נועם אלימלך – עצמות יוסף

וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ כִּי הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִיתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה אִתְּכֶם. מבאר הנועם אלימלך: יש דעה שיוסף הצדיק נכנס "לעשות צרכיו" עם אשת פוטיפר אלא שנראתה לו דמות דיוקנו של אביו[א]. ואין הכוונה שרצה לעשות עבירה ח"ו (שאז לא היה זוכה לראות את אביו). אלא שיעקב אבינו עבד את ה' במדת התפארת, כל דבר שהיה רואה או שומע או עושה ואוכל לקח ממנו התפארות להבורא ברוך הוא. למשל אם היה אוכל איזה דבר הטוב לחיך חישב בדעתו זה המאכל הוא נברא ומי נתן טעם הטוב בזה המאכל הלא הבורא ברוך הוא ואם זה המאכל הוא כל כך טוב טעם הלא בוודאי שכל טוב הטעם הוא בבורא ברוך הוא יתברך שמו אין קץ ותכלית וכך הוא חושב בכל דבר. וכן "וישק יעקב לרחל" היינו שכשראה את יפיה הגיע לדבקות בה' (מקור היפי), נשיקה לה' (אתדבקות רוחא ברוחא) על ידי ראיית רחל ("לרחל" היינו על ידי רחל). וכן יוסף בא לראות את יפיה של אשת פוטיפר כדי להגיע מזה לדבקות בה', מדת התפארת של יעקב אביו ולכן זכה לראותו[ב]. ואע"פ שהיה בזה "סכנה גדולה שמא יכשל", אך ליוסף היתה מטרה נעלית "להוציא יקר מזולל", להוציא את הקדושה מבין הקליפות וכך להמתיק את הדינים ולהכין את היציאה ממצרים, וזהו "עצמות יוסף" שלקח משה (כמו שיתבאר).

טעמו וראו

רבי אלימלך מדבר על חושי הראיה והטעם, מראה יפה וטעם טוב לחיך. ובזה יש לפרש "טעמו וראו כי טוב ה'" – על ידי ראיית וטעימת התפארת בנבראים מגיעים ל"טוב ה'", ועל דרך זה בשאר החושים. והנה השליש העליון של ספירת התפארת הוא מכוסה (חסדים מכוסים) ונקרא "עץ החיים", ושני השלישים התחתונים הם מגולים ונקראים "עץ הדעת טוב ורע". השליש העליון הוא 'מודעות אלקית' (כאשר ה'אני' מכוסה) ושני השלישים התחתונים המגולים הם 'מודעות עצמית' שבה יש טוב ורע[ג]. עבודת יעקב אבינו המוסברת כאן שייכת לחלק הגלוי, כיון שזו עבודה מודעת של התבוננות בתפארת והעלאתה למקורה (ואילו משה רבינו הוא נשמת התפארת, "משה מלגאו, יעקב מלבר", חסדים מכוסים).

היחוד שפועל יעקב בהעלאת היפי הגשמי לשרשו שייך במיוחד לתפארת כי בתפארת מאיר שם הוי' גם בכלי (לעומת שאר הספירות בהן שם הוי' הוא האור הפנימי ומצד הכלים יש שמות אחרים), ובה יש יחוד שלם של העצמות עם האור ועם הכלי ("איהו [העצמות] וחיוהי [האור] חד בהון, איהו [העצמות] וגרמוהי [הכלי] חד בהון")[ד]. כך נמתק הדין והופך לרחמים, שכן שם הוי' הוא מדת הרחמים, פנימיות התפארת.

הנועם אלימלך מפרש "וישק יעקב לרחל" לא נשיקה בגשמיות ממש אלא שמתוך הראיה הגיע לדבקות (קרוב למבואר בתניא פמ"ה שרחל היא כנסת ישראל, מקור נשמות ישראל, ויעקב הוא מדת הרחמים שבאצילות, והוא עורר רחמים רבים על הנשמות להעלותן מהגלות ולייחד אותן בה', דבקות רוחא ברוחא על ידי תורה ומצוות, מדת יעקב אבינו עמוד התורה). אך כיון ש"אין מקרא יוצא מדי פשוטו" יש לפרש (בדרכו של רבי אלימלך) נשיקה ממש[ה] אך מתוך דבקות במדת התפארת. אכן, זו עבודת האבות (לפני מתן תורה) שאינה מתאימה לדורות שלנו, אך כיון שהתורה הינה נצחית יש לפרש את פסוקי התורה גופא גם בדרך העבודה שלנו (ושבעים פנים לתורה) וזה הביאור של רבי אלימלך.

לנוס ברגע הנכון

מה שיוסף הכניס עצמו לסכנה ונסיון כדי להוציא יקר מזולל – זו תכונת צדיק האמת שמוכן לסכן עצמו עבור כבוד שמים וכבוד ישראל (כמו "בחנני ה' ונסני"). בכגון זה, הצדיק סומך על הנס[ו], שברגע הנכון ינוס מהעבירה (בעזרת ה' ש"אלמלא עוזרו אין יכול לו"), "וינס ויצא החוצה" – הכל כדי להוציא יקר מזולל (יקר אותיות קרי. זולל נוטריקון זרע לבטלה), ובכך להכין את הגאולה ממצרים, עד ש"הים ראה וינס", כדברי חז"ל שהים ראה ארונו של יוסף ולכן נס (כמוזכר בדברי הנועם אלימלך).

מה שיוסף נשמר ונמנע מהעבירה בראיית דיוקנו של יעקב אביו, הוא מכח מדת היראה שלו ("את האלהים אני ירא"), מדת יצחק אבי אביו, "פחד יצחק" (כידוע הקשר בין סבא לנכד בכלל, ו"יוסף יצחק" בפרט). נמצא שיש כאן שלשה דורות יחד, יצחק יעקב יוסף שעולים ג פעמים יעקב (היינו הערך הממוצע של שלשתם), ששלשתם נכללו ב"דמות דיוקנו של אביו" (יצחק יעקב יוסף דמות דיוקנו של אביו = הוי' אחד ברבוע, להגיע לדבקות בה' כנ"ל). לזה מצטרף משה שלקח את עצמות יוסף, והנה יצחק יעקב יוסף משה = יציאת מצרים!

עצמות האיסור

ומפרש הנועם אלימלך ש"עצמות יוסף" היינו מדה זו של יוסף שהמתיק את הדינים, כי הדינים הם נקראים עצם הקשה וכשממתיקים את הדינים הם עצמם מסייעים אל הרחמים ואל החסדים וזהו פירוש הגמרא עצמות האיסור מצטרפים עם ההיתר לבטל איסור פירוש על ידי הביטול אזי יומתקו הדינים והם מצטרפים אל הרחמים הגמורים. כלומר, מבואר בהלכה "חתיכת נבלה שיש בה בשר ועצמות שנפלה לקדירת היתר [והכל התבשל יחד], עצמות האיסור מצטרפים עם ההיתר לבטל האיסור [שאם בדבר המותר יחד עם עצמות הנבלה יש יותר מששים כנגד בשר הנבלה, אזי האיסור בטל בששים ומותר. כי בעצמות הנבלה עצמן אין איסור נבלה]"[ז], וכך המתקת הדינים אינה רק בטול הדינים הקשים והרעים אלא שהדינים עצמם מסייעים לרחמים ולחסדים שיהיו רחמים גמורים, וזה "להוציא יקר מזולל". והרמז: עצמות ועוד דינים = 10 פעמים חסד (הערך הממוצע של כל אות).

עצמות האיסור רומזות גם לאורות העצומים והמרובים של עולם התהו (שבו יש דינים קשים, כמו שהתבאר בנועם אלימלך פרשת בא). והמתקת הדינים היינו שהאורות המרובים של התהו מצטרפים לאורות המועטים של עולם התיקון ומסייעים להם לבטל את הדינים הקשים של התהו. האורות של התהו נותנים תוקף ועוצמה לאורות של התיקון (הרכים מצד עצמם) לפעול ולבטל את הדינים.

בזכות יוסף הצדיק

ממשיך רבי אלימלך לבאר שמה שיוסף נקבר במצרים הוא כדי שיהיה לישראל את זכותו זו, ולא היה צורך שיעקב יקבר במצרים כי יוסף הלך במדתו של אביו. וביציאת מצרים לקח משה את עצמות יוסף עמו, לקח את המדרגה של יוסף להמתיק את הדינים כדי לגאול את ישראל ממצרים, עד ש"הים ראה וינס" בזכות יוסף, והתבטל הקטרוג "הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה".

ומפרש "כי השבע השביע את בני ישראל לאמר פקד יפקד": וזה הוא כלל גדול כשרוצה צדיק לעשות טובה לאיזה איש אז צריך מקודם להכניס במקבל הטובה אמונה שיאמין בזה שיהיה לו טובה על ידי זה הצדיק. וזהו פירוש כי השבע השביע כו' לאמר פקוד כו' מלת לאמר אינו מובן אך הפירוש הוא כי השבע מלשון שביעה [שי"ן שמאלית] רוצה לומר שהוא הכניס בהם אמונה כל כך עד שהיו שבעים ורגיל בפיהם מאוד ואמרו זה לזה פקוד יפקוד כו' וזהו לאמר [שישראל היו אומרים זאת].

כדי שהאדם יקבל טובה מהצדיק, כמו ישראל שנגאלו בכח יוסף, צריך שהמקבל יאמין שיש לצדיק כח לעשות לו טובה, ואז יש יחוד משפיע ומקבל. על הצדיק-המשפיע נאמר "אמרו צדיק כי טוב" ו"טבע הטוב להיטיב", אך לכך צריך הכנה של המקבל ואז המשפיע יצמצם עצמו על מנת להיטיב (בסוד דוד, המקבל, ד, מצמצם עצמו כלפי המשפיע, והמשפיע, ד, מצמצם עצמו כלפי המקבל, ואז נמשכת ההשפעה, ו). ביטוי האמונה שהכניס-השביע יוסף בישראל הוא בדיבור פה (שהיו אומרים "פקד יפקד"), "האמנתי כי אדבר", וזה מה שהאמונה הופכת לדעת, "דעת גניז בפומא".

בזכות יוסף דווקא אנו קיימים בגלות, שעל כן הוא נקבר במצרים, ועל ידי לקיחת עצמות יוסף יכול משה להוציא אותנו ממצרים, וכן בגאולה האמתית והשלמה על ידי משיח צדקנו, "גואל ראשון הוא גואל אחרון".