חן אמת

"כ

יצד מרקדין לפני הכלה? בית שמאי אומרים כלה כמות שהיא, ובית הלל אומרים כלה נאה וחסודה"[יג].

על דברי בית הלל, כי לפני כל כלה יש לרקוד ולשיר "כלה נאה וחסודה", אומרים בית שמאי שאסור לעשות כן משום "מדבר שקר תרחק"[יד]. בוודאי שגם בית שמאי מסכימים שבשרשה כל בת ישראל היא "נאה וחסודה" – "בנות ישראל נאות הן, אלא שהעניות מנוולתן"[טו] – אלא שעל מי שמתימר לעלות לשרש שאין הוא רואהו אומרים בית שמאי "מדבר שקר תרחק". אדם פנימי מכיר כי אמירת אמת שלמעלה ממדרגתו נחשבת לו כשקר.

לפי זה יש לומר כי בית הלל תולים בכך גופא את התהליך המעלה את הכלה להיות "נאה וחסודה": היחס בין חתן וכלה הוא היחס שבין "חסד ואמת"[טז] (חושבנא דדין כחושבנא דדין) – החתן הוא איש חסד הגומל חסדים טובים עם כלתו, ואילו הכלה היא אשת אמת הקוראת את המציאות נכונה, ובכך מעלה איתה את המציאות לקבל מחתנה. הכלה "נאה" מצד עצמה, מכח האמת שלה, "וחסודה" (לשון פעול) מכח החסד שמשפיע לה החתן. הכלה "נאה" בשל היותה אמיתית – עד שגם כאשר היא חגרת או סומא, המודעות הכנה והאמיתית שלה לכך היא הנוי שלה – בבחינת "נאה דורש ונאה מקיים"[יז] של מי ש"תוכו כברו"[יח]. מכח האמת נושאת החן של הכלה – היא מושכת עליה את חסדי החתן, את אהבתו לענות החן והאמת שלה, ונעשית "חסודה".

מי שמודה על האמת זוכה לאהבת הכל וחוט של חסד משוך על פניו[יט]. ככל שהכלה מתעצמת עם נקודת האמת שלה היא מעלה חן אמת (חן דקדושה, ההפוך מ"שקר החן"[כ] של הקליפה) ומעוררת חסד ואהבה בחתנה.

החסד והאהבה הנמשכים מהחתן אל הכלה מעניקים לה – במציאותה בעולם הזה – יפי של ממש (ההפוך מ"הבל היפי"ח של הקליפה) ועושים אותה "כלה נאה וחסודה" בגלוי.[כא]

שכלול הכלה

מ

תרגום הפסוק "ויכֻלו השמים והארץ"[כב] כ"ואשתכללו שמיא וארעא" נלמד בחסידות[כג] כי למלה כלה יש גם משמעות של שכלול. מהו השכלול לו זקוקה הכלה?

ראשית אצילותה של ספירת המלכות – המייצגת את הכלה – היא כנקודה אחת, כמציאות שכחותיה הנפשיים אינם מפותחים עדיין. לכן, על המלכות-הכלה להשתכלל עד שתהיה פרצוף שלם הכלול מכל כחות הנפש – כחות המושכל (חכמה בינה ודעת), כחות המורגש (חסד גבורה ותפארת) וכחות המוטבע (נצח הוד ויסוד). רק אחרי שכלולה מוכנה הכלה-המלכות ליצור קשר פורה עם חתנה.

בקבלה[כד] נדרש הביטוי "חקל תפוחין קדישין" (– שדה תפוחים קדושים) על שכלול המלכות בליל הזיווג, ליל שבת קדש: "חקל" הוא דימוי המלכות לקרקע בתולה של שדה, השואפת באופן טבעי להזרע ולקבל שפע מלמעלה. "תפוחין" היינו הוספת 'צבע' ורגש אישיים לשדה, תכונות הנצרכות לנישואין (שלשת צבעי התפוח – לבן-אדום-ירוק – מסמלים את הרגשות העיקריים של הלב, אהבה-יראה-רחמים). "קדישין" היינו הוספת שלמות המוחין, בהם מתלבשת עיקר הקדושה, הנדרשת לזיווג פורה.

על דרך זו נדרש הביטוי "כלה נאה וחסודה"[כה], אותו שרים בעת ריקודי החתונה לפני הכלה, על שכלול הכלה:

"כלה" היינו עצם מציאות הכלה ושכלול כחות המוטבע שלה, העולים בכלות הנפש כלפי חתנה. תנועה זו כלפי מעלה היא תכונה מוטבעת בנפש הכלה, "כאור הנר שמתנענע תמיד למעלה בטבעו, מפני שאור האש חפץ בטבע ליפרד מהפתילה ולידבק בשרשו"[כו]. במשיכה זו של בת שהגיעה לפרקה למצוא חתן עוד אין התקשרות אישית לחתנה המסוים.

"נאה" היינו שכלול כחות המורגש של הכלה, בהוספת צבע נאה מיוחד ורגש אישי ביחס לחתנה שלה. נאה הוא גם מלשון נוה ובית – כשנוסף לכלה ממד הרגש האישי כלפי חתנה היא יוצאת מכלל טבע השדה ("חקל") ועולה להיות לו נוה ובית ("ביתו זו אשתו"[כז]), בו הוא יכול לשכון "כתפארת [כללות הצבעים הנאים] אדם לשבת בית"[כח].

"וחסודה" היינו שכלול כחות המושכל של הכלה. בלשון הקבלה, מדת החסד המופיעה כאן היא בסוד "חסדים דאמא" (אילו היה נאמר כי הכלה היא "חסידה" אזי היה נכון לפרש כי זו מדת החסד שבלב, אך "חסודה" היינו קבלת המוחין את החסד ממקורו העליון). שכלול כחות המושכל בחסדים אלו הוא המאפשר לכלה ללדת בנים ובנות ולהיות אם הגומלת חסד עם ילדיה ומשפיעה להם כל טוב. בלשון התורה "חסד" משמעו גם "בושה"[כט], ואם כן "כלה נאה וחסודה" מתפרש גם כ"כלה נאה ובוֹשה" – כלה שמתביישת ביפיה ומצניעה אותו[ל], בהרגשתה ש"שקר החן והבל היפי"[לא] (אך הדבר רק מגביר ומחדד את יפיה, ו"אשה יראת הוי' היא תתהלל" בחן וביפי עצמם[לב]). תכונתם הפנימית של המוחין היא הביטול, וכאשר מודעת הכלה לישות הכרוכה בהתהדרותה ביפיה וברגשותיה מתעוררת בה בושה. הבושה העצמית מעודדת בכלה את עצם הנכונות להיות אם וללדת ילדים, דבר הכרוך בויתור על היופי הבתולי[לג]. גם בהמשך, בושה עצמית זו גורמת לאשה להסיח את דעתה מעיסוק ביפיה שלה ומפנה אותה להיות משפיעה לבניה.

כבר בחתונה מכריזים הרוקדים לפני הכלה שהיא "כלה נאה וחסודה", אך זו רק פתיחה לפעולה נמשכת של שכלול הכלה במשך כל חיי הנישואין. שכלול זה מתחולל מתוך התענוג והחבה של בני הזוג. על כן מתחדשת בחינת ה"כלה נאה וחסודה" בפרט בליל שבת קדש, ליל הזיווג – הזמן של "בכן נפשי לך ערגה, ולנוח בחבת... בו ינוחו בן ובת"[לד] – בסוד "חקל תפוחין קדישין" כנ"ל.[לה]

שבח הכלה לשיטת בית שמאי

ל

דעת בית שמאי יש לרקוד לפני הכלה ולשבחה "כמות שהיא"[לו], ללא כל הפרזה בתיאור יפיה. כנגד שיטתם זו טוענים בית הלל: "לדבריכם, מי שלקח מקח רע מן השוק ישבחנו בעיניו או יגננו בעיניו? הוי אומר ישבחנו בעיניו". גם לדברי בית שמאי אסור לגנות את המקח על לוקחו, ובוודאי שאין לגנות את הכלה על בעלה. אם כן, כיצד נוהגים בפועל לפי דעת בית שמאי כשיש בכלה מום או חסרון ואי אפשר לומר שהיא "כלה נאה וחסודה"?

בעלי התוספות מציעים שלש תשובות אפשריות לשאלה זו:

א. "ואם יש בה מום ישתקו ולא ישבחוה"

ב. "ישבחוה בדבר נאה שיש בה, כגון בעיניה או בידיה אם הם יפות [ובית הלל אומרים ישבחוה לגמרי, דכשמזכירין מה שיש בה לשבח מכלל דשאר לגנאי]"

ג. "ובית שמאי סברי שאף על גב דישבחנו בעיניו, אין להם לחכמים לתקן להזקיק לומר שקר, דהתורה אמרה 'מדבר שקר תרחק'". לסברא זו, דעת בית שמאי היא כי מותר לשנות-לשקר[לז] ולומר שהכלה "נאה וחסודה", אלא שזו "הלכה ואין מורין כן". אל לנו לתקן ולפסוק באופן קבוע ותמידי שחובה על האדם לשקר.

שלש השיטות של בעלי התוספות הן דוגמה מובהקת למושגי היסוד שלימד מורנו הבעל שם טוב זי"ע[לח] – הכנעה ("חש", במשמעות של שתיקה), הבדלה ("מל", מלשון ברית מילה), המתקה ("מל", מלשון מילול ודיבור) – בלימוד הנגלה של התורה:

הסברה הראשונה, שיש לשתוק, היא בסוד "חש", כפשוטו. תקיפות האמת שבה גורמת הכנעה רבה למציאות, כמובן.

הסברה השניה, שיש לחפש בכלה "נקודות טובות"[לט] ולשבחה על הדברים היפים שבה, היא בסוד "מל" של הבדלה – יש כאן הבדלה בין יפי הכלה לבין כיעורה, והדגשת נקודות היפי שבה. אכן, כבכל הבדלה, נוצרת ממילא הדגשה של הכיעור באופן שקול להדגשת היפי, כסברת בית הלל המובאת בתוספות.

הסברא השלישית, שמותר לשקר-לשנות בפה מלא – על אף שאין לקבוע זאת בהלכה – היא "מל" של דיבור, הגורם המתקה לכל מציאות הכלה (כולל הכיעור שבה).

שלש שיטות אלו מבטאות תהליך של התקרבות בית שמאי לבית הלל, במגמה של "לאכללא שמאלא בימינא"[מ] (הכללת השמאל-הדין בימין-החסד). אכן, גם שיא ההמתקה בשיטת בית שמאי לא מספק את בית הלל. לדעתם, ברגע שמתוך אהבה רבה משנים מן האמת ומבצעים בפועל את ה"הלכה ואין מורין כן" היא נהפכת להיות הלכה קבועה והוראה ברורה (כפי שמעשה פינחס זכה בהסכמה שמימית והפך בכך להיות הלכה לדורות). לפי זה, פסיקת בית הלל היא בעצם הנצחת "הוראת שעה" של בית שמאי, ולעתיד לבוא – כאשר גם בית הלל יפסקו כבית שמאי, כמבואר בקבלה – תהיה ההלכה כולה הנצחה של הוראות שעה ושל הלכות שאין מורין כן. דבר זה יתכן רק בסיום עבודת הבירורים, כשהעולם מגיע לשלב ההמתקה (אחרי ההכנעה וההבדלה במשך הגלות).

על החתן והכלה ללמוד מה'שיעור' של אותם הרוקדים לפני הכלה את כל ארבע השיטות שהוזכרו: עליהם לדעת מתי לשתוק ולהבליג על פגמים וחסרונות הנראים בבן הזוג. עליהם ללמוד למצוא זה בזו וזו בזה נקודות ותכונות טובות ונושאות חן ולשבח אותן, כאשר בכך גופא יש ללמוד כיצד לשבח באופן כזה שהנקודות הטובות לא יבליטו את החסרונות האחרים, אלא יבלטו כל כך עד שיאפילו על כל חסרון. עליהם להבחין כיצד ומתי יש לשבח ב"הוראת שעה" גם תכונות שאינן קיימות בבן הזוג, מתוך הידיעה ששבח כזה יכול לחשוף מהעלם הנפש את אותן תכונות רצויות. וכמסקנת ההלכה, על בני הזוג לאמץ בקביעות את אותם שבחים שצצו ועלו כ"הוראת שעה" בזמן מסוים, ולדעת כי דווקא מתוך ה'הגדרה' הקבועה של בן הזוג כנושא כל התכונות הנעלות והרצויות הללו עתידים השבחים להפוך לאמת גלויה ונראית לעין.[מא]

הבנת המציאות – כח האשה

כ

בר המקובלים הראשונים (שלפני האריז"ל) הסבירו כי לכל ספירה שלש בחינות – מה שהיא מקבלת מהספירות שמעליה, בחינתה שלה ומה שהיא משפיעה לספירות שמתחתיה. חלוקה זו מתבקשת עוד יותר לפי קבלת האריז"ל, העוסקת בפרצופים, ומפרטת כל ספירה למגוון של כחות וחלקים שונים.

שלשת החלקים הללו הם בעצם המושכל (– שכל, כחות חב"ד), המורגש (– רגש, כחות חג"ת) והמוטבע (– טבע, כחות נה"י) שבכל פרצוף. בכחות החב"ד שלו מקבל הפרצוף אור ושפע מלמעלה, כחות החג"ת הם חויתו העצמית של הפרצוף, ובכחות הנה"י שלו משפיע הפרצוף כלפי מטה.

והנה, בספירת המלכות יש היפוך – או, ליתר דיוק, התכללות – בין הכחות: כחות המוטבע של הכלה-המלכות, הנה"י שלה, הם כחות העולים בכלות הנפש אל החתן-הז"א – רגלים הרצות כלפי מעלה, כדי לקבל משם אור ושפע. ולאידך, כחה של הכלה-המלכות להיות עקרת הבית – לתפקד במציאות כאם המשפיעה לבניה וגומלת חסד עם הנמוכים ממנה – תלוי בשלמות כחות המושכל שלה, המאפשרים לה להסתכל כלפי מטה. כחות החב"ד הופכים את המלכות למשפיעה כלפי מטה, למציאות[מב].

ובנפש האדם: מי שיש לו אופי זכרי, שמטבעו "איש דרכו לכבוש"[מג] ולפעול במציאות, משפיע באמצעות כחות המוטבע שלו. לאידך, כאשר האיש שקוע בלימוד השכלי הוא נוטה להתבודד ולהתרחק מן המציאות. לעומתו, טבעה הראשוני של האשה הוא להיות מושפעת ומקבלת מסביבתה – היא מחפשת דמות של משפיע לקבל ממנו, ומתביישת להיות משפיעה ביחס למציאות. כאשר האשה משפיעה למציאות בא הדבר מכחות נפשה העליונים והעמוקים ביותר. תוספת השכלול של האשה – שתכונות החב"ד והנה"י שלה מתכללות זו בזו – גורם לכך שתיפקודה במציאות יהיה נכון ומושכל יותר. לאידך, בשל שכלול זה מסוגלת האשה להיות חכם "הלומד מכל אדם"[מד] – היא מסוגלת להיות מקבלת באופן טבעי ובתוך המציאות, ואיננה עוסקת בלימוד שכלי שמטבעו גורם להתנשאות והתבודדות.[מה]

האיפור היהודי

ב

ארץ ישראל נהגו לשבח את הכלה "לא כחל ולא שרק ולא פירכוס ויעלת חן"[מו]. ההרחקה מכחל (= חן) ושרק (אותיות שקר) היא הרחקה מ"שקר החן"[מז] הגורם לשלום בית שקרי וחיצוני (שלום = פירכוס). לעומת שלום אמת, ישנו שלום של זיוף, זנות ואבדן העצם, עליו נאמר "שלום שלום ואין שלום"[מח].

חן ושלום שקריים הינם כישוף נשי שלילי, עליו נאמר "מכשפה לא תחיה"[מט]. והרמז: ראשי התיבות של כחל שרק פירכוס הן כשף. מסיבה זו הזהירו חז"ל "מרבה נשים מרבה כשפים"[נ] – ריבוי נשים נובע מחוסר התבוננות של הגבר באישיות היחודית של אשתו (בהיותה "אילת [= אמת] אהבים [= חן] ויעלת חן"[נא] – בחן אמת – כמות שהיא, ללא כחל ושרק). דבר זה גורם לגבר לחפש – ולדרוש מאשתו – התייפות חיצונית ושקרית ולהתפתות בכשפיה.

תיקון הממד השלילי בכחל-שרק-פירכוס הוא ב-ג מצוות האשה – חלה, נדה והדלקת הנר[נב]:

בקליעת החלה מתקנים את קליעת השערות – הפירכוס.

בשמירת הנדה – תוך זהירות מכל דם טמא – מתקנים את השרק, המאדים את הפנים.

הדלקת הנר המאיר את העינים מתקנת את כחילת העינים בכחל.

אמנם, וודאי כי ישנם גם איפור והתייפות רצויים: המשך הפסוק "שקר החן והבל היפי" הוא "אשה יראת הוי' היא תתהלל", ופירשו המפרשים[נג] כי כשהאשה זוכה להיות "אשה יראת הוי'" נאמר עליה כי "היא תתהלל" גם בחנה וביפיה החיצוניים.

בעומק, החן והיפי הנשיים תלויים בשפלות ובבטול, כנדרש מהיקש הפסוקים "שפל רוח יתמֹך כבוד"[נד] ו"אשת חן תתמֹך כבוד"[נה]. "לא כחל ולא שרק ולא פירכוס" מלמד שעל ידי חוית "לא" – חוית שפלות ובטול בנפש – זוכה הכלה לכחל-שרק-פירכוס המייפים אותה באמת והופכים אותה ל"יעלת חן".

וסוד בסדר האיפור: כחל-שרק-פירכוס מכוונים כנגד חסד (לו רומז צבע הכחל הכחול) גבורה (לה רומז צבע השרק האדום) ותפארת (לה רומז הפירכוס – שהוא פעולה כללית של התייפות והתפארות, ובפרט היינו קליעת השערות המשלבת פרטים שונים לשלמות מפוארת אחת). אכן, ראשי התיבות של כחל-שרק-פירכוס הם סופי התיבות של ראש-תוך-סוף, ללמד שסדר האיפור הנכון הוא שרק-כחל-פירכוס. סדר המדות חסד-גבורה-תפארת הוא בפרצוף ז"א (בזכר), אך בהמשכת מדות אלו להאיר במלכות – באשה – סדר המשכתן הוא גבורה-חסד-תפארת. וכן, בסוד הספירות, סדר זה של שלשת הקוים יוצר את הצירוף המאיר בהוד[נו], הצירוף היוצר את הוד האשה (העולה להיות "איהי בהוד" לצורך היחוד עם חתנה).[נז]