עלית ההתקשרות

ג' תמוז תש"פ – כפ"ח

התוועדות ג' תמוז – ח"א

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

פרק הפתיחה של התוועדות ג' תמוז השתא עסק במדרגות של התקשרות: התקשרות לפן הגלוי של הצדיק, הכוללת בעצמה שני רבדים; התקשרות לפן הנסתר שלד הצדיק – כפי שהוא בינו לבין עצמו – הכוללת גם היא שני רבדים; והתקשרות לפן נעלם לגמרי של הצדיק – כפי שהוא בעיני ה' יתברך. שלשת הממדים הם בעצם עבר-הוה-עתיד ביחס להתקשרות לצדיק שאין אנו זוכים לראות אותו כעת מול עינינו – אנו מתקשרים לזכרונות העבר, עמלים להתקשר לנוכחות הנסתרת שלו בהוה (באותו רובד נסתר שלא שייכת בו הסתלקות) וחותרים למגע עם התגלות העתידית שלו.

אנחנו יוצאים מ-ג' תמוז. אף על פי שכבר התפללנו תפלת ערבית, אנחנו עדיין ב-ג' תמוז[ב]. זהו יום של התקשרות – התקשרות לרבי נשיא דורנו. כמו שרש"י כותב בפרשת השבוע[ג], "הנשיא הוא הכל" – הוא שקול כנגד כל עם ישראל, "ישראל הם משה ומשה הוא ישראל".

נתבונן היום שבהתקשרות לצדיק יש שלש רמות כלליות:

התקשרות לצדיק הגלוי

הרמה הראשונה היא התקשרות לצדיק כפי שהוא מתגלה לנו – התקשרות לצדיק כצדיק גלוי.

זו ההתקשרות לדמות של הצדיק בתוך גוף שאנחנו מכירים את הציור שלו. ציור הגוף כולל גם את שלשת הלבושים של הנפש, מחשבה-דבור-מעשה. המעשה והדבור של הצדיק גלויים לנו, וגם המחשבה שלו מתגלה – באופן מסוים – דרך הדבורים והמעשים שלו.

אבל ההתקשרות לצדיק גלוי לא מתייחסת רק לגוף וללבושים שלו, אלא למדות הנפש. מדות הן מדים, לבושים – לא רק לבושי המחשבה-דבור-ומעשה שלו, אלא גם עצם המדות שלו. כך מסביר אדמו"ר הזקן בתניא, באגה"ק כז, שחיי הצדיק הם שלש המדות העיקריות – אהבה, יראה ואמונה. הוא מתחיל מאמונה, המכוונת שם כנגד התפארת, כמו שמסביר רבי לוי'ק, אבא של הרבי בהערותיו על התניא[ד]. גם המדות הן חלק מההתגלות של הצדיק – החלק הפנימי. כל מי שקשור לצדיק אמור להרגיש את האהבה שלו – כמה שהוא אוהב את כלל ישראל, כמה שהוא אוהב את ה' – ואת היראה שלו. כמו שמספרים על כל הצדיקים הגדולים, כולל הבעל שם טוב, שראו וחוו את היראה שלו, את האהבה שלו, את האמונה שלו.

"והנגלֹת לנו" – מדות הצדיק והוראותיו

שוב, גם המדות הן חלק מחוית הצדיק הגלוי דווקא. למה? כי הצדיק הגלוי הוא כנגד וה, "והנגלֹת לנו ולבנינו"[ה]:

כל מה שהצדיק אומר לנו לעשות, ההוראות שלו – כתוב בחסידות[ו] שעיקר ההתקשרות בפועל הוא קיום הוראות הצדיק, הרבי – הן המלכות שלו, "אמר מלכא עקר טורא"[ז], מה שהוא אומר חייב להתקיים בפועל. מי שמרגיש זאת, מי שמתחייב לכך – מרגיש ש'אני פה בשביל לקיים את רצון הרבי כפי שהוא בא לידי ביטוי בדיבור שלו' – שייך למלכות של הרבי. כשאני מרגיש כמה שהוא אוהב אותנו, וכמה שהוא מאמין בה' וירא את ה' – זהו ה-ו, גם חלק מ"והנגלֹת לנו ולבנינו".

כל אלה, ה-וה, הן רמה אחת של התקשרות. באגרת הקדש כז משמע שהוא לא מדבר על רמה יותר גבוהה – הוא מסביר איך מנציחים זאת ברמה יותר גבוהה אחר ההסתלקות, אבל הכל שם מדבר בצדיק עם ההוראות שלו והמדות הגלויות שלו[ח], "והנגלֹת לנו ולבנינו". אבל, כפי שנראה, יש עוד שני רבדים יותר גבוהים של התקשרות.

התקשרות לצדיק הנסתר

למעלה מה-וה, הצדיק הגלוי שאנחנו מכירים, יש את ה-יה שלו, "הנסתרֹת להוי' אלהינו". מה הן "הנסתרֹת להוי' אלהינו" אצל הצדיק? בעצם, האופן בו הוא יודע את עצמו מול ה' – "ידע איניש בנפשיה". אין הרבה שזוכים להיות קשורים דווקא לצדיק הזה, שהוא הצדיק הנסתר. שאלו את אדמו"ר הזקן איזה סוג צדיק הוא, והוא אמר – 'אוי ואבוי אם הייתי רק צדיק גלוי, רק מה שאתם מכירים'. תמיד אנחנו מדמים זאת לקרחון, שעשרה אחוז רואים על פני השטח, אבל תשעים אחוז בעלמא דאתכסיא, תחת המים, לא רואים בכלל. עיקר הצדיק הוא מה שבכלל לא רואים.

שוב, לא מדובר על הגוף שלו וגם לא על המדות שלו, אלא על השפלות שלו והבטול שלו – על האופן בו הוא יודע את עצמו. "הנגלֹת", הצדיק הגלוי, היינו איך אני מכיר אותו. תמיד שואלים לגבי הרבי – איך לתאר אותו, מה הוא היה, מי הוא היה? כל אחד בוחר מה שהוא רוצה, מן הקצה אל הקצה. אצל אחד העיקר המעשים הטובים; אצל אחד הלמדנות והגאונות שלו, שהוא גאון עולם – גם הגאונות שלו היא חלק הנגלה שלו. כשהרבי נמצא ב-ד אמות שלו, בינו לבין עצמו, מתבודד עם עצמו, עם קונו, עם הקב"ה – איך הוא יודע את עצמו? האם אני יכול להיות קשור לרובד הזה, לאופן בו הוא מכיר את עצמו? זה ודאי משהו לגמרי אחרת מאיך שמכירים אותו – זהו הצדיק הנסתר.

כך הבעש"ט היה צדיק נסתר, ובשבילו לעבור להיות צדיק גלוי היה משבר – היה קריעת ים סוף. יש צדיקים נסתרים שעבורם בלתי אפשרי להפוך להיות צדיק גלוי – הוא יעזוב אותנו, יעזוב את העולם הזה, לפני שיתגלה. בסוף ימיו הבעש"ט חזר להיות צדיק נסתר, לגמרי, מאה אחוז. הבן שלו, רבי צבי, הרגיש זאת – לכן הוא לא בא להיות לידו. בשבילו אבא לא מסתלק, הוא רק הפך להיות צדיק נסתר – הוא (ר' צבי) הלך לישון[ט]. כתוב שלכן לא זכה להיות רבי אחריו – הוא עצמו המשיך להיות צדיק נסתר[י]. הוא קשור לאביו כנסתר, והנסתר לא מת – כמו רשב"י, שלגביו בית המקדש מעולם לא נחרב[יא].

הרובד הזה לא שייך כלל למה שמוסבר באגרת הקדש כז על "צדיקא דאתפטר" ועל התמודדות עם ההסתלקות – הוא לכתחילה לא מת, הוא נצחי. רק מה? על פי פשט, הוא לא אומר לי מה לעשות – הוא לא מנהיג אותי. אני רוצה צדיק שמנהיג אותי. אנחנו רוצים ושואפים למלכות ישראל – "מלך ביפיו תחזינה עיניך"[יב] – ובנסתר אין לו גוף, הוא לא אומר לי מה לעשות (המלכות, ה תתאה, ההוראות שלו), וגם לא מתייחס למציאות במדות שהזכרנו קודם (ה-ו שלו), אהבה, יראה ואמונה (המדות הן התייחסות למציאות – גם האמונה כאן היינו אמונה בהשגחה פרטית, כפי שהבעש"ט למד אותנו).

"הנסתרֹת" – 'אין' ו'יש' בידיעת עצמו

היות שהרובד השני, הצדיק-נסתר, הוא כנגד אותיות יה של שם הוי', יש כאן פרצוף שלם. כמו שהבחנו ב-וה בין ה-ו ל-ה, גם ב-יה צריך להבחין בין ה-י וה-ה, חכמה ובינה. מה ההבדל? אפשר לשאול שאלה כזו: הרבי בפני עצמו, איך שהוא יודע את עצמו, האם הוא יודע שהוא רבי?

נשאל זאת על הקב"ה: כתוב שבידיעת עצמו הוא יודע את כל הנבראים[יג], יודע את כולם. ידיעת עצמו של ה' היא "הנסתרֹת להוי' אלהינו" ממש – האם שם הקב"ה יודע שהוא 'גאט'? האם הקב"ה יודע שהוא אלקים? אם אלקים היינו איזה יחס למציאות – שהוא בורא עולם – הוא לא קיים ב"תכלית הידיעה", שגם אצל הקב"ה "תכלית הידיעה שלא נדע", שהוא לא יודע שהוא אלקים בכלל. על זו הדרך כעת שאלנו – הרבי יודע שהוא רבי?

זהו ההבדל בין ה-י ל-ה. ב-ה של "הנסתרֹת", האמא, הרבי יודע שהוא רבי – לא רק יודע שהוא רבי של חסידים, אלא יודע שהוא רבי בעצם, יש לו רוממות עצמית (כמו שמדברים בחסידות) והוא יודע שהוא רבי גם בלי חסידים. אבל ב-י של "הנסתרֹת להוי' אלהינו" הוא לא יודע גם זאת[יד]. כתוב בחסידות שההבדל בין ה-י ל-ה הוא בין אין ליש – ה-י, החכמה, היא אין, וה-ה, הבינה, היא יש. גם למעלה-מעלה קוראים לדרגות אלה אין האמתי ויש האמתי.

נחזור לה': בידיעת עצמו – איך שהוא יודע את עצמו – הוא יודע מהיכולת שלו? יכולת אינה כח – יכולת היא מה שיכול להאיר ויכול גם לא להאיר באותה מדה ממש. כח הוא כבר מציאות שצריכה לצאת לפועל, כבר העלם שישנו במציאות. יכולת היא העלם שאינו במציאות[טו]. שוב, אותה שאלה – הקב"ה בידיעת עצמו מכיר את היכולות שלו? הוא יודע מה הוא יכול לעשות ומה הוא יכול לא לעשות באותה מדה ממש (היינו העלם העצמי של אור בעצמות המאור)? אם הוא מכיר את היכולת שלו – זו ה עילאה של ידיעת עצמו. אם גם את היכולת שלו הוא לא מכיר, וממילא באמת אי אפשר לקרוא לו שום דבר – לא גאט, לא ה', לא אלקים – זהו האין האמתי, ה-י של ידיעת עצמו. כמובן, זו לא אמירה שאני גארנישט, אלא פשוט 'אין' שאי אפשר לתאר במלים כלל. לעומת זאת, ה'יש' האמתי הוא מה יש לי.

כך, אם הרבי מכיר שהוא רבי, יודע מה יש לו, מה היכולת שלו – בלי שהוא מיישם זאת עדיין בכלל (היינו שעדיין הוא בתנועה של יכול שלא להאיר) – זהו ה'יש' שלו. אבל יש מדרגה של 'אין', שאי אפשר לתאר בכלל. כל זה הוא הרובד השני של ההתקשרות, התקשרות לצדיק הנסתר. אם אתה מקושר לצדיק הנסתר – אין בכלל הסתלקות.

התקשרות לצדיק בידיעת ה'

אבל יש משהו עוד יותר גבוה, לפחות אצל בן אדם – הצדיק כמו שהקב"ה מכיר אותו.

שוב, יש את הצדיק כמו שאנחנו מכירים אותו, יש את הצדיק כמו שהוא מכיר את עצמו – הציור הוא התבודדות אמתית של הצדיק, שמתבודד לגמרי עם קונו – אבל יש את האופן בו הקב"ה בכבודו ובעצמו מכיר אותו. ההתבוננות הזו מזכירה את מאמר רבי עקיבא לרבי שמעון – "דייך שאני ובוראך מכירין כוחך"[טז].

נאמר בגוף ראשון: ה' מכיר אותי באופן אחר ממה שאני מכיר את עצמי, גם בהתבודדות הכי פנימית ועצמית שלי. מה ש"ידע איניש בנפשיה" הוא ודאי אחר לגמרי מאיך שהקב"ה מכיר אותי. אין לי בכלל שום השגה איך הקב"ה מכיר ויודע אותי, וכמובן שהכרת ה' רחוקה בכל מדה של מרחק מאיך שה'עולם' תופס את הצדיק. על משה רבינו כתוב "תמֻנת הוי' יביט"[יז] – שהוא מביט על המציאות מתוך העינים של הקב"ה, כביכול[יח]. זו הידיעה איך הקב"ה עצמו יודע את המציאות.

האם אפשר לצייר התקשרות כזו של חסיד לרבי? אנחנו אוהבים לספר[יט] כי רבי אייזיק אמר 'מבינות' על רוח הקדש של שלשת נשיאי חב"ד בצלם הסתופף, וכאשר רבי הלל סנט בו האם גם לו יש רוח הקדש הוא השיב –  רוח הקדש אין לי, אבל 'מבינות' ברוח הקדש יש לי. ה'מבינות' ברוח הקדש של הרבי היא התקשרות לרובד הנסתר שלו, ואולי לא רק לרובד בו הצדיק יודע את עצמו (או לא-יודע את מעלותיו, כנ"ל), אלא גם 'חוש' ו'הארה' באופן בו ה' יודע את מעלתו – משום שלחסיד יש "אובנתא דלבא", הבנה פנימית מתוך אמונתו ברבי, שהיא עוד למעלה מאמונת-הבנת הרבי בעצמו[כ].

מהי מדרגה זו בספירות? אמרנו שהצדיק הגלוי הוא ה-וה והצדיק הנסתר ה-יה – בהתבודדות שלו, שכולו עם ה'. מה יותר גבוה, איך שה' רואה אותו? כתר עליון, קוצו של י, מעל ה-י של שם הוי'.

עבר-הוה-עתיד בהתקשרות

אחרי מאה ועשרים של הצדיק בעלמא דין, ההתקשרות לצדיק ברובד הנגלה שלו – כצדיק גלוי – היא עבר (בעוד בחיים חיותו היא ההוה, כפשוט[כא]). בשביל להתקשר אני נזכר בעבר. העבר גם נמצא כאן – אבל הוא העבר, מה שהיה, מספרים על הצדיק ש"הוא היה...".

מי שזוכה להתקשר לצדיק ברובד הנסתר שלו – ההתקשרות שלו היא בהוה. כמו שאמרנו, אין שם הסתלקות בכלל – זהו הוה נצחי, "חי וקים", "דוד מלך ישראל חי וקים"[כב], "חי לעד וקים לנצח"[כג] (בגימטריא ג תמוז כידוע – זה רק כשמתקשרים לרבי כפי שהוא בינו לבין עצמו). אף על פי שכתוב שעיקר ההתקשרות לרבי הוא לקיים את ההוראות שלו וללמוד מהמדות שלו – יש חסידים מיוחדים, יחידי סגולה, שהם בעצם בחינת בנים (כמו בן הבעש"ט, שהזכרנו קודם), שגם בחיי חיותו של הרבי קשורים בעיקר לרובד הנסתר שלו[כד]. חסיד כזה בעצם מקושר לעולם המחשבה הפנימית של הרבי, לא רק לדיבורים שלו (אדרבה, בתוך הדיבורים הוא מרגיש את מקורם – "מאין באת"[כה]). כמו שכתוב בתניא[כו], הבן נמשך ממח האב – הוא עדיין שם. כמו שאמרנו, יתכן שיש בכך גם חסרון – אנחנו רוצים מלכות (ונקשר זאת תיכף לפרשת שבוע, עם החסרון מצדנו לכאורה) – אך יש כאן גם מעלה עצומה שאמרנו כעת, שבבחינה זו הרבי לא מת בכלל, לא נגע ולא פגע.

מהו, אם כן, הרובד הכי עליון – איך שהקב"ה יודע את הצדיק? תחית המתים. זהו הצדיק שלעתיד. מהי תחית המתים? עיקר האמונה ה-יג[כז] – תכלית כל יג עיקרי האמונה של הרמב"ם היא להאמין בתחית המתים. אמרנו שבנסתר הוא בכלל לא מת – אם כן בשביל מה צריך תחית המתים? מה המשמעות שלה בכלל? בתחית המתים יקום לתחיה מישהו שאף אחד לא הכיר, העולם לא הכיר אותו וגם הוא לא הכיר את עצמו – יקום אותו צדיק כמו שהקב"ה מכיר אותו. מדרגה זו כולה אומרת עתיד – אותו צדיק כפי שהוא עתידי, הרבי לעתיד לבוא. ההתקשרות שלנו לרבי שלנו לעתיד לבוא שייכת למי שזוכה לחוש אפס קצהו מאיך שה' רואה ומכיר אותו. אמרנו שהמדרגה הזו שייכת לקוצו של י ומשם, מ"טלא דנטיף מעתיקא"[כח] – איך שה' יודע אותי – נמשך "טל תחיה"[כט], איך שהצדיק יקום (היינו "טל ילדֻתֶיך"[ל] – טל לשון טליא-ילד – "אני היום ילִדתִיך"[לא] מחדש לגמרי, "ילדתיך" בגימטריא דעת, היינו איך שאני יודע אותך).

סיכום

אם כן, אפשר להיות קשור לצדיק בעבר, אפשר להיות קשור לצדיק בהוה, ואפשר גם – לפחות להתבונן, לרצות ולהאמין שעיקר ההתקשרות הוא – התקשרות לצדיק כפי שיקום לתחיה, הצדיק של העתיד. ג' תמוז, יום של התקשרות, הוא יום להעלות את ההתקשרות שלנו לרמות הגבוהות והפנימיות של ההתקשרות – ולהשתוקק שגם המדרגות הכי גבוהות יוולדו-יופיעו בעולם שלנו.

אפשר לרמוז ש-ג' תמוז מלמד שיש כאן ג בחינות של תמוז, בגימטריא צדיק גמור (שהוא-הוא בגימטריא מלך המשיח[לב]). תמוז עצמו בגימטריא ג"פ קומה, רמז לשלש הקומות של הצדיק הגמור שהתבארו כאן (בסוד "ואולך אתכם קוממיות"[לג]).

ולסיכום:

קוצו של י ידיעת הקב"ה את הצדיקעתיד

י הצדיק אינו יודע שהוא הצדיקהוה

ההצדיק יודע שהוא צדיקהוה

ומדות הצדיק (אהבה-יראה-אמונה)עבר

ההוראות ומעשי הצדיקעבר

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• שלשה רבדים בהתקשרות לצדיק – התקשרות לצדיק כפי שהוא ידוע לנו, התקשרות לצדיק כפי שהוא ידוע לעצמו והתקשרות לצדיק כפי שהוא ידוע לה'.
• ההתקשרות לרובד הגלוי של הצדיק היא ב"והנגלֹת לנו ולבנינו" – בקיום הוראותיו (ה) ובקבלה ממדותיו (ו).
• ברובד הגלוי של הצדיק שייכת הסתלקות, אך ניתן להתקשר אליו "יתיר מבחיוהי", מכח זכרון העבר – זכרון הצדיק כפי שהיה גלוי לעינינו.
• ההתקשרות לרובד הנסתר של הצדיק היא ב"הנסתרֹת להוי' אלהינו" – כפי שהוא יודע את עצמו, עם היכולות הטמונות בו (ה עילאה), וכפי שהוא יודע את עצמו במדרגה שאין לה שום שייכות למציאות.
• ברובד הנסתר של הצדיק לא שייכת כלל הסתלקות – הוא תמיד נמצא כאן בהוה וניתן להתקשר אליו.
• הרובד הנעלם של הצדיק הוא ידיעת ה' אותו – ההתקשרות למדרגה זו ההתקשרות לעתיד, לאופן הפלאי בו יוולד-מחדש הצדיק בתחית המתים.