חי"ח פינחס ד - מסירות נפש מדור לדור

ג. פסגת מסירות-הנפש

קשר הרבי הריי"צ לפינחס

נסיים עם שיחה של הרבי על י"ב-י"ג תמוז[עז]. הרבי מציין[עח] שבדרך כלל י"ב-י"ג תמוז חלים בפרשת פינחס. השנה ביום י"ב עצמו קראנו פרשת בלק (בארץ רק בלק ובחו"ל חקת-בלק), אבל י"ג תמוז, הגאולה בפועל, הוא כבר בפרשת פינחס. הוא מסביר ששני השמות של הרבי הקודם, יוסף-יצחק, קשורים לפינחס (על יסוד דברי הרבי הריי"צ[עט] שרוב ככל תולדות חייו רמוזות, בגילוי או בהעלם, בפרשת פינחס):

הוא אומר שבפשט פינחס קשור ל-יצחק, כי אותה גימטריא. דוגמה יפהפיה שהרבי מבסס את הפירוש הפשוט על גימטריא. הרבי מציין שהגימטריא מובאת בספרים, אפילו בזהר[פ]. אם יש גימטריא שמובאת בספרים – היא פשט. אם כן, הפשט של פינחס קשור ליצחק, השם השני של הרבי הקודם. הרבי מוסיף שפינחס הוא מבנות פוטיאל[פא], "דאתי מיוסף שפטפט ביצרו"[פב], כך שיש קשר גם ליוסף.

הרבי אומר שהשייכות ליוסף – אף על פי שהיא על פי פסוק ודרשת חז"ל – היא פחות בפשט, יותר בהעלם, בדרך רמז. פינחס קשור לשני שמות הרבי הריי"צ, אבל בגלוי הוא יותר שייך ליצחק, בגלל הגימטריא. הרבי לא מביא שבתוך השם פינחס יש אותיות יֹסף חסר, כפי שכתוב בטעם קריאת שמו – "יֹסף הוי' לי בן אחר"[פג]. חוץ מאותיות יסף יש בפינחס אותיות חן – יֹסף-חן – שגם שייכות ליוסף, כתוב בפירוש שיוסף מוצא חן[פד]. אני הייתי חושב שהעובדה שפינחס אותיות יֹסף-חן היא יותר פשט מהגימטריא, אבל הרבי לא כותב ככה וכלל לא מביא את הרמז הזה. למה? כי הוא לא כתוב קודם – הרבי אוהב להביא דברים כתובים, לא להמציא דברים חדשים, לכן הוא מביא רק את מאמר חז"ל שפינחס הוא מבנות יוסף שפטפט ביצרו ואומר שהקשר הזה הוא בדרך דרוש יחסית לכך שפינחס בגימטריא יצחק.

"גמול דלים" – יוסף ויצחק

הרבי מביא בשיחה[פה] עוד גימטריא, עם הסבר שהוא העיקר לעניננו, ש-יוסף עולה ג"פ בן ו-יצחק עולה ד"פ בן. בהמשך השיחה הרבי כותב בפירוש ש"פינחס זה אליהו"[פו], אבל הוא לא מביא את המפורש באריז"ל[פז] ש-בן הוא הסוד של אליהו וכל השמות כאן הם כפולת אליהו. בכל אופן, יש בין השמות יחס מאד פשוט – ג-ד – והרבי מסביר אותו לפי מאמר חז"ל "גימ"ל דל"ת – גמול דלים"[פח]. ההכנה, נתינת הצדקה מצד המשפיע-הגומל, היא ה-ג, אבל היכולת לקבל ולהפנים ולעכל, גם כדי להשפיע הלאה, למקומות נמוכים מאד שאי אפשר להשפיע אליהם ישירות, רק דרך המלכות "דלית לה מגרמה כלום"[פט], היא ה-ד. כמו במרכבה, יש ג רגלי המרכבה, ג אבות – שלשה קוים שמתרכזים ביסוד-יוסף, כך הרבי מסביר – ואחר כך המלכות היא ה-ד שמקבלת. לכן, אומר הרבי, בשם יוסף-יצחק העיקר הוא יצחק – הקבלה בפועל במציאות.

כל הדברים האלה (גם היחס בין פשט לדרוש בקשרי השמות יוסף-יצחק לפינחס וגם הדגשת השם יצחק אצל הרבי הריי"צ) הם חידוש גדול, כי לפעמים משמע בשיחות[צ] שהעיקר אצל הרבי הריי"צ הוא דווקא יוסף[צא].

אחר כך הרבי אומר עוד משהו יפה, שלא הייתי חושב, שדווקא ה-ג, המשפיע, הוא בחינת "נשמע", השכל של התורה שיש בתוך ההשפעה הזו, אבל ה-ד, המקבל, הוא ה"נעשה"[צב]. הרבי הופך כאן את היוצרות, שכותב שה"נעשה" הוא המקבל – לכאורה אין מקבל בלי משפיע – והמשפיע הוא ה"נשמע". היות ש"המעשה הוא העיקר"[צג] – העיקר הוא המקבל. משפיע ומקבל הם חתן וכלה. לפי כל השיחה הזו יוסף הוא החתן ויצחק הוא הכלה. הרבי אומר שיוסף, החתן דנן, הוא ה-ג, ג פעמים בן, ויצחק, שהוא המקבל, הוא ה-ד, ד פעמים בן[צד], אבל הוא ה"נעשה" ו"המעשה הוא העיקר". לכן מה שצריך ללמוד תכל'ס הוא לקבל את הבחינה של ה-ד, ד"פ בן, של יצחק בגימטריא פינחס.

מסירות נפש שלמעלה מהתורה

בשיחה הזו מדגיש הרבי[צה] שהקשר העיקרי ליצחק – שמתבטא גם אצל פינחס וגם אצל הרבי הריי"צ – הוא מסירות-הנפש של יצחק בעקדה. הוא לא מצווה בכלל, רק מקבל הציווי של אביו. השכל של התורה אומר "כי ביצחק יקרא לך זרע"[צו] ואם רוצים לפרסם אלקות צריך שיצחק יהיה חי, לא מת. אבל הוא שמע מאביו שה' אמר להקריבו אז בלי שום פקפוק הוא פושט צווארו על המזבח – מסירות נפש למעלה מהשכל של התורה. בדיוק כמו שנסביר לגבי פינחס, שפעל למעלה מהתורה – לא שייך על פי תורה בכלל.

כך אומר הרבי[צז] גם לגבי הרבי הקודם, שגדולי הרבנים בדור הקודם סברו שהפעילות שלו אסורה לפי תורה. הוא פעל באופן שלפי דעת הגדולים אסורה על פי תורה – אסור למסור כך את הנפש. למה? כי הוא יכול להפסיד את העצם. כל מסירות נפש היא הימור[צח], ובהימור אתה יכול בבת אחת להפסיד את הכל. לכן מי שבא לרב ושואל אותו לגבי הימור הוא יאמר 'בשום פנים ואופן לא להמר, אסור להמר!'. אבל זהו אופי המס"נ של הרבי הקודם, וממילא צריך ללמוד אותו ממנו.

גדרי מצוה ומסירות-נפש

זהו בעצם הנושא של התחלת השיחה[צט], בה הרבי מגדיר גדר חשוב, ענין שלם בפני עצמו:

הרבי אומר שבגדר של מצוות יש דבר שהוא מצוה מפורשת לכל עם ישראל, כמו שיש תריג מצוות בתורה.

יש גם "הלכה ואין מורין כן" – הלכה, אבל אם באים ושואלים לא אומרים לך לעשות. הדוגמה לכך היא פינחס, שהדין של "הבועל ארמית קנאין פוגעין בו"[ק] נקרא "הלכה ואין מורין כן"[קא]. הגם שמשה רבינו, לפי חז"ל, כן נתן לו פתח. "אין מורין כן" בפועל, אבל היות שבא למשה ואמר ש'שמעתי ממך הלכה זו' משה אמר לו "קריינא דאגרתא איהו להוי פרוונקא". משמע שהוא עושה מצוה מכח משה רבינו, נותן התורה – משה רבינו בגימטריא תריג.

בכל אופן הרבי מביא מהרא"ש[קב] שה"אין מורין כן", הוא לא רק שאין מורין לו לעשות אבל אם הוא עשה יש לו מצוה – קיים מה שכתוב בתורה "בועל ארמית קנאין פוגעין בו" – אלא ש"הרשות בידו". כלומר, הדין הזה הוא לא מצוה אלא רשות. מה הנפקא-מינה? אומר הרא"ש שהנפק"מ היא דברי חז"ל^קו שאם זמרי היה מתהפך והורג את פינחס הוא לא היה נהרג עליו. למה? כי יחסית לזמרי יש לו דין רודף, רודף אותו ומותר לו להרוג אותו. אם היתה לו מצוה כל שהיא לא היה לו דין של רודף, כך כותב הרא"ש, אבל אם יש לו דין רודף סימן ש"אין מורין כן" היינו שאין כך הלכה גם בידיו, הוא לא עושה מצוה, רק יש רשות.

עוד יותר, הרבי מביא מהירושלמי[קג] שכתוב שרצון חכמים לא היה כן וחכמי אותו דור רצו לנדות אותו. אלא מה? ש"קפצה עליו רוח הקדש" וה' נותן "לו ולזרעו אחריו ברית כהֻנת עולם תחת אשר קנא לאלהיו ויכפר על בני ישראל"[קד]. המעשה שלו הוא לגמרי לא לפי שורת הדין וכך גם הברכה שלו – לפי שורת הדין אין לו שום זכות להיות כהן, וכל שכן לא לילדיו, ונגד הכל הוא מקבל "ברית כהֻנת עולם".

תורה ומסירות-נפש – חכמה וכתר

אם כן, יש פה ארבע דרגות: מצוה מפורשת על פי תורה; "הלכה ואין מורין כן" אבל אם עשה יש בידו מצוה; "הלכה ואין מורין כן" כרשות, ואם עשה כן אינו נענש; עוד יותר, ש"אין מורין כן" ויש בקורת, רוצים לנדות אותו. הרבי אומר שהגדר האחרון הוא פעולת פינחס, וגם פעולת הרבי הקודם, ולכן חייב שהרבנים יתנגדו לו. לכן חייב להיות שפעולות הרבי הקודם יהיו באופן כזה שיתנגדו לו, שיא המסירות, כמו פינחס (ויותר, כי הוא היה נשיא הדור, כנ"ל).

מה המבנה הפנימי של ארבע הדרגות? צריך להקביל אותן לחכמה ולכתר, הכולל ג רישין:

מצוה מפורשת מהתורה שייכת לחכמה – "אורייתא מחכמה נפקת"[קה] (שכבר יש בה צמצום ביחס לאור אין סוף המתגלה בכתר, כמדובר לאחרונה[קו]).

מצוה באופן של "הלכה ואין מורין כן" שייכת לראש התחתון שבכתר, הרצון שמעל החכמה – זהו בבירור רצון ה' אך הוא מבטא דרגה שמעל להוראה ("מורין כן") של חכמת התורה.

"הרשות בידו", ללא מצוה, היא בחינה ששייכת לראש השני של הכתר, כח התענוג – זו "רשות", ועשה זאת רק אם אתה אוהב את הענין ומתענג ממנו (כך "תפלת ערבית רשות"[קז] – אם כיף וערב לך להתפלל עוד תפלה בלילה[קח]...). הראש השני בכתר הוא "רישא דאין" (שלשיטת בעל עמק המלך הוא פרצוף בפני עצמו, שאינו מלובש כלל ברצון הגלוי[קט]) – 'אין' כפשוטו, שאין כאן שום מצוה (רצון) כלל, אלא רק תענוג אלקי של נצחון[קי].

המדרגה העליונה, גילוי שנראה הפוך לגמרי מדעת תורה, עד שחכמי התורה רוצים לנדות עליו, נובע מ"רישא דלא ידע ולא אתידע" כלל, שדווקא בו מלובש "חביון עז העצמות"[קיא] (מקור ה"עז כנמר", כח מסירות הנפש של הרבי, כפי שהוסבר בארוכה) – ממקור האמונה הפשוטה שאין לה שום אחיזה בשכל (כפי שמבאר רבי אייזיק מהומיל[קיב] את מהות האמונה הפשוטה).

גינוי ומסירות נפש

איך המדרגה העליונה מופיעה בדור שלנו? יש דברים שכל הרבנים אומרים שצריך לגנות, ואם אתה לא מגנה 'נעיף אותך לכל הרוחות'. הרבנים אומרים שהתורה מגנה, שהמעשה הוא נגד התורה, זה מה שכתוב כאן – שצריך לגנות את פינחס, לא סתם לגנות אלא לנדות. על מי חשבנו כשקראנו את השיחה של הרבי?

בתשורה שחלקו בחתונה כתוב (עם קצת אי-דיוק) שהמענה האחרון של הרבי – בכ"ז אדר תשנ"ד אחר הצהריים – היה על השאלה שלנו 'האם לדבר בשבחו של יהודי שמסר את נפשו על משהו?' (בפורים תשנ"ד). ר' לייבל גרונר סיפר שהוא שאל את הרבי, שהנהן לחיוב, ומיד אחר כך קרה מה שקרה. מה כאן הרבי עושה? הרבי הוא רב, הוא צריך לומר את ההלכה, אבל הוא עם מס"נ של הרבי, מהרבי שלו, וביחס למה שכל הרבנים אומרים שחייבים לגנות – הרבי אומר שצריך לדבר בשבחו. זו בעצם הנקודה שעולה משיחה מפורשת של הרבי על פינחס שחזרנו עכשיו.

לחיים לחיים, שנזכה ל"ימים אשר אין לנו בהם חפץ"[קיג] – בלי מסירות נפש אין חפץ, ובכל אופן הרבי רוצה משיח נאו עם כל המשמעות, אז משיח נאו! לחיים לחיים.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• סוד ההצלחה של חסידי חב"ד הוא שיש להם רבי ומסירות נפש.
• הרבי הריי"צ 'הדביק' במסירות נפש את כל בני דורו המקושרים אליו.
• "הוי עז כנמר" – עז מתוך קשר לרבי ומסירות נפש.
• "כפלח הרמון רקתך" – אפילו הריקנים שבך מלאים התקשרות לרבי ומסירות נפש.
• רבי מסירות נפש עולה "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" (משיח בתוך 1000 אורות).
• בשכמל"ו הוא "יחודא תתאה" – גילוי אלקות בתוך המקום והזמן – לשמו צריך רבי ומסירות נפש (כאשר "מלאה הארץ דעה את הוי'" שוב לא נדרש רבי, "כולם ידעו אותי", ואין צורך במס"נ).
• כל החסידות היא בסוד יחודא-תתאה – פעולת הרבי לעורר בחסיד מסירות נפש ו'חוש' ביחודא-עילאה.
• מסירות נפש כפשוטה באה דווקא מכח "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".
• את מסירות הנפש מקבל הרבי מהרבי שלו עצמו.
• נשיאות הרבי היא ה'צדיק' שבו וההתקשרות שלו לרבי הקודם היא ה'בינוני' שבו.
• עיקר מהות ועצמות הרבי הוא מסירות-נפש עיקר השינוי מדור לדור הוא באופי המסירות-נפש.
• הרבי הקודם שלח חסידים למות והרבי היום שולח חסידים לחיות.
• מסירות הנפש משתנה בכל דור: אצל הבעש"ט בהתגלות; אצל המגיד נ"ע בהתקשרות; אצל אדה"ז בהתמודדות עם ההתנגדות החיצונית; אצל אדהאמ"צ בהתנגדות החסידית לגילוי הרב; אצל הרבי הצ"צ והרבי המהר"ש בשתדלנות לטובת הכלל; אצל הרבי הרש"ב בשיטתיות; אצל הרבי הריי"צ במס"נ כפשוטה; אצל הרבי בשליחות בחסד וברחמים.
• כיום מסירות נפש היא במהפכה הרביעית וכיו"ב (חידושים שמעוררים התנגדות פנימית).
• שני השמות יוסף-יצחק שייכים לפינחס ומסירות נפשו.
• יוסף היינו הכנת-המשפיע ("נשמע") ויצחק הפעולה אצל המקבל ("נעשה") ו"המעשה הוא העיקר".
• כל מסירות נפש היא הימור מסוכן.
• תורה היא חכמה ומסירות-נפש היא כתר.
• שלשה רישין שבכתר: "הלכה ואין מורין כן" כמצוה; "הלכה ואין מורין כן" כרשות; מעשה ש"בקשו חכמים לנדותו".
• ה"בקשו חכמים לנדותו" היום היינו מעשים שכולם מזדרזים לגנות אך הרבי מורה לשבח.