"אגרת הויכוח והשלום"

ט' תמוז תשמ"ג – ירושלים

חלק ב

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א^[א]

א.    חזרה על הנלמד

שתי מעלות בעלי התשובה על הצדיקים

...בגלל צדיקים גמורים. גם הזהר וגם הרמב"ם מכריעים ופוסקים בפשטות כמו רבי אבהו ש"במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד שם"[ב]. זו נקודה אחת. הזהר כותב שני טעמים שתלוים אחד בשני: טעם אחד הוא "דמשכי עליהו ברעותא דלבא יתיר ובחילא סגי לאתקרבא למלכא"[ג], הם מושכים עליהם יותר געגועים ויותר רצון פנימי של הלב, יותר כח להתקרב למלך, לה'. לכן הזהר מסכם את זה ואומר בסוף שלכן באמת הם מגיעים למקום יותר קרוב מהצדיקים הגמורים, לגבי הקב"ה.

דבר שני שתלוי בראשון הוא שהבעל תשובה "בשעתא חדא ביומא חדא וברגעא חדא", הכל בבת-אחת יכול להתהפך מן הקצה אל הקצה, לקנות את עולמו בשעת אחת, "יש קונה עולמו בשעה אחת"[ד], מאמר חז"ל בגמרא בעבודה זרה. מה שאין כן צדיק גמור רק בשנים רבות, כל החיים הוא קונה את עולמו. זהו הטעם השני.

איחוד שתי המעלות

אחר כך הרבי חידש כאן שבאמת כל אחד צריך לשאוף לכלול יחד את שתי המדרגות, גם אותה וגם אותה. הסברנו שהדרך של הצדיקים הגמורים היא בחיצוניות, למטה בבחינת נגלה, והדרך של בעלי התשובה צריכה להיות בפנימיות בבחינת נסתר. כמו עלמא דאתגליא ועלמא דאתכסיא: בבחינת עלמא דאתגליא כל אחד צריך להיות צדיק, "ועמך כלם צדיקים לעולם ירשו ארץ"[ה], ובבחינת עלמא דאתכסיא, הפנימיות, כמו שנסביר יותר היום – כל אחד צריך להיות "כל ימיו בתשובה"[ו].

זה שכל יהודי צריך להיות צדיק הוא מביא מהפסוק "ועמך כלם צדיקים" – גם בעולם הזה כל אחד ואחד צריך להיות צדיק. זה שצריך להיות בתשובה כל הזמן, הוא אומר שזה דבר שלא כתוב בפירוש על פי פשט. אבל מי שמעין בהלכה יוכל להבין שמצות תשובה היא מצוה תמידית, דברנו על זה קצת באריכות אתמול, בסוד המצוות התמידיות. איך יודעים זאת? הרי המצוה הזו היא אחת מתרי"ג מצוות התורה. כל מוני המצוות לומדים אותה מהפסוק "ושבת עד הוי' אלקיך"[ז] והרמב"ם לומד אותה[ח] מהפסוק "והתודו את עוונם"[ט].

איך שלא יהיה, היא מצוה עשה השוה לכל נפש, שלא נאמרה רק לחוטא בלבד, כמו שמשמע על פי פשט. בגלל שהיו הרי "ארבעה שמתו בעטיו של נחש"[י] – איך הם קיימו את המצוה הזו? הרי כל יהודי צריך לקיים את כל מצוות התורה. לכן חייבים לומר שאת המצוה הזו יכול לקיים אפילו אחד מהארבעה שאין לו שום חטא ועון בכלל – בכל זאת גם לו שייכת מצות התשובה. אם שייכת עליו מצות התשובה רגע אחד, ממילא שייכת לו מצות התשובה תמיד, זהו מאמר חז"ל מפורש "כל ימיו בתשובה".

מצות התשובה בעקבתא דמשיחא

אחר כך הוא אמר שבפירוש, בימינו אלה, עקבתא דמשיחא, עיקר המגמה שלנו צריך להיות להקים את המצוה הזו מנפילתה. בזה תלויה ביאת המשיח יותר מכל דבר אחר. כמו שכתוב על המשיח בעצמו שכל ענינו הוא "לאתבא צדיקיא בתיובתא"[יא], הוא יחזיר את הצדיקים בתשובה, הכונה שהוא יעשה שכל יהודי יהיה גם צדיק וגם בעל תשובה יחד. כתוב שהוא יחזיר את הצדיקים בתשובה. "צדיקים" צריך לומר שזה הולך על כל עם ישראל, "ועמך כלם צדיקים". אחרי שכל יהודי צדיק בבחינת נגלה הוא צריך גם לחזור בתשובה בבחינת נסתר, באתכסיא. זה מה שכתוב שמשיח בא להחזיר את הצדיקים – "ועמך כלם צדיקים" – בתשובה. עיקר הענין הוא כמו שהרמב"ם פוסק[יב] את ההלכה שבסוף, באחרית הימים, ישראל עושים תשובה "ומיד הם נגאלים". ברגע שעושים תשובה מיד באה הגאולה, כל הגאולה תלויה במצות התשובה. מצות התשובה בבחינת מצוה תמידית, לא רק על חטא ועון.

[איך זה שפוסקים נגד רבי אבהו?] יש לחם משנה ארוך על הרמב"ם. הוא אומר שיש עוד מקומות בש"ס שמשמע סתם כמו רבי אבהו, לכן פוסקים נגד רבי אליעזר. בסדר, יש דברים בהם אומרים שלרמב"ם היה מדרש הנעלם של הזהר, כמו ההלכה שהרמב"ם מביא "כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה"[יג] – זה כתוב בזהר[יד]. יש כל מיני פלפולים שאולי לרמב"ם היה מדרש שהיה שייך לזהר. איך שלא יהיה, יש לחם משנה ארוך למה הרמב"ם פוסק כך.

[אולי, כמו שראינו אצל רבי אייזיק מהומיל, בארץ ישראל התשובה אחרת מצד הקוטביות שבה?] זו באמת נקודה חשובה שצריך להגיע אליה, בעזרת ה׳ היום, מה הדבר הזה אומר לגבי ארץ ישראל בכלל.

איך שלא יהיה, עוד פעם: ההכרעה היא גם בזהר בפשטות כמו רבי אבהו. בזהר לית מאן דפליג בכלל. יש שמפרשים שבאמת כל המחלוקת היא לגבי תשובה תתאה. לגבי מה שנקרא תשובה עילאה, שהיא הנקראת בזהר "ברעותא דלבא יתיר ובחילא סגי לאתקרבא למלכא" – לית מאן דפליג ש"במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד שם". כל המחלוקת נאמרה על תשובה מיראה, תשובה תתאה, שבלשון חז"ל נקראת תשובה מיראה. אבל תשובה מאהבה, שחז"ל אומרים ש"זדונות נעשו כזכויות"[טו] – ממילא יש לו זכויות שלצדיקים גמורים אין. כמו שכתוב בחסידות שלבעל תשובה יש מצוות כאלו שלצדיק גמור אף פעם לא יהיו. רק לבעל תשובה יכולות להיות מצוות כאלו בגלל שאלו העבירות שלו עצמו. מצוות מהסוג הזה הן אך ורק של בעל תשובה אמיתי שחוזר בתשובה מהלב.

עוד פעם, אם הרמב"ם פוסק נגד הכלל, התירוץ צריך להיות שיש הרבה סתימות בש"ס שהן אליבא דאותו מאן דאמר. צריך לחפש מאיפה הוא לקח את זה. כנראה שהדבר פשוט בש"ס כמו רבי אבהו, אפילו נגד רבי אליעזר. לכן הוא פוסק כך.

איך שלא יהיה, זו הנקודה הראשונה – מצות התשובה היא מצוה תמידית והיא המצוה העיקרית שבה תלויה ביאת המשיח, צריך להקים אותה מנפילתה.

"דאגה בלב איש" – אי שביעות רצון

אחר כך הוא התחיל להסביר מהי תשובה תמידית. הוא אמר שתשובה תמידית היא כמו מאמר חז"ל "אין מוסרים רזי תורה אלא למי שלבו דואג בקרבו"[טז], "דאגה בלב איש"[יז]. מהי "דאגה בלב איש"? הוא אף פעם לא שבע רצון מעצמו, הוא תמיד שואף למעלה ותמיד מוצא בעצמו פגם. מה שאין כן אחד ששבע רצון מעצמו, עליו יש פסוק במשלי "מדרכיו ישבע סוג לב ומעליו איש טוב"[יח] – מי ש"שבע מדרכיו" הוא "סוג לב" הכונה שהוא מלא סיגים, מה שאין כן מי שתמיד שואף ל"מעליו" ואף פעם לא 'מבסוט' מעצמו הוא "איש טוב". הוא אומר שזהו יסוד התשובה – השאיפה התמידית להתעלות בגלל שהוא אף פעם לא מבסוט מעצמו. ברגע שאדם כן מבסוט מעצמו – גמרנו. זה בעצם הסימן שהוא "סוג לב", שהוא באמת מלא סיגים. הוא כל כך מלא סיגים שהוא לא יכול להבחין בכלל שהוא לא בסדר. הוא עור, אטום מלהבחין שהוא לא בסדר, בגלל שהוא "סוג לב".

דברנו אתמול שאי-שביעות רצון האדם מעצמו אף פעם מביאה אותו לשני דברים: על פי פשט היא מביאה אותו להדר ולדקדק יותר ויותר בכל מעשיו, בכל המצוות כולן. אבל אמרנו שבהמשך הוא יסביר שלפעמים היא מביאה אותו בדיוק להפך. לפעמים מתוך רב געגועים הוא יוצא משיקול הדעת לגמרי, מטעם ודעת לגמרי, ועושה מעשים שלמראית עין נראים לא כל כך הכי טוב. זה גם מתוך עצמת התשוקה להשליך את עצמו על ה', לצאת מהמגבלות, ממצרים, מהמצרים שלו. את זה הוא יסביר יותר בהמשך.

ב.    תשובת הכלל ותשובת הפרט – שיטת הרב קוק

התנגדות הרבי ל׳אתחלתא דגאולה׳

כיון שהזכרת את ענין ארץ ישראל והוא דבר שנוגע לנו במיוחד – לכן קודם נאמר כמה מלים על זה ולפיהם נוכל להמשיך. כשצריך להבין דבר, נקודה עדינה, טוב שהחבר'ה שיושבים ונמצאים פה יגיבו לנושא הזה בישוב הדעת. יש כאן כמה שאני מצפה מהם לתגובה נכונה בענין זה.

נאמר עכשיו דבר חשוב ועדין: למה יש התנגדות מסוימת מהרבי שליט"א וגם מהרבי הקודם לדרך של הרב קוק. אם יש התנגדות, במדה ויש קצת התנגדות, כל ההתנגדות – וכך הם אמרו בפירוש – היא רק על פי הנקודה שעכשיו אמרנו, שהחשיבה של מה שקוראים "אתחלתא דגאולה" והשמחה והששון ש'הנה אנחנו כבר בשלבי גאולה' – כך הרבי תמיד כותב, הוא כותב את הדברים ברורים בלי שום ספק –עושה את האדם כביכול מבסוט מהמצב. כמובן, הוא מצפה כל הזמן שישתפר, אין מה לדבר, אבל בכל זאת יש איזו שביעות רצון עצמית ומהמצב בכלל. רק זו נקודת הביקורת נגד השיטה של הרב קוק.

הרבי תמיד צועק, כל הזמן[יט], שאסור לומר "אתחלתא דגאולה". לא משנה אם כן "אתחלתא דגאולה" או לא, לא משנה המציאות. משנה מה זה מוליד בנפש – אם זה מוליד בנפש הרגשת שביעות רצון, הוא מבסוט מהמצב שלנו – זה פוסל את תהליכי הגאולה. כל תהליכי הגאולה הם על פי תשובה אמתית. תשובה אמתית היא היא "דאגה בלב איש".

״כן בקדש חזיתיך״ – שימור הגעגוע

אמרת נכון, שכשחוזרים לארץ כל התורה צריכה לקבל תקיפות, פשטות וטבעיות – כך למדנו מרבי אייזיק מהומיל[כ]. כל הענין כשיהודים חוזרים לארץ הוא שהתורה תקבל טבעיות, הכל יהיה בטבע, כמו 'צבר', הכל טבעי לגמרי. בלשון הקבלה זה נקרא בנין רחל, פרצוף רחל. לכאורה למי שיש תוקף טבעי אין את הענין של "לבו דואג בקרבו". הענין הזה הוא על פי מה שהבעל שם טוב אמר[כא] שכל מה שגלו ישראל – גם מה שהבית הראשון נחרב וגם מה שהבית השני נחרב – באמת הכל בגלל שהגיעו לאיזו טבעיות, אבל ביחד אתה התדרדרו לחוסר געגועים להתעלות.

הוא דורש את זה על פסוק בתהלים שכולנו יודעים, אחד מעשרת הניגונים של אדמו"ר הזקן, אפשר לשיר אותו אפילו, הרבי שליט"א חידש וגילה אותו כאחד מעשרת הניגונים של אדמו"ר הזקן. הפסוק הוא "צמאה לך נפשי כמה לך בשרי בארץ ציה ועיף בלי מים כן בקדש חזיתיך"[כב]. יש שם פירוש רש"י שאומר מה זה "כן" – "הלואי בקדש חזיתיך", הכונה הלואי שכשאחזור לארץ ישראל עדיין יהיו לי את אותם געגועים, אותה עצמת תשוקה להתקרב, אפילו כשאני אהיה בתוך הקדש, בתוך בית המקדש. ההגעה שלי לתוך בית המקדש לא תקלקל אצלי את הגעגועים והתשוקה והתשובה של הגלות.

זאת אומרת שהמצב השלם לעתיד לבא צריך באמת לשלב את הטבעיות, התוקף של ארץ ישראל, יחד עם עבודת התשובה. עבודת התשובה אף פעם לא צריכה להפסק, אלא אדרבה, כתוב שבגלל שהיא נפסקת לכן נחרבו שני הבתים.

שביעות רצון ואי-מעש

עוד פעם, אם יש איזו נקודה אחת של ביקורת נגד הדרך הכללית של הרב קוק היא רק הנקודה הזו בלבד – שיש איזו שביעות רצון מעצמנו.

אם תראו, כמו שפסח יכול לומר לי, שגם לחסידי חב"ד יש שביעות רצון מעצמם – אז הם לא חסידים, גמרנו, 'זה לא זה', לא על זה מדברים. כאן אנחנו מסבירים מהו חסיד, ואם לאותו חסיד אין את זה – הוא לא חסיד, זה הכל. בכל זאת, זה מה שאומרים שצריך להיות. זו השיטה האמתית, הפנימית. מה שאין כן הגישה של הרב קוק מולידה ומטפחת בנפש, במדה מסוימת, הרגשה אחרת.

אמרתי את ההצעה. עכשיו רשות הדיבור, רשות התגובה, לכל אחד. אתה רוצה להיות הדובר הראשון?

[לפי זה, מה שהרבי אומר דוקא זהה ל'מרכז הרב', כי לחב"ד יש שביעות רצון על זה שאין "אתחלתא דגאולה"...] עוד פעם, אם יש שביעות רצון בחב"ד היום – 'זה לא זה', לא מתנצלים על זה. בכל זאת, כאן אנחנו לומדים מה צריך להיות. השיטה של הרב קוק במדה מסוימת לא מעמיקה בנקודה זו של "כן בקדש חזיתיך" – הלואי שאפילו בתוך הקדש ישארו הגעגועים, התשוקה והתשובה שהתפתחו בגלות.

התעלמות מ״לבו דואג בקרבו״ בתורת הרב קוק

[אולי ההדגשה הכי חשובה, מההדגשות החשובות ביותר ב'אורות התשובה', היא התשובה התמידית, לא מצד החרטה דוקא על מעשה רע שנעשה, ההיפך – להתעלם במדה מסוימת מהמעשים הרעים] רציתי גם  לומר שאני בטוח שבתוך המחשבה והכתיבה של הרב קוק יש גם את זה. ודאי שיש לו את זה, גם ב'אורות' וגם ב'אורות הקודש', אני יודע שיש את זה. הרי על המאמר חז"ל "אין מוסרים רזי תורה אלא למי שלבו דואג בקרבו" יש לו הרבה עליו. רק מה? אלה שרוצים להתעלם מרזי התורה, סתרי תורה ממילא גם מתעלמים מ"לבו דואג בקרבו". אם הם באמת היו לוקחים את כל השיטה בשלימות, שהיא בעיקר הענין של סתרי תורה שקשור במיוחד לארץ ישראל – ממילא זה מחייב "לבו דואג בקרבו". כמה מקומות שראיתי בכתבי הרב קוק הם על הדבר הזה. מי מתעסק בסתרי תורה? מי שלבו דואג בקרבו, ממילא זה מי שחוזר בתשובה תמיד, יש לו את התשובה התמידית. מי שמתעלם מזה – מתעלם גם מזה. עוד פעם, לא שאין את הדבר הזה בתוך המחשבה שלו, רק כמו שבשטח – זה נראה כך.

[כיון שמודגשת דוקא התשובה הזו, יותר מאשר בהרבה מקומות בהם מודגשת התשובה לא ככמיהה אל רבונו של עולם אלא כחרטה...] כאן הוא אומר בפירוש שהזהר לזה לא מתכון לזה, אלא רק לכמיהה התמידית. [כיון שהיא מודגשת בצורה כל כך חזקה יכול להיות שדוקא צריכים לתת דוקא פיקחות על כל מה שקורה ודוקא מתוך הראיה הממשית של המציאות ממילא התשובה הזו, הכמיהה תהיה הרבה יותר מציאותית ואמתית.] בסדר, אבל לא רואים את זה. [הוא מדבר על תודעה שכל העולם בתנועה של שיבה אל ה' והמקום היחידי ששומעים שיש תודעה, כל מיני רעיונות שתשמע שם, אותם אנשים שבאמת אולי לא עוסקים מספיק בסתרי תורה] למה? בגלל שהכלל, השיחה הראשונה היא "הכלל לעומת הפרט" – הכלל מוציא את הפרט ידי חובה. יש מן איזו מחשבה שהכלל, או הכמיהה הכללית של הבריאה היא באיזשהו מקום תחליף. עוד פעם, זה לא נכון, איפה? ב'אורות הקודש', אולי גם ב'אורות'. כשהוא מדבר על איש שבאמת "כמה לך בשרי" לה' – זה הפרט בעצמו אליו הוא שואף.

השאיפה להתעלות בתפיסת הרב חרל"פ

עוד דבר: צריך לדעת מה מדגישים כאן, זו נקודה עוד יותר עדינה. יש את המכתב שקצת מכם ראיתם, מכתב של הרב חרל"פ[כג] בו הוא מדבר על ההבדל בין חסידות לבין לא-חסידים, שיטת הגר"א. שם באמת הוא אומר שהחסידים כמהים להתעלות, אבל לפי התפיסה שלו הכמיהה שלהם היא להשגת רוח הקדש. המחשבה הזו תואמת מאד את מחשבת הרב קוק, שצריכה להיות חזרת רוח הקדש לישראל לפני ביאת המשיח, אבל זה שהכמיהה הזו היא תשובה אמתית-פנימית – לזה הרב חרל"פ לא מסכים.

עוד פעם, יש שני דברים: כתוב כאן "אין מוסרים רזי תורה אלא למי שלבו דואג בקרבו" – השאלה כאן היא מאיפה מתחילים? האם מתחילים מזה שאדם מחפש רוח הקדש, מחפש להתעלות, או שמתחילים מ"לבו דואג בקרבו". הרי את התשובה כאן הוא מגדיר כ"לבו דואג בקרבו", מסירת רזי תורה היא כביכול ממילא. מה שאין כן בכתבי הרב קוק יותר ובמיוחד כאן במכתב של הרב חרל"פ – כל העיקר הוא חיפוש רוח הקֹדש, להתעלות. זו כבר לא תשובה, זה כבר איזה מן צדיק. לכן הרב חרל"פ כותב במכתב שלו שהחיפוש אחרי רוח הקֹדש הוא מדרגת אצילים, יחידים, פרטים. מה שאין כן הגר"א, שהשיטה שלו מותאמת לכלל, כך הוא כותב, היא הרבה יותר כללית. הוא מסיק את המסקנה בסוף שחסידות טובה בשביל יחידים, כמו קבלה שתמיד טובה בשביל יחידי סגולה... הוא כותב שאהבת ישראל שיש בחסידות היא רק התגוננות שלא יהיה קטרוג – זו מן תפיסה לגמרי שטחית – כך כותב הרב חרל"פ. הוא אומר שאהבת ישראל שיש בחסידות היא התגוננות שלא יהיה קטרוג נגד השאיפה להתעלות. כיון שרוצים להתעלות צריך לאזן זאת עם אהבת ישראל, כך הוא כותב את הרעיון שלו, שלגמרי לא נכון. זה הרב חרל"פ, התלמיד הגדול של הרב קוק, היה אדם גדול מאד.

עוד פעם, בתוך השאיפה להתעלות יש שני דברים: יש את עצם השאיפה, ויש את התשובה שהיא היסוד. זה שחסידות קשורה עם תשובה הוא לא מזכיר, לא מלה ולא חצי מלה. בדיוק להפך – הוא מתייחס לגר"א, כמו שמתייחס אליו  הרב קוק, שהעובדה שכל ישראל קשורים למצוות וללימוד התורה, שהוא קורא לה העמוד האמצעי – היא מה שבאמת פועלת את התשובה האיטית הכללית, שכל העם לאט לאט מתעלה בכח התורה. אבל התשובה של הפרט, של כל נפש – אותה הוא לא מזכיר בכלל.

אחדות, מסירות ושפלות

עוד פעם, כאן עיקר הדגש הוא על התשובה של הפרט שבה תלויה ביאת הגואל. תשובה הפרט ממילא מקשרת את כל הנשמות. למה? לא שהיא משהו צדדי, בעצם היא אותו הדבר. יש כלל אצל אדמו"ר האמצעי, הוא כותב בספר של 'שערי אורה'[כד] שיש שלשה דברים עצמיים שנוגעים לעצם הנפש ותלויים הא בהא, לא יתכן אחד בלי השני בכלל. הסימן שלהם הוא אמ"ש, כמו שכתוב בספר יצירה "ג' אמות אמ"ש"[כה]. הוא כותב זאת ב'שערי אורה' על פורים. הוא אומר שבפורים עם ישראל הגיע לתכלית השפלות על ידי הגזירה של המן. קשה לומר מה בא לפני מה, בגלל שכולם קשורים אחד עם השני, כולם אותו דבר, כך הוא מסביר. אבל מתוך השפלות האמתית הגיעו לאחדות – זהו דבר פשוט ששפלות ואחדות העם הולכות יחד. שפלות הפרט ואחדות הכלל תלויות זו בזו. זה הדבר הכי פשוט, בגלל שאם הפרט מרומם, גבוה, אפילו הקב"ה לא יכול לגור אתו יחד[כו], כל שכן שמישהו אחר לא יכול.

הכלל הכי ראשון הוא ששפלות הפרט ואחדות הכלל תלויות זו בזו, לא יתכן לדבר על אחדות הכלל אם אין שפלות הפרט. שפלות הפרט היא תשובה, כמו שנסביר כאן. השפלות האמתית של הפרט היא תשובה. בדיוק ההפך מהרצון להתעלות, אלו תרתי דסתרי – מתוך שפלות הפרט מחויב המציאות להתעלות.

שפלות הפרט וטבעיות

נסביר את זה קצת יותר: שפלות הפרט ואחדות הכלל הם אותו דבר, כך הוא מסביר שם. בנוסף לשפלות הפרט ואחדות הכלל יש עוד דבר עצמי שמתגלה מתוך כך – הוא נקרא מסירות נפש, גם הוא מצד הפרט. הוא אומר שיש שלש תכונות עצמיות של יהודי: תכונה אחת היא שפלות, כמו שכתוב "כי אתם המעט מכל העמים"[כז] – "שממעטים את עצמכם"[כח]. מי ממעט את עצמו? לא הכלל, הפרט. כלל ישראל תמיד גבוה, "ויגבה לבו בדרכי הוי'"[כט] – זה כתוב על המלך שהוא במקום הכלל. מה שאין כן "שממעטים את עצמכם", "כי אתם המעט" הולך על הפרט, כל פרט בפני עצמו צריך למעט את עצמו בתכלית השפלות.

להפך – המיעוט הטבעי, מה שכתוב שצריך להיות בטבע כשחוזרים לארץ הכונה שכל הדברים האלו צריכים להיות בטבע. מה היה חטא המרגלים? שלא הכירו בטובת הארץ. רק יהושע וכלב הכירו בטוב הארץ ואמרו "טובה הארץ מאד מאד"[ל]. כתוב בחסידות[לא], למה הם דוקא הכירו בטובת הארץ, למה הם היו קשורים ואדוקים בטובת הארץ יותר מכל המרגלים? בגלל שהם קיימו בעצמם בבחינה טבעית לגמרי את מאמר חז"ל בפרקי אבות "מאד מאד הוי שפל רוח.. שתקות אנוש רמה"[לב]. כתוב בחסידות שהם תלויים אחד בשני: לפי ה"מאד מאד הוי שפל רוח" כך ישנה הכרת "טובה הארץ מאד מאד". להכיר ב"מאד מאד" של "טובה הארץ" תלוי ב"מאד מאד הוי שפל רוח", בגלל שהארץ עצמה שפלות. מה שאנחנו אומרים, שכשיהודי חוזר לארץ הוא מקבל תקיפות של קדושה והתקיפות היא טבעית – זה על ידי שקודם כל, מכוֹבד הראש ובשביל להתאחד עם הארץ בפנימיות עצמותו –צריך להיות שפל לגמרי, בתכלית השפלות. אחרת אין לו שום זיקה, הוא לא יכול להכנס לארץ בכלל. אם אין לו את השפלות העצמית הארץ אוכלת אותו, "ארץ אוכלת יושביה"[לג].

לכן כתוב שהרבה גדולי ישראל פחדו לבוא לארץ, בגלל שידעו שברגע שיבואו לארץ היא תאכל אותם, כל הגדולה שלהם תתבטל לגמרי. עצם הביאה לארץ מחייבת שפלות גמורה. אם יש שפלות גמורה טבעית – ממנה דוקא יהודי אחר כך מתרומם ומקבל את התקיפות. התקיפות שלו היא באמת מצד הכלל.

[כשרבי נחמן בא מארץ ישראל הוא אמר 'אביא לחסידים מתנה'. איזו מתנה? אולי תורה יפה, לבוש יפה... איזה מתנה הוא הביא לחסידים שלו? מחלוקת.] כן, אחר כך חלקו עליו. איך אתה מסביר את זה? [איך אדם יכול לסבול מחלוקת? כשהוא כלום, בשפלות.] בסדר, נכון. מצד צדיק אמת מחלוקת היא שפלות. בכל זאת על כך צריך שיחה בפני עצמה. מחלוקת בין צדיקים היא ענין שלם בפני עצמו.

מניעי לימוד הנסתר

[אולי צריך להביא כתבים שמדובר על יחס בין היחיד לכלל בכנסת ישראל באורות התשובה, או באורות. אפשר לקרוא את זה טוב ולראות מהמקור] אם זה כל כך ברור למה לא מבינים את זה? [מה לא מובן?] לא חיים את הדבר. לא רק שלא חיים אותו, אני חושב שלא מבינים בכלל.

עוד פעם, ודאי שכתוב, בגלל שהרב קוק היה אדם גדול מאד, אבל גם כתובי דברים שאנשים מקבלים מהם רושם לא נכון. אחד מהרשמים הוא שאדם יוצא ידי חובה על ידי הכלל לגמרי. עוד פעם, נחזור על הנקודה: צריך באמת לראות את כל הכתבים, אסור לשפוט חלילה בלי להסתכל שחור על גבי לבן, אסור לומר שום דבר. הכל רק הרהורי דליבא.

הנקודה היא כך: מה מביא לְמה? מה שמקבלים, אפילו כשקוראים את כל הספרות הפיוטית-שירתית של הרב קוק ביותר, עיקר מה שבולט שם – על כל פנים לפני ההשקפה הראשונה החיצונית שלי – הוא באמת שאיפה עצומה להתעלות, סתרי תורה. לכן זה קצת שייך רק לפרט, לכן באמת הרב צבי יהודה שרצה יותר להדגיש את הכלל, קצת התעלם מהדברים כאלו שיותר מתייחסים לשאיפה לפנייה של הפרט, ויותר תפס את מה שהיה נראה בעיניו כדברים יותר כלליים – מה ששייך לכלל ישראל.

אם כן, מהי הנקודה העדינה השונה? עוד פעם, כאן היסוד הוא לא השאיפה להתעלות כמו שתפס הרב חרל"פ, היסוד כאן הוא רק אי שביעות הרצון, השפלות האמתית. השפלות האמתית של הפרט, כמו שאמרנו, היא עצמה מה שמביא לידי אחדות וממילא גם לידי מסירות נפש. זהו הסימן, יש שלשה דברים עצמיים שתלויים זה בזה אצל יהודי, זה אחד הדברים הכי יסודיים בחסידות. במדה שהוא אומר את כל הדברים, יש לו מקורות. היה מקור לתת לזה.

שלשת התכונות כאחת

עוד פעם, יש שלש מדות, נקודות, תכונות עצמיות אצל כל יהודי: אחדות; מסירות; שפלות. הסימן הוא אמ"ש, "שלש אמות אמש", כולן תלויות לגמרי אחת בשניה. למשל אחד שלא מרגיש בעצמו מסירות נפש – זה בגלל שאין לו שפלות ואחדות. וכך הלאה – כל אחד משלשת הדברים האלו לא סגי הא בלא הא – לא יכול להיות אחד מהם בלי השני.

אחדות בין הנשמות, שפלות הפרט ומסירות נפש של הפרט – הכל אותו דבר, הכל תלוי זה בזה. זה אחד הדברים הכי יסודיים שמסביר באריכות אדמו"ר האמצעי בספר שערי אורה, הוא מקשר את הכל עם הגלות של פורים. זה היה המצב בפורים – היתה שפלות, ממנה באה אחדות, וממנה באה מסירות הנפש שגלתה את היחידה שבנפש, לכן היה "ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשֹנאיהם"[לד]. זה היסוד של נס פורים. נס פורים הוא גם הנס של לעתיד לבא, לכן הוא לא יתבטל לעד, "לא יסוף מזרעם"[לה]. זוהי נקודה אחת.

שאיפה לרוח הקדש או לתשובה

מה שראיתי בכתבים של הרב חרל"פ וקצת מהרב קוק גם הוא שבענין השאיפה לסתרי תורה לא מודגש כל כך ענין התשובה כמו עצם הכמיהה של הנפש לרוח הקדש, שהיא גם דבר חיובי, אבל היא מפספסת את העיקר, כי אין בה את עצמת היחידה שבנפש. עוד פעם, שלשת הדברים – אחדות, מסירות ושפלות – מגיעים עד היחידה שבנפש, עד עצם הענין. מה שאין כן השאיפה לרוח הקדש מגיעה רק עד החיה.

יש ספר שנקרא 'דרך חיים' של אדמו"ר האמצעי. הוא מסביר שם[לו] שמי ששואף לאמת, מה שנקרא 'אהבת האמת', עד שהוא מתמסר לגמרי אליה מגיע רק לחיה, שגם היא מקיף של הנפש. יש את המדרגות הפנימיות – נפש, רוח, נשמה – והוא מסביר שאהבת האמת, כמו אצל מי ששואף לרוח הקדש, אמת בכל המובנים – מגיע עד החיה שבנפש. היא גם מקיף, אבל לא המקיף העצמי, האמתי. מה שאין כן "חולת אהבה אני"[לז], פסוק בשיר השירים, היא ה"דאגה בלב איש", "מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ"[לח] בכלל. המצב שנקרא "דאגה בלב איש" ו"חולת אהבה" מגיע עד ליחידה שבנפש. [זה רק ליחידים?] לא, להפך, זה צריך להיות הדבר הכללי, לכל עם ישראל.

אדמו"ר האמצעי כותב בקונטרס ההתפעלות שלו[לט] שהיו צדיקים גמורים, אבל לא היו בעלי תשובה. על פי פשט, כל זה היה טוב רק למטרה אחת – שיחזרו בתשובה. לפי הרב קוק, מה שמדגישים בדרך כלל הוא שהכל טוב בשביל בנין הארץ, בשביל משימות כלליות.

[יש במפורש דיבורים על נבואה וכו'] עוד פעם, אם מבואר כך זה עדיין לא התכלית, זה להדגיש את הטפל ולא את העיקר. אפילו שנבואה היא דבר גדול, אבל זה המסובב ולא הסיבה. זה עיקר הנקודה העדינה כאן – כיון שהוא מדגיש את המסובב ולא את העצם, לא את העיקר, לכן הוא נעשה רשות היחיד. ולכן אלה ששואפים לזה – כמו שהרב חרל"פ כותב – הם חסידים וזו לא הדרך של כלל ישראל.

מה שאין כן אם מדגישים את העיקר, שהוא עצם התשובה עצמה, השפלות האמתית ואי שביעות הרצון – זהו דבר ששייך לכל אחד והוא גילוי היחידה שבנפש.

גילוי היחידה על ידי תשובה

עוד פעם, יש מהרבי האמצעי שכותב שאם נגשים ליהודי שרחוק מתורה ומצוות לגמרי ואומרים לו בטוב טעם דעת, בדברים היוצאים מן הלב, איזה ענין בפנימיות התורה, באותו רגע מתעוררת אצלו היחידה שבנפש. זה לא נקרא שהוא מקבל רוח הקדש או נבואה, אבל פתאום יש רגע של חשיפות גמורה לעצם של עצמו, לאמת לאמתו, כשהוא רק שומע איזה דבר אמתי שהוא לא שמע אף פעם בחיים, או לא חשב עליו אף פעם בחיים, באותו רגע יש רק לו – וגם אצלו, לא שהוא מרגיש גדול –איזה מן רגע של אמת עמוקה שנקרא גילוי היחידה שבנפש. את המצב הזה צריך להתמיד, להשתדל שיהיה כמה שיותר. [מי אומר את זה?] הרבי האמצעי בקונטרס ההתפעלות.

המצב של גילוי היחידה שבנפש על ידי שפלות ותשובה אמתית תמידית – כמו שהוא כותב כאן שהיא מצוה תמידית על כל עם ישראל – הוא דבר ששוה לכל נפש לגמרי. זה לא חיפוש אחרי רוח הקדש. אם אחר כך באים סתרי תורה שהם רוח הקדש – מה טוב. אבל הנבואה ורוח הקדש הם המסובב, הם לא הענין בכלל, לא העיקר.

אם אנחנו רואים זאת בהשקפה נכונה – רואים שזוהי הדרך הכללית. למה? בגלל שהשפלות והאחדות תלויות זו בזו. מה שאין כן כל דרך אחרת שלא מבוססת על שפלות אמתית, שזו התשובה התמידית, אף פעם לא תגיע לאחדות אמתית, תמיד כל אחד יהיה לעצמו. לכן באמת נחרבו שני הבתים.

״המעשה הוא העיקר״

עוד פעם, למעשה מי שעושה יותר טוב הוא יותר טוב, "הכל לפי רוב המעשה"[מ]. אם תלמידי מרכז הרב עושים יותר בשביל בנין הארץ ובשביל קדימת הגאולה – אין מה לגעור בהם, אין מה לדבר. בסופו של דבר "הכל לפי רוב המעשה", "המעשה הוא העיקר"[מא]. אנחנו רק רוצים ללבן את הענין, כל הענין שלנו הוא רק תודעה – התודעה היא נכונה והתורה באמת היא דרך לכל אחד. כל התורה מתחילה מתודעה נכונה, מהשקפה. קודם כל ליישר את ההשקפות. עיקר הבירור – כמו שדברנו בשיעור הקודם, בבוקר, כשדברנו על חפירה – עיקר החפירה והעבודה הקשה הוא לברר את ההשקפה. אחר כך באמת יש עוד עבודה קשה שהיא ליישם אותה.

מי שלומד גמרא ותוספות יש לו רושם שהשקפה היא משהו שטחי. כמו שרבי נחמן היה אומר[מב] על אמונה: 'העולם חושבים שאמונה היא דבר פשוט, אבל אני אומר שאמונה היא הדבר הכי עמוק והכי עדין שיכול להיות'. לכל יהודי יש אמונה, אבל לקחתי אותה רק בתור דוגמא שגם על ענין ההשקפה חושבים שהוא דבר פשוט, הרי השקפה היא עביכול דבר כללי, כשאתה לומד דין בשולחן ערוך צריך לרדת לפרטי פרטים. כשמדברים על השקפות ודברים פועליים – יותר קל להתייחס. באמת זה לא כך – השקפה היא פי כמה וכמה מהלכה פסוקה בשולחן ערוך, כי השקפה נכונה היא אלף פעמים יותר עדינה ויותר קשה מהלכה הכי מסובכת בשולחן ערוך. לכן באמת ההשקפה ניתנה בסופו של דבר רק לרשות גדולי ישראל ממש, שהם בעלי רוח הקדש. כמו שאמר הרבי הקודם, אף אחד לא יכול ללבן השקפה נכונה אם אין לו רוח הקדש, היא דבר כל כך עדין.

השקפה – ביחב להווה

השקפה הכוונה התמודדות עם ההווה, לא לגבי העתיד. כמו שלמדנו הרבה פעמים בספר 'מי השילוח', הרבה יותר קל לראות את העתיד מאשר לראות את ההווה. זהו כלל גדול מאד – הרבה יותר קל לראות את העתיד ולומר כל מיני השקפות אוטופיות לגבי העתיד, ואפילו שהן אמתיות הן דבר פשוט לגמרי. אבל לראות את ההשקפה לגבי ההווה – זה הקונץ, זה מה שקשה.

לכן אם יש מישהו שטעה וסטה קצת מהדרך, כמו שהוא כותב, זה בגלל שהוא ראה את העתיד יותר מאשר את ההווה. לכן אלו שאומרים שהם צופים גדולים לגבי העתיד – זה לא קונץ, כל אחד יכול. לא כל אחד, אבל לראות את העתיד זה הרבה יותר פשוט מלראות את ההווה. לכן, גם מי שהיה רציני וחלק על הרב קוק – הוא הודה ודאי שלגבי העתיד יש ראִיה.

פנימיות התורה – מתי מתחילים?

[אני רוצה להגיד כמה נקודות. א. לגבי לימוד הנסתר מצד הכמיהה אל הקדש – ודאי שהרב קוק וכך בנו הרב צבי יהודה ללמוד נסתר] אז למה לא עשו כך בישיבה? [ההבדל הוא ההבדל בקצב, לא מתי. זה לא ויכוח עקרוני] דיברנו לפני כמה ימים שצדיקים גמורים אף פעם לא בטלו את השני, רק ויכוח של הדגשה. עוד פעם, זהו דבר שאמרנו לפני כמה ימים, כולם יסכימו לכל דבר. מי שהוא באמת חב"די יגיד שלהתבודד לפי שיטת ברסלב זהו דבר מצוין וחסיד ברסלב אמתי יאמר שלהתבונן לפי שיטת חב"ד זהו דבר מצוין. כל המחלוקת היא רק ההדגשה למעשה, מה מדגישים עכשיו ברגע זה יותר.

[אפשר לומר שדחית הלימוד היא לשם חיזוק והעמקה] יש מי שקדם להשקפה הזו, שאמר להתחיל רק בגיל ארבעים, קודם תמלא את כריסך ש"ס ופוסקים. זו קרירות גמורה. בדור שלנו, אם אדם לא מתחיל בהתלהבות בדבר מסוים – הוא מתקרר ממנו. אם אתה אומר 'תלמד קבלה אחרי שתמלא את כריסך בש"ס ופוסקים בגיל ארבעים' – עד גיל ארבעים תהיה חתיכת קרח. מחתיכת קרח אף פעם לא יהיה מה לצפות.

[הנקודה השניה בדברי הרב קוק היא זהות האחדות של כנסת ישראל, שהיא קדושה בהיותה מאוחדת עם ה'] עוד פעם, זו נקודה מקורית בחסידות, אין בה שום חידוש. [החידוש אצלו הוא בזיהוי של נקודה זו בכלל ישראל,לא רק בעבודת ה' של כל פרט ופרט] יפה, נכון. עוד פעם, זו נקודה של החסידות, לא מתחילים להתפלל בלי לומר "הריני מקבל עלי מצות עשה של 'ואהבת לרעך כמוך'[מג]"[מד], בלי אחדות אי אפשר להתפלל. הרי על פי קבלה כל מצוה עושים ״בשם כל ישראל״, אתה לא עושה שום דבר אם הוא לא בשם כל ישראל.

[מה שהוא מדבר הוא דבר שנמצא לגמרי, אם חסר לו סתרי תורה, זה נכון, אבל זו התודעה הכללית. עכשיו, את זה אי אפשר לקחת ממנו, אלו חייו, זו התודעה הכללית של כל אדם. איי, יש כאלה ששוכחים את הפרט] הלואי שהפרט יתבטל לגמרי. כדי שאני אתבטל לגמרי צריך לחזור בתשובה ואז הפרט יתבטל. הקדשנו לזה זמן, אבל היה כדאי.

געגועים לארץ ישראל

נחזור: עיקר הנקודה שרציתי להבהיר הוא דברי הבעל שם טוב על "כן בקדש חזיתיך", שליעוד האמתי של ארץ ישראל, אי אפשר לבוא בלי השפלות האמתית. אחר כך באמת מקבלים את הטבעיות והתוקף של קדושת הארץ, אבל עם זה צריכים להשאר הגעגועים תמיד, זו התשובה התמידית. לכן משיח בא "לאתבא צדיקיא בתיובתא". אם באמת היחס שלם כך, שחייבים להיות גם זה וגם זה יחד – יש את הענין האמתי של בנין ארץ ישראל.

עוד פעם, הביקורת של חב"ד אולי היא רק דמיון, אולי היא לא נכונה, לא אמרתי אם היא נכונה או לא. רק רציתי להסביר מהי הביקורת. הביקורת היא שרוצים לעשות משהו חדש בארץ ולקבל טבע חדש, לעלות לארץ – הכל טוב ויפה. אבל אם מדגישים רק את התוקף ושוכחים את הגעגועים העצמיים של הגלות, הבעל שם טוב אומר שאם שוכחים אותם – זה לא יתקיים. מה שקורה כאן הוא אותו דבר שהיה בחורבן בית ראשון ובית שני. זו הנקודה.

הכנסת גלותיות לארץ ישראל

יש גם את הצד השני: אחד שרוצה להכנס לארץ עם כל הגלות ולהשאר בארץ ישראל בגלות, חס ושלום. זו הצרה הזו. גם היא לא טובה וגם הראשונה לא טובה. אם חלילה אחד מכניס את הגלות לכאן הוא מטמא את הארץ. אבל אם אחד רוצה לשכוח את הנקודה החיובית של גלות שנקראת "חולת אהבה", געגועים עצמיים שעליהם כתוב "כן בקדש חזיתיך" – הגאולה לא תהיה אמתית והיא לא תתקיים.

לכן, אם צועקים "אתחלתא דגאולה" לפני הזמן שהיא מתחילה להתגלות ממש, לא רק בזמן שבונים את הכלים – כולם מודים שכשבונים את הכלים – אבל אם צועקים לפני התגלות האור ממש, זה מנטרל וכובל את הגעגועים מלהתעלות במדה מסוימת. זה כל הענין במלה אחת.

עוד פעם, הבעל שם טוב אמר שאם יש "קדש", אבל אין את ה"חזיתיך", הגעגועים – זה לא יכול להתקיים. בגלל שאם האדם נעשה יש, אפילו בקדושה, לאט לאט במקום לעלות הוא מתחיל לרדת. יש או עליה או ירידה. כל זה על פי הפסוק "כן בקדש חזיתיך" – הלואי שבקדש, שאני נמצא בקדש חזיתיך בבחינת "צמאה לך נפשי כמה לך בשרי" כמו הגעגועים של התשובה כאשר הייתי בגלות עדיין. זה מהבעל שם טוב.

״דומה כמי שיש לו אלו-ה״ – תיקון המדמה בארץ ישראל

[בזמנים הכי טובים יש מצב של צימאון] נכון, יש עדיין צימאון עצום מתוך שפלות עצומה. עוד פעם, ברגע שאדם עוזב את השפלות הוא עוזב את הארץ. רק נסביר עוד נקודה אחת, משהו יפה שאמר רבי אייזיק מהומיל[מה] לגבי ארץ ישראל. נבין עוד יותר טוב את הענין של ארץ ישראל ושבארץ ישראל היהודי קונה את האלקות בטבע, היא נעשית טבעית אצלו.

הוא מפרש את מאמר חז"ל הידוע "כל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלו-ה וכל הדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו אלו-ה"[מו]. הוא מפרש על פי פשט, כך הוא מסביר שזה הפשט האמתי, העמוק, ש"דומה" מלשון כח המדמה, הדמיון. "דומה כמי שיש לו אלו-ה" הכוונה שבארץ ישראל – זה מתקשר עם דברי הרב קוק על נבואה[מז] ועל דברי רבי נחמן מברסלב על תיקון כח המדמה[מח] – הטבע שמשתנה הוא הדמיון. עיקר טבע האדם, מה שהוא עושה בטבע, התודעה הטבעית שלו – הוא הדמיון, מה הוא מדמה כל הזמן. זה טבע האדם.

עוד פעם, הטבע של האדם הוא הדמיון שלו. כתוב[מט] שהמחשבה משוטטת תמיד וזה דבר שאדם לא שולט עליו. יש אדם שחושב, מתבונן במשהו, מעיין בו. מה שטבעי אצל אדם הוא הדמיון שלו. על פי קבלה אפשר להסביר את זה יותר עמוק, אבל נסביר את זה דוקא על פי פשט. הדמיון הוא הטבע של האדם. הוא אומר שארץ ישראל היינו שהדמיון מתקדש. "דומה כמי שיש לו אלו-ה" הכוונה שבתוך הדמיון שלו הוא רואה אמונה ואלקות – הדמיון שלו מדמה אלקות.

"כל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלו-ה" – הוא מסביר שהפשט העמוק הוא שהדמיון עצמו, שהוא הטבע, נעשה דבר אלקי. כל מה שהוא רואה הוא אלקות, בפשטות, בלי לחשוב ולהתבונן יותר מדי. לדמות שזה הטבע – זה נעשה אלקי. מה שאין כן "כל הדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו אלו-ה" – מה הוא רואה? את הישות שבכל דבר. אם אני רואה את השעון הזה בתור דבר נפרד זה נקרא שאני נמצא בחוץ לארץ. הדמיון, איך שאדם מדמה את המציאות – הוא ההבדל שמחלק בין ארץ ישראל לבין חוץ לארץ.

״דומה כמי שאין לו אלו-ה״ – פגם המדמה בחוץ לארץ

כל זמן שהדמיון הוא "כמי שאין לו אלו-ה", הכוונה שהוא לא רואה את "כח הפועל בנפעל"[נ], ואת האין שמהוה את היש ואת כל המדרגות שיש בזה, כמו שלמדנו במאמר הקודם – זה נקרא שהוא נמצא בחוץ לארץ, "דומה כמי שאין לו אלו-ה". הוא יכול כמובן להתבונן, לעיין ולהעמיק. התורה עצמה תלויה בשפלות, "מאד מאד הוי שפל רוח". עוד פעם, עיקר תיקון הארץ הוא "דומה כמי שיש לו אלו-ה". זה הטבע שצריך להשתנות קודם כל. אם הטבע הזה משתנה כל הטבע משתנה למעליותא.

אבל אם מדברים על 'צברים' שיש להם תוקף פיזי וגבורה פיזית בעד הארץ, אבל הדמיון לא השתנה בכי-הוא-זה, להיפך, יכול להיות שהוא ירד מהדמיון של יהודים יראי שמים בחוץ לארץ – זה לא טבע בכלל. כתוב שארץ ישראל היא לתקן את הטבע, שהיהדות היא הטבעית. זה נקרא בנין ארץ ישראל, בנין פרצוף רחל בלשון הקבלה. כמובן שברגע שדבר טבעי הוא בכל תוקף ועֹז.

אבל בכל זאת צריך להבין מהי תחלת השינוי בטבע. תחלת השינוי בטבע היא בעצם בדמיון. זה נקרא "דומה" – "דומה כמי שיש לו אלו-ה", "דומה כמי שאין לו אלו-ה", כך מסבירים. אבל אם אין את השינוי הזה כל הטבעיות מסולפת, לא אמתית, היא לא תתקיים.

שינוי הדמיון לאלקות טבעית

לכן אותם קיבוצניקים, הבנים שלהם כבר עוזבים את הארץ, ה' ירחם. בגלל שהטבעיות הזו לא הייתה אמיתית. טבעיות אמתית של ארץ ישראל מתחילה עם שינוי ממילאי של דמיון, הדמיון משתנה בדרך ממילא. זה נקרא שהוא נכנס לארץ, ואז באמת אחד שנכנס פעם אחת לא יכול לעזוב, זה יסורים בשבילו. עוד פעם, אדם שנכנס לארץ, הדמיון שלו מתחיל להיתקן, הוא מתחיל לדמות אלקות, אז אלו יסורים יותר גדולים הם מאשר לצאת מהארץ. כמובן שגם להגיד את זה צריך יסורים. לכן כתוב שהארץ נקנית ביסורים, אחד משלשת הדברים שנקנים ביסורים[נא], אבל אחרי היסורים הוא מגיע לדמיון הטבעי, אז איזה יסורים הם לצאת חלילה מהארץ? לכן דוד המלך צעק "כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת הוי'"[נב] וכו'.

טוב, אם כן, הסברנו קצת מהו הטבע של הארץ, והנקודה כאן היא שעיקר טבע זה תלוי בתשובה. צריך ללכת יחד כל הזמן עם תשובה תמידית, זה מה שהוא כותב כאן. התשובה תמידית, אפילו שהיא כלי בשביל הנבואה ורוח הקודש, שהיא האור – "שרש הכלים גבוה יותר משרש האורות"[נג].

מה שהרב קוק גם אוהב כלים, והוא מתכוון לכלים אפילו בגשמיות, זהו גם דבר חשוב מאד.​​ אבל כאן, לגבי הדבר גופא של הנבואה ורוח הקדש, גם בזה יש הכלי והאור שלו. הכלי שלו הוא התשובה התמידית והאור הוא השגת רוח הקדש. הכלי הוא אין סוף יותר עצמי מאשר האור עצמו. אם באמת הרב קוק אומר את זה, אז בסדר גמור, טוב מאד. אבל כאן כתוב בפירוש, לפחות לפי הרושם שמקבלים, אולי זה רק בחיצוניות, לא כך. זו הייתה הקדמה כללית.

ג.    המצוות התמידיות והדרכים בעם ישראל

הקבלת המצוות לסוגי הדרכים

רק אולי עוד נקודה לגבי מה שלמדנו אתמול. אתמול למדנו שיש שש מצוות תמידיות, וכאן הרבי מחדש שיש עוד מצוה תמידית – מצות תשובה, שגם היא צריכה להיות מצוה תמידית. כיוון שלפני שבוע גם למדנו[נד] על הדרכים הטהורות שיש בעם ישראל, צריך לקשר את זה עם המצוות שהסברנו אתמול:​​

"שמע ישראל הוי' אלקינו הוי' אחד"[נה], בתפארת, תהיה המצוה המיוחדת של חב"ד, ובאמת ככה זה; אהבת ה' תהיה המצוה מיוחדת של אנשי המזרח, אנשי ספרד, וככה זה באמת.​ מה שאמרת, יורם, שיש טבע הטוב – טבע הטוב זו אהבה טבעית. המושג אהבה מסותרת טבעית שכתוב בתניא[נו] הרבה, רואים אותו בעיקר בעדות המזרח – אהבת ה' טבעית, אהבת התורה טבעית, הכל טבעי לגמרי. זו נקראת מצות האהבה. [מה זה מסותרת?] המסותרת גלויה בטבע, היא גם דבר טבעי. מה שמתגלה מאהבה מסותרת נקרא אהבה טבעית. אהבה מסותרת היא כמו כח אינסופי. מה שמתגלה מתוך אהבה מסותרת נקרא בלשון התניא אהבה טבעית, לאפוקי אהבה שכלית, שמולידים על פי התבוננות. זה היה חסד; יראה היא בעיקר של ה'מתנגדים' שמדייקים במדת הדין.​

מה שהכי חשוב לנו הוא שמצות "אנכי הוי' אלקיך"[נז], שהיא הנצח, הבטחון, זו המצוה המיוחדת של הרב קוק, "אנכי הוי' אלקיך", הדבור הראשון של עשרת הדברות, לפי מה שהסברנו בשבוע שעבר; מצות "לא יהיה לך"[נח] תהיה המצוה של תנועת המוסר; מצות "לא תתורו אחרי לבבכם"[נט] תהיה המצוה של החסידות הכללית. צריך לקשר זאת עם מה שאמרנו שהחסידות הכללית היא ענין של חיוּת טבעית. באמת מי שחי חיות אמתית, התלהבות בקדושה, נשמר ממילא ממחשבות זרות. עוד פעם, המצוה שכנגד האחור, שהיא היסוד שהסברנו אתמול, היא המצוה "לא תתורו אחרי לבבכם". זה נקרא שמירת המחשבה.

באמת כתוב ששמירת המחשבה תלויה בחיות. אם יש לאדם חיות בקדושה, בבחינת "אבר חי"[ס], היסוד, הוא ממילא מחוסן לענייני מחשבות זרות. אם אין לו חיות, אם אין לו "אבר חי" בקדושה, יש לו הרהורי זנות ל"לעומת זה". זו המצוה מיוחד של החסידות הכללית, היא תיקון הרהורי המינות והזנות על ידי חיות בעבודת ה'. זה היסוד; המצוה תמידית של ברסלב היא תפלה, עליה כתוב "הלוואי ויתפלל אדם כל היום כולו"[סא].

המצוה התמידית שהסברנו אתמול, שהיא תשובה, מתגלה במיוחד בתפארת, כמו שדיברנו אתמול באריכות, בתוך מצות היחוד "שמע ישראל". קישרנו אותה במיוחד עם חב"ד.

שוב, למי יש רעיון למה "אנכי הוי' אלקיך", שהוא הדיבור הראשון, הנצח כאן, יהיה קשור טוב במיוחד עם הרב קוק? "אנכי הוי' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים". קודם כל, זו יציאת מצרים, "אנכי הוי' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים", לצאת מהגלות.​ הבטחון שיהודי יוצא מהגלות לקראת ארץ ישראל הוא הבטחון המוחלט בה'.

״שמע ישראל״ – ׳דרך פרט׳, ״אנכי הוי׳״ – ׳דרך כלל׳

אתה זוכר בדרך מצוותיך[סב], מה ההבדל באמונה, בהתבוננות, בין "אנכי" לבין "שמע ישראל"?​ נוכל להבין מזה דבר עמוק. הוא מביא מהזהר. בזהר כתוב[סג], הנקודה בקיצור היא שמצות האמונה, שהיא מצות "אנכי הוי' אלקיך", היא ב'דרך כלל', כך הביטוי. ומצות היחוד, "שמע ישראל הוי' אלקינו הוי' אחד", היא ב'דרך פרט'.

עוד פעם, מצות "אנכי" היא אמונה ב'דרך כלל', כך כתוב בזהר. מצות "שמע ישראל הוי' אלקינו הוי' אחד" [מה הפירוש 'דרך כלל'?] יש ה' בעולם, לא להתבונן בכל פרט ופרט, זו אמונה כללית. עוד פעם, כתוב שמצות "אנכי הוי' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" נקראת ב'דרך כלל', "אורח כלל" כך הביטוי בזהר.​ מה שאין כן מצות "שמע ישראל הוי' אלקינו הוי' אחד", מצות היחוד, היא בדרך פרט. אתה צריך ליחד את ה' בדרך פרט, ב-ז' רקיעים וארץ וב-ד' רוחות העולם, בכל פרט ופרט.

כמו שרבי נחמן כותב בתורה א', צריך לראות את השכל האלקי שבכל דבר ודבר, זה קשור למצות היחוד, לא למצות האמונה הפשוטה. לכן רבי נחמן כותב בתורה א' שאמונה פשוטה היא ה-נ, וראיית השכל האלקי שבכל דבר ודבר בדרך פרט היא ה-ח, מי שזוכר את תורה א' בלקוטי מוהר"ן[סד].​ ה-נ היא למטה, הכלל, וה-ח היא החכמה האלקית בדרך פרט.

״אנכי הוי׳״ – הכל מלמעלה, ״שמע ישראל״ – הסתכלות מלפנים

עוד פעם, כאן כתוב בפירוש בזהר את היחס בין "אנכי" לבין "שמע ישראל".​ אם כן, זה בדיוק מתאים וטוב עם המציאות שהכל הוא שכינתא, הכל "אנכי הוי'", הכל בטחון, הכל יציאת מצרים לקראת ארץ ישראל. הכל יד ה' מלמעלה שלוקחת אותנו. עוד פעם, נצח נקרא מעלה. את כל עם ישראל מובילים מלמעלה, יש יד ה' שלוקחת אותנו מלמעלה. "שמע ישראל" אמרנו שהיא קדם, מה שאדם מסתכל, אבל "אנכי" הוא מה שלמעלה מהאדם, הוא לא רואה אותו. יש לו אותו רק באמונה. הדרך של הרב קוק היא כאילו מלעילא, שה' לוקח אותנו.

לכן אי אפשר לראות בה בדיוק את כל הפרטים.​ אי אפשר להתבונן בכל הפרטים, רק כשיש כלל של "אנכי הוי' אלקיך", מקור הבטחון, שבכח זה יוצא עם ישראל כולו בתור כלל מהגלות לקראת ארץ ישראל.​​ אם כן, הוא עוד יותר מעמיק את הענין של שיטת ​​הרב קוק, שזו בחינת "אנכי הוי' אלקיך" מלמעלה.​ הדרך של חב"ד היא יותר "שמע ישראל הוי' אלקינו הוי' אחד" מקדם, בהסתכלות. זה נקרא ב'דרך פרט'.

אין הכי נמי, צריכים את כולם יחד. צריך הכל. באמת כל האמירה שזה כלל וזה פרט, ההבדל בין כלל ופרט בזהר, בקדושה, הוא ההבדל בין שתי מצוות אלה – בין הנצח שמלמעלה ובין התפארת שמקדם.​ בתוך התפארת, כמו שאמרנו אתמול, יש התגלות של הבינה המקיפה את הכל מלמעלה. [למה נצח?] נצח והוד הם מעלה ומטה. יש מושג ו"ק, ו' קצוות. דרום הוא חסד, צפון גבורה, קד תפארת, אחור יסוד, נצח והוד נקראים מעלה ומטה. זו עוד נקודה חשובה, להבין טוב את הדרכים שהסברנו. הן מקבילות למצוות אלה, לשש מצוות התמידיות עם מצות התפלה שבאמצע, שהיא "ואני תפלה"[סה], כמו ברסלב, ועם התשובה שמקיפה מלמעלה לפני ביאת המשיח, אבל היא מתגלה בדרך ב'דרך פרט' בתוך התפארת.

ד.    עבודת ה' מתוך "לבו דואג בקרבו"

תשובה מגיעה לכולם

טוב, אחרי כל זה, אפשר להמשיך:

עוד מצינו מעלת ומדריגת לבו דואג בקרבו הנ"ל אפילו בפושעי ישראל

זה בדיוק מדבר לעניננו, אמרנו שהתשובה היא היחידה שבנפש.

דרך אגב, במכתב של הרב חרל"פ שהזכרתי קודם, שמדבר על חסידים ושיטת הגר"א, הוא אומר שחסידים באמת שואפים לאור, לרוח הקדש ולדברים כאלו, אבל את הכלליות האמתית הוא מפספס לגמרי, לא רואים אותה לגמרי, בגלל שהיא תלויה דוקא בענין התשובה שיש בחסידות. הרי על פי פשט דוקא ענין התשובה מגיע לכולם, אפילו עד פושעי ישראל ממש. זהו עצם החסידות, אפילו הרבה יותר מלימוד התורה, בגלל שלימוד התורה לא מגיע לעם הארץ. זה מה שהבעל שם טוב צעק עליו. אם אתה עושה את העיקר לימוד תורה אתה לא מגיע לכל יהודי. אפילו שצריך להביא דוקא את פנימיות התורה לכל אחד ואחד, "יפוצו מעינותיך חוצה"[סו] – כל אחד ואחד, "כל חדא וחדא לפום שיעורא דיליה"[סז]. אבל אם עושים את העיקר תשובה, שתשובה היא למעלה מתורה, מגיעים בהחלט על ידה לכל אחד ואחד.

מה המקור של התשובה? כתוב "המאור שבה יחזירנו למוטב"[סח]. תשובה בפנימיות התורה, שהיא סתרי תורה, באמת הולכי יחד. זאת אומרת, התשובה האמתית היא כלי להמשכת סתרי התורה. סתרי התורה אפשר להמשיך החוצה, לכל אחד ואחד, ולעורר יותר ויותר ואז היא באמת דבר כללי לגמרי.

מה שאין כן אם לוקחים את תלמוד תורה כפשוטו ככלל, כמו שדיברנו אתמול. תלמוד תורה בתור כלל יהיה טוב אחרי ביאת המשיח. אחרי ביאת המשיח תלמוד תורה עצמו יהיה מצוה תמידית, כך דיברנו אתמול. אבל עכשיו, לפני ביאת המשיח, אי אפשר לתפוס את מצות תלמוד תורה ככלל. רק מצות התשובה היא כלל.

לכן באמת שיטת הגר"א, שכביכול הכלל תלוי במצות תלמוד תורה – במציאות לא היה. גם אז ודאי לא היה. מה היה אז? פירוד מוחלט בין תלמידי החכמים לבין עמי הארץ. עד כדי כך שרבבות ומיליוני יהודים היו מחוץ למחנה ממש, לגמרי. על פי פשט, לא יתכן שזה הדבר עליו בונים את הכלל. לכן זה פלאי פלאים, הרב חרל"פ אפילו כותב שהכלל הוא כאילו התורה, במובן של הלמוד, של המתנגדים. רואים מה שקרה אפילו לישיבת וולוז'ין וכו', שירדה לטמיון פחות או יותר.

[מה ענינם של חסידי קרלין?] שהראשון שתמצא ברחוב תחבק אותו. [האם הנקודה אצלם היא תפלה, כמו בברסלב, או משהו באמצע בין ברסלב לחב"ד?] בברסלב עיקר הצעקות בתפלה בא מקרלין, הם קבלו זאת מהם, רק מחקים אותם. עיקר הענין של קרלין הוא מה שאמרנו, אחדות ואהבת אחים – זה עיקר הענין של קרלין – אחדות, התוועדות.

שביעות רצון בבן סורר ומורה

עוד מצינו מעלת ומדריגת לבו דואג בקרבו הנ"ל אפילו בפושעי ישראל [ענין "לבו דואג בקרבו" הוא לא ברשות היחיד, לא שייך ליחידים. הוא שייך גם לפושעים, שייך ממש לכולם. גם אצל פושעי ישראל יש את הדבר הזה], והיא המצילתם מהמות.

הראיה שעכשיו הוא מביא מאד מאד יפה:

והוא במשנה דסנהדרין דף ע' [בפרק "בן סורר ומורה". מתי ממיתים את הבן?] אכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים אינו נעשה בן סורר ומורה כו'

כתוב שאם בן סורר ומורה אוכל בעיקר בשר של היתר הוא נעשה בן סורר ומורה. אם הוא אוכל בתאוה, זולל וסובא – הוא נעשה בן סורר ומורה. אם הוא זולל וסובא דברים אסורים, חזיר וכיוצא בזה – הוא לא נעשה בן סורר ומורה. לכאורה זהו היפך השכל! ממש דבר והיפוכו.

עוד פעם, זוהי משנה מפורשת בסנהדרין[סט], שבן סורר ומורה שנהרג על שם סופו, שהוא עלול ללסטם את הבריות וכך הלאה, לרצוח – דנים אותו רק אם הוא זולל וסובא דבר מותר. אבל אם הוא זולל וסובא דבר אסור – לא הורגים אותו, הוא לא נעשה מזה בן סורר ומורה. לכאורה דבר תמוה לגמרי, לכאורה על אחת כמה וכמה, אם הוא זולל וסובא בדברים אסורים ודאי שצריך להיות בן סורר ומורה.

ולכאורה יפלא הלא יותר ראוי לענשו כיון שאכל כשיעור ונוסף עליו איסור טריפות ונבילות.

לא רק שהוא אכל כשיעור זולל וסובא, נוסף על זה, הוא אפילו אכל דבר אסור של נבלות וטרפות! את הדין כנראה לומדים מגזרת הכתוב. אבל מה הטעם הפנימי-האמתי לזה?

אך הטעם האמיתי שבן סורר ומורה על שם סופו נהרג [אנחנו רואים מההתנהגות שלו בהוה שהוא עתיד ללסטם את הבריות ולרצוח] על שם שהולך שובב בדרך לבו. אבל אם אכל נבילות וטריפות כבר אין לבו שובב כל כך, ולבו דואג בקרבו שעה קלה בזכרו על שעבר רצונו יתברך. מה שאין כן כשאכל בשר כשירה ומשל אביו דוקא, שלבו שובב מעלליו ומדרכיו ישבע סוג לבו,

רואים שזהו ילד כזה שלגמרי מבסוט מהחיים של עצמו, עושה מה שמתחשק לו מבלי שיוכלו לומר לו אף דבר. מכך שהוא מאה אחוז מפונק, עד כדי כך שהוא מורד ובועט באביו ובאמו, לא מקבל מוסר בכלל, זולל וסובא ועושה בדיוק מה שמתחשק לו – רואים שיש לו שביעות רצון מוחלטת מעצמו. הוא לא מקבל שום מרות לעולם.

ואין לבו דואג ורחוק לבו מן התשובה.

הוא לגמרי רחוק. אם היה לנו צל של ספק-ספיקא, שהילד הזה עתיד לחזור בתשובה – חלילה להרוג אותו. אם אנחנו אומרים שהוא נדון על שם סופו, הכונה שירדנו לסוף דעתו שהוא לא מסוגל לעשות תשובה. המצב הנפשי שלו בדיוק ההיפך מלחזור בתשובה. אחרת הוא לא היה נהרג.

המצב של התשובה – כמו שאמרנו קודם – הוא שאדם לא מבסוט מעצמו. המצב ההפכי המוחלט של זה הוא אדם שלגמרי מאה אחוז, באופן מוחלט מבסוט מעצמו. אחד כזה אין סופו לחזור בתשובה.

ידיעת האיסור – הפתח לתשובה

מה הוא רוצה לומר ב"בן סורר ומורה"? הוא אפילו לא הסביר את עצמו, מה הייתה הכונה שלו? הכונה הייתה כך: אם הוא אכל דבר אסור – מסתמא, צריך להבין למה – הוא יודע שהוא עשה משהו לא בסדר. אם הוא זולל וסובא דבר מותר הוא לא יודע שהוא עשה משהו לא בסדר, הוא מבסוט מעצמו. אנחנו מסבירים שבן סורר ומורה הוא מצב כזה שהילד כלל לא מודע שהוא לא בסדר. הוא עושה דברים ומורד, כמו ילדים קטנים, בועט באביו ובאמו ולא יודע שהוא לא בסדר, נדמה לו שהוא מאה אחוז בסדר.

בן סורר ומורה הוא המצב המוחלט לגמרי של אחד שעושה כל דבר שאינו בסדר בלי שום תודעה שהדבר לא בסדר. לכן דינו שהוא נהרג על שם סופו. מה שאין כן אם יש לנו לחשוב שהוא עצמו מודע שעשה משהו לא בסדר, אז הוא לא בן סורר ומורה – יש לו תקוה, הוא יכול לחזור בתשובה. כי ברגע שאדם יודע שהוא עשה משהו לא בסדר הוא יכול בעצמו להוליד הרהורי תשובה.

זהו הסבר מאד עמוק ומאד אמתי למה בן סורר ומורה שאכל דברים אסורים לא נהרג, בגלל שמסתמא אם הוא אכל דברים אסורים הוא עצמו יודע שזה אסור. לכן יש לו פתח תשובה והוא לא נהרג.

בעל קרי וחוסר המודעות ל׳לא בסדר׳

וכן מצינו בש"ס דמועד קטן בועלי נידות מותרין בדברי תורה ובעלי קריין [לבם ודעתם זחה עליהם ולכן] אסורין בדברי תורה,

הוא אומר שאותו דבר אנחנו מוצאים בעוד מקום בש"ס, במועד קטן[ע], שמי שבעל נדה, אפילו שהוא טמא וצריך ללכת למקוה לא גזרו עליו שיהיה אסור לו לעסוק בתורה לפני שהוא טובל, הוא מותר בדברי תורה. בעל קרי אסור בדברי תורה – למה? הוא מסביר אותו דבר: לבעל קרי אין מודעות שלֵמה שמשהו לא בסדר אצלו, זה היה מקרה לילה, הוא לא עשה שום דבר, "דעתו זחה עליו". כיון ש"דעתו זחה עליו" אסור לו להתעסק בדברי תורה. אבל בועל נדה, מי שבעל נדה שאין דעתו זחה עליו – אפילו שיש לו טומאה יותר חמורה – מותר לו לעסוק בדברי תורה.

אם כן, אנחנו רואים שלפעמים מה שקובע הוא לא הדבר שאסור, אלא המודעות ל'לא בסדר'. אם יש לי מודעות ל'לא בסדר' – זה מתחיל להיות בסדר, בגלל שזהו כבר פתח תשובה. מה שאין כן אם "דעתו זחה עליו" ואין לו מודעות ל'לא בסדר' – זה לגמרי לא בסדר. עד שצריך לעשות דברים חמורים להדגיש לו שהוא לא בסדר, כמו לומר לו 'אסור לך ללמוד תורה', שלא תהיה דעתו זחה עליו. [להלכה זה מותר...] היום מותר. זו גזירה שאין רוב הצבור יכול לקיים אותה. לכן בטלו אותה.

[אפשר לומר שגאוה דוקא בדברים של קדושה... דוקא גאוה של אדם דתי או שומר מצוות היא הגרועה ביותר.] כן, נכון. זה יפה. [או שמצד שני...] לא, הגאוה של שומר מצוות יותר גרועה, באין ערוך.

״ואד יעלה מן הארץ״ – אֵד הדאגה

ועיקר גדול מצינו בירושלמי על פסוק ואד יעלה מן הארץ כו', [יש בתלמוד ירושלמי[עא] את הרעיון הזה בעומק על הפסוק "ואד יעלה מן הארץ"[עב]] שדרשו שם אד הוא מלשון שבר ["אידיהם"[עג], מלשון שבר ושבירה בעברית] ואנחה,

אם דורשים כך, מה הפשט? "ואד יעלה מן הארץ" – פסוק מאד מאד יפה – יש בו גם את "לבו דואג בקרבו", גם את העליה וגם את ארץ ישראל – הכל קשור יחד. מי שהוא בבחינת "אד", לב נשבר, "לבו דואג בקרבו", הוא "יעלה", הכוונה יעלה במדרגות רוחניות דוקא "מן הארץ" – דוקא מארץ ישראל. הוא שייך בעצם לארץ ישראל שהיא "מאד מאד הוי שפל רוח", "טובה הארץ מאד מאד". הוא אומר שזה על פי הירושלמי שדורש "אד" מלשון שבר.

זה ענין אנחה של קדושה. יש כמה תורות מרבי נחמן על אנחה של קדושה[עד]. ה"אד", שהוא הנחה, הוא עיקר העליה של כנסת ישראל. כאן הוא לא מדבר על פרטים, הוא מדבר על כנסת ישראל.

ועיקר העליה של כנסת ישראל היא על ידי בחינת האד ודאגת הלב, היפוך השבע מדרכיו הנ"ל וד"ל. ועיין שערי תשובה לרבינו יונה [גם שם כתוב משהו דומה לזה].

דאגה תמידית – להתחיל ללמוד תורה מחדש

ונחזור לענינינו, דאין מוסרין סתרי תורה אלא למי שלבו דואג בקרבו, והיינו הגם שאינו נוטה מדרך התורה כלל ונשמר ככל הכתוב בה, אף על פי כן דאגתו קבועה בלבו אולי קיצר בעבודת ה' המוטל עליו, ומוצא פסולת מתוך אוכל וד"ל.

האוכל הוא הטוב. לא משנה איזה דבר טוב הוא יעשה, הוא תמיד מזהה את הפסולת בתוך האוכל. זה נקרא "אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא"[עה] – בתוך אותו הטוב[עו]. הוא תמיד מוצא את החטא בתוך הטוב. זה נקרא שתמיד המברר מוצא את הפסולת מתוך האוכל.

ובמה נחשב בעיניו ["במה" הכונה שהוא נחשב לשום דבר, "מה" היינו כלום. כל מה שהוא עשה לא נחשב בעיניו לכלום] טרחו ועבודתו ויגיעתו [כל מה שהוא טרח ועבד ויגע עבודה קשה – לא נחשב בעיניו כלום], וכאילו לא התחיל כלל עדיין לעבוד את ה' [כל רגע יש לו הרגשה שהוא עוד לא התחיל בכלל. זה מה שאמרת שתמיד צריך להיות לו שלשול. אף פעם הוא לא התחיל בעבודת ה' בכלל, הוא כל הזמן מוצא את עצמו ריק לגמרי], ועל כן מוסיף אומץ להיות הולך באור התורה בכל יום בתוספת מרובה על העיקר וד"ל.

הוא אומר שעבודה זו מרומזת בעוד מקום:

ומרומז במאמר רז"ל בכל יום יהיו בעיניך כחדשים וד"ל.

בשביל להגיע לזה שדברי תורה יהיו חדשים – זה לא יתכן אם האדם לא נמצא בתשובה תמידית. אם הוא מבסוט מאתמול, הדבר לא חדש היום. בשביל שהוא יהיה חדש היום – האדם צריך להיות אפס. כל מה שהוא עשה עד רגע זה, כל מה שהוא יגע והצליח, טרח בלמוד התורה ובעבודת ה' – הכל לא נחשב בעיניו לכלום. אם לא נחשב בעיניו לכלום יכול להיות היום חדש. אחרת לא יתכן שלמוד התורה יהיה חדש היום.

[שמעתי פעם בשם רבי אלימלך על חשבון הנפש שאדם עושה לפני שהולך לישון – אם הוא יחשוב פעם אחת שהיום הייתי בסדר ויגיע למסקנה כזו – המלאכים לוקחים את כל המעשים טובים שהוא כן עשה, ומגלגלים אותם לכדור וזורקים אותם לתהום. הוא זורק הכל על ידי שהוא חושב שהצליח להיות בסדר] הוא מונח בתהום עד שהוא יחזור בתשובה באמת, ואז הוא יעלה עוד פעם. הוא לא הלך לאבוד.

וזו היא מדת משה רבינו ע"ה [המדרגה הזו, ענוה ושפלות אמתית. הוא אומר שתשובה ושפלות אמתית הן היינו-הך. לכן תשובה שוה לכל נפש לגמרי, היא המפתח של הגאולה השלמה – אך ורק להקים את מצות התשובה שהיא השפלות האמתית. לכן היא המצוה של משה רבינו עליו השלום] שאמר "ונחנו מה", על כן זכה שנמסרו לו כל רזי תורה [לא רק שהוא שאף לרזי תורה].

יש פסוק בתהלים שדוד המלך אומר "לא הלכתי בגדֹלות ובנפלאות ממני"[עז]. עוד פעם, לכן באמת אם לומדים את הרב קוק לא נכון, יכול להיות שזו אותה הרגשה אצל הרב צבי יהודה – אם הענין של סתרי תורה הוא ללכת אחרי גדולות, אז כנגד זה, בצדק, זה לא עיקר עבודת ה'. הרי "לא הלכתי בגדֹלות ובנפלאות ממני". אבל ה"גדֹלות" וה"נפלאות" באות בדרך ממילא למי שהוא ענו ושפל. זהו הכלי להמשיך בדרך ממילא את כל סתרי התורה.

״תקפה עליו משנתו״ – הכרח הלימוד

מה הכונה להמשיך? יש מהרבי מקומרנא[עח] שמפרש את המשנה "אם תקפה עליו משנתו"[עט] – דברנו על זה פעם, על אדם שפטור על שהוא שוכח דברי תורה. מסביר הרבי מקומרנא ש"תקפה עליו משנתו" הכוונה שאדם נתקף מלמעלה ללמוד קבלה – לכן הוא שוכח את הנגלה. אם הוא נתקף, 'קיבל התקפה רצינית' כמו שאומרים, ללמוד חסידות וקבלה – הוא פטור בגלל שהוא אנוס. זה דבר עמוק מאד ואמתי מאד.

בכלל, כל דבר עצמי בחיים – זהו כלל גדול בכל עבודת ה' שאולי דברנו עליו כמה פעמים, אבל ראוי להזכיר אותו עוד פעם – הכונה שהוא נוגע עד היחידה שנפש, נעשה בבחינת הכרח המציאות. כמו שכתוב "על כרחך אתה נולד על כרחך את חי ועל כרחך את מת"[פ]. כל הדברים העצמיים בחיים נעשים בבחינת "על כרחך".

כדי להסביר איך זה הולך יחד עם בחירה חפשית, שחייב להיות משולב יחד איתה – זה באמת נושא שלם. אבל 'האמת תורה דרכו', האמת היא מדה לעצמה.

הברגעיר והעני – מאמץ למעלה מהדעת

יש ספור של רבי נחמן מברסלב על ה'בערגיר והעני'[פא], מי שזוכר, שהבערגיר היה צריך להציל את העני. כמו שעכשיו חיילים יכנסו לדמשק להוציא את השבויים, יש משימה להוציא את השבויים מהאויב. משימה כזו כמובן דורשת מסירות נפש מוחלטת. הוא אומר שבאמת ברגע שנכנסים ממש, הסיפור שם הוא שהבערגיר נכנס ממש לתוך השומרים ומהחיילים בכדי להוציא את השבויה – באותו רגע הוא יצא לגמרי. הוא תפס את זה רק אחרי שהוא הוציא אותה, אבל תוך כדי הכניסה והיציאה, עד שהוא נכנס ויצא עם השבויה – הוא לא היה בר דעת כלל, לא היה שפוי בדעתו לגמרי, הכוונה שהיה למעלה מהדעת לגמרי.

אם כן, איך הדבר נעשה? בשעת מעשה הוא נעשה בבחינת אנוס, כפוי, על כרחך, נעשה מעצמו. מתי הייתה הבחירה שלו? אתמול, או שלשום, לפני כמה ימים, אולי לפני שנה... הבחירה שלו, שהיא הנכונות הנפשית שלו להגיע לזה, הייתה בשלב קודם. בשעת מעשה הוא עשה זאת ה במסירות נפש כזו שבגדר מחויב המציאות. הכוונה שהיה מוכרח, שלא יתכן אחרת. עד כדי כך שהוא לא שפוי בכלל בדעתו בשעת מעשה.

מצב כזה הוא המצב האמתי של כל דבר בחיים, כל דבר שמגיע עד עצם הנפש. כך הוא לגבי לימוד הסוד באופן מיוחד, הענין של סתרי תורה, רוח הקדש, וכל מה שקשור לזה – לא שאדם מחפש כיף וחויה, כמו שאמרנו הרבה פעמים. על כיף וחויה כתוב "לא יחפֹץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות לבו"[פב]. אם אדם מחפש משהו מזה, זה נקרא 'אש זרה', עבודה זרה גמורה, פולחן עצמי, הוא עובד את עצמו, אם הוא מחפש נבואה ורוח הקדש.

הנקודה המשמעותית – הכל בא משפלות

הנקודה הזו לא מספיק מודגשת בכל הספרות השירתית של הרב קוק בחיפוש רוח הקדש. אם זה חיפוש משהו, אפילו אם מדובר בחיפוש רוח הקדש ונבואה – יכול להיות שזה דבר שנקרא "לא יחפֹץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות לבו". זהו אדם שמחפש חויה, לא משנה איזו, אפילו רוח הקדש.

אבל אם זה בא מהכלי האמתי, שהוא השפלות האמתית, שהיא-היא התשובה – אחר כך, מכיון שלבו דואג עליו, רזי התורה... ודאי זה כתוב בכתבי הרב קוק, כל הדברים הנכונים, אין מה לדבר. אבל לא דוקא כאחד שלבו דואג בקרבו באמת, שמה שהוא מקבל סתרי תורה הוא בבחינת מחויב המציאות. אפילו החיפוש שלו אותם הוא מחויב המציאות. "תקפה עליו משנתו", יש כמה קטעים שזכורים לי עכשיו, שהאדם הזה הוא "תקפה עליו משנתו" – יש לו התקפה בכיוון הזה, הוא לא יכול לצאת מההתקפה הזו בכלל. מאיפה זה בא לו? מהשפלות האמתית, "לבו דואג בקרבו".

כך נכון לגבי כל מצוה אמתית. כל מצוה אמתית שאדם מקיים בחיים היא בבחינת "תקפה עליו משנתו", לכן, בסוף, אחרי שהוא עושה אותה, הוא לא עשה כלום.

היא מדת משה רבינו ע"ה שאמר "ונחנו מה" על כן [מאמירת "ונחנו מה"[פג], לא שהוא חיפש רזי תורה] זכה שנמסרו לו כל רזי תורה גם מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש (עיי"ש כל הדרוש). וכן כל העובד את ה' על דרך זה שלבו דואג בקרבו מוסרין לו סתרי תורה וד"ל.

ידוע שתלמיד ותיק בגימטריא ישראל בעל שם טוב. "אפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש כבר נאמר למשה בסיני"[פד]. תלמיד ותיק בגימטריא 1000 בדיוק, סוד אלף אורות שנמסרו למשה רבנו במתן תורה[פה].

[אם אדם מחליט, כמו הרבה אנשים, ש'עוד שנתיים אתחיל ללמוד סוד, כשאגיע לגיל ארבעים'. זה גם בא משפלות?] על זה אמרנו קודם שעד שהוא יגיע הוא כל כך יתקרר. [לכן אני אומר שזה לא ספונטני, לכן אולי לא ימסרו רזי תורה], נכון, כן, זה מתוכנן. הוא לא מחויב, לא מוכרח לזה. עוד פעם, יש דברים אמיתיים בחיים, שהדבר האמתי נעשה רק בגלל שאתה מוכרח. אין ברירה, אתה מוכרח. יש הרגשת הכרח פנימי שלא יתכן אחרת. עד כדי כך שאתה כאילו נתקף, יש לך התקפה לאותו דבר.

״ותהי עליו יד הוי׳״ – נבואה בהתקפה מלמעלה

איך יודעים שכך הוא לגבי נבואה באופן מיוחד? הרי זה פסוק מפורש. נבואה היא ממש התקפה. מה כתוב על נבואה? "ותהי עליו שם יד הוי'"[פו]. רש"י מפורש מסביר בתחילת ספר יחזקאל שכל נבואה היא בבחינת חוזק יד שתוקפת את הנביא. אפילו הרמב"ם כותב[פז] שנבואה אמתית היא ממש שתוקפים אותך, זו התקפה מלמעלה.

[מי שהולך על לימוד סתרי תורה, איך הוא יכול ללמוד דברים אחרים במקביל?] אתכפיא, צריך באמת הרבה אתכפיא. צריך הרבה קבלת עול. [כי מצד עצם הענין, הוא דבק במטרה, אז כל הדברים האחרים נראים שוּלִיִים] המטרה עצמה אומרת לו שאם הוא ילמד סתרי תורה הם עצמם יבהירו לו שהוא חייב גם ללמוד אותם, אפילו שקשה לך אתה צריך לעשות את המאמץ. אלו לא שני דברים, חס ושלום. הם צריכים ללכת יחד. כמו שאנחנו לומדים חסידות, ובתוך החסידות תראה שהדבר הכי גדול הוא גמרא. החסידות עצמה, כמו שלמדנו, תסביר לך שהגמרא יותר גדולה מהחסידות ולכן צריך גם אותה ללמוד.

״בני מלכים״ – ״תכונת ההִמלכות התמידית

עוד רמזו לנו ז"ל בצחות לשונם באמרם כל ישראל בני מלכים הם [יש לו פירוש מאד יפה. כל מלה ומשפט כאן הם פנינה יקרה. הוא מפרש את מה שחז"ל אומרים "כל ישראל בני מלכים הם"[פח]], פירוש שהם נמלכים תדיר.

מלכים מלשון נמלך. נמלך הוא אחד שמתייעץ כל הזמן. כמו "במי נמלך? בנשמותיהם של צדיקים"[פט]. אתה יכול להשתמש בזה, זה משהו מאד יפה.

הרי בחסידות כתוב שהמדגה הכי גבוהה נקראת "במי נמלך", במדרגת יחיד. כתוב שליחיד מגיעה התשובה האמתית. כשלמדנו על המועדים, 'יחיד' היה שבת תשובה, אם אתה זוכר. יש שבת תשובה, שבת הגדול ושבת בראשית, שלש מדגות של שבת כנגד יחיד-אחד-קדמון. שבת תשובה מגיעה עד 'יחיד'; שבת הגדול היא בבחינת אחד; ושבת בראשית היא בבחינת קדמון. אלה שלש מדרגות של שבת שהן שלש מדרגות של אור אין סוף שלפני הצמצום. התשובה מגיעה עד יחיד.

במדרגה הכי גבוהה שנקראת 'יחיד' כתוב "במי נמלך". זה משהו מאד יפה שכאן הוא מסביר שלהמלך בדעתו זוהי עבודת התשובה. הוא כותב כאן שהענין שאדם תמיד נמלך בינו לבין עצמו – זוהי תשובה. זאת אומרת שאם כתוב "במי נמלך" על הקדוש ברוך הוא במדרגת יחיד, כמבואר בחסידות – זאת אומרת שה' עושה תשובה.

עוד פעם, האמירה שה' נמלך בנשמותיהם של צדיקים היא שהתודעה של 'להמלך במישהו' או 'להמלך בעצמך', לא משנה – זו היא תשובה. בגלל שהיא בבחינת "לבו דואג בקרבו". עד שאין לו דאגה בלב הוא לא נמלך באף אחד.

אם כן, המושג הזה עצמו, "במי נמלך? בנשמותיהם של צדיקים", הוא התשובה של ה' לפני התורה שלו. מהי התורה של ה'? לפני 'אחד'. מה יש בין 'יחיד' לבין 'אחד'? [שעשועים עצמיים] נכון. התורה של ה' נקראת שעשועים עצמיים, גילוי אור ה'יחיד' שלפני אחד. אבל התשובה של ה' היא "במי נמלך" שבמדרגת 'יחיד' ממש. אפילו אצל הקדוש ברוך הוא, באור אין סוף שלפני הצמצום, יש תשובה לפני תורה. התשובה נקראת "במי נמלך" ואחר כך התורה היא סוד שעשועים עצמיים, גילוי הארת אור ה'יחיד' המאיר לעצמו.

זה משהו מאד מאד יפה שהוא כותב כאן:

 "כל ישראל בני מלכים הם" פירוש שהם נמלכים תדיר [להיות מלך הכונה להמלך תמיד, כל רגע] והם שבים ללכת ונרתעים לאחוריהם תמיד,

לכן באמת עכשיו הרעיון מתקשר עוד יותר למה שאמרנו אתמול, שעיקר התשובה הוא בחינת דוד המלך. הוא מסביר כאן שמלך הוא מי ש"נמלך תדיר", ש"לבו דואג בקרבו".

אגב, רמז מאד יפה: הפסוק שהוא מביא, שהוא עיקר הפסוק של התשובה, הוא "מדרכיו ישבע לב ומעליו איש טוב". זהו רמז בעלמא, כתב אותו שלמה המלך, אבל לפי הסדר שלנו היום הוא משלי פרק יד פסוק יד. יד עולה דוד, ואם כך זהו פרק דוד פסוק דוד. הפסוק הזה מתוך ספר משלי הוא ׳דוד שבדוד׳. אפילו שחלוקת הפרקים ההיא משהו מאוחר, אמרנו שכיון שהם התקבל על ידי גדולי ישראל הם 'התגיירו כהלכה' ולכן הם חלק מהתורה. לכן יש מסורה גם על הפרקים והפסוקים. כל זה דרך אגב, רמז שהפסוק הזה הוא 'דוד שבדוד'.

כאן הוא מסביר שעיקר התשובה הוא בבחינת מלך. אפילו שקודם הוא אמר שהיא שייכת למשה, אבל משה גם היה מלך – "ויהי בישֻרון מלך בהתאסף ראשי עם"[צ].

כאמור, ההמלכות היא נקודת המלכות שיש בכל יהודי, "כל ישראל בני מלכים הם", שנרתעים לאחור:

כל אחד לפי מדרגתו, אולי לא השלים הכל בדקדוקי המצוות.

״חשבתי דרכי״ – תחבולות על היצר

יש קטע בכתר שם טוב, הבעל שם טוב כותב[צא] שדוד המלך נולד – בלשון המזלות – במזל שבתאי. שבתאי הוא אחד 'לא יוצלח' בשום דבר – כל מה שהוא עושה לא מצליח. לכן דוד היה במזל כזה שכל מה שהוא עושה לא יוצא. מי שיש לו מזל כזה צריך לעשות ההיפך ממה שהוא רוצה, אם הוא יעשה את ההיפך יצא לו ההיפך. הכוונה שצריך תחבולות מיוחדות. הוא אומר שתחבולה העיקרית היא כמו שאחד רוצה לקום בחצות, לומר תיקון חצות. אם הוא יקום בשביל לומר תיקון חצות, הוא לא יקום אף פעם, הוא ישאר ישן במיטה. הוא אומר שם שצריך לקום בשביל לשתות כוס קפה. אם הוא קם בשביל לשתות כוס קפה ובאמת שותה אותה, אחר כך הוא גם יוכל לומר תיקון חצות. זה מהבעל שם טוב.

אחד מהדברים הכי אמתיים בדרך העבודה. הוא אומר שהדרך הזאת היא של דוד המלך. מי שלא שייך לדוד המלך לא צריך את התחבולה הזאת, הוא יכול לומר 'אני אקום חצות'. אבל מי שבמזל של דוד המלך, הכוונה שהוא לא יצליח בשום דבר אם הוא יחשוב עליו בפירוש –הוא חייב ללכת בדרך הזו.

הוא לומד זאת מהפסוק בתהילים "חשבתי דרכי" – מה ההמשך? – "ואשיבה רגלי אל עדֹתיך". תהילים פרק קיט[צב]. "חשבתי דרכי" הוא אומר כך: כשאדם צריך לחשוב על דרכיו, לשתות את כוס הקפה, זה נקרא "דרכי". "חשבתי דרכי" ועל ידי שהוא מחשב את דרכיו, הוא חושב שהוא עושה זה בשביל עצמו – אחר כך "ואשיבה רגלי אל עדֹתיך", הוא יכול להשיב את רגליו ללכת אחרי רצון ה'. זה הפסוק שהוא מביא לעבודה של דוד המלך.

מאמץ בעבודת ההתבוננות

אמרנו את זה רק בדרך אגב, שיש אחד שנקרא 'לא יוצלח', שנקרא מזל שבתאי. הגענו לזה שיש אחד שלא מצליח בכלל לעשות שום דבר:

וכן בעבודה שבלב זו תפילה, הגם שמעמיק בכל כוונתו ומייגע את עצמו.

הטענה הזו היא של מי שמחנכים אותו לקראת העבודה על פי חב"ד. הרי בחב"ד, כמו שדברנו כל הזמן, צריך להתבונן. כל אדם פשוט שהולך ישר ותמים אומר 'מה, אני יכול להתבונן? אני יכול להבין משהו? גם אם אני אשבור את הראש כל החיים לא יצא מזה שום דבר'. הוא אומר כאן שאם האדם בגלל זה נמנע מלהתבונן – הוא שוואנץ, זה נקרא ישות, הוא רוצה להיות מבסוט מעצמו. הוא מחפש את הסיפוק, לא את האמת. מי שמחפש את האמת ומתבונן באמת, בכל הכח – יודע בשסוף הוא לא ידע שום דבר והוא ממשיך להתבונן. גם מהתבוננות אסור שאדם יקבל סיפוק, חס ושלום. ההיפך, כתוב שעיקר הקושי להתבונן הוא בגלל שבהתבוננות אין שום סיפוק.

לכן יש מאמר של רבי הלל מפאריטש[צג] בו הוא אומר שיותר קשה להתבונן שעה אחת אליבא דחב"ד מאשר לגמור את הש"ס והפוסקים. זה מאמר של רבי הלל מפאריטש, הוא ידע את זה, הוא כן למד את כל הש"ס והפוסקים. הוא ידע זאת בבירור, שיותר קשה שעה אחת של התבוננות, לא של צדיק. למה? הוא הסביר את עצמו, בגלל שאחרי שעה אחת של התבוננות לא הרוחת כסף, אין לך שום דבר מזה, אתה ממש נקי כמו קודם. אין לך שום כבוד מזה. היום, אם אחד יתבונן בתוך בית המדרש אולי יתנו לו כבוד, יהיה כבר שוה משהו. אבל מהתבוננות אמתית לא יהיה לך כלום. כיון שלא יהיה לך כלום, שום סיפוק בעולם, לכן זה דבר קשה.

עוד פעם, עיקר הקושי בחיים הוא לעשות דברים שאדם לא מקבל תמורתם כלום, כמו חסד של אמת. יש חסד סתם ויש חסד של אמת. חסד של אמת הוא דבר יקר המציאות מאד. רק יוסף הצדיק ועוד אחרים נשתבחו בחסד של אמת[צד]. דבר אמתי הכונה שאין לו שום תמורה בעולם, אתה אפילו לא יודע אם מה שעשית הוא מצוה. אם אתה בטוח שזו מצוה יש לך עולם הבא, זה ודאי דבר טוב.

[אם החיים שלו וההתבוננות שלו הם אהבה ויראה אמיתיים...] זה במשך החיים, אולי בעוד כמה שנים תגיע לזה. אם תתבונן עכשיו שעה לא תבוא לשום אהבה ויראה. היום לא תבוא לשום דבר, אולי בעוד כמה שנים. אבל בשביל להתבונן שעה, כל אחד לפי המדרגה שלו, אם אתה כבר הגעת למשהו – הגעת. עכשיו להתבונן זה הלאה, זה נקרא 'מעליו'. עיקר ההתבוננות, שהיא החיפוש והדרישה, אחרי שעה אחת הוא לא ירגיש כלום.

[התבוננות הכוונה לחדש?] לא. אמרנו שלחדש היינו חכמה, אחרי תשובה אדם מקבל נביעת האין סוף, דברנו על זה אתמול. אם אדם זוכה יכול להיות שהוא מקבל חידוש. התבוננות הכוונה לחפש, לדרוש. התבוננות בלשון המקרא נקראת דרישה, "בכל לבי דרשתיך"[צה], לדרוש את האמת. להתבונן, לדרוש ולעיין באמת – שעה אחת יותר קשה מאשר ללמוד את כל הש"ס במשך כמה שנים. מכל דבר שאתה לומד יש מעט סיפוק – יש לך מצוה, וכבוד וסיפוק וכו'. מה שאין כן בהתבוננות אמתית אין שום דבר.

נדמה לי שרבי נחמן אמר משהו דומה לגבי התבודדות. מישהו יתן לך פרס בשביל זה? כשאדם מפטפט אל הקב"ה – מישהו יתן לו משהו בשביל זה?... [הוא אומר שאתה חוזר מהתבודדות העולם חדש, זה נעים מאד] לפעמים כן, אבל לפעמים רוב ההתבודדות של חסיד מסור הוא קושי, לפעמים הוא צריך לשבור את עצמו, זה לא דבר פשוט. אחר כך זו קבלת עול כמו כל דבר. כל דבר אמתי מתחיל בבחינת קבלת עול. בקבלת עול אין שום סיפוק.

"יגיעת נפש" ו"יגיעת בשר"

[יש ניגונים של התבוננות] ניגון אמתי הוא 'זינג-זיך'. אם אתה מנגן באופן מכוון, זו לא התבוננות, זה בשביל הקדמה. אדם לא יכול להתבונן אם אין לו מה שנקרא הרגעה אמתית, שקט פנימי. כל מה שמדברים על זה בעולם, להגיע לשקט ודברים כאלה – זה תנאי לפני ההתבוננות, לא חלק ממנה. זה דבר פשוט ומובן מאליו. בלשון ספר התניא[צו], הגעה לשקט והרגעה נקראת "יגיעת בשר", התבוננות נקראת "יגיעת נפש". בלשון ספר התניא, להרגיע את כל הגוף, שיהיה שקט ומוכן להתבונן, כל השלב הזה שהוא רק הקדמה להתבוננות נקרא "יגיעת בשר", בגלל שמה שמפריע הוא הבשר, הגוף. [שבירת המדות] סריטה, לא בדיוק שבירה. זה נקרא "יגיעת בשר", זו הלשון.

אחר כך, להתבונן נקרא "יגיעת נפש". היא לגמרי-לגמרי משהו אחר ביחס ל"יגיעת בשר". לכן "יגיעת בשר" היא לא חלק מההתבוננות כלל, היא רק איזה מן תנאי לפני כן. הניגון שאמרת, אם אדם מנגן באופן מכוון, הוא חושב על זה – הניגון יכול להיות חלק מה'"גיעת בשר". אחר כך, אם תוך כדי ההתבוננות הניגון מתנגן מעצמו, 'זינג-זיך', הוא ביטוי טבעי של ההתבוננות. זה נקרא שבאיזשהו שלב יש משהו, במודעות או בתת-מודע. אבל כל זה רק אם הניגון בא בדרך ממילא. כמו כל דבר ממילאי, לא שינגן בכוונה. אם אתה משתמש בניגון בתור פטנט או בתור אמצעי, מה שנקרא 'טכניקה' – כל הטכניקות הן לא ההתבוננות, רק יכולות להיות משהו בשביל ליישב את דעתך בלבד.

הבנה בהתבוננות – מוחין דאמא

רק נגמור את הקטע. הוא אומר שעם כל היגיעה שלו וכו', הרי בסוף:

אך לעומק המושג וקוצר המשיג במֶה נחשב בעיניו.

לשאלה שלך מאיר, באמת כתוב שלפעמים בהתבוננות אדם מרגיש שהוא הבין משהו. אם הוא הבין משהו זה מוחין דאמא, שהם לא תכלית הכונה. מוחין דאבא הם תכלית הכונה שנקראים "מה פשפשת ומה ידעת כולם סתום כבתחילה"[צז]. זה באמת אחד ההבדלים בין מוחין דאמא למוחין דאבא – מוחין דאמא הם כאילו שאתה השגת משהו ואז נולדות מהם גם אהבה ויראה. הרי הכל מוחין דאמא, כל מה שאדם מרגיש או הבין, יש לו רגש – הכל הוא המוחין הנמוכים. אבל המוחין היותר עליונים, שהם תכלית ההתבוננות, מוחין דאבא.

קודם אמרתי לך אחרת, אמרתי לך שאפילו להגיע למוחין דאמא – זה לא בפעם אחת, כיון שברוב ההתבוננויות אין בהן שום הרגשה. עכשיו יותר עמוק, הרי בינה היא שמחה מההשגה, וחכמה היא בטול. בטול הכונה שלא משנה מה, תמיד נשאר בסוף "מה פשפשת ומה ידעת כולם סתום כבתחילה".

בלשון התורה של רבי נחמן[צח] שלמדנו לפני כמה חודשים[צט] זה נקרא "דרי מעלה ודרי מטה"[ק] – למי שהוא מ"דרי מטה" צריך לתת הרגשה טובה, אבל למי שהוא מ"דרי מעלה" צריך לומר "מה פשפשת ומה ידעת". כיון שכאן מדברים על תשובה עילאה, כל אחד כאן הוא במדרגת "דרי מעלה" שאומרים לו "מה פשפשת ומה ידעת".

וכמאמר של הראשונים ז"ל בצ"מ סי' צ"ה וזה לשונו [זה לא ברור לי, ודאי זו טעות. אולי צריך להיות 'מבחר הפנינים'. אני חושב שזו בודאי טעות, צריך לחפש] "ואם תרצה לכוון פשוט נשמתך מעל גופך", וד"ל [שאם תרצה לכון את דעתך צריך התפשטות]. וכמאמר רז"ל על פסוק "כי אתם המעט מכל העמים", פירוש "שממעטים את עצמם", וד"ל [הוא אומר שהתפשטות הנשמה מהגוף הוא גם ענין של בטול וביטוש שבלעדיו אי אפשר לכוון שום כוונה. צריך לבטל את הגוף לגמרי].

נקודת הכל – ״לבו דואג בקרבו״

והכל הולך אל מקום אחד [כל הדברים שאמרנו הם בשביל לחזק את היסוד שלנו, התשובה והשפלות, שהם היסוד בעבודת ה'], שלא יהא שבע מדרכיו כלל, רק דאגתו קבועה בלבו וכנ"ל, וכאילו לא התחיל בעבודה לעבוד את ה' בוראו ית' [הוא עוד לא התחיל בכלל בעבודת ה']. וזה הוא המבואר להיות הולך באור, התוספת מרובה על העיקר [מי שיש לו את זה, כל יום בחיים שהוא הולך באור, תמיד התוספת היא יותר מהעיקר], עד כי נכון היום.

וזהו גם כן כוונת הזהר הק' הנ"ל בבעלי תשובה "דמשכין [ברעותא דלבא] יתיר ובחילא סגי לאתקרבא לגבי מלכא", [יש להם יותר רצון פנימי של הלב, הכוונה שכל יום הם מתחילים מחדש מתוך בטול אהבה לגמרי. כיון שלא השיגו שום דבר עד עכשיו, לכן יש להם עכשיו עצמה של "רעותא דלבא יתיר ובחילא סגי" להתקרב, מהיום הזה להתקרב לה'. למה?] כי צמאה נפשם ברשפי אש כו' מצד דאגת לבבם כנ"ל [כל הדחיפה שלהם באה מתוך הכרח, כמו שאמרנו קודם, שזה הכרח. דאגת הלב מכריחה אותם קדימה כל הזמן], וכאילו לא התחילו עדיין לעבוד את הבורא יתברך שמו, על כן יוסיפו אומץ והולכים ממדריגה למדריגה, והולכים ואור להם מלמעלה [ככל שהם הולכים בכח התשובה, ממילא האור יורד להם מלמעלה.אלו סתרי התורה. הוא לא הולך אחריהם, הוא רק נדחף כל הזמן להתקדם, בגלל שהוא עוד לא התחיל שום דבר. זה דוחף אותו כל הזמן וממילא על כל צעד וצעד אור לו מלמעלה] כמו שכתוב "ואת דכא ושפל רוח אשכון" [מי שהוא "דכא ושפל רוח"[קא] ה' אומר שהוא ישכון אתו. השכינה שרויה רק עם הנדכאים והשפלים], וד"ל. עיין בשערי־תשובה סט"ז ובכמה דוכתי.