שלשה משיחים

הילולת אוה"ח הקדוש – אירוע לכבוד בית חב"ד דרמסאלה

אור לט"ו תמוז תשפ"ב – כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

בע"ה

קיצור מהלך השיעור

בהילולת בעל אור החיים הקדוש מסר הרב שיעור מרתק שעסק בדמויות שלשת המשיחים – משיח בן יוסף, משיח בן דוד ומשה-רעיא מהימנא. פרק א, היוצא מ'היומרה המשיחית' של בעל ההילולא, שאמר שמשיח "חיים שמו", מביא את מקור הדברים באריז"ל ומרחיב במשמעות תפלת משיח בן דוד על משיח בן יוסף שלא ימות. פרק ב, מרחיב את דברי האריז"ל כיצד פינחס כולל בתוכו את כל הדמויות המשיחיות, כשעיקר ההתבוננות נועדה לחבר את הדברים לעבודת כל אחד ואחת מאתנו לחשוף בתוכו "ניצוץ משיח" (כלומר, ניצוצות שלשה משיחים...).

הערב היה גם הכנה לקמפיין גיוס תרומות לפעילות בית חב"ד בדרמסאלה, הפועל בהודו ובישראל לקירוב לבות ישראל לאביהם שבשמים בהשראת תורת הרב (בפרט בנושאי ההתבוננות היהודית, המענה הנכון למטיילים מחפשי-הרוחניות שבאזור), ולכך מכוונות ההדגשות בנושאי הצדקה שיש בשיעור. בקובץ הזה, לצד ההוספות הרבות ביחס לנדפס בפנים ובהערות, נוסף פרק שלם –  פרק ג – על הקשר בין האור החיים לבעל שם טוב ולרבי הריי"צ (עם דגש נוסף על חשיבות גיוס כספים לטובת הפעולות הרוחניות-המשיחיות).

א. "חיים שאל ממך"

תתקרבו, שנרגיש היימיש, התוועדות חסידית.

נגנו שאמיל.

לחיים לחיים.

"חיים שמו"

היום הוא יום גדול, ההילולא רבא של בעל אור החיים הקדוש, שבדורות האחרונים הוא אחד הניצוצות הגדולים ביותר של משיח[ב] – נשמה-דמות משיחית. הוא כותב על עצמו בספר שלו, אור החיים, ש"חיים שמו"[ג] – שהשם של מלך המשיח הוא חיים. בזה הוא רומז על עצמו.

שתי המלים "חיים שמו" שוות אור-אור (ממוצע כל מלה), כמו שם הספר שלו, "אור החיים". אור-אור עולה "ואהבת", כמוסבר בספר התניא[ד] שיש שתי בחינות אהבה, שני אורות, ששניהם בתוך אהבת ה' ובתוך אהבת ישראל, "ואהבת לרעך כמוך"[ה] ו"ואהבת את הוי' אלהיך"[ו], "לאהוב מה שהאהוב אוהב"[ז], כמו שאדמו"ר הזקן הסביר.

יש לו מקור, או שהוא 'סתם' כותב? חושבים ש'סתם', כלומר שזהו חידוש עצמי. אבל לא נכון, הדבר מפורש בכתבי האריז"ל[ח]. בהשגחה פרטית הוא מפורש בענין פינחס, "פינחס זה אליהו"[ט], פרשת השבוע בה חל יום ההילולא שלו. האריז"ל מסביר זאת כשהוא מדבר אודות הגדולה של פינחס, המעשה שלו ואיך שהוא נתכהן. פינחס לא היה כהן, אף על פי שהוא מזרע אהרן. הוא לא נמשח לכהונה עם אהרן ובניו, עד שלא עשה את מעשה הקנאות שלו לשם ה'[י], במסירות נפש, אבל עכשיו – "הנני נֹתן לו את בריתי שלום. והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהֻנת עולם"[יא].

"באור פני מלך חיים"

מה הסוד של השם פינחס לפי האריז"ל? הוא אומר שמתחלק לשתי הברות, פינ-חס, והן שני משיחים. האריז"ל מביא את הפסוק "באור פני מלך חיים"[יב], אומר ששתי ההברות של פינחס, פינ-חס, הן "פני... חיים" ואומר שזהו רמז לשני המשיחים, כמו שעוד נרחיב. כלומר, בתוך הדמות של פינחס, שהוא אליהו שיבוא ויבשר את הגאולה, יש רמז לשני המשיחים. אליהו הוא בעצם כמו ממוצע שמחבר את שני המשיחים.

בעצם, הוא לא כולל רק את שני המשיחים, אלא שיש עוד דמות שלישית – רעיא מהימנא, בזהר הקדוש. יש משיח בן יוסף, משיח בן דוד ומשה רעיא מהימנא[יג], וכל שלש הדמויות המשיחיות של התורה נמצאות בתוך פינחס. משהו גדול מאד לגבי פינחס. הוא אומר שבביטוי "פני מלך חיים" "פני" רומז למשיח בן יוסף, "מלך" למשה רבינו (עליו כתוב "ויהי בישֻרון מלך"[יד]) ו"חיים" למשיח בן דוד.

אחר כך, כשהוא מסביר, כמו שמיד נאמר, הוא אומר שה-פנ של פינחס הוא משיח בן יוסף – הוא לא מזכיר את ה-י, שהיא רק תוספת (ולפעמים כתוב[טו] פנחס בלי י) – וה-חס של פינחס הוא משיח בן דוד. מתאים, לאור דבריו, להסביר שה-י של פינחס היא רמז למשה רעיא מהימנא. כל המשיחים כלולים בתוכו.

"חיים שאל ממך"

נתחיל מה"חיים שמו", חיים כשם של מלך המשיח: שוב, הוא כותב בפירוש ש-חס של פינחס בגימטריא חיים (באופן נדיר ומפליא, חס ו-חיים שוים גם במילוי – חית סמך שוה חית יוד יוד מם[טז] – וגם במספר קדמי, ללא קשר בין התופעות).

על משיח כתוב "חיים שאל ממך נתתה לו אֹרך ימים עולם ועד"[יז]. זהו פסוק בפרק כא בתהלים, הפרק של מלך המשיח. הפרק פותח "הוי' בעזך ישמח מלך"[יח], ויש פסוק מאד חשוב בהמשך – "כי המלך בֹטח בהוי' ובחסד עליון בל ימוט"[יט]. יש הרבה רמזים חשובים בפסוק הזה. כל הפרק מדבר על מלך המשיח, ושם כתוב "חיים שאל".

אחד הפירושים הוא[כ] שמלך המשיח, משיח בן דוד, שואל ומבקש שה' יתן חיים – לא לו, אלא למשיח בן יוסף, שלא ימות, שלא יהרגו אותו במלחמה. משיח בן יוסף נקרא בהרבה מקורות, בזהר[כא] ובאריז"ל[כב], משיח בן אפרים – ככה גם בעל אור החיים, בעל ההילולא, קורא לו בדרך כלל. יש כאן רמז יפה – "שאל" בגימטריא אפרים, רמז לכך שמשיח בן דוד ("חיים") מבקש חיים בשביל משיח בן יוסף-אפרים ("שאל").

הרמז היפהפה לבעל ההילולא הוא ש-אפרים שוה בן עטר. כלומר, "חיים שאל"[כג] – הביטוי שמביאים בהקשר של "חיים שמו" – בגימטריא חיים בן עטר! לפי זה, יש לבעל אור החיים קשר עצמי גם עם משיח בן דוד (חיים, כפי שעוד יוסבר) וגם עם משיח בן אפרים (בן עטר), ויש כאן 'הידוק' של הקשר בין שני המשיחים.

גאולת "אחישנה" – חיבור המשיחים

איך בעל אור החיים מסביר את היחס בין שני המשיחים? על נבואת בלעם ביחס לגאולה העתידית, הנבואה הכי מפורשת של משיח בתורה[כד], הוא מזכיר[כה] את דברי חז"ל על "בעתה אחישנה"[כו] – "זכו – 'אחישנה', לא זכו – 'בעתה׳"[כז] – ואומר שבלעם מתייחס לשתי האפשרויות. בלעם אומר "אראנו ולא עתה אשורנו ולא קרוב"[כח] והוא מסביר ש"לא עתה" יכול להיות עדיין קרוב יחסית, לא רחוק-רחוק אלא רק "לא עתה" ממש, וזו גאולת "אחישנה" שיכולה להיות קרובה יחסית (סוד מקיף הקרוב), אבל "אשורנו ולא קרוב" מדבר על גאולה באמת רחוקה (מקיף הרחוק), גאולת "בעתה" במצב של "לא זכו".

לשתי הבחינות של "זכו" ו"לא זכו" מתייחס גם הפסוק הבא, "דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל". כאשר הגאולה היא באופן של "זכו – 'אחישנה'" המשיח מופיע כ"כוכב", בא מן השמים כ"נס מופלא", ואילו כאשר הגאולה היא באופן של "לא זכו – 'בעתה'" המשיח מופיע כ"שבט", מנהיג שצומח מלמטה, "כדרך הקמים בעולם דרך טבע"[כט]. על שתי הבחינות האלה דרשו חז"ל, בהמשך מידי לדרשת "בעתה אחישנה", "זכו – 'עם ענני שמיא'[ל], לא זכו – 'עני ורֹכב על חמור'[לא]".

בהמשך הוא קושר זאת לשני המשיחים, ואומר ש"דרך כוכב מיעקב" מתייחס למשיח בן דוד ו"קם שבט מישראל" למשיח בן אפרים – משיח בן דוד הוא ה"כוכב" העל-טבעי ומשיח בן אפרים הוא ה"שבט" הצומח בטבעיות. "שבט" הוא "שבט מוסר"[לב], כוחו של המלך לרדות ב"שבט מֹשלים"[לג] שייך להיותו "איש מלחמה"[לד], בחינת משיח בן יוסף שבו, לעומת משיח בן דוד שפועל בדרכי שלום[לה]. הוא מסביר שכאשר עם ישראל לא זוכה (והוא בבחינת "יעקב" בלבד) אז ה"דרך כוכב" נמצא לבד, משיח בן יוסף נהרג ומופיע משיח בן דוד לבד, ורק כאשר עם ישראל זוכה (והוא בבחינת "ישראל" הנעלה יותר) משיח בן יוסף מתקיים יחד עם משיח בן דוד וגם ה"שבט" מתקיים בגאולה.

כלומר, לפי ההסבר שלו, קודם בא משיח בן יוסף ונלחם את מלחמות הקדש – הוא פועל יותר בדרך הטבע. אחר כך בא משיח בן דוד, שלגמרי למעלה מהטבע, והוא מתחנן לה' שהגאולה תהיה שלמה – 'הגאולה שלי, משיח בן דוד, לא תהיה שלמה אם משיח בן יוסף ימות – היא תהיה שלמה רק אם משיח בן יוסף יחיה'. שלמות הגאולה תלויה גם בתפלת משיח בן דוד וגם בזכות של עם ישראל. אם אנחנו זוכים הגאולה היא בבחינת "אחישנה", כך הוא מסביר, והסימן הוא שמשיח בן יוסף יחיה (בגאולת "אחישנה" מתקיימים שני המשיחים כשני אחים הפועלים יחד). דבר חשוב ביותר, "חיים שאל ממך נתתה לו ארך ימים עולם ועד".

ב. שלשת המשיחים

משיח בן דוד – חס

מהו 'חס' של פינחס? לחוס, לרחם, לעשות חסד. כתוב[לו] שהמלה חסד היא חס-ד – חס דלית, חס על מי שאין לו כלום ומעניק לו ביד רחבה. זהו כבר מוסר השכל בשבילנו, שבשביל לזכות למשיח בן דוד ולגלות את ניצוץ משיח בן דוד בתוך כל אחד מאתנו צריך לפתח מאד את מדת ה-חס, ה-חיים – להעניק חיים. מעניקים חיים על ידי נתינה, על ידי צדקה שעושים, בסוד "ושביה בצדקה"[לז].

משיח בן יוסף הוא "ציון [בגימטריא יוסף] במשפט תפדה" ומשיח בן דוד הוא כבר "ושביה בצדקה" (ורמז: "שביה בצדקה" עולה דוד פעמים יחידה)[לח]. לכן "גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה"[לט] השלמה. הצדקה רוצה גם משפט, אבל העיקר אצלנו, המצוה שכוללת את כל מצוות התורה[מ], הוא צדקה. זהו הענין של "ושביה", בעלי-התשובה. דווקא בעל תשובה צריך להרבות בצדקה מאד, כמו שאדמו"ר הזקן מסביר באגרת התשובה[מא]. דוד המלך – שבא "להורות תשובה ליחיד"[מב] – בגלגול הראשון הרג את יצר הרע בתענית[מג], אך משיח בן דוד יהרוג אותו בריבוי צדקה, כפי שמתאים לדורות האחרונים[מד].

יש מושג[מה], שגם הרבי משתמש בו[מו], שיש שתי בחינות תשובה – תשובה הכרחית ותשובה רצונית. תשובה רצונית היא שאנו מתעוררים לעשות תשובה ברצוננו הטוב. תשובה הכרחית היא שאיננו זכאים, הדור כולו חייב, וה' עושה למענו – "למעני למעני אעשה"[מז] – והוא מקים מלך קשה כהמן, שגוזר גזירות קשות, וכאילו בלית ברירה (כמו בימי הפורים) היהודים מתעוררים לתשובה[מח]. זו מציאות של דיעבד, לכתחילה צריך תשובה מרצוננו הטוב (יחסית לתענית, שהיא כפיה והכרח בדרך "סור מרע", נתינת צדקה מבטאת רצון טוב, "ועשה טוב"[מט]). בשאלה איזו תשובה תהיה תלוי גם אם משיח בן יוסף יחיה או לא, ח"ו[נ].

בכל אופן, חס היינו לחוס – עיקר תכונת משיח בן דוד שחס ומרחם על עם ישראל, "כי מרחמם ינהגם"[נא], מי שראוי להיות מנהיג הוא מי שמרחם כרועה על צאנו. "כי מרחמם" בגימטריא משיח. זהו ה"חס", המקור ל"חיים שמו". יש "חי בעצם" ויש "חיים להחיות"[נב], שכל מטרת החיים היא לא להסתפק בעצמי, בכך שאני חי, אלא להחיות את כולם, את כל הלא-כל-כך חיים, עד למישהו שנדמה במצב של היפך-החיים[נג] – צריך להחיות אותו, להקים אותו לתחיה.

חס הוא זוג האותיות השמיני באתב"ש – האות השמינית מתחלת האלף-בית והאות השמינית מהסוף – פרצוף הנצח של אתב"ש. יש כאן רמז לשמינית שבשמינית גאוה הנדרשת מתלמיד חכם[נד], הכח הנפשי לקום ולפעול במציאות[נה] (בבטחון הפעיל והיוזם של ספירת הנצח) – להיטיב ולהנהיג מתוך רחמים משיחיים (כאשר משיח בכלל הוא בחינת שמונה[נו]).

האריז"ל אומר ש-חיים היינו חס ובעל אור החיים הוסיף שאותו "חיים", החס על עם ישראל, המשיח, רמוז בשם שלי – אני מתפלל לה' שיתקיים אצלי, שה"חס" יתן פירות טובים ואמתיים, שכמו שאני חס על עם ישראל הקב"ה יחוס על בניו וכבר "כלו כל הקצין"^מח, כמו שהרבי אומר[נז], וצריכים "משיח נאו!". הדחף ל"משיח נאו" בא מתוך שאני חס – העובדה שאני חס היא עצמה השרש והניצוץ של משיח בן דוד[נח].

פנ מ-מנצפך

מה לגבי פנ? למה ה-פנ של פינחס רומז למשיח בן יוסף? יש כמה פירושים.

האריז"ל כותב בפירוש ש-פנ הן שתים מתוך חמש האותיות מנצפך. אותיות מנצפך הן גבורות, אבל גבורות ממותקות. מי שיודע את הסודות של יוסף ושל דוד, משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, יודע שכל האותיות האלה שייכות למשיח בן יוסף. קודם צריך להמתיק את הדינים, על ידי האותיות האלה.

גם בחז"ל מתייחסים בכמה אופנים שונים למשמעות של חמש האותיות מנצפך, ששתים מתוכן הן פנ. נצטרך עוד להסביר מה הן דווקא פנ של מנצפך.

גאולות מנצפך

אחד מפירושי חז"ל, כבר במדרש[נט], הוא שאותיות מנצפך הן אותיות של גאולה. כבר משהו משיחי. כתוב שכנגד אותיות מנצפך יש חמש גאולות – גאולה של אברהם אבינו, גאולה של יצחק אבינו, גאולה של יעקב אבינו (שכל אחד מהם, החל מאברהם אבינו[ס], הוא בבחינת משיח), גאולה של משה רבינו, שהיא גאולת מצרים, וגאולה של משיח, הגאולה העתידה.

ארבע גאולות כבר היו בעבר, לפי סדר האלף-בית:

ך רמוזה ב"לך לך"[סא], גאולת אברהם אבינו, שהולך לארץ ישראל.

האות הבאה היא ה-ם הסופית, מם סתומה, שרומזת לגאולת יצחק אבינו, בה כתוב "לך מאתנו כי עצמת ממנו מאד"[סב]. אצל יצחק גם כתוב "מצאנו מים"[סג], עוד שלש ממין. כל הממין האלה, של הבארות שחופר יצחק – גם לעורר את האתערותא דלתתא[סד], וגם שהולך ומתרחק מהפלשתים, מהגוים, ומקים לעצמו את המלכות שלו – הן הגאולה של יצחק.

אחר כך, הגאולה של יעקב אבינו היא ה-ן, וכתוב בחז"ל שהיא רמוזה בפסוק "הצילני נא מיד אחי מיד עשו"[סה] – לא ן פשוטה, ן סופית, אבל הכל 'מצלצל' נ. זו גאולת יעקב (בסוד "לפני שמש ינון שמו"[סו] – ינון, לשון מלכות[סז], הוא גם לשון נין ונכד[סח], כמתאים ליעקב הרחוש בבנים ובני בנים[סט], ויעקב עצמו מכונה "שמש"[ע]).

אחר כך ה-ף הכי ברור – "פקד פקדתי אתכם ואת העשוי לכם במצרים"[עא], "פקד יפקד"[עב]. זו גאולת מצרים שהיא על ידי משה רבינו, "משה גואל ראשון"[עג].

הגאולה שעוד לא היתה, שאנחנו מחכים ומתפללים שתתקיים, היא גאולת ה-ץ – ה"צמח צדיק"[עד], כינוי בנביא של מלך המשיח, שהוא ה"צמח שמו ומתחתיו יצמח"[עה], הוא ה"צדיק יסוד עולם"[עו]. ב"צמח צדיק" רמוזים שני המשיחים, אבל בסדר הפוך – "צמח" רומז למשיח בן דוד (בסוד "ויצא חֹטר מגזע ישי ונצר משרשיו יפרה"[עז]) ו"צדיק" ליוסף, שהוא ה"צדיק יסוד עולם". לכאורה, דימוי הצמיחה מתאים יותר למשיח בן יוסף, עליו נאמר "וקם שבט מישראל" (כנ"ל) – יש כאן לימוד שתחלת דרכו של משיח בן דוד, זמן הצמיחה שלו, שייכת לבחינת משיח בן יוסף שבו (וכדלקמן בענין "בחזקת שהוא משיח"). ממילא, כאשר משיח בן דוד מתפלל על משיח בן יוסף שלא ימות הוא בעצם מתחנן על עצמו ("חיים שאל ממך נתתה לו") – בזמן עיבורו וקטנותו הוא עדיין בחינת משיח בן יוסף והוא מתפלל על עצמו שלא יהיה נפל (כתכונת הבר-נפלא שלו[עח]).

משיח בן יוסף – פנ

בכל אופן, לפי המדרש הזה, שתי האותיות פנ של פינחס הן כנגד גאולת משה רבינו וגאולת יעקב אבינו. מה הקשר ביניהם? כתוב "משה מלגאו ויעקב מלבר"[עט], משה הוא הפנימיות של יעקב. יעקב הוא התפארת, הרחמים, ופנימיות הרחמים היא הדעת[פ]. הדעת של כל נשמות עם ישראל היא משה רבינו[פא]. בשביל לרחם צריך להתקשר, צריך להזדהות – ה-חס בא מתוך הזדהות של דעת, לדעת את הצרה שלו, לדעת את המצב שלו, לדעת את המהות שלו, ומתוך זה לחוס עליו, לרחם עליו.

שוב, מנצפך הן חמש האותיות, אבל לעניננו היינו גאולת משה, גאולת מצרים, שבתוך גאולת יעקב, "הצילני נא מיד אחי מיד עשו". אצל פינחס הגאולה הזו היא כאשר הוא ניגש לזמרי, נשיא של שבט שמעון, נשיא בעם ישראל – צריך להתמודד אתו. זהו עוד משהו מהאריז"ל, מאד חזק: האריז"ל אומר[פב] ש-פינחס שוה בגימטריא יצחק. ליצחק היה בן רשע, עשו. מן הדין – יצחק הוא מדת הדין – היה צריך לדון את עשו להיפך-החיים, הוא היה צריך להרוג את הבן שלו. במקום לדון אותו, הוא רצה לברך אותו. בשביל שיצחק אבינו יתקן את אי-הריגת עשו הוא היה צריך להתגלגל שיבוא פינחס, בגימטריא יצחק, ויהרוג את זמרי. כלומר, זמרי כאן הוא עשו – כך הוא כותב בפירוש.

בכל אופן, זהו רק רעיון חשוב, שה-פנ – הפירוש העיקרי של האריז"ל, שה-פנ רומז למשיח בן יוסף (לא ה-צ, שרומזת בעיקר למשיח בן דוד). לשתי הגאולות האלה, גאולת יעקב וגאולת משה, יש קשר מיוחד ליוסף (והן בעצם שתי יציאות מצרים שלו, שתי עליות שלו מגלות מצרים) – הוא המעלה את אביו ממצרים וקובר אותו בארץ (תוך כדי 'סגירת החשבון' הסופית עם עשו[פג], "הצילני נא מיד אחי מיד עשו") ועצמותיו עולות ממצרים על ידי משה ביציאת מצרים[פד] (גאולת ה-פ, עליה הוא ניבא בעצמו "פקד יפקד"[פה]). ה-פ גם היתה בזמן פינחס, שהוא מיוצאי מצרים, זמן משה רבינו. שוב, ה-פנ היינו משה שבתוך יעקב ורומז למשיח בן יוסף.

תיקון הפנימיות קודם לתיקון החיצוניות

עוד הסבר: פנ הוא לשון פנים, פנימיות, וגם מלשון לפני – משיח בן יוסף בא לפני משיח בן דוד. לכן גם באותיות פינחס ה-פנ בא לפני ה-חס. מה שבא לפני הוא דווקא הפנימיות – תיקון הפנימיות, כמו תיקון המדות באדם, בא לפני תיקון המציאות כולה, המציאות החיצונית.

מצד אחד, כתוב שמשיח בן יוסף הוא פעולה בטבע, בדרך הטבע, על פי טבע, ואילו משיח בן דוד הוא משהו נסי יותר. אבל דווקא הכח הנסי הזה, שבאותיות של קבלה בא ממוחין דאבא[פו], מתקן את החיצוניות. אבל משיח בן יוסף, שבא ממוחין דאמאפג, מדרגה נמוכה יותר, מתקן את הפנימיות. תיקון הפנימיות צריך להיות לפני תיקון החיצוניות.

למה הפנימיות היא בדרך הטבע והחיצוניות לא בדרך הטבע? נשמע קצת הפוך. אנחנו תמיד מסבירים[פז] שאצל הרמב"ם[פח], שלא מדבר על שני משיחים אלא רק על אדם אחד, יש שני שלבים – "בחזקת משיח", שמקביל למשיח בן יוסף, ו"משיח ודאי", שמקביל למשיח בן דוד (כשהשלב החמישי בפעולות המשיח אצל הרמב"ם שייך כבר בעצם לרעיא מהימנא). השלבים הראשונים מתארים בעיקר את העבודה הפנימית של המלך – התיאור שלו ושל מעלותיו, עבודת ההחזרה בתשובה שלו את העם והנכונות הפנימית לפעול לטובת העם בכלים המציאותיים-הטבעיים שלו. המעבר ל"משיח ודאי" הוא כאשר "עשה והצליח" – כאשר הוא מצליח לפעול על המציאות החיצונית, דבר שהוא כבר בגדר נס על-טבעי[פט]. במושגים אצלנו, אפשר להגיד שהעיסוק שלנו בתיקון הפנימי – כמו הפצת תורה, חינוך, תורת הנפש וכיו"ב – הוא טבעי ומתבקש, וממנו צריך להתחיל. לעומת זאת, ההצלחה שלנו בעניני מלכות ישראל, בתיקון החיצוני של המציאות, היא כבר סוג של נס... הנס הזה יבוא, בעזרת ה', בהמשך לתיקון הפנימי שהוא בכוחנו באופן טבעי.

אצל פינחס, המעשה שלו בפועל, כאיש-מלחמה הקם מתוך העדה, הוא בחינת משיח בן יוסף שבו ("קם שבט מישראל") – כאשר קנאתו לברית היא משום "דאתי מיוסף שפטפט ביצרו"[צ] – ואילו השכר שלו מן השמים, החתימה האלקית העל-טבעית על ההצלחה היא משיח בן דוד שבו ("דרך כוכב מיעקב")[צא], "הנני נֹתן לו את בריתי שלום" (ענינו של משיח בן דוד, כנ"ל).

זהו עוד פירוש ל-פנ של פינחס, שבא לפני ה-חס שלו.

רעיא מהימנא – י

ה-י של פינחס הוא בחינת משה רבינו – י היא חכמה, ה-י של שם הוי', "הוי' בחכמה"[צב].

בחכמה יש את חוש הראיה[צג], החוש של החדש הזה, חדש תמוז. אנחנו ב"סיהרא באשלמותא", מילוי הירח, שלמות הגילוי של חדש תמוז, שבנפש הוא השלמות של גילוי ותיקון חוש הראיה – כך בקבלה[צד], לכל חדש יש את החוש שלו ואת השבט שלו. השבט של תמוז הוא ראובן, לשון ראיה[צה]. "רצוננו לראות את מלכנו"[צו], רוצים לראות את המלך, הגואל, המשיח, עליו נאמר "באור פני מלך חיים". הרצון מתגבר מאד, כמו הירח שמתמלא ומתגבר, דווקא ביום הזה – ט"ו תמוז[צז].

שוב, עיקר חוש החכמה הוא הראיה – בינה היא שמיעה וחכמה היא ראיה. פנימיות החכמה היא בטול, ודווקא הכח של הבטול, של מוחין דאבא, הוא הבונה את המלכות, עד לחיצוניות המלכות. הבינה, שהיא המוחין של משיח בן יוסף, מתקנת את הפנימיות, "פני מלך". הראיה מגיעה עד לחיצוניות והשמיעה תופסת רק את הפנימיות[צח].

מקור חשוב לקשר בין חכמה לראיה הוא מאמר חז"ל "איזהו חכם? הרואה את הנולד"[צט]. מי הוא "הנולד"? נולד בגימטריא מלך (שהוא סוד משה שבין משיח בין יוסף למשיח בן דוד[ק], כפירוש האריז"ל ל"פני מלך חיים", כנ"ל). "הרואה את הנולד" רואה את המלך, "מלך ביפיו תחזינה עיניך"[קא]. שתי המלים "את הנולד" כבר שוות מלכות – "הרואה את הנולד" רואה מלכות של המלך. איזה מלך? מלך המשיח. במתן תורה כתוב "רצוננו לראות את מלכנו" – שם, על פי פשט, הכוונה לה', אבל ה"רצוננו לראות את מלכנו" בא לידי מימוש במלך המשיח.

למה המלך נקרא נולד? בפשט, זהו פסוק מפורש בתהלים, שהמשיח אומר על עצמו – "הוי' אמר אלי בני אתה אני היום ילדתיך"[קב]. משיח הוא בחינת נולד ואותו צריך לראות. זהו גם הפשט של ראובן[קג], שחז"ל דרשו ראו-בן[קד] – יש את ההסבר של חז"ל, אבל לעניננו היינו לראות את המשיח, שנקרא בן, "בני אתה" (ורמז: משיח במ"ס עולה בן). המשיח הוא הנולד כרגע – "אני היום ילדתיך" – ואם אתה חכם אתה רואה אותו. איך אתה מגיע להיות חכם? על ידי בטול, שהוא פנימיות החכמה. הסימן של הבטול, ממנו ראית הנולד, הוא תשובה – "הרואה את הנולד" בגימטריא תשובה. בדרך כלל מזהים תשובה עם בינה[קה], "ולבבו יבין ושב ורפא לו"[קו], אבל יש גם תשובה של חכמה[קז]. התשובה של החכמה היא תשובה שבאה על ידי בטול, שהאדם יוצא מעצמו לגמרי וממילא רואה את הנולד (בסוד "צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה"[קח] כפירוש אדמו"ר הזקן – 'צא אני[קט] וראה אין'[קי]).

שנזכה עוד היום לראות את מלכנו, הרצון הכי פנימי והכי עצמי של העם היהודי – שהוא רוצה לראות את המלך, "מלך ביפיו תחזינה עיניך".

ג. האור החיים ודרך הבעל שם טוב

אם כן, פתחנו בכבוד האור החיים, ש"חיים שמו". צריך להזכיר שאנחנו גם בהמשך, בתוך שלשה ימים, לחג הגאולה של הרבי הריי"צ – י"ב-י"ג תמוז – שמסר את הנפש בפועל ממש מתוך שחס על עם ישראל. על שם הימים האלה הרבי קורא[קיא] לכל חדש תמוז חדש הגאולה (כמו כסלו). י"ב-י"ג תמוז הם הכנה קרובה ל"סיהרא באשלמותא" של חדש תמוז. כל הרביים קשורים לאור החיים – הוא שרש ומקור של כח החסידות. הבעל שם טוב רצה להגיע לארץ בשביל לפגוש אותו, ואם היו נפגשים יחד היה בא משיח בפועל ממש[קיב]. כאן יש קשר בפרט בין הרבי הקודם לאור החיים.

חיים להחיות

קודם הזכרנו את הביטוי "חיים להחיות" – חיים רומז לאור החיים והמלה "להחיות" שוה בדיוק בעל שם טוב. המכנה המשותף הוא המלה טוב – חיים עולה ד"פ טוב ו-בעל שם טוב עולה זך פעמים טוב (כשכל מלה היא כפולה של טוב), סה"כ א-ל פעמים טוב.

יש סיפור מפורסם[קיג] שרבי גרשון מקיטוב, הגיס של הבעל שם טוב, בא לאור החיים, רצה ללמוד אצלו ולשמש אותו, "גדול שימושה יותר מלימודה"[קיד]. האוה"ח הרגיש עליו שהוא כבר קשור למישהו אחר, גיסו הבעל שם טוב, ואמר לו שרק אם ילמד פרק זמן בישיבה שלו יוכל לשמש אותי – רק אז יהיה מותר לבעל אור החיים שרבי גרשון ישמש אותו. עוד קודם הוא שאל אותו מי הוא ומה הוא ומי הרב שלו. הוא התחיל לשבח ולתאר את הבעל שם טוב, אבל לא השתמש בפירוש בביטוי בעל שם טוב. בעל אור החיים עשה את עצמו כאילו לא מכיר במי מדובר ורבי גרשון מקיטוב היה נבוך מאד – הרי האור החיים מכיר את כל הנשמות למעלה, איך יתכן שהוא לא מכיר את הבעל שם טוב הקדוש?! האור החיים שאל אותו שוב ושוב 'איך קוראים לו?'. קודם הוא אמר שקוראים לו "בעל שם" – רופא, רופא נפש – והכינוי לא סיפק את האור החיים, 'לא מכיר אחד כזה'. בסוף הוא הוציא ממנו שקוראים לו "בעל שם טוב", וברגע ששמע את הביטוי הזה אורו פניו של האור החיים ואמר 'אני מכיר אותו טוב, כל לילה אני פוגש אותו למעלה'. מה לומדים מהסיפור הזה? שהכינוי בעל שם טוב, במיוחד עם התוספת טוב – יש הרבה בעלי שם – הוא כינוי עצמי של הבעש"ט. רואים כאן שהקשר ביניהם הוא בסוד המלה טוב, כנ"ל.

צדיקים שאוספים כסף

אנחנו רוצים לזכות בגאולת "אחישנה" – שאנחנו נאיר את העולם, בזכות שלנו. לכאורה כבר הגיע הזמן של ה"בעתה", כלו כל הקצים, אבל אנחנו רוצים את ה"אחישנה" גם אחרי ה"בעתה" – כסדר הפסוק, קודם "בעתה" (הרחוק, "אשורנו ולא קרוב") ואחר כן גם "אחישנה". בשביל להאיר לעולם צריך כסף. בשביל איסוף כסף אנחנו פה עכשיו. הנביא אומר "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה" – בשביל לעשות בעלי תשובה, "ושביה", ולא להסתפק רק בצדיקים של "ציון", צריך צדקה.

גם הרבי הקודם, בעל הגאולה של י"ב-י"ג תמוז, וגם האור החיים, בעל ההילולא של ט"ו תמוז, הם דמויות משיחיות. לפעמים אומרים[קטו] שהרבי הקודם הוא משיח בן יוסף, כשמו, והרבי הממשיך הוא משיח בן דוד. אבל ידוע באריז"ל גופא שהכל לפי ערכין. אמרנו שהאור החיים הוא כבר משיח בן דוד – כך אמר על עצמו, "חיים שמו". האריז"ל אמר על עצמו[קטז] שהוא משיח בן יוסף ושתלמידו המובהק מהרח"ו הוא משיח בן דוד. הוא אמר[קיז] שבברכת "בונה ירושלים" צריך להתפלל שמשיח בן יוסף לא ימות, ואז אומרים "את צמח דוד עבדך" – משיח בן דוד בא על רקע משיח בן יוסף שחי. האור החיים מביא מהאריז"ל שכאשר אומרים "לישועתך קוינו כל היום"[קיח] – כמה פעמים בתפלות שלנו – צריך לכוון שמשיח בן יוסף יחיה. לעניננו, לומר שמשיח בן יוסף היינו שאנחנו נצליח בפעולות שלנו, שנזכה להשפיע מלמטה, "וקם שבט מישראל", עוד לפני ש"דרך כוכב מיעקב" מלמעלה.

מה המכנה המשותף של הרבי הקודם וגם של האור החיים? שלשניהם היו מוסדות חינוך, מוסדות תורה, ישיבה, ואצל הרבי הקודם עוד הרבה מוסדות של הפצה ושל "חס", שהוא חס על היהדות, מסר את הנפש שלו על היהדות בכל העולם. לכן, דווקא אצל שני אלה היה דבר הרגיל לעשות מגבית, לתמוך במוסדות שלהם. כידוע[קיט], האוה"ח לא בא לארץ להקים ישיבה לפני שהיה בליוורנו באיטליה וגייס את הגבירים שיתמכו, וימשיכו לתמוך. בלי התמיכה, ה"תמכין דאורייתא" שנותנים את הכסף – הוא לא יכול להיות משיח. גם הרבי הקודם יצא בקריאה קדושה, פעם אחר פעם, שיש לתמוך – מי בנאומו, מי בעטו, מי בכספו[קכ]. כל אחד צריך לתת, לתרום מה שהוא יכול לתרום, לטובת ה"חס" של פינחס, של היהדות.

בכך נסיים, שכולנו נחוס גם על עצמנו וגם על החברים שלנו וגם על כלל ישראל וגם על כל העולם כולו, שהקב"ה יחוס – לחיים לחיים.

בהצלחה רבה. כולם שישארו פה. רק אני צריך ללכת.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• "פינחס זה אליהו", מבשר הגאולה, הוא ממוצע מחבר הכולל בתוכו את שני המשיחים.
• פינחס כולל את שלשת המשיחים: פנ – משיח בן יוסף; חס – משיח בן דוד; י – משה רעיא מהימנא.
• "חיים שאל ממך" היינו תפלת משיח בן דוד על משיח בן יוסף (אפרים) שלא ימות.
• משיח בן דוד הוא "כוכב" נסי ומשיח בן יוסף הוא "שבט" הצומח באופן טבעי.
• משיח בן יוסף הוא איש מלחמה ומשיח בן דוד הוא איש שלום.
• גאולת "בעתה" היא על ידי משיח בן דוד בלבד (אחרי שמשיח בן יוסף נהרג) ואילו בגאולת "אחישנה" זוכים לשני המשיחים כאחד.
• ניצוץ משיח בן דוד הוא נקודת ה"חס" שבנו – הכח לרחם ולהעניק חיים.
• דוד המלך הרג את יצרו בתענית ומשיח בן דוד הורג את יצרו בריבוי צדקה.
• גאולת "בעתה" באה על ידי תשובה הכרחית וגאולת "אחישנה" על ידי תשובה רצונית.
• משיח הוא המרחם על עם ישראל – "כי מרחמם ינהגם".
• אין להסתפק בכך שאני חי – יש להחיות את כולם, "חיים להחיות", עד לתחית המתים ממש.
• רחמים משיחיים, פעילים ויוזמים נובעים מתוך "שמינית שבשמינית גאוה" – משיח שייך לסוד ה-8.
• הדחף ל"משיח נאו" בא מתוך רחמים על המציאות – אני מתפלל שכשם שאני חס על עם ישראל כך יחוס ה' על בניו.
• תחלת צמיחת משיח בן דוד היא בחינת משיח בן יוסף שבו – כשמשיח בן דוד מתפלל שמשיח בן יוסף לא ימות הוא בעצם מתפלל על עצמו, שלא יהיה נפל.
• הדעת היא נשמת הרחמים – מתוך הזדהות ורחמים פועלים להיטיב לעם ישראל.
• הריגת פינחס את זמרי היא תיקון לכך שיצחק אבינו לא דן את בנו עשו הרשע.
• תיקון הפנימיות קודם לתיקון החיצוניות.
• משיח בן יוסף הוא תיקון הפנימיות בדרך הטבע ומשיח בן דוד הוא תיקון החיצוניות בדרך נס.
• אצל הרמב"ם שלשת המשיחים הם שלבים שונים של פעולת המשיח – "חזקת משיח", "משיח ודאי" ופעולות המשיח על כל העולם.
• מכח התיקון הפנימי-הטבעי, עניני תורת הנפש וכיו"ב, נזכה לתיקון החיצוני הנסי, תיקון מלכות ישראל.
• עבודת תמוז היא תיקון הראיה – "רצוננו לראות את מלכנו".
• "איזהו חכם? הרואה את הנולד" – הרואה את משיח בו נאמר "בני אתה אני היום ילדתיך".
• החכם רואה את הנולד – את מלכות דוד שתיכון על ידי תשובה.
• ראית הנולד-המשיח היא מכח תשובה של בטול – מי שיוצא מעצמו לגמרי רואה את המשיח.
• "חיים להחיות" היינו חיבור האור החיים ("חיים") והבעל שם טוב ("להחיות").
• "טוב" הוא סוד הקשר העצמי בין האור החיים והבעל שם טוב.
• בגאולת "אחישנה" אנו מאירים את העולם – פעילות שדורשת כסף.