גדולה צדקה

מעלת הצדקה וסוד מדת הרחמים

 

קיצור מהלך השיעור

א.    חסד ורחמים

שנינו במסכת בבא בתרא[א], בתוך הסוגיה העוסקת בעניני צדקה:

תניא אמר רבי אלעזר ברבי יוסי, כל צדקה וחסד שישראל עושין בעולם הזה, שלום גדול ופרקליטין גדולין בין ישראל לאביהן שבשמים, שנאמר 'כה אמר ה' אל תבא בית מרזח ואל תלך לספוד ואל תנוד להם כי אספתי את שלומי מאת העם הזה [וגו' את] החסד ואת הרחמים', חסד זו גמילות חסדים, רחמים זו צדקה.

התגברות החסד בתפארת

נראה בסוגיה שיש מעלה בצדקה יותר מהחסד, ודווקא צדקה מקרבת את הגאולה (ככתוב בהמשך). ובהקבלה למדות: "חסד זו גמילות חסדים, רחמים זו צדקה" (כי צדקה היא מתוך רחמים על הזולת, מה שאין כן חסד שהוא תכונת הנותן, כדלקמן) – רחמים הם פנימיות התפארת ונמצא שיש כאן השוואה בין חסד לתפארת; בין אברהם אבינו, "חסד לאברהם"[ב], "אברהם אֹהבי"[ג] (אהבה היא פנימיות החסד), ליעקב אבינו בעל מדת התפארת ("תפארת ישראל"[ד]) ומדת הרחמים (יעקב מרחם על צאן לבן[ה], שרש נשמות ישראל)[ו].

והנה התפארת כוללת ומייחדת חסד וגבורה (חסד בימין, גבורה בשמאל ותפארת בקו האמצעי, הבריח התיכון), וכן הרחמים הם התגברות החסדים ולכן יש בהם מעלה יתרה מאשר החסד מצד עצמו, בסוד המלה רחמים – רח מים – רח = יצחק (מדת הגבורה) ומים היינו מדת החסד, "זכור אב [אברהם] נמשך אחריך כמים"[ז].

אברהם, בעל החסד, הוא אמנם הגדול, "האדם הגדול בענקים"[ח] (הגדול במעניקים, מעניק לכולם), יש לו 'לב גדול' המתרחב ומתפשט לכל, וכן החסד נקרא גדולה ("לך הוי' הגדֻלה"[ט]), אך יעקב-התפארת הוא "הבחיר שבאבות"[י], בהיותו "הבריח התיכון"[יא] (בריח אותיות בחיר[יב]) ובעל מדת האמת ("תתן אמת ליעקב"[יג]) הנושאת הפכים. אנחנו בני ישראל-יעקב (ש"מטתו שלמה"[יד]), "רחמנים בני רחמנים"[טו] (תכונה יהודית מוּלדת), וכן בתכונות העצמיות של ישראל "רחמנים, ביישנים, גומלי חסדים"[טז], נאמר קודם רחמנים, המדה העצמית ביותר של ישראל.

המלה רחמים רמוזה בפסוק "ורוח אלהים מרחפת על פני המים"[יז] (ב פעמים אותיות רחמים ועוד י), "זו רוחו של מלך המשיח"[יח] המצטיין במדת הרחמים, "כי מרחמם [= משיח] ינהגם"[יט], ועושה "משפט וצדקה לכל עמו"[כ] כמו שנאמר על דוד אביו. אם כן חסד ורחמים הם אברהם-דוד-משיח (ר"ת אדם, כאשר משיח הוא בן דוד וגם נקרא דוד[כא]) – גמילות החסד של אברהם (הכנסת אורחים לכל עובר ושב) נכללת ברחמי המשיח (על נשמות ישראל בפרט, אך מתוכם מתפשטת לכל העולם, "שהכל ברא לכבודו"). והנה אברהם משיח = אותיות "ורוח אלהים מרחפת על פני המים" (וכן עולה רות, "אמה של מלכות"[כב])!

חסד קר, רחמים חמים

והנה בגמרא סוכה[כג] נאמר "גדולה גמילות חסדים יותר מן הצדקה... צדקה לעניים, גמילות חסדים בין לעניים בין לעשירים".

אלא שבאמת בכל אחד יש מעלה שאין בחבירו: מצד אחד, החסד מתפשט ללא מעצור, מתוך הטבע הטוב של הנותן, "טבע הטוב להיטיב"[כד] לכולם, עניים וגם עשירים – כמדת "חסד לאברהם" שאוהב את כל הבריות וגומל חסד לכל (בהכנסת אורחים וכו'). אלא שהחסד נעשה ב'קרירות' – כך 'בא לו' לנותן מצד טבעו הטוב, ללא התפעלות והתרגשות יתר, כטבע המים המתפשטים (תכונת המים היא 'קר בעצם ולח במקרה').

לעומת זאת, הצדקה-רחמים אמנם אינה לכולם, רק למי שנצרך (ולמי שלא נצרך קבלת הצדקה מזיקה) ולמי שמעורר רחמים (העני, או העשיר במה שיש לרחם עליו), החסד מתפשט והרחמים ממוקדים. אבל מעלתה הגדולה של הצדקה-רחמים היא בהיותה נעשית בחום והתפעלות, כמו הביטוי "נכמרו רחמיו" שפירושו "נתחממו"[כה] – "חם לבי בקרבי"[כו]. זאת על ידי צירוף מדת הגבורה (החמה כאש) למדת החסד (הקרה כמים), המשכת התלהבות אש-קדש של הגבורה להגביר את מדת החסד ולהפוך אותה לרחמים חמים. חום הרחמים הוא מתוך התרגשות רבה[כז] של הזדהות גמורה (אמפתיה) עם מי שזקוק לרחמים (לעומת החסד שעיקרו מצד הנותן) – חום הוא חיים וכך יש ברחמים יותר חיוּת מאשר בחסד.

[שרש החסד הוא ביסוד המים ושרש הרחמים ביסוד הרוח. יסוד הרוח הוא חם ולח, והיינו החֹם-החיות של הרחמים, רחמים נוטריקון רוחות חמים. החסד נובע מהחכמה-אבא, בחינת מים, ושרש הצדקה באמא (כמבואר באר"י) וביסוד הרוח בכתר[כח]. בפרט, הרוח הוא "לח בעצם וחם במקרה", מצד היותו לח בעצם מתחבר אליו יסוד המים הלח במקרה, ואז הרוח מחממת את המים הקרים (מקרה לשון קר, "חם במקרה" של הרוח מחמם את "קר בעצם" של המים).]

התגברות הרחמים בכח הדעת

ועוד מוסבר ביחס בין חסד לרחמים: החסד אמנם מתפשט עוד ועוד, אך אין בכחו להתגבר על המכשול של מדת הדין (גבורה) המצמצמת את החסד מתוך בקורת שאדם זה אינו ראוי לחסד וכדו'. אבל הרחמים מתגברים על הדין, מתוך הזדהות עם המרוחם, שגם אם אינו ראוי לחסד סוף סוף 'רחמנות עליו'. כך הרחמים 'פודים' את החסד, "יעקב אשר פדה את אברהם"[כט]. ואף מי שלפי שורת הדין יש לשנוא אותו לפי מעשיו, הרי מצד הרחמים מתברר שבכל זאת יש לאהבו מצד שרשו, וכך הרחמנות פודה את האהבה (כמבואר בתניא פרק ל"ב)[ל].

והנה, מה שהרחמים אינם לכל, אלא למי שבאמת זקוק להם, קשור למעלתם שהם באים מתוך דעת. החסד נעשה בטבע, בלי צורך לדעת ולהבין באמת את מצבו ומקומו של הזולת, ואילו הרחמים נעשים מתוך דעת של המרחם את המרוחם. וכן במדות, הדעת היא "נשמת התפארת"[לא].

היחס בין דעת לתפארת מוסבר בדרך כלל בסוד "משה [דעת] מלגאו ויעקב [תפארת] מלבר"[לב], אך בנוגע ליעקב עצמו זהו היחס של יעקב-ישראל: ישראל אותיות לי ראש, היינו "ראשית דעת"[לג], ויעקב התפארת ("שקול משה כנגד כל ישראל"[לד], משה וישראל בחינת הדעת, שיקול הדעת, "משה הוא ישראל וישראל הן משה"[לה]). והנה ישראל הוא "כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל"[לו], לאחר שיעקב התגבר על שרו של עשו – היינו היכולת להכליל את הגבורה (של עשו) בחסד, "לאכללא שמאלא בימינא", ולענייננו הכוונה להתגבר על נטיית הגבורה ומדת הדין לצמצמם ולהסתיר את מדת החסד, והוא הוא סוד הרחמים, התגברות החסדים! זהו מה שהרחמים זקוקים לגמרי לדעת, בחינת ישראל, ואי אפשר בבחינת יעקב לבדו. בהמשך לזה יש לדרוש: תחילה "ויותר יעקב לבדו"[לז], אך דווקא אז הוא הבין שנגד עשו, צמצום השפע, הוא אינו יכול בהיותו לבדו, בבחינת התפארת לבד, והוא זקוק לכח עליון של הדעת. מהרהור זה עצמו הגיע האיש שנאבק עמו, ואז יעקב התגבר ונעשה ישראל, קנה לעצמו את תכונת הגבורה לתגבורת הרחמים מכח הדעת של ישראל.

ב. צדקה וגאולה

המשך הסוגיה: תניא רבי יהודה אומר, גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה, שנאמר 'כה אמר ה' שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבא וצדקתי להגלות'.

וכן נאמר "אין ירושלים נפדית אלא בצדקה שנאמר 'ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה'[לח]"[לט], וכן כתב הרמב"ם בהלכות מתנות עניים[מ] "חייבין אנו להזהר במצות צדקה יותר מכל מצות עשה... ואין ישראל נגאלין אלא בצדקה שנאמר ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה".

ויש להבין בדרשת רבי יהודה: הרי בפסוק מדובר על משפט וצדקה, ואם כן מנין שדוקא צדקה מקרבת את הגאולה[מא]? אכן נראה שהפסוק מתפרש בדרך זו: "שמרו משפט ועשו צדקה", כאשר בזכות "שמרו משפט" "קרובה ישועתי לבוא" ובזכות "עשו צדקה" "וצדקתי להגלות" (צדקתי בזכות צדקה שלכם) –  "להגלות" מלשון גאולה-התגלות[מב] (גילוי האל"ף ההופכת את הגולה לגאולה[מג]) ומכאן שהצדקה היא שמקרבת את הגאולה.

ההבדל בין "ישועתי" ל"צדקתי" הוא כי ישועה היא הצלה מצרה מיידית לפי שעה (ישועה לשון שעה), ואילו "צדקתי" היא הגאולה האמיתית והשלמה על ידי משיח צדקנו. לכן "שמרו משפט", להושיע עשוק מיד עושקו, מביא ישועה מצרה, ואילו "ועשו צדקה" מביא את הגאולה הבאה בצדקה וחסד מאת ה' יתברך. ורמז: גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה = 1740 = ל פעמים חן, סוד נחל – "וצדקה כנחל איתן"[מד] (סוד כוונת "להדליק נר חנוכה"[מה]).

מעשה הצדקה ועבודת הצדקה

בפרט, יש שתי בחינות בצדקה: "והיה מעשה הצדקה שלום ועבֹדת הצדקה השקט ובטח עד עולם"[מו], ומסביר אדמו"ר הזקן[מז] כי "מעשה הצדקה" הוא צדקה שנעשית מתוך מדת החסד והרחמנות הטבועה בנפשות ישראל, ו"עבודת הצדקה" היא מה שהאדם עושה ביגיעה עצומה נגד טבעו, לתת יותר מרגילותו וכיו"ב, בשידוד הטבע הראשוני (כוונת שם שדי, "ואל שדי יתן לכם רחמים"[מח] ר"ת ישראל, כמבואר לעיל שישראל הוא סוד הדעת נשמת התפארת של יעקב, וכן אל שדי = משה כפירוש הרגיל של משה-דעת נשמת יעקב-תפארת).

ויש לומר שאם הצדקה היא בבחינת "מעשה הצדקה" אז תהליך הגאולה הוא אטי יחסית, אך אם הצדקה היא בבחינת "עבודת הצדקה" אזי גם תהליך הגאולה הוא מהרה, תיכף ומיד ממש.

ג. עשרה דברים קשים

המשך דברי רבי יהודה: הוא היה אומר, עשרה דברים קשים נבראו בעולם: הר קשה - ברזל מחתכו, ברזל קשה - אור מפעפעו [רש"י: מרככו], אור קשה - מים מכבין אותו, מים קשים - עבים סובלים אותן, עבים קשים - רוח מפזרתן, רוח קשה - גוף סובלו [רש"י: כל הגוף מלא רוח], גוף קשה - פחד שוברו, פחד קשה - יין מפיגו, יין קשה - שינה מפכחתו, ומיתה קשה מכולם – [וצדקה מצלת מן המיתה], דכתיב [נ"א וכתיב] 'וצדקה תציל ממות'.

–  זהו המשך לדברי רבי יהודה הקודמים שצדקה מקרבת את הגאולה, כאשר תכלית הגאולה היא "בלע המות לנצח"[מט] ותחית המתים לחיים נצחיים, "וצדקה תציל ממות".

[ויש גרסה אחרת לגבי גוף-פחד-יין: "גוף קשה יין מפיגו, יין קשה פחד מפיגו"[נ], ואכמ"ל.]

עשרת הדברים הם: הר, ברזל, אור, מים, עבים, רוח, גוף, פחד, יין, שינה, כאשר המיתה לא נחשבת דבר נוסף אלא היא תכלית השינה, "שינה אחד מששים למיתה"[נא] (כמו שמפרש המהרש"א). בכל אחד מהם יש קושי ויש רכות: "הר קשה ברזל מחתכו" ונמצא שהברזל הוא הכח המרכך, ואחר כך הוא עצמו "ברזל קשה" ו"האור מפעפעו" (ומפרש רש"י "מרככו", רך לעומת קשה), וכן הלאה עד הצדקה המרככת-מבטלת את המות. אך לכאורה ההר (הראשון) שונה מכולם, שהרי הוא רק קשה, ולא נאמר מה הוא מרכך!

אכן, יש כאן רמז מובהק: סיום הדרשה וצדקה (תציל ממות) = הר! אם כן, יש כאן 'גלגל חוזר', "נעוץ סופן בתחילתן" – ההר הראשון הוא באמת הצדקה הקשה ממיתה (כי היא מבטלת אותה) –  והרמז: צדקה הר עם הכולל = קשה – והיינו מדת החסד של אברהם "אברהם קראו הר"[נב], עליו נאמר שהוא מצוה את בניו וביתו "לעשות צדקה ומשפט"[נג]. מכאן למדנו שגם בצדקה וחסד יש קושי מסוים, "הר קשה", אך אין זה קושי שלילי (כמו שאר הדברים המנויים כאן שיש בהם צד שלילי) אלא קושי חיובי, כמו הר העומד בפני כל הרוחות שבעולם ואף מציל ממות.

בדרך דרוש: הצדקה כ"הר קשה" היינו הר גבוה וקשה של מטבעות צדקה. מבואר שמצוה לכתחילה להרבות במתן צדקה בפעמים רבות דוקא ("והכל לפי רוב המעשה"), גם בסכומים קטנים יותר, ועל ידי כך אוגרים הרבה זכויות, צדקה היא מצוַת הקב"ה (כמבואר בתניא על פי הפסוק "רחבה מצותך מאד"), וכשם שהקב"ה מחדש בכל רגע מעשה בראשית כך על ידי מעשה-עבודת הצדקה בכל עת האדם בונה-בורא הר גבוה מאד, "אברהם קראו הר". ומה שהברזל מחתכו היינו שהברזל מסמל את המות (ולכן ברזל אסור במזבח-מקדש), הוא מלאך המות, אך רשותו-שליטתו להמית הוא רק בעולם הזה, לפני תיקון אדם הראשון (וגזרת המות), אך כאשר יתוקן זה על ידי משיח אז הקב"ה בכבודו ובעצמו יביא את חרב-הברזל שלו וישחט את מלאך המות, "ובלע המות לנצח", וישאר רק הר גבוה מאד של מטבעות של צדקה, וד"ל[נד].

רך וקשה

נמצא שכל המאמר יש מעברים, מרך לקשה ומקשה לרך, כאשר כל דבר מופיע תחילה ככח מרכך ואחר כך כדבר קשה: הברזל מרכך את ההר, ואז מתברר שהוא עצמו קשה ונצרך לריכוך של האש, וכן הלאה (גם הדבר הראשון הוא כך: ההר הוא הצדקה המרככת את המיתה כנ"ל). ויש לומר שדווקא מפני שהדבר מופיע תחילה ככח מרכך, אזי מתוך כוחו לרכך הוא מתגלה כקשה בעצמו, עד הצדקה שבהיותה מרככת את קושי המות הרי כוחה הוא הגדול ביותר ולכן היא הופכת להיות "הר קשה". המעבר מקשה לרך ומרך לקשה הוא בסוד 'קרן זוית', פניה לכיוון חדש בנקודת-האין (כמו שהתבאר בשיעור "קרנו של משיח"[נה]), והרמז: קשה רך ר"ת קר של קרן (והכל מתחיל מההר של אברהם, הוא "קרן בן שמן"[נו]).

ופרצוף עשרת הדברים הקשים בפנימיות הוא זה, לפי סדר הספירות: כתר – רוח; חכמה – מים; בינה – אש, שלשת אלו מפורשים בספר יצירה "מים מרוח, אש ממים"[נז]; חסד – הר, כמו שהתבאר; גבורה – פחד, "פחד יצחק"; תפארת – גוף, "תפארת גופא"[נח]; נצח – עבים, הנצח הוא ענף החסד וכן עבים היינו התעבות המים של החסד; הוד – שינה-מיתה (במיתה מתקיים "הודי נהפך עלי למשחית"[נט]); יסוד – יין "נכנס יין יצא סוד [שייך ליסוד, י סוד]"[ס], "הרבה יין עושה [בפגם היסוד]"[סא]; מלכות – ברזל (ר"ת בלהה רחל זלפה לאה, נשות יעקב במלכות, וכן ברזל הוא המתכת שכנגד המלכות[סב], ממנו יבנה בית המקדש השלישי[סג] כאשר בלע המות לנצח, וד"ל). ברזל = "כי יד על כס יה", למחות את זכר עמלק = ברזל עם הכולל, ואז הכל שלום (= עשו למעליותא).

קושי דתהו בכלים רכים דתיקון

והנה הקושי שייך לעולם התהו, והרכות לעולם התיקון. "לעולם יהא אדם רך כקנה ולא קשה כארז"[סד]. בעולם התהו כל אחד "מתנשא לאמר אני אמלוך"[סה], בתוקף וקושי שאינו מכיל אחר, ולכן הוא נשבר ומת, כמו הארז שהרוח החזקה "עוקרתו והופכתו על פניו". ואילו בעולם התיקון יש התכללות והתאחדות, בתוך כלים רחבים ורכים המכילים את הבחינות השונות. לכן האדם צריך להיות קנה רך – ר"ת קר של קרן.

אפשר לחשוב שהקושי שלילי לגמרי. אך האמת היא שיש קושי טוב. כך מוסבר[סו] שהאב נותן לבנו את ה'קושי' (כמו אבן קשה, "אבן ישראל"[סז], "אבן, אב ובן"[סח]) והבן נותן לאביו כבוד היינו 'כובד משקל' (נוכחות כבדה ומכובדת במציאות). גם הקושי של היסוד קשור לאבא, "אין קישוי אלא לדעת"[סט] (הקישוי של היסוד, הבן, הוא מכח הדעת של האב, כאשר יסוד אבא נמשך עד יסוד ז"א). הקשוי קשור לקשת, "בני אפרים נושקי רומי קשת [ר"ת קרן] הפכו ביום קרב"[ע] – אפרים הוא סוד "עטרת היסוד"[עא] ("ותשב באיתן קשתו"[עב], היסוד היורה חצים, כאשר "נושקי" היינו לשון נשיקין, הקדמה לזיווג).

הסדר הוא "ברישא חשוכא והדר נהורא"[עג], תהו קודם לתיקון, וכן הקושי קודם לרכות, כמו תקיפות האדם בגיל צעיר ("צורבא מרבנן דרתח"[עד]) לעומת התישבות בגיל מבוגר, כמו ברמז הנ"ל קשה רך ר"ת קר[עה]. התכלית היא שילוב של קושי ורכות, בסוד "אורות דתהו בכלים דתיקון"[עו] (כמו האורות של עשו, איש התהו, בכלים של יעקב איש התיקון). קושי לבד נשבר ושובר, רכות לבד 'נמסה' ומדלדלת, לכן צריך מיזוג נכון ביניהם, והוא סוד עולם התיקון מיושב ונֹח, "ונח מצא חן בעיני ה'"[עז] (כמו בגשמיות: לא נח לשכב על מצע קשה מדי או רך מדי, אלא על מזרון שיש בו קושי ורכות יחד). כך נשלים את הרמז: קושי-רכות-נח ר"ת קרן[עח].