מסירות נפש מדור לדור

י"ב תמוז תשפ"גלא מוגה

בע"ה

מוצאי י"ב ואור לי"ג תמוז תשפ"ג – כפ"ח

שבע ברכות מ"מ ומ"מ שי' בלוך

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א [א]

קיצור מהלך השיעור

התוועדות יב-יג תמוז השנה, שהצטרפה לשמחת שבע ברכות לנכד הרב, נסובה סביב הנקודה העצמית של אדמו"ר הריי"צ (בעל יום ההולדת ויום הגאולה) – מסירות נפש. פרק א – שלא הודפס בחוברת – עוסק בסודות יום הולדתו של הרבי הריי"צ וגילו בזמן הגאולה. פרק ב מעמיק בסוד ההצלחה של חסידי חב"ד – הקשר לרבי ופעולה במסירות-נפש. מתוך הלימוד של הקשר העצמי בין רבי ומסירות-נפש עולה כי זהו הסוד הפנימי של כל תורת החסידות – הסוד של גילוי אלקות גם בתוך עולמנו התחתון ("יחודא תתאה") – ומוסבר בפירוט כי מסירות-נפש לובשת פנים חדשות בכל דור לפי המנהיג העומד בראשו. פרק ג הוא חזרה עמוקה על שיחה של הרבי העוסקת במסירות הנפש של פינחס, הקשר שלה לעמידה במסירות נפש של הרבי הריי"צ והלימוד ממנה לדורנו.

א. "בהם שבעים שנה"

גורליות שנת ה-מז

אנחנו קמג שנים מלידת הרבי הקודם, יום הולדת קמג, הוא מתחיל לומר פרק קמד, קדם, "הוי' קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז"[ב] – זו השנה בה עלינו לקדם את הפעילות שלו! מחג הגאולה, יב-יג תמוז תרפ"ז, עברו צו שנים, מתחיל שנת צז. דברנו הרבה פעמים [ג] שגאולת יב-יג תמוז היתה ביום ההולדת, ה"מזל גובר"[ד] של הרבי, הנשמה הכללית של הדור, ה"מזל גובר" של הדור, והיה ביום הולדת ה-מז שלו. ביום הולדת ה-מז של הבעש"ט הוא עשה התוועדות עם כל החבריא קדישא ודרש את הפסוק בפרק מז, שסיים באותו יום, "יבחר לנו את נחלתנו את גאון יעקב אשר אהב סלה"[ה]. הוא אמר שברגע הזה נולד ה"גאון יעקב". מי ה"גאון יעקב"? אדמו"ר הזקן, שנולד כשהבעש"ט היה בן מז [ו].

כתוב בקבלה [ז], מקדמת דנא, שגיל מז הוא גורלי מאד. כתוב "ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורֹת שמונים שנה"[ח], ומוסבר שיש כאן שלשה סוגי שנים – "שבעים שנה"[ט], "שמונים שנה" וגם "בהם". כתוב שיש צדיקים גדולים שאורך החיים שלהם הוא דווקא מז שנים, כמו האור-החיים הקדוש, ועוד כמה צדיקים גדולים. אפילו הרבי המהר"ש, שחי קצת יותר, אמר [י] שהחיים שלו הם ה"בהם", שלמעלה מ"שבעים שנה" ו"שמונים שנה". כך, בשנת ה-מז לבעל שם טוב, שנה גורלית עבורו, נולד מי שימשיך את דרכו, יכתוב את התורה שלו, יקיים את ה"יפוצו מעינותיך חוצה" בו תלויה ביאת המשיח [יא].

הרבי הריי"צ באותו הגיל זכה לחיים שלו וזכה להכל, גם לחתן שלו, בזכות מסירות הנפש. הרבי והרבנית היו כבר משודכים, אבל החתונה היתה רק שנתיים לאחר מכן. אחד הפועלים הגדולים בתקופה של המאסר והגאולה היה הרבי – שפעל יחד עם הרבנית, עוד לפני שהיו נשואים. זהו בעצם הענין הגורלי של שנת ה-מז.

סוד הצלם של הרבי הריי"צ

במאסר הזה היה עליו גזר דין מות [יב]. כלומר, על פי דרך הטבע זה היה צריך להיות הסוף שלו, הסיום שלו, שיחיה מז שנים – זה הכל. בזכות מסירות הנפש שלו הוא זכה לעוד כג, עוד חיה שנים, בעלמא דין – הסתלק בגיל שבעים. אחרי ה-מז, שעמד בנסיון – כמו עקדת יצחק, שבעצם נשמתו פרחה לעילא ואחר כך ה' החזיר אותה למטה [יג] – ה' נתן לו עוד כג שנים (על דרך שה' הוסיף לחזקיהו עוד 15 שנה [יד]), אז זכה ל"בהם שבעים". אם יש אחד מכל הצדיקים שיש לו את שתי הבחינות, גם "בהם" וגם "שבעים", הוא הרבי הקודם.

כג השנים שנוספו לו הם בסוד החיה שבנפש – כג בגימטריא חיה, המקיף הקרוב, סוד ה-ל של הצלם. עצם המסירות-נפש שלו הוא היחידה שבנפש. מה הרמז לכך? יש רמז יפה בחשבון, שאם מחלקים את ה-ע שנים ל-מז ו-כג, ועושים כל אחד בהתכללות-ברבוע מז עולה 2209 ו-כג עולה 529 (תענוג, כידוע). ביחד עולה 2738 והממוצע הוא 1369, בדיוק 37 ברבוע. כלומר, יש כאן משוואה מאד יחודית, יוצאת דופן, יוצאת מן הכלל – 47 ברבוע ועוד 23 ברבוע עולה פעמיים (ממוצע) 37 ברבוע. 23 הוא חיה, ה-ל של הצלם, ו-37 הוא יחידה, ה-ם הסתומה של הצלם, "לםרבה המשרה ולשלום אין קץ"[טו]. עד כאן נקודה, שאיני זוכר אם אמרנו את כולה בעבר.

ב. רבי ומסירות נפש

סוד ההצלחה בשליחות

אתמול, בשבע ברכות בליל שבת, שמענו ווארט שמאד אהבתי. חזרתי עליו היום בקיצור באמצע התפלה, בין מוסף למנחה, ונחזור שוב כדי להשלים:

הווארט בקיצור היה שסוד ההצלחה של חסידי חב"ד בדור הקודם הוא שיש להם רבי ומסירות נפש.

בעצם, שני הדברים הללו קשורים לגמרי, הכל אחד, כי המסירות-נפש נבעה מההתקשרות לרבי. הרבי מסביר בשיחה [טז], שנחזור עליה בהמשך, שמסירות-הנפש של הרבי הקודם היתה עוד יותר מפינחס. פינחס לא היה נשיא הדור, רק שליח של נשיא הדור, משה רבינו שאמר לו "קריינא דאגרתא איהו להוי פרוונקא"[יז]. לא רק שהרבי הריי"צ מסר את נפשו שלו, אלא שבתור נשיא הדור שמהווה דוגמה חיה של מסירות-נפש, הוא – כמו כל מצביא-מנהיג – מורה לכל בני הדור, ובמיוחד למקושרים אליו, לנהוג באותו אופן. כמו שראינו בדור הקודם אצל חסידי חב"ד, שכולם מסרו את הנפש בפועל ממש, חלק מהם חזרו מהחזית וחלק מהם לא חזרו. מסירות הנפש של הרבי הדביקה את כל מי שהיה קשור, בהוראה שלו, הכל הרוח של הרבי. ככה הרבי מסביר את ההבדל למעליותא בין המסירות-נפש של הרבי הקודם – רבי יוסף-יצחק, יצחק שוה פינחס, כדלקמן – למסירות-נפש של פינחס המקורי.

שוב, סוד ההצלחה הוא שני הדברים הללו – מסירות-נפש ורבי, שהם בעצם אחד – ואת שניהם יש לחסידי חב"ד. לכן מובטח שהם יצליחו בשליחות שלהם, במשימה שלהם. כעת החתן והכלה הולכים להיות שליחים, וסוד השליחות הוא רבי ומסירות נפש.

"עז כנמר" וסוד הרמֹן

תוך כדי ששמענו את הווארט הזה, ש'נגע' מאד, כדרכנו עשיתי על המקום רמז פשוט, שהר"ת של רבי-מסירות-נפש הם נמר למפרע. הפתיחה של הטור, ובעקבותיו גם של שו"ע אדמו"ר הזקן במהדורא תנינא, היא "הוי עז כנמר"[יח], לא להתבייש מפני המלעיגים, עזות דקדושה שהיא בעצם המסירות-נפש [יט]. מי שיש לו רבי-מסירות-נפש הוא הנמר של הקדושה, וכל אורח-חיים מתחיל מעבודה זו. השו"ע, של מרן הבית-יוסף, מתחיל רק מ"גבור כארי", החיה האחרונה במאמר יהודה בן תימא [כ], אבל הטור – שיום ההילולא שלו היה השבת, י"ב תמוז – ואחריו אדה"ז מתחילים מ"הוי עז כנמר", מסירות נפש, לא להתבייש בכלל, רק ללכת עד הסוף, ועד בכלל. ברמ"ח אותיות כתוב [כא] שיש שלשה תנאים לחסיד – התנאי הראשון הוא עזות, ה"עז כנמר" שלו, רבי-מסירות-נפש שלו.

אם מקדימים את הרבי למסירות-נפש, לפי הסדר, הר"ת יוצרים אחד משבעת המינים של ארץ ישראל – רִמֹן. גם המרגלים הביאו "מן הרמֹנים"[כב], והרמון הוא ההוד בשבעת המינים [כג]. בתוך ספירות הלב הכח של מסירות נפש הוא ההוד. הוד הוא גלייבן, ככה כתוב ב"היום יום"[כד], התמימות של היהודי הפשוט של הבעל שם טוב, שאומר ש"יהודי פשוט קשור לפשיטות העצמות"[כה]. ליהודי הפשוט יש בטבע מסירות נפש ואם הוא זוכה הוא הכי מקושר לרבי מכולם. צריך להיות רמון, "כפלח הרמון רקתך"[כו], ש"אפילו ריקנים שבך", ואולי דווקא ריקנים שבך, "מלאים מצוות כרמון"[כז], מכח העובדה שיש להם גם התקשרות לרבי וגם מסירות נפש בפועל.

רמזי רבי מסירת-נפש

לא אמרנו בשבת את הגימטריא שלהם וגם עוד לא הסברנו מה בדיוק היחס כאן בין רבי למסירות-נפש. בשביל לעשות את הגימטריא צריך לדעת אם אומרים מסירות-נפש (עם ו) או מסירת-נפש (בלי ו). יש לציין שברוב המקומות בלקו"ש [כח], ובעוד מקומות [כט], הרבי כותב "מסירת נפש", אף על פי שהביטוי הרגיל, השכיח על הלשון שלנו, הוא "מסירות נפש". מענין לבדוק מתי כתוב "מסירות נפש" ומתי כתוב "מסירת נפש" – אשאיר לבקיאים שיסתכלו במקורות. בכל אופן, חוץ מהענין, ההבדל משנה לגימטריא, כפשוט.

כפי הרגיל, שאומרים מסירות-נפש (1146) יחד עם רבי (212), עולה 1358, הפסוק השני של קריאת שמע – "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", קוראים למשפט הזה פסוק, אפילו שהוא לא פסוק בתורה אלא מאמר יעקב אבינו כאשר "אמרו לו בניו 'שמע ישראל [סבא] הוי' אלהינו הוי' אחד', אמרו לו כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד"[ל]. בתניא [לא] כתוב, בשם הזהר [לב], שהפסוק הזה הוא יחודא תתאה – גילוי מה שלמעלה מהזמן והמקום בתוך הזמן והמקום. אדמו"ר הזקן מסביר [לג] שיחודא עילאה הוא לכלול את הזמן והמקום בתוך הלמעלה מהזמן והמקום, לא להרגיש זמן ומקום, ואילו יחודא תתאה הוא להרגיש את המציאות כאן, שאנחנו במקום ובזמן, אבל להרגיש שגם כאן יש הארה של אצילות, למעלה מהזמן והמקום, "אצילות איז אויך דא"[לד] ('אצילות היא גם כאן').

לפני שנסביר מה המשמעות של הרמז הקודם נעשה עוד גימטריא: יש סוד של "תוכו כברו" – יש למלה "תוך" (אמצעי תיבות) ו"בר" (ראשי וסופי תיבות). נחשב כאן רק את ה"ברו" – ראשי וסופי התיבות של מסירות-נפש ו-רבי (ואז לא משנה איך כותבים, עם ו או בלי) עולים בדיוק 1000. כבר אומר שהקשר, הזיווג כאן בין המס"נ והרבי, ש"הא בהא תליא", באמת הולך יחד. המסגרת היא 1000, "האלף לך שלמה"[לה], אלף אורות של מתן תורה [לו]. כתוב [לז] שישראל בעל שם טוב בגימטריא 1000 – ה' נתן את שרש נשמתו למשה רבינו, זהו סוד אלף האורות שמשה זכה להם במ"ת. אם הכל יחד עולה 1358, כמה שוים רק אמצעי התיבות שבתוך ה-1000? משיח. כבר יפהפה, שרבי-מסירות-נפש הם משיח בתוך 1000 אורות של "ישמח משה במתנת חלקו"[לח]. הרמז השלם הוא אם כותבים מסירות נפש עם ו. [מסירות נפש רבי ס"ת תש"י, קשור לרבי הקודם.] נכון, קשור למעבר בין הרבי הקודם לרבי בשנת תש"י, כמו שתיכף נסביר.

אם כותבים מסירת נפש, בלי ו, ומחברים רבי הכל עולה 1352, פעמיים – הממוצע – שם הוי' ברבוע. גם רמז יפה בפני עצמו.

יחודא תתאה – מסירות נפש מכח הרבי

מה אומר הרמז של "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד"? ידוע [לט] הסיפור המפורסם שהאלטע-רבי פעם פגש את רבי ישראל מרוז'ין, דער הייליגע ריזי'נער, כשהיה עדיין ילד. הרה"ק מרוז'ין שאל את אדמו"ר הזקן איך אחרי שאומרים "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"[מ] אפשר לומר "ואהבת את הוי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך"[מא]? מי האוהב? הרי כבר היינו בבטול במציאות לגמרי! אדמו"ר הזקן ענה לו בגלל השאלה שלך אומרים בין "שמע" ל"ואהבת" את הפסוק השני של קריאת שמע, "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", שרק אחריו אפשר להגיע ל"ואהבת" – לחבר בין למעלה מהיש לגמרי, שיש רק ה' ו"אין עוד מלבדו"[מב], ל"יש מי שאוהב"[מג] של האדם, שאוהב את ה' "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" (אכן, כידוע [מד], מבחינה מסוימת כל ממוצע גבוה משני הדברים שהוא מחבר!). כדי לחולל את המעבר צריך את הפסוק. אחר כך אדמו"ר הזקן אמר לחסידים: דעו לכם, כל מה שאני דורש בחסידות, כל הגילוי של חסידות חב"ד, הוא לתרץ את השאלה של הילד הזה. כלומר, כל החסידות היא בעצם בסוד יחודא תתאה (בו טמון משיח בתוך "אלף אורות", כנ"ל).

איך הסוד של יחודא-תתאה קשור למס"נ ורבי? הוא-הוא הענין. אם יש רק ה', שגלוי וידוע לעיני כל חי ש"אין עוד מלבדו", כמו שלעתיד לבוא כבר לא צריך מסירות-נפש לגלות אלקות, "כי מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים"[מה], ומשלב מסוים (אחרי הלימוד בתחלה מפי משיח) גם לא צריך רבי, יש רק ה' אחד, "ולא ילמדו עוד את איש רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את הוי' כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם"[מו] (מעצמם, מנקודת המשיח שבתוך כל אחד ואחד)[מז]. מי צריך את הרבי ואת המסירות-נפש? היהודי הפשוט של הבעל שם טוב – הוא צריך אותם וגם יש לו. את המסירות-נפש יש לו בעצם, בטבע שלו, ובשביל לגלות זאת הוא צריך את הרבי ש'ידליק' לו את המסירות ויגיד לו "קריינא דאגרתא איהו להוי פרוונקא". כל הענין הוא בשביל להיות חסיד. הרי אפשר גם להיות מתנגד טוב, ירא שמים, מקיים את כל המצוות. מהו חסיד? רבי ומסירות-נפש.

מסירות-נפש ורבי הם גם בשביל שיהיה 'חוש' ביחודא עילאה – אדמו"ר הזקן מסר את נפשו כדי שגם לנשמות נמוכות (נשמות של "זרע בהמה"[מח], שהן רוב רובן של הנשמות) יהיה 'חוש' ביחודא עילאה [מט] – אבל הם שייכים בעיקר ליחודא-תתאה, המקום של החסיד, ולעבודה שלו לגלות את ה' גם במציאות של 'יש'. ב"ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" נמצא החסיד, במעבר בין "אין עוד מלבדו" ל"ואהבת". יש לחסיד גם 'חוש' ב"אין עוד מלבדו", מכח מסירות-הנפש המיוחדת של אדמו"ר הזקן, ויש לו גם יכולת לעסוק בעבודה – עבודת חב"ד, ההתבוננות – וכך להוליד בלבו אהבה ומשיכה מורגשת בלב של "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" (כמו שדברנו בתשורה של הזוג [נ] על "משכני אחריך נרוצה"[נא]), הגם שיהיה 'יש מי שאוהב'. זהו הסוד של החסידות, הסוד של המעבר. זו נקודה מאד חשובה. חושבים שמסירות-נפש באה מ"שמע ישראל", אבל זהו סוג אחר של מסירות נפש. מסירות נפש בפשטות, כפי שהיתה אצל הרבי הקודם וחסידיו, היא מסירות נפש של "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", וגם שם חייבים רבי – הרבי פועל את המעבר בין "שמע ישראל" ל"ואהבת".

הרבי של הרבי

החתן חזר קודם על שיחה של הרבי [נב] שמתייחסת למסירות-נפש של הרבי הריי"צ בבטול גזרה על הכלל עוד לפני הנשיאות שלו. הרבי מסביר שם שהכח של הרבי הקודם היה שם בעצם הכח של הרבי הרש"ב והרבי הריי"צ – שעתיד בעצמו להיות נשיא, יש בו כבר כח של נשיא – היה הזרוע המבצעת של נשיא-הדור.

אותו דבר, באופן מודגש ביותר, רואים אצל הרבי. בכל הנשיאות של הרבי, עד ועד בכלל, עד עצם היום הזה, מי נשיא הדור? רק אצל הרבי מודגש ביותר שכל פעם שהוא מזכיר את חותנו, הרבי הקודם, הוא מקפיד לכנות אותו "נשיא דורנו". זהו עיקר אופי הנשיאות של הרבי, שלא רואים אצל אף אחד אחר, עם כל הקשר של הרבי הריי"צ לרבי הרש"ב וכו'.

יש את המסירות-נפש של הרבי ויש לרבי רבי. גם בזמן המאסר של הרבי הקודם, כשהוא כבר נשיא, מי הרבי שלו? יש לו רבי או שאין לו רבי? הוא הרבי, אז אולי לא צריך רבי. זה לא נכון! משהו מיוחד, בחב"ד, שגם לרבי יש רבי. אצל הרבי הקודם – הרבי הוא הרש"ב. אצל הרש"ב, כמו שהוא אמר בפירוש [נג], זה הרבי המהר"ש, וכך הלאה בקדש – אצל אדה"ז יש את הרב המגיד ואצל המגיד את הבעל שם טוב. גם לבעל שם טוב יש רבי, אחיה השילוני, כפי שהוא קורא לו בפירוש באגרות שלו [נד] (והרבי של אחיה השילוני הוא משה רבינו [נה]). מכח זה שיש לרבי רבי הוא מקבל מסירות נפש, מכח התקשרות לרבי הקודם, אבל זה מתבטא אצלו אחרת. דברנו שבוע שעבר [נו] על כך שאצל כל אחד יש גם בינוני וגם צדיק – העובדה שרבי צריך רבי היא ה'בינוני' של הרבי, מה שהוא מחזיק עצמו כבינוני, והנשיאות שלו עצמו היא הצדיק שלו, כפשוט.

שינוי מסירות נפש מדור לדור

כעת נסביר שאצל כל רבי המסירות-נפש היא אחרת. מסירות נפש היא גם הדבר האחיד, המאפיין תמיד את הרבי והחסידים, אבל היא גם הדבר שפושט צורה ולובש צורה בכל דור – בכל דור המסירות-נפש היא אחרת. יש מי שאומר שכך בכלל לגבי כל רבי – הרבי שלנו שונה מהדור הקודם. אבל אם רוצים להעמיק במחשבה הזו, עיקר מה שמקבל פנים חדשות – כמו עכשיו, בשבע ברכות, צריך "פנים חדשות"[נז] – הוא אופי מסירות-הנפש שלו. שאר הדברים לא כל כך משנים, אבל המסירות-נפש בכל דור באה בלבוש אחר, כל פעם יש מסירות נפש אחרת [נח].

אצלנו הכי ברור: המסירות-נפש של הרבי – אלפי בתי חב"ד בכל רחבי תבל – היא לא המסירות-נפש של הדור הקודם. בדור הקודם מסירות-נפש היתה לשלוח ממש למות בשביל להחזיק את היהדות ואילו בדור הזה הרבי שולח לחיים. כמו שדברנו הרבה פעמים [נט], שההבדל בין שני הדורות כמו ההבדל בין הדור של רבי עקיבא לדור של רבי שמעון בר יוחאי. רבי עקיבא כל החיים חכה למסירות נפש [ס], עם כל עשרה הרוגי מלכות, ורבי שמעון בר יוחאי אמר על הדור שלו "אנן בחביבותא תליא מילתא"[סא], זהו דור בו צריך רק לקיים בפשטות "יפוצו מעינותיך חוצה" ואזי "קאתי מר" בחסד וברחמים [סב]. זהו אופי המסירות-נפש של הרבי.

מסירות נפש מדור לדור

נלך לדורות הקודמים כדי לתת קצת חומר למחשבה על השינויים הללו:

אצל הבעל שם טוב עצם ההתגלות היתה מסירות נפש, כמו שהרבי הריי"צ – בעל יום ההולדת והגאולה – מתאר באריכות ברשימות שלו [סג]. זו מסירות נפש במעבר שלו מחיים של צדיק נסתר, כראש הצדיקים הנסתרים, להנהגה של צדיק גלוי, שמחולל מהפכה גלויה בעולם.

אצל הרב המגיד ממעזריטש נ"ע מסירות הנפש התבטאה קודם כל בהתקרבות שלו והדבקות שלו בבעל שם טוב [סד]. אפשר לומר שזהו החידוש שלו – בעיקר בתקופה שלו נבנה המודל של רבי וחסיד, עם כל ה'רשת' של התלמידים שהפיצו את החסידות בכל אירופה, כאשר כל אחד נהיה רבי עם חסידים שמקושרים אליו.

אצל אדמו"ר הזקן מסירות הנפש התבטאה בעיקר בהתמודדות עם ההתנגדות הכי קשה, עם ה"לא" שצריך לכבות על ידי ה"אש תמיד", כדברי המגיד המפורסמים אליו [סה]. לשם כך, כמו שאמרנו, הוא היה צריך למסור את הנפש לתת את עומק החסידות לכל אחד – לא להסתפק בכך ש"צדיק באמונתו יחַיֶה"[סו], שהחסידים יסתמכו על הרבי, אלא לתת גם לנשמות של "זרע בהמה" 'חוש' בפנימיות של "זרע אדם".

אצל אדמו"ר האמצעי ההתמודדות היתה דווקא עם ההתנגדות של גדולי וחשובי צדיקי החסידות לריבוי גילוי הדא"ח על ידיו [סז], ביטוי מסירות הנפש שלו הוא ב'שבועה' שלו [סח] שאין יותר סודות – שהוא מגלה את הכל.

אצל אדמו"ר הצמח-צדק יש ריבוי של סיפורי מסירות-נפש מהשתדלנות שלו בעניני הכלל, בבטול הגזירות באסיפות בפטרבורג וכיו"ב [סט], וגם הרבי המהר"ש פעל בתחומים האלה באופן אחר [ע]. כל הרביים פעלו במסירות נפש לבטול גזירות על היהדות ועל היהודים, כל אחד באופן שלו, אבל אצל אדמו"ר הצמח-צדק ואצל בנו הרבי מהר"ש זו היתה מסירות-נפש בולטת במיוחד.

אצל הרבי הרש"ב שוב מתבטאת מסירות-הנפש בגילוי דא"ח באופן אחר, מסודר ומובנה מאד, ויחד עם זה גם בהקמת ישיבת תומכי תמימים – הוא הפך את החסידות לתחום מסודר בתורה, שאפשר לרכוש בישיבה וכו', גם נגד התנגדות של גדולי זקני החסידים שלו עצמו. הוא מתאר [עא] שזו כזו פעולה של מסירות נפש, שבעבורה הוא 'התגלגל' שנים ארוכות על ציוני אבותיו כדי לקבל את 'ברכת הדרך', והסביר [עב] שכל התהליך נועד למלחמה במסירות-נפש נגד ה"חרפו עקבות משיחך"[עג].

על מסירות הנפש של הרבי הקודם ושל הרבי שלנו כבר דברנו.

מסירות נפש היא כל פעם כנגד המנגד הגדול לפעילות של הרבי – גם מפנים וגם מבחוץ, ודוק – כמו שכתוב, והסברנו הרבה פעמים [עד], שלכל רבי יש מנגד-עיקרי אחר, וממילא מסירות הנפש שנדרשת ממנו היא אחרת (תיקון האחוריים, ההתנגדות לפנים-פנימיות שמגלה הרבי [עה]).

כל זה דרוש על הווארט הזה שהסוד שלנו, חסידים, הוא שיש רבי ושיש מסירות נפש.

[מה אופי המסירות-נפש בדור שלנו, העבודה שלנו היום?] לדוגמה, דברים כמו המהפכה הרביעית [עו] – הפצה בקנה מדה אחר לגמרי, למרות שהיא יכולה לעורר התנגדות (גם של רבנים – כפי שיתבאר בארוכה בסיום הפרק הבא).

ג. פסגת מסירות-הנפש

קשר הרבי הריי"צ לפינחס

נסיים עם שיחה של הרבי על י"ב-י"ג תמוז [עז]. הרבי מציין [עח] שבדרך כלל י"ב-י"ג תמוז חלים בפרשת פינחס. השנה ביום י"ב עצמו קראנו פרשת בלק (בארץ רק בלק ובחו"ל חקת-בלק), אבל י"ג תמוז, הגאולה בפועל, הוא כבר בפרשת פינחס. הוא מסביר ששני השמות של הרבי הקודם, יוסף-יצחק, קשורים לפינחס (על יסוד דברי הרבי הריי"צ [עט] שרוב ככל תולדות חייו רמוזות, בגילוי או בהעלם, בפרשת פינחס):

הוא אומר שבפשט פינחס קשור ל-יצחק, כי אותה גימטריא. דוגמה יפהפיה שהרבי מבסס את הפירוש הפשוט על גימטריא. הרבי מציין שהגימטריא מובאת בספרים, אפילו בזהר [פ]. אם יש גימטריא שמובאת בספרים – היא פשט. אם כן, הפשט של פינחס קשור ליצחק, השם השני של הרבי הקודם. הרבי מוסיף שפינחס הוא מבנות פוטיאל [פא], "דאתי מיוסף שפטפט ביצרו"[פב], כך שיש קשר גם ליוסף.

הרבי אומר שהשייכות ליוסף – אף על פי שהיא על פי פסוק ודרשת חז"ל – היא פחות בפשט, יותר בהעלם, בדרך רמז. פינחס קשור לשני שמות הרבי הריי"צ, אבל בגלוי הוא יותר שייך ליצחק, בגלל הגימטריא. הרבי לא מביא שבתוך השם פינחס יש אותיות יֹסף חסר, כפי שכתוב בטעם קריאת שמו – "יֹסף הוי' לי בן אחר"[פג]. חוץ מאותיות יסף יש בפינחס אותיות חן – יֹסף-חן – שגם שייכות ליוסף, כתוב בפירוש שיוסף מוצא חן [פד]. אני הייתי חושב שהעובדה שפינחס אותיות יֹסף-חן היא יותר פשט מהגימטריא, אבל הרבי לא כותב ככה וכלל לא מביא את הרמז הזה. למה? כי הוא לא כתוב קודם – הרבי אוהב להביא דברים כתובים, לא להמציא דברים חדשים, לכן הוא מביא רק את מאמר חז"ל שפינחס הוא מבנות יוסף שפטפט ביצרו ואומר שהקשר הזה הוא בדרך דרוש יחסית לכך שפינחס בגימטריא יצחק.

"גמול דלים" – יוסף ויצחק

הרבי מביא בשיחה [פה] עוד גימטריא, עם הסבר שהוא העיקר לעניננו, ש-יוסף עולה ג"פ בן ו-יצחק עולה ד"פ בן. בהמשך השיחה הרבי כותב בפירוש ש"פינחס זה אליהו"[פו], אבל הוא לא מביא את המפורש באריז"ל [פז] ש-בן הוא הסוד של אליהו וכל השמות כאן הם כפולת אליהו. בכל אופן, יש בין השמות יחס מאד פשוט – ג-ד – והרבי מסביר אותו לפי מאמר חז"ל "גימ"ל דל"ת – גמול דלים"[פח]. ההכנה, נתינת הצדקה מצד המשפיע-הגומל, היא ה-ג, אבל היכולת לקבל ולהפנים ולעכל, גם כדי להשפיע הלאה, למקומות נמוכים מאד שאי אפשר להשפיע אליהם ישירות, רק דרך המלכות "דלית לה מגרמה כלום"[פט], היא ה-ד. כמו במרכבה, יש ג רגלי המרכבה, ג אבות – שלשה קוים שמתרכזים ביסוד-יוסף, כך הרבי מסביר – ואחר כך המלכות היא ה-ד שמקבלת. לכן, אומר הרבי, בשם יוסף-יצחק העיקר הוא יצחק – הקבלה בפועל במציאות.

כל הדברים האלה (גם היחס בין פשט לדרוש בקשרי השמות יוסף-יצחק לפינחס וגם הדגשת השם יצחק אצל הרבי הריי"צ) הם חידוש גדול, כי לפעמים משמע בשיחות [צ] שהעיקר אצל הרבי הריי"צ הוא דווקא יוסף [צא].

אחר כך הרבי אומר עוד משהו יפה, שלא הייתי חושב, שדווקא ה-ג, המשפיע, הוא בחינת "נשמע", השכל של התורה שיש בתוך ההשפעה הזו, אבל ה-ד, המקבל, הוא ה"נעשה"[צב]. הרבי הופך כאן את היוצרות, שכותב שה"נעשה" הוא המקבל – לכאורה אין מקבל בלי משפיע – והמשפיע הוא ה"נשמע". היות ש"המעשה הוא העיקר"[צג] – העיקר הוא המקבל. משפיע ומקבל הם חתן וכלה. לפי כל השיחה הזו יוסף הוא החתן ויצחק הוא הכלה. הרבי אומר שיוסף, החתן דנן, הוא ה-ג, ג פעמים בן, ויצחק, שהוא המקבל, הוא ה-ד, ד פעמים בן [צד], אבל הוא ה"נעשה" ו"המעשה הוא העיקר". לכן מה שצריך ללמוד תכל'ס הוא לקבל את הבחינה של ה-ד, ד"פ בן, של יצחק בגימטריא פינחס.

מסירות נפש שלמעלה מהתורה

בשיחה הזו מדגיש הרבי [צה] שהקשר העיקרי ליצחק – שמתבטא גם אצל פינחס וגם אצל הרבי הריי"צ – הוא מסירות-הנפש של יצחק בעקדה. הוא לא מצווה בכלל, רק מקבל הציווי של אביו. השכל של התורה אומר "כי ביצחק יקרא לך זרע"[צו] ואם רוצים לפרסם אלקות צריך שיצחק יהיה חי, לא מת. אבל הוא שמע מאביו שה' אמר להקריבו אז בלי שום פקפוק הוא פושט צווארו על המזבח – מסירות נפש למעלה מהשכל של התורה. בדיוק כמו שנסביר לגבי פינחס, שפעל למעלה מהתורה – לא שייך על פי תורה בכלל.

כך אומר הרבי [צז] גם לגבי הרבי הקודם, שגדולי הרבנים בדור הקודם סברו שהפעילות שלו אסורה לפי תורה. הוא פעל באופן שלפי דעת הגדולים אסורה על פי תורה – אסור למסור כך את הנפש. למה? כי הוא יכול להפסיד את העצם. כל מסירות נפש היא הימור [צח], ובהימור אתה יכול בבת אחת להפסיד את הכל. לכן מי שבא לרב ושואל אותו לגבי הימור הוא יאמר 'בשום פנים ואופן לא להמר, אסור להמר!'. אבל זהו אופי המס"נ של הרבי הקודם, וממילא צריך ללמוד אותו ממנו.

גדרי מצוה ומסירות-נפש

זהו בעצם הנושא של התחלת השיחה [צט], בה הרבי מגדיר גדר חשוב, ענין שלם בפני עצמו:

הרבי אומר שבגדר של מצוות יש דבר שהוא מצוה מפורשת לכל עם ישראל, כמו שיש תריג מצוות בתורה.

יש גם "הלכה ואין מורין כן" – הלכה, אבל אם באים ושואלים לא אומרים לך לעשות. הדוגמה לכך היא פינחס, שהדין של "הבועל ארמית קנאין פוגעין בו"[ק] נקרא "הלכה ואין מורין כן"[קא]. הגם שמשה רבינו, לפי חז"ל, כן נתן לו פתח. "אין מורין כן" בפועל, אבל היות שבא למשה ואמר ש'שמעתי ממך הלכה זו' משה אמר לו "קריינא דאגרתא איהו להוי פרוונקא". משמע שהוא עושה מצוה מכח משה רבינו, נותן התורה – משה רבינו בגימטריא תריג.

בכל אופן הרבי מביא מהרא"ש [קב] שה"אין מורין כן", הוא לא רק שאין מורין לו לעשות אבל אם הוא עשה יש לו מצוה – קיים מה שכתוב בתורה "בועל ארמית קנאין פוגעין בו" – אלא ש"הרשות בידו". כלומר, הדין הזה הוא לא מצוה אלא רשות. מה הנפקא-מינה? אומר הרא"ש שהנפק"מ היא דברי חז"ל^קו שאם זמרי היה מתהפך והורג את פינחס הוא לא היה נהרג עליו. למה? כי יחסית לזמרי יש לו דין רודף, רודף אותו ומותר לו להרוג אותו. אם היתה לו מצוה כל שהיא לא היה לו דין של רודף, כך כותב הרא"ש, אבל אם יש לו דין רודף סימן ש"אין מורין כן" היינו שאין כך הלכה גם בידיו, הוא לא עושה מצוה, רק יש רשות.

עוד יותר, הרבי מביא מהירושלמי [קג] שכתוב שרצון חכמים לא היה כן וחכמי אותו דור רצו לנדות אותו. אלא מה? ש"קפצה עליו רוח הקדש" וה' נותן "לו ולזרעו אחריו ברית כהֻנת עולם תחת אשר קנא לאלהיו ויכפר על בני ישראל"[קד]. המעשה שלו הוא לגמרי לא לפי שורת הדין וכך גם הברכה שלו – לפי שורת הדין אין לו שום זכות להיות כהן, וכל שכן לא לילדיו, ונגד הכל הוא מקבל "ברית כהֻנת עולם".

תורה ומסירות-נפש – חכמה וכתר

אם כן, יש פה ארבע דרגות: מצוה מפורשת על פי תורה; "הלכה ואין מורין כן" אבל אם עשה יש בידו מצוה; "הלכה ואין מורין כן" כרשות, ואם עשה כן אינו נענש; עוד יותר, ש"אין מורין כן" ויש בקורת, רוצים לנדות אותו. הרבי אומר שהגדר האחרון הוא פעולת פינחס, וגם פעולת הרבי הקודם, ולכן חייב שהרבנים יתנגדו לו. לכן חייב להיות שפעולות הרבי הקודם יהיו באופן כזה שיתנגדו לו, שיא המסירות, כמו פינחס (ויותר, כי הוא היה נשיא הדור, כנ"ל).

מה המבנה הפנימי של ארבע הדרגות? צריך להקביל אותן לחכמה ולכתר, הכולל ג רישין:

מצוה מפורשת מהתורה שייכת לחכמה – "אורייתא מחכמה נפקת"[קה] (שכבר יש בה צמצום ביחס לאור אין סוף המתגלה בכתר, כמדובר לאחרונה [קו]).

מצוה באופן של "הלכה ואין מורין כן" שייכת לראש התחתון שבכתר, הרצון שמעל החכמה – זהו בבירור רצון ה' אך הוא מבטא דרגה שמעל להוראה ("מורין כן") של חכמת התורה.

"הרשות בידו", ללא מצוה, היא בחינה ששייכת לראש השני של הכתר, כח התענוג – זו "רשות", ועשה זאת רק אם אתה אוהב את הענין ומתענג ממנו (כך "תפלת ערבית רשות"[קז] – אם כיף וערב לך להתפלל עוד תפלה בלילה [קח]...). הראש השני בכתר הוא "רישא דאין" (שלשיטת בעל עמק המלך הוא פרצוף בפני עצמו, שאינו מלובש כלל ברצון הגלוי [קט]) – 'אין' כפשוטו, שאין כאן שום מצוה (רצון) כלל, אלא רק תענוג אלקי של נצחון [קי].

המדרגה העליונה, גילוי שנראה הפוך לגמרי מדעת תורה, עד שחכמי התורה רוצים לנדות עליו, נובע מ"רישא דלא ידע ולא אתידע" כלל, שדווקא בו מלובש "חביון עז העצמות"[קיא] (מקור ה"עז כנמר", כח מסירות הנפש של הרבי, כפי שהוסבר בארוכה) – ממקור האמונה הפשוטה שאין לה שום אחיזה בשכל (כפי שמבאר רבי אייזיק מהומיל [קיב] את מהות האמונה הפשוטה).

גינוי ומסירות נפש

איך המדרגה העליונה מופיעה בדור שלנו? יש דברים שכל הרבנים אומרים שצריך לגנות, ואם אתה לא מגנה 'נעיף אותך לכל הרוחות'. הרבנים אומרים שהתורה מגנה, שהמעשה הוא נגד התורה, זה מה שכתוב כאן – שצריך לגנות את פינחס, לא סתם לגנות אלא לנדות. על מי חשבנו כשקראנו את השיחה של הרבי?

בתשורה שחלקו בחתונה כתוב (עם קצת אי-דיוק) שהמענה האחרון של הרבי – בכ"ז אדר תשנ"ד אחר הצהריים – היה על השאלה שלנו 'האם לדבר בשבחו של יהודי שמסר את נפשו על משהו?' (בפורים תשנ"ד). ר' לייבל גרונר סיפר שהוא שאל את הרבי, שהנהן לחיוב, ומיד אחר כך קרה מה שקרה. מה כאן הרבי עושה? הרבי הוא רב, הוא צריך לומר את ההלכה, אבל הוא עם מס"נ של הרבי, מהרבי שלו, וביחס למה שכל הרבנים אומרים שחייבים לגנות – הרבי אומר שצריך לדבר בשבחו. זו בעצם הנקודה שעולה משיחה מפורשת של הרבי על פינחס שחזרנו עכשיו.

לחיים לחיים, שנזכה ל"ימים אשר אין לנו בהם חפץ"[קיג] – בלי מסירות נפש אין חפץ, ובכל אופן הרבי רוצה משיח נאו עם כל המשמעות, אז משיח נאו! לחיים לחיים.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

סוד ההצלחה של חסידי חב"ד הוא שיש להם רבי ומסירות נפש.
הרבי הריי"צ 'הדביק' במסירות נפש את כל בני דורו המקושרים אליו.
"הוי עז כנמר" – עז מתוך קשר לרבי ומסירות נפש.
"כפלח הרמון רקתך" – אפילו הריקנים שבך מלאים התקשרות לרבי ומסירות נפש.
רבי מסירות נפש עולה "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" (משיח בתוך 1000 אורות).
בשכמל"ו הוא "יחודא תתאה" – גילוי אלקות בתוך המקום והזמן – לשמו צריך רבי ומסירות נפש (כאשר "מלאה הארץ דעה את הוי'" שוב לא נדרש רבי, "כולם ידעו אותי", ואין צורך במס"נ).
כל החסידות היא בסוד יחודא-תתאה – פעולת הרבי לעורר בחסיד מסירות נפש ו'חוש' ביחודא-עילאה.
מסירות נפש כפשוטה באה דווקא מכח "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".
את מסירות הנפש מקבל הרבי מהרבי שלו עצמו.
נשיאות הרבי היא ה'צדיק' שבו וההתקשרות שלו לרבי הקודם היא ה'בינוני' שבו.
עיקר מהות ועצמות הרבי הוא מסירות-נפש עיקר השינוי מדור לדור הוא באופי המסירות-נפש.
הרבי הקודם שלח חסידים למות והרבי היום שולח חסידים לחיות.
מסירות הנפש משתנה בכל דור: אצל הבעש"ט בהתגלות; אצל המגיד נ"ע בהתקשרות; אצל אדה"ז בהתמודדות עם ההתנגדות החיצונית; אצל אדהאמ"צ בהתנגדות החסידית לגילוי הרב; אצל הרבי הצ"צ והרבי המהר"ש בשתדלנות לטובת הכלל; אצל הרבי הרש"ב בשיטתיות; אצל הרבי הריי"צ במס"נ כפשוטה; אצל הרבי בשליחות בחסד וברחמים.
כיום מסירות נפש היא במהפכה הרביעית וכיו"ב (חידושים שמעוררים התנגדות פנימית).
שני השמות יוסף-יצחק שייכים לפינחס ומסירות נפשו.
יוסף היינו הכנת-המשפיע ("נשמע") ויצחק הפעולה אצל המקבל ("נעשה") ו"המעשה הוא העיקר".
כל מסירות נפש היא הימור מסוכן.
תורה היא חכמה ומסירות-נפש היא כתר.
שלשה רישין שבכתר: "הלכה ואין מורין כן" כמצוה; "הלכה ואין מורין כן" כרשות; מעשה ש"בקשו חכמים לנדותו".
ה"בקשו חכמים לנדותו" היום היינו מעשים שכולם מזדרזים לגנות אך הרבי מורה לשבח.