ג' אייר ס"ט – אולפנת לבונה

"את שבתֹתי תשמֹרו" (4)

[השיעור לע"נ הצדקת רוניה חנה לאה פסיה בת אברהם יצחק ושרה מינקא.]

א. סיכום הפרקים הקודמים ופתיחה לפרק הבא

תפלין לבן ושבת לבת

היום נלמד על מצות שבת – מאמר חסידות שזה הנושא שלו. הנושא שייך באופן מיוחד לבנות, כרמוז בכך ששבת אותיות ש-בת. ששת ימי המעשה הם ששה בנים, ותכליתם היא השבת, הבת, בת הזוג של עם ישראל. יש לבנות תפקיד מיוחד להיות במודעות כזאת – שאני השבת, הנשמה של הזמן. כשם שהשבת היא נשמת הזמן כך ארץ ישראל היא נשמת המקום, ויש לה שייכות מיוחדת לשנים. שבת נקראת "נחלה בלי מצרים" והיא שייכת רק לישראל קדושים (כאשר "גוי ששבת חייב מיתה").

בחרנו במאמר בעקבות בקשה שיהיה מאמר לבת מצוה, מקביל למאמר לבר מצוה שעוסק במצות תפלין (הבקשה למאמר לבנות היא "למה נגרע" – קשור לחדש אייר, בו פסח שני). מה המצוה המקבילה אצל בת לתפלין? שבת המלכה, הכלה. מבואר במאמר שבריאת העולם היא כעשית חופה, והעולם היה חסר כלה. "באת שבת – באת מנוחה". בן מניח כל הזמן תפלין, שזה הקשר, זה האות, אבל בשבת אסור לו להניח תפלין – כי השבת "אות היא ביני וביניכם". שבת יותר גבוהה מתפלין לפי זה, ושבת היא המצוה המיוחדת לבת.

שבת בסוד תקון העין

אמרנו שכתוב בזהר ששבת אותיות ש-בת, וזה רומז לקדושת העינים. העין נקראת שבת, כי הבת היא "בת עין", "אישון בת עין" שדרכו בוקע חוש הראיה. מבקשים מה' 'שמרנו כאישון בת עין', שה' ישמור אותנו כאישון בת עין, הדבר הכי יקר ששומרים. כשאנחנו שומרים את השבת ה' שומר אותנו, בכל מקום בארץ בישראל. זה הבת, מה היא ה-ש? שלשה קוים שמתחברים יחד. בעין יש שלשה גוונים – לובן, גידים אדומים בפנים, וצבע העין מסביב (כחול או חום או ירוק – בכללות קוראים לזה ירוק, שבחז"ל הוא צבע שכולל את כל הגוונים השונים). הלובן והאודם והצבע של העין הם כנגד שלשת האבות, הרמוזים באות ש – "אתא דאבהן", האות של אבותינו הקדושים, כמו שכתוב בזהר. אברהם הוא הלובן, יצחק זה האודם – לפעמים העינים מתאדמות, כמו "חכלילי עינים מיין" (תיכף נדבר על סוד היין), שזה התעוררות של גבורה, של התלהבות קדש, של יצחק בתוך העין – ויעקב הוא צבע העין, כל אחד עם הגוון המיוחד שלו. אבל הראיה עצמה היא מהשחור, משם האור בוקע, וזה "בת עין".

כתוב ששבת היא תקון העין, "לאסתכלא ביקרא דמלכא" – היכולת של יהודי להתסכל בקדושת ה', להתבונן באלקות שיש בעולם, לראות את נוכחות ה' בעולם, את השגחת ה' בעולם. זה דבר כללי לגבי שבת, ש-בת, האבות, אבל התכלית היא הבת, כנסת ישראל. אנחנו כולנו הבת, יש לנו שלשה אבות והעיקר בה הבת עין.

רמזי שבת

[השלמה: לפי מה שהסברנו, המלה "שבת" בעצם מתחלקת לארבע – ש היא "אתא דאבהן" אברהם, יצחק ויעקב ויחד איתם הולכת בת המשלימה את המלה ל"שבת". אברהם-יצחק-יעקב-בת = 1040 = 40 פעמים שם הוי'. זו בחינת שבת, שהיא 27 פעמים שם הוי', היהלום של שם הוי' (כל המספרים מ‑1 עד 26 ומ‑26 עד 1, שני משולשי 26). אם כן, נותר פער של 338 עד המספר 1040 = הוי' פעמים אחד = יעקב יוסף.

יש במספר הזה ענין שקשור ל"כנגד ארבעה בנים": 1040 = 20 פעמים בן = 80 פעמים אחד. קצת נועז להגיד את זה, וצריך לבדוק אם מישהו ממפרשי ההגדה אומר את זה, אבל זה כל כך פשוט שתמוה אם לא אומרים. הרכב של אבא עם ארבעה בנים בתורה הוא אהרן וארבעת בניו, ושמותיהם עולים 1040 = נדב אביהוא אלעזר איתמר (לכאורה לפי הסדר – נדב הבכור הכי חכם, הרבי רש"ב היה יורד עליו; אביהוא כנראה הכי בכלות הנפש של עריבות-נעימות-ידידות-מתיקות, כי הוא מצד אמא; אלעזר הוא התם ואיתמר הוא "שאינו יודע לשאול", לכן תאמר לו – זה בעל תשובה אצל רבי נחמן). בדרוש הזה ה-בת היא הבן הרביעי, סוד שם בן.

יהלומי השבת

עוד ענין: אמרנו כעת ש-שבת היא מספר יהלום של הוי'. שבת במילוי[א] עולה היהלום שבכתר עליון (המלה היהלום עצמה היא מספר יהלום). זה שהתורה רוצה להדגיש את מספר היהלום בהקשר של שבת, יש בזה רמזים נפלאים – שבת מלאה יהלומים (גם מב ו-עב – שני השמות העיקריים – הם מספרי יהלום). המלה הראשונה בשבת במעשה בראשית, "ויכלו", עולה עב, מספר יהלום. "ושמרו" היא גם מלה ראשונה בפרשיה של שבת, והיא גם מספר יהלום.

הפסוק "וידבר הוי' אל משה לאמר" חוזר בתורה 70 פעמים, ע פנים לתורה[ב], אבל יש חמש פעמים "ויאמר הוי' אל משה לאמר" ("ויאמר" במקום "וידבר"). עד חומש במדבר הפסוק מופיע רק פעם אחת, בתחלת פרשת שבת בכי תשא. אחר כך יש עוד ד"פ בחומש במדבר, שאחד מהם אומרים כל יום – פעמיים ויותר – פרשת ציצית. יש גם בחנוכת המזבח, בקרבנות הנשיאים, יש אצל בנות צלפחד, ויש במלקוח השלל של מדין. אלה ארבע פרשיות שכתוב "ויאמר", אבל הראשון שקובע הכל, וגם בודד בחומשים הראשונים, הוא הפסוק שבפרשת שבת בכי תשא. "ויאמר הוי' אל משה לאמר" = יהלום של ל (930), ממילא קשור ל'לב היהודי' (ל ברבוע, 900). הכי מופלא, מבחינה מתמטית, הוא ריכוז מלים שהן יהלום. למשל, בפרשת "ויכלו" יש לה מלים, שמתוכן 8 הן יהלומים (שההסתברות לזה מאד מאד נמוכה, כי עד 1000 יש רק 31 יהלומים, אז יהלום אחד בשביל 35 מלים זה רגיל, וכאן יש 8). ב"כי תשא" יש 94 מלים, וביניהם 18 יהלומים. וככה זה גם בעשרת הדברות – בכל הפרשיות שבדקנו יש ריכוז מאד גבוה של יהלומים, לא לפי שום הסתברות.

רק עוד תופעה אחת בזה: יש גם בתולדות הדורות, מאדם הראשון והלאה, יותר יהלומים ממשולשים או רבועים (אם כי יהלום אמור להיות יותר נדיר). בסדר התולדות זה קינן (דור רביעי, בן של אנוש), למך, עבר (על שמו אנחנו נקראים 'עברים'), יעקב (יהלום של 13), יהודה (יהלום של 5, ה, מתאים לו), יוסף (יהלום יב, זה, גם בחינת יסוד) – הם שני "המלכים נועדו יחדו". יש בזה רמזים נפלאים שאכהמ"ל.]

"שתי שבתות" בתוך שבת אחת

נחזור על נקודות מהפרקים הראשונים של המאמר. מה שהוא מפתח כאן, שבשבת יש כמה מדרגות. יש מאמר חז"ל מפורסם ש"אלמלי שמרו ישראל שתי שבתות מיד נגאלין". הפירוש הפשוט הוא שצריך לשמור שתי שבתות, שבת לאחר שבת, אבל הדבר קצת קשה. מה פתאום שתי שבתות? לא מספיקה שבת אחת? ואם כבר שתים, אז למה לא יותר? הרי יהודי שומר יותר שבתות בחיים שלו. מה הן שתי השבתות? לכן כתוב בזהר ובחסידות ששתי שבתות הכוונה שתי מדרגות של שבת, שקיימות כל שבת. בכל שבת יש שתי מעלות, שתי קומות של קדושת השבת. יש שבת של הלילה ויש שבת של היום. השבת של הלילה היא עלית כל מה שהיה, כל מה שקרה, כל העבודה שעבדנו משך כל ימי השבוע – הכל עולה ומתחבר בשרש, באלקות. כל החולין של השבוע עולה ונעשה קדש בליל שבת, זו בחינה אחת של שבת. אבל אחר כך, יום השבת, אחרי הלילה – כשקמים בבקר – זה כבר שבת נטו, לאו דוקא בהתייחסות לכל מה שהיה קודם. השבת הראשונה היא בעיקר העלאה, להעלות את כל עבודת השבוע שיעלה ויתחבר בשבוע, והשבת השניה היא בעיקר המשכה. אם יש העלאה יש המשכה – כשיש אתערותא דלתתא יש אחר כך אתערותא דלעילא.

שלש בחינות השבת שכנגד שלש הסעודות

זה שתי שבתות, וצריך להיות עם מודעות לשתי השבתות. אבל אנחנו יודעים שיש גם מושג של שלש סעודות בשבת. יש פסוק בפרשת בשלח, אחרי קריעת ים סוף ושירת הים, שכתוב על המן – הקשור באופן מיוחד לשבת (אפילו רמוז בפעם הראשונה שמוזכרת שבת בתורה, במעשה בראשית, שכתוב "ויכֻלו השמים... ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אתו", "ברכו במן וקדשו במן", אף על פי שזה הרבה-הרבה שנים לפני ירידת המן, שהתחילה בחדש הזה, בט"ו אייר, "ברכו במן" ב"לחם יומים" ו"קדשו במן" בכך שלא ירד בשבת) – "אכלֻהו היום כי שבת היום להוי' היום לא תמצאֻהו בשדה". מכאן, מג"פ "היום" בפסוק, חז"ל לומדים שאוכלים שלש סעודות בשבת. ברוב הסידורים כתוב שם לכל סעודה – "סעודת חקל תפוחין קדישין" בליל שבת, "עתיקא קדישא" בסעודה שניה ו"זעיר אנפין" בסעודה שלישית.

לפי זה יש שלש בחינות שלש שבת, שלש פעמים "היום". גם ב"ויכלו" כתוב ג"פ "יום השביעי". בכל ימי בראשית כתוב פעם אחת מספר היום, ורק ב"יום השביעי" כתוב ג"פ. אז יש משהו משולש בשבת, לא רק "משנֶה". ודאי ששבת היא מציאות ומהות אחת, אבל יש גם שתי פנים לשבת – "שתי שבתות". כתוב "את שבתֹתי תשמֹרו" – זה הפסוק שמתחיל ממנו את המאמר כאן, הדבור המתחיל – ויש כלל ש"מיעוט רבים שנים". אם כתוב "שבתתי" זה אומר שיש תשתית של שתי שבתות. אבל יש "אכלהו היום כי שבת היום לה' היום לא תמצאהו בשדה" – שלש פעמים "היום".

סעודה שלישית – מעין יום כיפור

נשים לב שהפעם האחרונה, "היום לא תמצאֻהו בשדה", היא במפורש כנגד "ויקדש" – "קדשו במן", שלא ירד בשבת. "אכלהו היום" זו סעודת הלילה, שדוקא בה יש משהו מיוחד של ענג שבת של האכילה, במדה מסוימת יותר מאשר ביום. הענג של הסעודה הוא בעיקר "אכלֻהו היום". אחר כך "כי שבת היום לה'" – זה שבת נטו, שבת בפני עצמו. הסעודה השניה זו חויה של עצם השבת, לא רק מה שהשבת מעלה את כל עבודת החולין של השבוע שלפני זה. אבל בסוף, בפעם השלישית, כתוב "היום לא" – איזו שלילה – בגלל זה אומרים שהשבת השלישית, כפי שיסביר בתחלת הפרק שנלמד היום, זה כמו יום כיפור, שנקרא "שבת שבתון". דוקא ביום כפור, שהוא שבת שבתון, לא אוכלים. לכן אף על פי שצריך כן לטעום משהו, כדי לקיים שלש סעודות בשבת, אבל יש בזה, בפנימיות, איזה אוירה של יום כיפור בסעודה שלישית, שזה קדש קדשים, שבת שבתון. זה מרומז בפעם השלישית שכתוב "היום" – "היום לא תמצאהו בשדה".

משלי חז"ל למדרגה הראשונה – כלה וחופה, טבעת וחותם

נחזור ליסוד: היסוד שבגללו קישרנו את המאמר לבת מצוה, ששבת היא מצוה מיוחדת של בת, ש-בת, זו מודעות של בנות. ויש בזה שלש מדרגות. בקיצור נמרץ, מה שהוא הסביר עד עכשיו, שהמדרגה הראשונה של שבת היא מילוי החסר. מה העולם היה חסר? בשביל מה יש שבת? זה כמו המשל שאמרנו קודם, שהעולם כולו זה כמו חופה – ה' ברא חופה – ורק חסרה כלה להכנס לחופה. זה משל במדרש מה זו שבת – שהעולם חופה ושבת הכלה. יש משל שני, שהמלך יש לו טבעת – כל העולם הוא טבעת של המלך, שהוא עשה לעצמו טבעת בששה ימים (טבעת היא כמובן גם מלשון טבע, יש בזה איזה מחזוריות, איזה מעגל), והטבעת חסרה חותם. שבת היא החותם. מה זה חותם? זה הסימן. כתוב ש"חותמו של הקב"ה אמת", "אמת הוי' לעולם", כמו שיש ציור ובסוף הצייר חותם את שמו, ואז רואים "מי ברא אלה". עם החותם, עם האמת של החותם מתגלה מי כאן הבורא, מי היוצר, מי האמן של "מעשה ידי יוצר". זה שני משלים בחז"ל, שהעולם נברא והעיקר היה חסר, ושבת משלימה את העיקר.

על המדרגה הזאת כתוב ש"שבת מקדשא וקיימא" – זה קורה מעצמו, לא אנחנו עושים את זה. זה דבר נתון, ואנחנו רק צריכים לשמור את זה, שלא יתחלל ח"ו. יש קדושה נתונה – "שבת מקדשא וקיימא" בלשון חז"ל. בחגים אומרים "מקדש ישראל והזמנים" כי "ישראל הוא דקדשינהו לזמנים". בלי שעם ישראל יקבע את הלוח אין חגים, לכן על החגים כתוב "מקדש ישראל [ואחר כך] והזמנים". אבל בשבת אומרים "מקדש השבת", בלי ישראל, כי מאז ששת ימי בראשית יש שבת אוטומטית אחרי כל ששה ימים, וזה לא תלוי בקדוש בית דין. על זה כתוב "שבת מקדשא וקיימא", השבת קדושה ועומדת, קיימת מעצמה.

"ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת"

על מדרגה זו כתוב שיש את שני המשלים הללו – חופה וכלה או טבעת וחותם – ושניהם באים לתאר את המציאות של שבת, כקדושה נתונה שאנחנו רק צריכים לשמור מחילול, ועל זה כתוב "ושמרו בני ישראל את השבת לדרתם". אבל מיד אחר כך כתוב "לעשות את השבת" – לעשות ולשמור זה שני דברים שונים, ואפילו הפוכים. אם נותנים לי פקדון צריך לשמור שלא יתקלקל, אבל לעשות משהו זה מחדש.

זה שתי הבחינות של שבת – יש שבת שנותנים לי, ואני רק צריך לשמור, אבל יש שבת שאומרים לי לעשות, שעלינו לעשות משהו. על ה"לעשות" כתוב "זכור את יום השבת לקדשו". בפעם השניה כתוב "שמור", אבל בפעם הראשונה, ביתרו, כתוב "זכור את יום השבת לקדשו". בכללות שבת מסבירים ש"קדשהו על היין". אם כי בברכה לא אומרים "מקדש ישראל והשבת", אבל יש כן מצוה נוספת עלינו – להוסיף קדושה לשבות, לעשות משהו חדש מעצמנו. בלשון המדרש, כשאנחנו מקדשים את השבת, מוסיפים ממד או קומה עליונה יותר של קדושת שבת, שלא היתה נתונה מעצמה.

"שאנן ונחת, שלוה והשקט"

יש בטוי מאד נחמד של חז"ל במדרש, שמה שקורה על ידי שאנחנו מקדשים את השבת, אז לא רק שהכלה נכנסת לחופה ושהחותם הושם על הטבעת, אלא שהעולם התמלא אוירה מיוחדת של קדושה ומנוחה. זה יותר מסתם מנוחה – שכוללת גם השבת הנתונה, "באת שבת באת מנוחה, נשלמה כל המלאכה" – אלא "שאנן ונחת שלוה והשקט". זה בטוי מקורי, יפהפה, של חז"ל, באותו מדרש שמדמה את הבחינה הראשונה לכלה או חותם, הוא אומר שיש קומה שניה של שבת, שנקראת "שאנן ונחת שלוה והשקט".

הדבר הזה תלוי בנו, זה לא משהו שנתון. זה תלוי בקדושה שאנחנו בעבודה שלנו, במסירות הנפש כמו שהוא מסביר במאמר הזה, במיוחד כשאנחנו מוסרים את נפשנו תוך כדי אמירת "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", אז ממשיכים את הקדושה המיוחדת הזאת של "שאנן ונחת שלוה והשקט". שוב, על זה כתוב "זכור את יום השבת לקדשו" – שאנחנו צריכים לזכור לקדש את השבת יותר ממה שהיא "מקדשא וקיימא" מצד עצמה. עכשיו, שתי הקומות האלה של השבת, דברנו עליהן ולמדנו עליהן במאמר הזה, בפרקים הקודמים.

ב. ד"ה "את שבתתי תשמרו" ה'ש"ת

"שבת שבתון" – שביתה מהמנוחה

כעת נתחיל לקרוא את השורות הראשונות של פרק ד, חותם המאמר:

ד. והנה יש עוד מדרי' בשבת [מדרגה שלישית, יותר גבוהה מהמדרגה הראשונה (הכלה והחותם) ומהמדרגה השניה ("שאנן ונחת שלוה והשקט").] והוא בחי' שבת שבתון שבתו של שבת,

בתחלת המאמר הוא הביא פירוש מאחד הראשונים החשובים, רבינו אליהו מזרחי המפרש את רש"י בחומש, שכותב על "וישבת ביום השביעי" ווארט מאד עמוק – שה' שבת גם מהשביתה, שבת גם מהמנוחה. לפעמים אדם נח – דברנו על כך באריכות קצת קודם, ונחזור בקיצור – ולפעמים אדם לא יכול לנוח, שאתה שובת מלנוח. יש לשבות שאתה צריך לנוח, עבדת קשה כל השבוע אז צריך לנוח. אבל יש שבת ששובתים מהשביתה. לא שחוזרים לעבוד ח"ו. בהגיון המהלך הזה נקרא "שלילת השלילה". כששוללים את השלילה על פי הגיון, הכי פשוט לחזור למצב הראשוני, אבל בעומק – על פי סוד, כמו שנסביר – שלילת השלילה היא לא לחזור לאיפה שהיית בהתחלה. שלילת השלילה צריכה להגיע למצב של "נמנע הנמנעות", מצב פרדוקסלי, מצב של נשיאת הפכים לגמרי.

שוב, בהגיון של נגלה שלילת השלילה חוזרת למצב הראשוני, אבל על פי סוד עולים לנשיאת הפכים. אם יש שלש מדרגות עצמת נשיאת ההפכים – נמנע הנמנעות – זה עולה. כמו באשא עיני, במאמר "כל יכול, נושא הפכים, נמנע הנמנעות". הכל קשור, אבל אלה שלש מדרגות. שלש המדרגות הן בעצם הכח"ב שבבחינת "יחיד" שלפני הצמצום.

איך נסביר לעניננו? הבינה שביחיד היא "שבת מקדשא וקיימא", "כל יכול"; החכמה היא "שאנן ונחת שלוה והשקט", "נושא הפכים" – שעדיין נקראים "הפכים"; "נמנע הנמנעות" לגמרי זה "מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה". בעצם המבנה שמוסבר במאמר שלומדים כאן, "את שבתתי תשמרו", הוא מבנה כל כך יסודי שאפשר להלביש כמעט על כל נושא שלנו.

	כתר "מתנה טובה"
חכמה "שאנן ונחת שלוה והשקט"		בינה "שבת מקדשא וקיימא"

שלש מדרגות השבת כנגד ג רישין שבכתר

שוב, כתוב שכפל הלשון "שבת שבתון" מלמד שצריך לשבות מהשבת. באותיות של קבלה וחסידות, המדרגה הזאת – הכי גבוהה בשבת – נקראת "רישא דלא ידע ולא אתידע". זה הראש הבלתי ידוע, מודעות בלתי ידועה – זה לומר דבר והיפוכו. שלש הקומות של השבת נקראות "ג רישין שבכתר". השבת היא הכתר שלנו – רק ליהודי מותר לשמור שבת, כי כל יהודי הוא מלך או מלכה, ועל הראש שלו יש כתר. השבת היא הכתר שלנו, והיות שגוי להבדיל הוא לא מלך – אז אסור לו לחבוש את הכתר של עם ישראל. השבת היא הכתר, העטרה, שלנו. אף על פי שכשאומרים כתר חושבים בעיקר על מלך, וגם למלכה יש כתר, בכל אופן כתוב שהמלכה היא עצם הכתר – "אשת חיל עטרת בעלה". לא רק שיש למלכה כתר, אלא היא הכתר, ובכתר יש ג מדרגות.

חלוקת התענוג לעצם והארה

בדיוק כמו שאמרנו לגבי שבת, כך כתוב בחסידות לגבי כתר: אפשר לתפוס את הכתר כמדרגה אחת, אפשר לתפוס את הכתר כשני ממדים (חיצוניות ופנימיות) של תענוג ורצון, אבל גם לתענוג יש שתי מדרגות, הארת התענוג ועצם התענוג. גם בשבת – בשבת של לילה אומרים פרשת "ויכלו", שם כתוב שה' שבת, אבל לא כתוב לשון ענג. אבל בשבת של יום, בקידוש, יש שני פסוקים רצופים שאומרים על קדושת השבת מתוך ספר ישעיהו, שמשם לומדים את מצות ענג שבת – "וקראת לשבת ענג" ו"אז תתענג על הוי'". שני פסוקים אלו שניהם ביום, ולכן אומרים אותם ביום. מה ההבדל בין "וקראת לשבת ענג" ל"אז תתענג על הוי'"? "וקראת לשבת ענג" זו פעולה, אנחנו קוראים-ממשיכים, זה בכחנו ואנו מצווים על כך. אתה היהודי, את הבת, תקראו לשבת ענג – תמשיכו ענג. איך קוראים? כמו בכל דבר, צריך איזה התעוררות מלמטה כדי להמשיך מלמעלה. זה הולך על פנימיות הכתר, הענג, אבל רק על ההארה שאפשר להמשיך על ידי עבודתנו. אבל בפסוק השני כתוב משהו אחר, "אז תתענג על הוי'" – זה לא ציווי אלא הבטחה, וזה בלשון "התפעל". מי עושה את זה? זה דבר שקורה מעצמו, "אז תתענג על הוי'". זה הגילוי של עצם התענוג.

יש לשונות של קבלה שלא מביא כאן. להארת התענוג קוראים "רישא דאין", אבל לעצם התענוג, שזה גם כמו אמונה פשוטה, קוראים "רישא דלא ידע ולא אתידע". זה המדרגה השלישית, "אז תתענג על הוי'", יום כיפור, שבת שבתון, ואם המדרגה השניה נקראת "קדש" אז השלישית זה "קדש קדשים". הסעודה הראשונה זה "קדוש" ("מקדשא וקיימא"), השניה זה "קדש" (קדוש זה תאר, וקדש זה כבר שם עצם, זה יותר מקדוש) והשלישית זה "קדש קדשים".

העונג – פנימיות הרצון

אחרי ההקדמות האלה נקרא יותר מה הן מדרגות העונג בפנים:

דהנה עם היות דעונג הוא פנימי' הכתר וכידוע דעונג ורצון הם ב' מדרי' שבכתר [פנימיות וחיצוניות] וכמ"ש כצנה רצון תעטרנו [מאיפה יודעים שרצון הוא כתר? כתר הוא על-מודע, לא שלא מודעים דוקא, אבל למעלה מהמודעות הרגילה, מעל הראש שלי. מהפסוק "כצנה רצון תעטרנו" – ראשי תבות כתר – לומדים שהרצון הוא כתר, "צנה" היא לשון כתר ו"תעטרנו" היינו שהרצון הוא כמו עטרה, כתר.] דרצון הוא בחי' כתר והיינו [רק] בחי' חיצוני' הכתר ועונג הוא בחי' פנימי' הכתר [תמיד הפנימיות היא הכח שמניע את החיצוניות. היחס בין פנימיות לחיצוניות הוא כמו נשמה וגוף. מה מניע את הגוף? הנשמה, הדבר שאני מתענג בו נותן לי את הדחף, בונה את הרצון לצאת ולהשיג את הדבר שעתיד להעניק לי ענג. זאת אומרת שהענג הוא מניע, הוא מוליד ומכוון, את הרצון. אז הרצון הוא החיצוניות והענג הפנימיות], וזהו וקראת לשבת עונג [הפסוק הראשון שאנחנו אומרים ביום] המשכת פנימי' הכתר [וזה מוטל עלינו, ולא נתון מעצמו (כמו "שבת מקדשא וקיימא").],

אי אפשר להכריח את העצמות

אמנם עונג זה דהיינו מה שממשיכים ע"י אתעדל"ת בעבודה הנה זהו רק הארה בלבד מעצמות התענוג [ה"שאנן ונחת שלוה והשקט", כפי שאמרנו קודם], אבל עצמות התענוג א"א להמשיך ע"י עבודה [שום דבר שנעשה לא יפעל את זה. את עצמות ה' אי אפשר 'להכריח' על ידי מעשינו שימשך ויתגלה. זה רק על ידי רצונו יתברך. אם זה רצונו, אם אנחנו מוצאים חן בעיניו – לא שזכינו, אין לנו זכות לזה, אבל אם מוצאים חן בעיניו, שזו גם בחינה של בת, "אשת חן"[ג] – הוא נותן לנו את זה במתנה. אבל לא שהרווחנו את זה כשכר עבור איזו עבודה שאנחנו עשינו. לכן הוא אומר שעל ידי עבודה שלנו אי אפשר להמשיך את זה, אבל מתי שה' רוצה לתת לנו את זה – הוא נותן לנו את זה מתנת חנם.],

המדרגה העליונה של שבת – נתינת העצמות לישראל

ועז"נ כי עמך מקור חיים [חיים הם תענוג. כך מוסבר בחסידות, שחוית ותחושת החיים היא ענג. מהו "מקור חיים"? לא רק הארה של התענוג, עליה נאמר "וקראת לשבת ענג", אלא שזה עצמות התענוג, מקור החיים, עצם התענוג. אבל זה "עִמך". איך מפרש כאן "עמך"? שזה כל כך קשור לעצמותך ה', שלי אין שום דרך להוריד את זה אלי. זה "עמך", זה נשאר איתך לנצח. אם אתה רוצה לתת לי את זה, זה זכותך ולא זכותי. שום דבר – גם מסירות נפש, שאמות על קידוש ה', אין בזה זכות להמשיך את הגילוי של מקור החיים, שהוא בעצם גילוי של עצמות ה' בעצמו. זה "עמך" לחלוטין[ד]:], דמקור החיים ומקור התענוגים [מקור חיים הוא הוא מקור התענוגים] הוא עמך כלול ממש בבחי' העצמות [זה לא אחרת מה' עצמו] ואינו בבחי' המשכה ע"י עבודה [זה אור שאין עליו כללים, כמו חוקי פיזיקה, שכאשר עושים כך קורה כך. לגבי עצמות ה' אין שום כלל, אין שום פטנט שאנחנו יכולים לעשות כדי לגלות אותו.]

כי על בחי' ומדרי' זו אמרו [זה לשון חז"ל, ההסבר של כל מדרגה כאן מבוססת על לשון חז"ל. המדרגה הראשונה היא תיאור שבת שהעולם היה חסר – כלה או חותם. המדרגה השניה היא שאנחנו ממשיכים ענג מיוחד, "שאנן ונחת שלוה והשקט". אבל איפה כתובה המדרגה השלישית? זה מאמר חז"ל ידוע, יותר מהקודם:] אמר הקב"ה מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה ["בית גנזי" הכוונה שזה גנוז איתי, האוצר הבלום והסגור של המלך, שבלשון החסידות, לפי ההסבר, הוא לא רק שיש למלך איזה אוצר שיש שם אוצרות זהב וכסף ויהלומים, אלא שאוצר המלך הוא המלך בעצמו, בעצמותו. מה שיש למלך בבית גנזי זה "עמך" ממש, זה הוא בעצמו – זה לא משהו אחר מאשר הקב"ה בכבודו ובעצמו. הגילוי של עצמותו הוא המתנה הטובה ש"שבת שמה". בעצם שבת במדרגה זאת היא הקב"ה. ולמי אני נותן את המתנה הזאת? לעם ישראל, ל"בני בכרי ישראל". לא בגלל שהוא זכה, רק בגלל שאולי "מצא מין את מינו", בגלל שגם בשרש עם ישראל הם גם אחד עם קוב"ה.]

מתחת התורה, מכח התורה, מעל התורה

כתוב ש"ישראל ואורייתא וקוב"ה כולא חד" – ישראל והתורה וה' זה אחד, ורמז מאד יפה: ישראל תורה הוי' = שבת במילוי, שין בית תו – הגילוי המלא של שבת מראה שה' וישראל והתורה זה אחד. אחרי הצמצום הראשון מורגש שהתורה מעלינו, ובהתקשרות אליה אנו מתקשרים לה' – זה "תלת קשרין". לפי הדימוי הזה, אחרי הצמצום, לא כמו בשרש ממש לפני הצמצום, אז הסדר – מלמטה למעלה – הוא, ישראל-תורה-הקב"ה. בעצם מה שישראל שומרים את השבת, "ושמרו בני ישראל את השבת", הדרגה הראשונה של השבת, הכלה או החותם, זה שייך לישראל כמו שנמצאים אחרי הצמצום[ה]. הכח של "זכור את יום השבת לקדשו", להמשיך את הארת הענג, זה מכח התורה כפי שיסביר בהמשך. אבל המדרגה הגבוהה של "מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה", ואני נותן את זה לעם ישראל, זה הקב"ה ממש – זה הוי'. אז מחד הכל ניתן לעם ישראל, אבל בפרטיות שלש המדרגות של שבת זה כמו שלש המדרגות של ישראל-תורה-ה'. עכשו הוא מדבר על הדרגה הכי גבוהה, "מתנה טובה יש לי בבית גנזי" – לא שכר, אלא מתנת חנם, רק למי שמצא חן.

"רעוא דרעוין" – תכלית הבריאה – "להיות לו יתברך דירה בתחתונים"

וזהו רק בבחי' מתנה בלבד וכמ"ש אז תתענג על הוי' [הפסוק השני בקידוש היום, המדרגה השלישית של שבת.], תתענג בדרך ממילא [רק לפי החלטת ה'.], דמ"ש וקראת לשבת ענג הוא בבחי' קריאה והמשכה ע"י העבודה באתדל"ת, אבל אז תתענג הוא בדרך ממילא בבחי' אתעדל"ע מצ"ע והוא מה שנמשך במנחה דשבת גילוי בחי' רעדכ"ר [– "רעוא דכל רעוין" הוא לשון הזהר שפירושו "רצון כל הרצונות". הרצון של כל הרצונות – כפי שהסביר ויסביר עוד – הוא תכלית הכוונה של בריאת העולם. אמרנו ששבת היא תכל'ס, וגם בת היא תכלית. בתפלה אומרים על שבת "תכלית מעשה שמים וארץ". שבת באה לגלות מה תכלית הכוונה של בריאת העולם.]

גם ברצון לברוא את העולם אפשר לחלק לכמה דרגות, אבל הדרגה הכי פשוטה – שהיא בעצם הכי גבוהה, הכי עצמית[ו] – לשון המדרש שמובאת בתניא (מתוך כמה נוסחאות לסיבת בריאת העולם בחר את זאת כהכי חזקה ועצמית), "נתאוה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים". למה? אני לא יודע, "על תאוה אין קושיא". לה' יש תאוה, שאיני מבין למה ואיני יכול להסביר ולנמק, אבל אני כן יכול לומר שאני יודע את זה, שאני מרגיש שזה אמת. שבורא העולם, האין סוף, יש לו תאוה שהוא בעצמו יתגלה למטה.

זו תכלית הכוונה, שהוא יתגלה כאן, במקום הכי נמוך, המקום שכאילו הכי רחוק ממנו. דוקא במקום הזה, הכי רחוק, הכי "עלמא דשקרא" – דוקא בתוך מה שעד עכשיו היה שקר – כאן ה' רוצה לגלות את עצמו, לגלות "אמת לאמתו". החותם זה רק אמת, אבל ה' זה "אמת לאמתו", ורצה להתגלות גם במקום שעד עכשיו היה שקר, וממילא בן רגע להפוך הכל "כיתרון האור מן החשך". למה? לא יודע, ככה. זה תכלית הענין של שבת, וזה ה"מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה", שזה אני בעצמי – כך ה' אומר.

"היום לא [תמצאהו]" – אתעדל"ע ללא השפעת אתעדל"ת

שוב, זה נקרא "רעוא דכל רעוין" – תכלית כל הרצונות של ה'.] בחי' פנימי' הרצון ופנימי' התענוג [מה שקראנו לו "עצמות התענוג", רדל"א, אמונה פשוטה, זה גם עצם התענוג וגם עצם הרצון יחד, פנימיות הרצון ופנימיות התענוג. על זה כתוב בפסוק ממנו לומדים שיש בשבת שלש מדרגות:], וזהו דכתיב היום לא תמצאוהו דשלש סעודות דשבת נלמד מג' פעמים היום שבסעודה שלישית נאמר היום לא [מה הכוונה? שזה לא תלוי בכם. יש מדרגה של "היום" שאין לכם שום נגיעה שם. אנחנו, בתור נשמות בתוך גופים נבראים, לאחר הצמצום הראשון, אין לנו שום יכולת ואפשרות להגיע לשם, אין שום מגע יד שלנו שם. זה "היום לא", כלומר שאתם לא תמצאוהו – אין לכם שום מגע ישיר, רק מתנה טובה שאני נותן למי שאני חפץ.] היינו שאין זה באתעדל"ת אתעדל"ע כ"א בבחי' אתעדל"ע מצ"ע,

דעות גניבא ורבנן – מלכות ויסוד

[כעת עושה סיכום של כל מה שהסביר עד כה:

וזהו הג' מדרי' שיש בשבת הא' מ"ש ויכל ביום השביעי שזהו המשכת האו"מ לדעת גניבא או המשכה בחי' פנימי' האור דואמת הוי' לעולם לדעת רבנן [אמרנו שיש שתי דעות לגבי "שבת מקדשא וקיימא", כלה או חותם, ובמדרש הן דעות גניבא (שם פרטי של חכם) ורבנן. מה הבדל התפיסה בין זה שהעולם חסר כלה או חסר חותם? בספירות העליונות קוראים לזה מלכות (כלה) ויסוד (חותם אמת, כמו אמן שחותם את שמו על היצירה שלו).

ישראל – אמת ויפי – שתי הבחינות במדרגה התחתונה

נאמר בצורה אחרת: ידוע שיש רמז יפהפה ש-ישראל עולה 541, מספר ראשוני שלא מתחלק בשום מספר אחר, אבל הוא מספר המחובר משני רבועים (תכלית השלמות במספר הוא רבוע, התכללות גמורה, כמו כעת בספירת העומר, שבעה שבועות) – 100 (10 ברבוע) ו-441 (21 ברבוע, "אהיה אשר אהיה"), יפי (שזה גם רומז ל-י פעמים י) ו-אמת. רמז יפה ואמיתי מאד, ש-ישראל שוה יפי ועוד אמת (ששניהם שלמות). זה בעצם שתי הדעות מה העולם היה חסר. ה' ברא את העולם בששה ימים, ובסוף כתוב "וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד", אבל עדיין משהו חסר, יש איזה גולת כותרת חסרה. לדעת גניבא מה שחסר הוא לכלול בתכלית היפי, שזו הכלה – "כלה נאה וחסודה". לדעת רבנן מה שחסר הוא האמת, "ואמת הוי' לעולם". "אלו ואלו דברי אלהים חיים", בעצם מה שהעולם חסר הוא ישראל – שהם היפי של גניבא והאמת של רבנן.

זה שאמרנו קודם שבכללות המדרגות המדרגה הראשונה, שאנו מקבלים מהמוכן ורק עלינו לשמור, זה בעצמו ישראל – שתי בחינות, שני מבטים, על מה ישראל עושה בעולם. מה עם ישראל בעולם, מה אנחנו? או שאנחנו היפי של העולם, או שאנחנו האמת של העולם. בעצם אנחנו גם זה וגם זה. זה שתי הדעות של גניבא ורבנן.],

שני הפירושים – מדרגת השמירה התחתונה

ובכללות הו"ע השבת דמקדשא וקיימא דהיינו בחי' אתעדל"ע [את זה ה' נותן. מה שנראה, שגם המדרגה התחתונה וגם העליונה נתונות מלמעלה. לכן כתוב "את שבתתי תשמרו" – שתי מדרגות של משהו שמקבלים וצריך רק לשמור. המדרגה האמצעית היא עיקר שבא באתערותא דלתתא, ועל כך כתוב "לעשות את השבת".]

נעשה כאן הפסקה ונסביר עוד כמה דברים.

ג. עבודת "לשמה" בשבת

שירת אדם הראשון – "מזמור שיר ליום השבת"

כאן הוא עשה סיכום ביניים, לקראת הסוף, של המדרגות שעסק בהם. יש פרק בתהלים של שבת, פרק צב, שמתחיל "מזמור שיר ליום השבת". כמובן שזה הפרק היחיד בתהלים שמתחיל כך. כתוב שאחרי החטא העולם חשך על אדם הראשון בליל שבת, וחשב שאולי יהיה חשך לעולם ח"ו, ואז כאשר בשבת בבקר השמש שוב זרחה, העולם לא נחרב, לכן הוא פתח ואמר שירה[ז]. לכן בחז"ל זו השירה הראשונה שנאמרה בעולם.

כתיבת ספר תהלים לאחר 'עבודת הכנה' של הדורות הקודמים

כתוב שדוד המלך כתב את ספר התהלים על פי עשרה זקנים, כלומר שהוא קבל חומר גלם מן המוכן. הרי כתוב שיעקב אבינו, למשל, מה היה עושה בלילה כאשר שנים רבות רעה את צאן לבן? היה אומר תהלים כל הלילה. אבל את תהלים כתב רק דוד המלך, אז איך יעקב אבינו אמר את זה כמעט אלף שנים קודם? סימן שהחומר, הבסיס, היה מוכן. ספר תהלים הוא "תפלת כל חי", הלב מתפלל מאז אדם הראשון, ודוד קבץ את התפלות בתוך קנ פרקים – הכניס אותן לתוך קן. כתוב שהמשיח נמצא בהיכל "קן צפור", קן פרקי תהלים.

שיר הכתר בעשר השירות

דוד כתב את תהלים על פי עשרה זקנים, שהראשון בהם הוא אדם הראשון, ממנו הוא קבל את הפרק של שבת – הוא הראשון שהכיר את השבת, התפעל ממנה, ושבח את ה' על השבת. לכן הוא הכתר של כל השירות. יש עשר שירות בתנ"ך, שיש כאלה שנוהגים לומר אותן בליל שביעי של פסח^יג (שהיה לפני שבועיים). הראשון שאומרים, עוד לפני שירת הים – הראשון בחומש, מבין שלש השירות (שירת הים, שירת הבאר, שירת האזינו), שכנגד חב"ד – הוא "מזמור שיר ליום השבת", שזה הכתר (גם סימן ששבת היא הכתר).

שלמה, למשה, לשמה

איזו מלה יוצאת מראשי התבות "מזמור שיר ליום השבת"? כתוב בספרים שלשה צירופים: צירוף אחד הוא שלמה – רמז לשיר התשיעי מבין השירות, "שיר השירים אשר לשלמה", שלפני השירה האחרונה של משיח. יש שנוהגים כל שבת לומר שיר השירים. "שלמה" הוא "מלך שהשלום שלו", ענין של שלום בית, שלמות היחוד בין החתן והכלה, הקב"ה וכנסת ישראל.

שוב, יש רמז אחד שראשי התבות "מזמור שיר ליום השבת" הם שלמה. אבל שלמה עצמו הוא גם אותיות למשה, כמו שיש "תפלה למשה איש האלהים". אבל בעבודת ה' כתוב שהרמז הכי חשוב, שקשור ל"שלמה" ו"למשה", הוא לִשמה. יש תורה ומצוות שאדם עושה "לשמה", ויש מה שהוא לומד תורה ומקיים מצוות עדיין בדרגת "שלא לשמה". רק שחז"ל אומרים שלעולם ילמד תורה ויעסוק במצוות שלא לשמה, "שמתוך שלא לשמה בא לשמה".

עבודת "לשמה" – עבודת הנשים

מכך ש"מזמור שיר ליום השבת" ר"ת לשמה לומדים דבר מאד חשוב לגבי שבת: היות והבת מסמלת את השבת, יוצא שהבת היא עבודת ה' לשמה. עבודת בנים היא לא לשמה, רק ש"דרכו של איש לחזר אחרי אשה", "שמתוך שלא לשמה בא לשמה". בת היא בחינת שבת, לשמה, ואחרי שהיא מתחתנת צריכה לשמור על עבודתו, ש"כולי האי ואולי" בזכות אשתו הצנועה והצדקת יזכה ללמוד תורה לשמה. ימות החול הם עבודה "שלא לשמה", אבל על זה נאמר "לעולם יעסוק אדם בתורה ומצוות ואפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה" – ה' ברא את העולם שחייבים לעבור ששה ימים לפני שבת ו"מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת".

עבודת "שלא לשמה" לכתחילה – "אליבא דנפשיה" ב"ששת ימים"

צריך להסביר שני דברים: על איזה עבודה אמרו שלכתחילה "יעסוק בתורה ומצוות שלא לשמה" (אתמול היה יום הולדת הרבי מהר"ש, "לכתחילה אריבער", אנחנו עדיין בסימן שלו)? על לימוד כדי שיקראו לי רבי כתוב כך? שיהיה לי כבוד ועושר בעולם הזה? שלא אקבל עונש בעולם הבא? שיהיה לי שכר בעולם הבא? כל האפשרויות הללו נקראות "שלא לשמה", אבל כתוב בחסידות שגם מי שעושה בשביל עולם הבא יכול להיות "מתוך שלא לשמה בא לשמה", אבל זה לא העיקר.

אם לומד בשביל לקנתר, על כך כתוב "מוטב שנהפכה שליתו על פניו", מזה ודאי לא "בא לשמה", רחמנא ליצלן. יש הרבה דרגות של לא לשמה. קצת יותר עדין – אחד שפוחד מעונש וחפץ בשכר, או בעולם הזה או יותר בעולם הבא. אולי גם על זה אומרים "מתוך שלא לשמה", אבל בחסידות זה לא לכתחילה "לא לשמה" אלא דיעבד גדול מאד (אף שלא פסול לחלוטין, כמו לקנתר), וה"שלא לשמה" היחיד שהוא לכתחילה – "לעולם יעסוק שלא לשמה וכו'" – הוא הלימוד "אליבא דנפשיה", שלומד בשביל לתקן את עצמו. הרי אפילו גדולי ישראל, כמו רבינו סעדיה גאון, אמרו שה' ברא את העולם בשביל לתקן את המדות שלנו. כל יום בשבוע הוא מדה – כמו בפרקי אבות, כמו בספירת העומר, "חסד שבחסד" וכו'. צריך לתקן את המדות. אדם שנברא, "עיר פרא אדם יולד", הוא עם מדות לא מתוקנות, ועבודתו כל חייו לתקן את המדות. זו עדיין עבודה קשה, עדיין "שלא לשמה" – יש לו טובת הנאה, יש לו אינטרס אישי, הגם שה' רוצה את זה.

מצד אחד, גם ל"אליבא דנפשיה" קוראים "שלא לשמה", אבל כאן כבר מדובר על "שלא לשמה" מחויב ונצרך ורצוי, וצריך להתחיל איתו. זה "לא לשמה" של ששה ימים – תקון שש המדות, החסד ביום ראשון והגבורה ביום שני וכך הלאה עד תקון היסוד ביום ששי. שבת היא לא כמו בספירה, שהשביעי הוא מלכות שלמטה מהיסוד, אלא ברגע שיום השביעי נכנס כל העולמות עולים – אין אף פעם שבת למטה, שבת מיד קופצת בדילוג למעלה, לבינה וחכמה וכתר.

לכן כתוב בהרבה מקומות שהמדרגה ש"שבת מקדשא וקיימא" היא בבינה, מה שאנחנו ממשיכים הוא חכמה, ואז "רעוא דרעוין" הוא כתר (הרמז הפשוט לסדר הזה הוא ששבת עולה נ שערי בינה, לב נתיבות חכמה ו-תרך עמודי אור. זו אחת הגימטריאות העתיקות ביותר בספרי הקבלה). זה סדר נכון, רק שיש לעלית המלכות שלש מדרגות שרש יותר גבוה, בתוך הכתר עצמו – המלכות עולה לראש התחתון ואז לאמצעי ואז לראש העליון (ולמעלה מכך, בשרש הכי עליון, עלית המלכות היא ב-ג רישין שבכתר שלפני הצמצום).

כפי שנסביר בהמשך, שלש מדרגות השבת הן שלש מדרגות של סוד. מה ששבת היא סוד ו"לשמה" מתאים לשתי ההקבלות בעלית המלכות, כי י-ה הן "הנסתרֹת להוי' אלהינו", זה סוד, וזה כולל גם את המשמעות של "לשמה" – לה' אלקינו, ולא "לנו לבנינו", עבור עצמנו.

קודם צריך עבודת תקון המדות, ללמוד תורה ולקיים מצוות לתקון עצמו – "אליבא דנפשיה". זה טוב, אבל עדיין "שלא לשמה". זאת אומרת שזה לא הענין של בנות. כנראה שגם בנות צריכות לתקן את עצמן, אבל זה לא הנקודה. הבת היא שבת, שבת זה כבר לשמה.

שלש מדרגות של "לשמה" בשבת

אמרנו שבשבת יש שלש מדרגות, וצריך לפי זה להבין שלש כוונות בעבודת ה' לשמה, שזה ה"מזמור שיר ליום השבת" ר"ת לשמה. כעת נסביר את זה בקיצור. כל מה שלמדנו כאן, על ג קומות של שבת, הוא בעצם ג דרגות של עבודת ה' לשמה – תורה לשמה, מצוות לשמה, הכל לשמה. שהכל יהיה לשמה, שזה בחינת בת.

מדרגה א של "לשמה" בשבת: עבודה מתוך אהבה

הדבר הראשון הוא הפשט של "לשמה", כפי שהרמב"ם אומר. על רקע מה שאמרנו קודם, הרמב"ם אומר ש"שלא לשמה" היינו מה שאדם עושה בשביל לקבל שכר. הדרגה הכי גבוהה של "שלא לשמה" לפני תקון המדות. הנמוך יותר זה פחד מגיהנם ויותר גבוה זה חפץ בגן עדן, אבל זה ודאי שלא לשמה. הרמב"ם אומר שזה לא אהבת ה' באמת.

מה היא עבודת "לשמה" אצל הרמב"ם (בהלכות תשובה)? שלא משמש את הרב על מנת לקבל שכר בכלל, אלא מתוך אהבה אמיתית, שאוהב את ה' באמת ועושה את המצוה ולומד את התורה מתוך אהבת ה' – ה' אמר לי לעשות. זה גם לא בשביל לתקן את עצמי. זה כבר מנטליות של חתן וכלה – אני הכלה אוהבת את החתן שלי, ומתוך אהבה ומסירות, בכיף, אני עושה מה שהוא אומר לי. רק מתוך אהבת ה'. זה הפשט הכי פשוט של "לשמה". זו המדרגה הראשונה של "מזמור שיר ליום השבת" ר"ת לשמה – זה כניסת השבת, זה סעודת הלילה, סעודת "חקל תפוחין קדישין".

היות שזה הכיף, בגלל שאני באמת אוהב את ה' – הרמב"ם קורא לכך בגרות, ואומר שמי שלא הגיע למדרגה הזאת הוא תינוק, שזקוק לסוכריה (גם גן עדן הוא סוג של סוכריה לתינוק), ומבוגר עושה לשמה, כי מכיר שזו אמת ובעיקר בגלל שאוהב את ה', שה' הוא אמת (קשור ל"חותמו של הקב"ה אמת"), אצל הרמב"ם אהבת האמת ואהבת ה' הולכות יחד – זו המדרגה הראשונה.

הזיקה שבין עבודת החול לעבודת ליל שבת

למה זו העבודה שגובלת בחול ומעלה את עבודת החול? כל עבודת החול היא לצורך תקון המדות שלי (כפירוש החסידות של "שלא לשמה") – אף על פי שאין לי בראש שום שכר, הרי שבת היא "מעין עולם הבא", זמן השכר, ומי שעושה את האמת בגלל שזו האמת, לומד תורה ומקיים מצוות כי אוהב את ה', זה עצמו השכר שלו (בלשון התניא: "שכר מצוה מצוה"). כל מה שקשור לשבת הוא כתר, זה רז וסוד כפי שנסביר תיכף, ובכל סוד יש פרדוקס. אין לו שום כוונה של קבלת שכר, ולהיפך – משמש את הרב שלא על מנת לקבל פרס – אבל זה עצמו השכר והעונג הכי גדול שלו, מתמוגגים כמו שני אוהבים, הכלה האהובה מתמוגגת על החתן ואין לה תענוג יותר מזה. זה ה"לשמה" של ליל שבת קדש.

ה"לשמה" הזה בא כמעט אוטומטית, "שמתוך שלא לשמה בא לשמה" – הוא רק צריך להתבגר, כמו שהרמב"ם אומר. לכן השבת הזאת "מקדשא וקיימא" – קדושה וקיימת, ורק צריך לשמור עליה. ברגע שהאדם בא לתפוס את זה חזק, לשמור שלא יתקלקל, שהחויה הזאת לא תברח לי – הדרגה הזאת, ה"בת" שלי – "ושמרו בני ישראל את השבת".

מדרגה ב של "לשמה" בשבת: חיבור האין-סוף לתורה

דרגה שניה שאדם עושה, "זכור את יום השבת לקדשו", קשורה בעיקר לתורה. המדרגה הראשונה בעיקר קשורה לישראל, למה שאנחנו בעצם נשמות כאלה שיש לנו זיקה לאמת, זיקה לה'. אחננו בעצמנו הכלה, ואנחנו אוהבים את החתן, אוהבים את האמת – חותם הטבעת של החתן – ומסורים לזה. הרבה פעמים, הרבה מקומות בקבלה וחסידות, מסבירים שעבודת ה' לשמה היא מה שחז"ל אומרים במדרש על איך שדוד המלך למד תורה – שהיה מכוון לחבר את התורה עם הקב"ה, לחבר את התורה עם נותן התורה. זו כבר מדרגה אחרת של "לשמה".

בהרבה מקומות, אם לא רוב המקומות בחסידות, מביאים את המאמר הזה של חז"ל להגדיר עבודה לשמה – חיבור התורה (בעיקר, יש גם במצוה) עם נותן התורה, וממילא ממשיכים אור אין סוף לתוך התורה. במה הדבר בא לידי בטוי? בנביעת המוחין, שהבעל שם טוב קורה לזה נביעת האין סוף. שאור אין סוף של נותן התורה מתגלה, כמו מעין הנובע, לתוך התורה. מי שזוכה לזה, המוחין שלו נפתחים בגדלות עצומה והוא נובע חידושי אמת, "תורה חדשה מאתי תצא".

"לשמה" – לשם התורה

מהי עבודת "לשמה" בפירוש הזה? בפירוש הראשון "לשמה" היינו שאני עושה את זה כי אני אוהב את ה', כי זאת האמת. בפירוש השני של "לשמה" יש משמעות מיוחדת – לשם שלה, לשמה, בשביל התורה. לפני הצמצום הראשון, בשרש, הכל אחד – ה' והתורה וישראל. אחרי הצמצום לא ככה, התורה מסוגלת להיות מקושרת אבל זה תלוי בי – שאעלה את התורה לה' ואמשיך את ה"קדש" ל"קדוש". זה מה שמסביר כאן, שעלינו מוטלת העבודה להמשיך את עצם הקֹדש לדבר שהוא כבר קדוש, להעלות את הקדוש לקדש ולהמשיך מהקדש לקדוש.

"לשמה" במצות – חיבור האין סוף למצוה

שוב, המדרגה השניה של "מזמור שיר ליום השבת" ר"ת לשמה היא ללמוד תורה כמו שדוד המלך למד תורה, ואותו הדבר אפשר לומר על המצוות – לחבר אין סוף למצוה. בדרך כלל מכוונים את זה בברכת התורה או ברכת המצוה לפניה – "ברוך אתה... נותן התורה" או "אשר קדשנו במצותיו וצונו על" המצוה הזאת. בלאו הכי ה' צריך להיות בראש שלי בקיום, ואם הוא נמצא בראש שלי חזק זה ממשיך עוד ועוד אור אין סוף לתורה שלומד או למצוה שמקיים.

מדרגה ג של "לשמה" בשבת: "המתחסד עם קונו"

המדרגה השניה שייכת לכל אחד, והיא פועלת באופן ש"באתערותא דלתתא אתערותא דלעילא". אבל מה הכוונה הכי גבוהה, של "שבת שבתון"? הוא קרא לזה "רעוא דכל רעוין", "רצון כל הרצונות". על כך כתוב "איזהו חסיד? המתחסד עם קונו" (כעת קוראים פרקי אבות, "מילי דחסידותא"), שעושה חסד עם קונו, "עם קן דיליה", והחסד הוא חיבור ה' עם הקן שלו, "להיות לו יתברך דירה בתחתונים". אז כאן ה"לשמה" היא שיש לי זיקה ותפיסה וקשר עם תכלית הכוונה, שתכליתה היא גם לא לחבר את התורה עם נותן התורה (שזה דבר גדול מאד), אלא "רעוא דכל רעוין" – "היום לא" זו הכוונה של דירה בתחתונים, זה ה"מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה", שזה אני בעצמי.

סיכום המדרגות

לכן יצא לנו (ואני מקוה שתחזרו על זה) ששלש הדרגות הן שלש מדרגות של עבודת ה' לשמה, עבודת השבת, עבודת הבנות במיוחד:

המדרגה הראשונה – עבודה מתוך אהבה (בלי שום אינטרס), שאני עובד את ה' מתוך תחושה ש"מצא מין את מינו", כי אני יהודי וזה משקף את היפי והאמת שלי, שאיני אוהב שטויות אלא את האמת, את ה' (ולא בגלל שאני רוצה לתקן את עצמי – גמרנו עם תקון עצמי, זה לא הענין כאן. הרבה פעמים דברנו שיש עובדי ה' שכל הזמן בראש שלהם זה לעשות תיקונים – קמים כל לילה לעשות איזה תקון – אך לפי ההסבר כעת כל התיקונים שבעולם זה שלא לשמה, ו"לשמה" זה שאני עושה כי אני אוהב באמת ותו לא מידי), זה משקף את עצם ישראל.

המדרגה השניה של "לשמה", של שבת, היא שאני יודע שגם מה שה' נתן תורה וגם איך שקבלתי אותה בכלים המוגבלים שלי – זה מוגבל בגילוי שלי – ואני רוצה לעשות טובה לתורה, שגם היא ירדה לשכל האנושי ונעשתה שם מאד מוגבלת, ולחבר אותה למקורה בנותן התורה, ואז תקבל אין סוף ושפע ומעין. זו "תורה לשמה". ככל שזה יותר לשמה זה יותר יוצא ממני. אמרנו שמה שאני אוהב באמת זה לא אינטרס, אבל גובל באינטרס, כי בכל אופן זה הכיף הכי גדול שלי. הדבר הבא הוא קצת יותר לצאת מעצמי, ואני לומד בשביל התורה עצמה – כמו טובה למישהו אחר, לתורה או למצוה.

המדרגה הכי גבוהה היא שאני לגמרי מופשט מעצמי, אלא "מתחסד עם קונו" בשביל עצמות ה'. מצד אחד אין לי שום זיקה לשם, שום קשר, זה מתנה טובה שה' נותן רק למי שהוא רוצה, אבל מצד שני בדיוק על זה אני חושב. אני יודע שאין לי שום זכות שם, אבל אני יודע שה' ברא את העולם בשביל לתת לי את זה. אין לי שום זכות לשמה, אבל בשביל מה ה' ברא אותי בכלל? כי רצה מישהו לתת לו את זה, יש לו איזו מתנה שרוצה לתת אותה. יש למישהו מתנה אז הוא צריך לתת אותה למישהו – זה מתנה – ואין לי שום זכות לקבל אותה, רק שה' ברא את העולם בשביל לתת את המתנה למישהו, לנו, לעם ישראל. זה החסיד שמתחסד עם קונו ליחדא קוב"ה ושכינתיה בתחתונים.

ד. כהן, לוי, ישראל

עבודת הכהונה במתנה

יש עוד הרבה פרקים שאפשר ללמוד על הסעיף הזה, אבל נאמר רק עוד משהו אחד לסיום. יש עוד שלישיה חשובה בתורה, כהן-לוי-ישראל. עם ישראל נקרא "עם משולש" (קשור לשבועות, שה' נתן תורה משולשת לעם משולש בחדש השלישי על ידי שלשה). גם שלישיה זו היא בדיוק אותו דבר בשרש. החסיד הוא הכהן. על הכהונה כתוב "עבֹדת מתנה אתן את כהֻנתכם", כמבואר באריכות בספר התניא. יש עבודה, כלומר גילוי של ה', שאני לא זכיתי לכך באתערותא דלתתא שלי בשום פנים ואופן, רק שה' נותן את זה מתנה. זה נקרא "עבדת מתנה אתן את כהנתכם".

פינחס לא היה בתחלה כהן, וגם לא נתכהן בזכות מעשהו – רק שעשה משהו של מסירות נפש, שמשום מה כל כך מצא חן בעיני ה' שאומר "הנני נֹתן לו את בריתי שלום. והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהֻנת עולם". הוא עשה משהו, ולא שמגיע לו בשביל זה להיות כהן, אבל הקב"ה נתן לו את הכהונה. רואים שכהונה היא דבר שנותנים, למי שאין לו זכאות להיות כהן. הכהנים הם רק אהרן ובניו ומי שיוולד אחר כך, אבל פינחס נולד לפני כן, לכן הוא לא כהן. אבל "הנני נתן לו את בריתי שלום", זה הכל מתנה. "עבדת מתנה אתן את כהנתכם".

כהן – מכוון בדיוק

מהו כהן? אחד שמכוון הכי עמוק. בכל עבודות בית המקדש צריך שהכהן יכוון נכון. אם חושב לא נכון הוא פוסל את כל העבודה. מי שהכי צריך לכוון נכון הוא הכהן, וכוונת כל הכוונות – "רעוא דכל רעוין" – ה"לשמה" האמיתי של כל מה שעושים, שהכל לא בשבילי וגם לא בשביל התורה, אלא בשביל עצמות ה'.

לוי – מייחד יחודים

מהו לוי? לוי הוא אחד שעושה יחודים, "הפעם ילוה אישי אלי". מתוך הלוי יוצא הכהן, שבא משבט לוי, אבל כהן זו מתנה מיוחדת שיצא משבט הלוי. הלוי עצמו הוא אחד שעוסק בעבודת היחודים – "הפעם ילוה אישי אלי".

ישראל – עושה בירורים

ישראל הוא אחד שמעלה בירורים, שעובד את העבודה בעולם הזה ומעלה ניצוצות קדושים. ישראל עושה את זה מתוך אהבה רבה, שאוהב את הטוב – עובד ה' לשמה. אם הוא חושב על עצם התקון של הבירור זה "שלא לשמה", זה "אליבא דנפשיה".

"נסתיימה עבודת הבירורים" – עושים בירורים ומכוונים לאהבת ה'

לכן כשהרבי אמר ש"נסתיימה עבודת הבירורים" אחד הפירושים הוא שלא חושבים על הבירורים – עושים את זה, אבל כבר הגענו ל"לשמה" הראשון שמעלים את הבירורים (עליה שניה) על ידי זה שלא חושבים על הבירורים אלא על זה שכל מה שעושים זה מתוך אהבת ה'. אבל מי שעוסק ביחודים נקרא לוי, וכאן היחוד הוא לייחד את התורה עם נותן התורה. אם הוא יכול לייחד את התורה עם נותן התורה יכול גם לעשות כל היחודים – גם לחבר בין אנשים, לעשות חיבורים. זו המדרגה השניה. אם כן, כאן הסברנו עוד הקבלה, ששלש הקומות של שבת זה גם ישראל ולוי וכהן.

ה. יראים, ישרים, נביאים

ששה בנים ובת אחת

נסיים עם עוד שלישיה: יש עוד הבדל כללי בין ימות החול לשבת. כתוב שהיחס בין ימות החול לשבת קדש הוא בחינת הבנים מול הבת – יש ששה בנים ובת אחת, כמו אצל לאה אמנו. ששה בנים הם ששת ימי המעשה ובת אחת זו שבת קדש, הבת החביבה.

סדר הלימוד של האריז"ל

האריז"ל, גדול המקובלים, היה לומד כל סוגיא בתורה שש פעמים פשט, ורק אחרי שש פעמים היה לומד את הפשט בעיון מזויות וכיוונים שונים היה מגיע לסוד. חושבים שהאריז"ל כל היום למד סודות, קבלה, אבל האריז"ל אומר שהסוד הוא רק החלק השביעי – "כל השביעין חביבין", והוא באמת הכי חביב, אבל בשביל להגיע לשביעי צריך לעבור את השש. השש היינו ללמוד נושא שש פעמים, משש נקודות מבט, שכולן על פי פשט. רק אחר כך מגיעים לסוד.

הלכה בחול וקבלה בשבת

כך הוא אמר שצריך לכוון, שכל יום בתפלה אומרים ב"מזמור לתודה" "הריעו להוי' כל הארץ" – ר"ת הלכה. זו כוונה פשוטה שכל אחד ואחת יכולים לכוון. את זה אומרים רק בתפלת חול, אז אומרים את זה שש פעמים בשבוע. בקבלת שבת אומרים כנגד זה פסוק אחר, "השתחוו להוי' בהדרת קדש", ר"ת קבלה (הפוך; ההלכה כתובה ישר, לפי הסדר, ו-קבלה כתובה הפוך, מהסוף להתחלה). שוב, מזה לומדים שצריך להיות שש פעמים הלכה ופעם אחת קבלה. אז ששת הבנים זה שש פעמים הלכה והבת זה הסוד, הקבלה.

הזדהות עם הסוד

מה זה אומר בצורה הכי פשוטה? זה סימן מובהק של האולפנא, כל הסמינר, כל הבנות הן רק סודות. רק בשביל הסוד צריך ללמוד פשט, אבל צריך לדעת שאני הסוד, אני לא הפשט. צריך גם ללמוד את הפשט, אבל צריך הזדהות עם הסוד. שבת היא הסוד של העסק, זה לא הפשט של העסק. בכל דבר יש את ממד הפשט ואת ממד הסוד, ושבת היא הסוד.

הסוד בעבודה "לשמה"

לפי ההקדמה הזאת, צריך לזהות אם כן שלש מדרגות של סוד. נאמר עוד דבר, יוצא לפי זה שלעבוד את ה' לשמה זה סוד. לעבוד את ה' שלא לשמה זה פשט, אבל לעבוד את ה' לשמה זה סוד. לכן גדולי הצדיקים, במיוחד בחב"ד, מאד נזהרו להצניע את המלה "לשמה" – אף פעם לא אמרו שאני עושה משהו לשמה, זה ממש מלה סודית כזאת, שחלילה לי להתיימר או להשוויץ שאני עושה משהו לשמה, גם אצל צדיק הכי גדול. גם הרבי, הוא אף פעם לא יאמר שאני אוהב את ה' לשמה – יש משהו מאד סודי, מאד צנוע (תכלית הסוד היא צניעות, לכן זה גם שייך לבנות), במושג של "לשמה". העבודה של לשמה צריכה להיות בשיא הצניעות.

גילוי הסוד ליראים-ישרים-נביאים

בכל אופן, אם יש שלש רמות של לשמה יש גם שלש רמות של סוד. בלשון חז"ל זה יראים-ישרים-נביאים. חז"ל אומרים שבתחלה הקב"ה נתן את סודו, הסוד שלו, ליראים. שבת היא הסוד של ה'. בתחלה ה' נתן את הסוד שלו ליראים – הם קבלו את הסוד, והם היו צריכים לשמור עליו. אחר כך הוא חזר ונתן את הסוד שלו לישרים (בלי לקחת מהיראים) – כנראה שנתן סוד יותר עמוק. בסוף נתן את הסוד לנביאים – עוד יותר עמוק (יראים-ישרים-נביאים ר"ת יין – אף ש"קדשהו על היין" זו המדרגה האמצעית, "לעשות את השבת", כאן מדרגה זו כוללת הכל).

חז"ל לומדים זאת מכך שיש שלש פעמים בתנ"ך ש"סוד" של ה' ניתן לאדם (פעם אחת "סוד ה'" ופעמיים "סודו") – "סוד הוי' ליראיו ובריתו להודיעם" (שבת זה "ברית עולם"), "ואת ישרים סודו", "כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים". מי אמר את הפסוקים האלה? את הפסוק הראשון אמר דוד המלך בספר תהלים, את הפסוק השני אמר שלמה (בן דוד) המלך בספר משלי, ואת הפסוק השלישי אמר עמוס הנביא – זה בדיוק לפי סדר הזמנים, ולכן כך אמרו חז"ל במדרש[ח].

שלש מדרגות של בעלי סוד

שלש בחינות הסוד שמנו חז"ל מזכירות את שלש מדרגות הסוד שלימד הצמח צדק. הרבי הצמח צדק מסביר שיש שלשה סוגים של בעלי סוד: הראשון – כולם יודעים שיש לו סוד; השני – הוא יודע שיש לו סוד ואחרים אינם יודעים; השלישי – גם האדם עצמו אינו מודע לכך שיש לו סוד. בדרך כלל מסבירים שהבעל סוד התחתון, שכולם רואים שיש לו סוד, הוא 'חיצון'. בעל הסוד השני, שהוא יודע ואחרים לא הוא 'פנימי', אך היות שהוא כן מודע אפשר להוציא את זה ממנו. העליון, שגם הוא לא מודע לכך שיש לו סוד, הוא 'עצמי', והוא יכול לעמוד גם בנסיון של מסירות נפש כי בעצמו הוא לא יודע את הסוד שלו.

בכל אופן, כדי לשייך אלינו, המדרגה של "שבת מקדשא וקיימא" – שאחרי ששה ימי חול באה שבת – זה סוד ידוע. יום השבת מחייך ואומר שיש לי סוד, רואים שיש פה איזה סוד, שזה "מקדשא וקיימא" (או הכלה או החותם); המדרגה השניה, שבעל סוד יודע אבל האחרים לא, זו המדרגה של עתיק שמתלבש – אני קורא לענג, הוא מתלבש בי, וממילא אני יודע כי עשיתי זאת (זה הסוד שלי ממש, בזכותי); המדרגה הגבוהה של "מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה", היא שאף על פי שה' נותן אותה – "בזבוז האוצרות", שכל המאמר הזה מתקשר אליו כפי שאמרנו – היינו שעל פי המשל מוציא אותה מבית גנזיו ונותן אותה, אבל בנוגע לשבת יותר נכון לומר שאפילו שנותן את המתנה, עדיין היא נשארת גנוזה בעצם. אור הגנוז, גם כשהוא מתגלה, הוא נשאר אור הגנוז – גילוי עצמי. ממילא, גם אצל מי שמקבל את האוצר, המתנה, זה גנוז לגמרי – זה הבעל סוד האמיתי, שהמתנה-הסוד אינה הרכוש שלי, וממילא איני יודע מכך בכלל.

גם על פי פשט, זה הענין של בעל סוד, שבעל סוד אמיתי – כמו מזכיר אצל רבי – אינו מודע לסוד בגלל ששמע משהו שלא שייך אליו. אם הסוד לא שייך לו אז הוא מוציא אותו מהמודעות שלו, אפילו קצת מתבייש שיש לו את הסוד הזה – זה נקרא "צניעותא", הוא מצניע את הסוד לגמרי.

הרמב"ם כותב באריכות שנבואה היא כמו "עבדת מתנה". גם אם אדם הכי מוכשר ומלא כל תנאי הנבואה (כמו ברוך בן נריה), זה לא מבטיח לו שיזכה להיות נביא. נבואה היא מתנת חנם מן השמים, לא משנה מה שתעשה. או שה' בוחר בך או שלא, גם אם אתה מושלם במאה אחוז. "ישר" הוא אחד שמחבר שני דברים – זה כמו קו יושר, "איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם" (כפי שקראנו בפרקי אבות שבוע), תפארת היא חיבור. "ירא" הוא מי שירא לפגום ולחלל דבר קדוש שהוא קבל. אמרתי את זה כעת בקיצור נמרץ. לכן בתחלה ה' נותן את השבת ליראים, "סוד הוי' ליראיו ובריתו להודיעם", למי שה' בוטח בו שישמור את זה היטב בזכות יראתו.

יראה מתוך אהבה

איך אני יודע שזה יסוד השבת? כי כתוב בתקוני זהר ש"בראשית" זה אותיות ירא-שבת (גם ירא-בשת). בתחלה ה' נותן את הסוד שלו למי שירא אותו. זה גם שייך לנשים, לבנות, "אשה יראת הוי'". הפלא הוא שקשרנו את המדרגה הזאת אל המדרגה של "לשמה" מתוך אהבה אמיתית, אהבת האמת. דוקא ה"אשה יראת הוי'", "סוד הוי' ליראיו" (= שמחה), שהאדם ירא לפגום ולחלל, זה בגלל שהוא אוהב את הדבר באמת. זה כמו האשה הצדקת, שהעיקר אצלה בפנימיות הלב הוא אהבה, והיראה היא לא לפגום ולחלל את הדרגה הזאת. זו עוד לא המתנה הכי גבוהה, אבל זה כבר דבר נתון לי – "שבת מקדשא וקיימא".

חזרת הנבואה – "ונבאו בניכם  ובנותיכם"

אם כן, קודם כל השם נותן את הסוד שלו למי שירא אותו. אחר כך הוא נותן את הסוד למי שהולך ישר. היושר, בחינת תורה, הוא מי שעוסק ומצליח לייחד. לענין "לשמה" היינו כמו לייחד את התורה עם נותן התורה, "לברך בתורה תחלה". בסוף הוא נותן לעבדיו הנביאים, שזו סעודה שלישית. לכן נסיים כאן, כי כתוב שעיקר התכלית שלנו בארץ, אחד היעודים של משיח – שימי הספירה הכי מסוגלים להתפלל עליהם – הוא חזרת הנבואה לארץ ישראל, כנראה קודם כל אצל בנות. אולי כאן המקום שהנבואה תחזור. כל אחד צריך לומר שכולי האי ואולי. כתוב "ונבאו בניכם ובנותיכם", גם הבנים וגם הבנות, וכנראה שקודם הבנות ואחר כך בזכותן הבנים. בכל אופן, הדרגה הכי גבוהה של שבת, היא "היום לא" של שבת, היא מה שה' בסוף מגלה את הסוד שלו – "מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה" – אל עבדיו הנביאים, ומשפיע נבואה. ושוב, נבואה זה "עבודת מתנה אתן את כהונתכם", זו מתנה טובה, גילוי העצמות. הכוונה לשמה זה לכוון לעשות את הטובה, ה"מתנה טובה" של ה' אלי זה לעשות את הטובה הכי גדולה לה' – לעשות לו יתברך דירה בתחתונים.

ולסיכום:

בינה	חכמה	כתר
"שבת מקדשא וקיימא"	"וקראת לשבת ענג"	"אז תתענג על הוי'"
עבודה מתוך אהבה	יחוד התורה בקב"ה	מתחסד עם קונו
ישראל	לוי	כהן
יראים	ישרים	נביאים
ידוע שיש לו סוד	רק הוא יודע מהסוד	לא יודע מהסוד

הנשק החם של שבת

שה' יעזור שנזכה לקדושת השבת, שידוע שהנשק של בנות, הנשק שלנו, הוא "נרות שבת קדש". שיהיה הרבה נשק חם, עם אהבה. מדליקים נרות לפני שבת, המדרגה הראשונה – אהבה בוערת לשבת. מתוך האהבה הבוערת לקדושת השבת האשה והבת מדליקות נר-שבת-קדש, ר"ת נשק, ובזה אנו מנצחים את האויבים שלנו וזוכים לגאולה האמיתית והשלמה על ידי משיח צדקנו תיכף ומיד ממש.