שלשה גרים

כ' שבט תשפ"בכפר חב"דלא מוגה

שבת יתרו כ' שבט תשפ"ב – כפ"ח

שיעור לתלמידי ישל"צ (ח"ב)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א [א]

בע"ה

קיצור מהלך השיעור

בחלק נוסף של התוועדות שבת יתרו – שעסקה בענין הגיור – דובר על שלשה אבי-טיפוס של גרים בתנ"ך: אברהם אבינו, יתרו חותן משה ורות המואביה. פרק א עוסק ביחס בין אברהם אבינו ויתרו – שני עמודי הגיור בתורה. מאברהם אנו מקבלים את ההזדהות שלנו עם הגרים, הבסיס ליחס הנכון לגר, ומיתרו אנו מקבלים את כח הצמצום והגבורה (שמתבטא במתן תורה ובכינון מלכות ישראל). פרק ב מוסיף את הגיורת בכתובים, "אמה של מלכות", ומעמיק ביחס בין שלשתם בהקבלה לספירות. הפרק חותם ברמזים נפלאים, המלמדים על תמימות הגרים, מסווגים את כל האומות לפי היחס שלהן לכיבוד הורים וחושפים כיצד תכלית הגיור היא "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד".

א. עמודי הגיור בתורה – אברהם ויתרו

תחלת היהדות ותחלת התורה

בחמשה חומשי תורה יש שני אבי-טיפוס של גר. מתן תורה בעצמו הוא בפרשת יתרו – גר-הצדק שהגיע לעם ישראל במדבר, ולפי הזהר [ב] ההצטרפות והאמירה "ברוך הוי'"[ג] היו תנאי למתן תורה [ד]. אבל, עוד הרבה לפני יתרו, הגר הראשון הוא בעצם היהודי הראשון – אברהם אבינו [ה].

כשאברהם מתגייר נוספת ה בשמו, הוא מקבל שם חדש – אברהם (העולה אדם-גר). "גר שנתגייר כקטן שנולד דמי"[ו], ואסור להזכיר לו את עברו [ז]. זהו פשט בכך ש"כל הקורא לאברהם אברם עובר בעשה"[ח], בעוד שליעקב אבינו מותר לקרוא בשם הקודם גם לאחר שנקרא ישראל^ז???מקושרת – יעקב מתעלה לישראל [ט], אך זהו לא גיור שאסור להזכיר בו את העבר. השם החדש, אברהם, הופך אותו ל"אב המון גוים"[י] – גם לפני שהתגיירו [יא] וגם לאחר מכן [יב], עד שכל גר נקרא "בן אברהם". אחד הגרים המפורסמים ביותר הוא גר הצדק אברהם בן אברהם [יג], שמת על קידוש ה' בסמיכות ל"זמן מתן תורתנו". במובן מסוים, ההסתלקות שלו היתה הכנה סמוכה לגילוי תורת החסידות [יד] – עוד דוגמה לגיור שהוא הכנה לגילוי אור חדש של תורה. הגר"א אמר [טו] שמיתתו על קידוש ה' בטלה הרבה מהסטרא-אחרא בכל העולם כולו – שלב חשוב של ניקוי העולם מהקליפות, מההתקדמות ליעוד הגאולה "ואת רוח הטֻמאה אעביר מן הארץ"[טז].

אם כן, יש בתורה שני עמודי תווך של גיור – אברהם אבינו ויתרו. אברהם הוא גר 'מלכתחילה' – אין לפניו יהודים, אין מי שילמד אותו תורה. כשהוא התגייר, אחרי שהוא חקר בדעתו עד ש"הציץ עליו בעל הבירה"[יז], שתי הכליות שלו נעשו כשני רבנים שלמדו אותו תורה [יח]. יתרו מגיע להצטרף לעם ישראל שכבר קיים, הוא בא להתגייר כדי לקבל את התורה שעם ישראל מקבל מה'. יש כאן שני סוגים של גרים. בכל אופן, רואים כאן שגם התחלת היהדות בכלל, לפני מתן תורה, וגם התחלת הקיום שלנו כעם שזכה בתורה, קשורים לגיור.

ורמז יפה: אברהם יתרו עולים יחד "עבדו את הוי' בשמחה"[יט] (864), שעולה גם שמחה במילוי (שין מם חית הא) כפי שדברנו הרבה לאחרונה [כ]. שמחה היא פנימיות אמא, "אם הבנים שמחה", שהיא מקור הגיור. רק בשביל הגימטריא הזו הכל כבר שוה...

מה היחס בין אבי-הטיפוס של הגר? כמו שמיד נסביר, יש ביניהם יחס משלים של חסד וגבורה:

אברהם – ימין מקרבת גרים

מדת אברהם היא חסד, "חסד לאברהם"[כא], והוא נוהג ב"ימין מקרבת"[כב] ביחס לאומות. אברהם רוצה לגייר את כולם – הוא "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה"[כג] (כמדת אהרן הכהן, הממשיך את ה"אתה כהן לעולם"[כד] של אברהם אבינו [כה]).

מדת החסד שלו מתבטאת בהכנסת האורחים שלו [כו], "וימינו תחבקני"[כז]. החוש של אברהם בהכנסת אורחים הוא גם הכח להכניס את הגרים לתוך עם ישראל. הרי אברהם, "אב המון גוים", מכניס אורחים גוים ודרך האירוח משפיע עליהם להודות לה'[כח]. כשהמלאכים באים אליו הם נדמים לו כערבים שמשתחווים לאבק רגליהם [כט], עובדי עבודה זרה מהרמה הכי נחותה, אבל הוא מציע להם לרחוץ את רגליהם – להטהר מהעבודה הזרה שלהם – ובסופו של דבר מגלה שהם מלאכים. אפשר להסביר שככה היא כל הכנסת האורחים של אברהם – הוא מכניס לאהל עובדי עבודה זרה מגושמים, אך כשמסתיים תהליך הגיור מתברר שאלה בעצם מלאכים [ל] (בירור למפרע, כדיוק הלשון "גר שנתגייר" ולא 'גוי שנתגייר'[לא]).

כמובן, מדת החסד-האהבה של אברהם מתבטאת גם ביחס לגרים אחרי שהתגיירו, במצוה המיוחדת של אהבת הגר [לב], בנוסף על אהבת ישראל בכלל.

הזדהות האזרח והגר

כל המצוות של היחס לגרים, אהבת הגר והזהירות בכבודו [לג], צריכות להתקיים מתוך הזדהות – "כי גרים הייתם בארץ מצרים"[לד]. תחושת הגרות שלנו מתחילה עוד לפני הירידה למצרים [לה], מאברהם אבינו הראשון – המקור הראשון של היותנו יהודים ותיקים הוא בגר הראשון וממילא יש הזדהות עם הגרים.

וביתר הרחבה: אברהם, האב-טיפוס הראשון של גר, נקרא [לו] "איתן האזרחי"[לז]. אזרח הוא לשון זריחה, כמו שנדרש על אברהם "מי העיר-האיר ממזרח"[לח] – עד אברהם היה העולם משמש באפלה ו"אברהם התחיל להאיר"[לט]. כמו שיתרו הגר פועל "יתרון האור מן החשך"[מ], גם האור של אברהם הוא "אור חדש" שיוצא מהחשך הגמור, "ברישא חשוכא והדר נהורא"[מא], כפי שמתאר גם הרמב"ם [מב] את הופעת אברהם אבינו על רקע האנושות החשוכה.

בכל אופן, הפשט של "אזרח" בתורה הוא יהודי מקדמת דנא, בניגוד לגר שזה מקרוב בא. כלומר, אברהם אבינו הוא גם אב-טיפוס של גר וגם אב-טיפוס של אזרח (אלא שהוא אזרח בלשון עתיד, שעתיד לזרוח [מג], גם אם בהווה הוא עדיין גר). בכך אברהם הוא המבשר של השויון [מד] שהתורה דורשת שוב ושוב [מה] בין הגרים לישראל, הגר והאזרח – "משפט אחד יהיה לכם כגר כאזרח יהיה כי אני הוי' אלהיכם"[מו] (כשהתורה מקדימה את הגר לאזרח)[מז].

יתרו – תוספת גבורה לישראל

מה לגבי יתרו? האריז"ל מסביר [מח] על הפסוק "שבעתים יקם קין"[מט] כי הנפש-רוח-נשמה של קין התגלגלו ביתרו-קרח-מצרי – הנשמה ביתרו, חותן משה (שעשה תשובה והשלים עם משה), הרוח בקרח (נוטריקון רוח-קין)[נ], החולק על משה, והנפש במצרי, אותו הורג משה (כנקמה על הריגת הבל על ידי קין). כל שרש קין שייך לגבורה [נא], קו שמאל, ויתרו זוכה לשכל הטוב שיש לקין [נב] (נשמה-רוח-נפש הן כנגד מושכל-מורגש-מוטבע) – השכל שמביא אותו להתגייר וגם לתת עצה טובה לעם ישראל.

משה רבינו שייך לשרש הבל [נג], קו הימין [נד], וההנהגה שלו היא התמסרות בלי גבול ומדה. בא יתרו חמיו ואומר לו שצריך לצמצם [נה], אם תמשיך ככה "נבל תבל"[נו] – אתה לא יכול לקחת הכל על עצמך, צריך לצמצם, להאציל סמכויות ולבנות מערכת הירארכית. כל השטה של יתרו – גם הצמצום וגם ההירארכיה – היא גבורה [נז].

כמו שפתחנו, הגבורה הזו, שיתרו מוסיף לחסד של עם ישראל (שמקורו באברהם אבינו, ממנו אנו יורשים את תכונת "גומלי חסדים"[נח]), היא ההכנה הקרובה וההכרחית למתן תורה. כל מתן תורה הוא "מפי הגבורה"[נט], צמצום וריכוז של בלי-גבול בתוך גבול – "אנא נפשי כתבית יהבית"[ס].

שרש הגרים בבריאה

דברנו לאחרונה [סא] על היחס בין "מה גדלו מעשיך הוי'"[סב] ל"מה רבו מעשיך הוי'"[סג] והסברנו שהיחס ביניהם הוא חסד וגבורה, כמו היחס בין אברהם ויתרו. כאן יש רמז מאד פשוט ויפה – גר ראשי תיבות "גדלו"-"רבו". אברהם אבינו, "האדם הגדול בענקים"[סד], שייך כמובן ל"מה גדלו". יתרו, שייתר-ריבה פרשה בתורה [סה], ונתן עצה של ריבוי ופיזור הסמכויות בעם ישראל, שייך ל"מה רבו", מקור כל ריבוי הגרים שמתווספים 'מלמטה למעלה' לעם ישראל. התיאוריה-של-הכל, שתאפשר למצוא את האין סוף בעולם (כפי שהסברנו), באה דווקא על ידי חיבור שני סוגי הגרים הללו, אברהם ויתרו, הגדולה והריבוי [סו].

יש עוד גימטריא פשוטה שקושרת את הגרים למעשה בראשית, בו יש את "מה רבו" ו"מה גדלו": גר בגימטריא ברא. שני הגרים רמוזים כבר בפסוק הראשון של התורה – "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ". אברהם הוא גר של "בראשית", שראשית דרכו שבירת פסלי אביו [סז] בטבע של יהודי הכופר בעבודה זרה [סח] – גר 'קדמון' שהופך להיות אזרח, גר שעל אף שהוא בא על רקע של "ברישא חשוכא והדר נהורא", הוא עצמו אור (האור הראשון של הבריאה, "יהי אור"[סט]). יתרו, לעומתו, הוא גר של "ברא" ("חצי מאמר" לעומת "מאמר שלם"[ע]), גוי שהופך ליהודי, שעובד קודם כל עבודה זרה שבעולם [עא] ורק אז מתגייר. יחסית, אברהם הוא גר בבחינת "שמים" (שמאיר מלמעלה למטה) ויתרו גר בבחינת "ארץ" (שעולה מלמטה למעלה) – אך שניהם בבחינת "ברא", בן בארמית, כשויון בין הגר והאזרח, בין ישראל והגרים, שכולם נקראים בנים למקום.

ב. אברהם-יתרו-רות

רות – הגיורת השלישית

אברהם ויתרו הם שני אבי-טיפוס של גרים בתורה – השלמה של חסד וגבורה, אהבה ויראה. אבל יש עוד אב-טיפוס עיקרי של גר בהמשך התנ"ך, בכתובים. בחג השבועות קוראים את מגלת רות, גרת-הצדק ממנה נלמדות רוב הלכות גיור [עב] (כשאחד הטעמים לכך הוא שבמתן תורה התגייר כל עם ישראל [עג]).

אם אברהם אבינו הוא תחלת עם ישראל ויתרו הוא הקדמה למתן תורה, רות היא "אמה של מלכות"[עד], ההתחלה והשרש של מלכות בית דוד (שנפטר בחג השבועות [עה], וזהו טעם נוסף לקריאת מגלת רות בשבועות [עו]). רות היא ה"קופה של שרצים"[עז] ביחוסו של דוד, שהופכת אותו ראוי למלכות – הופכת אותו לבעל-תשובה גמור (כמו גר) ונותנת לו את ההבנה והתחושה איך להנהיג מדינה (שבאה לעם ישראל דווקא מן החוץ [עח]). רות מכשירה את דוד לקבל את "כתר מלכות"[עט] (רות-דוד עולה כתר) – שלא רק הוא יהיה מלך, אלא שהמלכות שלו תמשך "לעולם ועד", מלך נצחי [פ] (היא אשה נצחית, תכלית העלאת הנוקבא – כפי שיתבאר בח"ג של השיעור – עד להיותה "עטרת בעלה"[פא]).

בתוך התורה גופא, הגיור של רות הוא ההקדמה לתורה שבעל פה – הכתובים הם שרש התורה שבעל פה בתוך התנ"ך [פב] (ולכן דווקא מרות נלמדות, בתורה שבעל פה, הלכות גיור) ומפורש בחז"ל [פג] ששש השעורים שמדד בעז לרות [פד] הם כנגד ששה סדרי משנה (יתרו-רות – בעלי האותיות הדומות – עולים תורה-תורה, תורה שבכתב ותורה שבעל פה [פה]).

אם כן, ברור שרות – אמא של מלכות ושרש "מלכות פה, תורה שבעל פה קרינן לה"[פו] – היא כנגד ספירת המלכות [פז]. כלומר, שלש דמויות הגרים – אברהם-יתרו-רות – מכוונות כנגד חסד-גבורה-מלכות, 'משולש' פשוט בשבע מדות הלב, שתי המדות העליונות, מימין ומשמאל, והנקודה התחתונה, בקו האמצעי [פח].

[אם אברהם ויתרו הם שתי בחינות גר שכנגד "בראשית ברא", כנ"ל, רות היא גר בסוד הבאר, כח הנוקבא לעלות מ"נ. בעשר השירות [פט], שירת הבאר [צ] היא השירה של הבינה, מקור הגיור (בשירה זו, בניגוד לשירת הים שכנגד החכמה, לא מוזכרים הקב"ה ומשה – אף שהיא פותחת "אז ישיר ישראל" היא שירת הגרים העולים ממטה למעלה).]

הגר התמים-הפתי

יש לנו כאן שתי מערכות שאפשר להתבונן ברמזים שלהם. קודם כל, נחבר את שמות של הגרים: אברהם-יתרו-רות עולים יחד 1470. מה הממוצע? 490.

בתור מלה, 490 זה קודם כל המלה תמים. בגיור של אברהם אבינו, הגר הראשון, כתוב "התהלך לפני והיה תמים"[צא]. יש צדיק ויש תמים, כמו שכתוב בנח [צב]. יחסית, צדיק הוא אזרח ותמים הוא דווקא גר, כי תמימות היא פנימיות ההוד [צג], שהוא שרש של גיור – "הודי נהפך עלי"[צד], "איהי בהוד".

יש עוד מלה שעולה אותה גימטריא – פתי. לתמים אפשר לקרוא גם פתי, "פתי יאמין לכל דבר"[צה] (כמו שבירושלמי [צו] הבן התם נקרא פשוט טפש). הגר, כמו בעל תשובה, צריך להיות "פתי יאמין לכל דבר" – מישהו שנתפס-מתפתה לפרט אחד ביהדות, לאיזו משנה בפרקי אבות או לאיזה ווארט של הבעל שם טוב, מרגיש בו את ה"נכרין דברי אמת"[צז], ומתוך כך מאמין בפשיטות בכל התורה באופן של "פתי יאמין לכל דבר" (כמו שאנחנו תמיד מסבירים [צח] לפי דברי הצמח צדק [צט]).

גרי יפת

עוד רמז מובהק במספר הממוצע של שלשת הגרים: אצל הגוים אנו פונים בעיקר לאלה שבאים משרש יפת – "יפת אלהים ליפת וישכן באהלי שם"[ק]. זהו יסוד גדול במהפכה הרביעית – יש יותר פוטנציאל לגיור אצל יפת. לא שאצל חם בלתי אפשרי. יש מקום [קא] שמשמע שכל שרש חם יכחד – שליש עולם – אבל גם אם אנחנו לא סוברים ככה, פוטנציאל הגיור אצל בני חם הוא יחסית ב"העלם שאינו במציאות", במקיף רחוק, בעוד אצל בני יפת הוא ב"העלם שישנו במציאות"[קב], במקיף קרוב. יפת קרוב לגיור דווקא על ידי האסתטיקה של יון ("יפיותו של יפת"[קג]). הפשט של יפת הוא לשון הרחבה והתפשטות [קד] (שייך גם למה שדברנו [קה] על הפשטה והתפשטות, במדה מסוימת צריך הפשטה של יפי חיצוני כדי להגיע להתפשטות) – כשיפת הוא פתי דקדושה זוכים להתפשטות של "פרזות תשב ירושלם"[קו] – יהיו כל כך הרבה גרי צדק מיפת, ששכנו "באהלי שם", עד שיצטרכו להוריד את החומות (להוריד את חם...).

שאלנו לאחרונה [קז] מה הענין בכך שקוראים לכל הגוים "בני נח". הפשט – שכנראה לא אמרנו – הוא שרוצים להדגיש את החלוקה של האנושות לשלשה, שם חם ופת. מי שמשרש שם קרוב להיות יהודי – שמיות היא שרש מובהק של יהדות. אם אתה משרש יפת – אתה יכול להצטרף לשם ולהתגייר. אם אתה משרש חם – אתה הרבה יותר רחוק. חם מסמל את התאוות הגסות, גראבקייט של תאוה ושל עבודה זרה (לכן יש מי שאומר שהוא צריך להכחד, כנ"ל, אבל אנחנו רק מסבירים שאצלו הפוטנציאל להתגייר הרבה יותר נעלם).

אפשר לקשר את הענין למצות כיבוד הורים שקראנו עליה היום בעשרת הדברות. מצות כיבוד הורים היא לא משבע מצוות בני נח, היא שייכת לישראל, אבל מצד שני לומדים כיבוד אב מגוים (כמו עשו [קח] ודמא בן נתינה [קט]), שיכולים להצטיין בכך. אצל גוים כיבוד אב יכול להיות כל כך קיצוני עד שיש שהופכים את האבות לעבודה זרה. בכל אופן, אפשר למדוד לפי כיבוד הורים את הזיקה לגיור: שם מכבד את נח ויפת מצטרף אליו (וכך זוכה לברכת "יפת אלהים ליפת וישכן באהלי שם"). גם חם טוען שעשה את מה שעשה לטובת אביו, כי הרצון שלו בבן רביעי יזיק לו [קי], אבל הוא הכי רחוק מכיבוד אב למעלה מטעם ודעת.

אפשר להסביר ששלשת הבנים הם כנגד שלשת טעמי כבוד הורים (החוט הפנימי של הספר שלנו על כיבוד הורים): הרמב"ן מסביר שכיבוד הורים, השותפים לה' ביצירת האדם, הוא מטעם כבוד ה' (ולכן הוא בלוח הימני) – זהו הטעם של שם, המסור לכבוד אביו למעלה מטעם ודעת. האברבנאל מסביר שכיבוד הורים הוא בעצם לשם כבוד-קבלת המסורת שעוברת דרכם, המוסר-השכל והחכמה של ההורים – זהו טעמו של יפת המכבד את החכמה של הדורות הקודמים (בחכמת יון יש ענין לשמור את השכל מדור לדור – מאד קשה להם לוותר על מה שהיה פעם, כמו אריסטו, שחכמתו החזיקה מעמד אלפי שנים). ספר החינוך מסביר שהטעם של כיבוד הורים הוא פשוט הכרת הטוב על כל מה שגמלו עם הילדים – טעם מוסר-אנוש פשוט. העיוות של חם ביחס לכיבוד אביו נובע מכך שהוא מתחשב רק בטעם השלישי, רק בשיקולים של טובות הנאה. אכן, בסופו של דבר, דווקא משלשתם יחד [קיא] – שם חם יפת – מתגלה (על ידי הגיור כהלכה) "יתרון האור" המביא (מתוך החשך המלא, חת שין כף) את הגילוי המלא של המשיח (משיח במילוי, מם שין יוד חית)[קיב].

כל זה מאמר מוסגר חשוב שיצא מהגימטריא של שלשת הגרים.

שלמות מלכות ה'

עד עכשיו דברנו על השמות של הגרים. יש כאן גם את המערכת של הספירות – חסד-גבורה-מלכות, שגם בה יש רמזים חשבוניים מובהקים: חסד (72) הוא רבוע כפול של שש (פעמיים 36) ו-גבורה (216) היא ג"פ חסד – ביחד הם עולים רפח (רבוע כפול של זה), רפח הניצוצין [קיג] שנפלו לתוך המלכות וצריך להעלות אותם (בסוד הגיור). כשמצרפים גם מלכות (496, משולש אל, מספר משוכלל [קיד]) הכל מצטרף לרבוע מושלם – 784 ("פעֻלת צדיק"[קטו]), כח ברבוע. כנראה כל הכח-הפוטנציאל של הספירות הוא בתוך שלש הספירות האלה.

אבל הרמז הכי מופלא כאן הוא כשמצרפים יחד את שתי המערכות – אברהם-יתרו-רות (1470) ועוד חסד-גבורה-מלכות (784) – מקבלים 2254, פעמיים (הממוצע של כל מערכת כאן) "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד"[קטז] (1127, 49 פעמים 23). אפשר לומר שזהו הפסוק השני בחשיבות ל"שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"[קיז], ואת הפסוק הזה מביא רש"י כתכלית של "הוי' אחד", כאשר כל הגוים יתגיירו: "'ה' אלהינו ה' אחד'. ה' שהוא אלהינו עתה, ולא אלהי העובדי כוכבים, הוא עתיד להיות ה' אחד, שנאמר 'כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה'', ונאמר ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד'"!

זהו ממש חותם פלאי-פלאים לכל הדרוש הזה.

סוד הגר בג"ר

נחתום בהתבוננות בסודות שעולים מהמלה גר עצמה:

הזכרנו כמה פעמים ששרש הגיור הוא בבינה. הרמז הפשוט [קיח] עולה מכך שאותיות גר עצמן מתחלפות באתב"ש. כל פעם כשמחלקים את כב אותיות האלף-בית לזוגות אותיות שמצטרפות ומתחלפות זו בזו (אתב"ש, אלב"ם, אכב"י ובעצם כל הצירופים האפשריים בסוד רלא שערים פנים ואחור [קיט]) נוצרים 11 זוגות שמכוונים לספירות מכתר עד מלכות (כולל הדעת)[קכ]. כך, באתב"ש גר הוא הזוג השלישי, שמכוון כנגד הבינה.

בסוד ההיכלות, הבינה נקראת "היכל קדש הקדשים" והיא כוללת את כל ג הספירות הראשונות [קכא]. זה מתאים לעוד רמז מתבקש אצל כל מי שלומד קבלה וחסידות – גר בראשי תיבות, ג"ר, רומז ל-ג ראשונות, הספירות כח"ב או חב"ד. הסברנו את שלשת אבות-הטיפוס של הגרים, אברהם-יתרו-רות, כנגד חסד-גבורה-מלכות, אבל בקלות אפשר למצוא להם שרש ב-ג ראשונות: שרש החסד והגבורה בחכמה והבינה והמלכות שייכת לדעת, או – גבוה יותר – לכתר. אם כן, רות בכתר, אברהם הוא חכמה (כך כתוב [קכב]) ויתרו עם עצתו הטובה בינה, גם מובן מאד [קכג].

אפשר לעלות עוד יותר גבוה – ג"ר הוא גם ראשי תיבות של ג רישין שבכתר, וגם שם יש שרשים לשלשת אבות הטיפוס. כאן נלך דווקא לפי השיטה של ג רישין כפי שהיא מופיעה בעץ חיים, רדל"א-גלגלתא-מו"ס [קכד], ונסביר שכל אחד מאבות הטיפוס הוא דווקא כנגד החכמה באותו ראש עליון. כל אחד משלשת הגרים הוא חכם גדול – אברהם מתחיל אב-רם, "שכל הנעלם מכל רעיון"[קכה], יש לו הרבה חכמה; יתרו גם חכם גדול, נותן את עצת "ואתה תחזה"; גם לרות, שדבקה בנעמי למעלה מטעם ודעת לגמרי, עד עצם היחידה שבנפש, "באשר תמותי אמות ושם אקבר"[קכו], יש סוג חכמה מאד נעלמה, "אשה משכלת"[קכז].

איפה בפרט נשים אותם בשלשת הראשים? צריך לומר ששרש אברהם, חסד, הוא חכמה של פרצוף הגלגלתא – מושג שרבי הלל מסביר יפה בכמה מאמרים [קכח] – בגלגלתא מתלבש חסד דעתיק ויש שם חכמה מיוחדת, החכמה איך לקרב. החכמה של יתרו היא החכמה שנחוצה למתן תורה ולעצה הטובה למשה רבינו, איך לבנות הירארכיה לתיקון המדינה, זה חכמה סתימאה, ההתלבשות של גבורה דעתיק במו"ס [קכט], כח המשכיל [קל]. הוא משכיל את משה רבינו, לכן יש קירוב ביניהם. חכמת רות היא משהו אחר – החכמה לדבוק בנעמי היא חכמה דרדל"א, חכמה של פנימיות עתיק, מה שנקרא בלשון אדמו"ר האמצעי תענוג פשוט הנעלם [קלא]. גם כאן רות היא במקום הכי גבוה בכתר, תכלית עלית המלכות, יותר גבוה גם מאברהם וגם מיתרו.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

הגר הראשון הוא היהודי הראשון – אברהם אבינו.
גיורו של אברהם בן אברהם הוא הכנה קרובה לאור תורת החסידות ושלב בדרך להעברת רוח הטומאה מן הארץ.
אברהם מכניס אורחים ערבים ומגלה שהם מלאכים – וממנו לומדים להכניס גרים לישראל.
בסיס היחס הנכון לגרים הוא הזדהות אתם – "כי גרים הייתם".
אברהם אבינו הוא הגר הראשון והאזרח הראשון – מקור השויון "כגר כאזרח יהיה".
יתרו (משרש קין) מוסיף את ממד הגבורה הנדרש למשה רבינו (משרש הבל) – צמצום-ריכוז במתן תורה "מפי הגבורה" והירארכיה בסידור השלטון בישראל.
אברהם ויתרו הם כנגד "מה גדלו" ו"מה רבו" – החסד והגבורה בבריאה.
רות הגיורת מזכה את דוד ב"כתר מלכות" נצחי והיא שרש תורה שבעל פה.
האזרח הוא "צדיק" והגר הוא "תמים".
גר צריך להיות בבחינת "פתי יאמין לכל דבר".
עיקר הגרים באים מיפת.
שלשת בני נח מכוונים כנגד שלשת טעמי מצות כיבוד הורים.
תכלית כל הגיורים היא "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד".