תפלה למעשה

ראיון על עבודת התפלה בדורנו

מוצאי ד' שבט תשפ"ג – טלפונית

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

אחד מיסודות החסידות בכלל וחסידות חב"ד בפרט הוא הדגש על עבודת התפלה. יש הטועים לחשוב שבדור האחרון, בו מודגשת עבודת השליחות, התפלה בהתבוננות תופסת פחות מקום. כדי לחזק את עבודת התפלה גם בדור הזה יזם ארגון 'לחלוחית גאולתית' פרוייקט של ראיונות עם זקני החסידים וחשובי המשפיעים אודות 'עבודת התפלה בדור השביעי'. במסגרת הפרוייקט הזה נערך גם הראיון המאלף שלפנינו. חובה לכל מתפלל!

שאלה: מה החשיבות הגדולה של עבודת התפילה בחייו של חסיד? מה יקרה אם אלמד הרבה חסידות וגם אתעסק בהפצת המעיינות אבל לא אתפלל באריכות?

תשובה: קודם כל, צריך להדגיש שכאשר מדברים על עבודת התפלה, העיקר איננו האריכות (בזמן), שהיא משהו כמותי. עיקר עבודת התפלה הוא האיכות של התפלה, גם אם היא יחסית בקיצור, שהתפלה תהיה באמת "דברים היוצאים מן הלב"[ב] – "שפכי כמים לבך נכח פני א-דני"[ג].

עבודת התפלה שומרת על הכיוון בכל המעשים שלנו. גם כשהחסיד עושה שליחות, עסוק ב'מבצעים', הוא צריך לקיים "שויתי הוי' לנגדי תמיד"[ד]. רק עבודת התפלה, בה עומדים "נכח פני א-דני", שומרת על האדם בשאר הזמן ומבטיחה שהוא יהיה נוכח פני ה' במשך כל הזמן. ממילא, אם החסיד מקיים כדבעי עבודת התפלה הוא כל הזמן עם ה'. זהו הפירוש הפנימי למאמר חז"ל "הלואי ויתפלל אדם כל היום כולו"[ה], שהוא ה"התפלה באריכות" הכי גדולה – הלואי והאדם יהיה כל היום כולו עם ה', ידע תמיד שהוא לא יכול לעשות שום דבר בעצמו בלי עזרת ה'. כשעבודת התפלה נעשית כדבעי החוויה הזו הופכת להיות הטבע של האדם, הרגשה טבעית של חיים עם ה', לפני ה' ומתוך תלות מלאה בה'.

שאלה: אני מתפלל בחיות ובמתינות, מילה במילה, למה התפלה אמורה לקחת אריכות זמן גדולה? לכאורה העיקר שהתפילה תהיה בחיות מה, וגם אז אפשר לסיים אפילו עם החזן.

תשובה: הכל נכון אם התפלה באמת מלאת חיות... הרבי מאד שמח שיתפללו עם הצבור, אבל לא מוותר על התפלה באריכות. האריכות בתפלה נדרשת גם בשביל להעמיק את הכוונה, כדי להגיע לנקודה הפנימית הרבה פעמים נדרש זמן, וגם בשביל להתמיד, לקחת את נקודת החיות ולהמשיך אותה הלאה. אם אתה זוכה באמת להיות "נכח פני א-דני" בזמן התפלה – אתה 'מרויח' מהאריכות שאתה הרבה זמן "נכח פני א-דני".

בפנימיות, המושג אריכות רומז לקו הימין, קו האהבה והחסד, שנקרא "חד אריך"[ו]. כלומר, התפלה באריכות נועדה להביא את האדם לכך שעבודת ה' לא תהיה רק ביראה, אלא שהוא יגיע גם לעבודה מאהבה, שהיא עיקר העבודה – "לית פולחנא כפולחנא דרחימותא"[ז] (אכן, הדרך לכך היא "יראת הוי'", בגימטריא אריכות).

שאלה: בצורה מעשית. מה ההכנות לתפילה? איך ניגשים לעבודת התפילה?

תשובה: ידועים דברי אדמו"ר הזקן בלקוטי תורה[ח] שלפני התפלה יש שלש הכנות עיקריות – נתינת צדקה, הליכה למקוה ולימוד חסידות (שם מדובר על לימוד מוסר ובפרט מתוך ספר הזהר, אך ידוע שבדורות הבאים הסבירו רבותינו נשיאינו שמקיימים זאת בלימוד חסידות[ט]).

ההקדמה לתפלה היא "הריני מקבל עלי מצות עשה של 'ואהבת לרעך כמוך'[י]", כמו שלימד האריז"ל[יא] וייסד אדמו"ר הזקן בסידורו[יב]. הביטוי המעשי של "ואהבת לרעך כמוך" הוא נתינת צדקה, עליה נאמר "והלך לפניך צדקך"[יג] – זו הכנה מאד חשובה לתפלה (ורמז: "עבודה שבלב זו תפלה"[יד] עולה אהבת ישראל!).

יחסית, שלש ההכנות שכתובות שם הן בגדר המשכת 'מקיפים' לפני העבודה הפנימית של התפלה. המקיפים נמשכים מהכתר, לפני העבודה הפנימית בחב"ד. לכן אפשר להקביל את שלש ההכנות שמונה שם אדמו"ר הזקן לשלשת הכוחות שבכתר (ג' רישין שבכתר, בלשון הקבלה): נתינת הצדקה היא הקיום הכללי של רצון ה', טבילת הטהרה במי המקוה מרעננת ומחיה את הטובל ("מים מצמיחים כל מיני תענוג" בקדושה) ועצם לימוד פנימיות התורה – עוד לפני ההתבוננות הפנימית – מגלה ומחזק את האמונה.

אחרי המשכת המקיפים, כולל לימוד החסידות ה'מקיפי' שהוא סגולה לחיזוק האמונה, צריכים להגיע לעבודה הפנימית של ההתבוננות.

 

שאלה: זו השאלה הבאה – כיצד באמת מתבוננים בחסידות? ההתבוננות היא רק קודם התפילה או גם בתפילה?

תשובה: ידוע מה שכתוב בלוח "היום יום"[טו] על שלש דרגות התבוננות – התבוננות עיונית, שהיא בתוך הלימוד; התבוננות לפני התפלה והתבוננות בתוך התפלה. קודם כל צריך ללמוד את מאמר החסידות היטב – להבין אותו באופן מסודר ולעיין בו. אחר כך סוגרים את הספר וחוזרים על הדברים במחשבה – כאן המאמר מקבל 'חיות', מרגישים שכל הדברים מתחברים וממהלך שכלי התוכן הופך למשהו שלם וחי. התכלית העיקרית היא לזכות להגיע להתבוננות בתוך התפלה, שהיא כבר הרגשת האלקות שיש בתוך המלים שאומרים[טז].

אם רוצים להבין טוב את המדרגות של ההתבוננות כדאי להכיר לעומק את המקורות של מה שהרבי מביא בלוח "היום יום"[יז]. אנחנו הבאנו את המקורות והארכנו לדון ביחס ביניהם בתוך הספר "ענין התפלה וההתבוננות" – ספר שמתבסס על מאמר מיוחד של רבי הלל מפאריטש, גדול ה'עובדים', בו הוא מצטט שתי תשובות בעניני התבוננות ששמע מאדמו"ר האמצעי ומאדמו"ר הצמח-צדק, כשהוא מסביר באריכות את השינוי שחל מדור לדור בעבודת ההתבוננות, כשהוא אומר שעוברים ל"דרך יותר גבוה" שנצרך "לנשמות נמוכים דיקא". את המהלך הזה, לפיו ירידת הדורות דורשת גילויים נעלים יותר, הרבי הזכיר הרבה פעמים – ולפי דברי רבי הלל מפאריטש אנחנו מנסים להסביר שם את השינוי באופי של ההתבוננות עד לדור שלנו, דור הגאולה. בתמצית, רואים אצל הרבי, שגם הסביר את הענין בפירוש[יח], שהמאמרים עוסקים בענינים הכי נעלים כדי לתת 'זריקת-חיות' גם לנשמות הכי נמוכות ולעורר אותן בדרך ממילא לתפלה. בסגנון הזה של התבוננות, באמת הרבה פעמים ה'אריכות' של התפלה היא בעיקר ההתפשטות שלה ל'הרגש אלקות' כל היום, לעבודה מתוך מודעות שאנחנו כל הזמן נוכח פני ה', כנ"ל.

 

שאלה: מהי "התבוננות פרטית"?

המושג "התבוננות פרטית" הוא ממש היסוד של דרך חב"ד, החידוש העיקרי של אדמו"ר הזקן[יט], ולכן הוא מוסבר אצלנו בהרבה מקומות[כ]. הכלל הוא שבשביל להפנים באמת את מה שלומדים, שלא יהיה רק 'מקיף', צריך להתבונן בפרטים שלו – ממש כמו שבאוכל צריך לתת 'ביסים' קטנים כדי שהוא יכנס ויתעכל וכמו שהגשם צריך להתחלק לטפות כדי שיכנס לארץ וירווה אותה[כא].

העיקר הוא שאם לא עוסקים ב"התבוננות פרטית" הלימוד הוא פשוט צחוק – האדם מרמה את עצמו, הוא לא הבין באמת, לא תפס משהו באמת. אם כן, מה הוא מחפש בכלל בלימוד? כנראה שהוא מחפש את "התגלות לבו"! את הענין של "התבוננות פרטית" מסביר אדמו"ר הזקן[כב] ביחס לפסוק "לא יחפוץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות לבו"[כג]. ההתבוננות הפרטית היא התבונה, "מים עמקים עצה בלב איש ואיש תבונה ידלנה"[כד].

התבונה האמתית גם מולידה חדשות, מגלה למי שמתבונן דברים חדשים. אם זו התבוננות כללית – המתבונן מרגיש שהוא כבר יודע את ענין, אין פה שום חידוש. אם אין חידוש – אין חיות. עיקר החיות בא מהדבר החדש, "אור חדש על ציון תאיר"[כה]. נקודת ציון היא הרעותא דלבא, הנקודה הפנימית של הלב[כו], וכדי להגיע אליה צריך התבוננות פרטית.

היסוד של חב"ד הוא "דרך ארוכה וקצרה"[כז] – להגיע דרך המח אל פנימיות הלב[כח], לא להשאר בחוץ, בחיצוניות של הלב. זו הנקודה העיקרית: אם אתה מתבונן התבוננות כללית אתה לא נכנס פנימה, אתה נשאר בחוץ, כי אין בהתבוננות תבונה באמת.

 

שאלה: איך אפשר לרכז את המחשבה?

אם אתה רוצה משהו באמת – אתה מרוכז. אם אתה לא מרוכז – סימן שאתה לא רוצה את הדבר באמת. על כך גופא צריך להתפלל – שיהיה לי רצון אמתי ואוכל להתרכז. הרי "קרבת אלהים לי טוב"[כט] והדרך ל"קרבת אלהים" היא ההתבוננות – דרך ארוכה וקצרה ל"קרבת אלהים", "אור חדש על ציון תאיר". שוב, הריכוז בא מהרצון. רצון הוא באמת הכתר, מעל המוחין. אם יש רצון – "אין דבר העומד בפני הרצון"[ל], הוא מכריח את המוחין להיות מרוכזים ולהתבונן. הכל תלוי ברצון.

הפסוק העיקרי של תפלה בהתבוננות הוא "עמֹד והתבונן נפלאות אל"[לא]. בשביל ההתבוננות צריך עמידה-התעכבות, כלומר, להסיר את שטף המחשבות ולהרגע נפשית כדי להתרכז כדבעי בתפלה[לב]. ההתבוננות היא לראות את "נפלאות אל", להכיר בהשגחה הנפלאה של ה' על העולם – הכרה זו בעצמה היא התעלות מעל הטבע, התעלות מעל הטבע שלי (גם אם בטבעי קשה לי להתרכז וכו') מכח העובדה שה' ברחמיו העצומים נוהג איתי מעל חוקי הטבע שלו.

 

שאלה: אפשר להסביר גם לשכל האנושי, לנפש הבהמית, מה המעלה בתפלה באריכות? תפלה באריכות עושה אותי אדם טוב יותר? אני כבר אברך נשוי, מחובר למדיה ולטכנולוגיה, טרוד בענינים אחרים – התפילה חשובה גם למה שאני עוסק בו היום? היא עוזרת לי בחיי המשפחה, בפרנסה וכו'?

תשובה: התפלה נקראת בלשון חז"ל "רחמי" – אנחנו מתפללים לרחמי ה'. כשאומרים שאדם מתפלל טוב הכוונה שהוא מרגיש את הרחמים של ה' – שהוא מרגיש שיש למי לפנות. כאשר מרגישים כמה ה' הוא רחמן אפשר גם לקיים את מצות "והלכת בדרכיו"[לג], המצוה להתדמות אל ה'[לד], וממילא הוא נעשה אדם טוב ומרחם. כמה שאתה רוצה שה' ירחם עליך – תרחם על כולם. כמובן, מי שמתנהג ככה 'ירוויח' את התועלת הכי גדולה בעיני אלקים ואדם – מי שמרחם על הזולת, מרגיש אותו באמת ומתחבר אליו, הוא הכי אהוב ומצליח בכל מה שהוא עושה, ו"כל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים"[לה].

זהו עוד מובן פנימי של המושג תפלה באריכות – אריכות מלשון "ארך אפים"[לו]. תכלית התפלה באריכות היא לחוש שהרגש העיקרי של היהודים, "רחמנים"[לז], בא מה' – "ונתן לך רחמים ורחמך"[לח], ה' נותן לנו את מדת הרחמים, עושה אותנו ליהודים, ואז מרחם עלינו בעיקר תוך כדי התפלה ובזכות עבודת התפלה. יהודי מתפלל כדי לעורר בעצמו את התכונה היהודית העיקרית, תכונת ה"רחמנים".

שאלה: כמו שהרבי אמר, ה'פוקוס' בתקופה שלנו הוא על קבלת פני משיח ו'לחיות גאולה'. מה הקשר של עבודת התפילה לענינים האלה? איך התפילה מוסיפה בענין הגאולה?

תשובה: בספר "ענין התפלה וההתבוננות", שכבר הזכרנו, מוסבר באריכות שכל עבודת ההתבוננות היא הדרך "להביא לימות המשיח", כאשר שלש מדרגות ההתבוננות שמוזכרות בלוח "היום יום" מקבילות בעצמן לשלש מדרגות של משיח, שלשה שלבים בימות המשיח, כפי שמונה ספר הזהר. ממה שכתוב שם אפשר לקבל תמונה רחבה ומפורטת יותר. אבל בקיצור:

כתוב[לט] שהכח של המשיח הוא תפלה – כך הוא מנצח את מי שהוא צריך לנצח. משיח הוא מי ש"קטיל לחויא בישא" וזוכה ב"ברתא דמלכא" שהיא עבודת התפלה[מ]. ממילא, על ידי התפלה האמתית האדם מגלה את ניצוץ משיח שבו. ככל שמתגלים יותר ניצוצות – מתגלה המשיח הכללי[מא].

ועוד נקודה עיקרית: האדם שמתפלל צריך קודם לעשות תשובה. כמה שדברנו על ההכנות לתפלה – ההכנה הכי חשובה היא לעשות תשובה. גם כל ההתבוננות היא במגמה של תשובה – "ולבבו יבין ושב ורפא לו"[מב]. בהתעוררות התשובה הזו האדם קצת הורג את ה"חויא בישא", לרגע לפחות, ואז הוא זוכה בתפלה. התשובה היא הדרך לגאולה – "אין ישראל נגאלין אלא בתשובה"[מג].

עבודת התפלה, הבאה בהמשך ל"עבדת הצדקה"[מד], היא "עבודה שבלב". בחסידות מוסבר תמיד שעבודה היא לשון עיבוד עורות – "עבודה שבלב" נועדה לעבוד עם הלב, לרכך את קשיות הלב, עד לקיום היעוד של הגאולה "והסִרֹתי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר"[מה]. מתוך ה"לב בשר" יוצאת בשורת הגאולה!