אור לכ"ו אלול תש"ע, כפר חב"ד

אחרי סליחות

א. להתקשר לאבות בכל-מכל-כל – ר"ה-יו"כ-סוכות

היום קראנו בפרשה "אתם נצבים היום כלכם לפני הוי' אלהיכם"[1] – אנחנו נצבים ביום הדין, זכאים ושמחים, "חדות הוי' היא מעֻזכם". אחר כך הכתוב מונה עשר מדרגות של עם ישראל – "ראשיכם שבטיכם זקניכם וכו'".

"ראשיכם שבטיכם זקניכם" הם כנגד שלשת האבות, קודם כל צריך להִכלל באבות. "ראשיכם" כנגד אברהם, "שבטיכם" כנגד יצחק, "זקניכם" כנגד יעקב, כמו שנסביר.

"ראשיכם" – אברהם אבינו

"ראשיכם" – אברהם אבינו הוא הראש, הראש של כל עם ישראל, וזה קשור לראש השנה, שבו צריך לתקן את הראש. כתוב ש"כד אתתקן רישא דעמא אתתקן כולא עמא". אמנם יש הרבה פעמים שאומרים שהראש זה משה רבינו – הרבי, "ראש בני ישראל" – אבל הראש העליון הוא אברהם אבינו, כמו שנאמר עליו "ראש כל המאמינים", "תשורי מראש אמנה", הוא ראש האמונה. על אברהם נאמר "אחד היה אברהם", "כי אחד קראתיו" – והרבה פעמים אחד זה ראשון, כמו "יום אחד" שהוא היום הראשון.

משה רבינו – "מן המים משיתהו" – הוא הרישא דאין, מים זה תענוג. והרבי – בכל דור יש רבי – זה רישא דאריך. אבל הראש העליון, שהוא רדל"א – "מי יתן טהור מטמא לא אחד", כלומר שהוא פלא, "טהור מטמא" – זה אברהם אבינו. כך דברנו לאחרונה, שראש השנה זה בחינת אברהם אבינו.

אמנם יש הרבה רמזים שהשופר שתוקעים בו זה אֵילו של יצחק, אבל עדיין אילו של יצחק זה העקדה – שזה הנסיון העשירי של אברהם אבינו, תכלית העליה שלו ושל כל בני ישראל בזכותו. כולנו חיים וקיימים בזכות העקדה של אברהם אבינו – הנסיון העשירי – ומשם גם יש את אילו של יצחק. אברהם תפס את האיל והקריב אותו.

ביום הראשון של ראש השנה קוראים בתורה "והוי' פקד את שרה" – הזיווג של אברהם ושרה להוליד את יצחק. וביום השני קוראים את עקדת יצחק. אבל בעצם הכל זה הכח של האחד, של אברהם.

כתוב בתניא[2] שבכל ראש השנה האור של השנה שעברה מסתלק ואז יש אור חדש שנמשך, אור שלא היה מעולם – "אור חדש על ציון תאיר". יש רגע של סילוק האור, ההיפך מ"ויהי אור". גילוי אור נקרא "טהירו" – טהירו עילאה או טהירו תתאה – וסילוק אור נקרא טמא. בכל ערב יום כיפור יש רגע של הסתלקות האור, רגע של טמא, ואחר כך "מי יתן טהור מטמא לא אחד"[3] – הגילוי של אחד בתשרי. וכמו שאמרנו אברהם הוא הראש, זה "ראשיכם". כל מי שקשור לאברהם אבינו הוא בחינת "ראש".

"שבטיכם" – יצחק אבינו; "זקניכם" – יעקב אבינו

"שבטיכם" שייך ליצחק – "שבט מוסר". "זקניכם" זה השופטים, "מארי תורה". על כל האבות כתוב "זקן ויושב בישיבה", אבל עיקר הזקן שיושב בישיבה – בן-תורה ושופט – זה יעקב אבינו.

יוצא ששלשת האבות מכוונים כנגד "ראשיכם שבטיכם זקניכם". זה קשור כבר למלה "נצבים", מלשון "נצב מלך" – בשביל שיהודי יהיה מלך הוא צריך להיות קשור לאבות. יש עוד רמז ידוע ש"נצבים" עולה "בכל מכל כל", כמו שכתוב על האבות: "שלשה הטעימן הקב"ה מעין עולם הבא, ואלו הן אברהם יצחק ויעקב, אברהם דכתיב ביה 'בכל', יצחק דכתיב ביה 'מכל' ויעקב דכתיב ביה 'כל'"[4]. אם כן, לא סתם מתקשרים באבות אלא בשלמות של האבות, ב"מעין עולם הבא" שהקב"ה הטעים להם. על ידי שמתקשרים בעולם הבא של האבות, אז "אתם נצבים היום כלכם לפני הוי' אלהיכם ראשיכם שבטיכם זקניכם וגו'".

ר"ה יו"כ וסוכות – אברהם יצחק ויעקב

אמרנו שראש השנה בפרט זה "כד אתתקן רישא דעמא וכו'", "ראש אמנה" – אברהם אבינו. לפי זה צריך להיות גם בחינה פרטית של יצחק ושל יעקב בחודש השביעי המשופע "בכל מכל כל". לכן צריך לומר שיום כיפור, מעין עולם הבא, שבת שבתון, זה בחינת יצחק בפני עצמו. וידוע שסוכות זה בחינת יעקב בפני עצמו – "ויעקב נסע סכותה", עשה סוכות למקנהו ולמשפחתו.

עכשיו אנחנו פותחים בהכנה כללית לחגים הבעל"ט. השבוע יהיה ראש-השנה, אח"כ יום כפור ואח"כ סוכות. "בכסה ליום חגנו"[5] – מה שהיה מכוסה בראש השנה מתגלה ב"חגנו", סוכות, ואפשר לומר שה"ליום" באמצע רומז ליום כפור, "יומא", "אחת בשנה". בכסה – ראש השנה, ליום – יום כפור, חגנו – סוכות.

כל מה שהוא "אחד" בעצם זה יצחק, שהוא אחד יחיד ("יחידך"). יום כפור הוא יום אחד, ובגלל זה חז"ל לא רצו להוסיף עוד יום ליום כפור – "אחת בשנה" דווקא.

שתי בחינות 'ראש' באברהם

לעומת יום כפור, ראש השנה הוא כפול, "יחיינו מיומים" – יש בו שתי בחינות, וצריך להסביר זאת לפי מה שמסבירים כעת, שהעניין כאן זה לתקן את הראש – אברהם אבינו.

כתוב בתחלת דברי-הימים "אברם הוא אברהם". הכוונה שגם לפני ברית המילה – בה קבל אברהם את ה-ה בשמו ונעשה אברהם, וכתוב שמאז כל הקורא לו "אברם" עובר בעשה – בכל זאת "אברם הוא אברהם", שנדע שזה אותו אחד. "אברם" הוא "השכל הנעלם מכל רעיון" ו"אברהם" זה "חסד לאברהם", מה מקשר ביניהם? השרש המשותף גם לשכל הנעלם וגם לחסד, הוא האמונה הפשוטה, "והאמִן בהוי' ויחשבה לו צדקה".

"אברם הוא אברהם" עולה בראש, ואלו גם ארבע האותיות הראשונות בתורתנו הקדושה, בראשית. גם הרמב"ן רומז, בתחלת הקדמתו לתורה, שלעתיד-לבא, כשיבוא משיח, התורה תתחלק אחרת – אותו רצף אותיות אבל לא אותו חלוקת מילים, והדוגמה שהוא נותן שם, שבמקום "בראשית ברא" נקרא "בראש יתברא", אז ודאי יש משמעות לארבע האותיות הראשונות.

בראש זה ב ראש, שתי בחינות של ראש, "יחיינו מיומים". לפי זה יש לרמוז שהיום הראשון של ראש השנה הוא עדיין בגדר "אברם". ראש השנה הוא יום דין, יש דינא קשיא ודינא רפיא, ומי ממתיק את הדין? אברהם. ביום הראשון זה עדיין אברם וביום השני – הכל יומא אריכתא – זה אברהם.

על פי פשט נכרתו עם אברהם אבינו שתי בריתות. בברית הראשונה – הברית על ארץ ישראל, יסוד היסודות של עם ישראל – הוא עדיין נקרא אברם. בברית השניה, ברית מילה, הוא מקבל את ה-ה ונעשה אברהם – ה חסדים יורדים לברית שלו ואז הוא יכול להוליד זרעא חיא וקימא, את יצחק אבינו משרש הקדושה (כידוע בחסידות ששרש ה-ה חסדים זה עד לעצמות ממש). בכל אופן, זה "חסד לאברהם" – לכן היום השני הוא דינא רפיא ביחס ליום הראשון.

הרגשת החסרון – בחינת אברם

נאמר את זה קצת בסגנון אחר: 99 שנים אברהם חי לפני שקבל את ה-ה, והוא לא בזבז את הזמן שלו. מגיל שלש, כשהכיר את בוראו והקב"ה מתגלה לו, הוא הולך במסירות נפש ומפרסם אלקות בכל מקום כפי יכולתו – "את הנפש אשר עשו בחרן" – ובזכות 99 שנה של מס"נ, בסוף הוא מקבל את ה-ה. אבל אסור לשכוח את היסוד, הבסיס. היסוד זה "אברם הוא אברהם" – 99 השנים הראשונות לפני שקבל את ה-ה.

מה זה אומר לנו? אף אחד מאתנו לא שלם ולא זכה לקבל את ה-ה, השלמות של עבודת ה', "התהלך לפני והיה תמים" (גם בפשט אין כאן אף אחד בגיל 99, אז ודאי שלא הגענו לזה).

ידוע הווארט שאמר הצמח צדק (לנכדו הרש"ב): יהודי בן 99 שעדיין מרגיש שהוא צריך למול את עצמו, מגיע לו שה' יתגלה אליו, "וירא אליו הוי'". אז כולנו עדיין 'בקטע' של אברם – אמנם אסור לקרוא לו כך, אבל "אברם הוא אברהם" – צריך להזדהות עם השלב הזה. זה שלב של "השכל הנעלם מכל רעיון" – יש לכך זיקה – צריך ללמוד הרבה חסידות, להתעצם. כל מה שלומדים זה הכנה שכולי האי ואולי נזכה להיות אנשי חסד – "חסד לאברהם". זו הקדמה להבין ולכוון את שני הימים של ראש השנה.

ראש השנה – אברהם, בני

נחבר לזה עוד כוונה פשוטה: יש שלשה דברים בגשמיות עליהם מתפללים ויש גם שלשה ברוחניות. בגשמיות מתפללים על בני חיי ומזוני – וכולהו רויחי.

קריאת התורה היא עיקר. והנה בראש השנה קוראים בתורה קודם כל על הולדת יצחק. אחרי שאברהם ושרה היו עקרים, לא יכולים להוליד, הקב"ה עשה נס הכי מופלא שבסוף הם מולידים. אחר כך, ה' מנסה את אברהם ואומר לו שיעקוד את יצחק בנו, "בנך יחידך אשר אהבת".

ראש השנה הוא הפקידה (כמו תחלת הקריאה ממש, "והוי' פקד") של שלש עקרות, שרה רחל וחנה. על שרה קוראים בקריאת התורה ביום הראשון, על חנה קוראים בהפטרה של היום הראשון, ובהפטרה של היום השני קוראים על רחל – מזכירים את כל שלש הנשים. מכאן אפשר להבין שעיקר הברכה של ראש השנה היא 'בני'. זה קשור לאברהם אבינו, שזה מה שהיה חסר לו.

יש עוד משמעות של "אברם הוא אברהם", ה' כאילו אומר: כל זמן שאתה אברם אינך מוליד, אשנה את שמך ואז תוליד. יוצא ש"אברם הוא אברהם" רומז לנס של הלידה, שהוא זוכה להוליד את יצחק – "כי ביצחק יקרא לך זרע" – וממילא זוכה להוליד את כל "עַם אלהי אברהם". את הלשון "עם אלהי אברהם" מזכירים במזמור שאומרים לפני תקיעת שופר, וצריך לכוון שבראש השנה אנחנו "עם אלהי אברהם" (כמו שבפורים אנחנו "עם מרדכי").

כאמור, הכל מתחיל מ"נצבים", שעולה בכל-מכל-כל. אצל אברהם נאמר "וה' ברך את אברהם בכל". רש"י אומר ש"בכל" בגימטריא בן. צריך להתקשר לאברהם אבינו בבחינת "בכל" שלו – בן. חז"ל גם אומרים ש"בת היתה לו לאברהם ובכל שמה", היינו ש"בכל" זה בן ובת, בָנֵי, קיום המצוה הראשונה – "פרו ורבו".

יום כפור – יצחק, חיי

מה הברכה של יום כפור? 'חיי'. מי השלים את חייו? יצחק אבינו, ששמו רומז לקץ-חי, שלמות החיים. יצחק חי עשר פעמים חי, 180 שנה, והשלים את חייו. במדה מסוימת זו טעימה של חיים נצחיים. לכן יום כפור רומז לעולם הבא, שהם חיים נצחיים.

אצל יצחק כתוב "ואכל מכל" – אפשר לחשוב שזה מזוני, אבל באמת זה לא ככה. לא שהוא היה משופע במזון, או אפילו בכסף, אלא שהיה לו טוב-טעם באוכל. הוא טועם את הפנימיות. הוא מקיים "לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי הוי' יחיה האדם" – הוא טועם את טעם החיים שיש בתוך המזון.

מכל עולה 90, חצי של 180 – יצחק חי 180 שנה. יש כאן סוד של "שלם וחצי". "ואכל מכל" – "כל מה שבקשתי לטעום", זה לא מזוני אלא חיי, כל החיים, כל הטוב טעם שרציתי לטעום בתוך הבשר הזה טעמתי. מה הוא רוצה לטעום? את "מוצא פי הוי'" שעליו "יחיה האדם", שיקבל תענוג. שוב, התענוג של האוכל זה לא ה"מזוני". זה שאתה עשיר – יש לך הרבה רכוש – זה מזוני, שאתה יכול לקנות כמה שאתה רוצה. זה לא הולך על הטעימה של האוכל אלא על החיצוניות, על ההתפשטות, אנחנו מדברים על הרוחניות של האוכל.

"מכל" הולך על טעם החיים שבתוך האוכל של יצחק אבינו, זה 'חיי'. ביום כפור לא אוכלים, אבל צריך לאכול פעמיים – כפול (כמו שנסביר תיכף מה זה כפול) – בערב יום כפור, כדי להשלים, לאכול בשביל שני ימים.

דווקא בסעודת ערב יום כפור צריך לכוון "ואכל מכל" – כל מה שאני רוצה לטעום אני טועם, וממילא אני יכול להכנס ישר לעולם הבא, טעמתי הכל. כל הכיף שרציתי מהאוכל קבלתי בסעודת ערב יום כפור, הסעודה המפסקת, עכשיו אני יכול להפסיק, להכנס לעולם הבא ליום אחד.

סוכות – יעקב, מזוני

החג של ה'מזוני' הוא סוכות, חג האסיף. זה פשט. כשיעקב אומר "יש לי כל" הכוונה שיש לי כל מה שאני צריך וזה הולך על רכוש. זה ה"מזוני", שאדם משופע, חג האסיף. על יעקב כתוב "ויפרץ האיש מאד מאד". גם ליצחק היה הרבה, אבל עיקר הכיף שלו זה לא שהיה עשיר אלא הטעם שהוא טעם.

עד כאן זו הקדמה, ש"נצבים" הכוונה להתקשר לאבות, בבחינה של בכל-מכל-כל שלהם, שזה ראש השנה, יום כפור וסוכות. הכל נכלל ב"נצבים", וביניהם הכל נכלל בראש – "בתר רישא גופא אזיל", הוא העיקר. ומה שיש בראש השנה שני ימים זה "אברם הוא אברהם", בגימטריא בראש. עד כאן הקדמה אחת.

ב. כפלים לתושיה

הפסוק באיוב אומר "ויגד לך תעלֻמות חכמה כי כפלים לתושיה ודע כי ישה לך אלוה מעוֹנך"[6]. יש כמה פירושים מה זה "תושיה", רוב המפרשים אומרים שזה לשון ישות – שתי בחינות של ישות. ממילא זה רמז לסוד הכתר בקבלה כיון שכתוב שכתר זה ישיש, יש ו-יש.

יש יש – שני פרצופי הכתר

בכללות יש שני פרצופים של הכתר, עתיק ואריך. בעולם התהו, לפני התיקון, מה שעתיד להיות עתיק היה ה ראשונות ומה שעתיד להיות אריך היה ה אחרונות, וממילא היה 'יש' אחד על גבי 'יש' שני. אבל בעולם התיקון עיקר סוד התיקון הוא התלבשות, ולכן היש העליון מתלבש בתוך היש התחתון.

דווקא עולם התיקון – ההתלבשות – נקרא "כפלים לתושיה", כמו שהמפרשים מסבירים, בעיקר המלבי"ם, שכפול זה כמו קפול. על פי פשט כפל ב-כ זה כמו קפל ב-ק, לכן "כפלים לתושיה" זה שתי בחינות יש, לא רק אחד על גבי השני אלא כפול, אחד בתוך השני – זה בחינת עולם התיקון.

במושגים של קבלה, יש את הקפול בעולם המלבוש, כמו שיש קפול בתוך א"ק, ש-מה ו-בן עולים למקום של עב ו-סג (זה ודאי השתקפות של הקיפול בעולם המלבוש, שקדם לצמצום הראשון בע"ח. ידוע שיש היום טועים, טעות חמורה, שזה אותו דבר; זה ודאי לא אותו דבר, אבל זה דומה – הקיפול בא"ק הוא תוצאה או התלבשות של הקפול שהיה בעולם המלבוש, לפני הצמצום הראשון).

כתוב ש"כל מעשה שבת כפולים" – שבת שוה 702, וכשכותבים את הספרות הפוך זה 207, אור. כמו ש"כל מעשה שבת כפולים" ככה כל אור הוא כפול (כמו שהתבאר בשיעור כ"ב אלול באולפנת לבונה).

חידוש הנשמה בר"ה

חז"ל[7] אומרים על "לדוד הוי' אורי וישעי"[8] ש"אורי" זה ראש השנה, "ישעי" זה יום כפור, ו"הוי' מעוז חיי" זה סוכות. הכל מתחיל מ"אורי" – "הוי' אורי" – כמו שאמרנו קודם שבראש השנה יש אור חדש שיורד לעולם, "מי יתן טהור מטמא", טהירו מצמצום, טהירו חדש, וגם חידוש בתוך ה"נשמה שנתת בי טהורה היא". בכל ראש השנה צריך להיות "טהורה" חדשה בנשמה. צריך לדעת שאתה טמא – הנשמה נטמאה – אבל דווקא בזכות זה יש הזדמנות פז של "מי יתן טהור מטמא", אם מתקשרים לאברהם אבינו, "בכל", מתחילים את כל הספור מחדש.

"כי כפלים לתושיה" עולה אל ברבוע, המשפחה הראשונה של היהדות, שקוראים עליה בראש השנה, אברהם שרה יצחק.

ארבע חכמות שהן שתי חכמות

כל הפסוק הוא פסוק פלאי, בפרט לפי פירוש המלבי"ם שהתחלנו להזכיר, הוא מסביר פירוש חסידי מובהק, פלאי פלאים. "ויגד לך תעלומות חכמה" – "ויגד" זה חיה ו"ויגד לך" זה חכמה (חיה היא בחינת חכמה), ואחרי "תעלומות" כתוב שוב "חכמה".

יש כמה סיבות למה אנחנו מדברים על הפסוק הזה. אחת מהן היא שכל מה שקורה בימים נוראים זה "תעלמות". בפסוק יש חכמה מכאן וחכמה מכאן, ובמלה "תעלמות" יש ת מכאן ו-ת מכאן (כמו שמבואר על המלה תפארת, ועוד), ובאמצע אותיות עולם (לשון העלם), שעולה בעצמו פעמיים חכמה. כלומר, יש חכמה בצד אחד, חכמה בצד שני, ושתי החכמות ביחד באמצע. משהו מופלא ביותר. יוצא שיש כאן ד"פ חכמה ועוד תת, 800.

רק חלק זה של הפסוק, "ויגד לך תעלמות חכמה" כבר יוצא 1092 – מב פעמים הוי', מב אזכרות של שם הוי' בתפלין. "תפלין דמרי עלמא מה כתיב בהו? 'ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ'"[9] שעולה בגימטריא מב פעמים הוי', "ויגד לך תעלמות חכמה", קשור לתפלין[10]. אפשר לומר שארבע החכמות כאן הן ארבעה זוגות תפלין (זה גם ארבע מלים). אחר כך "כי כפלים לתושיה", שעולה אל ברבוע.

פנימי וחיצוני – מהות ומציאות

צריך לראות את המלבי"ם בפנים – כדאי לכל אחד ללמוד את זה בעיון, גם את ביאור הענין וגם את ביאור המילות. הווארט שהוא מסביר שלכל דבר במציאות – כולל נפש האדם, דעת האדם – יש ממד חיצוני וממד פנימי, כמו מודע ולא מודע, שהם שתי הישויות, "כפלים לתושיה".

הוא מסביר שבכל דבר שאני מסתכל עליו, החושים תופסים רק את הממד החיצוני (הוא אומר את זה כל כך חזק וטוב, כמו המדע שהתחיל להתפתח בזמנו) – וכל שכן לגבי עצמי, שאיני יודע מי אני ומה אני. הפן החיצוני של הדבר זה הדבר כמו שהוא בתוך הזמן והמקום – זה גם ווארט חזק ביותר. זה כבר עובר את המדע, צעד אחד יותר – שכל מה שתחת הזמן והמקום זה רק הפן החיצוני, המציאות החיצוניות. אבל האמת של הדבר, המהות הפנימית והאמיתית שלו, זה לא בזמן ומקום בכלל – זה משהו נצחי, זו המהות.

לא להתייאש

גם לגבי עצמי זה כך. יש הרבה אנשים שמתייאשים מהחיים ר"ל, הם אומרים 'מה יהיה?'. גם אם יהיה הכי טוב – אבל מה יהיה עם העולם הבא. אם זה יהיה עוד מליון שנים, אפילו אם יהיה שם הכי טוב שיכול להיות, איך אחזיק שם מעמד? ומתוך המחשבה הזו יש אנשים שמעדיפים לא להיות שום דבר – להיות אפס.

כמובן שזה שקר וכזב, זה הגוי – הגוי בעצם. לכן כתוב שאצל גוים ה' ירחם, ה' באמת יעשה איתם ככה – שיהיו גארנישט, שום דבר, זה הכי טוב להם. שיחזיקו ככה לעולם ועד, בלי סוף? כמה שיהיה טוב זה רע מאד, בלתי נסבל. אבל אצל יהודי זה לא ככה, אלא מה, היהודי לא תמיד תופס את זה. יש לו מהות אחרת, פנימית, שהיא לא תחת הזמן והמקום. אבל זה כל כך רחוק לתפוס את זה, כמעט בלתי אפשרי, לכן הוא נוטה ליאוש לפעמים, ר"ל. שוב, בכל דבר יש "כפלים לתושיה", ממד חיצוני וממד פנימי, והממד הפנימי הוא למעלה מהזמן והמקום, משהו אחר. ככה זה גם בשבת שהכל כפול.

זה הדבר הראשון שהוא אומר, שאם כתוב בחז"ל או בתורה "כפול" אין הכוונה שזה סתם שנים, אלא הם אחד בתוך השני (אפשר לחשוב שמערת המכפלה היא בית על גבי בית, אבל בפנימיות זה אחד בתוך השני).

להיות מודע לפנימיות

המשך הפסוק הוא עוד יותר קשה – "ודע [הכוונה שצריך לשים את הדעת] כי ישה לך אלוה מעונך". כאן צריכים באמת להסתכל בפירוש המלות של המלבי"ם, שמביא ארבע אפשרויות שונות לפירוש "ישה":

• הכי מתבקש ש"ישה" יהיה לשון ישות, כמו "כפלים לתושיה" – לשון נופל על לשון.
• יש פירוש ש'ישה' זה מלשון נושה (כמו בעל חוב).
• או כמו גיד הנשה (לשון קפיצה).
• ויש עוד פירוש שהכוונה העתק, שלא יודע אותם (נעתקו מזכרונך).

מי אומר את הפסוק הזה? צופר, אחד מרעי איוב שלא מדבר נכון, הוא מאיים על איוב ואומר לו – אתה לא מכיר את ההעלם. בחסידות זה כמו שמסופר על צדיקים גדולים שיש לפעמים העלם הרע שהם לא מודעים לו כלל וכלל. צופר בעצם אומר לאיוב, אולי אתה צדיק בעיניך – אך זה רק בפן הגלוי שלך אבל מי יודע מה קורה איתך בפנימיות? אולי העלם הרע הוא כל כך גדול, כמו שרבן יוחנן בן זכאי אומר "איני יודע באיזה דרך מוליכין אותי" – אני יכול להיות מאה ועשרים שנה בעלמא הדין, מאה אחוז בסדר, ולא יודע באיזה דרך מוליכין אותי. זה מה שצופר אומר לאיוב – אתה צדיק בפן החיצוני, אבל מי יודע מה יש לך בפנים, "כי ישה לך אלוה מעונך" היש הנעלם שבתוכך, הוא גם נושה את החוב הזה.

בכל אופן, זה פסוק חשוב. עיקר החשיבות זה ה"כפלים לתושיה", ואמרנו שעיקר הגילוי של "כפלים לתושיה" זה באור, גם בשבת. כלומר, יש סגולה בשבת להכיר גם את המהות, את האור הפנימי. אור מושלם הוא אור כפול – שהוא גם מגלה את החיצוניות, ויש בו גם פן פנימי שמגלה לך את הפנימיות. זה גם אור, גם שבת, וגם ראש השנה – "אורי", וכל אור הוא בחינת "כפלים לתושיה".

רמזים בפסוק

אמרנו שהגימטריא כאן מאד יפה – החלק הראשון הוא מב פעמים הוי', החלק השני אל ברבוע, והחלק האחרון – "ודע כי ישה לך אלוה מעונך" – עולה לז (יחידה, אחרי שהכל מתחיל מ-חיה, "ויגד") במשולש, 703. 703 זה אחד יותר מכפולת הוי', ו-אל ברבוע אחד פחות מכפולת הוי', לפי זה כל הפסוק צריך להיות כפולת הוי' – שני החלקים בסוף זה פעמיים ארץ ישראל, סד פעמים הוי'. הכי פלא שהכל יחד עולה 106 פעמים הוי', ו‑106 זה הוי' במשולש (או מספר קדמי) פרטי.

עוד יותר מזה, הרי כל הפסוק הזה רוצה לומר שיש הויה כפולה, ישות כפולה. הוספנו בהתחלה לפירוש המלבי"ם שהישות הכפולה זה שני פרצופי הכתר, שהעתיק מתלבש בתוך האריך, ואחר כך זה משתקף הלאה בכל הספירות (כמו שדברנו בהתוועדות הקודמת שמהכפל הראשון של עתיק ואריך יש כפילות באור של כל הספירות מכתר עד מלכות).

המספר הכולל כאן הוא משולש כפול, בן במשולש כפול – כל המספרים מ‑1 עד בן ואחר כך מ-בן עד אחד, בחינת "בני", הבחינה של ראש השנה, בכל בגימטריא בן. הוא אומר שעיקר ה"תעלמות חכמה" זה סוד הכפל, ה"כפלים לתושיה".

לא להחזיק מעצמי

צריך לדעת שגם לך יש העלם הרע, שאתה לא צדיק. לפי זה, זהו פסוק שהוא יסוד היסודות של התניא, אל תחשוב שאתה צדיק, כי מי יודע מה יש לך בלא-מודע.

אם כן, למה זו לא עצה טובה? כי צופר "ירד על איוב". אני לא צריך לומר לך ככה, את זה אתה צריך לחשוב בעצמך. לא יפה לומר זאת בהתוועדות. כתוב ב"היום יום" לפני כמה ימים, שלפני שמתוועדים צריך "לגזור צפרניים", כנראה שרעי איוב לא עשו את זה, צופר עוד לא גזר את הצפרניים שלו. בכל אופן, כל הפסוק הזה הוא "כפלים לתושיה" – בן במשולש כפול.

סוד הידיעה והבחירה בימים הנוראים

נאמר עוד משהו שקשור ל"כפלים לתושיה".

רבי צדוק מסביר בכמה מקומות[11] למה ימים אלו הם ימים נוראים, מה הפחד. הוא אומר שבכל השנה כולה יש בחירה חפשית, האדם יכול לבחור להיות טוב, אבל יש משהו בראש השנה ויום כפור שהכל שם הופך לידיעה. זה גם ווארט מאד חזק, שנאמר רק בקיצור.

יום כפור ויום כפור הם לא ימים של בחירה אלא ימים של גילוי הידיעה – שה' הוא היודע והוא הידוע והוא הדעה עצמה, הכל אחד[12] (כלשון הרמב"ם). שזה בחינת הבעל שם טוב, המגיד ואדה"ז[13]. זה מה שמתגלה בימים נוראים, וממילא – כמה שמתפללים וכל ה'עבודה', יש איזה ממד שאני משותק בימים האלה, כי הכל זה ה', רק ידיעת ה', ולא הבחירה שלי.

הבחירה שבתוך הידיעה

מפחיד לומר את הווארט הזה. לכן אצל גוי להבדיל – אין לו מה לעשות, באמת זה פחד. יחסית ליהודי אצלו זה כל הזמן ככה. וראש השנה זה גם ראש השנה שלו, כל באי עולם. איך אנחנו שמחים בכל זאת? זה החידוש, שאנחנו צריכים לשמוח, לאכול ולא לצום, "חדות ה' היא מעזכם", ללבוש לבנים – איך? כי אנחנו יודעים שעמוק עמוק (אומרים "ממעמקים") בתוך ידיעת ה' יש גם את הבחירה שלנו. הבחירה שלי נמצאת בכח, ביכולת, בתוך ידיעת ה'.

ר' צדוק לא מחלק, אבל בחב"ד מחלקים בין כח (העלם שישנו במציאות) ליכולת (העלם שאינו במציאות). הבחירה שלי נמצאת בכח או ביכולת בתוך הידיעה המוחלטת של ה'. זו נשיאת הפכים. זו אחת מהדוגמאות הכי מובהקות של "כפלים לתושיה".

נוהגים לפרש ש"תושיה" היא מלשון תוקף וכח – כפשט, שישות זה תוקף – מה נותן לי תוקף ("ונתנה תוקף")? זה ש"כפלים לתושיה". רבי צדוק לא מביא את הווארט הזה, אבל זו דוגמה של "כפלים לתושיה" – שבתוך ידיעת ה' יש את הגרעין, הזרע, של הבחירה שלי, וממילא יש לי תקוה.

יוצא מזה שיהודי מאד צריך בחירה, כי הבחירה נוסכת בו תקוה טובה – שהוא בעל הבית על הגורל שלו. אולי אצל גוי זה הפוך – כי עדיף שלא יהיה בעל הבית על הגורל שלו. אבל יהודי כן רוצה להיות בעל הבית על הגורל שלו, ואם פתאום יש איזה יום שהוא מאבד את ה'בעלביתשקייט' זה נורא ואיום. אבל בכל זאת הוא צריך לשמוח בכך שזה נמצא בבחינת "כפלים לתושיה".

"כי עמך הסליחה"

הזכרנו את הפרק "ממעמקים קראתיך הוי'" שאומרים בעשרת ימי תשובה, שהם עשרה עומקים של ספר יצירה, כאשר שני הימים של ראש השנה זה "עומק ראשית". לפי האריז"ל "עומק ראשית" זה חכמה, אבל "עומק ראשית" הראשון זה כתר – שני הימים של ראש השנה הם כתר וחכמה, כך מכוונים בשני הימים של ראש השנה ב"שיר המעלות ממעמקים", "עמוק עמוק מי ימצאנו" – את העמוק של הכתר והעמוק של החכמה מוצאים ב"מי", בבינה, וזה היום השלישי, שהשנה יוצא בשבת תשובה – בחינת "מי דקיימא לשאלה". זו כוונה של השנה הזו, ששני הימים הראשונים זה "עמוק עמוק" והיום השלישי זה "מי ימצאנו", על דרך "והחכמה מאין תמצא [בבינה]".

בכל אופן, הפסוק העיקרי אולי במזמור הזה הוא "כי עמך הסליחה למען תורא". כולם שואלים, הרי לכאורה צריך להיות ההיפך, אם ה' סולח אין כל יראה? זה קשור ל"כי עמך" השני בתהלים – "כי עמך מקור חיים באורך נראה אור"[14] (פסוק שכעת קראנו בסליחות). דברנו[15] על זה שכל אור הוא כפול, ובעצם הוא מרובע, כי כל שנים הם "שנים שהם ארבע". ב"כי עמך מקור חיים באורך נראה אור" יש פעמיים אור בגילוי, ועוד לפני כן "מקור חיים" עולה ב"פ אור – סה"כ ד"פ אור (כמו ב"ויגד לך תעלמות חכמה" – ד"פ חכמה, חכמה היא ראשית הגילוי, זה אור).

יש הרבה הסברים, החל מפירוש רש"י עה"פ, שמדגיש את הקושי. רש"י אומר שהסליחה היא רק "עמך" – אי אפשר ללכת למישהו אחר – יש רק כתובת אחת, בלעדית, הקב"ה, וברגע שאני יודע שאין לי לאן לברוח ואין ממי לבקש אז ממילא "למען תורא".

קירוב שמביא יראה

אדה"ז מסביר פירוש אחר[16], על דרך החסידות, ואומר שסליחה זה החזרת הרצון. לפני הסליחה לא הייתי מרוצה ממך, היה סילוק הרצון, שגורם ריחוק עצום. אם אני לא רוצה בך ולא רוצה אותך – אז אני מתרחק ממך וממילא גם אתה מתרחק ממני. אבל הפירוש של המלה סליחה זה החזרת הרצון – ריצוי, אני נעשה מרוצה ממך ורוצה אותך ורוצה בך – ופתאום לאחר הריחוק, הסליחה פועלת קירוב עצום. הוא אומר שעל ידי הקירוב העצום שנפעל בגלל הסליחה נפעלת בנפש יראה – "למען תורא".

שוב, זה כאילו אנחנו רחוקים אחד מהשני, ולפתע אני מתקרב אליך ואתה מרגיש את זה. כמה שהקרבה היא אהבה ורצון טוב, הקירוב הפתאומי פועל יראה עילאה, ירא בשת. בפרט אצל מי ש"ידע איניש בנפשיה" כמה הוא באמת לא בסדר, ואפילו התרגל לכך ש'אני לא בסדר' – לכן ה' רחוק ממני ואני ממנו, ופתאום ה' סולח לו. הוא עדיין לא בסדר – הוא בקש סליחה, אבל יודע שבתוך תוכו, ב"כפלים לתושיה… ודע כי ישה לך אלוה מעונך", הוא עדיין לא בסדר – הקירוב הזה פועל אצלו יראה. זה פירוש יפהפה על הקב"ה. אומרים לה' – אתה רוצה שייראו ממך? תתקרב, זה תלוי בך. תסלח, תתקרב, ואז פתאום "למען תורא".

הפחד החיובי

יש בבעל פרי הארץ – הרב-חבר של אדה"ז – עוד פירוש[17]. הוא מסביר מה ההבדל בין יראה לפחד. רש"י בחומש אומר שפחד מקרוב ויראה קצת יותר מרחוק, אבל הוא אומר משהו אחר – גם משהו חזק מאד: פחד זה שאין שום ישועה על דרך הטבע, אין שום תקוה. גם הרבי הקודם מדבר על זה, שבטחון אמיתי בה' זה דווקא כשאין תקוה. אם אתה בוטח, רק שיש איזה חוט של תקוה שעל דרך הטבע תוושע – זה כבר לא בטחון. זה גם אחד הווארטים הכי חזקים של הרבי הקודם. שבטחון זה רק במקרה שהרופאים אומרים נואש, שאין שום תקוה על דרך הטבע – אז נראה אם אתה בוטח בה'.

כאן אומר בעל פרי הארץ שכאשר אין שום תקוה בדרך הטבע – זהו פחד. אדם פוחד מרע בלתי-נמנע. יראה זה כאשר יש עדיין איזה חוט של תקוה שכן תתכן ישועה על דרך הטבע. אכן פחד יכול לגרום ליאוש – יש פחד טוב ופחד רע. אם האדם פוחד בגלל שהוא נואש לחלוטין זה כבר לא פחד טוב אלא פחד רע – זה לא "פחד יצחק". "פחד יצחק" זה פחד שמח, "אשרי אדם מפחד תמיד" (תיכף נסביר מה זה "אשרי אדם מפחד תמיד" לפי זה – שעדיין נקרא פחד, שאין ישועה טבעית).

לפי זה הוא מסביר את הפסוק "כי עמך הסליחה". כתוב ששאלו את החכמה ואת הנבואה מה העונש של אדם שחוטא, והם אמרו שימות או יסורים. על דרך החכמה ואפילו על דרך הנבואה אין תקוה לחוטא. לכן אומר בעל פרי הארץ: הקב"ה, אם אתה רוצה שלא יפחדו פחד שלילי, אלא שייראו בגלל שיש תקוה, אתה צריך לסלוח. הסליחה הופכת את הפחד השלילי ליראה חיובית.

מה זה פחד? אחד שחושב שאין ישועה בדרך הטבע. אחד שיש לו בטחון חזק, כמו שאמרנו בשם הרבי הקודם – אם הוא לגמרי איש בטחון גם במצבים כאלה הפחד הוא "פחד יצחק", הוא צוחק. אבל לגבי עַמְּךָ – "כי עמך הסליחה" – כדי שהעמך יבינו שיש תקוה, צריך לסלוח, ואז ייראו ממך. הכוונה שיש יראה ממך, אבל הם גם יודעים שאתה יכול לסלוח – שגם כאשר הם חוטאים זה לא מקרה אבוד.

אור-אור, מקור-מקור

יש פה שני פסוקים. אמרנו היום בסליחות "כי עמך מקור חיים באורך נראה אור" – אור כפול ומרובע – והוא הצמד של "כי עמך הסליחה למען תורא" (תורא אותיות "טל אורֹת"). יש כאן כמה דברים מופלאים.

אמרנו ש"מקור חיים" שוה אור אור, "ואהבת". כמה שוה "באורך נראה אור"? 692, מקור מקור. בכל חצי של הפסוק יש משהו כפול מהחצי השני: בחצי הראשון "מקור חיים" – כפול אור-אור – ובחצי השני "באורך נראה אור" כפול מקור-מקור. מקור זה שמו שזה רצון, כתר.

יש הרבה פירושים לשני הפסוקים של "כי עמך"[18] – או "כי עמך" ממש, או שזה טפל. כמובן שהרבי בכל הפירושים רוצה להגיע ל"עמך" ממש.

קודם כל יש את הפלא הזה, ש"מקור חיים" זה אור-אור, ו"באורך נראה אור" זה מקור-מקור. מקור זה רצון, שמו – גימטריא קדומה, כידוע. חיים בכל מקום הם חכמה – "החכמה תחיה", "ימותו ולא בחכמה", "חכמה מוחא", וסתם מוחין זה חיות. לפי זה "מקור חיים" זה גם כמו שני הימים של ראש השנה – היום הראשון זה מקור, הכתר, הרצון, וה"חיים" זה היום השני של ראש השנה. זוהי כונה פשוטה.

אם כן, מה זה "באורך נראה אור"? כעת נחזור לבן הזוג, "כי עמך הסליחה" – עולה 278, אור הגנוז. יש שני דברים שהם "כי עמך" – "הסליחה" ו"מקור חיים" – והכל יחד (כי עמך הסליחה מקור חיים) עולה "באורך נראה אור". בביטוי "באורך נראה אור" התוספת על אור-אור היא בך נראה = כי עמך הסליחה = אור הגנוז.

ארבע מדריגות בפסוק

הרבי מביא[19] את הפירוש של הרבי הקודם, שכל המדרגות בפסוק הזה הן מלמטה למעלה. יש "כי עמך", יש "מקור חיים", יש "באורך" ויש "נראה אור" – האור שבעצמות ממש. כמו שאמרנו בשיעור הקודם שזה התורה שמגלה את שרש נשמות ישראל בעצמות, ולגבי נשמות ישראל אור הגוף מושרש למעלה בעצמות מאור הנשמה. שוב, יש כאן ארבע מדרגות ממטה למעלה. היהל אור לא מביא פירוש זה, אלא כמה מדרגות בספירות.

אנחנו כעת מסבירים ש"מקור" זה הכתר, ובתוך הכתר זה הרצון, אריך, ו"חיים" זה חכמה. פשיטא ש"באורךָ" זה יותר גבוה. גם "מקור חיים" זה שני אורות – אור של רצון ואור של חכמה, אור של אריך ואור של אבא. "אורך" זה האור שלך – אין כאן שני פירושים, עיקר וטפל, אלא רק אתה. זה ודאי האור של עתיק. איפה אנחנו "נראה אור"? איפה שרש נשמות ישראל שרואים את האור הזה? באמא.

להפוך את החשך לאור

זה קשור למה שלמדנו על תלמוד ירושלמי ותלמוד בבלי, על הבעש"ט ואדה"ז. תלמוד ירושלמי, אור החכמה, זה בחינת חיים – תלמודה של ארץ ישראל, "ארץ החיים", אוירא דארץ ישראל מחכים. בבלי זה בינה, "במחשכים הושבני כמתי עולם", אבל אז יש יתרון של "כיתרון האור מן החשך".

ב"יתרון האור מן החשך" יש שני פירושים – או שהאור שמתגלה מתוך החשך יותר גדול מאור ראשוני שלא מתגלה מתוך החשך, או יותר מזה, שהחשך עצמו הופך להיות אור, מה שנקרא אצל ר' הלל אור חדש "שחדש להיות אור" (וזה "אור חדש על ציון תאיר") כי קודם היה עצם חשוך, "ישת חשך סתרו" ממש.

אמרנו שהבעל שם טוב הוא האור הראשון שמתקשר לרז שבתוך הדבר – הרז הוא בעצם החשך, ה"מחשכים" של התלמוד הבבלי, אבל אחר כך יש את האור של המסקנה. האם אור המסקנה הוא עצם הרז? כמו שהסברנו בשיעור הראשון, יש אור אחד ברדל"א שהוא לא כפול. ה"כפלים לתושיה" מתחיל מעתיק ואריך, תענוג ורצון, ז"ת דעתיק שמתלבשים בגלגלתא (ז' תקוני גלגלתא, ראשית ההתלבשות), אבל ברדל"א אין התלבשות. ז"ת דעתיק, היות שזה עתיק, זה כבר "באורך".

ה"נראה אור" הוא התגלות האור הזה בבינה. האור המתגלה בבינה הוא למעלה מאור החכמה, בסוד "התגלות עתיקא באמא". אך אם ה"נראה אור" הוא רק התגלות האור של עתיק אין בו יתרון על "באורך", והרבי הקודם מבאר שיש כאן עליה ו"נראה אור" צריך להיות למעלה מ"באורך". בינה היא גם שרש נשמות ישראל, ש"עלו במחשבה", וגם סוד ה"גרמוהי", שבמובן העמוק הוא שרש הגוף, כמו האמא שיוצרת את גוף העובר. לכן, אם "נראה אור" הוא ממש גילוי הרז, שהוא החשך עצמו – לא רק אור יותר גדול ויותר עצמי המתגלה מתוך החשך שקדם לו, אלא שהחשך עצמו מתגלה, בבחינת "אור חדש [שחדש להיות אור] על ציון תאיר" – הרי ש"נראה אור" הוא אותו רז שהבעל שם טוב ראה, עצם הרז של המגיד. כעת אמרנו משהו חשוב, שראוי להעמיק בו.

הרז העיקרי בתנ"ך

הרבי מביא ראיה ש"עִם" זה עם ממש – חלק מהעצם (במיוחד על אור) – מפסוק מדניאל, המופת הראשון (שבמדה מסוימת הוא המופת הכי גדול) של דניאל, שנבוכדנצר חלם חלום ושכח אותו. פרעה שכח את החלום וזכר אותו, והיה צריך רק פתרון, אבל המקרה של דניאל היה יותר גדול מיוסף – כי נבוכדנצר לא רק שכח את פתרון החלום, אלא גם את עצם החלום. הוא קרא לכל חכמי בבל ואמר שיספרו לו מה חלם ומה הפתרון. הם אמרו לו שאין ילוד אשה שיכול לעשות זאת, אז הוא אמר שיהרוג את כולם. דניאל וגם חנניה מישאל ועזריה היו בסכנת הריגה, לכן דניאל נכנס לחדר והתפלל לקב"ה שיגלה לו את הסוד, והסוד נקרא כאן "רזא דנא".

זהו המקום העיקרי בכל התנ"ך של המלה רזא[20], וכל מה שדברנו על להכיר את הסוד, את הרז, קשור לכאן. יש גם בתנ"ך "רזי לי רזי לי אוי לי"[21], אבל זה לא בדיוק במובן הזה, של ידיעת הרז שלך.

שוב, רק בפרק הזה כתוב ארבע פעמים "רזא דנא" (יש כמה צורות של הביטוי). לכל מלה בתנ"ך יש את מקום הריכוז שלה, ומקום הריכוז של המלה רז הוא בפרק הזה. לא רק לפתור את החלום שלך, אלא לדעת מה חלמת, למרות שאינך יודע כלל מה חלמת.

אם יש גם בחינה שאדם בכלל לא יודע מה קורה איתו – כמו שהמלבי"ם אומר (והפירוש שאמרנו קודם שזה "כפלים לתושיה") – זו הדוגמה הכי פנטסטית ומופלאה לתופעה זו, שאדם לא יודע מה הוא חלם. אז דניאל נכנס לחדר ומתפלל לה' שיגלה לו, וה' מגלה לו את הרז.

אנחנו ודאי זוכרים את המשך הסיפור. גם נבוכדנצר הבין שלא פשוט שהחכמים יגלו לו מה חלם – כנראה היה לו חשק להרוג את כולם. בסוף כשדניאל בא וספר לו הוא עשה ממנו אלקים – השתחוה לו. כמו שהגוים אמרו, שרק אלקים יכול לדעת, אז ברגע שבא מישהו וספר לו, בשבילו זה אלקים בכבודו ובעצמו.

בכל אופן, אחרי שהקב"ה מגלה לדניאל את הרז, דניאל משבח את ה' – לפני שהולך ומספר לנבוכדנצר את הפתרון – ואומר את אחד הפסוקים הכי מופלאים בתנ"ך, "הוא גלי עמיקתא ומסתרתא ידע מה בחשוכא ונהורא עִמֵּהּ שרא"[22]. זה הפסוק שהרבי מביא לכך ש"עמך" זה אור עצמי, איתו ממש. הכתיב שם הוא "ונהירא", ואז "ונהירא עמה שרא" = 888 = "קץ שם לחשך", "אני הוי' לא שניתי", "השמים מספרים כבוד אל". כל הפסוק הזה – "הוא גלא עמיקתא ומסתרתא וגו'" – הכל גילוי של תעלומות – עולה "הוא גלא" פעמים גלא גלא (חיים). יש כאן עוד הרבה רמזים אבל נסתפק ברמז הזה.

אמר – אור מים רקיע

ידוע שיש סוד של אמר – אור מים רקיע. אחד הסודות העמוקים ביותר של האריז"ל, שכל עשרה המאמרות זה אמר – אור-מים-רקיע. תלמוד בבלי זה רקיע – בינה. תלמוד ירושלמי זה מיא דניידי – לכן זה לא כל כך מדויק. זו גם אחת הסיבות שכתוב שלא פוסקים כמו הירושלמי. כדי שהרקיע יהיה מתוקן צריך ש"יהי רקיע בתוך המים" – בתחלה הוא מבדיל בין המים העליונים למים התחתונים, והמים התחתונים בוכים 'גם אנחנו רוצים להיות קדם מלכא', אבל בסוף תפקיד הרקיע-הבבלי לחבר אותם.

איך הרקיע מחבר? הרי לפי פשט המים מקבלים מהאור והרקיע מהמים – האור זה הזרע הרוחני, המים הם הזרע הגשמי והרקיע זה העובר!

קודם אמרנו שיש שני אור – יש שהאור הולך ונעשה מים, ואחר כך מזה נעשה רקיע, אבל יש אור שהולך ישר לרקיע. האור שהולך ישר לרקיע זה כמו שכתוב "נהרא מכיפיה מבריך". חוץ מזה שהבינה מקבלת מהחכמה שמקבלת מהכתר, יש גם מקור ישר לנהר – מהסלע של הנהר מקבל מים, וכאן מקבל הארה. כמו שנהר מכיפיה מבריך כך באמ"ר יש אור שהולך לרקיע, וזה אור יותר גבוה – זה "באורך נראה אור".

שוב, אור שהולך למים זה "כי עמך מקור חיים" – כתר וחכמה – ויש אור שהולך לרקיע וזה "באורך נראה אור". יוצא שיש אור-אור-מים-רקיע. אור-מים-רקיע זה 677 – אחד יותר מהוי' ברבוע – אבל כשמוסיפים עוד אור, אור-אור-מים-רקיע זה 884, חיים פעמים אחד, גלא פעמים הוי' ("גלא" זה המקיף של כל הפסוק), והכי מופלא שעכשיו זה עולה "ונהורא עמה שרא" לפי הקרי. כשמתגלה ברקיע הקשר הישיר לאור (קשר יותר עצמי, כמו ב"תלת קשרין") יש לו כח נשיאת הפכים – כח לחבר את המים העליונים והמים התחתונים. אז מתגלה שה"נראה אור" הוא אפילו יותר מה"באורך" – עצם הרז, עצם החשך. בכל אופן, יש אור-אור-מים-רקיע.