוי רצון ה' בקיום העונה האמורה בתורה מהתאוה החיצונית. רק מתוך הבדלה זו זוכים לשביעה אמיתית מהקשר בין בני הזוג, בסוד "מרעיבו שבע"[רלג].

כשם שכללות מצות העונה מבוססת על זמן, כך גם עבודת ההבדלה של "מרעיבו שבע" מתבטאת בתוך הזמן: בזהר[רלד] נדרש על הפסוק "לסריסים אשר ישמרו את שבתותי"[רלה] כי הוא מדבר על "אינון חברייא דמסרסן גרמייהו כל שאר יומין בגין למלעי באורייתא, ואינון מחכאן משבת לשבת" (– אלו החברים שמסרסים עצמם כל שאר ימי השבוע בשביל לעסוק בתורה, ומחכים בזיווגם משבת לשבת). בניגוד לזיווג של חול, המגביר את התאוה ומותיר תחושה של ריקנות, הרי שהזיווג ביום השביעי פועל את השובע האמיתי בנפש. זהו זיווג הצדיק, עליו נאמר "משביעין אותו תהי צדיק"[רלו]. דווקא על מי שמבדיל בין תאוות הזיווג בימי החול לקדושת הזיווג בשבת, הבדלה שיכולה להתממש גם בקידוש זיווגי החול עצמם[רלז], נאמר בהמשך לפסוק הנ"ל "ונתתי להם בביתי ובחומֹתי יד ושם"[רלח] והם הזוכים להקים בשלמות בית נאמן בישראל.

מצות פריה ורביה היא תכלית הקשר בין איש לאשתו, מימושו והנצחתו במציאות. זו ההמתקה של התהליך כולו, בלידת פירות טובים ומתוקים.

והנה, לפי ההלכה, מצות "פרו ורבו" מתקיימת רק עם פטירת האדם מעלמא דין, כאשר הוא מותיר אחריו בן ובת[רלט]. לפי זה, עיקר ההמתקה במצות פריה ורביה היא המתקת מות האדם. מצוה זו מגלה כי מותו לא היה כפשוטו, והוא ממשיך להתקיים – "מה זרעו בחיים אף הוא בחיים"[רמ]![רמא]

כמשפט הבנות

ב

פרשת משפטים נאמר על חובות הבעל לאשתו "כמשפט הבנות יעשה לה"[רמב].

בהקדמת תקוני הזהר נאמר "משפט – רחמי", ללמד כי משפט אמיתי נובע מרחמים ומשקף אותם. "משפט הבנות" הוא ההופעה הראשונה של המושג "משפט" לאחר כותרת הפרשה "ואלה המשפטים"[רמג]. עובדה זו מחזקת מאד את ההבנה שיסוד המשפט הוא רחמים, כיחס הפנימי שבין האיש לאשתו. יחס הרחמים עמוק אף מיחס האהבה שבין איש ואשתו.

ונסביר: אהבה אמיתית משמעה רצון להעניק, אך פעמים רבות יש אנוכיות דקה במניעי האהבה. גם כאשר אין ביסוד הנתינה שקולי 'קח ותן' המצפים לתמורה, שאז אין זו אהבה כלל, האוהב האמיתי נהנה מעצם ההשפעה, ולאו דווקא מהנאת בן זוגו בקבלת הדברים. כלומר, אהבה מתמקדת בעצם הנתינה, ולא באופן בו מתקבלים הדברים. לעומת זאת, רחמים הם הזדהות. כשאדם מזדהה באמת עם תחושות בן/בת זוגו, מושם אצלו הדגש על האופן בו מתקבלת כל הענקה שלו אצל הזולת. אז מנחה את הנתינה מחשבה מה באמת חשוב לבן הזוג, למה הוא זקוק וממה הוא עתיד להנות.

ביחס מהאיש אל אשתו, מימוש נכון של "משפט הבנות" המוטל על הבעל יתכן רק מתוך הזדהות עם אשתו. רגש הרחמים חושף את האשה שבתוך האיש, את ההזדהות הנשית אותה קיבל מרחם אמו, מעדן אותו ומאפשר לו להעניק באופן עדין ו'נשי', המותאם לאשתו. הרחמים הם פנימיות מדת התפארת, שענינה ריבוי גוונים ויפי. ההזדהות עם האשה מפתחת גם רגישות עמוקה ליפי הנשי, כדוגמת רבי עקיבא אשר בכה על יפי האשה שעתיד לבלות באדמה[רמד]. פנימיות הרגישות ליפי של האשה היא ההזדהות עם נפשה העדינה ועם יפיה הפנימי, והדאגה לבל יועבו ויפגמו בנדנוד של צער.

רמז לכך שעל האיש לחוש בעצמו למה זקוקה אשתו עולה מהתורה. רש"י מפרש "'כמשפט הבנות' – שאר כסות ועונה", אך במפורש הדבר מופיע רק בפסוק הבא. בכך מרמזת התורה שעל האדם לחוש בטרם יאמר לו בפירוש, באינטואיציה המונחית על ידי רחמים אמיתיים, למה זקוקה אשתו ומהו "משפט הבנות".

ורמז נוסף: "הבנות" אותיות תבונה, ללמד שעל האיש לחוש ברגישות ובתבונה מה להעניק לאשתו וכיצד. אז הוא זוכה ש"ביתו זו אשתו" תהפוך לו להיכל קודש – "כמשפט הבנות יעשה לה".

והנה, מפורש בחסידות[רמה] כי המלה תבונה כוללת את האותיות בן ובת. את מצות "פרו ורבו" מקיים האדם בלידת בן ובת, והוא זוכה לכך דווקא באמצעות הרגישות והתבונה ביחס לצרכי אשתו. מכח התמסרות האדם לאשתו לתת לה את עצמו, בנתינה שאין בה כל אנוכיות והנאה של האדם עצמו, הוא זוכה ללדת בן. מכח הזדהות האדם עם אשתו, היינו הזדהות עם חויותיה הנשיות, הוא זוכה ללדת בת. ובסגנון דלעיל ביחס בין אהבה לרחמים: מהשפעת החסד והאהבה על אשתו זוכה האדם ללדת בן, אך דווקא מכח הרחמים עליה הוא זוכה גם לחידוש של לידת בת.

כך יובן כיצד פירש רש"י (שדרכו היא "פשוטו של מקרא") כי "והוי' ברך את אברהם בכל"[רמו] רומז לבן, משום שבפשטות מדתו של אברהם היא מדת החסד והאהבה. לעומתו, דרשו חז"ל ש"בת היתה לו ו'בכל' שמה"[רמז]. חז"ל דרשו כי "בכל" היינו מה שהטעימו הקב"ה לאברהם מעין עולם הבא[רמח], ומציאות העולם הבא (סוד התבונה על פי הקבלה) כוללת הכל – במדרגה זו כולל אברהם גם את מדת הרחמים וזוכה ללדת בת.

שאר כסות ועונה ברוחניות

ל

פי ההלכה מחויב האיש לאשתו בשאר, כסות ועונה – "שארה כסותה ועֹנתה לא יגרע"[רמט]. מעבר לחיוב הגשמי-משפטי בדברים אלו, יש להם גם משמעות בעבודת הנפש המשותפת לבני הזוג:

השאר בגשמיות הוא מזון, והוא רומז בעבודת האדם ללימוד תורה. התורה שהאדם לומד נכנסת ונקלטת בנפשו כמזון רוחני מחיה[רנ]. על האיש להקפיד לדבר עם אשתו בדברי תורה, לספר לה על לימודיו וללמוד עמה. בפרט מחויב האיש ללמוד עם אשתו את תורת החסידות, חלק התורה המשותף לשניהם, אשר נועד להתעכל בתוך הנפש ולעורר בה חיות בעבודת ה' – אהבת ה' ויראתו[רנא].

הכסות בגשמיות היא לבוש, הרומז בעבודת האדם לקיום המצוות. המצוות אינן נקלטות בפנימיות הנפש, משום שאין הן מובנות ונתפסות בשכל האדם, אלא מהוות לבוש מקיף על הנשמהב. האיש מחויב לתת לאשתו הזדמנויות רבות לקיום מצוות מעשיות. עליו לסייע לה בהכנסת אורחים, וכן לעודדה ולתמוך בה שתצא להשפיע על יהודיות נוספות לקיים מצוות. חלק מחובת הכסות היא גם התמסרות הבעל לתת כיסוי וגיבוי לפעולות של אשתו, ולהגן עליה מכל רע.

לאחר העבודה המשותפת לבני הזוג בלימוד התורה וקיום המצוות יתכן יחוד אמיתי ביניהם, בקיום מצות עונה. בפשטות מצות עונה, שהיא "מצוה רבה" של יחוד בני הזוג לתכלית הולדת בנים, מממשת את עצם הקשר של בני הזוג. אך, לעונה גם משמעות בעבודת הנפש, והיא רומזת לתפלה. עבודת התפלה עצמה היא התחברות הדומה לזיווג בין המתפלל לקונו. ועוד, מצות העונה ומצות התפלה דומות בכך שנקבע להן זמן[רנב] (וכן, בדומה לכך שזמן העונה משתנה לפי עיסוקו של האדם, גם בין חכמי ישראל היו כאלו שקבעו לעצמם זמני תפלה פעם בחדש וכיוצא בזה, בשל עוצם התמסרותם המוחלטת לעסק התורה).

הזוג השלם ביותר בין האבות הוא יצחק ורבקה, שהיו "שוין בקומתן", והם עולים בגימטריא יחד תפלה. ביצחק ורבקה נאמר "ויעתר יצחק להוי' לנֹכח אשתו"[רנג], היינו שחיבורם הוא על ידי תפלה. בשאר וכסות הרוחניים, בלימוד התורה וקיום המצוות, מעניק ומוסר האיש דבר לאשתו, ובני הזוג מסייעים זה לזה בהתקדמות האישית של כל אחד מהם בעבודת ה'. לעומת זאת, במצות עונה הרוחנית, בעבודת התפלה, יש יחוד אמיתי ושוויוני בין בני הזוג, כשהם מסוגלים לעמוד יחד לפני ה' בתפלה אחת, מאוחדים ברצון המשותף. בתפלה מתחברים בני הזוג להיות "בשר אחד"[רנד] (= תפלה) המשקף את יחוד ה' מולו הם עומדים.

אם כן, עלה ששאר כסות ועונה, שהם שלשת עמודי הבית היהודי, מקבילים לשלשת העמודים עליהם העולם עומד[רנה]: שאר הוא עמוד התורה, כסות מקבילה לעמוד גמילות החסדים (שהרי עיקר המצוות שמקיימים בני הזוג יחד הם מצוות גמילות חסד והשפעה על הזולת) ועונה היא עמוד התפלה.

והנה, שלשת עמודי הבית היהודי הללו רמוזים כבר במנהגי החופה, שנועדו להכשיר את בני הזוג לקראת כל המשך חיי הנישואין: במאמר "להבין ענין טבעת קידושין"[רנו], אותו מומלץ לכל חתן וכלה ללמוד כהכנה לחתונה, מבואר כי בטקס החופה ממשיכים שלשה מקיפים – הטבעת, החופה והקפת הכלה את החתן:

הטבעת היא בסוד "מקיפין דאבא", כרמז להשראת לימוד התורה ש"מחכמה נפקת"[רנז] על בני הזוג.

החופה, שהיא מעין כסות על בני הזוג, היא בסוד "מקיפין דאריך". כל המצוות המעשיות, הכלולות בעמוד גמילות החסדים, הן רצונו של השי"ת, רצון המכוון כנגד פרצוף אריך אנפין.

הקפות הכלה את החתן הן בסוד "מקיפין דעתיק", רמז למעלת התפלה בה נאמר "ותתפלל על הוי'"[רנח] (ובפרט בענין הנישואין: "על זאת יתפלל כל חסיד"[רנט]). פרצוף עתיק יומין הוא סוד שלמות הענג המופיע ביחודם של יצחק ורבקה, עמוד התפלה, כלשון הפסוק: "יצחק מצחק את רבקה אשתו"[רס]. בשל מעלה עצומה זו של מקיפין דעתיק, המרמזים לעצם השעשוע והתענוג שבקיום העונה בין בני הזוג, יש עדות בישראל המצניעות המשכה זו ולא נוהגות את מנהג הקפות הכלה את חתנה.