"אגרת הויכוח והשלום"
על שרשי המחלוקת שבין חסידים ומתנגדים והשלום העולה ממנה
ח' תמוז תשמ"ג – ירושלים
חלק א
סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]
א. צדיקים ובעלי תשובה
מקור האגרת – רקע היסטורי
...לאותה מטרה שכתב הצמח צדק, שהיא לעשות שלום בין החסידים לבין המתנגדים. כמו שכתוב כאן בסוף, הבעל דבר עדיין מרקד בינינו מאז חורבן הבית ועושה מחלוקת ופירוד הלבבות. תיקון הפרט תלוי אך ורק בזה שאפשר לעשות שלום קודם כל בתוככי עם ישראל.
קודם כל כמה מלים על השתלשלות הדבר הזה. דברנו קצת על כך קודם, כשלמדנו שולחן ערוך, המכתב הזה לא פורסם אף פעם על ידי הרביים, לכן אפילו לא מאה אחוז מוסמך שהוא מהצמח צדק, רק שרשום על זה.
איך הוא השתלשל? יש בכפר חב"ד יהודי מבוגר, שיחי' לאורך ימים טובים, שקוראים לו ר' פולע כהן. הוא הבן של אחד מגדולי החסידים של הרבי הקודם, ר' ברוך שלום כהן קראו לו, שהיה מהכי חשובים אצל הרבי הקודם. הבן של ר' ברוך שלום הוא ר' פולע כהן שחי לאורך ימים בכפר חב"ד. הבן של ר' פולע כהן הוא ר' יואל כהן, החוזר אצל הרבי שליט"א, היהודי הכי חשוב בחצירו של הרבי שליט"א. הוא חוזר וכותב את כל המאמרים של הרבי. מאז ומתמיד, מאז שהרבי נעשה רבי, הוא היחיד שמסוגל, לפני שהיו טייפים וכיוצא בזה, גם בשבת ויום טוב שאין טייפים בכלל – הוא הטייפ שקולט את כל השיחה וכל המאמרים, אפילו שמונה שעות דיבור, מלה במלה, ואחר כך רושם הכל. זה ר' יואל כהן שיחי', שהוא הבן של ר' פולע כהן שיחי', שהוא הבן של ר' ברוך שלום, מגדולי חסידי אדמו"ר הקודם.
כשאדמו"ר הקודם היה צריך לברוח מרוסיה הייתה סכנה לכל הכתבים שלו, כתבי הקֹדש שלו. לכן הוא עשה כעצת יעקב אבינו וחילק את הכתבים, שם אותם בכמה ארגזים גדולים מאד. הוא פחד מאד שהשלטונות יתפסו וישמידו אותם. לפני שהוא ברח הוא הפקיד אצל גדולי החסידים שלו ארגזים של כתבים. הוא לא ריכז את הכל יחד, רק נתן לכל אחד ארגז מלא כתבים והשביע אותם בשבועה חמורה שחלילה וחס לפתוח את הארגז. זה היה ברור לגמרי. ארגז אחד כזה היה מופקד אצל ר' ברוך שלום.
החסיד ר' ברוך שלום נסע פעם עם זוגתו לאיזה מקום, היה צריך לעזוב את הבית והפקיד את הארגז הזה אצל הבן שלו, שהיה תלמיד ב'תומכי תמימים', בישיבה. הבן הוא ר' פולע כהן שיחי'. כשר' פולע מספר את הסיפור הזה הוא תמיד אומר שזה היה כמו להפקיד שמנת אצל חתול, זה היה הביטוי שלו. כמובן שלהפקיד שמנת אצל חתול זה לא עסק. מיד כשאבא שלו עזב את הבית, הוא הביא עוד כמה בחורים מהישיבה – אביו היה אמור לחזור למחרת ביום – ובלילה אחד פתחו את הארגז ומצאו את כל האוצר הבלום שם. הוא מספר שבכלל זה היה 'מבהיל את הרעיון', הם כמעט קיבלו שוק מזה. היו בו כל מיני כתבי קבלה, ואפילו קמעות שהרבי הקודם היה כותב עם שמות קודש וכל מיני דברים שלא ישוערו, דברים שלגמרי לא לפי הסגנון של הרבי הקודם, לא לפי הסגנון של אף רבי בחב"ד. כל מיני דברים ממש נסתרים ונעלמים. על כל קמע היה כתוב: 'כתבתי אותו לרפא מישהו מסוים', וכל מיני דברים לגמרי נסתרים ונעלמים שבחב"ד לא רואים ולא שומעים.
היה להם לילה אחד בלבד לקרוא את כל השלל הזה. הם לא ידעו מה לעשות, מה לקחת קודם. אז מצאו כמה כתבים שעל המקום החליטו שאותם צריך להעתיק מיד. אחד מהכתבים האלה הוא הכתב הזה.
כיון שהדבר היה בחטף גמור, מובן שיש פה המון טעויות. לא יודעים מי העתיק ויש כמה שלבים עד שהגיע לנוסח זה, אבל הוא עבר מלא ידים ולכן מלא בטעויות דפוס. כנראה שחלק מהטעויות הן ממהירות ההעתקה של הכתב.
קודם למדנו על מצות "והשיב את הגזלה אשר גזל"[ב] ודיברנו עליה קצת על פי חסידות, שהפשט הוא, כמו שלמדנו בשולחן ערוך, שחייבים להחזיר את הגזלה עצמה. גם כאן, אם חסיד גונב את הכתבים מהרבי הוא צריך להחזיר אותם כמה שיותר מהר, פשוטו כמשמעו, להחזיר את הכתב. כמובן, יש לו רק זמן מאד מאד חטוף בשביל להעתיק משהו עד שהוא מקיים את מצות "והשיב את הגזלה אשר גזל". [מה קרה עם הארגזים היום?] אני לא יודע מה קרה עם כולם.
איך שלא יהיה, הכתב הזה היה שמור אצל ר' פולע. לר' פולע יש בן, ר' יואל, החוזר אצל הרבי, והוא אמר שצריך לעשות לו כאשר עשה לאביו – אם הוא גנב מאבא שלו, אז אני צריך לגנוב ממנו. באמת ר' יואל גנב מר' פולע ופרסם אותו בין החסידים.
זה בקיצור השתלשלות הכתב הזה. הוא באמת אוצר, אוצר ממש. אין דבר כל כך ברור כמותו למהי חסידות, והיא גם הרקע על פיו אנחנו יכולים לחבר את החסידים והמתנגדים יחד, להיות אחד.
משמעות השמות והרקע למחלוקת
הכתב נקרא "אגרת הויכוח והשלום". גם לא ברור, אני צריך לשאול אותו, בלי נדר, מי נתן את השם הזה, אם הרבי הקודם או שזה היה כתוב בכתב עצמו, או שאולי רק אחד מהבחורים, את זה אני לא משער לעצמי. כאן הוא נקרא "אגרת הויכוח והשלום".
ויכוח כאן אינו במובן של להתווכח, אלא כמו להידבר, 'בא ניווכח יחד', לא במובן של ויכוח חריף. להפך, כל הענין כאן הוא הידברות. הויכוח, כלומר ההידברות שצריכה להיות בין החסידים לבין המתנגדים, הוא על מנת להביא לידי שלום. ויכוח מלשון "והוכִח אברהם"[ג], מלשון התגלות, לגלות את האמת, את האור.
עוד נקודה: מסתבר מאד שאת הכתב הזה כתב הצמח צדק לאחר הביקור שלו בפטרבורג. היה ביקור לאחר שהממשלה הרוסית, בהשפעת המשכילים, רצתה לאסור חינוך יהודי מסורתי. זה היה דבר איום ונורא, גזירה איומה. על מנת לבטל את הגזירה נסעו גם אדמו"ר הצמח צדק, שייצג את כל החסידים, וגם רבי יצחק מאיר מוולוז'ין, הבן של ר' חיים וולוז'ינער, שייצג את המתנגדים, וגם אחד מהמשכילים שייצג את המשכילים, היו שלושה. שני אלה – הצמח צדק ורבי יצחק מוולוז'ין – היו צריכים להילחם נגד המשכיל.
באמת בסוף הם הצליחו, אפילו שאדמו"ר הצמח צדק תוך כדי הישיבה הזו היה ח"י פעמים בבית סֹהר. בגלל שהיה מאד תקיף נגד השופטים היו מושיבים אותו כל פעם בבית סֹהר ומוציאים אותו. זה הצמח צדק. אדמו"ר הזקן היה פעמיים ממש בכלא. אדמו"ר האמצעי גם היה בכלא באשמה חריפה. אצל הצמח צדק רק היה ככה, כשהיה בועידה הזאת, שכל פעם תוך כדי הדיון היו זורקים אותו לכלא ומוציאים אותו. בסוף, ברוך ה', יצאו זכאים.
עד לדיון הזה שנפגשו יחד, זה היה המפגש הכי חשוב בין אדמו"ר חסידי וראש המתנגדים. עד אז היה חרם מאד חמור נגד החסידים, עד כדי כך שלא היו מתחתנים יחד. באופן עקרוני, החסידים היו מוחרמים, ואסור היה להתחתן עמם. המצב הזה היה קיים כשלשה דורות. כאן, בירושלים, אפילו עד הדור האחרון, היו מתנגדים שהחרימו את החסידים, במיוחד את חב"ד וברסלב, ואסרו להתחתן אתם. זה עד הדור האחרון בירושלים, אבל בחוץ לארץ, במקור, החרם החמור לא להתחתן עם החסידים היה עד הדור של הצמח צדק. זה היה מצב חמור ביותר.
מאחרי שנפגשו בוועידה הזאת יש כל מיני סיפורים של חיבה וקירוב הדעות בין הצמח צדק לבין ר' יצחק מוולוז'ין. חסידים אחר כך מספרים שכשיצאו מהוועידה הזאת בפטרבורג, לחסידים נודע שגם אצל המתנגדים יש יראי ה', יראי שמים, ולמתנגדים נודע שגם אצל החסידים יש למדנים. כך היו מספרים. המתנגדים נוכחו לדעת שגם אצל החסידים יש למדנים, והחסידים נוכחו לדעת שגם אצל המתנגדים יש יראי שמים.
אחרי הוועידה הזאת החרם התבטל וכבר התחילו להתחתן יחד. אם כן, זה היה ממש הצעד הראשון של התקדמות ביחסים בין החסידים לבין המתנגדים. מסתבר, כך אומרים, שאחרי הוועידה הזאת בפטרבורג בה נפגשו הצמח צדק ור' יצחק מוולוז'ין ובעקבות השתפרות היחסים שבעקבותיה כתב הצמח צדק את הכתב הזה. כל ההיסטוריה לגבי הכתב הזה גם חשוב לדעת. תולדות עם ישראל, במיוחד בין הצדיקים, הן תורה שלמה. סיפורי צדיקים הם חלק מהתורה.
א) ראה ראיתי את עוני בני ישראל אשר במצר הם שרויים, וכי נחצו העם לשני מחנות. מחנה האחת נקראת בשם חסידים, ומחנה השני בשם מתנגדים. והנה קריאת השמות הנ"ל למאן דמדייק בשמא, לדעת תוכן עניינם.
כתוב בגמרא ש"רבי מאיר דייק בשמא"[ד]. יש תנאים שמדייקים בשם ויש תנאים שלא מדייקים בשם. מי שמדייק בשם הוא רבי מאיר.
באמת כתוב, מי שמעיין בסוגיא רואה, שכל אחד היה צריך לדייק בשם, רק שלא כל אחד מסוגל, לא כל אחד ראוי לדייק בשם. כתוב שבין התנאים, עיקר מי שהיה מדייק בשם הוא רבי מאיר. השאר שלא דייקו בשם באמת נדחקו בגלל זה בסיפור שכתוב בגמרא. הסימן הוא שכל אחד באמת היה צריך לדייק בשם, רק שלא כל אחד ראוי לזה.
הוא אומר שאם יש שם, במיוחד על פי חסידות, בה כתוב[ה] שהשם הוא המהות, החיות הפנימית של הדבר, יש בכף משמעות. אם הדבר מקבל שם, אפילו שמסופר שאת השם 'חסידים' הדביקו המתנגדים לחסידים, בכל זאת, כיון שהוא נדבק, סימן שהוא שייך בכל זאת. את השם 'מתנגדים' נתנו המתנגדים, וגם את השם 'חסידים' – את שני השמות המתנגדים נתנו. אבל כיון שהשם 'חסידים' באמת נדבק לחסידים, לכן יש לומר, מי שמדייק בשם, שזה אומר משהו, שזה משמעותי.
קושי חלוקת התורה בישראל
והנה קריאת השמות הנ"ל למען דמדייק בשמא, לידע תוכן עניינם, ועל מה אדניהם הוטבעו, הן הנה היו לישראל גרם בנזיקין.
איפה כתוב "הן הנה היו לישראל"[ו]? נקרא את זה עוד מעט בתורה. זה דבר בלעם. למי נתן בלעם עצה רעה? לבנות מדין. כתוב "הן הנה היו לישראל" –כל ביטוי שלו מכוון. החלוקה לשתי מחנות היא הגרם בנזיקין:
שנתפרדו הלבבות ורבתה מחלוקת בעוונותינו הרבים ושנאת חינם. ונעשה תורתנו הקדושה כ-ב תורות ר"ל [הכי גרוע מהכל הוא שכביכול התורה נתפלגה ונתחלקה ונעשו ב תורות רחמנא ליצלן].
כי יתמהו ונבהלו עשתונות הרואה מהשקפה ראשונה על היות יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא.
זוהי לשון חז"ל[ז], כמו הביטוי "עולם הפוך ראיתי[ח]". כאשר איזו תופעה נראית הפוכה יש ביטוי בחז"ל "יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא [האזרח בארץ והגר בשמי השמים]", כאילו שהמצב מתהפך. זהו ביטוי של חז"ל על מצב תמוה. בכל מצב תמוה אומרים את הביטוי הזה, כאילו שלא יתכן.
אבל באמת כאשר נבוא היום אל הענין האמיתי, עיון תורני, [אם נעיין בזה עיון תורני], הנה באור התורה ניסע ונלך, ושני מחנות הנ"ל יהיו תואמים למטה ויחדיו יהיו תמים למעלה. [זה נאמר[ט] על הקמת המשכן, הקרשים של המשכן] אם ירצה ה', ואיש על מקומו יבוא בשלום [זו מטרת החיבור הזה].
[מה המאמר "יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא" בא להגיד?] שיש פירוד של שתי תורות, עצם המצב שיכול להיות דבר כזה, שעם ישראל מתחלק לשני מחנות ויש שנאת חנם ביניהם, וכאילו שיש ב תורות, במקום שתהיה תורה אחת לכולנו – זה מצב תמוה, מצב לא מציאותי. זה הפשט.
[למה הכתב הזה לא יצא לאור?] צריך, עכשיו אנחנו רוצים להוציא אותו לאור, צריך לתקן כאן. כבר התחלתי כבר לתקן את כל הטעויות, יש פה עשרות ואולי מאות, ולחבר את כל מראי המקומות.
[אבל אז היה מתנגדים אמיתיים] נכון, עכשיו כולם קופים בפני אדם, אבל להפך, היום הדבר הזה ממש נחוץ, הכתב הזה ממש יכול לתרום מגמה חיובית לפי דעתי. שוב, צריך לתקן כאן את כל הטעויות ולחבר את מראי המקומות, אולי עוד כמה הערות, בשביל להוציא אותו בצורה מתוקנת.
דרכים שונות – צדיק ובעל תשובה
הנה ידוע מאמר חז"ל בסוף פרק "אין עומדין" [במסכת ברכות[י]], שיש שתי דרכים בעבודת ה' יתברך.
יש מחלוקת מי יותר גדול – צדיקים גמורים או בעלי תשובה. זו הנקודה העיקרית של כל החיבור. בקיצור נמרץ, בכל החיבור יצא שהמתנגדים הם הצדיקים הגמורים והחסידים הם בעלי תשובה. זה עיקר הנקודה. חסידות היא תנועה של התעוררות תשובה וכל עבודת החסידות היא עבודת התשובה. מה שאין כן המתנגדים, העבודה שלהם היא עבודה של צדיק גמור, להגיע לבחינת צדיק גמור. כל הענין של החסידות הוא להגיע ל"כל ימיו בתשובה"[יא], תשובה תמידית, אף פעם לא להיות צדיק גמור. כל הענין של מתנגדים הוא להגיע לצדיק גמור. לכן הגדולים שלהם באמת כביכול במדרגה של מה שכתוב בגמרא "צדיקים גמורים". זה עיקר הנקודה. כל החיבור הוא להבין לעומק מהן שתי הדרכים האלה.
דרך האחת היא של צדיקים גמורים, ודרך השנית של בעלי תשובה. והגם שבש"ס הנ"ל במחלוקת היא שנויה הי מינייהו עדיף [יש מחלוקת בין רבי אבהו לחכמים לגבי מי גדול, מי עדיף בין שני אלה, הצדיקים הגמורים או בעלי התשובה. רבי אבהו אומר ש"במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד שם"],
אבל בזהר הק', פרשת חיי שרה, על פסוק "ואברהם זקן בא בימים" איתמר מילתא בפשטות כרבי אבהו. [שם נאמר[יב] בפשטות כמו רבי אבהו] בש"ס הנ"ל, דאמר מקום שבעלי תשובה עומדים, אין צדיקים גמורים עומדים.
יש כלל[יג] שהפוסקים כולם מסכימים לו, שאם יש מחלוקת בש"ס וכתוב בפשטות בזהר – פוסקים כמו הזהר. זהו כלל בפסקי הלכה. אי אפשר לפסוק לפי הזהר אם הוא נגד הש"ס, אבל אם יש מחלוקת בש"ס וכתוב בפשטות בזהר, אפילו בפסק הלכה ממש פוסקים כמו הכרעת הזהר. זה אחד מהכללים של כל האחרונים. הזהר יכול להכריע בין מחלוקת אמוראים או תנאים בש"ס. כאן הוא אומר שבאמת בש"ס זו מחלוקת "הי מינייהו עדיף", אבל בזהר כתוב בפשטות כמו רבי אבהו, ש"במקום שבעלי תשובה עומדים, אין צדיקים גמורים עומדים".
חוץ מזה, הוא לא מביא, גם הרמב"ם בפירוש פוסק כך. הוא הפוסק העיקרי, ובהלכות תשובה[יד] הוא כותב זאת בפירוש. אם כן, גם מצד פסק הלכה, הרמב"ם פוסק כמו רבי אבהו. יש שם 'לחם משנה' ארוך הדן בכך, בגלל שלכאורה למה שיפסוק כמו רבי אבהו? אבל בכל זאת, המציאות היא שהרמב"ם פוסק כמו רבי אבהו בפשטות ש"במקום שבעלי תשובה עומדים, אין צדיקים גמורים עומדים", וגם בזהר כתוב כמה פעמים בפשטות, כמו הפעם הזאת, ש"מקום שבעלי תשובה עומדים", כדעתו של רבי אבהו.
מעלת בעלי התשובה
וביארו בזהר הנ"ל שם הטעם [למה באמת בעלי תשובה יותר מצדיקים גמורים? כתוב הטעם בזהר] וזה לשונו, [זה מובא בתניא[טו] כמה פעמים:] בגין דאינון משכי עלייהו ברעותא דליבא יתיר [מכיון שהם מושכים על עצמם יותר רצון פנימי של הלב] ובחילא סגי [וגם בכח הרבה יותר] לאתקרבא למלכא [להתקרב למלך].
מכיון שבעל תשובה הרבה יותר אמיץ ובעל כח, ויש לו הרבה יותר רצון פנימי וגעגועים בלב להתקרב לה', לכן הוא עדיף לגבי צדיק גמור.המשפט זה הוא הטעם של הזהר וכתוב באגרת התשובה בתניא. משפט מאד חשוב – "דאינון משכי ברעותא דליבא יתיר ובחילא סגי לאתקרבא למלכא". נקודה.
עוד שם לענייננו וזה לשונו [יש עוד דבר שכתוב בזהר שם שנוגע לעניננו]: זכאין אינון מארין דתשובה [אשריהם בעלי התשובה], דהא בשעתא חדא וביומא חדא וברגעא חדא קריבון לגבי קודשא בריך הוא [שהרי בשעה אחת, ביום אחד, ברגע אחד הם מתקרבים אצל הקדוש ברוך הוא], מה דלא הא הוי לצדיקים גמורים [מה שלא יכול להיות אצל צדיקים גמורים] דאתקריבו לגבי קודשא בריך הוא בכמה שנין כו' [שמתקרבים לקדוש ברוך הוא רק בכמה שנים]. וכן הוא בש"ס, דעבודת אלילים [עבודה זרה[טז], גם כתוב אותו דבר בגמרא שלנו] בכה רבי [רבינו הקדוש] ואמר יש קונה עולמו בשעה אחת.
בעל התשובה, רבי אלעזר בן דורדיא עליו מסופר הסיפור, אפילו שהוא הרשע הכי גמור ורק רגע אחד בסוף ימיו חזר בתשובה – יצאה בת קול ואמרה שיש לרבי אלעזר בן דורדיא חלק גדול בעולם הבא. כששמע זאת רבינו הקדוש, הוא בכה. כתוב בחז"ל[יז] שהבכי הוא כאשר מתגלה דבר שהשכל, המח, לא יכול לסבול. זה נקרא "לית כל מוחא סביל דא"[יח]. כאשר הדבר כל כך עצום שאפילו השכל האלקי לא יכול לסבול אותו, ממילא האדם בוכה. לכן כששמע שהרשע הכי גמור שהיה בעולם, חזר בתשובה ברגע אחד ויצאה בת קול שיש לו חלק בעולם הבא – הוא התחיל לבכות, כלומר "יש קונה עולמו בשעה אחת".
דבר זה כתוב גם בש"ס שלנו, שבעל תשובה יכול ברגע אחד לקנות את עולמו לגמרי, מה שצדיק גמור לא יכול. באמת זה ההמשך שם. רבי בעצמו בכה ואמר "יש קונה עולמו בשעה אחת, יש קונה עולמו בכמה שנים", זה הצדיק גמור. זה המשך המאמר חז"ל.
אם כן, מה יצא לנו מזה? יסוד היסודות בעבודת ה', שיש שתי דרכים בעבודת ה' – דרך הצדיקים ודרך בעלי התשובה. ולגבי "הי מינייהו עדיף" יש מחלוקת בש"ס – הזהר והרמב"ם בפשטות פוסקים כמו רבי אבהו, שבעלי תשובה עדיפים. למה? קודם כל בגלל שיש להם יותר רצון פנימי, יותר געגועים ויותר כח נפשי להתקרב לה'. ועוד, בגלל שהם מסוגלים ברגע אחד להתהפך מן הקצה אל הקצה, לקנות את עולמם ברגע אחד ממש. מה שאין כן אצל צדיקים גמורים זו עבודת חיים, רק בכל החיים הם יכולים לקנות את המקום שלהם.
הכרח חיבור הדרכים
הנה זו תורת האדם לעבוד את הוי' יתברך בשתי הדרכים הנ"ל בכל עת.
זה חידוש ראשון של הרבי. היה משמע לי עד עכשיו שיש פה שתי דרכים, אדער אדער, או שאתה צדיק גמור או שאתה בעל תשובה. החידוש הראשון שהוא כותב כאן, הוא שעל האדם לשאוף לעבוד את ה' בשתי המדרגות האלה בכל עת, להיות גם זה וגם זה, סימן שזה ניתן. כאן, בנקודה זאת, עוד אפילו לפני שהוא מגדיר מיהו החסיד ומיהו המתנגד, הוא כבר בונה את יסוד השלום. באמת, מלכתחילה הוא אומר שהדבר הראשון שכל אחד צריך לשאוף אליו הוא לכלול יחד את שתי העבודות האלה, אפילו שבפשט 'או זה או זה'.
בסוף הוא יסביר שבכל דבר יש נסתר ונגלה, בכל עבודה. כמו שכתוב בזהר: "תלת קשרין מתקשראן דא בדא"[יט], שלשה קשרים מתקשרים זה בזה, "ישראל ואורייתא וקודשא בריך הוא", וכתוב על כך "וכולהו סתים וגליא", שלכל אחד מהשלשה יש סתים וגליא. כמו שכתוב בזהר כך הוא בכל אחד ואחד. לכל יהודי יש את החלק הגלוי ואת החלק הסתום והנסתר שלו. בחלק הגלוי שלו הוא צריך להיות צדיק גמור ובחלק הנסתר שלו דוקא, וממילא בממד הנסתר הפנימי, הוא צריך להיות בעל תשובה כל ימיו. כמובן, לעתים ואפילו לעתים קרובות, מדרגת בעל התשובה יכולה להתגלות גם בחיצוניות. אבל המצב הכי מושלם הוא של צדיק גמור בחיצוניות ובעל תשובה בפנימיות. לכן כל אחד צריך לשאוף כל ימיו להיות בשתי המדרגות האלה.
החיצוניות והפנימיות כאן הן כמעט אותו דבר שלמדנו[כ] אצל בעל מי השילוח[כא], הרבי מאיז'ביץ, על "תפארת לעושיה"[כב] בחיצוניות ו"תפארת לו מן האדם" בפנימיות. "תפארת לו מן האדם" בפנימיות היינו שלפעמים האדם עושה מעשים שלמראית עין הם לא על פי תורה, משום התקיפות הפנימית של "עת לעשות להוי'"[כג], וכך הוא יסביר שזה בדיוק מה שנקרא בעל תשובה. מה שאין כן מי שתמיד נקי "מה' ומישראל"[כד] בחיצוניות הוא צדיק גמור.
מה שהוא מסביר כאן על צדיקים גמורים ובעלי תשובה הוא כמעט אותו דבר שלמדנו במי השילוח על "תפארת לעושיה" בחיצוניות ו"תפארת לו מן האדם" בפנימיות. גם שם הוא אמר שאף על פי שלכאורה הן שתי מדרגות צריך לשאוף לכלול אותן יחד. זה גם מה שהוא כותב כאן: אפילו שלכאורה הן שתי דרכים – כך על פי פשט – צריכים להשתדל לחבר אותן יחד.
הדרך האחת של צדיקים גמורים [איך יודעים שבאמת כל יהודי ראוי להיות צדיק גמור?] הנה מקרא מלא דיבר הכתוב "ועמך כולם צדיקים" מורה שזאת עבודת האדם בעולם הזה, לעבוד את ה' יתברך [אם כתוב פסוק מפורש "ועמך כֻלם צדיקים"[כה] סימן שלא רק לעתיד לבֹא, אלא אפילו בעולם הזה צריך כל אחד לשאוף להיות צדיק, לעבוד את ה'] בדרגת צדיק וד"ל.
והדרך השנית של בעלי תשובה, גם כן זאת היא עבודת האדם השלם, להיות עבודת תמה לפני הבורא יתברך, שיעסוק בדרך בעבודה זו כל ימיו כאשר יבואר אם ירצה ה'.
באמת על כך יש מאמר חז"ל שהוא לא מביא כאן, שאמרנו קודם – "כל ימיו בתשובה". הוא רומז לו במלים "כל ימיו".
תשובה – התגלות הבינה בתפארת
גם כאן בדיוק מה שלמדנו במי השילוח, מי שזוכר, כשהסברנו ש"תפארת לעושיה" בחיצוניות היא ספירת היסוד. ספירת היסוד היא הצדיק. אמרנו שהמדרגה הפנימית של "תפארת לו מן האדם" היא התפארת. אבל בהתאם למה שלמדנו בשבוע שעבר[כו], כשדיברנו על שבע הדרכים הטהורות בעם ישראל, הסברנו שחב"ד היא בתפארת בגלל שהיא מקבלת מיסוד אמא – "יסוד אמא מתפשט עד תפארת ז"א"[כז]. באמת, אמא בכלל זו תשובה, כמו שנסביר כאן. תשובה היא אמא, עלמא דאתכסיא, המתגלה בתפארת. לכן היא ה"תפארת לו מן האדם". לעומת זאת, יסוד הוא החיצוניות, הצדיק, ההדר.
עכשיו נבין עוד יותר מה שכתב שם מי השילוח, שהפנימיות נקראת הוד. למה היא הוד אם היא "תפארת"? כיון שכאן הכונה שהיא בינה-תשובה שמתפשטת עד התפארת, אבל באמת גם כתוב ש"בינה עד הוד אתפשטת"[כח]. בינה היא שרש ההוד. צריך לומר ששרש ההוד שבבינה מתפשט עד תפארת הז"א. לכן הוא אמר שההוד הוא בפנימיות ואילו ההדר הוא בחיצוניות. כך אפשר להסביר.
עוד פעם: הקיצור הוא שתשובה היא בינה בקבלה[כט], והיא מתגלה בתפארת. התפארת היא הפנימיות, היא עדיין עלמא דאתכסיא, היא נקראת "חסדים מכוסים"[ל], ואילו ביסוד החסדים מתגלים. מה שבגילוי הוא ביסוד, בחינת צדיק, ומה שבתפארת – בשליש העליון שלה – הוא עדיין חסדים מכוסים, שם יש את התשובה. התשובה היא בשליש העליון של התפארת, כך כתוב בכתבי האריז"ל[לא]. בשליש העליון של התפארת החסדים עדיין מכוסים בתוך יסוד אמא. שם זו האתכסיא של האדם, הממד הנסתר שלו, ובו הוא צריך להיות בבחינת "כל ימיו בתשובה". מה שאין כן כאשר החסדים מתגלים בספירת היסוד, שם הוא צריך להיות בבחינת צדיק – "וצדיק יסוד עולם"[לב].
עוד פעם, הוא אומר שכל אחד צריך להשתדל לכלול את שתי המדרגות יחד. את הצורך להיות צדיק הוא לומד מהפסוק "ועמך כלם צדיקים לעולם ירשו ארץ", ואת הצורך להיות בעל תשובה הוא אומר שזו ודאי "עבודה תמה שכל ימיו צריך להיות בתשובה, כמו שיבואר אם ירצה ה'". נקודה.
ב. "כל ימיו בתשובה"
עכשיו הוא רוצה להתחיל להסביר למה באמת יש עבודה תמידית של תשובה, מאיפה יודעים ש"כל ימיו בתשובה":
דהנה כל גדולי הראשונים רבותינו מנו את מצות התשובה בכלל תרי"ג מצוות, ומפקי לה [כל הראשונים שמונים את מצות התשובה – חוץ מהרמב"ם כמו שהוא יסביר תיכף – לומדים אותה מהפסוק בפרשת נצבים, שנקראת פרשת התשובה, אותה קוראים לפני ראש השנה] "ושבת עד הוי' אלקיך" [זה הפסוק העיקרי בפרשת התשובה].
כל הראשונים חוץ מהרמב"ם לומדים את מצות התשובה מהפסוק "ושבת עד הוי' אלקיך"[לג]. והרמב"ם ז"ל [מאיפה הוא לומד את מצות התשובה?] מפקי לה [הוא מוציא את התשובה מהפסוק] "והתודו את עוונם".
הרמב"ם אומר שהצד המעשי של התשובה הוא הוידוי. הרי כל מצוה צריכה להיות מעשית, והחלק המעשי של התשובה הוא מצות הוידוי. לכן הוא לומד את כל מצות התשובה מהפסוק "והתודו את עוונם וגו'"[לד]. איך שלא יהיה, כל הראשונים, ללא יוצא מן הכלל, לומדים שיש מצות תשובה.
שייכות התשובה בכל אחד
דכיון שבמניין המצוות היא, מצות התשובה,
מה שהוא כותב עכשיו הוא כמו שכתבנו קודם לגבי מצות עשה של "והשיב את הגזלה". למדנו בשיעור הקודם, בבוקר, שאם ישנה מצות "והשיב את הגזלה", אפילו שעל פי פשט היא שייכת רק לגזלן – צריך לומר שבפנימיות היא שייכת לכל אחד, אחרת היא לא היתה מצות עשה דאורייתא. כל אחד חייב לקיים את כל מצוות העשה, חוץ ממצוות המלך, כמו שכתוב בכתבי האריז"ל[לה] שהמלך מוציא את כל ישראל. אפילו על מצוות הכהנים כתוב שכל אחד חייב להתגלגל ולהיות פעם אחת כהן כדי לקיים אותן. לגבי מצוות הכהנים בתורה חייבת כל נשמה להיות פעם אחת כהן, בשביל לקיים את מצוות הכהונה, אבל על מלך לא כתוב שצריך להתגלגל להיות מלך. המלך הוא הנשמה הכללית של כל עם ישראל והוא מוציא את כולם במצוות המלך. חוץ ממצוות המלך חייבים לקיים את כל מצוות התורה ולתקן את הנפש בשלימות. לכן אמרנו שאפילו את "והשיב את הגזלה" צריך לקיים.
כל שכן כאן: אם תשובה ענינה רק לתקן את העבירות – היא לא מצוה, כמו שבאמת יש שיטה כזו. אם ענין התשובה הוא אך ורק לתקן כאשר מישהו עשה משהו לא בסדר – לא שייך לה להיות מצוה, בגלל שהיא רק תיקון העבירות. אבל אם כולם מסכימים שמונים את המצוה הזו בתור מצוה, ממילא הכונה היא שיש ענין של תשובה בפני עצמו, ענין חיובי בכל מצב של תשובה, אחרת היא לא ראויה להימנות בתור מצות עשה. הרי כל המצוות שוות בכל נפש, ולכן אם ישנה מצות עשה – היא שווה לכל אחד. אם יש מצות תשובה היא חייבת בעומק להיות שווה לכל אחד, בין צדיק בין רשע. זה מה שהוא מסביר.
מצות התשובה – מצוה תמידית
דכיון שבמניין המצוות היא, מצות התשובה, נראה בעליל שלא על החוטא בלבד הוטלה מצוה זאת, בעת הצורך לו, כפשטיה דקרא,
אפילו שזה פשט המקרא, בכל זאת ודאי שהיא אינה רק על החוטא. הוא מודה שעל פי פשט כך נדמה, שתשובה היא רק בשביל חוטא. אבל הוא אומר שאם מעמיקים יותר ומעיינים בכך שכל מוני המצוות מונים אותה כמצות עשה, אז הפרוש אינו רק כמו שמשמע מהפשט:
אלא היא מצוה תמידית על כל איש ישראל.
כאן החידוש השני הגדול שלו. החידוש הראשון הגדול הוא שאפשר לכלול את שתי הדרכים שכתובות בגמרא. לכאורה או שאתה משתייך לצדיקים גמורים או שאתה משתייך לבעלי תשובה, והחידוש הראשון היה שצריך להיות שניהם. החידוש השני שהוא כותב, שהוא המשך של החידוש הראשון, שמצות תשובה היא מצוה תמידית. זה כבר חידוש גדול, בגלל שהוא כותב זאת אליבא דכולם, גם אליבא דרמב"ם.
מקלט שש מצוות התמידיות
הרי אנחנו מונים את המצוות בעיקר אליבא דרמב"ם, והוא לא אמר אף פעם כמה מצוות תמידיות יש, אבל ספר החינוך[לו] שהולך בעקבותיו, לפי שיטתו, אומר שלפי מנין הרמב"ם ישנן שש מצוות תמידיות. הסברנו פעם באריכות איך הן מכוונות על פי הספירות.
עוד פעם: ספר החינוך כותב בהקדמה שלו שאליבא דרמב"ם יש שש מצוות תמידיות. מה הן שש המצוות התמידיות? אמונה בה', "אנכי הוי' אלהיך"[לז]; "לא יהיה לך אלהים אחרים"[לח]. הסברנו[לט] שבפנימיות הן כנגד נצח והוד, מעלה ומטה. אלה שני הדברות הראשונים. אחר כך יש אהבת ה' – "ואהבת את הוי' אלהיך"[מ], דרום, ימין; אחר כך יש יראת ה' – "את הוי' אלהיך תירא"[מא], שמאל; אחר כך יש "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"[מב] – יחוד ה', קדם, מזרח; אחר כך יש "לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם"[מג], שזה שמירת המחשבה תמידית, תמיד לשמור אותה, לא להרהר ברצון שום הרהור של מינות או זנות, כמו שחז"ל אומרים[מד] – זה אחור, כמו שכתוב "אחרי". אחור הוא המערב.
הסברנו פעם באריכות, שזו ההתבוננות הראשונה של כל יהודי – לקיים את שש מצוות התמידיות – שהיא כמו המקום הרוחני שמקיף אותו. ההתבוננות הראשונה לכל אחד היא לשבת ולהתבונן שהמקום הוא ה' – "הוא מקומו של עולם ולא העולם מקומו"[מה], חס ושלום. איך ה' מתגלה בתוך המקום? בתור מצוות התורה. הרי "אורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד", התורה, המצוות וה' כולא חד. מכיון שה' הוא המקום שאני עכשיו יושב בתוכו, ה' בעצמו – איך הוא מתגלה במקום? בשש מצוות תמידיות, אף פעם לא לצאת מהמצוות האלה.
לכן ספר החינוך אומר גם ששש מצוות התמידיות הן שש ערי מקלט. זה גם מבעל החינוך. עיר מקלט היא שאתה חייב להיכנס לתוכה ולא לצאת ממנה, וכך הן המצוות האלה – צריך להיכנס למקלט ולא לצאת ממנו אף פעם. המקלט כאן הוא המקום האלקי, "הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו". כלומר, הדבר הראשון שיהודי צריך לעשות הוא לצאת מהמקום הגשמי, כאילו הוא תופס מקום, ולהיכנס למקום האלקי של שש מצוות התמידיות.
שוב, נתבונן בדרך פרט: "אנכי הוי' אלהיך" למעלה; "לא יהיה לך אלהים אחרים" למטה; "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" קדם; "ואהבת את הוי' אלהיך" דרום, ימין; "את הוי' אלהיך תירא", "ועתה ישראל מה הוי' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה"[מו], שמאל; "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" אחור, מערב. זו ההתבוננות הראשונה בפסוקים האלה, להתבונן שהוא נמצא מוקף ונקלט בתוך המצוות האלה. יוצא טוב מאד שיש פה שש מצוות.
"ואני תפִלה" – האדם בפנים
מהו האדם בפנים? הסברנו, על פי חז"ל, שהאדם הנמצא בפנים נקרא 'הנקודה האמצעית', או "היכל הקֹדש באמצע"[מז] בלשון ספר יצירה, והוא סוד התפלה. כתוב "ואני תפִלה"[מח], יש פסוק. המהות ה'אני' שנמצא בתוך המקום האלקי היא תפלה, זה נקרא "ואני תפִלה".
שש המצוות של המקום הן מצוות תמידיות. תפלה על פי פשט היא לא מצוה תמידית, אבל יש מאמר חז"ל – כמו שלגבי תשובה כתוב "כל ימיו בתשובה", יש משהו דומה בחז"ל – "הלואי ויתפלל אדם כל היום כולו"[מט]. הכונה שתפלה היא מצוה שמתקרבת להיות תמידית, צריך לקרב את המצוה הזו להיות יותר ויותר תמידית. זו השאיפה והיוזמה של האדם.
מצות תפלה היא המלכות, "היכל הקֹדש באמצע", כמו ה תתאה שבשם, ומצות התשובה היא ה עילאה שבשם. עוד פעם: יש שש מצוות תמידיות שהן ה-ו"ק. בתוך ו"ק יש תפלה באמצע, "ואני תפִלה", המלכות, ומה שמקיף את כל ה-ו"ק כאחד נקרא אור המקיף העליון – זו אמא. אמא היא התשובה.
מצות תשובה – מצוה תמידית לעתיד (בינה)
אם כן, החידוש השני הגדול שכותב כאן הרבי הצמח צדק, והוא פוסק הלכה, שמצות התשובה גם היא מצוה תמידית, רק שהיא מצוה תמידית נעלמת. לכן בעל החינוך, שהוא על פי הנגלה, לא השכיל, לא הבין שמצות התשובה היא מצוה תמידית, והרמב"ם לא כותב כמה מצוות תמידיות יש. עוד פעם, רק בעל החינוך, שהולך בדרך הרמב"ם, אומר שאליבא דרמב"ם יש שש מצוות תמידיות, בסוד שש ערי מקלט.
זהו הרמז לכך שיש עוד מצוות תמידיות חוץ מהשש בתוך המנין של הרמב"ם. הרי הרמב"ם גם כותב את מצות התשובה, רק שלא עולה על הדעת בתחלה שמצות התשובה היא מצוה תמידית עד שבא הצמח צדק, מגלה את הנסתר ואומר לי שמצות התשובה היא מצוה תמידית. המצוה הזו היא סוד האור המקיף את כל הו"ק. כל זה מצד אמא.
אמרנו שאמא מתגלה בתפארת. לכן באמת מצות התשובה, יותר מכל המצוות התמידיות, מתגלה במצות היחוד – "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד". לכן באמת כתוב בשער היחוד של אדמו"ר האמצעי ואצל רבי הלל בביאור שלו[נ], שהקיום של מצות התשובה הוא על ידי התבוננות ביחוד ה'. עוד פעם: מצות התשובה היא תמידית, בסוד בינה-אמא מלמעלה. בכל זאת, המקום המיוחד, כמו שדיברנו בשבוע שעבר על חסידות חב"ד בכלל, הוא התפארת, אבל זו התפארת מצד הגילוי של אמא בתוכה. כך גם במצוות, התמידיות של התשובה מתגלה באותה מצוה תמידית שבמקום התפארת.
לכן כתוב "שמע". מה זה "שמע"? לשון הבנה[נא]. אפילו ש"שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" הוא בתפארת לפי ההסבר, אבל הוא ענין של בינה, של התבוננות. התבוננות נקראת על פי הזהר תשובה עילאהיב. עצם ההתבוננות הוא דרישה[נב], והיא נקראת בלשון הזהר תשובה עילאה.
אם כן, חוץ משש מצוות התמידיות, כותב הצמח צדק שיש עוד מצוה תמידית שהיא תשובה. הרמז לזה אליבא דפירוש בעל החינוך עצמו הוא, שהרי ששש מצוות התמידיות מרומזות לדבריו בשש ערי מקלט וכתוב שלעתיד לבֹא, כשמשיח יבוא, מה יהיה? כתוב שיהיו עוד שלש ערי מקלט, "כי ירחיב הוי' אלהיך את גבולך"[נג]. נוסף על השש צריכות להיות עוד שלש. כתוב בפירוש בקבלה[נד] שעוד שלש הן כנגד ג"ר (ג' ראשונות), כנגד בינה, חכמה, כתר.
תשובה תמידית – הכנה לביאת המשיח
בזמן הזה יש שש ערי מקלט, אבל כתוב שלעתיד לבֹא יתווספו עוד שלש ערי מקלט, שלפי דרך בעל החינוך צריכות להיות שלש מצוות שגם בזמן הזה, של הרמב"ם, צריכה להתגלות מודעות כזו שמצוות אלה גם הן תמידיות. כאן הוא מגלה שהאחת שכנגד הבינה זו תשובה. זהו גילוי גדול, שזו מצוה תמידית.
הגילוי שמצות התשובה היא מצוה תמידית, צריך לבוא לפני ביאת המשיח, כמו שכתוב. הדבר הזה הוא מה שמביא את המשיח. כמו שהרמב"ם פוסק, ש"עתידים ישראל לעשות תשובה ומיד הם נגאלים"[נה]. מתי? ברגע שמגיעים למודעות של תשובה תמידית, שזהו ענין החסידות – זה מה שהוא מסביר כאן. עוד פעם: כל ההסבר כאן בא לומר מהי חסידות, מה שהוא רוצה להסביר באגרת הזאת, שהיא-היא המודעות לתשובה התמידית. החידוש שמצות התשובה היא מצוה תמידית הוא ענין החסידות. מה שאין כן דרך המתנגדים היא בלי המודעות הזו. דרכם היא רק בהליכה לפי דרך הפשט, שהיא להיות צדיק גמור.
המודעות של תשובה תמידית, היא-היא ההכנה לביאת המשיח. כתוב שכל ביאת המשיח היא רק ענין של תשובה. כתוב בזהר שמשיח בא להחזיר עם ישראל בתשובה. לא סתם להחזיר עם ישראל בתשובה, כתוב "לאתבא צדיקיא בתיובתא"[נו], להחזיר את הצדיקים בתשובה. כתוב בזהר שמשיח בא להחזיר את הצדיקים בתשובה – זה נקרא לתת לצדיקים הגמורים גם את המדרגה הנסתרת, מה שנקרא עלמא דאתכסיא, עבודת התשובה.
נביעת חידושי תורה תמידית (חכמה)
כמו שאמרנו קודם, גם הרמב"ם פוסק הלכה מפורשת ש"עתידים ישראל לעשות תשובה ומיד הם נגאלים". אם כן, התשובה היא ההקדמה, המודעות שצריכה להיות לפני ביאת המשיח. היא מוסיפה למצוות התמידיות את סוד הבינה.
אכן, ברגע שמשיח יבוא, תתווסף עוד מצוה, עוד מודעות של מצוה תמידית. למי יש רעיון מהי יכולה להיות? עוד פעם: אמרנו שמצות התשובה צריכה להיות תמידית לפני ביאת המשיח. תשובה בזהר נקראת אמא עילאה, בינה. מיד כשמשיח יבוא, תתווסף עוד מצוה בבחינת מודעות תמידית. גם היום יש את המצוה הזו, אבל היא לא נחשבת כמצוה תמידית. היא צריכה להיות כנגד חכמה. [אהבת ישראל] אהבת ישראל היא ה"כלל גדול"[נז] כל התורה כולה, אבל היא שלמות אהבת ה' – אם יש אהבת ה', השלמות שלה היא אהבת ישראל – והיא כבר נחשבת כחסד. היא לא כנגד חכמה.
מה הדבר הפשוט ביותר שכנגד חכמה? בביאת המשיח היא לא תהיה מצוה תמידית, הרמב"ם גם כותב זאת בהלכה האחרונה בספרו. [כתיבת ספר תורה] אתה לא תכתוב ספר תורה כל היום... לא המצוה האחרונה בתורה, המצוה האחרונה בספר הרמב"ם. [יחוד ה'] יחוד ה' היא מצוה תמידית כבר עכשיו, היא כנגד התפארת. המצוה היא תלמוד תורה. כתוב "אורייתא מחכמה עילאה נפקת"[נח].
תפלה ותשובה – בשורת הגאולה והגאולה (ברסלב וחב"ד)
אמרנו שתפלה היא בסוד המלכות, עליה כתוב "ואני תפִלה", ולגבי תפלה כתוב "הלואי ויתפלל אדם כל היום כולו", גם עכשיו יש את ה"הלואי" הזה. מה זה אותיות "הלואי"? איזה צירוף אפשר לעשות מהמילה הזאת? הלואי אותיות אליהו. אליהו הוא זה שבא לבשר את הגאולה, ואילו תשובה היא כבר בחינת ביאת המשיח.
עוד פעם: המצוה לעשות את התפלה משהו יותר תמידי, בחינת "הלואי ויתפלל אדם כל היום כולו", היא סוד אליהו שבא לבשר את הגאולה. אחר כך, עצם הגאולה היא מצות התשובה התמידית. התשובה התמידית היא אמא שמתגלה בשליש העליון של פנימיות התפארת, כמו שאמרנו קודם. היא קשורה באופן מיוחד לחסידות חב"ד.
התפילה התמידית שבבחינת "הלואי"-אליהו קשורה באופן מיוחד לחסידות ברסלב, כמו שהסברנו בשבוע שעבר, למלכות, ואילו התשובה האמתית שבבחינת המשיח, עומק התשובה, קשורה באופן מיוחד לחסידות חב"ד, אפילו שכמובן גם בכל החסידות יש אותה. גם בלקוטי מוהר"ן יש תורה שלמה, תורה ו', בה הוא מסביר שכל פעם צריך לעשות תשובה על התשובה הקודמת. זו הכונה לעשות כל הזמן תשובה יותר גבוהה, והיא רעיון כללי בכל ספרי החסידות.
בכל זאת, עצם התשובה העילאה התמידית היא בסוד הדרישה בעומק הלב בהתבוננות. כך כתוב בזהר. לכן זו עיקר העבודה הפנימית, "עבודה שבלב"[נט], המתגלה ב"שמע ישראל הוי' אלקינו הוי' אחד", בתפארת, כמו שאמרנו.
ביאת משיח – נביעת האין סוף
נחזור לחכמה: מה החידוש של ביאת המשיח, אחרי שמשיח יבוא? החידוש הוא כמו שהרמב"ם כותב בסופו – "ומלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים"[ס], כמו שהוא מסביר שם בסוף, שנהיה פנויים לעסוק בתורה כל הזמן. זה הפשט של ביאת המשיח. ענין העיסוק בתורה כל הזמן הוא לדעת את ה' כל הזמן. העיסוק לקבל כל הזמן הוא מה שנקרא בלשון הבעל שם טוב "נביעת האין סוף"[סא], "נחל נֹבע מקור חכמה"[סב].
איך יודעים שזה הענין של ביאת המשיח? כתוב "ושפכתי עליכם את רוחי ונבאו בניכם ובנותיכם"[סג]. כל ענין ביאת המשיח הוא שה' ישפוך את רוחו, כמו רוח הקֹדש, ורוח הקֹדש היא נביעת האין סוף של חידושי אורייתא בתמידיות, זה כתוב גם בסוף ספר התניא[סד]. עוד פעם: כל אחד יהיה בבחינת "נחל נֹבע מקור חכמה" לגבי חידושי אורייתא, בלי הפסק. כמו שאפילו חז"ל אומרים[סה] שהיו מגדולי התנאים שאפילו כשנכנסו למקום שאסור להרהר בו דברי תורה מתוך אונס, אפילו שם דיברו תורה. כיון שמי שבבחינת נביעה תמידית פשוט לא יכול להפסיק – זה נובע לו כל הזמן. זה נקרא נביעת המוחין.
כמו שמספרים[סו] על אדמו"ר האמצעי, שהיה אומר חסידות ופתאום באמצע אומר "שא, שא", היה משתיק את כולם, אפילו שכולם היו בדממה. להשתיק את החסידים לא היה צורך, בגלל שכולם היו בחרדת קֹדש, אלא שהיה צריך להשתיק את הנביעה, היה צריך להשתיק את עצמו, לומר לעצמו "שא, שא" כל הזמן ולהשתיק את נביעת האין סוף. היא יותר מדי מהירה בשביל לדבר ולומר אותה. כל הזמן הוא צעק "שא, שא", בגלל שהיה בבחינת נביעת האין סוף.
זהו ענין ביאת המשיח, נביעת האין סוף בתורה, כמו שכתוב "והגית בו יומם ולילה"[סז]. באמת גם בזמן הזה צריך ללמוד כמה שיותר, אבל אף אחד לא מגיע למצוה תמידית, כמו שיש מקומות שאסור ללמוד תורה וכיוצא בזה. לכן אף אחד ממוני המצוות לא אומר שתלמוד תורה הוא מצוה תמידית בזמן הזה.
עוד פעם: התשובה שלפני ביאת המשיח שצריכה להיות מצוה תמידית – היא מה שמביא את המשיח. היא כמו "אתערותא דלתתא", שאחריה משיח בא, ואז "ושפכתי עליכם את רוחי", ה' ישפוך את רוח קדשו על כל עם ישראל, על כל אחד ואחד, "ונבאו בניכם ובנותיכם", אפילו הבנים והבנות ינבאו לעתיד לבֹא. בלשון הבעל שם טוב זה נקרא נביעת האין סוף, בלי שום הפסק.
אם כן, המצוה שכנגד החכמה, שגם היא תהפוך להיות מצוה תמידית, היא בבחינת "אורייתא מחכמה עילאה נפקת". עיקר המצוה ששייכת לחכמה הוא "אורייתא מחכמה עילאה נפקת". כמו שבזהר תשובה היא בינה, כך תורה היא חכמה. "תורת הוי' תמימה משיבת נפש"[סח] כל הזמן.
תחית המתים – קידוש השם בתמידיות (כתר)
בתחית המתים כתוב שהמצוות בטלות[סט]. אין הכונה שאין מצוות, רק הכונה שכל המצוות חוזרות לשרשן. כבר לא צריך לעשות שום דבר, הכוונה שכל המצוות הן בבחינת מצוה תמידית. בכל זאת, יש עדיין מצוה אחת עיקרית מכל המצוות שתתחדש לעתיד לבֹא, גם היא תמידית, והיא שייכת לכתר. אפשר אפילו לומר שיש שתי מצוות, כנגד אריך ועתיק, פנימיות הכתר וחיצוניות הכתר. אולי תיכף נסביר את זה.
שוב, המצוות האלה כבר קיימות בתורה, רק שלעתיד לבֹא יתגלה שהן מצוות תמידיות. הדבר הזה גם מרומז וכתוב אפילו בפירוש בספר התניא[ע]. ["פרו ורבו"?] כתוב[עא] ש"פרו ורבו"[עב] היא תורה. נביעת האין סוף היא "פרו ורבו" שקשורה עם ביאת המשיח, לא בתחית המתים. בתחית המתים אין כבר "פרו ורבו" בפשטות, בגלל שזו כבר תחית המתים.
מה כתוב בתניא[עג] שהוא הדבר הכי עצמי אצל יהודי? [קדושה] נכון, איך היא מתבטאת, היחידה? בקיום איזה מצוה? איזו מצוה שאתה עושה מגלה את היחידה שבנפש? קידוש השם[עד] - "ונקדשתי בתוך בני ישראל"[עה]. זו המצוה היחידה שכתובה בלשון נפעל, שהיא כאילו נעשית ממילא. עוד פעם: יש רק מצוה אחת שכתובה בלשון נפעל, הכונה כאילו שהיא נעשית באופן ממילא גמור, בלי שום מאמץ מצד האדם, רק שהיא גילוי העצם שלו. ברגע שהעצם מתגלה נעשית המסירות נפש מאליה. זהו העצם של כל יהודי, "אפילו קל שבקלים", כמו שכתוב בספר התניא. מצות "ונקדשתי בתוך בני ישראל" היא גם מצות עשה מתוך המנין, כך הרמב"ם כותב[עו].
לעתיד לבֹא, בתחית המתים, יש פסוק "אנשי קֹדש תהיון לי"[עז]. כתוב שבתחית המתים, כשנחיה לנצח, כשהגוף כבר לא ימות, אנחנו נהיה קֹדש. לכן כתוב "עתידים צדיקים שיאמרו לפניהם 'קדוש'"[עח], בתחית המתים. הקֹדש של הנשמות הוא הקיום התמידי של "ונקדשתי בתוך בני ישראל". אם כן, לא תהינה שום מצוות מעשיות, רק המצוה הזאת. המצוה הזאת היא בעצם סוד תחית המתים, ההתגלות התמידית המושלמת לנצח של "ונקדשתי בתוך בני ישראל". זהו גילוי עצמות, כמו הביטוי בחסידות, "דירה בתחתונים" בגילוי ה"קדוש" למטה. המצוה של גילוי קדושתו יתברך למטה נקראת "ונקדשתי בתוך בני ישראל". מה זה "ונקדשתי"? הרי בזמן הזה כדי לקיים "ונקדשתי" צריך למות, אבל לעתיד לבֹא קיום "ונקדשתי" הוא כל רגע, כל שניה. אלו החיים הנצחיים עצמם.
אם כן, מכאן ממילא יש לנו משהו עוד יותר עמוק בהבנה מהי תחית המתים. תחית המתים היא מצב שכל רגע אתה מת וחי, אלה החיים הנצחיים. כמו שכתוב על מתן תורה ש"על כל דיבור ודיבור פרחה נשמתם, והחזירהּ להם בְטַל שעתיד להחיות בו את המתים"[עט]. כתוב[פ] שמתן תורה הוא מעין תחית המתים, מעין עולם הבא, בו "פסקה זוהמתן"[פא] והיו חיים לנצח, לולא חטא העגל.
סיכום שלש מצוות העתיד (כח"ב)
אם כן, המצוה שכנגד הכתר העליון היא "ונקדשתי בתוך בני ישראל". כך הסברנו שיש שלש מצוות שבזמן הזה הן עדיין עוד לא בבחינת תמידי גמור, בגילוי, רק שהן עתידות להיות. לכן כתוב שצריך להוסיף שלש ערי מקלט, כנגד בינה, חכמה וכתר. כאן הוא מוסיף לנו את המצוה שכנגד הבינה, אותה צריך לקיים בתמידיות לפני ביאת המשיח. שתי המצוות האחרות, אפילו שאמרתי אותן, אי אפשר, לא יעזור, עוד לא הגיע הזמן. אבל מצות התשובה היא גם עכשיו המשימה של סוף הגלות – להכיר בתודעה שלמה במצות התשובה, ושהיא חייבת להיות מצוה תמידית. כמובן שמצות "ונקדשתי" קיימת כל הזמן, אבל נמצאת בכח אצל כל יהודי. מצות תלמוד תורה תמידי תלויה ב"יערה עלינו רוח ממרום"[פב], ה' צריך לשפוך את הרוח ממרום. מה שאין כן מצות "ונקדשתי" כבר קיימת, רק שהיא בהעלם כל הזמן, עד שהיא מתגלה.
לכן באמת כתוב בסוף פרק כה בתניא שככל שהאדם נזכר ממנה לעיתים קרובות הוא מקבל את כח מהיחידה שבנפש להתגבר על כל המניעות ועיכובים שיש בעולם. כנראה זה מהבעל שם טוב, לכן זה כתוב גם בצעטיל קטן[פג] וכל הצדיקים הזכירו זאת, אבל אדמו"ר הזקן אומר זאת שם בתניא בצורה הכי ברורה וחזקה את הענין שאדם מתבונן ומזכיר – זה לא נקרא התבוננות – לעצמו יותר ויותר את ענין מסירות הנפש, "ונקדשתי", וכך הוא גם עושה אותה משהו יותר תמידי, כמו "הלואי ויתפלל אדם כל היום כולו". שוב, החידוש השני כאן הוא שאם נעמיק בין מוני המצוות עצמם נגלה שמצות התשובה היא מצוה תמידית.
תשובה – לא רק על חטא
הגם [אפילו שהוא צדיק] שהולך בדרך הוי', "ותורת ה' חפצו", ושומר לעשות ככל הכתוב בה, אף על פי כן חובה עליו לקיים מצות התשובה בתמידות, ככל מצוות התמידיות המבוארים בדברי רז"ל, בעלי מוני המצוות, וד"ל.
עוד פעם: הוא אומר זאת בפירוש, כמו כל המצוות התמידיות – הוא מתכוון לשש מצוות התמידיות של מוני המצוות – כך גם מצות התשובה צריכה להיות ממש מצוה תמידית.
והגם שיש מקום לטעות ולומר מצות התשובה על החוטא בלבד הוטלה, אף על פי כן כל אדם מחויב בה, לפי שאין אדם צדיק בארץ וגו'. [זאת אומרת הכל חלק מהטעות. אפשר לחשוב שבאמת מצות התשובה שייכת רק לחוטא. למה באמת היא מצוה לכל אחד? בגלל שכל אחד חוטא. "אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא"[פד]. כך היה אפשר לחשוב, אבל] התשובה ניצחת [הכוונה שהיא לא כך, לא רק שמצות התשובה היא על החוטא בלבד וכיון שכל אחד חוטא לכן הוא חייב במצות התשובה]. אם כן מה יענה על "ארבעה שמתו בעטיו של נחש"?
כתוב בכל זאת בחז"ל[פה], שהיו ארבעה שלא חטאו מימיהם. אפילו שכתוב "אין אדם צדיק בארץ" – זה חוץ מארבעה. יש מאמר חז"ל בפירוש, שאפילו שכתוב בקהלת "אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" – זה חוץ מארבעה, היו ארבעה שמתו רק "בעטיו של נחש", רק בגלל חטא אדם הראשון – בנימין, עמרם, ישי וכלאב. אם כן, אנחנו רואים שיש באמת אנשים שלא חטאו אף פעם.
איך קיימו הם מצות התשובה? הכי נאמר שנחסר להם מצוה זו? [האם אפשר לומר שנחסרה להם מצוה זו? אי אפשר לומר זאת, בגלל שלהפך, הם לא החסירו שום מצוה, הם קיימו את כל המצוות] אי לזאת כל מבקשי ה' "יתנו עדיהם ויצדקו" [כל מי שרק מודה לאמת ומתבונן בה יודע] שמצות התשובה היא [ממש] מהמצוות התמידיות. ואף גם צדיקים גמורים נצטוו בה, כאשר יבואר אם ירצה ה' בטוב טעם.
תלות הגאולה במודעות התשובה התמידית
ובפרט בימינו אלה, עקבתא דמשיחא בפירוש אמרו רז"ל בש"ס דחולין "כלו כל הקיצין ואין הדבר תלוי אלא בתשובה".
יש מאמר חז"ל מפורש, ועל פיו אמר הרמב"ם מה שהוא אמר, כמו שאמרנו קודם, ש"עתידים ישראל לעשות תשובה ומיד הם נגאלים". בעצם זהו מאמר חז"ל מפורש. כתוב "כלו כל הקיצין ואין הדבר תלוי אלא בתשובה"[פו], כל ביאת המשיח תלויה רק בתשובה.
מהי התשובה הזו? הוא אומר שהכונה לא לשוב על חטא בלבד. ביאת המשיח התלויה בתשובה הכוונה שעם ישראל יקבלו את תודעת התשובה בתמידיות, שהיא החיים הפנימיים, הממד הפנימי של החיים, שכל יהודי צריך להיות "כל ימיו בתשובה". בזה תלויה ביאת המשיח, ולכן:
חובה עלינו להיזהר במצוה זו ביותר.
הרי בכל דור ודור ישנה מצוה מיוחדת. כמו שכתוב "אבוך במאי זהיר טפי"[פז] כך גם בכל דור יש מצוה מיוחדת של הדור. הוא אומר שעכשיו, בדורות האחרונים, לפני המשיח, הַ-מצוה היא מצות התשובה. לא משנה מי אתה. בגלל שמשיח עצמו בא להחזיר אפילו את הצדיקים בתשובה. המצוה המיוחדת שצריכים להיזהר ולהעמיק בה יותר, אליבא דהזהר, היא התבוננות. לכן כל הדרך של חסידות חב"ד היא מצות התשובה.
ולקרב קץ משיחנו בהקים מצוה זו מנפילתה, אם ירצה ה' וד"ל.
הוא אומר שהמצוה הזאת יותר נפולה מכל מצוה אחרת, הכונה שהיא מוזנחת לגמרי, בגלל שברגע שאדם אפילו קורא לעצמו 'בעל תשובה' – אחרי שבוע הוא כבר צדיק גמור. הוא כבר חזר בתשובה, גמרנו. עכשיו הוא רוצה לשכוח מזה כמה שיותר מהר. זאת אומרת שמצות התשובה היא המצוה המוזנחת ביותר, לכן הוא אומר שהיא נפולה. כל המגמה שלנו עכשיו בדורות האלה, בימינו אלה, כמו שהוא כותב, היא רק להקים את המצוה הזאת מנפילתה. המגמה להקים את מצות התשובה מנפילתה ולחייב אותה בבחינת מצוה תמידית, ולגלות שלהפך, היא הפנימיות של כל יהודי תמיד – זהו ענין דרך החסידות.
סיכום
אם כן, בסעיף הזה הוא הגדיר את ההגדרה היסודית שלו, שחסידים ומתנגדים הם בעלי תשובה וצדיקים גמורים. שכל אחד צריך להיות צדיק כל הזמן – זה פשוט, "ועמך כלם צדיקים". שכל אחד צריך להיות בעל תשובה כל הזמן – זה צריך לעיין עמוק. הוא אומר שמי שמעיין עמוק מגלה שכל אחד גם צריך להיות תמיד בעל תשובה. להפך, במצוה זו תלויה ביאת המשיח. זה מה שהוא אמר בקיצור.
הוא גם הסביר, שפוסקים הלכה ש"במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד שם". כך יוצאת ההלכה בסוף, בגלל שגם הרמב"ם פוסק כמו רבי אבהו, וגם הזהר מכריע בפשטות כמותו. יש שני טעמים שתלוים זה בזה: טעם אחד הוא "רעותא דלבא יתיר ובחילא סגי לאתקרבא למלכא", והטעם השני, שתלוי בראשון, הוא ש"בשעתא חדא וברגעא חדא וביומא חדא", שברגע אחד בעל התשובה הופך הכל. מה שאין כן אצל צדיק גמור זה ענין של עבודה איטית, של שנים, כל החיים.
ג. "לבו דואג בקרבו"
תשובה תמידית – "לבו דואג בקרבו"
ב) ולבאר הענין איך נהיה מצות התשובה תמידית בכל איש ישראל ההולך בדרך ה'.
צריך עכשיו להתחיל לבאר איך יכול להיות שמצות תשובה היא תמידית. מה זאת אומרת לחזור בתשובה כל הזמן? עכשיו הוא מתחיל להסביר זאת. עוד פעם, קודם אמרנו שבפנימיות תשובה היא התבוננות עמוקה, אבל הרי לא כל אחד יכול להתבונן כל היום, ודאי שלא זו הכונה של "כל ימיו בתשובה". אפילו בתניא כתוב ש'הלואי ואדם יתבונן שעה אחת ביום בעומק', הוא לא יכול להתבונן כל הזמן. אם כן, כשאומרים "כל ימיו בתשובה" לא יכול להיות שזה ענין ההתבוננות, אפילו שהתבוננות היא פנימיות ענין התשובה, כמו שכתוב בזהר. צריך להבין בפשטות מהי תשובה כל הזמן, מה זאת אומרת שלאדם יש תודעה-מודעות כל הזמן של תשובה.
ויובן בהקדם מאמר רז"ל בפרק ג' דחגיגה "אין מוסרים סתרי תורה אלא למי שלבו דואג בקרבו".
ממאמר זה מרומזת המצוה התמידית שלפני ביאת המשיח, והמצוה התמידית שאחרי ביאת המשיח. מצוה תמידית שאחרי ביאת המשיח היא למסור רזי תורה, סתרי תורה, והמצוה שלפני ביאת המשיח היא המצוה של "לבו דואג בקרבו"[פח]. הוא אומר שהענין של "כל ימיו בתשובה" הוא החידוש של הפרק הזה – "כל ימיו בתשובה" הוא המצב התמידי של "לבו דואג בקרבו". נסביר מה הכונה "לבו דואג בקרבו". הדאגה התמידית בלב היא-היא מצות תשובה תמידית. זו ה-מצוה שחייבים להקים אותה מנפילתה עכשיו, לפני ביאת המשיח.
[כתוב על החסידים של אדמו"ר הזקן שהיו כל היום מתבוננים] הם היו במדרגה גבוהה. אבל עצם ההתבוננות לא פועלת כלום בלי "לבו דואג בקרבו", בגלל שבלי זה לא ימסרו לו שום דבר, הוא לא יקבל שום אור ממנה, שום דבר. אפילו מי שכן מתבונן כל היום – זה היסוד, "לבו דואג בקרבו" הוא התשובה התמידית.
אם הוא גם מתבונן – מה טוב, הוא יקבל אור גדול גם עכשיו. אם הוא לא יתבונן הוא יקבל את האור כשמשיח יבוא. אבל בשניהם, פירוש התשובה התמידית ויסודה הם המודעות של "לבו דואג בקרבו". המצב המהותי שכולל את כל עצמוּת האדם, המצב העצמי והמהותי שלו, שנקרא "לבו דואג בקרבו", הוא התשובה התמידית. צריך להבין מה נקרא "לבו דואג בקרבו".
דאגה גם אצל מי שמזוכך
הנה זה ודאי דהאי "לבו דואג בקרבו" לא על החוטא אמרו. [במאמר חז"ל לא מתכוונים לחוטא שדואג בגלל שיש לו אשמה מהחטאים שעשה] ש"לבו דואג בקרבו" מהעבירות שבידו [לא זו הכונה.], ומה שייך האי, דסתרי תורה צריכים טהרה יתרה והכנה רבה והזככות החומר כידוע.
מה פתאום שיזכירו שמסירת סתרי תורה היא למי שדואג על העבירות שלו? הרי מה בא לכאן עבירות בכלל? זה דבר מובן, מושכל ראשון, שסתרי תורה מוסרים רק למישהו מזוכך. ודאי שלא מדובר כאן על מישהו שאינו מוזכך, מלא עבירות וצריך לחזור בתשובה עליהן. אלא פשוט שמדובר כאן על אחד מזוכך ובכל זאת יש לו מצב תמידי של "לבו דואג בקרבו", אחרת אין לזה שום שייכות.
אי שביעות רצון מעצמך
אלא הענין של מדרגת לבו דואג בקרבו הנ"ל הוא שבכל מעשיו והילוכו בעבודת ה' יתברך הוא נמשך ונרתע לאחוריו [על צעד ושעל שהוא מתקדם ועושה עבודת קושי בעבודת ה', יש לו דאגה תמידית והוא נרתע כל הזמן לאחוריו], ולבו דואג בקרבו תמיד אולי קיצר בעבודת ה' יתברך המוטל עליו, ואין עבודתו זכה וברורה לפניו יתברך, ואינו שבע מדרכיו כלל כל ימיו [אין לו רגע אחד בחיים שהוא מבסוט מעצמו].
במלה אחת: "לבו דואג בקרבו" הוא אדם שאין לו רגע של סיפוק. דיברנו על כך המון פעמים, שעיקר יסוד עבודת ה' הוא שאין לאדם אפילו רגע אחד בו הוא יכול לשבת בשקט ולקבל סיפוק ממה שעושה, אפילו שהוא עושה מצוות – אין לו רגע אחד של שביעות רצון מעצמו. אף פעם, לא משנה מה הוא עושה בחיים, הוא לא יכול להיות רגע אחד שבע רצון מעצמו, בגלל שברגע שהוא חושב על עצמו, הוא ודאי קיצר בעבודת ה'.
עכשיו נסביר נקודה חשובה בשביל כל המאמר, צריך עכשיו להקשיב טוב: ממה שהוא כותב כאן משמע, שמכיון שכל הזמן הוא אינו שבע רצון מעצמו, תמיד מחזיק את עצמו כמקצר בעבודת ה', אין לו רגע אחד של סיפוק משום דבר בחיים – זה מביא אותו, כמו שהוא יכתוב כאן תיכף, לדקדק ולהחמיר ולהדר בכל המצוות יותר ויותר, בלי סוף, ובכל זאת הוא אף פעם לא יגיע לשביעות רצון. ככה משמע מכאן.
בהמשך המאמר נראה דבר שלכאורה הפוך. הוא כותב בהמשך שמתוך אי-שביעות הרצון הוא יבוא לעשות דברים שלפעמים הם בכלל נגד התורה, כמו הוראת שעה, דברים שנראים למראית עין שלא על פי תורה. כמו להתפלל מאוחר וכיוצא בזה, הוא כותב אחר כך.
עוד פעם: הנקודה העיקרית הראשונה, נקודה עמוקה בעבודה, היא שיש מצב כללי של "לבו דואג בקרבו". מצב זה זהה עם מה שאנחנו עכשיו לומדים על תשובה תמידית. המצב הזה מביא לשני דברים, שלכאורה הפכיים. שני דברים הכוונה בפועל, למעשה, חוץ מהפנימיות.
הידור בחיצוניות, הִזרקוּת על ה' בפנימיות
מצד אחד המצב מביא אותו במעשה להדר מה שיותר. לכן באמת אצל חסידים יש מושג 'הידור מצוה', אפילו יותר ממתנגדים. למתנגדים יש חומרות, אבל להדר ולעשות יותר יפה בגלל שלא מספיק יפה, זו מנטליות ותודעה של הידור שקיימת בעיקר אצל חסידים. אפילו שאמרנו ש'הדר' באמת שייך לצדיק הגמור, בכל זאת המצב מביא אותו מצד חיצוניותו גם להדר יותר ויותר, בגלל שאין לו אף פעם רגע של שביעות רצון מעצמו.
מצד שני, כיון שבעומק הוא אף פעם לא יוכל להיות מושלם, אפילו עם כל ההידורים, אם כן, אפילו שהוא עושה לעצמו הידורים – 'זה לא זה', הוא יודע שאף פעם לא ישביע את הרצון. לכן, מנקודה עוד יותר עמוקה, הוא משליך את עצמו על הקדוש ברוך הוא לגמרי, כמו במשל שהוא יסביר בהמשך. מתוך זה שהוא כביכול זורק את עצמו על ה' לגמרי – כיון שהוא אף פעם לא יכול לעשות שום דבר בשלמות – הדבר יצא ויופיע בחזרה על ידי מעשים שנראים למראית עין לא מאה אחוז ישרים בדרך התורה.
אם כן, המצב של "לבו דואג בקרבו", מביא אותו לשני דברים: קודם כל, בחיצוניות הוא מהדר מה שיותר, כיון שאין לו אף פעם שביעות רצון, הוא רוצה יותר ויותר לעשות רצון ה', הוא רק רוצה את ה'. מצד שני, ברגעים מסוימים זה יביא אותו עוד יותר להשליך את עצמו על ה' לגמרי, והדבר יופיע בחזרה למראית עין של מישהו זר, כאילו שבאותו זמן הוא דוקא לא עושה בדיוק לפי שורת הדין, הוא עובר עליה, כמו שהוא יסביר בהמשך.
עוד פעם, הוא מגדיר כאן שהמצב העיקרי, ההגדרה העיקרית של תשובה, הוא "לבו דואג בקרבו". הפירוש של "לבו דואג בקרבו" הוא מצב נפשי שאין לאדם סיפוק מעצמו רגע אחד בחיים. לְמה זה מביא אותו בפועל? בדרך כלל להידור, ולפעמים לְמה שנראה הפך ההידור, אבל הוא בדיוק אותו דבר. זה הדבר העיקרי שצריך כאן להתבונן.
כמו הסיפור של רבי לוי יצחק מברדיטשוב, שאחרי כל ההידורים שלו שהביא את המצה הוא עדיין היה בבחינת "לבו דואג בקרבו". הוא ראה יהודי פשוט שלא עשה שום הידור, שהביא איזו מצה שהוא אפה סתם והיה מאד שמח בה, והוא מיד ניגש אליו וביקש להחליף את המצות, שיתן לו את המצה שלו. עם כל ההידורים שבעולם הוא לא היה שלם עם זה. היהודי הפשוט היה באמת שלם. הוא ראה שהיהודי הפשוט שלם עם המצות בלי כל ההידורים, ואני, עם כל ההידורים, לא עזר לי שום דבר, אז יותר טוב להתחלף. הוא יהיה עוד יותר שמח עם שלי, ואני אקבל את השמחה שלו. זה אחד הסיפורים העיקריים אצל רבי לוי יצחק מברדיטשוב.
תמצית המרה שחורה
רק נאמר את התירוץ בקיצור, אחר כך נדבר עליו יותר. כתוב בחסידות, מהמגיד ממעזריטש[פט], שהיסוד של עבודת ה' הוא לב נשבר – "לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה"[צ]. הלב הנשבר, שכאן הוא כמו "לבו דואג בקרבו", הוא התמצית, זה נקרא 'אסנציה', כמו תמצית תה – תמצית המרה שחורה בנקודה הפנימית, שבלב בלבד ואינה מתפשטת לאיברים בכלל.
ברגע שהמרה שחורה מתפשטת לאיברים היא מכבידה על האדם, זה נקרא עצבות ויאוש. עוד פעם, העצבות והיאוש הם מהתפשטות העצם. ברגע שתמצית המרה השחורה מתפשטת היא מכבידה, ומתוך הכבדות בא האדם לעצבות ויאוש. לכן מרה שחורה היא דבר רע, אבל דבר רע בהתפשטות. מה שאין כן התמצית, רק הנקודה העצמית התמציתית של הדבר בתוך הנקודה הפנימית שבלב – להפך, היא השרש של כל עבודת ה'. זה נקרא תשובה תמידית, המצוה התמידית של "כל ימיו בתשובה".
[איך זה מסתדר יחד?] להפך, כתוב "השפלות והשמחה", שלפי השפלות כך היא השמחה. ברגע שהנקודה הזו מכווצת רק בנקודה הפנימית שבלב – כל הגוף שלו בשמחה. עוד פעם, כשהנקודה הזו רק בנקודה הפנימית שבלב – כל מה שמתפשט בחיצוניות כולו שמחה. הנקודה הזאת היא הדאגה הפנימית, בפנימיות ממש. בפנימיות ממש הוא אף פעם לא שבע רצון. מתוך זה, גופא, בחיצוניות הכל שמח.
כך כתוב אצל הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו, ש"עז וחדוה במקומו"[צא] היינו "בבתי בראי"[צב], ה' שמח בחיצוניות, ואילו "במסתרים תבכה נפשי"[צג] – ה' בוכה בפנימיות. כך כתוב על ה' – הוא בוכה בפנימיות ושמח "בבתי בראי" – וכך גם המצב שלנו. להפך, אחד תלוי בשני. שלפי הבכי כך השמחה.
דוד המלך – בלי שביעות רצון
[דואג בגמטריא דוד] כן, הוא היה "לעומת זה" של דוד, שקראו לו דֹאג, בכתיב חסר, ודוד בא לתקן אותו. דוד באמת הוא הלב של כל ישראל[צד]. באמת אצל דוד המלך רואים בפשטות שהוא היה "והייתי שפל בעיני"[צה]. אפילו בזמן שהוא העלה את הארון וכיוצא בזה, כל הדברים הכי גדולים שלו. הדבר הזה באמת נמצא דוקא אצל דוד המלך יותר מכל אחד אחר בתנ"ך. לכן כתוב שכל החטא של דוד המלך היה להורות תשובה ליחיד[צו]. כל מצות התשובה לומדים מדוד. באמת לדוד המלך, יותר מכל אחד, יש את המדרגה של אי שביעות רצון תמידית מעצמו, אפילו שהוא מגיע למדרגה הכי גבוהה.
איך זה מתבטא בפשטות? בכך שה' לא נתן לו לבנות את בית המקדש. את כל החיים הוא הקריב והקדיש לבית המקדש, והוא לא יכול אף פעם לעשות מה שהוא רוצה, אפילו בעבודת ה'. הכונה שכל עבודת ה' שלו אף פעם לא באה לסיפוק. [כמו משה רבנו שלא נכנס לארץ?] גם, אבל בעל התשובה העיקרי הוא דוד המלך.
שמחת האדם – בה' ולא בעצמו
עוד דבר לגבי שמחה: שאלת איך הוא יכול להיות שמח? הוא שמח בה'. הדאגה שאנחנו אומרים שהוא דואג היא רק לגבי עצמו, ואילו השמחה שלו היא עם הקדוש ברוך הוא, הוא שמח שה' נותן לו, שה' מרחם עליו בכל רגע. הרי ככל שהוא יותר לא בסדר – ה' יותר בסדר, בגלל שהוא עושה איתו חסד כל הזמן. לפי זה, ככל שהאדם יותר 'בסדר' עם עצמו, אז ה', חס ושלום, לא בסדר, לא נותן לו מספיק לפי מה שמגיע לו, אם הוא צדיק גדול. אבל ככל שהאדם אינו כלום, כך הקדוש ברוך הוא "כל יכול", בסדר גמור.
אם כן, כל השמחה שלו היא בה'. כתוב "שמחו צדיקים בהוי'"[צז], לא כתוב 'שמחו צדיקים בעצמכם'. כל השמחה שלו היא רק בה', לא בעצמו. מעצמו אין לו שום סיפוק, הוא לא מבסוט בכלל.
לזה הוא מתחזק בכל יום להיות הולך ואור בזהירות יתרה ודקדוקים רבים ועיון רב נוסף על הקודם וד"ל.
כאן הוא אומר את הצד הראשון מ'הפועל יוצא'. אמרנו קודם שעיקר הנקודה כאן הוא לדעת שיש שני 'פועל יוצא': אחד הוא יתר דיוק בקיום המצוות והשני הוא בדיוק ההפך, שלפעמים נראה כאילו הוא עובר על מדת הדין. כאן הוא כותב את הצד הראשון, הפשוט, שכיון ש"לבו דואג בקרבו" כל ימיו לכן הוא מתחזק כל הזמן בעבודת ה'.
והנה עבודה זו היא עבודה תמה לפני הבורא יתברך, ואחריו כל אדם ימשך, כל אחד לפי מדרגתו וד"ל.
"מדרכיו ישבע סוג לב" – שביעות וסיפוק בעבודת ה'
ורמזה שלמה המלך עליו השלום בספר משלי, מאמרי הקדש, "מדרכיו ישבע סוג לב ומעליו איש טוב" [כנראה מי שהעתיק את המאמר הזה, כאמור קודם, היה בחור, ר' פולע כהן, שלא הכיר את הפסוק ולכן כתב אותו עם כמה שגיאות].
הוא אומר שהעבודה של אי שביעות רצון מעצמו, שהיא התשובה התמידית, מרומזת בספר משלי בפסוק שאומר שלמה המלך – "מדרכיו ישבע סוג לב"[צח]. מה הכונה? מי שהוא "סוג לב", הוא "שבע מדרכיו", מבסוט מעצמו. "סוג לב" הוא מי שהלב שלו מלא סיגים ופסולת. מי שהלב שלו מלא סיגים ופסולת הוא תמיד מבסוט מעצמו. "ומעליו" – מי שתמיד יש מדרגה יותר גבוהה ממנו, שאף פעם הוא לא מגיע לסיפוק – הוא "איש טוב".
כדאי להסתכל בפסוק עם כל הפירושים, בגלל שיש כל מיני פירושים. הפירוש הזה, על פי פשט, הכי מתאים לפירוש רש"י. רש"י אומר ש"מדרכיו ישבע סוג לב" זה עשו, ו"מעליו איש טוב" זה יעקב. יש עוד כמה פירושים, לא כל הפירושים הם לפי הדרך הזאת. הדרך הזאת אליבא דרש"י, הפשט הפשוט שמפרש כאן.
פירוש כי מי אשר לבו מלא סיגים ופסולת [נקרא "סוג לב"] הוא שבע מדרכיו ונחשב הוא [הכונה חשוב] בעיני עצמו, על כן איננו בכלל דורשי ה' [הוא לא דורש את ה'. עוד פעם, תשובה נקראת דרישה, לדרוש את ה' כמו בהתבוננות. מי שדורש את ה' תמיד משתדל להשתפר] לדרוש ולבקש בכל יום מדרגה יותר זכה וברורה לפניו, כמו שמצאנו ברמז בתורה, "ויסע אברם הלוך ונסוע".
מי הראשון שאנחנו רואים שאף פעם לא עמד במקום אחד ותמיד הלך "מחיל אל חיל"? אברהם אבינו הראשון. כתוב עליו "הלוך ונסוע"[צט], הוא אף פעם לא עמד. עוד פעם, סיפוק נקרא לעמוד. בגלל שברגע שלאדם יש סיפוק מעצמו, הוא מבסוט, זהו זה, גמרנו, הוא נגמר. מה שאין כן היהודי הראשון, האבא הראשון של כל עם ישראל, המקור של כל עבודת ה', הוא "ויסע אברם הלוך ונסוע". זה נקרא "מעליו", שתמיד יש מעליו, הוא אף פעם לא מבסוט ממה שהוא עכשיו, משום שכל רגע יש מעליו.
שמח בחלקו – רק בגשמיות
כמו שאומרים גם בפרקי אבות. כתוב "איזהו עשיר? השמח בחלקו"[ק], ועל כך אומרים[קא] שרק בגשמיות צריך להיות שמח בחלקו, מה שאין כן ברוחניות אין אף פעם סיפוק בחלקו. רק השמחה בפנימיות היא מחלק ה', מה שה' נותן.
עוד פעם, בחיצוניות, בגשמיות, אפשר וצריך להיות שמח, שמח מהרכוש שלו, שגם אותו ה' נותן לו. הוא שמח, אבל הוא לא רוצה יותר. מה שאין כן, כשזה נוגע לפנימיות ורוחניות הוא אף פעם לא שמח בחלקו. רק שבכל זאת, מכיון שאף פעם הוא לא זכאי, גם כאן הוא מכיר שהכל מה'. בשניהם הכל מה'. גם בגשמיות וגם ברוחניות – הכל מה'. רק שבגשמיות הוא שמח מעצמו, שכך הוא קיבל, וברוחניות – אפילו שגם היא מה' ומצד זה לכאורה עליו לשמוח שה' נותן, בכל זאת – הוא לא שמח מהמצב, בגלל שהוא לא קיבל אותו נכון. הוא כביכול פגם בה. הוא לא שלם עם זה, ולכן הוא לא שמח בפנימיות.
קין – איש עם סיפוק עצמי
[זה מה שראינו ב"מי השילוח" על קין?] עוד פעם, כאשר לאדם אין סיפוק והדבר מביא אותו להתלונן נגד הקדוש ברוך הוא – זה גרוע. מה היה אצל קין? בדיוק כך, היה נדמה לו שהוא שלם וכשה' לא קיבל את הקרבן שלו הוא היה ברוגז אתו. זה היה בדיוק מצב הפוך מכאן. לכאורה הוא היה בעיניו מאה אחוז בסדר, וה' לא היה בסדר אתו, ולכן הוא לא היה מבסוט. [למה העונש שלו הוא להיות "נע ונד"?] העונש הוא שלא לעמוד במקום אף פעם. באמת, אפשר להסביר כך, העונש של "נע ונד"[קב] הוא לא לעמוד במקום, דהיינו לא לעמוד בסיפוק עצמי.
שלילת הרגשת סיפוק עצמי
זה גם משהו חשוב: כל עבודת השטן היא רק להראות לאדם שהוא בסדר, שיהיה שמח, שיהיה מבסוט מעצמו. זו עיקר עבודת הס"מ – לעשות לאדם שירגיש טוב מעצמו. בגלל שבזה הוא מחסל אותו לגמרי מהעבודה האמיתית.
...שמראה פנים לאיש להיות שבע מדרכיו, כדי למנוע ממנו דרכי תשובה [לעשות תשובה באמת]
זה היה רישא דקרא, "מדרכיו ישבע סוג לב":
וסיפא דקרא "ומעליו איש טוב". [מה הכונה?] פירוש, האדם השלם בקרבו בקרב לבו טוב, הנה אינו שבע מדרכיו כלל [אף פעם] רק מתחזק בכל יום והולך ואור במדרגה היותר נעלה לפניו יתברך. וזהו "מעליו" [הכונה שהוא כל הזמן שואף למדרגה יותר נעלית. הוא מפרש "מעליו" – וזה הפשט – כמדרגה יותר נעלית תמיד].
נשיאת הפכים בהרגשת דוד
עיין ריש ברכות, ענין הכרתי ופלתי וד"ל.
מה כתוב שם? לא ברור לי מאה אחוז, כנראה הכונה כמו שכתוב בריש ברכות[קג], שבפסוק אחד דוד אומר "כי חסיד אני"[קד] ובפסוק שני אומר "לולי האמנתי לראות בטוב הוי' בארץ חיים"[קה]. חז"ל עצמם מפרשים שכביכול כל רגע יש לדוד המלך את שתי המחשבות האלו, שמצד אחד הוא עושה מצוה ומצד שני כל רגע "שמא יגרום החטא". רש"י באמת מפרש שם "שמא יגרום החטא" ולכן דוד אמר "לולי האמנתי".
עוד פעם, דוד המלך אומר שני פסוקים שלכאורה הם 'תרתי דסתרי', והגמרא שואלת בתחלת מסכת ברכות. תיכף נסביר את הקשר ל"כרתי ופלתי". פסוק אחד אומר "כי חסיד אני" ופסוק שני אומר "לולי האמנתי", הכונה שהוא מסופק אם הוא יראה "בטוב הוי' בארץ חיים". הגמרא אומרת "שמא יגרום החטא". רש"י באמת מפרש שם, על פי פשט, שהכונה שהוא כאילו בסדר, אבל הוא לא יודע מה עתיד להיות, אולי בעוד רגע הוא יחטא ולכן החטא יבטל הכל – "שמא יגרום החטא".
אבל באמת אפשר לפרש יותר בפנימיות, על דרך החסידות הפנימית, כמו שהבעל שם טוב אומר[קו] על הפסוק שהביא קודם "אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא". אומר הבעל שם טוב ש"לא יחטא" היינו בתוך הטוב שהוא עושה. הכונה שבתוך ה"חסיד" שלו, בתוך הטוב שהוא עושה, יש חטא. הוא מרגיש כל הזמן את החטא בתוך הטוב, כך מפרש הבעל שם טוב את הפסוק. זה אחד מיסודות הבעל שם טוב, שבכל טוב שהאדם עושה יש חטא. מהו חטא? נקודת חיסרון, שהוא קיצר לעבודת ה', כמו שכתוב. כך הוא גם הפירוש הפנימי אצל דוד המלך: מצד אחד הוא "חסיד", מצד שני "לולי האמנתי לראות בטוב הוי'", "שמא יגרום החטא".
"כרתי ופלתי" – הסנהדרין שמעל דוד
מה זה קשור ל"כרתי ופלתי"? הפשט, לפי הכתוב באותה סוגיה שם בגמרא, שדוד לא עשה שום דבר בלי לשאול את הסנהדרין, שהם ה"כרתי ופלתי"[קז]. זהו גם סימן שלדוד עצמו תמיד יש משהו מעליו, כמו שכתוב "מעליו איש טוב". כאשר יש "מעליו" הוא "איש טוב".
יש עוד פירוש, קצת יותר עמוק, שלכאורה הוא היה צריך לפרש אותו אם הוא מתכוון אליו, בגלל שהוא לא הפשט. שם, כשמדובר על "כרתי ופלתי" שהם הסנהדרין, חז"ל שואלים: "למה נקראו שמם 'כרתי'? שכורתים את דבריהם, 'פלתי' – שמופלאים דבריהם". "'כרתי' על שם שכורתים את דבריהם" היינו שפוסקים הלכה פסוקה וברורה, ו"'פלתי' שמופלאים דבריהם" היינו שהדברים שלהם מופלאים, כמו ה"מופלא שבסנהדרין".
אפשר לומר שעצם הסוד של "כרתי ופלתי" הוא שתי מדרגות: עם זה שהוא כורת, הכונה שהוא הולך ישר, כמו הלכה פסוקה, בכל זאת יש תמיד מופלא ממנו, תמיד יש "מעליו". לכן הוא תמיד צריך לשאוף עוד יותר גבוה. אפשר לרמוז את זה (זו כנראה לא הכונה שלו, זה מה שאני מסביר. הוא רק אומר שהענין שהוא אף פעם לא מבסוט מעצמו מרומז בתחילת מסכת ברכות בענין ה"כרתי והפלתי"). [זה מה שנקרא "קנאת סופרים"?] כן, קנאת סופרים במובן החיובי. גם במובן החיובי אפשר לומר "מעליו". אפשר לומר ב"כרתי ופלתי" ש"כרתי" הוא על שם מה שעושה טוב, וה"פלתי" הוא על שם שתמיד יש מופלא יותר גבוה ממנו, בחינת "מעליו איש טוב".
איך שלא יהיה, הדבר הזה קשור עם דוד המלך. דוד המלך אף פעם לא היה מבסוט מעצמו, כמו שאמרנו קודם. את כל ענין התשובה לומדים מדוד מלך ישראל. מתוך זה ש"לבו דואג בקרבו" הוא דורש את ה'. זה הכלל. דרישה אמתית את ה' היא מתוך זה ש"לבו דואג בקרבו". אחד ששבע מעצמו – זהו צד הס"מ – הוא לא דורש את ה' אף פעם בגלל שהוא תמיד מבסוט מעצמו. כל דרישה אמתית, אדם שכל חייו דרישת ה', היא בגלל שהוא לא מרוצה מעצמו, אחרת הוא לא ידרוש את ה'.
סיכום
הוא אומר שיש מי שדורש את ה' ומכך בא כל הזמן להדר ולעלות יותר ויותר בדרך התורה גופא. ויש מצב שמתוך זה שהוא כל כך "ברעותא דלבא יתיר ובחילא סגי לאתקרבא למלכא", בעל תשובה אמיתי, שפתאום כל עצמת הדרישה שלו לה' פורצת לו והוא משליך את עצמו על ה' לגמרי. הדבר הזה יכול להתגלות בדבר שהוא בדיוק ההפך ממנו.
עוד פעם, יש את הדרישה התמידית – כיון ש"לבו דואג בקרבו" הוא דורש באמת כל הזמן. מתוך זה הוא תמיד משתפר, תמיד יש "מעליו איש טוב", אף פעם הוא לא שבע מעצמו. ויש לפעמים שמתפרץ אצלו קצת, זה טבעי. על כך יש מאמר חז"ל "אין אדם נתפס בשעת צערו"[קח] – אי אפשר להאשים אדם שעושה דבר מתוך צער אמתי, כמו שנראה תכף. לפעמים מתוך הצער הגדול הוא משליך את עצמו לגמרי על ה', ואז באמת הוא יכול להתגלות ולהתבטא בדברים שלכאורה אינם לפי שורת הדין, כמו בדוגמאות שהוא יביא בהמשך.
וכמוהו הרבה במשנה וגמרא,
יש המון המון דוגמאות, גם במשנה וגם בגמרא, לכך שעיקר עבודת ה' הוא לא להיות מרוצה מעצמו. הוא אומר שזה נקרא תשובה, עיקר המצב הפנימי של "כל ימיו בתשובה". כמו שאמרנו, זהו עיקר ענין החסידות. מה שאין כן המתנגדים, הצדיקים הגמורים, הם לא כל כך במדרגה זו, ולכן הם יותר מבסוטים מעצמם. בכל זאת, הוא אומר שחייבים לחבר את שניהם יחד.
© כל הזכויות שמורות למכון גל עיני. הטקסט מיועד ללימוד ולשימוש אישי בלבד.