אגרת הויכוח והשלום

חלק ג

י' תמוז תשמ"ג – ירושלים

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א^[א]

 

א.                בעל תשובה בדברי הרמב"ם

הגענו לפרק ב' של המאמר. בפרק א' הוא התחיל להסביר את מדרגת בעלי התשובה. בפרק ב' הוא מסביר את מדרגת הצדיקים הגמורים.

וּמַדְרֵגַת צַדִּיקִים גְּמוּרִים שֶׁאֵינָם נוֹטִים מִדֶּרֶךְ ה' כְּלָל, וְכָל מַעְיָנָם לְקַיֵּם רְצוֹן בּוֹרְאָם יִת' ע"י קִיּוּם הַמִּצְוֹת בְּכָל דִּקְדּוּקֵי סוֹפְרִים, אַף שֶׁאֵינוֹ כָּל כָּךְ בְחֵילָא יַתִּיר

אין להם את המדריגה של בעל תשובה, ״ברעותא דלבא יתיר וחילא סגיא לאתקרבא למלכא״[ב], כמו שכתוב בזהר. בכל זאת הוא מדייק היטב, ״הדק היטב היטב הדק״, בכל מצוה ומצוה. למה באמת אין להם כל כך ״בחילא יתיר״ של בעל תשובה?

מֵאַחַר שֶׁחָסֵר מֵהֶם תְּנַאי זֶה "לִבּוֹ דּוֹאֵג בְּקִרְבּוֹ"

הוא לא כל כך עם דאגה פנימית, הוא יותר מרוצה מעצמו, מהמעשים שלו, הוא מקיים הכל. להיפך, הוא רוצה לדייק, להיות עוד יותר בסדר. תמיד יש לו את הרגשת הצדק, צדק נקרא שהוא צודק.

חסיד ומתנגד – טוב וצדק

פעם הסברנו[ג] שרבי הלל היה מזכיר כי ההבדל בין חסיד ללא חסיד הוא ההבדל בין טוב לצדק. יש השקפה של צדק, הכונה להיות צודק, במובן של צודק, אני צודק, כל הזמן להיות צודק. זו השקפה לא חסידית. מה שאין כן השקפת החסידות היא טוב. לטוב אין גבול. על הטוב כתוב ״אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא״[ד]. מי שההשקפה שלו היא טוב – אין טוב מושלם. לכן אם הוא הולך בדרך הטוב תמיד הוא מוצא חטא בתוך הטוב שלו. אבל אם ההשקפה שלו היא צדק, להיות צודק, כמו שכתוב בשולחן ערוך – באמת הוא משתדל כל פעם להיות יותר ויותר צודק, ולפי דעתו הוא מצליח להיות יותר ויותר צודק.

[הרי אנחנו מדברים בצדיקים גמורים שצריכה להיות להם ענוה, אז למה היא לא מביאה אותם לתודעת 'טוב'?] כנראה שאין להם ענוה כל כך. אם אתה אומר את זה אפשר להביא את הרמב"ם בהלכות תשובה, בחלק הראשון של הרמב"ם. החידוש החשוב שלמדנו אתמול – גם שלשום, אבל במיוחד אתמול – היה שהתשוקה אצל בעל תשובה, שלכאורה היא אינסופית להתקרב לה׳, שפלות עצמית וענוה גמורה, הולכים יחד, כאילו שהם אותו דבר. לכן בתור מדה בנפש, תשובה היא השפלות, כמו שכל הזמן מדברים, שעיקר תקון הנפש צריך להיות מדת השפלות, היא הכל. תיקון המלכות כולל הכל.

באמת עכשיו יוצא לנו ששפלות ותשובה הם אותו הדבר. תשובה תמידית ושפלות אמתית – המציאות שהאדם הוא בתכלית השפלות כמו דוד המלך, ״והייתי שפל בעיני״[ה] – הולכים יחד.

שפלות בעלי התשובה

על כך יש באמת בנגלה, הרמב"ם כותב זאת בפירוש בהלכות תשובה, פרק ז' הלכה ח':

בעלי תשובה דרכן להיות שפלים וענוים ביותר.

הוא כותב הלכה מפורשת שהדרך של בעל תשובה היא מדת השפלות והענוה יותר, הכוונה יותר מצדיק. לצדיקים הגמורים שאנחנו מדברים כאן יש איזו ענוה. הם לא בעלי גאוה, אבל אין להם ענוה ושפלות כמו בעל תשובה. לכן אין להם את מדרגת החסידות. ממילא אין להם את הבחינה של ״לבו דואג בקרבו״[ו]. הוא אומר שדוקא בעלי תשובה דרכן להיות שפלים וענוים ביותר, והכוונה יותר מצדיקים.

מעלות בעל התשובה

אמרנו שבפרק הזה הרמב"ם גם פוסק את ההלכה כמו רבי אבהו, שאומר ״במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד שם״[ז].

פרק ז' הלכה ד', הרמב"ם כותב כך:

ואל ידמה אדם בעל תשובה שהוא מרוחק ממעלת הצדיקים [בעל תשובה לא צריך לחשוב שהוא רחוק ממדרגת הצדיקים] מפני העונות והחטאות שעשה [בגלל שיש לו הרבה עבירות] אין הדבר כן, אלא אהוב ונחמד הוא לפני הבורא כאילו לא חטא מעולם

בעל תשובה אהוב ונחמד לפני הבורא כאילו שלא חטא מעולם, ובכל זאת הוא לא מבסוט מזה. הוא מעודד את בעל התשובה, מרומם אותו, מעודד אותו – תדע לך שאתה אהוב ונחמד לפני ה׳ כאילו לא עשית שום דבר מעולם.

ולא עוד, אלא ששכרו הרבה [הכונה יותר מצדיקים. למה?] שהרי טעם טעם החטא ופירש ממנו וכבש יצרו. אמרו חכמים [עכשיו הוא פוסק את ההלכה כמו רבי אבהו, הוא אומר ׳חכמים׳ סתם, ובכך הוא פוסק] מקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד בו. [הוא מסביר, מה הכוונה?] כלומר, מעלתן [של בעלי התשובה] גדולה ממעלת אלו [הצדיקים הגמורים] שלא חטאו מעולם. [הרי הצדיקים לא חטאו מעולם. למה בעל תשובה יותר גדול?[ מפני שהן כובשים יצרם יותר מהם.

עכשיו אפשר להבין למה הרבי הצמח צדק לא הביא את הרמב"ם והביא דוקא את הזהר, בגלל שבזהר כתוב טעם קצת אחר. כאן הוא אומר שבעל תשובה בסופו של דבר יותר גדול מצדיק בגלל שיש לו יותר מלחמה, יותר קשה לו לכבוש את היצר, וכל השכר שנותנים לאדם הוא על המאמץ שהוא עושה בעולם הזה. מי שצריך לעשות יותר מאמץ, מגיע לו יותר שכר. זה הפשט. הוא פוסק את ההלכה שבעל תשובה יותר גדול, בגלל שיש לו יותר קושי, יותר מלחמה לכבוש את היצר, מאשר צדיק גמור. כך הרמב"ם כותב.

מה כתוב בזהר? אותו דבר כמו רבי אבהו. הטעם הוא בגלל שיש להם יותר תשוקה להתקרב לה׳. כיוון שהיו במקום רחוק מאד ופתאום מתעוררים לחזור, יש להם ״רעותא דלבא יתיר״, יותר רצון פנימי של הלב, ביותר כח מתקרבים לה׳. אם כן, הזהר מדגיש את הצד החיובי, ה״עשה טוב״[ח], של בעל תשובה.

הרמב"ם על פי פשט מדגיש את ה״סור מרע״ של בעל תשובה, ואילו הזהר שמדגיש את ה״עשה טוב״ שלו מדבר על תשובה עילאה. הרמב"ם שמזכיר את ה״סור מרע״ של בעל תשובה מדבר מתשובה תתאה. למדנו שלשום שיש אחד שרוצה לתרץ את המחלוקת ואומר שרבי יוחנן אומר שצדיק יותר מבעל תשובה היינו לגבי תשובה תתאה, ומה שפוסקים כמו הרמב"ם והזהר שבעל תשובה יותר גדול זו תשובה עילאה. אבל מהרמב"ם כאן משמע בפירוש לא כך, משמע שאפילו תשובה תתאה יותר גדולה מצדיק, בגלל שהוא אומר שגדולת בעל תשובה היא בגלל שהוא כובש את יצרו, אבל כובש את יצרו לא לחטוא – זו תשובה תתאה, לא תשובה עילאה, לפי התניא.

הוא כותב שתשובה זו כבר עושה אותו יותר גדול מצדיק גמור. כאן ברור מהרמב"ם שהוא פוסק לגמרי כמו רבי אבהו, נגד רבי יוחנן. רבי יוחנן אומר שצדיקים גמורים גדולים יותר ורבי אבהו אומר שבעלי תשובה. כאן הרמב"ם אומר שבעל תשובה יותר גדול בגלל שהוא צריך לכבוש את יצרו, יותר קשה לו. לכן הוא יותר חשוב, יותר גדול מצדיק גמור. על פי פשט הוא מדבר מתשובה תתאה. הזהר מדבר מתשובה עילאה, של ״רעותא דלבא יתיר וחילא סגיא לאתקרבא למלכא״. כל זה היה בהלכה ד'.

לימוד הנ״ך – התעוררות לתשובה

מהלכה ה' בפרק שביעי מהלכות תשובה ברמב"ם, גם הלכה מאד חשובה, עולה רעיון חשוב: בנ"ך הרי אין מצוות, כל תרי״ג מצוות הן בתורת משה. על פי פשט מסבירים זאת בגלל שמדרגת הנביאים פחותה ממשה רבנו. רק משה רבנו ראה באספקלריא המאירה[ט] ויכול היה לחדש מצוות ומכאן אסור לחדש שום דבר. על פי פשט מסבירים שהסיבה שאין מצוות בנבואה, היא בגלל שאינה מגיעה למדרגת התורה, אבל כאן יש לנו משהו פנימי עמוק מאד. הוא אומר שכל הנביאים, כל הנבואה בישראל, היא לעורר תשובה והרי תשובה היא למעלה מהמצוות. עוד פעם, תשובה היא כל התורה כולה, ולכן ענין התשובה הוא למעלה ממצוות התורה.

מבחינה זו יש מעלה בנביאים יותר מהתורה, בגלל שכל מה שכתוב בתורה על מצוות, הרי עכשיו היהודי לא מקיים את התורה. אם כן, לאן הוא ילך? הרי הוא לא קיים את התורה. לכן יש נביאים, שמעוררים על התשובה. זו נקודה יפה בפני עצמה, שיש מעלה בנבואה אפילו לגבי תורת משה. בגלל שכל הנבואה היא ענין של תשובה, כך הוא אומר, הכל לעורר יהודי לחזור בתשובה.

מכאן גם משמע בפשטות שיש סגולה מאד גדולה, חוץ מהענין שחייבים לדעת תנ"ך. כאן אפשר לומר עוד נקודה, שהתנ"ך, יותר מהחומש, מעורר את הנפש לתשובה. זה דבר גדול מאד מאד שאדם ירגיל את עצמו לקרוא הרבה בספרי הנבואה. בגלל שכל הנבואה כולה היא ענין של תשובה. אם אנחנו אומרים שחסידים הם בעלי תשובה, המשיח מחכה לתשובה שלנו, המשיח בא רק להחזיר את הצדיקים בתשובה[י] – אז יש ענין מיוחד בנביאים, בנ"ך, אפילו יותר מהחומש. בגלל שכל הנ"ך הוא ענין של תשובה.

כמובן, אם אין לך את התורה אין לך על מה לעשות תשובה. חייבים גם את התורה, צריך גם את התורה, וגם על ידי התורה אפשר לא להיות צדיק. אם לא היתה תורה כולם היו צדיקים, בגלל שלא היו מצוות בכלל. עכשיו שיש מצוות אפשר להיות רשע ואז צריך לחזור בתשובה. לכן צריך את הנביאים. אם כן, מכאן לומדים דרך אגב מוסר השכל גדול מאד, חיזוק גדול לעיסוק בנביאים, המעלה של הנביאים אפילו לגבי התורה.

 תשובה וגאולה

את דבריו – ״כל הנביאים כולם ציוו על התשובה״ - הוא מקשר עם הגאולה. זה הרמב"ם שתמיד הרבי מביא, הקשר האדוק בין התשובה לבין המשיח – פרק ז' הלכה ה' (הסימן הוא ״זה״, האספקלריא המאירה של משה רבינו):

כל הנביאים כולם ציוו על התשובה, ואין ישראל נגאלין אלא בתשובה

כל הנביאים הם רק דבר אחד, לצוות ולחזק במצות התשובה ומיד הוא מוסיף זאת – ״ואין ישראל נגאלין״. למה כל הנבואה היא רק ענין של תשובה? בגלל שגאולה תלויה רק בתשובה. זה פסק הלכה. הרי יש כמה דעות, "דור שכולו זכאי" או "דור שכולו חייב".  יש דעה האומרת שבדור שכולו חייב הגאולה תבוא ממילא, כולם מצטטים זאת תמיד, אבל הרמב"ם לא פוסק כך. הרמב"ם פוסק שאין דבר כזה, לא יכולה להיות גאולה בלי תשובה. כך הוא פוסק.

זה פסק הלכה אחרי כל מאמרי חז"ל שיש בעולם. תמיד אנשים מתבלבלים, בגלל שיש כל כך הרבה מאמרים, ולפי חלישות הדעת שלנו מאמר סותר מאמר, לא יודעים בכלל. לכן כל כך חשוב לרמב"ם, שמכל המאמרים פה הוא לוקח משהו לפי דעתו, ואנחנו סומכים עליו – זה פסק ההלכה. מכל המאמרים לגבי הגאולה הוא פוסק את ההלכה ש״אין ישראל נגאלין אלא בתשובה״.

הרבי תמיד מדגיש שזה פסק. בכל מקרה, יש קבלה בין כל גדולי ישראל, כל האחרונים, שכל המחלוקת עם הרמב"ם היא רק לגבי הדינים של עכשיו, של הגלות, אבל כל הדינים וההלכות שקשורים עם עקבתא דמשיחא, לעתיד לבוא, עם ביאת המשיח – אין מי שחולק על הרמב"ם.

לדוגמה, בשולחן ערוך יש כמה דעות, אבל דבר מקובל בין רוב גדולי ישראל שלגבי כל ההלכות, כמו למשל הלכות קורבנות, כל מה שקשור עם בית המקדש, אפילו שלכאורה יש מחלוקות, אם מסתכלים בתוספות, יכול להיות שתוספות חולק על הרמב"ם בהלכות קורבנות. כיוון שאין פסק הלכה בענינים האלה חוץ מהרמב"ם, דבר מקובל הוא שבכל הדברים שקשורים לעתיד פסק ההלכה הוא הרמב"ם. כולל דבר כזה למשל. אם כן, הרמב"ם כאן פוסק הלכה ברורה.

דרך אגב, לכן הרבי כל כך מסתמך על סוף הרמב"ם, בו הוא מתאר את תהליך ביאת המשיח, הוא אומר שזו ההלכה הפסוקה ואסור לערער ולהרהר נגדה, אפילו שמביאים מאמרי חז"ל. הרמב"ם גם ראה את כל מאמרי חז"ל ובכל זאת פסק כך. גם כאן, יש הרבה מאמרים, אבל הרמב"ם כאן פוסק ״אין ישראל נגאלין אלא בתשובה״.

עכשיו הוא ממשיך:

וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה [התורה מבטיחה לנו, חייבים להאמין בתורה שהיא מבטיחה לנו שבסוף ישראל יחזרו בתשובה] בסוף גלותם. [וכעת שלש המלים שהרבי הכי אוהב:] ומיד הם נגאלים.

ה״מיד״ הוא ה-now. הרבי הקודם התחיל עם זה, הרבי הקודם המציא את הפתגם ״לאלתר לתשובה לאלתר לגאולה״[יא] – ׳מיד תשובה מיד גאולה׳. זו היתה הסיסמא של הרבי הקודם. זה היה במלחמת עולם השניה. זו היתה הסיסמא כל הזמן – ״לאלתר לתשובה, לאלתר לגאולה״. המלה now אצל הרבי באה מההלכה הזאת, בגלל שהתורה הבטיחה ש״סוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותם, ומיד הם נגאלים״. זו הלשון שלו.

שנאמר: "והיה כי יבואו עליך כל הדברים" וגומר, "ושבת עד הוי אלוקיך... ושב ה' אלוקיך".

כתוב "ושבת עד הוי׳ אלקיך"[יב], ומיד כתוב "ושב הוי׳ אלהיך"[יג]. אם אנחנו עושים תשובה מיד ה׳ גם עושה תשובה. מהי התשובה שלו? להוציא אותנו מהגלות. זו הבעיה שלו, החטא שלו כביכול. אם אנחנו עושים תשובה מיד ה׳ גם חוזר בתשובה. זה תלוי בנו, כך הוא פוסק. ברגע שאנחנו מקיימים את החלק שלנו, של ״ושבת עד הוי׳ אלהיך״, גם ה׳ מקיים מיד את החלק שלו, ״ושב הוי׳ אלהיך את שבותך ורחמך״, זה ההמשך. ״שב״ היא התשובה להשיב אותנו מגבולנו, זו המלה. ״ושב הוי׳ אלהיך את שבותך ורחמך״. זו היתה הלכה ד' והלכה ה'.

ענוה בהנהגת בעלי התשובה

בהלכה ח' הרמב"ם כותב את הדבר שאמרנו קודם, שדרכן של בעלי תשובה היא להיות שפלים וענוים ביותר, והכוונה יותר מהצדיקים הגמורים. איך זה מתבטא?

אם חירפו אותם הכסילים במעשיהם הראשונים, ויאמרו להן אמש היית עושה כך וכך, ואמש היית אומר כך וכך, אל ירגישו להם. אלא שומעים ושמחים.

אם הם שומעים שהטיפשים באים ואומרים להם "אתמול היית כך וכך, ומה אתה היום", ולועגים עליהם, וכך הלאה – הם ב׳אָן-התפעלות׳, אולי זה מקור הביטוי בחסידות, בלי להתפעל מהם.

הוא אומר שהוא לא מרגיש זאת, כך הוא משתמש בביטוי, ״אל ירגישו להם״, הוא לא מרגיש את זה בכלל, אלא שומע ושמח. להפך, ככל שהוא שומע שמבזים אותו הוא יותר שמח.

יודעים שזו זכות להם [הוא כותב בפירוש, הוא יודע בלב, שככל שמחרפים אותו יותר זו זכות עוד יותר גדולה בשבילו, אז הוא שמח], כל זמן שהם בושים ממעשיהם שעברו ונכלמים מהם, זכותם רבה ומעלתם מתגדלת [ככל שהוא יכול להתבייש יותר מזה שעשה לא בסדר, זה עוד יותר טוב. כל תוספת בושה זו תוספת זכות. מצד זה בעל תשובה שמח, ענו ושפל ביותר. אבל מצד אלו שחירפו אותו זהו חטא גמור]. וחטא גמור הוא לומר לבעל תשובה זכור מעשיך הראשונים, או להזכירן לפניו כדי לביישו [שמחת בעל תשובה, שזו זכות בשבילו שהוא מתבייש – היא חטא גמור למי שמבייש אותו], או להזכיר דברים ועניינים הדומים להם כדי להזכיר לו מעשיו [אפילו לדבר בעקיפין, להזכיר לו מה הוא פעם היה עושה, זה גם חטא גמור], הכל אסור ומוזהר עליו בכלל אונאת דברים [שזו ממש מצות לא תעשה מדאורייתא, ״לא תונו איש את עמיתו״, זה נקרא אונאת דברים] שהזהירה תורה על שנאמר "ולא תונו איש את עמיתו".

זה פרק שביעי ברמב״ם. אלה כמה מהמקורות של המאמר הזה.

מה יצא לנו מזה? הוא עצמו כותב שעיקר דרך התשובה הוא ענוה ושפלות. באמת זה מתקשר בדיוק עם כל המאמר כאן. ממילא הבעל תשובה הרבה הרבה יותר ענו ושפל מאלו שנקראים צדיקים גמורים. אם הצדיק הגמור גם ענו ושפל סימן שהוא כבר בעל תשובה. זו בחינת משיח, שהצדיק הוא גם בעל תשובה. אבל תשובה, ענוה ושפלות הם ממש היינו הך. לכן הוא אמר קודם, אתמול למדנו, שמשה רבנו היה בעל תשובה. איך הוא ידע זאת? בגלל שהוא אמר ״ונחנו מה״[יד], הוא היה בענוה אמתית. הוא הסביר שענוה ותשובה הם אותו דבר, בגלל שזה ״לבו דואג בקרבו״.

יציאה לגלות ויציאה להפצת החסידות

[יש מנהג בצפת לצאת לגלות] לא רק בצפת, בחוץ לארץ תמיד היה, זה ענין גדול. התלמידים תמיד היו יוצאים לגלות. מימי קדם יש דבר כזה. גדולי תלמידי המגיד היו ׳פראוועט-גלות׳, זה הביטוי באידיש, היו מקבצים רגלים בכל תפוצות ישראל, בכל מקום ומקום.

כתוב שמי שהוא בבחינת עמוד התורה לא צריך כל כך לצאת. זה אפילו כתוב בחסידות. גדולי תלמידי המגיד, כמו האחים רבי זושא ורבי אלימלך, עשו גלות. זו הגלות הכי חשובה. היו הולכים בהתחפשות לאנשים פשוטים, ובכל מקום, בצורה הכי פשוטה היו מעוררים לתשובה, בלי שישימו לב שזה בא מהם בכלל. יש המון סיפורים על זה.

בכלל כתוב[טו], אולי למדנו על זה פעם, שאת פנימיות התורה צריך להביא לזולת, לשני. אי אפשר לחכות לו שהוא יבוא לשמוע. זה ההבדל בין הסוד לבין הפשט. זה דבר מפורסם, ודאי סיפרנו מאדמו״ר האמצעי. בתוך חב"ד, מי שהכי התמסר לנסיעות כדי לומר חסידות, לעורר את העם על ידי דברי אלקים חיים, היה אדמו"ר האמצעי. זו היתה מסירות נפש ממש. הוא היה אדם חלש מאד וכל הנסיעות האלה פשוט 'גמרו' אותו, אפילו הוא נפטר מכך בגיל צעיר.

החסידים היו שואלים אותו למה הוא מוסר את נפשו על הנסיעות? למה הוא חייב לנסוע כל כך הרבה? זה לא לפי המצב הבריאות שלו. הוא הסביר להם שזהו ההבדל העיקרי בין הפשט ובין הסוד: הפשט הוא מים, על מים כתוב ״הוי כל צמא לכו למים״[טז]. מי שצמא הולך בעצמו למים, מתקרב למקור המים, אבל פנימיות התורה היא אש ומאש מפחדים. כדי להראות שאש היא גם דבר נעים ודבר טוב. להפך, האש הזאת היא המרפא לנפש יותר מכל הרפואות. צריך להביא את האש להאדם, הוא לא ילך לקראתה, בגלל שהוא מפחד מהאש. אם מביאים את האש, שמים אותה עליו והוא רואה שהיא לא שורפת אותו – להפך, היא מרפאת אותו, הוא ישמח. אבל לחכות עד שהוא יבוא בעצמו, זה אי אפשר. זה המשל שלו. אש הפנימיות היא המאור שבתורה, היא המרפא האמתי לנפש, אבל בשביל זה צריך מסירות נפש מצד המשפיע, מצד הרבי, שיביא אותה לעם.

[הוא אמר את המשל על הפנס?] לא, זה מהרבי הרש"ב. אצל הרבי הרש"ב יש ביטוי שכל חסיד צריך להיות פנסאי[יז]. זאת אומרת, להיות נר להאיר, זה הביטוי. כשהוא ייסד את ישיבת ׳תומכי תמימים׳, הוא אמר שמטרת הישיבה הזאת היא להיות ׳נר להאיר׳, ׳פנסאי׳. פעם היו מדליקים את המנורות בחוץ, היה אחד ממונה ללכת ברחובות ולהדליק את הפנסים. הוא אמר שזה התפקיד של כל תלמיד בישיבה הזו. זה הרבי הרש"ב. אחר כך יש על כך אריכות, יש דבר מאד יפה על זה. מה התפקיד של פנסאי, מה הוא עושה בכל מיני מקרים קשים, נדבר בפעם אחרת.

השראת קדושה מכח הצמאון והשפלות

עוד פעם, לצדיק הגמור אין כל כך את הענין של ״לבו דואג בקרבו״. אמרנו שלזה קוראים השקפה של צדק לעומת השקפה של טוב. כיוון שחסר לו התנאי של "לבו דואג בקרבו", לכן הוא לא כל כך צריך לסתרי תורה. לכן הסימן לדעת אם יש לו אותו או לא הוא באמת עד כמה הוא משתוקק לפנימיות התורה. מי שיש לו ״לבו דואג בקרבו״ זה מתבטא בכך שיש לו צימאון מאד גדול לסודות, לפנימיות התורה. רק סתרי תורה יכולים לשמח את הדאגה הזאת, הכוונה קצת לנחם אותו בעת הצרה שלו.

וְצִמָּאוֹן לִבָּם מִקֶּרֶב אִישׁ וְלֵב עָמֹק בְּרִשְׁפֵּי אֵשׁ שַׁלְהֶבֶת־יָהּ [מתוך ״לבו דואג בקרבו״ יש לו גם צימאון מקרב איש בבחינת ״רעותא דלבא יתיר וחילא סגי לאתקרבא למלכא״, זו השלהבת י-ה], אֲשֶׁר הִיא הַמְּבִיאָתָם לִהְיוֹת הוֹלֵךְ בְּאוֹר בִּרְעוּתָא דְּלִבָּא יַתִּיר וְחֵילָא סַגִּי מִשִׁפְלוּתָם [כל ההתעוררות, התשוקה שלהם, היא מנקודת השפלות שלהם],

על זה דיברנו הרבה אתמול – לדבר על תשוקה להתעלות ברוחניות, בלי שהיא מבוססת על הנקודה של השפלות, ״לבו דואג בקרבו״, זה כמו בלון ריק לגמרי. כל השאיפה העצומה לה׳ ולפנימיות התורה באה רק משפלותם, כמו שהוא כותב פה. זוהי ה״רעותא דליבא יתיר וחילא סגיא משפלותם״.

אֲשֶׁר בַּמֶּה נֶחְשָׁבִים כַּנַ"ל [הרי הם נחשבים בעיני עצמם לשום דבר ו״אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא". הדבר הזה, שהם ׳מה׳ בפני עצמם, לא כלום], הִיא הַגּוֹרֶמֶת לָהּ לְהַשְׁרָאַת קְדֻשָּׁתוֹ יִתְבָּרַךְ עֲלֵיהֶם,

רק זה משרה את קדושת ה׳ עליהם, לא שום דבר אחר, רק השפלות עצמה. לא אהבה, לא יראה, כל המדות הטובות, הן לא אלו שמשרות את קדושת האלקות, רק השפלות שלהם, שהיא ״לבו דואג בקרבו״. זו הבחינה של ארץ ישראל, כמו שאמרנו קודם, הבחינה של ״מאד מאד הוי שפל רוח״[יח], על ידה מכירים בטובת הארץ, ״טובה הארץ מאד מאד״[יט].

כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב וְאֶת דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ אֶשְׁכּוֹן [הבאנו זאת אתמול. דווקא מי שדכא ושפל רוח, ה׳ שוכן אתו, רק זה גורם להשראת אלקותו יתברך].

ב.                הוראת שעה בעבודת בעלי התשובה

דקדוק הצדיקים במצוות

עכשיו משהו חדש, עוד הבדל גדול בין צדיקים גמורים ובין בעלי תשובה:

וַעֲדַיִן צְרִיכִים אָנוּ לְמוֹדָעִי עוֹד חֲלֻקָּה אַחַת אֲשֶׁר בֵּין עֲבוֹדַת הַצַּדִּיקִים לַעֲבוֹדַת הֲבַעֲלֵי תְּשׁוּבָה, כִּי עֲבוֹדַת הַצַּדִּיקִים הִיא שֶׁלֹּא לָזוּז מִדֶּרֶךְ הַתּוֹרָה כִּמְלֹא נִימָה,

עכשיו הוא מתחיל עם הקו השני עליו דיברנו שלשום. הסברנו שמתוך התשוקה של בעל תשובה, בדרך כלל היא גורמת לו להדר יותר ויותר בקיום מצוות. אבל יש לפעמים שהיא יכולה להתבטא בדיוק ההיפך, כביכול שהיא מעבירה אותו על דעתו לגמרי.

דבר כזה לא יקרה אף פעם אצל צדיק. גם על צדיק כתוב כאן שהוא מהדר מאד מאד, אבל הוא הכל במדה והגבלה, הוא אף פעם לא יצא מהגבולות. בעל תשובה, שגם לו יש תשוקה להדר הרבה מאד מאד, כיוון שיש לו ״רעותא דלבא יתיר וחילא סגי לאתקרבא למלכא״, התשוקה האינסופית הזו מתוך השפלות שלו ואי-שביעות הרצון המוחלטת מעצמו, לפעמים מתבטאת, לכאורה, שלמראית עין הוא זז מדרכי התורה. מה שאין כן הצדיק שמוגבל היטב בההגדרות של התורה, הוא אף פעם לא יצא מההגדרות שלה. זו הנקודה השניה החשובה שהסברנו שלשום ועכשיו הוא מתחיל לדבר עליה.

המנטליות של הצדיק הגמור היא צדק, הוא צריך להיות צודק. לכן אסור לו חלילה לזוז כחוט השערה מדרך התורה, ״כמלוא נימה״.

וּלְקַיֵּם כָּל דִּקְדּוּקֵי סוֹפְרִים עַד קְצֵה הָאַחֲרוֹן שֶׁיַּד שִׂכְלָם וְכֹחָם מַגִּיעִים [כמה שהוא רק מסוגל להיות מאה אחוז בסדר עם השולחן ערוך, כך הוא עושה]

עבודה בבחינת "הוא״

אֲבָל בַּעֲלֵי תְּשׁוּבָה מִצַּד שֶׁהוֹלְכִים בַּקֹּדֶשׁ לַעֲבוֹדָתוֹ הוּא

הם הולכים בקדש. קדש היא מדרגה מובדלת. תמיד כתוב ש"קדש מלה בגרמיה״[כ], דבר שמובדל ואפילו מהשכל של הנפש האלוקית. לכן גם הרב קוק כל כך אוהב את המילה קדש, מובדל.

מה הוא מתכוון במלים "לעבודתו הוא"? לפסוק ״ועבד הלוי הוא״[כא]. בסוף פרשת קרח כתוב ״ועבד הלוי הוא״. ״הוא״ פרושו נסתר, נעלם. כל העבודה היא לעצם הנעלם, לעצמות ה׳, שנעלם אפילו לגבי התורה. בחסידות אומרים[כב] שזהו ההבדל בין מי שבטל לרצון או בטל לבעל הרצון. השולחן ערוך הוא הרצון, וה״הוא״, הנעלם, ה׳ בעצמו, הוא בעל הרצון.

הוא אומר שהבטול כתוב גם בהבדל בין ״נעשה ונשמע״[כג]: ״נעשה״ הוא הבטול לבעל הרצון ו״נשמע״ הוא הבטול לרצון. בעל תשובה האמתי הולך בקדש ״לעבודתו הוא״, הכוונה שהוא עובד את העצמות. זה בדיוק כמו שאמר הרבי מאיז׳ביץ, אבל כאן מוסבר היטב על דרך חב"ד. שם הוא אמר שמי שאמתי בעצמו עושה לפעמים דברים שלמראית עין נראים לא בסדר מאה אחוז, בגלל שהוא הולך באמת הנעלם של עצמו עם הנעלם של ה׳.

המדרגה בה הנעלם שלך מתחבר עם הנעלם של ה׳ והוא העיקר בחיים נקראת עבודת ״הוא״. הדבר הזה כתוב בזהר[כד] על הפסוק ״ועבד הלוי הוא״. קו העבודה, קו השמאל, הוא קו הלויים וזהו גם קו התשובה. על הלוי כתוב ״ועבד הלוי הוא״, זו ההתקשרות לעצם הנעלם.

[מתוך העבודה הזו של בעל תשובה הוא מגיע למשהו מעל השכל?] בדיוק. [הוא אפילו לא יודע אם זה בא ממני או מה׳] אכן, בודאי שאחרי שיעשה דבר שבבחינת ״הוא״, שיראה כאילו שהוא לא מאה אחוז בסדר, בודאי שהוא גם ירגיש כך, הוא יצטער על זה.

לדוגמה, מה הדבר הפשוט ביותר שהחסידים עושים שלא בדיוק בסדר על פי תורה? הדבר הפשוט הראשון הוא שמתפללים אחרי הזמן. זו תמיד הביקורת הראשונה שמבקרים את החסידים, שהם מתפללים מאוחר לפי השולחן ערוך. הגם שרבי נחמן אמר שלא צריך, אולי נדבר על זה אחר כך, אבל בכל זאת דרך החסידים, אפילו מימי הבעל שם טוב והלאה, היא להתפלל מאוחר. הענין של תפלה מאוחרת היא לא בסדר.

חסידות סלונים ורבי משה מקוברין

יש אחד מגדולי הצדיקים, אולי שמעתם ממנו, נסביר מאיפה הוא בא – רבי משה מקוברין. רבי משה מקוברין הוא הרבי של רבי אברהם מסלונים, הרבי הראשון של חסידי סלונים, עליו בוודאי שמעתם. הוא עצמו תלמיד של רבי נח מלעכוויטש, הבן של רבי מרדכי מלעכוויטש, תלמיד של רבי שלמה מקרלין.

אצל המגיד, בזמן אדמו"ר הזקן של חב"ד, היה רבי שלמה מקרלין. היה גם את רבי אהרן מקרלין, אבל הוא נפטר לפני המגיד, נקרא רבי אהרן הגדול. התלמיד שחי אחר כך והיה בן גילו של אדמו"ר הזקן הוא רבי שלמה מקרלין. היו לו כמה תלמידים גדולים מאד, שלא נסביר על כולם, אבל אולי הכי חשוב מהם הוא רבי מרדכי מלעכוויטש והבן שלו הוא רבי נח מלעכוויטש. היתה קצת מחלוקת בינם לבין חב"ד בגלל רבי אברהם מקאליסק שהיה פה בארץ ישראל. כל הזמן היה תומך באדמו"ר הזקן, אחר כך הוא החליף את התמיכה ברבי מרדכי מלעכוויטש, סיפור שלם.

איך שלא יהיה, מכל הצורות של חסידות, באופי הפנימי – הרי הענין של חב"ד הוא פנימיות – החסידות הכי קרובה היום לחב"ד היא סלונים. לכן חשוב קצת להכיר את ההשתלשלות שלה.

שוב, היו שני רבנים מלעכוויטש, רבי מרדכי מלעכוויטש ורבי נח מלעכוויטש. אחר כך היה רבי גדול מאד, רבי משה מקוברין. בדור שלו הוא היה בן גילו של הצמח צדק, מי שכתב את האגרת, באותו דור. הצדיקים של אותו הדור היו מכנים אותו ׳איש אמת׳, כמו שבזמנו רבי פינחס מקוריץ, התלמיד של הבעל שם טוב, הצטיין במדת האמת, גם בקוצק יש את הענין של אמת. אבל אותו צדיק שעבד כל החיים על האמת הוא הרבי-הצדיק רבי משה מקוברין. הוא גם היה בעל נגינה נפלא.

אופיה החב"די של חסידות סלונים

כמו שאמרנו, סלונים הכי קרובה ברוחלחב"ד, אז גם אפשר לשמוע זאת בניגונים. הרוח הפנימית היא מה ששומעים בנגינה. אם פעם תלכו, מי שגר כאן בירושלים, לסעודה שלישית בסלונים ותשמעו את הנגינה שלהם תשמעו שיש לה קרבה עמוקה לחב"ד. חב"ד היתה ברוסיה ולידה נמצאת ליטא. עוד פעם, ליטא הרי היא המרכז של התורה. דוקא היא החסידות שהיתה שם הכי הכי שכלית והכי פנימית.

חב"ד ששייכת לליטא ורוסיה, היא פנימיות ממש, וגם סלונים. מענין שחסידי סלונים עצמם היו מכירים בכך שחב"ד יותר גדולה מהם. יש פתגם בין חסידי סלונים שחב"ד היא הראש וסלונים היא הלב. כמו שלפעמים רוצים לומר כך על היחס בין חב"ד לברסלב, שחב"ד היא המח וברסלב הלב. זה אף אחד לא אמר, אבל מה שכן, יש פתגם אצל חסידי סלונים עצמם שחסידי חב"ד הם המח של החסידות וחסידות סלונים היא הלב של המח הזה.

[יש הרבה חסידים בשם סלונים] לא, זהו שם המשפחה של אדמו"ר הזקן, הבת של אדמו״ר הזקן, הוא בא מהעיר, היתה עיר סלונים, עיר קרובה באותו אזור, ומהעיר הזו יצאה כל המשפחה שלהם. עוד פעם, הכל אנחנו אומרים רק דרך אגב להכיר קצת כל מיני ענינים.

חוץ מחסידות חב"ד, ספר החסידות הכי עמוק בהשכלה הוא הספר ׳חסד לאברהם׳ שכתב רבי אברהם מסלונים. מי שרוצה פעם לראות ספר מאד מאד עמוק בדרך החסידות, חסידות ממש, דרושים ארוכים, לא בדיוק הסגנון של חב"ד, כמובן, זה לא חסידות חב"ד, אבל בכל זאת הדבר שהכי קרוב לה מכל ספרי החסידות הכללית הוא הספר ׳חסד לאברהם׳ של רבי אברהם מסלונים. רבי אברהם מסלונים היה התלמיד המובהק של רבי משה מקוברין.

יש עוד משהו מאד יפה בסלונים. סלונים היא החסידות היחידה שבפירוש הרבי לא היה צריך להיות הבן של הרבי הקודם. כל פעם בחרו ממש החסידים הוותיקים מי הכי ראוי להיות רבי. עד היום הזה, אפילו עכשיו, יש להם בעיה עם רבי. עכשיו כמובן יש ירידת הדורות, לא כמו שהיה פעם, אבל בכל זאת עד היום הזה זקני החסידים בוחרים את הרבי בכל פעם. זו החסידות היחידה שהולכת על העיקרון של גדלות פנימית. לא צריך להיות דוקא בן, זה לא ענין של ירושה, שאחד יורש את השני. עוד פעם, יש משהו מאד מאד פנימי דוקא בסלונים שאי אפשר למצוא במקום אחר. זה רק דרך אגב.

[גם בחב"ד זה הולך כך?] באופן עקרוני זה צריך ללכת כך. לכן אחרי אדמו"ר הזקן לא היה ברור שאדמו"ר האמצעי יהיה, ולכן באמת היה מישהו אחר, רבי אהרן מסטראשלה שגם היה רבי. אחרי אדמו"ר האמצעי גם לא היה צריך להיות הצמח צדק, את רבי אייזיק מהומיל רצו לעשות רבי וכך הלאה. מהצמח צדק והלאה לא היה מישהו מבחוץ לגמרי. אבל לצמח צדק היו חמישה בנים, כל אחד היה רבי אחר. זה היה כמו כל החצרות של האדמו״רים.

אצל הרבי שליט״א, באמריקה, אבל בעיקר כאן – אני שמעתי את הסיפור הזה מהרבה זקנים ואפילו חותני שליט״א היה נוכח – היתה ועידה בין החסידים לבחור בין הרבי שליט״א לבין גיסו, שיותר מבוגר ממנו. הכי גדול בירושלים היה הרב זוין ע״ה. הרב זוין ועוד הרבה מגדולי החסידים ישבו יחד ולפי מה שהכירו היו צריכים להכריע. זה היה כאן בארץ. גם באמריקה היה כמובן. במשך הזמן התברר ממילא מי זה הרבי, אבל באופן רשמי לקח שנה שלמה אצל הרבי שליט״א. [הכתירו אותו] בסוף השנה הדבר התברר, היו מופתים, היו כל מיני דברים על טבעיים. בסוף השנה הראשונה זה היה ברור. בכל זאת עשו פה ועידה בירושלים.

קבלת הנשיאות בחב״ד

עוד הפעם, עקרונית אפילו בחב"ד צריך להיות כך. למעשה, מהצמח צדק ודאי, זה הלך במשפחה. אפילו אצל הצמח צדק עצמו, רבי אייזיק מהומיל לא קיבל את הנשיאות בגלל סיפור שלם: הוא ממש עמד לקבל את הנשיאות, להיות רבי, ופתאום הצטייר לפניו אדמו"ר הזקן, שפעם אמר לו דרך אגב, "אייזיק, תעשה טובה עם הנכד שלי". פעם אחת אדמו"ר הזקן אמר לו דרך אגב, שיעשה טובה עם הנכד. ברגע שהוא שם את הרגל להיות על המרכבה שעמדה ליד הבית שלו להסיע אותו לנשיאות, לליובאוויטש, להיות הרבי, הוא רק שם את הרגל ופתאם נזכר במחזה הזה, ומיד הוריד את הרגל. באותו רגע שהוא לבש את הגרביים הלבנות להיות רבי, כל העולמות נפתחו לו. אחר כך לרדת, זה היה ניסיון עצום. זה לגבי הענין. אבל בסלונים עדיין עד היום הזה יש את העיקרון לפיו הרבי לא בא מהמשפחה ממילא, אלא הכל תלוי בגדלות.

בברסלב גם עושים את זה. אבל איך? על ידי כך שאין בכלל רבי. ממילא מי שחסיד יותר גדול הוא המשפיע. החסרון הוא שכשאין מנהיג בכלל יכולים להיות אלף משפיעים. לא חייב להיות אחד שהוא הכי גדול.

צער על תפלה מאוחרת

שוב, היינו באמצע הסיפור. היה רבי משה מקוברין, שהיה ׳איש אמת׳, כך כינו אותו – הכל היה לענות לדרור – והוא כותב במקום אחד על מי שמתפלל אחרי הזמן, במיוחד צדיק הוא כותב. עוד פעם, אצל חסידים זה היה מנהג פשוט שמתפללים מאוחר, תיכף נסביר את זה יותר. הוא אומר שמי שמתפלל אחרי הזמן, עם זה שהוא עושה זאת כביכול במסירות נפש, הוא צריך להצטער עמוקות, בצורה הכי עמוקה, על כך שלא עושה כמו שכתוב בהלכה. גם, עוד יותר עליו צריך להצטער שעושה רושם לא טוב על אחרים שכביכול משפיע דבר רע לאחרים, שנותן דוגמה של אחד שלא מקיים את ההלכה. הוא אומר שמי שאין לו צער עמוק מזה גופא, ממה שהוא עושה, הוא ודאי שלא שייך לזה.

זה משהו מאד יפה: רק אם זה הולך יחד עם צער עמוק, יתכן שאולי שייך לענין זה. אבל אם זה לא הולך יחד עם צער עמוק זה בכלל סתם. מה שדרור אמר כתוב בשם רבי משה מקוברין. [על מה הוא צריך להצטער?] על כך שהוא מתפלל מאוחר ושהוא גם עושה דוגמה רעה לאנשים. בגלל שהוא בעל תשובה הוא חייב לעשות זאת, אין לו ברירה.

עבודת הלב של בעל תשובה – "ה' יראה ללבב"

עכשיו הוא מתחיל להסביר את ההבדל בין בעל תשובה לבין צדיק גמור: בעל תשובה הולך בקדש, המדרגה שלו היא מובדלת אפילו מהשכל של התורה. עבודתו בבחינת הנעלם, ״ועבד הלוי הוא״, בחינת "נעשה" שלפני "נשמע". בחסידות קוראים לזה בטול לבעל הרצון שלמעלה מהבטול לרצון:

בְחֵילָא יַתִּיר וּרְעוּתָא דְּלִיבָּא יָתִּיר בְּרִשְׁפֵּי אֵשׁ שַׁלְהֶבֶת־יָ-הּ כַּנַ"ל בַּאֲרֻכָּה,

כבר פעמיים הוא כותב ״שלהבת י-ה״. למה הוא דוקא מדגיש את זה? בגלל שזו גם בחינת "הוא". כתוב ״הנסתרֹת להוי׳ אלהינו״[כה] אותיות יה, ״והנגלֹת לנו ולבנינו״. זה מה שהוא רוצה להדגיש כאן. הוא כותב שמדרגת בעל תשובה היא "שלהבת יה", ״הנסתרֹת להוי׳ אלהינו״, אבל העבודה של הצדיקים הגמורים היא וה, ״והנגלֹת לנו ולבנינו״. הוא אומר שכל עבודת בעל תשובה היא בבחינת "שלהבת יה", שהיא עצמה ענין של עבודת "הוא" הנעלם.

הִנֵּה בְּסִבָּה זוֹ יִדְמֶה לִפְעָמִים לְעֵין הַמַּבִּיט בַּהַבָּטָה חִיצוֹנִית [הוא עושה כאן הרבה תנאים. מי שמביט על בעל תשובה בהבטה חיצונית, נראה-נדמה לו] שֶׁהֵם נוֹטִים קְצָת מִדִּקְדּוּק אֵיזֶה מִצְוָה [שיש איזו מצוה שנוטים קצת ממנה, כך נראה]. אֲבָל ה' יִתְבָּרַךְ יִרְאֶה לַלֵּבָב,

כתוב שה׳ רואה ללבב והאדם רואה לעינים, יש פסוק. אצל מי נאמר ״הוי׳ יראה ללבב״[כו]? אצל דוד המלך. אפילו שמואל לא הבחין בין הבנים של ישי מי ראוי להיות המלך. שמואל אמר על עצמו ״אנכי הרֹאה״[כז] אבל ה׳ הוכיח לו, ׳לא אתה הרואה׳. אפילו אתה, ״שמואל הרואה״[כח], הנביא הכי גדול ששקול כנגד משה ואהרן[כט] – עליך כתוב ״האדם יראה לעינים והוי׳ יראה ללבב״. שמואל כאן הוא כמו הצדיק הגמור הכי גדול שיכול להיות והוא לא יכול לראות את בעל התשובה האמתי, שהוא דוד מלך ישראל, רק ה׳ יכול לראות אותו.

כמו שלמדנו ב׳מי השלוח׳, רק ה׳ רואה את הכונה הפנימית של הלב. זה נקרא ״תפארת לו מן האדם״[ל]. זהו עוד ענין – בעל תשובה הוא דוד המלך, ״דוד מלך ישראל חי וקים״[לא], שלפעמים נראה שנוטה קצת, ולכן אפילו שמואל הנביא לא יכול להכיר אותו. על כך כתוב שהאדם רואה לעינים ואז כשהוא רואה אחד שלא בדיוק מקיים מאה אחוז – ״הוי׳ יראה ללבב״.

הרמח״ל וגדולתו

עכשיו בא לי רעיון שצריך לומר אותו בקול רם, כדי שאולי הוא יתברר קצת. יש סיפור שמספרים על הרמח"ל, כנראה שסיפרתי אותו כמה פעמים, הרמח"ל הוא אחד המקורות של כל שיטת המתנגדים. הרי הגר"א העריץ את הרמח"ל יותר מכל גדול אחר בדורות שלפניו. הוא היה אומר שאם הרמח"ל היה חי הוא היה מכתת רגליים ממש בשביל ללכת אליו. ספר המוסר שלו, ׳מסילת ישרים׳, התקבל כספר המוסרי העיקרי שלומדים, וגם ספרי קבלה, אצל המתנגדים כמו הגר"א, מי שלומד קבלה את עיקר היסודות הוא צריך לבנות מתוך הספרים של הרמח"ל – ׳קל"ח פתחי חכמה׳ ועוד ספרים. עוד פעם, לפי שיטת המתנגדים מי שרוצה להתעסק בפנימיות התורה בונה את כל היסודות על פי כתבי הרמח"ל.

הרמח"ל היה אדם גדול מאד, גם צעיר מאד. יש לו הרבה דמיון גם לאריז"ל וגם לרבי נחמן מברסלב. היה עילוי עצום, כל הגדולה שלו היתה בצעירותו, הוא נפטר מאד צעיר, אפילו לפני רבי נחמן, הוא נפטר בגיל 36 נדמה לי, בערך כמו האריז"ל. הוא עלה לארץ. [אומרים שהוא נשמת רבי עקיבא] טוב, לכן הוא קבור אצלו. נדמה לי שראיתי ברור שהוא נפטר לפני גיל ארבעים. איך שלא יהיה, הוא נפטר צעיר מאד. הוא היה איש שכולם לא הבינו אותו. לכן היו כאלה שאפילו שמו אותו בחרם וכיוצא בזה. בקיצור היו לרמח"ל הרבה צרות, אבל אחר כך הכירו בו שהוא אדם גדול מאד. בכל זאת, יש לו סיפור מאד מענין.

עיקר הביקורת נגדו היתה שהוא יסד ישיבה של קבלה כאשר הוא עצמו היה בחור, אפילו לא היה נשוי. היה כל כך צעיר, בחור. לא רק שלמד קבלה, אלא גם לימד קבלה לתלמידים והדריך אותם. זה מאד לא מצא חן בעיני גדולי הדור. יש כל מיני דברים, אבל זה הדבר העיקרי.

[אחר כך הוא התחתן?] בגיל יותר מבוגר, אבל הוא דחה את החתונה בכמה שנים. זה מאד מאד לא מצא חן. להתחתן אז בגיל 22 זה כמו היום להתחתן 40-45. הוא כותב על עצמו דברים גדולים, כמו רבי נחמן כמעט. הוא כותב בגיל 18 שעכשיו השיג שליש מדרגת האריז"ל ושאריז"ל לא ניתן לכתוב ולו כן ניתן. הוא כתב זהר, הוא כתב תיקוני זהר, דברים שאין לנו. חוץ מהספרים שיש לנו, יש לו המון ספרים שאין לנו. הוא כתב בעצמו זהר ותיקוני זהר וכל מיני דברים כאלה. הוא ראה בעצמו ניצוץ גדול מאד של המשיח.

עוד פעם, היו לו תלמידים מגיל צעיר מאד ובגיל 18 הוא כבר אמר שהוא לא מפסיד רבע שעה אחת ביממה מלכוון את שינוי צירוף אותיות י-ה-ו-ה – כל רבע שעה יש כונה אחרת של שינוי הצירוף, דיברנו על זה פעם – והכוונה שהוא לא ישן יותר מרבע שעה בפעם אחת, ולכן לא החסיר. בכל שעה יש שם הוי"ה, כל אות היא רבע שעה. יש ארבע אותיות, אז כל אות לוקחת רבע שעה. בתחלת כל רבע שעה צריך לכון את האות שעכשיו מתחילה. הוא אומר שמגיל 18 הוא לא החסיר אף פעם אות אחת מהכונה, וכיוצא בדברים כאלה. [תוך כדי השינה הוא כיוון?] כנראה הוא לא ישן יותר מכמה דקות בפעם. איך שלא יהיה, הוא היה אדם גדול ביותר.

גם ראוי לציין שהוא כתב שירה, כל מיני דברים, כמו שרבי נחמן כתב ספורי מעשיות, לא המסלול המקובל והרגיל.

משיח בעיני הרמח״ל

בקיצור, פעם אחת הרמח"ל נסע עם התלמידים שלו, והוא אמר להם, שאל את התלמידים, שיחשבו ויראו אצלו איזו עבירה הכי קטנה, לא עבירה שכתובה בחז"ל, לא עבירה שכתובה בשולחן ערוך, אלא בכל הש"ס, יש המון דברים, כל מיני הנהגות שכתובות בש"ס שלא נמצאות בשולחן ערוך, לא פסק להלכה. יש המון דברים של דרך ארץ, כן לעשות או לא לעשות, מיליוני דברים שכתובים בש"ס שלא באו להלכה בשולחן ערוך. הוא ביקש מהתלמידים שיחשבו, זאת אומרת, יעברו על כל הש"ס ויתבוננו אם יכולים למצוא שהוא עבר על איזה דבר הכי קטן מכל ההנהגות של דרך ארץ, כל דבר שכתוב בכל הש"ס.

הוא אמר להם שאם לא ימצאו לו שום דבר, הוא יהיה המשיח. אבל אם ימצאו לו משהו אחד שלא עשה בסדר, הוא לא יכול להיות המשיח. זה סיפור על הרמח"ל, הוא היה על הסף להיות המשיח. חיפשו וחיפשו וחיפשו, ואיזה תלמיד – היה לו תלמיד טוב, תלמיד בסדר – מצא שפעם אחת הוא יצא, הוא היה בנסיעה אחת, עזב את האכסניה, את בית המלון שלו, אחרי שקיעת החמה. יש מאמר חז"ל אחד – אני לא זוכר איפה הוא כתוב ומהי לשון חז"ל – שכתוב שצריכה להיות ״ביאתך בכי טוב ויציאתך בכי טוב״[לב], משהו כזה. מכאן חז"ל דורשים שלא צריך להיכנס לאכסניה בלילה ולא צריך לצאת ממנה בלילה, רק ב״כי טוב״. מה זה ״כי טוב״? ביום. כמובן שהדבר הזה רק כתוב בחז״ל, לא דבר שנפסק להלכה בשולחן ערוך. בכל זאת, יש אלף דברים של דרך ארץ. יש חיבורים על דרך ארץ. כיוון שפעם אחת הוא נסע בלילה, הוא אמר שהוא לא יכול להיות משיח. הוא אמר שאם כן, אני לא יכול להיות משיח, הפסדתם. אנחנו רואים שהוא צדק, הוא לא היה משיח. איך שלא יהיה, כך הוא הסיפור.

משיח – יחוד צדיק ובעל תשובה

למה נזכרתי מזה? בגלל שכאן כתוב שהענין של דקדוק שלא לצאת מהגבולות אפילו בדבר הכי דק, ב״כי הוא זה״ – זו מדרגת הצדיקים הגמורים ולא מדרגת בעלי תשובה. כאן כתוב שבעל תשובה עושה מיליון דברים שנראים לא בסדר, בגלל התשובה שלו.​ כאן כתוב שהוא רק עשה דבר הכי קטן שנראה לא בסדר, הרי זו מראית עין, וכבר פסל אותו מלהיות משיח.

[המשיח יהיה צדיק או בעל תשובה?] עיקר הענין של משיח הוא תשובה. [אז הוא יהיה בעל תשובה?] צריך להסביר את זה, מה הולך כאן. או שצריך לומר שאם הרמח"ל היה משיח, הוא היה 'מתנגד של משיח' ולא צריך משיח-מתנגד כזה. אם כן, זה טוב, ברוך ה׳ שהוא לא היה משיח, בגלל שיוצא שיש פה השקפה 'מתנגדית' לגמרי, שהעיקר בה הוא להיות מאה אחוז בסדר בחיצוניות. צריך לחפש משהו יותר עמוק.

אפשר לומר, כמו שאמרו עכשיו, שבאמת משיח צריך לכלול את שתי המדרגות. לכן, אפילו שבעל תשובה רגיל באמת נוטה לפעמים מדרך התורה, ורואים עליו כל מיני דברים שלא נראים בדיוק מאה אחוז, בכל זאת המשיח צריך להיות צדיק גמור וגם עם כח התשובה. כנראה שאצלו תהיה שלימות השילוב של שני הדברים ולא יראו עליו דברים שאינם בסדר. לפי מה שלמדנו[לג] בספר ׳מי השלוח׳[לד] – גם הוד וגם הדר. אם יש גם הוד וגם הדר, שהם גם פנימיות וגם החיצוניות –אפשר גם לפי זה לתרץ את מה שרבי נחמן אומר, כמו שאמרנו קודם, שצריך לדייק בזמן התפילות.

רבי נחמן היה אומר ומתבטא, עד כדי כך, שאם ימצאו בכל הספרים שלו איזה דבר שנגד הפרט הכי קטן בשולחן ערוך שיוציאו אותו מהספר ויקרעו או ישרפו אותו. יש ביטוי כזה. מאוד מענין הקשר בין רבי נחמן ובין הסיפור עם הרמח"ל. מה שהרמח"ל אמר לגבי עצמו, ההתנהגות של עצמו – רבי נחמן בעצם אמר דבר דומה לזה לגבי הספרים שלו. הוא אמר שאם איזה תלמיד ימצא איזה דבר בתוך הספרים שלו, הדבר הכי קטן שלא מאה אחוז לפי שולחן ערוך שישרפו אותו.

מה הוא רוצה לומר בזה? שיהודי צריך להיות משועבד מאה אחוז, אלף אחוז, לשולחן ערוך.​​​​​​ עד כדי כך, שאם מישהו יגלה שיש לו אות אחת שלא כמו השולחן ערוך, שיקרע אותה מהספר וישרוף. כך יש ביטוי של רבי נחמן.

לכן באמת רבי נחמן היה אומר שלא צריך להתפלל ב-10:00, צריך להתפלל בזמן, כל אדם, מאה אחוז לפי השולחן ערוך. אפשר לומר גם כאן אותו דבר, שרבי נחמן רוצה שהצדיקים עצמם, התלמידים והחסידים שלו, יהיו שתי המדרגות יחד – גם צדיקים גמורים וגם בעלי תשובה. כך אפשר להסביר בצורה טובה.

מתנגד ('גבול'), חסיד ('בלי גבול') ורבי ('בלי גבול בגבול')

בכל זאת, הדבר הזה מאד קשה ליישום, כמו שאפשר להבין מתוך סיפור אחר. נספר עוד סיפור שסיפרנו פעם על רבי הלל מפאריטש. בקשו ממנו להסביר את ההבדל בין חסיד למתנגד לרבי. יש שלש מדרגות: מתנגד, חסיד ורבי.

הוא הסביר כך, במלים קצרות: מתנגד הוא גבול, חסיד הוא בלי גבול ורבי הוא בלי גבול בגבול, גילוי העצמות. זה היה הביטוי המפורסם של רבי הלל מפאריטש[לה]. המתנגד הוא גבול, חסיד הוא בלי גבול, והרבי הוא בלי גבול בגבול.

בלי גבול בגבול הוא כח העצמות, בגלל שהוא נושא הפכים. המשיח הוא בודאי רבי, הוא צריך להיות בלי גבול בגבול, אז ודאי שגם בחיצוניות הוא לא נוטה משום דבר – הבלי גבול שלו הוא בגבול. כך צריך להסביר את הסיפור של הרמח"ל. אם תופסים את הסיפור הזה בחיצוניות, שהמשיח הוא אחד שמאה אחוז בסדר – זה הצדיק הגמור כאן, לא המשיח. לכן אסור לתפוס את הסיפור הזה בחיצוניות.

אבל אם תופסים אותו יותר פנימי, כמו בחיבור כאן שזו כל המטרה שלו – הרי כל החיבור כאן בא לעשות שלום ואיחוד בין שתי המדרגות. אם המשיח באמת יהיה איחוד הנסתר והנגלה יחד, בלי גבול בגבול אפשר יהיה להבין לפי זה את הסיפור של הרמח"ל. אפשר להבין גם את מה שרבי נחמן אומר שצריך לקיים כל דבר 'פונקט', בדיוק. רק מה? אצל רבי נחמן זה קשה עדיין, בגלל שהוא דורש זאת מהחסידים.

אם דורשים זאת מחסידים, זה קצת מגביל את הבלי גבול שלהם. מחסיד אי אפשר לדרוש להיות כמו רבי. לכן לגבי חסידים הדרישה קצת מורידה את התשובה. איך אפשר לומר שרבי נחמן מאזן את זה? עם הרבה התבודדות. הרבה התבודדות, הרבה צעקה, הרבה השתפכות הנפש – הכל תשובה, הכל שפלות ותשובה. בכך הוא מאזן שצריך לקום בבוקר ולהתפלל. למה זה? בגלל שהוא לא מקשר את התפלה של הבוקר עם ההתבודדות, הוא עושה מהן שני דברים. בחב"ד אלו לא שני דברים, רק דבר אחד.

חב״ד – חיבור התפלה וההתבודדות

זה דבר חשוב: בחב"ד העבודה הפנימית שבלב ותפלת שחרית באצילות הן דבר אחד, לא שתי פעולות. מכיון שהעבודה הפנימית היא למעלה מהגבול, ממילא התפלה, מתי שאתה מתפלל באצילות, גם היא למעלה מהגבול. הכל תלוי לפי העבודה הפנימית. העבודה הפנימית יכולה להוציא את התפלה מהזמן שלה. לעומת זאת, רבי נחמן עושה פשרה כזו, שהתפלה של הסידור היא עבודה פנימית, ׳תקום בבוקר תתפלל׳, וחוץ מזה יש את ענין ההתבודדות, אותה תעשה בלילה או בזמן אחר. ודאי שיש להם תפלה, אבל בתפלה צריכים לקיים בדיוק את ההלכה. עוד פעם, הגבול מחייב את הדבר על פי ההלכה. הלכה היא גבול. אין הכוונה שלא היו יכולים להתפלל בעבודה פנימית, אבל עיקר העבודה, ׳לצאת מעצמו׳ בהשתפכות הנפש, היה התבודדות. יש חסידי ברסלב שעושים התבודדות תוך כדי התפלה, אבל מבחינת הזמן זה היה חייב להיות בדיוק לפי ההלכה.

[זו הכנה?] גם הכנה וגם מחוץ להכנה, זה ענין בפני עצמו. [כתוב בתניא שפרטי המצוות הם בטוי של רצון ה׳] לא אמרנו שהגבול הוא לא בסדר, עכשיו אנחנו חוזרים לזה, לקשר את הצדיק הגמור. ודאי שזהו רצון ה׳. הוא רק אומר שיש רצון יש בעל הרצון.

נסביר: ההלכה היא הגבול של רצון ה׳ בדיוק. היא הצדק, הצודק, הצדיק הגמור. בעל תשובה שקשור ל״הוא״, לעצם, לפי ההתקשרות הזו, לפעמים, זה מה שמפריע את המשקל. אם לפעמים זה נמשך לו, הוא רוצה להתקשר לה׳ על חשבון איזה גבול של הלכה, אפילו שהיא רצון של ה׳. אז בשביל להתקשר לבעל הרצון הוא עובר את גבול הרצון. יש לזה משל מאד יפה לזה בהמשך.

אפילו שאתה אומר שחסיד ברסלב מתפלל שלוש שעות, החסידים של חב"ד האמיתיים של פעם היו מתפללים כל היום. למה היו קמים לפנות בוקר? הם לא קמו ב-10:00 בבוקר. היו קמים לפנות בוקר והיו גומרים שחרית לפנות ערב. חסיד חב"ד היה שם את הרגל על הספסל ואחרי 9 שעות היו מוצאים אותו בדיוק באותו מקום אומר ״שמע ישראל״. לוקח 9 שעות בדיוק לומר.

שוב, מי שההלכה אצלו היא הלכה, אז יש הלכה, צריכים לגמור את התפלה עד זמן מסוים. רבי נחמן מאד הקפיד שיעשו זאת לפי הזמן. רבי נחמן אמר שכל החסידות שעושים לא לפי הזמן היא טעות. הוא אמר בפירוש שכל אלה שמתפללים אחרי הזמן זו טעות גמורה. כאן חסיד הוא אחד שלמעלה מהזמן, בגלל שהוא למעלה מהגבול.

[אי אפשר לשלב?] זה בדיוק מה שאמרנו קודם, שזו באמת הפשרה, שתתפלל בזמן ואחר כך תתפלל כל היום כולו, תעשה התבודדות. רק מה, בחב"ד שניהם היו דבר אחד, לא עשו מהם שני דברים. אי אפשר לחלק את הכחות, צריך לחבר את כולם יחד. בסוף יצא שכל התפלות היו אחד אחרי השני בלי הפסק. היו הרבה חסידים שלא היה אצלם הפסק בין שחרית למנחה וערבית. זה היה ברצף. הרבי שליט״א הוא באמת הדוגמה הכי טובה של בלי גבול בגבול, בגלל שהוא באמת עושה כל דבר בתכלית הדיוק, מקפיד מאד על הדיוק. לכן תיכף נגיע להמשך הענין, יש כמה עניינים, הוא כותב בהמשך דבר שבקושי שמעו עליו – שחסידים רוקדים באמצע שמונה עשרה. חושבים שרק חסידי ברסלב רוקדים, אבל חסידים אמתיים של פעם היו רוקדים באמצע שמונה עשרה.

תפלה וזמני התפלה

יש על כך מכתב מפורש מהרבי, הוא כותב שזה שייך למי שזה שייך, אבל היום מי שילמד מההתנהגות הזאת ויעשה דוקא, יתעקש, זה דבר גרוע מאד. כך כתוב בספר המנהגים של חב"ד. הרבי אמר שהוא לא מדבר על ריקודים, אבל מה שפעם היו צועקים ומדברים באמצע שמונה עשרה כל מיני מילים ביידיש וכיוצא בזה – חלילה ללמוד מההתנהגות הזו לעשות כך.

באמת הרבי צימצם את זה, שחלילה בכלל לעשות. למה? ברגע שאתה עושה כמו שאותו חסיד עשה, אתה מבסוט מעצמך. אותו חסיד שעשה את זה, אם היה אחר כך תופס את מה שהוא עשה הוא היה מצטער, הוא יודע שהוא עשה לא בסדר, כמו שלמדנו אתמול. הוא מצטער על זה, בגלל שכל מה שהוא עשה זה מ״לבו דואג בקרבו״. אבל אם מישהו אחר יעשה בדרך חיקוי, זה לא יהיה בגלל ש״לבו דואג בקרבו״, בדיוק ההיפך, שהוא מבסוט מעצמו – הוא חסיד גדול, הוא רוקד באמצע שמונה עשרה. חס וחלילה. זה להרוס את כל הבנין.

[מתי בסדר להתפלל?] תשע זה בסדר בדרך כלל, [זה לא אחרי הזמן?] אחרי זמן קריאת שמע או תפלה? אלו שני דברים. בדיעבד יש לך עד 12:00, אבל לכתחילה צריך לפני 10:00, בתשע וחצי. עוד פעם, זה דבר שרק ה׳ יכול לראות ללבב. ברגע שעושים כלל, אני לא יכול לומר לך מותר או אסור. לא יכול לומר לך שמותר אם יש לך הכנה ואסור אם אין לך הכנה. ברגע שאני אומר מותר ואסור, אני עושה מזה איזו מן הלכה. אבל הדבר הזה הוא לא הלכה. אפילו אם אדם עושה זאת יום-יום, יש אחד שעושה את זה יום-יום בגלל שמלכתחילה יש לו איזה מן צורך נפשי לזה. הוא אפילו לא יכול לבטא, אבל כך יוצא לו. אף פעם זה לא יהיה בסדר. ברגע שנאמר שזה בסדר – זה לא בסדר. אי אפשר לומר שזה בסדר, אף פעם. הוא כן עושה הכנות, לא עושה הכנות – כך זה יוצא לו. רק הקב"ה יכול לראות ללבב.

עוד פעם, יש הרבה סיפורים שהחסידים היו הולכים להתפלל מאוחר. אולי גם סיפרנו את הסיפור הזה פעם: היה חסיד אחד ומתנגד אחד, לא חשובים השמות שלהם – החסיד הולך להתפלל מאוחר בעשר והמתנגד כבר חוזר מהתפלה, הוא אחרי הכל. הוא רואה שהחסיד רק הולך עם המגבת למקוה. הוא רק מתחיל. המתנגד אומר לו, 'חסיד טיפש שוטה, אתה לא יודע שיהיה לך גיהנם מזה?'. אז החסיד אומר – זה ביטוי רווח ומפורסם – ׳גיהנם של חסידים יותר טוב מגן עדן של מתנגדים׳. הוא מעדיף את הגיהנם של החסידים יותר מגן העדן של המתנגד.

עוד פעם, זה דבר שאי אפשר אף פעם להצדיק. ברגע שמצדיקים, זה הופך להיות הפך הדבר, זה מה שהוא כותב. זה לא מוצדק. יש צדק וזה לא מוצדק. הסימן העיקרי הוא שהחסיד עצמו לא מבסוט מזה. הכח המניע שלו הוא ״לבו דואג בקרבו״. ״לבו דואג בקרבו״ מביא אותו לזה ותיכף יהיו כמה דוגמאות לכך [זו המדרגה הפנימית שלו?] ודאי, זו הפנימיות, זה מה שלמדנו כמה פעמים ב׳מי השילוח׳.

[אבל יש ענין של תפלה באריכות. אפילו המשפיעים מלמדים את התלמידים שלהם להתפלל באריכות] כל מה שמלמדים היום זה שום-דבר. ואם אומרים לסוס 'תפתח את הסידור שעה שלימה'? זה שום-דבר.

תפלה באריכות ותפלה בצבור

יש תפלה באריכות בצבור בזמן. בספר התניא כותב אדמו״ר הזקן בתחלת אגרת הקדש[לו] שצריך לנהוג שזמן תפלת שחרית בשביל העובדים, הכוונה בשש בבוקר – יהיה שעה וחצי. הוא לא מדבר על תפלה ביחידות בכלל. תפלה ביחידות היתה תמיד ענין של יחידים. אדמו"ר הזקן עושה תקנה שתפלת שחרית בציבור, של בעלי-בתים עובדים שצריכים למהר לעבודה שלהם – צריך לעשות שהתפלה הזאת תהיה שעה וחצי, כולל הכל. תפלת שחרית של בעל-הבית כל בוקר צריכה להיות שעה וחצי בציבור. הוא לא מדבר על עבודה של יחידים. [זה כולל את ההתבוננות?] ודאי, בשביל בעל בית זה כולל הכל, מהקרבנות עד סוף התפלה – הוא אומר שהכל צריך לקחת שעה וחצי.

אדמו"ר הזקן עצמו, שהיה בזמנים לחוצים, כשלא היה לו זמן, אפילו בעצמו, המינימום –  כנראה היה איזה ענין גדול על פי סוד –  מ"ברוך שאמר" עד אחרי שמונה עשרה, שעה בדיוק על השעון.  מ"ברוך שאמר" עד סוף תפלת לחש, בזמנים הכי לחוצים שלו עצמו, היה לוקח בדיוק שעה. כנראה שיש בזה איזה סוד. עוד פעם, החסידים שהתפללו באריכות, התפללו כל היום. איך שמחנכים היום, ודאי שלא מחנכים נכון. לפני כמה דורות בליובאוויטש, היה דוגמאות, היתה ׳עבודה׳, היו זקנים, היתה מסגרת שלמה. כשיש מסגרת, כמו משפחה שלמה, של זקנים, של כמה דורות, ושל חינוך פנימי, זה סיפור אחר. היום אין את זה, לדאבוננו. אם אומרים למישהו ׳יש ענין שתתפלל כמה שעות לבד׳, זה סתם, זה שום דבר, זו לא תפלה... הוא לא יודע מה לעשות שם, הוא רק פותח את הסידור ומסתכל. מה יש לו אחר כך? את הסיפוק הכי גדול, שהוא צדיק הכי גדול.

אחדות מתוך שפלות

זה בדיוק מה שהוא אומר. בעל תשובה, מ-א עד ת, "לבו דואג בקרבו״. זה מניע אותו לכל הדברים הטובים שהוא עושה וגם מניע אותו לעשות דברים שלמראית עין לא נראים מאה אחוז בסדר. אבל ה׳ רואה שהם מאה אחוז בסדר. הוא עצמו לא מבסוט מעצמו. כמו שאמרתי, צריך לשאוף שיהיה גם זה וגם זה, אבל יש לפעמים בחיים שאי-אפשר לתפסוס את החבל משני הצדדים. רק בעל תשובה האמתי ש"לבו דואג בקרבו" עושה לפי הפנימיות, אפילו שלפי החיצוניות לא נראה מאה אחוז בסדר. אבל צדיק גמור תופס בעיקר את החיצוניות, שהיא תהיה בסדר, אין לו בכלל את המודעות לפנימיות.

[אין חשש שאדם יתחיל להתנהג כך כל חייו?] זה מקרה נדיר, יתכן כזה דבר, זה לגמרי חריג, צריך לדון. ודאי שזה יתכן, זה נקרא תשובה. אם הדבר מביא לדברים עם תוצאות מעשיות שליליות – זה הסימן הכי טוב, הכי ברור שזה לא בסדר. אם זה מביא לפירוד הלבבות במקום אחדות וכיוצא בזה, מביא את האדם לפרוש מן הצבור – הרי מה היו כל החסידים, כל הדאגה שלהם הביאה אותם לאחדות עצומה, להתאחד בינם לבין עצמם, על זה דברנו אתמול. כך צריכים להיות כל עם ישראל, באחדות מתוך שפלות.

השפלות האמתית של ״לבו דואג בקרבו״ מביאה לאחדות אמתית ולמסירות נפש אמתית. אלה שלשה דברים שהולכים יחד – שפלות, אחדות ומסירות נפש. אם רואים שזה לא מביא אותו לאחדות, לא מביא אותו למסירות נפש בשביל התורה – זה סימן שהמעשה ודאי לא בסדר.

אהבת ישראל ללא הבדלים

[האם לא תתכן מסירות נפש ללא אחדות?] מסירות נפש של אברהם אבינו היא לפרסם את האלקות בעולם, לא בבחינת פורש מן העולם. פרישות מהעולם היא אף פעם לא מסירות הנפש האמתית. [יכול להיות פער? שלא רואים זאת בחוץ?] עוד פעם, יכול להיות, פעם היה מושג ׳צדיק נסתר׳ – באמת לא ראו שהוא עושה דבר, כל העבודה שלו היא פנימית, יתכן דבר כזה, כל דבר יתכן. אבל אם בכל זאת רואים שהאדם הזה לא מסתדר עם אנשים בשטח, שבכלל אין לו אהבת ישראל בפועל. על הצדיק הנסתר לא ראו שום דבר, הוא היה חבר של כולנו, היה איזה שואב מים, סבל או משהו פשוט, היה חבר ואוהב את כולם, לא החזיקו ממנו שום דבר. הוא עצמו היה כולו יקוד-אש, אהבת ישראל, מסירות נפש ושפלות – הכל יחד. זו דוגמה של צדיק נסתר, ואם מדובר בצורה כזו הדבר יתכן.

[אבל יש כאלה שעליהם נאמר "הלא משנאיך הוי' אשנא"] חלילה וחס. כתוב שרק דוד המלך, שיש לו רוח הקדש, יכול לראות אחד כזה – אחד במליון או בבליון – שכל כך כפר בעיקר ה' ירחם שכבר אין לו חלק באלקי ישראל – זה הביטוי. [מה זה נקרא היום?] היום אין דבר כזה. היום יכול להיות רק אחד שמחטיא את הרבים, שבאמת לא צריך להסתכל עליו. היום לא צריך לשנוא אף אחד. [מדובר לשנוא את המעשים שלו] גם את המעשים הלא-בסדר שלי אני צריך לשנוא, כל דבר שאינו בסדר צריך לשנוא.

בתור אדם יהודי צריך לאהוב כל יהודי בשווה. יש ביטוי של המגיד ממעזריטש: ׳צריך לאהוב רשע גמור כמו שאתה אוהב צדיק גמור׳[לז]. בבחינת עצם האהבה לגבי יהודי צריך לאהוב כל אחד. בַּעצם אין הבדל כלל. אם אחד לא בסדר שצריך להלחם נגדו – זה רק אחד כזה במקום ש... עוד פעם, יש אנשים שמשפיעים רע על הציבור, יש להם מה שנקרא מקומות מפתח, הם לא חוטאים בעצמם, הם מחטיאים את הרבים. לאנשים כאלה צריך לעשות משהו שיגרום להוריד אותם מהמקום שלהם.

על כך יש מצות לא תעשה מדאורייתא ״לא תעמד על דם רעך״[לח] – יש מצוה להציל את הנרדף אפילו בחייו של הרודף[לט], אחד רודף אחד להרוג אותו, מותר להרוג את הרודף בגלל שהוא רודף מישהו אחר. גם ברוחניות יש את זה. אבל לגבי יהודי בודד בפני עצמו, צריך לאהוב כל יהודי בשווה.

כתוב שרק דוד המלך ברוח הקדש היה יכול לדעת – כתוב בפרק לב בתניא – שיש אחד שאין לו חלק באלקי ישראל ועליו הוא אמר ״תכלית שנאה שנאתים לאויבים היו לי״[מ], זה רק ברוח הקדש של דוד המלך. אבל מצדינו צריך לאהוב את כולם שווה גמור.

חיבור חסד ואמת

[ככל שאדם מתקרב לאמת ולטוב הוא סולד מהרע] כך כתוב בתניא[מא], שהסימן של אהבת הטוב הוא מיאוס ברע. על כך כתבנו, על ניצוצו של משיח שיש בכל אחד (הזכרנו את זה גם היום קודם). עיקר ההתמודדות, הבעיה של החיים, הוא לחבר את מדת אהבת ישראל השלימה עם מדת האמת הצרופה. הענין הזה, שככל שאדם יותר קרוב לאמת הוא שונא את השקר, זו מדת האמת הצרופה, כמו המדה של הרבי מקוצק. אהבת הבריות, אהבת ישראל ללא יוצא מן הכלל, היא אהבת ישראל שלימה, מדת החסד.

כתוב[מב] שעוד לפני בריאת העולם היתה מלחמה בין מדת החסד למדת האמת – האמת אמרה לא לברוא את העולם ואת אדם הראשון ומדת החסד אמרה כן לברוא. למדנו את זה כמה פעמים באריכות. עיקר הבעיה והתיקון של כל העולם הוא לשלב את החסד והאמת יחד. בתחלת העבודה צריך החסד להתגבר על האמת, כמו שכתוב[מג] שה׳ השליך את האמת ארצה בשביל לברוא את האדם במדת החסד. אחר כך האמת תצמח בעצמה מלמטה. זה עיקר הענין של משיח – לחבר את שתי המדות – אמת צרופה יחד עם אהבת ישראל שלימה, שלכאורה הם תרתי דסתרי, שני דברים הפוכים.

רק לרצות את האמת הצרופה – זה לא בסדר. הוא לא התחיל לשלב את האמת, הוא רוצה כביכול להרוס את העולם. כתוב[מד] שרבי שמעון בר יוחאי, כשהוא יצא מהמערה אחרי 12 שנה, הוא הסתכל על אנשים ב׳עין אמת׳ וכמעט הרס את כל העולם, אז ה׳ אמר לו שיחזור למערה שלו שיתקן את עצמו, צריך להסתכל בעין טובה על כל אחד ואחד. "עוד מעט ואין רשע"[מה], כמו שרבי נחמן אומר[מו]. אם אין את העין הטובה אין טעם לבריאת העולם.

שגגה מרוב אהבה

נמשיך פה: כתוב שה׳ יתברך יראה ללבב, וזה נאמר על דוד המלך. שמואל עצמו לא יכול להכיר את מדרגת התשובה שהיא מדרגה נעלמת לגמרי, בחינת חוץ.

כַּוָּנָתָם הָרְצוּיָה [ה׳ רואה את הכונה הרצויה שלו] מִקֶּרֶב אִישׁ וְלֵב עָמֹק [רק ה׳ יכול להכיר את ״קרב איש ולב עמוק״[מז] שלו], כִּי מַדְרֵגָתָם מְאֹד נָעֲלָה מֵהַבָּטָה חִיצוֹנִית [מדרגת בעל תשובה מאד נעלית מהנראה בחיצוניות] וְאִנּוּן מִלְגָיו יַתִּיר [כאן שמתי סימן שאלה, אני עצמי לא מבין את המלים האלה. צריך עיון מה כוונת שלש מלים אלו], עַל דֶּרֶךְ בְּאַהֲבָתָהּ תִּשְׁגֶּה תָּמִיד.

יש פסוק על התורה בספר משלי: ״באהבתה – באהבת התורה, אדם יוצא מדעתו – תשגה תמיד״[מח]. יש כמה פירושים מה זה ״תשגה״. הפירוש הפשוט הוא מלשון ׳שגגה׳. הוא עושה דברים בשוגג, בשגגה, מתוך ריבוי האהבה. האהבה הגדולה שלו לתורה מקלקלת אצלו את השורה. הוא בא לידי כל מיני שגגות מתוך ריבוי האהבה, זה נקרא ״באהבתה תשגה תמיד״.

ג.                מעשה פינחס וההוא כובס

וּמָקוֹר לָזֶה מָצִינוּ בַּתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וּבַשָּׁ"ס רְאָיוֹת נִצְחִיּוֹת כַּשֶּׁמֶשׁ בַּחֲצִי הַשָּׁמַיִם לְבִלְתִּי מִתְעַקֵּשׁ כָּל כָּךְ [לאחד שלא רוצה להתעקש נגד זה, מצינו כמה וכמה ראיות בש״ס לעבודה זו, שאדם עושה דברים שבחיצוניות נראים לא טוב, אבל באמת מה שהוא עושה הוא טוב ורק הקב״ה יכול לראות ללב.] לִבּוֹ יִרְאֶה דִּבְרֵי אֹמֶד [מי שלא מתעקש כל כך יראה הלב שלו את הדברי אומד. אולי זה גם בלבול לשון, אבל הכונה שלו היא שמי שלא מתעקש נגד, שאין לו את מדת העקשנות, לבו יראה שמה שעכשיו אני הולך לכתוב הוא נכון. יש הרבה ראיות, גם בתורה שבכתב וגם בש״ס, שעבודת בעלי תשובה לפעמים נראית למראית עין לא על פי תורה].

וְזֶה הֲחִלִּי בְּעֶזְרַת ה' [עכשיו הוא מתחיל להסביר דברים שנראים למראית עין לא בסדר]. דְּהִנֵּה יֵשׁ בְּמַעֲשֶׂה דְּפִינְחָס שֶׁקִּנֵּא לִשְׁמוֹ יִתְבָּרַךְ וְהָרַג לְזִמְרִי [סיפור שכולנו יודעים], הִנֵּה מִקְרָא מָלֵא דִּבֵּר הַכָּתוּב "פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר וְכוּ׳ הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", שֶׁמְּסַפֵּר הַכָּתוּב בְּשִׁבְחוֹ הַרְבֵּה וּמְשַׁגֵּר לוֹ ה׳ שָׁלוֹם בַּעֲבוּר הֲרִיגָתוֹ אֶת זִמְרִי [רואים שמה שהוא עשה היה הדבר הכי גדול]. וְכֵן אָמְרוּ רז״ל "לֹא נִתְכַּהֵן פִּינְחָס עַד שֶׁהָרַג לְזִמְרִי כו׳".

חז"ל אמרו עוד יותר[מט], שפינחס לא זכה לכהונה לפני שהוא הרג את זמרי. על ידי שהוא הרג את זמרי הוא הוסמך לכהונה. קודם הוא לא היה כהן ורק על ידי שהרג את זמרי, שזה לכאורה הפך מדת הכהן, כל הענין של כהן הוא איש חסד, לא ענין של שפיכות דמים. כתוב שפינחס נתכהן, זכה לכהונת עולם. עוד פעם, אולי לא כולם יודעים למה פינחס לא היה כהן. פינחס הוא הנכד של אהרן, אבל כשה׳ מינה את אהרן להיות כהן, הוא מינה בפירוש רק אותו, את הבנים שלו וכל בן שעתיד להיולד, אבל פינחס, שהיה נכד שכבר נולד, לא נכלל מלכתחילה עם הכהנים. עד הסיפור הזה הוא לא היה כהן, הוא היה לוי. אפילו שהיה נכד של אהרן, הכהנים היו רק אהרן והבנים, וכל מי שעתיד להיוולד, אבל לא פינחס שכבר נולד. כתוב שרק על ידי המעשה הזה גופא הוא נתכהן, זכה לכהונה, על ידי שהוא הרג את זמרי – ״לא נתכהן פינחס עד שהרג את זמרי״. ברוב הדורות באמת יצאו הכהנים הגדולים מפינחס, היו כמה דורות שלא, אבל רוב הזמן, הכהונה הגדולה יצאה ממנו.

וּמָצִינוּ בַּמִּדְרָשׁוֹת שֶׁהַרְבֵּה נִסִּים נַעֲשׂוּ לְפינחס בַּהֲרִיגָתוֹ לְזִמְרִי, [לא רק שה׳ שיגר לו שלום וכו׳ וכו׳, גם תוך כדי המעשה שהוא עשה היתה התגלות אלקות עצומה. כתוב[נ] שה׳ עשה לו אפילו ששה נסים תוך כדי המעשה בהריגתו את זמרי] וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא עָבִיד נִסָּא לְשִׁקְרָא ח״ו כִּי אִם לִדְבַר אֱמֶת [ה׳ לא עושה נס לשקר. ואם ה׳ בעצמו עשה נס תוך כדי המעשה, סימן שהמעשה היה טוב].

נסים – האם סימן לקדושה?

דרך אגב, דבר מענין: זו המחלוקת העיקרית שהרבי שליט"א מזכיר עכשיו, בזמן האחרון, המחלוקת הגדולה בין ליובאוויטש לבין סאטמר. האם כל המלחמות כאן בארץ ישראל – מלחמת השחרור, מלחמת ששת הימים ויום הכיפורים – כיוון שרואים בהם ניסים גלויים, בדיוק כמו שכותב כאן, זהו סימן שהם מהקדושה. זהו אחד מהסימנים של קדושה, שהם מה׳. כמו הכלל שכתוב כאן, שה׳ לא עושה נס לשקר.

זו אחת מהנקודות העיקריות שעכשיו, בזמן האחרון, שמעוררות את המחלוקת הגדולה הזאת, שהסאטמרים אומרים על חב״ד וה׳ציונים׳ וכו׳ וכו׳, בגלל שחסידי סאטמר לא מכירים בכל המלחמות. לפי השיטה שלהם לא הולכים אפילו לכותל המערבי בגלל שהציונים כבשו אותו וכיוצא בזה. הכל לפי דעתם קליפה גמורה. אבל הרבי שליט"א מדגיש כל הזמן שאם יש גילוי נס, והוא גם צועק הרבה שלא מכירים מספיק את הניסים הגלויים. הרבי אומר שהוא עצמו מודע לניסים הגלויים במלחמות אפילו יותר מהיהודי הפשוט ברחוב שלא מודע לנסים הגלויים שהיו בכל המלחמות שלנו כאן בארץ. הרבי אומר שמשתדלים אפילו לטשטש את הנסים האלה. מי שקצת מודע לנסים הגלויים של המלחמות כאן, בארצנו הקדושה בזמן האחרון – ברור שהקב"ה "לא עביד ניסא לשיקרא״[נא], לא עושה נס לשקר. אם לאחד אין ראיה אחרת, אז בכל זאת זו תהיה הראיה שלו.

כאן הוא אומר שגם לגבי פינחס אותו דבר – כיוון שחז"ל מספרים לנו שהיו הרבה ניסים גלויים תוך כדי המעשה של פינחס, אז ברור שהוא מאת ה׳, הכל בקדושה. הקב"ה לא יעשה נס לשקר חס ושלום. סימן שמה שפינחס עשה היה דבר אמתי.

״הלכה ואין מורין כן״

וְהִנֵּה אָמְרוּ רז״ל אֵין אֱמֶת אֶלָּא תּוֹרָה [אם זה דבר אמת, זהו דבר שעל פי תורה, בגלל ש״אין אמת אלא תורה״], וּמַעֲשֶׂה וְחֶשְׁבּוֹן שֶׁאֵינוֹ עַל פִּי תּוֹרָה, אֵינוֹ אֱמֶת [לכאורה מכל זה משמע שפינחס עשה את הדבר הכי טוב על פי תורה].

וְהִנֵּה מַסְקִינָן בְּשָׁ״ס דְּסַנְהֶדְרִין דְקַנַּאי הַבָּא לִשְׁאֹל אֵין מוֹרִין לוֹ [הלכה פוסקת שאם קנאי בא לשאול על בועל ארמית מה עושים – לא מורים לו לפגוע בו, אסור לומר לו ׳מותר לך להרוג את בועל הארמית׳. כך כתוב במשנה ובגמרא], וְכֵן פָּסַק הָרַמְבָּ״ם זַ״ל בְּפֶרֶק י״ב מֵהִלְכוֹת אִסּוּרֵי בִּיאָה [אז אין הלכה כזאת בתורה. מה שפינחס עשה הוא לא על פי ההלכה, הכוונה שאין הלכה שמותר לומר למישהו כך. כתוב ״קנאים פוגעים בו״ – בלי לשאול],

אם אתה בעל תשובה, אתה באמת קנאי, זה ענין של הלב שלך. עוד פעם, כאן הוא מתחיל להביא לנו ראיות שיש בתורה גופא את הענין של בעל תשובה. מדרגת התורה מצד עצמה, עצם התורה, היא רק דבר שבא דרך ההוראה. אם רב לא יכול לומר את זה, אפילו שהוא בתורה, זה לא מפורש בתורה. זו תשובה של התורה. אם הרב לא יכול לומר ׳תעשה ככה׳, סימן שזו לא הוראה, זו לא הלכה פסוקה, ואסור לומר זאת.

יש דברים שאתה אומר – ׳הבוקר תניח תפילין׳. אם כתוב שיש בתורה דבר שאסור לומר סימן שהוא לא על פי מדת הצדיקים הגמורים. כלומר, הוא סוטֶה. רואים שהדבר הסוטה הוא גם בתוך התורה, זה בדיוק מה שהוא רוצה להביא כאן כראיה.

עבודת בעלי התשובה – ללא הוראות

הוא רוצה להביא שבתוך התורה גופא יש סתירות מההלכה, לכאורה, וגם הם הלכה. הוא אומר שכמו שזו הלכה בתורה לקנאי, אבל לא למורה, מכאן אנחנו לומדים בכלל שיש ענין של בעל תשובה שעושה לפעמים דברים שאינם כמו שמורים לו לעשות. כאן זו דוגמא של הלכה בתורה בעצמה. כלומר, מכאן לומדים לגבי כל התורה כולה.

עוד פעם, הוא אומר שכל הראיות שלו טובות בשביל מי שלא מתעקש. אם אתה מתעקש, אז תאמר ׳הרי זה גם כתוב בתורה׳. לא כתוב הדבר הזה, להתפלל מאוחר. לכן הוא אמר שאם אתה לא מתעקש תבין מהדברים האלה שמגלים לנו שיש עבודת התשובה. זו לא עבודה שאומרים לך לעשות, אפילו בדיוק להפך, אומרים לך לא לעשות או שלא אומרים לך שום דבר. יש כמה דוגמאות של התנהגות כזו שבאמת כתובות בתורה. הכי גדול מהדברים האלה הוא הסיפור של פינחס, שהוא נסי נסים.

עוד פעם, הסיפור של פינחס הוא בדיוק כמו המלחמות שלנו, שיש בהן כל מיני דברים שנראים אסורים. עוד פעם, חסידי סאטמר ועוד יאמרו שהכל אסור, מ-א ועד ת. הכל זה הציונים וכולם רשעים וכו׳ וכו׳, ואם כן, הכל קליפה. כמו בדיוק שהשבטים היו מבזים את פינחס. גם עליו אמרו שהוא רשע מ-א ועד ת, כשהרג את זמרי. כולם התחילו לגנות ולבזות את פינחס.

מה שאמרו על פינחס הוא בדיוק מה שחסידי סאטמר היום יאמרו על צה״ל, בדיוק. פשוט שהוא רשע. כך אמרו עליו, רצו להרוג אותו על זה. רק אחר כך משה רבנו הצדיק אותו, ה׳ שיגר לו שלום. למה ה׳ שיגר לו שלום? בגלל שהוא ראה ללבב, אפילו שהוא עשה מעשים שבגללם כולם רצו להרוג אותו, למראית עין זה היה הדבר הכי אסור – הוא רצח, היה רוצח – עם זה, ה׳ אישר את מעשיו, שהם בסדר. כיוון שה׳ אישר זאת, השתלשל שעכשיו כתוב במשנה ״הבועל ארמית קנאים פוגעים בו״, אבל לא מורים לו. אבל בשעת מעשה הוא עשה דבר שלמראית עין כולם הוא הכי אסור שיכול להיות, לרצוח. רק מהתוצאה רואים שזה היה בסדר. עד כדי כך שבסוף התוצאה הזו נכתבה במשנה.

איך זה נכתב במשנה? בצורה ש״קנאים פוגעים בו ואין מורים כן״. כך הרמב"ם פוסק את ההלכה. אפילו אחרי שהדבר נפסק בתורה עדיין הוא דבר כזה שאסור לומר למישהו לעשות אותו. אפילו אחרי כל ההשתלשלות, וכל שכן וקל וחומר בתחילה, זה היה לגמרי דבר סוטה, שהיה נראה בעיני כולם רשע גמור. בשעת המעשה הם החזיקו אותו לרשע הכי גמור. רק על ידי ה׳ עצמו ומשה רבנו גילו כולם שבעצם הוא צדיק, שהוא בסדר.

אם כן, מהי מדרגת פינחס? בעל תשובה שעושה דבר מתוך דאגת הלב, מתוך ״לבו דואג בקרבו״, שזו השפלות. עוד פעם, זה שהוא הרג את זמרי, אפילו שעל פי פשט הוא דאג לחילול השם, אבל לדאוג לחילול השם ולמסור את הנפש על משהו – זה גם מה שאמרנו קודם – בא רק בגלל שקודם הוא עצמו בתכלית השפלות. הוא בצמו בבחינת ״לבו דואג בקרבו״, וממילא הוא מרגיש אחדות פנימית עם כולם, וגם מרגיש מהו חילול השם ומהו לא חילול השם. ובסוף היא מביאה אותו למסירות נפש ממש. זו דוגמה למה שאמרנו קודם ששפלות, אחדות ומסירות נפש הולכים כולם יחד.

אם כן, הוא אומר שזו הדוגמה הראשונה שמוצאים בתורה את ענין התשובה שנגד התורה, נגד מראית העין. עוד פעם, העובדה שאחר כך הדבר הזה מופיע בתורה היא בדיוק הראיה שהוא מביא, שהתשובה עצמה קיימת בתורה. שוב, מי שמתעקש, מי ש׳מתנגד׳, יאמר ׳מזה אני לא יכול ללמוד שום דבר, בגלל שזה באמת כתוב בתורה׳, אפילו שכתוב בצורה כזו של ״אין מורין כן״. אבל מי שלא מתעקש יבין שהדבר הזה בא מיסוד התשובה, כמו שאנחנו מסבירים. כמו שיש את הדבר הזה, יכולים להיות כל מיני דברים שבעל תשובה יעשה, דברים שנראים לא על פי תורה.

[גם אהרן בחטא העגל?] שם זה ענין אחר, חטא ולא חטא, כמו שאנחנו מסבירים. ה׳ עשה שכך יהיה. יש כל מיני דברים אחרים אבל משם הוא לא מביא ראיה. הוא מביא קודם כל את הראיה מפינחס. יש כל מיני צורות של כישוף. מה שנביא שקר עושה הוא כישוף, כך כתוב בגמרא. מה שנביא אמת עושה הוא ״רחמי״, על ידי תפלה, נס מן השמים. מה שנביא שקר עושה הוא כישוף. יש כל מיני צורות, כישוף הוא שם כללי. לפעמים קשה להבחין.

[כמו עגל הזהב] נכון, אבל כאן, עד כמה שאנחנו מכירים את החיילים שלנו, הם לא בקיאים בדרכי הכישוף. עוד פעם, עגל הזהב היה נס בגלל שהיה שם מכשף גדול שעשה את זה בפירוש בכישוף[נב]. היום אנחנו לא יודעים שיש קצינים בצה״ל שהם מכשפים. אם כן, אם רואים שיש ניסים גדולים ואנחנו לא מכירים שהם מכשפים, אין כל כך מה לחשוש שהנסים הם דרכי כישוף כמו שהיה בעגל הזהב...

אחר כך פינחס עצמו עשה משהו לא בסדר, בדור של יפתח. אליהו הנביא הוא התיקון. באמת אליהו הנביא שמבשר את הגאולה, הוא פינחס, ״פינחס זה אליהו״[נג]. יודעים שהענין של פינחס הוא עצמו מקור הגאולה, בסוד אליהו הנביא שבא לבשר את הגאולה.

הרבי באמת אומר שיכול להיות נסים כמו עגל הזהב שנעשה בנס. אמרנו שבעגל גם היה כישוף בפירוש, כך חז"ל אומרים. חז"ל אומרים שהיה צריך להכיר בין דבר אמתי ללא אמתי, או שזה כישוף או שזה ״רחמי״. אחד משני הדברים. אם יש דבר על-טבעי – או שעשו אותו בדרכי כישוף, או שהוא דבר שבאמת נפעל על ידי תפלה וזכות הקדושה של עם ישראל.

הסתכלות אמתית על המציאות

שוב פעם, כמו שראינו כאן, על כל דבר אפשר להתעקש. מי שרוצה להתעקש אי אפשר להוכיח לו שום דבר. לכן זה לא ענין של הוכחה רק מדברים ללב. למי שמתבונן בלב, לא כל כך יתכן כמו שאמרתי הרגע, שהנסים שהיו במלחמות הם כישופים או שהם מעשי בעל-דבר. אפילו אם נאמר שהציונות היא לא בסדר 100 אחוז, אבל לומר עד כדי כך שהשטן פה רוקד, כמו שבסאטמר אומרים, שהשטן מעונין בציונות בגלל שזו האחיזה האחרונה שלו. הכל לפי השקפת סאטמר. כל המדינה כאן היא כלי-משחית של השטן בכבודו ובעצמו, הוא מעונין שהיא תתקיים, ולכן הוא מוציא הרבה הרבה כח רוחני שהדבר הזה יתקיים. זה הכח שלו. זו השקפה.

בכל זאת, מי שקצת אמתי וכֵּן, מאד מאד קשה לו לחשוב שכל הנסים האלה הם מעשה השטן. אם אתה רוצה בכל זאת לחשוב כך, יש אנשים שחושבים דבר כזה. בכל זאת, אם מישהו רואה, מרגיש, כמו חייל בקרב. החייל בקרב הוא לא יודע מסאטמר, מליובאוויטש, משום דבר. אבל אם הוא רואה שיש איזה טנק או איזה אוירון או משהו אחר, פתאום קורה נס גלוי, הוא רואה נס גלוי תוך כדי מעשה. זה מה שהרבי אומר, שיש מיליוני נסים, הרבה מאוד, עשרות, מאות נסים גלויים ממש שהיו בזמן המלחמות שלנו.

הנסים האלה, מי שעם קצת ישר, לא יתכן שהקב"ה יתן נסים כאלה בחנם, או שיתן כח לשטן לעשות נסים כאלה. אין פה איזה מכשף גדול שעושה את הכישופים, כמו שהיה פעם בעגל הזהב. מי שרוצה להתעקש, לא יעזור שום דבר, עד שמשיח יבוא. לכן צריך את ביאת אליהו, שיבוא ויסלק את כל הבעיות.

מעשה פינחס – למעלה מכח התורה

עוד פעם, הדוגמה הראשונה שהוא מביא היא מפינחס. מה ההלכה אומרת?

ו[גם] בְשֻׁלְחָן עָרוּךְ [חושן משפט בהגהה של הרמ"א נפסקה ההלכה ב] סִימָן תכ״ה.

מענין, הסימן הזה הוא השם הקדוש בו הכה משה רבנו את המצרי. הוא אחד מע"ב שמות. ההלכה הזאת של קנאים כתובה בסימן הזה בחושן משפט. מה יוצא לנו מזה?

וּלְפִי זֶה אִם הָיָה פִּינְחָס בָּא וְשׁוֹאֵל מִסַּנְהֶדְרִין אִם לַהֲרֹג אֶת זִמְרִי לֹא הָיוּ מֹרִין לוֹ לְהֶתֵּרָא [לא היו אומרים לו בשום אופן ׳מותר לך להרוג את זמרי׳] אִם כֵּן קָשֶׁה טוּבַא, כֵּיוָן שֶׁהָרַג  פִּינְחָס לְזִמְרִי שֶׁלֹּא עַל פִּי דִּין תּוֹרָה,

עוד פעם, או שיש דין תורה, או שאין דין תורה. מה הכוונה ״אין מורים כן״? אלו תרתי דסתרי. אם הדבר הזה הוא דין תורה, אפילו לא היו אומרים לו ״קנאין פוגעים בו״, לא היו אומרים לו שום דבר, כתוב שאסור להורות. זאת אומרת, הדבר הזה לא על פי דין תורה. אם אחד בא לרב לשאול ׳מתי מתפללים שחרית?׳, הוא אומר לו את הזמן, הוא לא שותק. מה הכוונה שיש דבר ששותקים? שהוא לא בכח הוראת דין תורה, לא בכח התורה להורות את הדבר הזה. סימן שהמעשה הזה הוא למעלה מכח התורה ממש. הסנהדרין הרי היא דעת תורה, ואם הסנהדרין לא יכולה לומר לך להרוג את זמרי סימן שהמעשה הזה בא ממקום שלמעלה מדין תורה.

התורה אומרת שכאן כל אחד צריך להכיר את הגבול שלו. אפילו לסנהדרין במקרה כזה אסור לומר שזה מותר. זאת אומרת, מצד הסנהדרין יש כלל גדול בתורה: ״שב ואל תעשה עדיף״[נד]. אם אתה מסופק אם דבר מותר או אסור, אז לא עושים אותו. אם אתה הולך לרב לשאול ׳האם מותר לי לעשות משהו׳, והרב שותק, אז אל תעשה – ״שב ואל תעשה עדיף״. זה שהוא שותק זו נטיה לאיסור יותר מאשר להיתר. הוא לא יכול לומר לך שזה מותר, אז אל תעשה את זה, אל תכניס את עצמך לספקות. זה כלל גדול בתורה. אם לא אומרים לך, אם אתה לא יודע מה לעשות, אז אל תעשה. מכאן אנחנו רואים שאם הוא לא יודע ולא מורים לו להיתרא, ובכל זאת הוא כן עושה – סימן שזה כאילו נגד התורה. התורה לא אומרת לך מה לעשות אל תעשה שום דבר, ובכל זאת הוא כן עושה את זה.

[מתוך קנאות יכול היה מישהו להרוג את פינחס?] נכון, אם מישהו היה קנאי, בעל תשובה, בתוך הסנהדרין. זו בחינת אחד שמחויב המציאות אצלו לעשות כך מתוך הדאגה הפנימית של הלב שלו, אבל התורה לא יכולה לתת לזה אישור. כיוון שלא מורים לך להיתר, סימן ש״שב ואל תעשה עדיף״ על פי דרך התורה. הוא אומר בפירוש, שהמעשה לא היה דין תורה, אפילו שיש במשנה ״קנאים פוגעין בו״. אם לא יכולים להורות לך לעשות, זה נקרא שעושים דבר שלא על פי דין תורה.

עשיה מתוך דחף פנימי

אם כן:

לָמָּה זָכָה לְמַעֲלֵה יְתֵרָה כַּנַ״ל [הרי הוא עשה דבר אמתי, ואמרנו שאמת היא תורה. הנה יש לנו כאן ׳תרתי דסתרי׳ – מצד אחד זה לא דין תורה, מצד שני זו אמת, שחייבת להיות תורה בגלל ש״אין אמת אלא תורה״[נה]. אז לא רק שזכה למעלה יתירה כנ"ל] וְחִבָּה נוֹדַעַת לוֹ מֵאֵת ה׳ [למה ה׳ גילה לו חיבה יתירה יותר מכל אחד אחר? איך הוא זכה לדבר כזה?]? וְיוּבַן עַל פִּי מַאֲמַר הַזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ "קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא סַתִּים וְגָלְיָא", [זה המשך מה שדברנו קודם על ״ועבד הלוי הוא״, שיש מדרגת ״הוא״, ״הנסתרֹת להוי׳ אלהינו״, ויש מדרגת ״הנגלֹת״. כתוב בזהר שאפילו קודשא בריך הוא, הגילוי של אור ה׳, יש בו סתים ויש בו גליא] וְהִנֵּה הַנִּגְלוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה נִתַּן לָנוּ וּלְבָנֵינוּ לָדוּן וּלְהוֹרוֹת עַל פִּי הַמִּדּוֹת שֶׁהַתּוֹרָה נִדְרֶשֶׁת בָּהֶן [כל הנגלות נמצאות בידינו, הכונה ביד הסנהדרין, הרבנים הפוסקים את ההלכה, לדון ולהורות] וְעַל פִּי טְעָמִים הַנִּגְלִים לָנוּ מִמַּאַמְרֵי חָזָ״ל. אֲבָל הַנִּסְתָּרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה הֵם לַהוי׳ אֱלֹקֵינוּ וְלֹא נִתְנוּ לָדוּן וּלְהוֹרוֹת עַל פִּינוּ כִּי אִם דַּוְקָא עַל פִּי הַנִּגְלוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, וְדַ״ל, [מה שניתן לנו להורות הוא רק הנגלות שבתורה, לא הנסתרות שלה] ובְנֵי הָעֲלִיָּה [ששייכים לנסתרות שבשם הוי׳, ל-יה שבשם] הֵם מוּעָטִים הַזּוֹכִים לָזֶה לָבֹא בְּסוֹד ה׳ וְטַעֲמֵי תּוֹרָה הַנִּסְתָּרִים מֵרָזִין דְּאוֹרָיְתָא [הוא אומר שמי שעושה מתוך דחף פנימי, כמו פינחס, זה נקרא שבעצם הוא קשור לרזי תורה, או שהדבר במודעות או שבעל-מודע. הוא עושה דבר על פי ה״נסתרות״, על פי דבר שלא יכול להגלות בתוך התורה. הוא אומר שבני עליה מועטים לכאורה].

["בני עליה" אלו בעלי תשובה?] צריך להבין את זה, בגלל שקודם הוא אומר שכולם צריכים להיות במדרגת בעלי התשובה, מקטנם ועד גדולם, שזה דבר השוה לכל נפש לגמרי. וכאן משמע שרק מועטים הם מי שיכולים ללכת בדרך הזו. תיכף נסביר. כל המאמר כאן הוא לומר שבעלי תשובה הם דבר ששוה לכל נפש. ברור מאליו שמה שכתוב צדיק גמור בתניא לא שייך לכאן בכלל, זה ענין אחר.

דין הגונב את הקסוה – אין מורים כן

וְהִנֵּה הֲלָכָה זוֹ דְ"הַבּוֹעֵל אֲרָמִית קַנָּאִים פּוֹגְעִין בּוֹ" וְאִידָךְ הַשְּׁנוּיִים בַּמִּשְׁנָה [יש עוד כמה הלכות כאלה, שלפעמים יש רשות לקנאי לעשות דבר שלא על פי דין תורה. הכל שנוי שם במשנה[נו]] ״הַגּוֹנֵב אֶת הַקַּסְוָה״,

קסוה הוא כלי שרת בבית המקדש. אם אחד מהכהנים הצעירים גונב את הכלים של בית המקדש, יכולים הכהנים האחרים להרוג אותו על המקום. זו גם דוגמה של ״קנאים פוגעים בו״. לגנב לא מגיע ליהרג, אבל זה ענין שנוגע עד הקנאות הפנימית, כמו חילול השם. מי שגונב כלי שרת מבית המקדש, הכהנים האחרים על המקום הורגים אותו, בלי לשאול אף אחד. אם ילכו לסנהדרין לשאול, עוד פעם, לא יורו להם להרוג. זו עוד דוגמה שכתובה באותה משנה של בועל ארמית.

כיון שאת ״הבועל ארמית״ אולי שמענו פעם, אז קצת התיישר אצלנו שכך צריך להיות, לכן היו כאן כמה קושיות שאולי זה כן על פי תורה. אז הנה יש משהו חדש, שרובינו לא שמע עליו אף פעם. כאן יותר שומעים, הרבה יותר מרגישים, שלכאורה הוא נגד דין תורה. דין תורה אינו להרוג גנב, לא משנה מה הוא גונב, חוץ גונב נפשות. כאן יש עוד דין, שמי שגונב את ה׳קסוה׳, שזה כלי שרת בבית המקדש, הכהנים על המקום הורגים אותו. בלי לשאול. אם יבוא לשאול, אסור, לא יאמרו להם שמותר. הוא אומר שאלה עוד אחת מדוגמאות שכתובות שם במשנה, שעושים דברים שלא על פי נגלה.

מאיפה זה בא? מהדחף הפנימי של פנימיות הנפש, ה״סתים״ בישראל, שקשור עם ה״סתים שקודשא בריך הוא.

הוראת הלכה – רק על פי נגלה

[כל הדברים האלה] הֵם מֵהַנִּסְתָּרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה. וְלָכֵן קַנַּאי הַבָּא לִשְׁאֹל אֵין מֹרִין לוֹ עַל פִּי דִּינֵי הַתּוֹרָה [מכיון שהדברים האלה קשורים עם פנימיות התורה, עם הנסתרות של התורה, אי אפשר להורות אותם, הם לא מ״הנגלֹת״.] לְפִי שֶׁהַהוֹרָאָה צְרִיכָה לִהְיוֹת נִגְלוֹת הַתּוֹרָה דַּוְקָא [מה שמורה הלכה יכול לומר, אפילו מורה ההלכה הכי גדול כמו הסנהדרין – שייך רק לנגלות התורה. במה שנוגע לפנימיות התורה הוא לא יכול לפתוח את הפה].

דרך אגב, אנחנו גם לומדים מכאן למה באמת רוב הרבנים הגדולים לא לומדים נסתר, בגלל שכתוב כאן שמורה הלכה לא יכול לומר שום דבר שנוגע לסודות התורה. ממילא זה משפיע גם בתת-מודע, שאם אדם יוזם, חושב להיות מורה הלכה, יש פה רתיעה מסודות. בגלל שסודות בתת-מודע הם נגד התורה, והוא אף פעם לא יוכל להתייחס אליהם כמו שהוא מתייחס בהלכות. הוא לא יוכל להורות אותם. לכן הוא מרגיש בתת-מודע את הפיצול בין הפנימיות, בין הנסתר לבין הנגלה. ולכן יש לו רתיעה מזה, הוא מתרחק מזה.

[קבלה יכולה להפריע את ההלכה?] אלו דברים עדינים, אבל בכח הפוסקים, כמו שאמרנו, שאם יש מחלוקת בש״ס ובזהר זה מוכרע – הולכים לפי הזהר, על פי נגלה. אבל בכל זאת, בדרך כלל, כאן הוא מקשר שני דברים עמוקים, שמי שיש לו עסק עם פנימיות הוא קצת בבחינת למעלה מההלכה. אפילו שזה דבר שקשה לומר. לכן אחד שכל החיים שלו הם ענין של הלכה, אז בשביל מה הוא צריך את זה? הרי הוא מרגיש בתוך זה את הנטיה קצת לתת לאדם אפשרות לסטות מההלכה. הוא יודע שבתור רב הוא לא יכול אף פעם לומר את הדברים האלה. אלו דברים שלא נאמרים. לכן רב שפוסק מתוך הפנימיות – כמעט שאין דבר כזה. רק יחידים כמו אדמו"ר הזקן, כמו הצמח צדק, היו יחידים-יחידים שהיו גדולים גם בזה וגם בזה. גדול המתנגדים הוא הגר"א... הוא לא היה בבחינת נסתר. אבל הגדולים ממש, כמו שאמרנו קודם, ״בלי גבול בגבול״, זו בחינת משיח, לחבר את שני הדברים.

ניקח את רבי אייזיק מהומיל. אנחנו יודעים שרבי אייזיק מהומיל היה הכי גדול בנסתר, הוא גם היה רב בעיר שלו, גם רבי הלל מפאריטש היה אב בית דין. היו הרבה גדולי החסידים שהיו רבנים. זו באמת דוגמה שכן אפשר איכשהו לשלב.

בכל זאת רבי אייזיק מהומיל עצמו אמר שאם לא היה מתעסק בחסידות, היה יותר גדול מהש"ך. היה ה׳אחרון׳ הכי גדול בעולם, כך הוא אמר, שאם היה מתעסק רק בנגלה ולא היה מוסר את החיים שלו לחסידות, אפילו שהוא היה רב בסוף, יש לו תשובות בנגלה ממש הפלא ופלא, אבל הוא עדיין לא הש"ך, הוא לא כתב כל כך בנגלה כמותו. ה׳אחרון׳ הכי חשוב והכי גדול בין כל האחרונים הוא הש"ך. לפני 300 שנה, הכי גדול היה הש"ך. רבי אייזיק מהומיל אמר שהוא היה כמו הש"ך אם הוא לא היה מתמסר לחסידות. אבל מי שמתמסר לחסידות מקריב משהו.

ניקח את רבי נחמן מברסלב, שלא היה בכלל רב פוסק בהלכה. אפילו הרבי שליט"א, שהוא גדול מאד בנגלה, בדרך כלל לא פוסק הלכה. רק כשאין מישהו אחר שמתמצא בתחום הזה. בדברים כאלה שרק הוא מתמצא הוא פוסק הלכה, אבל בדרך כלל הוא נזהר מאד מאד לא לפסוק הלכה. אפילו אצל הרבי, שלכאורה, כמו שאמרנו קודם, יותר מכל אחד מהצדיקים, שייך דוקא לגבול, לנגלה, להתלבשות בתוך הגבול – בכל זאת, הוא נזהר מאד לא לפסוק הלכה בדרך כלל, הוא שולח לרבנים.

רואים שבאיזו שהיא נקודה יש איזה עימות בין הרב הפוסק את ההלכה לבין המקובל והחסיד או איך שלא נקרא לו שמתעסק בפנימיות. אפילו שלא היה צריך להיות דבר כזה. עוד פעם, התורה היא תורה אחת, ולא שיש שתי תורות חס ושלום, כמו שהוא הסביר מהתחלה. בכל זאת, יש משהו פנימי שגורם לכך, עד שהמשיח יבוא ויעשה את השלום האמתי.

אפילו מאז מתמיד, ממשה רבינו, יש את הסיפור של פינחס, שהיו מוציאים עליו לעז, וקוראים לו רשע ואפילו הורגים אותו, אם לא שהיה מתגלה נס מן השמים להצדיק אותו. באמת מי שעושה מתוך עצם הנשמה שלו יכול לעשות דברים שאינם כמו הנגלה.

שוב, מה עיקר הנקודה כאן? שמה שכתוב בשולחן ערוך הוא ״הנגלֹת״. יש פסוק מפורש: ״והנגלֹת לנו ולבנינו״. לפני ״הנגלֹת״ יש גם את ״הנסתרֹת״, אותם רק ה׳ יראה ללבב. האדם רואה רק את צד הנגלה. כמובן שתכלית הכונה של הקב"ה היא שכל הנסתרות יתלבשו בתוך הנגלות. זה נקרא ״בלי גבול בגבול״. זוהי תכלית התיקון. עד שתכלית התיקון הזו נעשית, יכול להיות איזשהו עימות בין זה לזה, כמו כאן, בין חסידים ומתנגדים. החסיד, מתוך הדחף לפנימיות, עלול אפילו לעשות משהו בפועל, שלמראית עין לא הולם בדיוק את הנגלה – ״הנגלֹת לנו ולבנינו״.

שוב, יש כמה דוגמאות במשנה של דברים שכאן הוא אומר שאינם דין תורה, כמו ״הגונב את הקסוה״. זה מ"הנסתרֹת" שבתורה.

וְלָכֵן קַנַּאי הַבָּא לִשְׁאֹל אֵין מֹרִין לוֹ עַל פִּי דִּינֵי הַתּוֹרָה לְפִי שֶׁהַהוֹרָאָה צְרִיכָה לִהְיוֹת נִגְלוֹת הַתּוֹרָה דַּוְקָא. [כל הוראה חייבת להיות ״נגלות״.] וְדַ״ל.

״יקד יקוד אש״

וּמִכָּל מָקוֹם [אפילו שאי אפשר להורות כך], הָעוֹשֶׂה מֵעַצְמוֹ בִּלְתִּי הוֹרָאָה, [שהוא לא מקבל הוראה ועושה את זה מעצמו. שוב, אמרנו שאדם זהיר, כמו מתנגד, אם אין לו הוראה, יימנע מלעשות, בגלל שיש כלל בתורה "שב ואל תעשה עדיף". אבל אם יש אחד שקם ועושה את זה בלי הוראה] וּמְקַנֵּא לִשְׁמוֹ יִתְבָּרַךְ מִצַּד ״יְקַד יְקוֹד אֵשׁ״ [זה פסוק[נז]. הכוונה שיש לו אש בפנים, שהיא ״יקוד אש״. הסברנו כמה פעמים[נח] שסוד המלה קדש הוא ״יקוד אש״],

זה מה שאמרנו קודם שהוא קשור עם הקדש. כיוון שהוא קשור עם הקדש, יש לו ״יקד יקוד אש״ בפנימיות הלב שלו. הדבר הזה בא מ״לבו דואג בקרבו״, שזו השפלות העצומה שלו בעצמו. זה עצמו מוליד אצלו מסירות נפש. כל הכוונה של המסירות נפש היא אחדות הנשמות. כמו פינחס ש״השיב את חמתי מעל בני ישראל״. כל מה שהוא פעל הוא טובה לעם ישראל. כל הפעולה שלו היתה ממש הצלה כללית לכל עם ישראל.

אֲשֶׁר בְּקֶרֶב לִבּוֹ לְמַעַן כְּבוֹדוֹ  יִתְבָּרַךְ, זוֹכֶה  לְמַדְרֵגָה גְּבוֹהָה מְאֹד נַעֲלָה, וְחִבָּה יְתֵרָה נוֹדַעַת לוֹ מִלְּמַעְלָה כַּמְּפֹרָשׁ גַּבֵּי פִּינְחָס. וְהַזּוֹכִין לְמַעֲלוֹת וּמַדְרֵגוֹת הַנִּסְתָּרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה וְקִנְאָתוֹ יִתְבָּרַךְ כַּנַ״ל, הֵן הֵן הַבַּעֲלֵי תְּשׁוּבוֹת אֲשֶׁר לִבּוֹ דּוֹאֵג בְּקִרְבּוֹ [פינחס הוא אחד מהדוגמאות של בעל תשובה. הדבר הזה נקרא עבודת התשובה], וְהֵם שָׁבִים תָּמִיד לֵילֵךְ בְּדֶרֶךְ הַשִּׁפְלוּת אֲשֶׁר בַּמֶּה נֶחֱשָׁבִים בְּעֵינֵיהֶם כַּנַ״ל.

פנימיות התורה – לימוד מתוך השראה

אֲשֶׁר עַל כֵּן מִתְגַּלֶּה עֲלֵיהֶם בְּחֶסֶד ה׳ יִתְבָּרַךְ אוֹר פְּנִימִיּוּת הַתּוֹרָה.

עכשיו הוא חוזר על כל הסיפור. הכל מתחיל אצלהם משפלות. כיוון שיש להם שפלות אמתית והם שבים וחוזרים בתשובה תמיד, זה מה שמכשיר אותם לזכות שאור פנימיות התורה שורה עליהם. זה עושה בלב שלהם אש, ״יקד יקוד אש״, שמתבטאת במסירות נפש בעד ה׳, לעשות דברים למען שמו יתברך, למען עם ישראל, אפילו שנראים נגד התורה.

וְרָזִין וְסִתְרִין דְּאוֹרָיְתָא, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב "וְאֶת דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ" כו׳. [כמו שאמרנו קודם, שהכל מתחיל מהשפלות] וּכְמַאֲמַר רז״ל "אֵין מוֹסְרִין סִתְרֵי תוֹרָה אֶלָּא לְמִי שֶׁלִּבּוֹ דּוֹאֵג בְּקִרְבּוֹ", [מה הכונה ״מוסרין״?] שֶׁמּוֹסְרִין לוֹ מִלְּמַעְלָה אֶת סִתְרֵי הַתּוֹרָה, וְדַ״ל.

כמו שהסברנו הרבה פעמים, לא שזה עיקר המגמה שלו, רק שמוסרים לו מלמעלה. השאיפה הגדולה שלו וצימאון הם בגלל שיש לו השפלות. מה שזה נמסר לו, לא שהוא לוקח ביד, אלא משרים עליו השראה אלקית בזכות השפלות שלו.

מכאן באמת אפשר להבין קצת מה שאמרתי קודם שאולי אפילו אצל הגר"א למשל, אפילו סתרי תורה, הם לא כל כך בבחינת סתרי תורה, בגלל שהרי כתוב וזה נכון, שגם סתרי תורה צריך ללמוד על פי טבע ביגיעה להבין. יש ביטוי מפורסם מהגר"א, דבר נכון ואמתי, שמי שלא יכול להבין את כל ה״עץ חיים״, כל הקבלה, כתבי האריז"ל, סימן שהוא טיפש. זאת אומרת הוא לא יכול להבין גם גמרא רש״י ותוספות, כך יש פתגם מהגר״א. מי שאומר שקבלה היא דבר קשה להבנה, אומר הגר״א שמי שלא יכול להבין את כל כתבי הקבלה סימן שאין לו שכל בכלל, והוא לא יכול להבין בכלל גמרא רש״י ותוספות.

מבחינת ההבנה, במה שכתוב אין הבדל בכלל. להיפך, עץ חיים יותר קל מתוספות. הפתגם הזה הוא אמתי. רק מה זה מראה? שההתייחסות לקבלה היא גם התייחסות כאל דבר שמשיגים על פי שכל. אם הוא גאון גדול מאד גם הידע שלו בקבלה הוא ידע גאוני מאד מאד. אבל כאן הוא אומר שכל הענין של סתרי תורה הוא בכלל לא מה שאדם משיג, אלא מה ששורה עליו ומה שמוסרים לו מלמעלה בזכות השפלות שלו. זה סתרי תורה. זה לא דבר שהוא לומד בספר, אפילו שהלימוד בא מצמאון. את הגר"א אני באמת לא מכיר בכלל, לא מתחיל להכיר אותו, אבל מה שאני מקבל ברגע זה ברושם שלי לגביו הוא כך. זה הכל, יותר מזה אני לא מתכוון אליו בכלל.

זה נקרא ״דברה תורה בלשון בני אדם״[נט] – שמשתמשים בדברים נעלמים, מדברים עליהם כאילו שהם דבר שאפשר להתייחס אליהם. כתוב בתניא שצדיקים בכלל הם "נסתרֹת", אי אפשר לדבר מהם שום דבר, ובכל זאת ״דברה תורה בלשון בני אדם״. כשאני מתייחס אני לוקח אותם כדוגמה ל"נגלֹת" שלהם, איך שאני מקבל ומתרשם מהם, בשביל להורות דרך. כך, ברגע זה, זו ההתרשמות בשביל ללמוד את הנקודה הזו.

שוב, לקחנו אותו כדוגמה לומר שיש דבר כזה. יש אחד שיכול להיות גאון הכי גדול בנסתר, וזה לא נסתר בכלל, זה לא נקרא סתרי תורה. זה הלימוד שלו, לא ההשראה האלקית של הדבר. ההשראה באה רק על ידי סתרי תורה.

חידושי תורה – יכולת ליחד ולזווג

[מה הכונה גאונות?] מהי גאונות בנגלה? כל גאונות אמתית היא כמו שחז״ל אומרים ״דברי תורה עניים במקומם ועשירים במקום אחר״[ס]. כמו שרבי נחמן אומר[סא] שכל חידושי תורה, איך אדם מחדש בתורה חידושים אמיתיים? רק על ידי זיווגים, יחודים. לוקח מכאן ורואה שמכאן מתאים לכאן. על דרך גזירה שוה. אפילו שלא מותר לנו לחדש גזירות שוות, לחדש איזו הלכה, כל לימוד התורה הוא בסוד גזירה שוה. הכונה ליחד, לדבק, אפילו שהמלים ספורות, יש כך וכך מלים בתורה, וכך וכך מלים בש״ס, אבל הזיווגים שבין המלים האלה הם אין-סוף. כל הגאונות והבהירות של מה שכתוב היא על מנת לעשות זיווגים ושידוכים – בלשון רבי נחמן – שזה נקרא ״דברי תורה עניים במקומם ועשירים במקום אחר״. כל זיווג כזה מוליד דברים חדשים, כמו זיווג גשמי. אם יש זיווג יש הולדה, אם יש הולדה יש ענג. יש את הענג של הזיווג ויש את השמחה של ״אם הבנים שמחה״[סב]. הזיווג הוא ענג והלידה היא שמחה. צריך לומר שזה אלקי בגלל שזה קשור עם התורה שהיא אלקות.

גם אצל הגר״א, בכל החידושים שלו, הקביעות הכי גדולה בתורה שהוא מחבר הכל. כל הגאונות היא לעשות חיבורים ויחודים. גם בקבלה הוא עשה כך. קבלה זו ספרות עצומה. מי שבקיא עמוק בהכל ויש לו דקות של שכל יכול להתחיל עכשיו לשחק ולחבר, מתוך החיבורים שלו הוא מחדש, הוא בונה בנין מסודר, הפלא ופלא. זו לא טכניקה, לא מישהו שלומד נגרות, שזו טכניקה. זה כמו נגר אמתי שלומד ואחר כך מחדש ועושה את הדברים הכי יפים שאף אחד לא יכול לעשות. זה יותר מטכניקה. עם זאת, זו עדיין לא השראה אלקית. יש טכניקה ויש אמנות. אפילו אמנות הכי גדולה היא עדיין לאו דוקא השראה. יש אמנות בלי השראה ויש עם השראה.

יש גאונות שמתוכה מספיקה אמנות בתורה כדי לחבר המון חיבורים ולבנות הרבה דברים חדשים שאף אחד לא אמר אף פעם בפירוש. מי שמכיר את קבלת הגר״א – כך היא. בקבלת הגר״א יש המון המון מבנים, הוא מסביר שמה שכתוב כאן הוא כנגד מה שכתוב במקום אחר, כך וכך מדרגות. זה בערך מה שגם אנחנו עושים, הרבה חידושים של הקבלות. כל הדרך שלנו היא לעשות הקבלות, יש מבנה כאן ומבנה כאן שיש להקביל אותם. זו כל דרך הגר״א. בפשטות, בלי להסביר יותר מדי.

בחסידות חב״ד הדרך היא לקחת נקודה אחת ולהסביר אותה עמוק מאד, בנפש בעיקר. גאונות פרושה שאתה פשוט רואה את ההקבלה, אתה רואה שהדברים כאן הם כמו הדברים כאן. לכאורה ההקבלה הזו לא מחדשת לך שום דבר – אבל באמת היא כן מחדשת, כי כשאתה מדביק שני דברים יחד, מתוך הזיווג אתה יודע לומר הרבה יותר על כל אחד. זה נקרא ״דברי תורה עניים במקומם ועשירים במקום אחר".

הדרך הזו של לימוד היא גם בנגלה וגם בנסתר. זו גאונות אמתית בנגלה וגם גאונות אמתית בנסתר, לעשות את ההקבלות ולהוריד מכך חידושים. זה מה שחז״ל אומרים ש״דברי תורה עניים במקומם ועשירים במקום אחר״. למראית עין, כך היא קבלת הגר״א, בדרך כזו. אין בה חידושים של ממד אחר, חסידות היא כבר ממד אחר שלא נתגלה בכלל, עומק אחר בכלל. מה שאין כן, כאן זה באותו הממד שהיה, רק שאלו חידושים נפלאים של הקבלות. מי שזה מענין אותו פותח את העינים, הגאונות של הגר״א בכתבי הקבלה מפליאה אותו

עוד פעם, יש מה שאדם משיג מעצמו על פי נגלה ויש מה ששורה עליו מלמעלה בדרך ממילא, על ידי השפלות של ״לבו דואג בקרבו״. בעל תשובה הוא אחד שהעיקר אצלו הוא השפלות. עד כאן זו היתה דוגמא אחת של פינחס.

מעשה ״ההוא כובס״

עכשיו משהו חדש. הדבר הזה הוא הכי-הכי עיקרי. כמו שהוא אמר, הדוגמה של פינחס כתובה בתורה, ועכשיו הוא מביא את הדוגמה שכתובה בחז״ל. פינחס הוא בעל התשובה של חמשה חומשי תורה בעבודה זו, שאדם עושה כביכול אפילו נגד התורה.

מפינחס יש עדיין את השאלה ששאל מאיר, שלכאורה עדיין הוא רק שייך לבני עליה? כמו שכתוב ״מועטין בני עליה״[סג]. עכשיו היא יביא דוגמה שניה מחז״ל, סיפור מהגמרא על יהודי פשוט בתכלית, יהודי פשוט לגמרי, של הבעל שם טוב, שאין לו שום מדרגה. ממילא נלמד ממנו שהדבר שייך לכל אחד. לא כל אחד מגלה זאת, אבל היא דוגמה של אחד פשוט גמור, אפילו לא תלמיד חכם, ובכל זאת גם לו יש את הענין של פינחס, שלפעמים עושים דבר מתוך תשובה אמתית, דבר שנראה לגמרי נגד התורה.

מה הספור?

דְּהִנֵּה מָצִינוּ בַּשָּׁ״ס כְּתוּבּוֹת גַּבֵּי הַהוּא כּוֹבֵס דְּלָא הֲוָה בְּאַשְׁכַּבְתָּא דְּ‎רֶבִּי

רבי, רבינו הקדוש, היה בציפורי, העיר שלו. הוא היה מקושר עם כל אנשי העיר, הוא היה כל השנים האחרונות שלו שם. כולם הכירו אותו אהבו אותו אהבת נפש ממש, גם כל הפשוטים. באשכבתא דרבי, כשהוא נפטר מן העולם, היו לו גם הרבה יסורים, כל השנים האחרונות שלו היו יסורים. ידעו כל הזמן שהוא עתיד להסתלק מן העולם. לקראת ההסתלקות שלו, כל אנשי העיר ציפורי באו והיו נוכחים בזמן ההסתלקות. רק היה איש פשוט, כובס, זה היה המקצוע שלו, יהודי פשוט, היה בעבודה שלו, ומשום מה לא זכה להיות נוכח בשעת ההסתלקות של רבינו הקדוש.

קודם אני אספר את הספור ואחר כך אקרא בפנים: אחר כך, כשנודע לו שרבי הסתלק והוא לא היה שם, מתוך צער הכי עמוק, שבזה היתה התעוררות של תשובה, וגילוי יחידה שבנפש – הוא לא היה שם, והפסיד את הענין שכל חייו היו קשורים בזה – הוא עלה לגג והפיל את עצמו, איבד את עצמו לדעת. כתוב שמי שמאבד את עצמו לדעת אין לו חלק לעולם הבא, זה הדבר הכי גרוע שיכול להיות. באותו רגע שהוא עלה לגג ונהרג יצתה בת קול מן השמים ״ההוא כובס יש לו חלק לעולם הבא״. שלא יחשבו הרבנים ׳הרי הוא עשה דבר שכתוב עליו שאין לו חלק לעולם הבא׳, כדי שלא יחשבו שהוא בכלל, יצתה בת קול מהשמים שיש לו חלק לעולם הבא.

אם כן, זה הספור של הש״ס, הוא מביא אותו בתור דוגמא של חסיד. כמובן, לא שחסידים נופלים מהגג, אבל ברוחניות כן עושים את זה, עושים את זה בחיים. מסירות נפש בשביל להפיץ את החסידות, להפיץ את מעיינות הבעל שם טוב.

הענין של ׳לקפוץ מהגג׳ בכלל הוא ביטוי של מסירות נפש. יש משהו מאד יפה של הרבי שליט״א[סד], אולי אמרנו אותו פעם – כשדורשים מסירות נפש מיהודי, דורשים ממנו רק לקפוץ מהגג, לא לקפוץ לגג. אי אפשר לקפוץ מהארץ לגג, אבל מהגג אפשר לקפוץ לארץ. יש שתי מדרגות של מסירות נפש. באמת, הענין של לקפוץ מגג הוא דוגמה כללית של מסירות נפש.

עוד פעם, אין הוכונה כמו כאן בספור שהוא איבד את עצמו לדעת ממש, רק הכוונה שאדם קופץ לתוך הים כמו נחשון, זה גם ענין של תשובה.

מה היה הספור שם? אותו כובס שלא היה בשעת ההסתלקות של רבי:

סַלִיק לְאִגְּרָא וְנָפִיל וּמִית [עלה לגג, הפיל את עצמו ומת], יָצְאָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה הַהוּא כּוֹבֵס מְזֻמָּן לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא.

[עכשיו הוא כותב אותו דבר שכתב קודם לגבי פינחס:] וְהִנֵּה אִם הַהוּא כּוֹבֵס בָּא וְשָׁאַל לִפְנֵי הַמּוֹרִים אִם מֻתָּר לוֹ לְאַבֵּד אֶת עַצְמוֹ לָדַעַת עַל שֶׁלֹּא זָכָה לִהְיוֹת בְּאַשְׁכַּבְתָּא דְּרֶבִּי,

קודם כל ישאלו אותו: ׳מה, השתגעת? יצאת מדעתך?', אז הוא יאמר: ׳לא, זה בגלל שלא הייתי בהסתלקות של רבי׳, יאמרו לו: ׳אתה עוד יותר משוגע׳, מיד יזמינו אמבולנס לקחת אותו לבית משוגעים כמה שיותר מהר. אם היה בא ושואל ודאי שלא היה מקבל שום הוראה.

הֲלֹא בְּוַדַּאי הָיוּ מֹרִין לוֹ לְאִסּוּרָא

ודאי היו אומרים לו שזה אסור. כאן זה יותר מפינחס. הרי לפינחס לא אמרו שום דבר ולכן כתובה הלכה במשנה ״קנאים פוגעין בו״. כאן זה הרבה יותר מזה, היו מורין לו בפירוש לאיסור, שזה הדבר הכי גרוע בעולם, למאבד עצמו לדעת אין חלק לעולם הבא, לא רק שלא היו שותקים, גם היו מורים לו לאיסורא וגם היו לוקחים אותו לבית משוגעים. ברור שהסיפור הזה הרבה יותר חידוש מפינחס.

דאגת הלב מהעדר אור עצמי

וְאַף עַל פִּי כֵן בְּשָׁעָה שֶׁעָשָׂה [את זה] מֵעַצְמוֹ בִּלְתִּי הוֹרָאָה [בלי לקבל שום הוראה מאף אחד] כִּי אִם מֵחֲמַת שֶׁהָיָה לִבּוֹ דּוֹאֵג בְּקִרְבּוֹ [עוד פעם, למה הוא עשה את זה? בגלל שהיה במדרגת ״לבו דואג בקרבו״ באמת, זה הגיע לו עד הנפש] עַל הֶעְדֵּר הָאוֹר

״לבו דואג בקרבו״ הוא על שהאור נעדר ממנו. אצלו היה רבי גילוי אור אין סוף, והיות שבשעת ההסתלקות הוא היה מקבל את האור הזה, לאור זאת, לא להיות נוכח היינו להפסיד את האור הזה. זהו העדר של אור עצמי, לא סתם אור. עוד פעם, כאן האור הוא לא סתם כיף, לא שזה אור יפה, כאן זה אור עצמי, כל החיים, חיי החיים. היה לו ״לבו דואג בקרבו״ על שהפסיד את כל החיים ברגע אחד. היה לו העדר אור עצמי ברגע אחד, כשלא היה נוכח באשכבתא דרבי.

עַד שֶׁגָּבַר רִשְׁפֵּי אֵשׁ שַׁלְהֶבֶת־יָהּ [הוא מדגיש כל פעם שזו מדרגת יה שבשם, ״הנסתרֹת״, "שלהבת יה" התגברה אצלו. עוד פעם, לפי זה בעל תשובה הוא בחינת שלהבת יה. כשהיא מתגברת אצלו] אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ [מה זה גרם לו לעשות? שגעון גמור] לְהַפִּיל אֶת עַצְמוֹ מֵאִגָּרָא לְאַרְעָא וּמִית. [בכל זאת] מִן הַשָּׁמַיִם הִסְכִּימוּ עַל יָדוֹ [יצא מיד אישור מהקדוש ברוך הוא, ״הוי׳ רואה ללבב״. אפילו שהדבר הזה הוא איסור מוחלט על פי דיני התורה, אפילו לא כמו פינחס – ככתוב בהלכה שאין לו חלק לעולם הבא – מיד ה׳ הסכים על ידו] וְזָכָה לְמַעֲלָה יְתֵרָה וְחִבָּה נוֹדַעַת לוֹ מִן הַשָּׁמַיִם שֶׁמְּזֻמָּן לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. [שהצדיק הכי גדול לא זכה...]

חיבה יתרה נודעת

יש ביטוי ״חביבין ישראל שנקראו בנים למקום חיבה יתרה נודעת להם שנקראו בנים למקום״[סה]. יש שתי מדרגות: יש שהדבר הוא חביב מצד עצמו, אבל הוא לא נודע, נשאר בהעלם. דבר שחביב מצד עצמו הוא בבחינת הבדלה; כאשר הוא גם בבחינת ״נודעת לו״, שזה נקרא ״חיבה יתרה״ – הוא בסוד המתקה, יש ״הכנעה-הבדלה-המתקה״[סו].

כתוב בפרקי אבות שיש דברים חביבים, ויש אחר כך דברים ש״חיבה יתרה נודעת לו״ – זה ההבדל בין הבדלה להמתקה. זהו גם ההבדל בין צדיק שמובדל מהרע, פורש מהרע – לכן זה לא שייך לצדיק של התניא שענינו אתהפכא, כאן הצדיק הגמור הוא ענין של אתכפיא, מובדל מהרע לגמרי – לבין הבעל תשובה שענינו אתהפכא, שהופך אפילו את הרע לטוב. ברגע שהופכים את הרע לטוב, שזו עבודת התשובה, בחינת בעל תשובה אמתי, שכאן שייכת לכל אחד – באותו רגע הוא זוכה ל״חיבה יתרה נודעת לו״. עוד פעם, בעל תשובה הוא כנגד ״חיבה יתרה נודעת לו״. בכל התורה כולה – אצל מי יש ״חיבה יתרה נודעת לו״? אצל פינחס שהיה גילוי מן השמים, ה׳ שיגר לו שלום; וכאן, אצל ״ההוא כובס״, לא רק שהוא היה בסדר, הוא זכה לאתהפכא הכי גדולה, התשובה הכי גדולה ש״חיבה יתרה נודעת לו״ – יצאה בת-קול, אף צדיק בעולם לא זוכה לדבר כזה – שאמרה שמזומן לחיי העולם הבא.

הנסתרות שבתורה

הֲגַם שֶׁלְּמַבִּיט בַּהַבָּטָה חִיצוֹנִית עָשָׂה נֶגֶד הוֹרָאַת דִּינֵי הַתּוֹרָה [לא רק שהוא עשה מה שלא הורו, הוא עשה בפירוש נגד, באופן הכי מוחלט נגד דיני התורה], וְדַ"ל. וְהַכֹּל הוֹלֵךְ אֶל מָקוֹם אֶחָד [הוא אומר ששני הסיפורים האלה, וכל מיני סיפורים כיוצא בזה – הולכים אל מקום אחד] שֶׁהֵן הֵן הַדְּבָרִים מֵהַנִּסְתָּרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה,

מי שלא מתעקש כאן צריך להכיר שיש נסתרות. אולי יש פה מישהו שמתעסק קצת במדע, אז נביא דוגמא על פי מתמטיקה. כתוב בהקדמת ספר התניא שהנסתרות הם הרבה יותר, עד אין סוף אפילו מהנגלות. קצת כמו שדברנו אתמול, שבירור השקפה הוא אין סוף יותר קשה ועמוק מאשר לברר דין. אפילו שלדין יש ריבוי פרטים, אפילו שיהיו מליון פרטים, הם עדיין בגבול. כל דבר ששייך בעצם לנסתרות, יש לו ממש אין סוף של דקות. לכן הוא אין סוף יותר קשור. לכן כתוב בהקדמה של התניא, שלגבי מדות הלב כל אחד כל כך שונה מהשני שזה רק ״כל חדא וחדא לפום שיעורא דיליה״[סז]. אדם שימצא את מקומו בתורה זה הרבה יותר קל בנגלה מאשר בנסתר, בגלל שבנסתר המרחק והריבוי בפרטים הוא עצום הרבה יותר מאשר בנגלה. הנגלה הרבה יותר מצומצם ומוגדר בכל הענינים מאשר הנסתר.

בכל זאת, מה יוצא כאן כאילו ״תרתי דסתרי״? ב״נגלות״ יש לנו שלחן ערוך שבו יש רבבות-מליוני הלכות. מה שאין כן "נסתרֹת" צריך לחפש אותם, צריך להיות גאון בשביל לחפש גילוי של כמה נסתרות, כמו כאן שהוא מצא בכל התורה את המעשה של פינחס, ובכל הש״ס הוא מצא את הסיפור של הכובס.

לכאורה זוהי נקודה אחת שצריך להסביר: הנסתרות הם הרי הרבה יותר מהנגלות, אז למה כל כך קשה למצוא אותם? בקושי מוצאים פה אחד ופה אחד.

מספרים ראציונאלים, אלגבראים וטרנסצנדנטליים

אפשר לתת לזה משל במתמטיקה: יש מספרים – 1, 2, 3, 4. אחר כך יש שברים. אחר כך יש מספרים אלגבריים כמו השרש של 2, שהוא לא שבר. בכל המספרים האלה, בלשון לעז, המספרים בעצמם, 1, 2, והשברים כולם נקראים מספרים ראציונאלים. השרש של 2 הוא כבר מספר בלתי ראציונאלי, בגלל שאני לא יכול לכתוב אותו בשום אופן בלי שבר, אבל בכל זאת הוא מספר אלגבראי, הוא יוצא מנוסחה אלגבראית. הוא אמנם בלתי ראציונאלי, אבל הוא כן אלגבראי.

לפי המתמטיקה, האין-סופיות של המספרים הלא ראציונאלים היא דרגה אחת יותר גבוהה לגמרי, מעל אין סופיות המספרים הראציונאלים. אם אני סתם לוקח קו, שבו יש את כל המספרים, וחותך אותו, הסיכוי שאני אחתוך אותו על מספר רציונלי הוא אפס. אפילו שיש אין סוף מספרים ראציונאלים והמרחק בין שני מספרים ראציונאלים הוא אין סוף, אין מרחק בכלל ביניהם, בין שבר לשבר, אפשר לקרב אותם עד אין סוף. בכל זאת, האין סופיות של הלא-ראציונאלי הוא כל כך הרבה יותר, שהסיכוי לחתוך את הקו על מספר ראציונאלי הוא אפס.

עכשיו, עדיין לא הגעתי לסוף, זה רק הראציונאלי. אם אני רוצה למשל להביא דוגמאות של הלא-ראציונאלי – זה קל, לא כל כך קשה. יש את השרש של 2, השרש של כל מספר ראשוני. השרש של כל מספר ראשוני חייב להיות לא ראציונאל. אם כן, מיד יש לי אין סוף במדרגה פשוטה, לא במדרגה גבוהה. מיד אני יכול לזהות אין סוף של מספרים לא רציונלים.

חוץ מזה, יש עוד סוג של מספרים שנקראים מספרים טרנסצנדנטליים, שהכי חשוב מכולם הוא 'פאי' – היחס בין הרדיוס-הקוטר לבין הקו המקיף. הדוגמא השניה היא מספר שנקרא ׳אַי׳. המספרים האלה לא אלגבריים. הם גם לא רציונליים, וגם אי אפשר להוציא אותם משום נוסחה אלגבריית בכלל. אין שום נוסחה שאפשר להוציא ממנה את המספרים האלה. המספרים האלה הם עוד יותר אין סוף מהמספרים האלגבריים. אבל מתוך המספרים האלה, שנעלמים לגמרי – המדע מכיר מהם רק שניים, פאי ואי, שתי דוגמאות של המספרים הטרנסצנדנטליים, מספרים שהאין סוף שלהם הוא אין סוף יותר גדול עד אין סוף מהמספרים הידועים בקו פשוט של מספרים.

אבל כיון שאי אפשר להוציא אותם משום נוסחה אלגבריית – מאד קשה לזהות אותם, אין שום כלים לגשת לזהות אותם. זה שאני יודע שיש פאי – אני חייב לדעת את זה, זו מציאות גשמית שיש מספר כזה, היחס בין זה לזה. מה שהכריח את גילוי המספר השני, ׳אי׳, הוא גם הכרח פשוט. מוכרחים להגיע למספר הזה שקוראים לו ׳אי׳, שהוא הדוגמה השניה.

עוד פעם, זהו רק משל – למי שמתמצא בענין זה יכול להיות משל טוב – שדברים נסתרים, אפילו שהם אין סוף יותר, לא רק שלא שייכים לכמות, אפילו שכן שייכים לכמות, אבל במקרים האלה, כיון שהם באמת נסתרים, בקושי מוצאים אותם. בתוך הנגלה אתה לא יכול למצוא אותם, אפילו שזה אין סופי יותר.

לכן באמת תשובה אמתית מחייבת באמת אין סוף של מעשים כאלה. למצוא אותם מאד קשה. יש את המעשה של פינחס ואת הדוגמה של ״ההוא כובס״, וזאת בגלל שהם באים מהמקום הנסתר, שנקרא ״הנסתרֹת להוי׳ אלהינו״, "שלהבת יה".

שני הקצוות בעבודת בעלי התשובה

עוד פעם, אמרנו שבפשטות בעל תשובה שקבל את החינוך של התורה ומתחייב אליה, שחי את התורה על פי פשט, שדבר הראשון תביא אותו דרכו להדר יותר בכל עניני התורה, והדבר השני הוא שהיא יכולה להתבטא בצורה כזו. לאדם ה'חילוני', שהוא תינוק שנשבה, נכון מה שאתה אומר, אין לו את הדרך הראשונה של בעל תשובה, בגלל שאין לו עדיין את החינוך. מה שיש לו הוא רק הצד השני.

כלומר, בתוך בעל תשובה עצמו יש שני צדדים: יש את הצד שמביא אותו ליותר הידור, יותר ויותר בתוך התורה. ויש את הצד השני שלפעמים מביא אותו לעשות דברים שלמראית עין הם נגד התורה. האיש שעדיין חילוני, יכול להיות רק בצד השני עם השפלות שלו, אם זה בא משפלות אמתית.

וְהוֹרָאַת בֵּית דִּין לֹא תָּחוּל עֲלֵיהֶם, שֶׁכָּל הוֹרָאַת דִּינֵי הַתּוֹרָה צְרִיכָה לִהְיוֹת עַל פִּי נִגְלוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה דַּוְקָא [אין שום הוראה שיכולה להיות על פי נסתר, רק על פי נגלות של התורה דוקא] כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב "הַנִּגְלוֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ" כו' וְדַ"ל.

אם כן, היום זה היה השיעור.