קבלה ונפש (ה)

ב"ה

כ"ח סיון תשמ"א

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

היום מה שנשאר לנו הם העולמות – אצילות, בריאה, יצירה ועשיה. ארבע המדרגות האחרונות מתוך עשר המדרגות שהקדמנו בתחילה. בפעם הקודמת הגענו עד מדרגת 'אין' והסברנו שהיא כוללת את הצמצום, הרשימו והקו, ואחר כך את פרצוף אדם קדמון אחרי הצמצום.

כל אלו נקראו עולמות אין סוף, זה הביטוי בקבלה, אבל עולמות במובן של ריבוי או של כח הריבוי הם רק ארבעה עולמות אלו – אצילות, בריאה, יצירה ועשיה. אדם קדמון לגביהם נקרא ה'מאציל'. לגבי האצילות, שהוא דבר שכבר נאצל, הכח שמאציל אותו הוא אדם קדמון עצמו.

בין אצילות לבי"ע

איך לתפוס מה ההבדל וההפרש – מה שנקרא "ערכים" בין המושגים – בין העולמות האלה? קודם כל צריך להבין שיש הפרש מהותי, מוחלט, בין העולם העליון, עולם האצילות, לבין שלשת העולמות בריאה, יצירה ועשיה. עולמות אלו נפרדים ונקראים "רשות הרבים", משום שיש בהם ריבוי. לעומת זאת, האצילות נקראת רשות היחיד[ב].

בשבת, בה ישנה עלית העולמות, עולה הפנימיות, הקדושה של כל העולמות, לתוך האצילות. לכן אסור לטלטל בשבת מרשות היחיד לרשות הרבים. אחת מההלכות של שבת, ההלכה הראשונה שמסכת שבת דנה בה, היא איסור טלטול מרשות לרשות. על פי סוד רשות היחיד נקראת עולם האצילות ורשות הרבים, שהיא מצב של ריבוי, כוללת את שלשת העולמות בריאה, יצירה ועשיה.

מה הכוונה רשות היחיד? שהכל באחדות אצל וסמוך למאציל העליון. לאצילות –שני פירושים: פירוש אחד מלשון האצלה, להאציל ולהפריש אור. פירוש שני הוא אצל, בסמוך. הכוונה שהאור שבאצילות נאצל היא שהוא נפרד, הוא יצא כביכול מהמאציל ובכל זאת לא קיבל הרגשת אישיות בפני עצמה. כלומר, הוא לא נעשה יש, מהות לעצמה. ברגע שדבר מקבל אישיות נבדלת, פרטית, הוא נעשה יש נפרד בפני עצמו וזה מה שקורה בעולמות התחתונים בריאה, יצירה ועשיה. בעולמות התחתונים יש ישות, וזה עצמו נקרא בריאה. מהו שרש המלה בריאה? מלשון בר. בר פרושו החוצה, יציאה לבר, יציאה החוצה. הוא יצא מתוך האחדות.

המצב הזה של אצילות נקרא קנין. מי שזוכר את הנוסח כאשר מקדשים את הלבנה כל חודש – נשים לא מכירות כי אינן אומרות זאת – אך גברים צריכים להכיר זאת. שם, אחרי הברכה, יש תפלה שאומרים "ברוך עושך, ברוך יוצרך, ברוך בוראך, ברוך קונך". ארבע מדרגות. זו אחת הפעמים בסידור שיש רמז ברור לארבעה העולמות ומכאן אנו רואים שאצילות הוא גם מצב של קנין.

קנין-בנין-מנין-ענין

יש עוד רמז יפה, אולי נסביר זאת לגבי כל העולמות: הרי בכל סודות התורה יש תופעות עצמיות בלשון הקודש עצמה. לשון הקודש היא הלשון העליונה של כל סודות התורה. בלשון הקודש יש מושג של משקל – שמות עצם שונים המשתייכים למשקל אחד. אז אם נקח את המלה קנין כצורה של שם נזהה עוד שלש מלים בלשון הקודש במשקל הזה. זו צורה של שם. זהו ההבדל בין דקדוק הפעלים לבין דקדוק השמות. בפעלים רק שבעה בנינים ואילו בשמות העצם יותר ממאתים משקלים. לכן דקדוק השמות קשה ומסובך יותר להבנה. המלים הן: בנין-מנין-ענין.

אלו שלש המלים במשקל המלה קנין. זו תופעה פשוטה של לשון, ובתופעה זו רמוז גם סוד ארבעת העולמות:

יעולם האצילות – עולם הקנין.

העולם הבריאה – עולם הבנין.

ועולם היצירה – עולם המנין.

העולם העשיה – עולם הענין.

כעת נתחיל להסביר קצת ונתחיל מלמעלה. קנין נקרא דבר שקנוי לגמרי, שמאוחד במצב של אחדות. קנין גם מלשון תקון, ומלשון קן. יש שלש מלים שאפילו על פי פשוטו של מקרא רש"י הקדוש מביא אותן יחד. הפסוק בשירת האזינו, בסוף התורה, אומר "הלוא הוא אביך קנך"[ג]. במלה "הוא אביך" מדובר על ה' יתברך, שנקרא אבא.

אנחנו כבר למדנו את סוד עשר הספירות, חכמה ובינה, שש ספירות הלב ובסוף המלכות. גם הסברנו שעולמות אלו מקבילים לארבע המדרגות הכלליות של הספירות ואצילות היא כנגד החכמה. נפרט: הסברנו שיש את כל הספירות בכל עולם ועולם, אבל בכל זאת, כל חכמת הקבלה היא שיש פרטיות ויש כלליות והן תמיד מקבילות. זאת אומרת, ישנן עשר ספירות בעולם העשיה, בעולם היצירה וכך הלאה בכל עולם בפני עצמו, וחוץ מזה ישנה הקבלה של כל העולמות עצמן לעשר ספירות. יש הקבלה עוד יותר כללית ורחבה הכוללת מדרגות רבות, כמו שהסברנו בעשר הספירות שאנו לומדים עליהן. לפי עשר מדרגות אלו, ארבעת העולמות הללו הם הנצח, ההוד, היסוד והמלכות. כך הסברנו לפי עשר המדרגות, אבל בדרך כלל כאשר מדברים סתם על ארבעת העולמות כמושג בפני עצמו הם כנגד חכמה, בינה, מדות הנכללות בתפארת ומלכות.

כמו שהסברנו, חכמה נקראת אבא, בינה נקראת אמא, מדות הלב הן הבן, או החתן, והמלכות נקראת בת או הכלה. עיקר סוד הקבלה נקרא סוד השם הקדוש הוי'. האותיות י-ה-ו-ה נקראות אב-אם-בן-בת. לכן המצוה הראשונה בתורה היא "פרו ורבו"[ד] על מנת שעל ידי כל אחד תבוא משפחה, בה יתגלה סוד הוי' – "חלק הוי' עמו"[ה]. כל אחד ואחד צריך לגלות אותו על ידי אבא-אמא-בן-בת. המצוה הראשונה בתורה, "פרו ורבו", היא שלכל אחד יהיו בן ובת. ברגע שיש בן ובת יש שם הוי' שלם. אחר כך, כשכל אחד מתחתן עם בת של מישהו אחר, במקום בן או בת יש חתן וכלה, ואלו אותיות ו-ה שבשם. זה נקרא סוד יסוד התורה כולה, שם הוי'. גם כאן, בעולמות, קיימת הקבלה זו: אבא, אמא, בן – שבאמת כולל בעצמו את כל ששת ימי בראשית, כל שש מדות הלב – והבת, המלכות.

קנין האצילות – קידושין

אם כן, האצילות היא האב. על האב כתוב בשירת האזינו "הלוא הוא אביך", ומרמז לעולם האצילות שנקרא אב, חכמה. "קָנך" היינו שם אתה קנוי. רש"י בפירושו משלב את שלשת המובנים של המלה קָנך: הוא קנה אותך, קינן אותך ותיקן אותך. משמעות המלה קנין היא שהוא קנה אותך, כמו שאיש קונה אשה, שזה נקרא קידושין, לקדש.

אם כן, קנין הוא ענין של קדש. בקבלה[ו] קדש הוא באצילות, בחכמה. החכמה נקראת בתורה קדש. תמיד כשיש קדש זו חכמה, אצילות. לעומת זאת, כשיש המושג טוהר, טהרה, הוא שייך לבינה, לעולם הבריאה. אלו קדושה וטהרה. קדש תמיד בחכמה וזה נקרא אחדות אמתית. טהרה תמיד בבינה בסוד מקוה טהרה. מקוה בקבלה[ז] נקרא אמא, או יסוד אמא.

הֶקְדֵש וקידושין גם נקראים קנין. כתוב "האשה נקנית"[ח] והקדש היינו לעשות אחדות אמתית. ברגע שכבר קנוי, שהוא מקודש, הוא מתאחד לגמרי עם הקונה. קנין זה מביא את הדבר הנקנה למדרגה של קודש. לקדש היינו לעשות מהדבר קן ליחוד. זהו המושג קן, כמו "קן צפור"[ט]. בנוסף, זה עצמו נקרא תקון. לכן עולם האצילות בקבלה נקרא עולם התיקון.

אם כך, תקון, קנין, וקן – הכל דבר אחד, אפילו לפי פשוטו של מקרא, כמו בפירוש רש"י על הפסוק "הלוא הוא אביך קָנך". זו היתה התבוננות להבין קצת ולהרגיש קצת את מהות עולם האצילות, עולם הקנין.

בנין הבריאה – התבוננות

בנין הוא כמו התפתחות הולד, העובר, ברחם האם. בנין לשון בינה, ולכן על פי פשט גם בנים מלשון בינה. הבינה בּוֹנָה. מהי בינה? עבודת ה' בהתבוננות. בהתבוננות מתפתח הרעיון ונבנה עד שנבנה ומוליד מדות. זה נקרא התלבשות של אהבה ויראה בלב. עולם הבריאה הוא כבר בנין של ריבוי, ואילו קנין הוא אחדות וקידושין של קדש. בנין, מנין וענין קשורים כולם לריבוי. בנין ודאי שייך לריבוי, שכן הוא מורכב מהרבה דברים יחד. מיד נראה שגם מנין וענין קשורים לריבוי.

אסמכתא נוספת לכך שבינה שייכת לאמא היא מהפסוק "ויבן הוי' אלהים את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה"[י], עליו דרשו ש"בינה יתירה"[יא] נתנה לחוה, "אם כל חי"[יב]. ישנה אסמכתא יותר מפורשת מהפסוק "אם לבינה תקרא"[יג], אותו מפרשים[יד] 'אל תקרא אִם אלא אֵם' לבינה תקרא. כלומר, הבינה נקראת אם, אמא. בתוך אמא יש כבר בנין הספירות שכבר יצאו מאחדות הקנין בריבוי הראשון ובכל זאת יש כאן בנין שלם.

רֹב מנין ורֹב בנין

דוקא בשלש המלים האלה – בנין, מנין, ענין – יש צירוף עם המלה רֹב. יש בחז"ל ביטוי "רֹב בנין ורֹב מנין"[טו], כמו בעצמות הגוף. יש עצמות גדולות, כמו הירכיים וכו', שהן רוב הבנין אפילו שאינן רוב המנין השלם. לאידך, יכול להיות רוב מנין העצמות אך הוא לא רוב הבנין. המושגים של רוב בנין ורוב מנין יכולים לשמש גם לגבי הסנהדרין, כאשר הדיינים החשובים נקראים רוב בנין, ואילו הרבים כשמונים את כל הדעות נקראים רוב מנין. אלו ביטויים שגורים בפי חז"ל, מהם רואים שהמנין הוא דרגה שלמטה מהבנין. רוב בנין הוא השכל של הדבר, יותר איכות, ואילו רוב מנין שייך יותר לכמות. המלה מנין מסתעפת ממִן, דבר שיוצא מדבר אחר, כפי שגם המדות נולדו מתוך האמא – הן התולדות שלה. גם במנין ריבוי, מנין שלם של ספירות, לעומת הבנין שכנגד הבינה, בו רק ספירה אחת, הבינה. אכן, גם בבינה יש עשר ספירות, אך הן כולן יחסית בסוד הבינה. בענין הכל בסוד המלכות. למנין יש שש קצוות, ו"ק. יש עוד הרבה מה להסביר על פי קבלה. במנין יש שלשה מושגים: משקל, מדה ומנין. אלו עצמם כנגד המדות חסד, גבורה ותפארת (חג"ת) ואם כן המדות שוב כנגד המנין.

כעת נעבור למלה 'ענין'. היא מופיעה רק בספר קהלת ותמיד במובן שלילי. כל הבלי עולם הזה המתוארים שם נקראים "רֹב ענין"[טז], "ענין רע נתן אלהים לבני אדם לענות בו"[יז].יותר מעשר פעמים מופיעה בתורה המלה 'ענין', רובן בספר קהלת, וכולם הולכים על הבלי עולם הזה, שכולם ענין רע. אחד הביטויים שם אומר ש"בא החלום ברֹב ענין"^טו, כמו הבדלי החלומות של בני אדם.

אם כן, משהו מאד-מאד מענין, שדווקא בכל אחת מהמלים בנין, מנין וענין מופיע צירוף המלה רוב. כל ביטוי בלשון הקודש מגלה את הסוד הפנימי של אותו מושג, ודווקא עם המלים האלו מצטרף הביטוי "רֹב" – "רֹב בנין", "רֹב מנין", "רֹב ענין".

הביטוי 'ענין' הוא על פי פשט במובן רע של הבלי העולם הזה והוא נקשר עם עולם העשיה, שבקליפת נוגה שבה הרוב רע ורק המיעוט טוב. הטוב והרע מעורבים ביחד ומבולבלים לגמרי.

ה'אין' שבאצילות

נרחיב: בעולמות אלו, חוץ מהקדושה שבעשר הספירות שישנן בכל עולם ועולם, יש גם קליפות שעוטפות את אותם. בעולם האצילות אין שום קליפה ועליו נאמר "לא יגֻרךָ רע"[יח]. במקום בו אתה מתאחד, שנקרא אצילות מלשון אצל וסמוך, כביכול ה' מתאחד עמו. הביטוי הכי חשוב שמתבוננים בו בחסידות בסוד האצילות הוא הביטוי המובא בתיקוני הזהר "איהו וגרמוהי חד בהון איהו וחיוהי חד בהון"[יט]. זה הביטוי בזהר הכי מרכזי וחשוב בהתבוננות במהות עולם האצילות – הוא והחיים שלו בעולם האצילות הכל אחד, הוא והכלים שלו הכל אחד. "גרמוהי" הם הכלים או האברים (גרם בארמית הוא איבר בלשון הקודש) ואילו "חיוהי" הם האורות.

שאלו קודם, למה דווקא עולמות אלו נקראו בשם 'עולם' לעומת אדם קדמון שביחס אליהם לא נקרא עדיין בשם זה? בלשון הקבלה הסיבה היא, שבעולמות אלו דוקא קיימים המושגים 'אורות וכלים', שלכל אור יש כלי. כפי שאמרנו, או שיש גבול, או שיש כח הגבול. קודם הסברנו שבעולמות אלו או שיש גבול ממש, בעולמות בריאה-יצירה-עשיה, או שיש לפחות כח הגבול בעולם האצילות. המושגים 'גבול' או 'כח הגבול' נקראים 'כלים' שיש לכל אור. לעומת זאת, באדם קדמון שלפני האצילות, שנקרא מאציל לגבי האצילות, אין עדיין מציאות של כלים כלל. הוא כמו אורות ללא כלים ולכן הוא לא נקרא עדיין בשם עולם. עולם, כידוע, עיקר פירושו הוא מלשון העלם. למה נקרא עולם? מאחר והאור שלו נעלם בתוך הכלים. אם אין כלי להעלים את האורות לא נקרא עולם בכלל.

עולם האצילות הוא העולם הראשון, הכוונה לדרגה הראשונה בסדר ההשתלשלות של בריאת העולמות שיש בה את שניהם – אורות וכלים. בכל זאת, מאחר והוא במצב של קנין וקנין הוא קידושין של קדש העליון שוררת בו אחדות. נסביר עוד ביטוי – בטול במציאות. המצב של רשות היחיד, קנין, קידושין, אבא – כל מה שהברנו עד כאן – נקרא גם בטול במציאות. זאת בהתאם להסברנו, שאין שום אישיות מורגשת לספירות או לפרצופים של עולם האצילות, רק הכל אצל וסמוך, אחד עם המאציל.

ביטול במציאות נקרא גם 'אין', אבל ברובד תחתון יותר מהאין עליו הסברנו בפעם הקודמת[כ]. הסברנו את פירוש המלה 'אין' ביחס לאדם קדמון עצמו לגבי מה שלמעלה ממנו, בסוד הצמצום, והוא גם 'אין' לגבי מה שלמטה ממנו משום שהוא נעלם בתכלית ממה שלמעלה ממנו. שוב, הסברנו ש'אין' הוא אדם קדמון עצמו בגלל שהכתר נקרא 'אין', כמו שכתוב "והחכמה מאין תמצא"[כא]. למה 'אין'? מאחר והוא נעלם לגמרי מהחכמה. כך הוא גם ביחס למה שלפני הצמצום, מאחר והוא אפסי, ממש 'אין'.

'אין יחסי' ו'אין מוחלט'

כל פעם שכתובה המלה 'אין' יש לה שני פירושים: לגבי מה שלמעלה ממנה ולגבי מה שלמטה ממנה. אין לגבי מה שלמעלה ממנו פרושו שכיון שהוא מופיע לאחר צמצום אור אין סוף שלפניו הוא באמת 'אין', שום דבר, לא-כלום. ואילו ה'אין' לגבי מה שלמטה ממנו, שהוא כל כך רב ואין סופי לגבי מה שלמטה ממנו שהוא לא יכול להיתפס בשום אופן על ידי הכלים שלמטה ממנו.

מה שנשאר אחרי צמצום הוא 'אין' לגבי מה שלמטה ממנו הוא הארה בעלמא, כלום, אין ואפס, שום דבר. לגבי מה שלמעלה ממנו הוא באמת 'אין', על פי פשט, של אין ואפס. לגבי מה שלמטה ממנו הוא 'אין' מפני שהוא כל כך אין סופי ביחס אליו שהכלים של העולם שלמטה ממנו לא מסוגלים בשום אופן לתפוס את האור הזה ולהכיל אותו ולכן האור נותר נעלם לגמרי. זה נקרא 'אין'. אם כן, 'אין' נקרא כך בגלל שהוא כלום או בגלל שהוא אין סופי ושני הדברים נכונים לגבי אותו דבר, אלא שזה ביחס למה שלפניו וזה ביחס למה שבא אחריו. כל זה לגבי ה'אין' של אדם קדמון.

'אין' של האצילות גם כן נקרא כך. הפסוק עצמו, "והחכמה מאין תמצא", בפירושו הפשוט אומר שהאין הוא למעלה מהחכמה, שהאין הוא הכתר. לפי זה, האצילות היא מדרגה פחות גבוהה והיא עצמה יוצאת מהאין שלפניה, דהיינו, אדם קדמון, כמו שהסברנו בפעם הקודמת.

אך יש עוד פירוש ל"והחכמה מאין תמצא", שהחכמה עצמה היא 'אין' לגבי ה'יש' של הבריאה, ואז נקראת החכמה 'אין של היש', או 'אין היחסי'. אלו שני מיני 'אין': אין אמיתי ואין יחסי, הנקרא 'אין של היש', שאותו 'יש' יוצא מ'אין' זה. היחס זה בין בריאה ואצילות נקרא 'יש מאין'. היחס בין אצילות לבין אדם קדמון נקרא 'אין מיש', אבל מ'יש אמתי', שהוא עצמו 'אין האמתי'. 'יש אמתי' ו'אין אמתי' הם אותו דבר.

שוב, יציאת הבריאה מהאצילות היא המושג בכל מקום של' יש מאין', שהיש יוצא מהאין. אבל כשהאצילות נאצלת מא"ק – זה בדיוק הפוך. זה נקרא 'אין מיש' האמתי. אותו 'יש האמתי' בפני עצמו הוא 'אין האמתי', עליו כתוב "והחכמה מאין תמצא".

בורא עולם בקנין השלם זה הבנין

על הקשר בין קנין ובנין יש פיוט ששרים בזמירות במוצאי שבת המיוסד על מאמר חז"[כב]ל הפותח במלים "איש חסיד היה" ושם מובא המשפט "בורא עולם בקנין השלם זה הבנין". קודם קנין ואחר כך בנין. שם באותו פיוט מסופר על אליהו הנביא שהתגלה לחסיד עני וכדי לעזור לחסיד נמכר אליהו לעבד. האדון התנה עם העבד שישתחרר כאשר יסיים לבנות ארמון לאדון. המלאכים בנו ארמון בלילה אחד ואליהו השתחרר. זהו מדרש של חז"ל על פי מעשה שהיה.

"בורא עולם בקנין" הכוונה לבריאה מתוך האצילות – הבריאה הראשונה היא היציאה לבר מתוך האצילות שנקרא קנין. כאילו שכתוב בורא עולם במדות של האצילות. ששת ימי בראשית היינו הכח הפועל במעשה בראשית – "כח הפועל בנפעל". אותו כח פועל שנמצא בתוך הנפעל הוא הקנין. זה נקרא "בורא עולם בקנין", בכח הפועל שנקרא קנין, במדות של האצילות שפועלות את הבריאה. אחר כך, כשיש כבר עולם נברא, נפרד, צריך להשלים אותו, וזה ההמשך המשפט "השלם זה הבנין". הכוונה, שמה שנברא הוא עצמו בנין שצריך להשלים אותו. אם כן, אז פה יש מקור מאד-מאד יפה לקשר בין המושגים קנין ובנין – קודם קנין ואחר כך בנין. כאמור, הקשר בין בנין ומנין מובא במאמר חז"ל שהוזכר קודם "רֹב בנין ורֹב מנין" המופיע פעמים רבות וגם בו קודם הבנין ואחר כך המנין. ריבוי המדות שמסתעפות מהבינה נקרא מנין משום שהוא מִן, מן הבנין.

'ענין' עולם העשיה

נחזור לספר קהלת, למלה ענין הקשורה עם הקליפה, החללים, הרע של עולם הזה, העולם התחתון. כך התחלנו להסביר: בעולם הקנין הכל קנוי ומשמש קן, כלי אחד ומקום משכן לשכינת ה'. בעולם האצילות הכל אחד. יש בו גם אורות וגם כלים ולכן הוא עולם, אך הוא, עם האורות והכלים שבו – הכל אחד. לכן הוא נקרא רשות היחיד, בטול במציאות, אין, קנין וכל המושגים שהסברנו. אחר כך הסברנו את הקשר בין בנין למנין, בין בריאה ליצירה, בביטוי "רב בנין ורב מנין".

על עולם האצילות כתוב "לא יגרך רע". בכל העולמות יש קדושה פנימית, שמדברים על עשר הספירות של עולם העשיה כולן קודש, אין בהן קליפה, אין רע. רק מה? בעולם העשיה יש עטיפה מסביב לטוב וכך הוא בכל עולמות בי"ע יש קליפות שסובבות, כמו בפסוק "רשע מכתיר את הצדיק"[כג]. מכתיר מלשון סובב, והכוונה שיש רע שסובב את הצדיק, את הטוב. וכך בכל העולמות האלו.

אבל יש הבדל בין הרע. ברע של קליפת נגה הנקראת סוד "עץ הדעת טוב ורע"[כד], יש טוב ורע יחד. לא כולו טוב. מה שכולו טוב הוא הקדושה הפנימית של כל העולמות. מסביבה יש קליפת נגה, בעולם הזה, עולם העשיה, קליפת נגה היא הרוב רע והמיעוט טוב[כה]. בעולם היצירה היחס הוא חצי חצי. בעולם הבריאה הרוב טוב והמיעוט רע, בעולם האצילות אין קליפת נגה בכלל. אין בו רע בכלל, "לא יגֻרך רע".

יכול להיות שבלילה יש קצת יניקה, שהקליפות כאן יונקות קצת מהאחוריים של האצילות, אך כאמור כל ההבדלים הם רק לגבי הקליפה עצמה, לא לגבי עשר הספירות שבכל עולם ועולם. ההבדל שיש בטוב נקרא "בין קדש לקדש"[כו], והוא מבדיל בין הקדושה של עולם אחד לקדושה של עולם שני, אבל ברגע שמדברים על הקליפה ההבדל הוא "בין קדש לחול", בין קדושת העולם לבין הקליפה של אותו עולם המעורב טוב ורע. ברגע שמדברים על ג' קליפות הטמאות ההבדל הוא כבר בין טהור וטמא.

ההבדל בין קליפת נגה לבין ג' קליפות הטמאות לגמרי הוא עוד יותר מסביב. המרכבה, שהיא המראה שראה יחזקאל, מוקפת ב"רוח סערה", "ענן גדול" ו"אש מתלקחת" ואחר כך הוא ראה "נגה", עליה כתוב שהיא "כעין חשמל"[כז]. "רוח סערה", "ענן גדול" ו"אש מתלקחת" הם כמו הקליפות הטמאות לגמרי וההבדל בין קלפת נגה לבינם הוא בין טהור וטמא, כי החול יכול גם להיות טהור. חז"ל מגדירים כחבר את מי שאוכל חולין "על טהרת הקודש"[כח]. חול אפשר לטהר, אפשר לברר אותו, הוא מותר. מה שאין כן מה שבא מג' קליפות הטמאות לגמרי נקרא אסור או טמא. לכן ההבדל בין קלפת נגה לג' הקליפות הטמאות נקרא בין טהור לטמא, ואילו ההבדל בין הקדושה של עולם העשיה לקליפת נגה נקרא "בין קודש לחול". אם כן, בכל עולם יש קליפת נגה אבל דוקא בעולם העשיה יש "ענין רב".

העלאת ה'ענין'

מה שמענין, שהמלה 'ענין' אחרי התנ"ך, במיוחד בספרי הקבלה והסוד ועוד יותר בחסידות ויותר מכולם בחסידות חב"ד, משמשת לכל דבר ודבר עד רום המעלות. למשל: יש ענין של עצמות אין סוף. אפשר לומר שכל פנימיות התורה היא תיקון המלה ענין. ה'ענין' הראשון מופיע במשמעות שלילית, בהבדלים של עולם הזה, ולכן כל היסורים וכל הדברים הרעים שקורים בעולם הזה נקראים כולם "ענין רע נתן אלהים לבני האדם לענות בו". דוקא ביטוי זה עולה ועולה ועולה עד העצמות, משתמשים בו במאמרים העמוקים ביותר, מי שבקי קצת במיוחד במאמרי חסידות חב"ד. היא יכולה להופיע כמעט בכל שורה עד שאפשר לומר שהיא המלה העיקרית – "הענין הזה" ו"הענין הזה" ו"הענין הזה". זה נקרא בירור ותיקון, שדוקא המלה הזו עולה ונתקנת עד רום המעלות, עד אין סוף בסוד " נעוץ סופן בתחילתן"[כט]. כל המושג 'ענין' נקרא "כיתרון האור מן החשך"[ל]. ענין גם לשון ענן, חושך וקליפה כמו שהסברנו קודם. בפעם הראשונה הוא מופיע במובן הכי שלילי שיכול להיות ולכן עולם העשיה נקרא עולם הענין. זה עצמו התיקון כאן למטה, שאפשר לתקן את הענינים. כאן הוא סוד הענינים וכאן אפשר לתקן אותם. אלו הענינים הכי נעלים, עד ענין האין סוף, עד העצמות ממש.

דרך ההתבוננות בשערי לשון הקדש

יש עוד מלה אחת שעל פי דקדוק שייכת בדיוק לאותו הבנין, אבל מופיעה בה האות א במקום י – 'שִנְאַן' – והיא כתר על כולם, על קנין-בנין-מנין-ענין. האות י רומזת לעשר הספירות, ואילו האות א לאחד שלמעלה מהעשר. מה פירוש שנאן? המקור הוא בתהלים "רכב אלהים רִבֹּתַיִם אלפי שנאן"[לא], במתן תורה כאשר ה' הופיע על רכב אלקים על סוד המרכבה. חז"ל דורשים[לב] "שאינן", והכוונה לעולם שאיננו שבבחינת אין. מתאים עם מה שהסברנו קודם, שהאין האמיתי לגבי העולמות הוא א"ק והוא נקרא שנאן, דבר שאיננו ולמעלה מקנין-בנין-מנין-ענין המקבילים לארבעת העולמות אבי"ע.

לשם מה טוב ללמוד כך? משום שכל אחד מכיר את הלשון, חי ממנה – "כי הם חיינו ואורך ימינו"[לג]. על ידי התבוננות זו אפשר להיאחז בסוד העולמות. ככלל, בכל דבר כזה שלומדים יש אחיזה להעמיק ולחדור פנימה לתוך סודות הקבלה והנפש. כל העולמות הם גילוי אור ה', רק שבכל עולם עולים לדרגה אחרת של גילוי. "אתה אל מסתתר"[לד], "אנכי אסתר אסתיר פני ביום ההוא"[לה] נאמר על העולם שלנו, למטה. אבל אף על פי כן הכל הוא ה' אלא שהוא מסתתר. אברהם בא לעולם כדי לפרסם ולגלות שהכל אלקות – "ויקרא שָם בשֵם הוי' אל עולם"[לו]. הוא פרסם את הסוד של "אל עולם", וכפי מפרשים זאת בחסידות[לז] "אל עולם" ולא 'אל העולם', כאילו שה' בורא את העולם אך ה' לחוד והעולם לחוד. אך לא כתוב כך. כתוב שכל העבודה וכל מסירות הנפש של אברהם אבינו, היהודי הראשון, היו לגלות ש"אל עולם", שה' הוא העולם והכל אלקות. אלא שבעולם התחתון הדבר מאד-מאד מוסתר ולכן "אתה אל מסתתר".

אל הוא שם האהבה. הגילוי שהעולם והאלקות הם בעצם אחד הוא רק על ידי התגלות האהבה של שם אל – "חסד אל כל היום"[לח]. על ידי גילוי האהבה והחסד אפשר להרגיש ולראות שהאלקות והעולם הם אותו הדבר, "עולם חסד יבנה"[לט]. זה נקרא אריך אנפין שבמדת החסד. חסד הוא אברהם, אברהם הוא אבי מדת האהבה ועל כך הוא מוסר את נפשו. הוא היהודי הראשון ואנו מאמינים רק בזכותו, מאמינים בני מאמינים, ובזכותו גם בכחנו להרגיש, לגלות, ולפרסם את "אל עולם", שהעולם הוא אלקות, אפילו שלנו למטה הדבר מאד מאד מוסתר לעין הגשמית.

פרצוף שער 'קן'

אם כן, יש לנו שנאן, קנין, בנין, מנין, ענין. באמת, מי שילמד יותר טוב ורוצה לעשות את זה לבד יכול להשתדל: בעצם כל המלים האלו משתייכות לשערים פשוטים: שן, קן, בן, מן, ען. האות הראשונה היא העיקרית, בגלל שה-נ הנוספת בלשון הקודש היא אות שנופלת מהשורש ולכן כאן היא אות טפלה (היא אמנם לא נופלת, אך היא טפלה כי היא מסוגלת ליפול). לכן בעצם כל המלים הללו הן בעלות אות אחת על פי דקדוק. למשל: על פי דקדוק, מהו השרש של קנין? ק.נ.ה. האות ה ודאי טפלה לגמרי ולכן השער הוא קן ואפילו האות נ גם נופלת, שכן היא לא מעיקר אותיות השורש. לפי עיקרון זה כאילו שיש רק אות אחת בלבד, ק, בצרוף האות נ.

בכל אחת מהמלים והשערים האלו יכולים להיות מובנים שונים. לשער קן הזכרנו קודם שלשה מושגים, קנין, קן ותיקון, אך באמת יש יותר מכך וניתן לזהות עמה עשר מלים שונות. כך ניתן גם לזהות עשר מלים שונות לכל שער והן עצמן הספירות של אותו עולם. נוסיף כעת לשער קן את המלים: קינה, קנאה, קנה, מִקְנֶה.

לדוגמה: מִקְנֶה היא כנגד המלכות. מלכות נקראת כנסת ישראל וכנסת ישראל נקראת "צאן". אמנם מקנה קשור עם קנין, אולם זו אספקלריא מיוחדת של קנין; פרוש המלה קין, לא השם, הוא צורף, אומן המקצוע צורפות. לפיכך קין הוא שייך לחכמה של עולם הקנין, מאחר וחכמה היא כח הצירוף.

לאיזו ספירה שייכת המלה קן? קן הוא כלי, בית. היא לא יכולה להיות כנגד המלכות כי כבר מיקמנו בה את המלה מקנה, אבל היא בחינת נוקבא ויש שתי נוקבות, שתי נקבות. לכן קן יהיה כנגד הבינה. בקבלה כתוב ש"קן ציפור"^ט היא בבינה של האצילות. לפעמים גם המלכות נקראת קן וזו אמא תתאה. קן קשור לאמא. גם המלכות, כאשר היא נקראת אמא תתאה, נקראת קן, אבל שרש הקן הוא בבינה של האצילות.

צריך להבין את שייכות המלים והמושגים לספירה הפרטית בתוך אותו עולם כללי שנקרא עולם הקנין. כדי לעשות זאת יש להתבונן היטב בקונקורדנציה של התנ"ך ולחפש היטב איך לשלב את המלים כנגד הספירות. כדי לדעת לכוון היטב יש צורך בנסיון רב של ערכי הכינויים. למשל, אם יודעים שקין פרושו צורף צריך לדעת שצירופים קשורים עם כח החכמה ואז אפשר להסיק את המסקנה שקין הוא החכמה של עולם הקנין. לשון הקודש כוללת את כל המציאות עם כל מה שיש בה ובמציאות כל דבר קשור לספירה אחרת. לכן צריך לאט לאט לרכוש הרגשה והבנה של המושגים והדרך להגיע לכך היא לעסוק בזה. יש כאן עבודת בית, למי שמענין אותו, לחפש בכל אחת מהמלים האלו את כל המושגים ולהשתדל לחשוב, אם לא על הכל לפחות קצת, לאיזו ספירה מתאימה כל מלה בתוך אותו עולם (אנו מחפשים מלים מהתנ"ך. קנקן הוא לשון משנה אבל הוא קשור לקן – כלי ובית).

עד כאן.