אמונה בשמיטה

בע"ה

אור לכ"ט אלול תשפ"א – כפ"ח

התוועדות ערב ראש השנה

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

השיעור האחרון של השנה הקודמת, בערב ראש השנה תשפ"ב, הוקדש לעבודת שנת השמיטה. חלקו הראשון של השיעור, הנדפס כאן, הוקדש לפנים שונים של עיקר ענין השמיטה – חיזוק באמונה.

פרק א, העיקרי והיפהפה, מסביר כיצד על גבי האמונה בה' בשש השנים מטפסים בשמיטה לעוד קומה של אמונה. מהאמונה המתבטאת בתפלה עולים לביטוי העצמי של האדם, "נשאת ונתת באמונה", שדווקא באמצעותו הוא רוכש לו (בשמיטה) "כתר שם טוב". דווקא בכח ה"כתר שם טוב" של היושר והאמון היהודי ניתן לקדש שם שמים, לבנות מקדש ולעשות לו יתברך דירה בתחתונים.

פרק ב מוסיף ליסוד האמונה עוד שני ממדים בשמיטה – המנוחה והתענוג, המופיעים בכל שבת וצריכים לשרות גם ב"שבת הארץ". ה-אמת של השמיטה היא תהליך של אמונה-מנוחה-תענוג, תהליך קדוש שנכון בין איש לאשתו וגם בין ישראל לארצו (המתדמים לאיש ואשה), ותכליתו הולדת נשמות חדשות.

פרק ג מסביר שהאמונה של השמיטה מאפשרת לקפוץ מאמת נמוכה יותר, הקודמת לאמונה, לאמת גבוהה יותר המתגלה בעקבותיה. דווקא הכיסוי על האמת הראשונה, המכריח להאחז באמונה, מאפשר להגיע לאמת עליונה יותר – אמת של משיח.

יודגש כי על אף ששלשת הפרקים חורזים מהלך אחד, ולכן הם הודפסו יחד, כל אחד קובע ברכה לעצמו – אפשר להתבונן בכל פרק ולהשיב אל הלב את העבודה היקרה שהוא מכוון אליה, כאשר שנה שלמה עומדת לרשותנו לשם כך.

יש 'תנועה' חדשה מהבקר, ניגון שמח – נתחיל בו.

היום יום ההולדת של הצמח צדק – אז נשיר כמה ניגונים ממנו.

נגנו "אלי אתה".

א. שמיטה – "כתר שם טוב"

'מאמין בחי עולמים ואינו זורע'

מחר בערב כבר ראש השנה של השנה החדשה. השנה החדשה היא שנת שמיטה, וצריך לדבר על העבודה שלנו בשנת השמיטה. בכך נעסוק הערב בע"ה.

עיקר הענין של שמיטה הוא חיזוק באמונה. חז"ל מקבילים[ב] את הפסוק "והיה אמונת עתך חֹסן ישועֹת חכמת ודעת וגו'"[ג] כנגד ששה סדרי משנה. הסדר הראשון, ההתחלה-הכתר של כל תורה שבעל פה, שבעצם הוא "כתר מלכות"[ד], הוא "'אמונת' זה סדר זרעים". למה קוראים לסדר זרעים "אמונת"? כי האדם "מאמין בחי העולמים וזורע"[ה]. כך כתוב על כל שש השנים בהן האדם עובד את עבודת הקרקע, זורע, אבל בשנת שמיטה הוא הרי לא זורע – אז זוכים למדרגה עוד יותר גבוהה של אמונה, 'מאמין בחי העולמים ואינו זורע'.

כלומר, יש שתי דרגות של אמונה: דרגה אחת בה יהודי תמיד מאמין, ודרגה הרבה יותר גבוהה ועצמית של אמונה אליה הוא מגיע בשנת שמיטה. לבחינה הזו לא זוכים כל שש השנים – היא שיא של שמיטה, פעם בשבע שנים, "ושבתה הארץ שבת להוי'"[ו]. פעם אחת בשבע שנים יש שנה שלמה של אמונה במדרגה הגבוהה ביותר.

כידוע[ז], יש שתי דרגות של אמונה. אמונה היא מקיף של הנפש, ויש שני מקיפים – החיה, ה-ל שבצלם, והיחידה, ה-ם הסתומה שבצלם. האמונה שאדם מאמין שש שנים וזורע היא בחינת חיה. האמונה המיוחדת של שמיטה, שאדם מאמין בחי העולמים ואינו זורע, היא עצם היחידה – ה-ם הסתומה של "לםרבה המשרה ולשלום אין קץ"[ח]. את המדרגה הזו יבוא ויגלה לנו מלך המשיח[ט]. לכן שנת שמיטה היא הכנה קרובה לביאת המשיח, "במוצאי שביעית בן דוד בא"[י]. אחרי שנה שלמה של "גבֹרי כח עֹשי דברו לשמֹע בקול דברו"[יא], שחז"ל דורשים[יב] על שומרי שביעית, יכול לבוא משיח, ב"הקהל" שעושים מיד בתום שנת השמיטה[יג], השנה השביעית.

מ"עוזר ומושיע" ל"מגן"

אנחנו אוהבים להזכיר תמיד[יד] את הווארט של רבי לוי יצחק מברדיטשוב[טו] על מטבע התפלה "עוזר ומושיע ומגן" – שב"עוזר" מתייחסים לה' כ"נקודה לתתא", העוזר ומסייע לעשיה העיקרית שלי; ב"מושיע" מתייחסים לה' כ"נקודה באמצעיתא", הפועל במקביל-בשוה לאדם שסיועו הכרחי ובלעדיו הפעולה שלי לא תצליח; וב"מגן" מתייחסים לה' כ"נקודה לעילא", הפועל הכל לבדו מלמעלה.

במושגים האלה, כל שש השנים האדם מאמין שה' "עוזר ומושיע": קודם כל, ה' "עוזר" – אני צריך לזרוע וה' עוזר לי. ה' גם "מושיע" – הרי הזרע שזורעים באדמה נרקב, מתאפס, מתאיין, ורק מתוך האין צומח משהו חדש. בלי ישועת ה' הוא לא יצמח, אך בכל אופן אני זורע – לכך קוראים שה' "מושיע". שוב, כשאני רואה את התהליך הטבעי, "עולם כמנהגו נוהג"[טז], ובכל זאת צריך לדעת שבלי העזרה של הקב"ה לא מצליח שום דבר בחיים – זו מדרגה של "עוזר". כשדבר קורה על ידי רקבון ממש של הגרעין – זו כבר מדרגה של "מושיע".

אבל כשהתבואה צומחת מעצמה – סוד הספיחין, שמותרים מדאורייתא בשנת שמיטה[יז] – ה' כבר לא רק "מושיע" את מעשי שלי. הרי אני לא עשיתי שום דבר, הלכתי לישון. זו מדרגת "מגן", כמו שמסבירים[יח] שחזקיהו המלך הלך לישון והקב"ה לחם מלחמתו בסנחריב וכולם נפלו חללים. "מגן" הוא לשון חנם בארמית[יט] – כל מה שה' עושה הוא בחנם, בחסד חנם. לכן אני לא צריך לפעול שום דבר והכל בא רק מה'. זו בחינה שמגיעה לשיא אצל חזקיהו המלך, שהיה ראוי להיות משיח[כ]. בפשטות, כפי שאנחנו תמיד מסבירים[כא], המדרגה של חזקיהו הישן על מטתו, נמוכה ממדרגת המלכים שפועלים בעצמם מתוך בטחון בה' – אך הסבה לכך היא שהוא נוהג כך מתוך חולשתו. לעומת זאת, ה'מאמין בחי עולמים ואינו זורע' בשמיטה כחו במתניו לחרוש ולזרוע וחוסר-הפעולה שלו הוא מתוך גבורה – "גבֹרי כח עֹשי דברו לשמֹע בקול דברו".

שלשה כתרים וכתר שם טוב

השרש שמט, שרש השמיטה, רומז לשם טוב. רבי שמעון בר יוחאי מדבר במשנה[כב] על שלשה כתרים, "כתר תורה, כתר כהונה וכתר מלכות", אבל יש עוד כתר – "וכתר שם טוב עולה על גביהם". שנת שמיטה היא השנה לזכות בה בכתר שם טוב, שעולה על שלשת הכתרים. אפשר לומר ששלשת הכתרים נמצאים בכל השנים, אבל בשנת שמיטה זוכים לכתר שם טוב.

שלשת הכתרים הם ג רישין שבכתר[כג], שבעבודה הפנימית שלנו נקראים אמונה-תענוג-רצון[כד] (עם כל ההסברים על פי קבלה מה הן שלש המדרגות האלה[כה]):

אמונה היא "כתר כהונה". אנחנו מסבירים ש"כתר כהונה" נמצא היום בתפלה, "לית פולחנא כפולחנא דרחימותא"[כו] – אהבת ה' בלב. כמו אברהם אבינו איש החסד, האב הראשון בין האבות, שהעבודה שלו היא "פולחנא דרחימותא" והוא כהן – כתוב עליו "אתה כהן לעולם"[כז]. הענין של הכהנים הוא עבודת ה'. זהו הכתר העליון בין שלשת הכתרים. יש בתפלה כמה מדרגות של אהבה – "לית פולחנא כפולחנא דרחימותא" – אבל עיקר התפלה הוא בטול גמור לה', השתפכות הנפש לקב"ה, מתוך אמונה[כח].

תורה היא תענוג, עליה נאמר "אילת אהבים ויעלת חן דדיה ירוֻךָ בכל עת באהבתה תשגה תמיד"[כט], "אהבה בתענוגים"[ל]. אדם שלומד מאמין, יש עליו מקיף של אמונה, אבל החויה שלו בתורה היא גם אהבה – פשוט תענוג מורגש. בתפלה העיקר הוא בטול ותחנונים, "אל תעש תפלתך קבע אלא רחמים ותחנונים לפני המקום ברוך הוא"[לא]. יש תענוג בתפלה, אבל הוא נעלם (חוץ מבתפלת שבת[לב], וגם תפלת שמיטה, שיש לה כוונות מיוחדות בכתבי האריז"ל[לג]).

יש עוד בחינה, "כתר מלכות", שהוא הרצון – המלך הוא הרוצה, הדורש מאתנו ומצווה עלינו לקיים את הרצון שלו. אנחנו צריכים לבטל את הרצון שלנו – "בטל רצונך מפני רצונו"[לד] – וככה זוכים ל"כתר מלכות".

אלה שלשה כתרים, אבל כתוב שיש עוד כתר אחד, "כתר שם טוב" – שמיוחד לשמיטה – ש"עולה על גביהם".

כתר שם טוב – חביון עז העצמות

כתוב בפירוש שיש "שלשה כתרים", לא ארבעה, אז איך יש עוד כתר? יש כמה הסברים בספרים. הסבר אחד, שכתוב אצלנו[לה], שכתר שם טוב כולל בעצם את שלשת הכתרים. והרמז: כתר שם טוב שוה בדיוק אמונה-תענוג-רצון, שלשת הכתרים. בכל אופן, זהו לא בדיוק הפשט – הפשט ב"וכתר שם טוב עולה על גביהם" הוא שזהו באמת כתר רביעי, שיותר גבוה מכולם.

לכאורה, אין לנו משהו גבוה מאמונה – שלשת הכתרים הם אמונה-תענוג-רצון, ואין עוד מדרגה מעל. איך נסביר? הפשט הוא שיש עוד מדרגה של אמונה. כתוב "צדיק באמונתו יחיה"[לו] – "באמונתו" אותיות ב-אמונות. כלומר, ה"צדיק", שהוא ה-צ של הצלם, האור הפנימי, חי עם שני מקיפים של אמונה, לם ד-צלם, שתי אמונות, כנ"ל.

האמונה של אמונה-תענוג-רצון היא המקיף הקרוב – "כתר כהונה", שבעבודת ה' היינו התפלה, ההתקשרות לקב"ה דרך תחנונים, "תחנונים ידבר רש"[לז] (כל תפלה היא בתחנונים, גם תפלת עשיר, רק שבתוך התפלה גופא יש שתי רמות – תפלה של עני ותפלה של עשיר, כמו שאולי נסביר). אבל "כתר שם טוב עולה על גביהן" הוא מדרגה עוד יותר גבוהה. שוב, אין לנו מושג יותר גבוה מאמונה – אמונה היא הראש, כמו שאברהם אבינו הוא "ראש כל המאמינים"[לח] – לכן צריך לומר שכתר שם טוב הוא עוד מקיף, עוד דרגה יותר גבוהה של אמונה. בלשון הקבלה, גם בתוך הרדל"א גופא, הראש של האמונה, יש את ה'גוף' שלו כביכול ויש את הפנימיות שמתלבשת בו, "חביון עז העצמות"[לט], ה'עצמי' ממש של האמונה.

"נשאת ונתת באמונה"

מה יכול להיות ביטוי של אמונה שגבוה עוד יותר מתפלה לה' (בכל הרמות שלה)? יש עוד פירוש של אמונה, יותר פשוט דווקא, אך כמה שהדבר יותר פשוט – הוא יותר עצמי. האמונה הגבוהה לא באה לידי ביטוי דווקא בעבודה של השתפכות הנפש, בתפלה ותחנונים לה' – עבודת התפלה היא הגוף של האמונה, אבל "חביון עז העצמות" בא לידי ביטוי במושג אחר של אמונה:

חז"ל אומרים[מ] שהשאלה הראשונה לאדם אחרי 120 שנה היא "נשאת ונתת באמונה?". לא שואלים כמה טוב התפללת במשך החיים שלך, אלא 'כמה היית א ערליכער איד?', 'כמה היית יהודי הגון?'. האמונה הזו באה לידי ביטוי במשא ומתן שלך, בממון שלך. כידוע[מא], אמונה לשון ממון – יש משהו בממון של האדם שנוגע בנקודה הכי עצמית שלו.

למה אנחנו מדגישים זאת? כי זהו הפשט של "כתר שם טוב". "כתר תורה, כתר כהונה וכתר מלכות" הם ענינים חשובים – להיות כהן, להיות תלמיד חכם, להיות מלך, מנהיג, כל הכבוד, כל אחד עם הכבוד שלו. אבל מי שאתה באמת, מה ה'עצמי', מתבטא באיך שאתה נוהג עם הבריות – במשא ומתן שלך. יש בזה משהו 'עצמי' יותר מכל הכתרים. זהו הפשט ממש של "כתר שם טוב עולה על גביהן".

"כתר שם טוב" למקדש

שוב, כל הכבוד לכל השלשה, אבל תכל'ס בסוף ישאלו אותך למעלה "נשאת ונתת באמונה?" – האם העסקים שלך באמונה? האם הכסף שלך הוא כסף טהור? איך בנית את הבית שלך?

הפרק החדש של אדמו"ר הזקן, מאז ח"י אלול[מב], הוא פרק קכז בתהלים, "שיר המעלות לשלמה". בדרך מליצה, הסימן הוא ששלמה הוא זלמן (התרגום לאידיש של שלמה) ו-קכז בגימטריא זלמן. הוא מתחיל "אם הוי' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו"[מג]. אחד הפירושים[מד] הוא שאפילו אם הצדיק הכי גדול יבנה בית, בית מקדש, אבל אם הוא יעשה זאת מכסף לא טהור – ענין שרבים נכשלים בו – הוא לא עשה שום דבר. בעצם, אותו מסר כתוב גם בפרק של הבעל שם טוב השנה, פרק כד, שמתחיל "להוי' הארץ ומלואה"[מה] – עצם ההכרה של שנת השמיטה[מו] – וממשיך בנקיון כפים הקשור למקדש, "מי יעלה בהר הוי' ומי יקום במקום קדשו. נקי כפים ובר לבב אשר לא נשא לשוא נפשי ולא נשבע למרמה"[מז].

אמרנו שבאמונה גופא יש שתי דרגות, כשהדרגה הראשונה היא "כתר כהונה". אבל גם הכהן יכול להכשל במה שקוראים במלים פשוטות שחיתות בכספים, טובת הנאה. מי הדוגמה לכך בתנ"ך? בני עלי[מח]. יש עוד דוגמאות[מט]. יכולה להיות אמונה בה', אמונה אמתית שמתבטאת בתפלה, שלא חודרת לתוך המציאות, עד ש"גנבא אפום מחתרתא רחמנא קרי"[נ] – והרי תכלית המקדש היא כניסת ה' למציאות באופן שלם. כל הענין שעשו קופה במקדש לנדבות שתרמו, והקפידו שדווקא הכהן הגדול יהיה ממונה עליה[נא], הוא כדי שהכסף ילך למקום הנכון ויהיה בתכלית הנקיות והטהרה. כלומר, גם בית המקדש צריך שם טוב. כנראה שלא היה לבית המקדש שם טוב, לכן הוא נחרב פעמיים – הוא עמד כך וכך שנים, אבל מחוסר ה"שם טוב" שלו, שהוא הערליכקייט (הישרות-הכשרות) של הכהנים – נבחרי העם – הוא נחרב.

ה' רוצה בית מקדש, אבל רוצה שתעשה עם כסף טהור, רוצה עם קידוש השם גם מול אומות העולם. יהודי שנושא ונותן באמונה מול אומות העולם מקדש שם שמים[נב]. זהו הבנין שה' רוצה, זהו בנין בית המקדש, זו העבודה של ראש השנה שלו וזהו הענין של שמיטה – זו שנה מיוחדת, בה לא עובדים, כדי לטהר לגמרי את המשא ומתן שלך[נג]. כך, מיד אחרי מצות השביעית והיובל בפרשת בהר מגיעים דיני משא ומתן באמונה ואיסור הונאה (הנוהגים בכל השנים, כפשוט). זו הזדמנות, פעם בשבע שנים, שנה שלמה לא לעבוד.

כמו שנסביר[נד], מצד אחד שמיטה היא להגיע למדרגה של "הן עם לבדד ישכן ובגוים לא יתחשב"[נה], להתעצם עם עצמנו, עם עם ישראל, להגיע לטבע האמתי שלנו, שקשור עם "שבת הארץ"[נו]. אבל יחד עם זאת, העבודה היא לקדש שם שמים, "כתר שם טוב". גם עם יהודים, כאשר עושים עסקים באמונה זהו קידוש השם, וכל שכן וקל וחומר עם גוים – זהו קידוש השם הכי גדול. פלא, נס, אף אחד לא "ישר הולך" בעולם הזה, ואם רואים איזה יהודי שהוא אן ערליכער איד זהו חידוש מופלא, לשם כך ה' ברא את העולם. זה עושה לה' דירה בתחתונים[נז].

זהו הפשט למה שלשת הכתרים הם "כתר תורה, כתר כהונה וכתר מלכות" – ו"כתר שם טוב עולה על גביהן". מצד אחד כולל את שלשתם, כי הוא העצמי שלמעלה משלשתם. הוא מתלבש בתוך הרדל"א, "ריש גלי".

שם טוב מביא למשיח

עד כאן אמרנו כמה ווארטים, כמה ענינים. בעיקר אמרנו ששמטה רומזת לביטוי שם טוב – שנה שלמה לרכוש לעצמך, לעצמנו, לקהילה שלנו שם טוב – יש הרבה מדרגות, כל אחד צריך שם טוב לעצמו. אם יש איזה ארגון, או קהילה מסוימת, הם צריכים שם טוב. כל היהודים יחד צריכים שם טוב. אז יבוא משיח.

כתוב[נח] שמ-שם טוב מגיעים ל-שם חי, אותיות משיח. לכן משיח בא במוצאי שביעית – היא "שם טוב", ותיכף ומיד עולים ומתחברים מה-טוב ל-חי, ושם-חי הוא מלך המשיח. אמרנו שהאמונה הזו, קודם כל, היא אמונה בדרגה של "מגן", למעלה מ"עוזר ומושיע" (כמו הסדר בתפלה), ואז חותמים את התפלה ב"ברוך אתה הוי' מגן אברהם", התכל'ס.

שמיטה תשפ"ב

ברמזים של שנת תשפ"ב, המספר של השנה הבאה עלינו לטובה, כתבנו[נט] בהערה ששוה פעמיים ישועה, אותיות יהושע. אמרנו שיש בתנ"ך שני יהושע עיקריים – יהושע בן נון ויהושע בן יהוצדק, בתחלת בית שני, שיש עליו הרבה בתנ"ך, במיוחד בספר זכריה. יהושע הכהן הגדול הוא "כתר כהונה", כמובן. אבל יהושע בן נון, שירש את הארץ, וגם תקן עשר תקנות של דרך ארץ בארץ ישראל[ס] – גם הענין של ארץ ישראל, בה שומרים את השמיטה, וגם הענין של יושר, אמונה ודרך ארץ – הוא ה"כתר שם טוב". הוא המקיף העליון, מקיף דמקיף, של האמונה – חביון עוז העצמות שבתוך רדל"א.

ועוד רמז חשוב: בסוכות, תכלית השמחה של כל חגי תשרי, אנחנו אומרים "ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה"[סא]. יש בפסוק הזה 26 אותיות, אבל כשבודקים מאלו אותיות הוא מורכב רואים שיש בו בסך הכל עשר אותיות – א, ב, ה, ו, י, מ, נ, ע, ש, ת. אלו מלים אפשר להרכיב מעשר האותיות האלה? קודם כל, בולט שיש כאן את המלה אמונה. מה חמש האותיות הנוספות? שביעִת – שביעית בכתיב חסר, כפי שכתוב בכל הפעמים בתורה[סב]. יש כאן רמז בולט לקשר בין אמונה לשנת השביעִת. כמה שוה שביעִת בגימטריא? אפשר לומר שזהו הרמז העיקרי ש'פספסנו' כשלמדנו את הרמזים של השנה – שביעִת בגימטריא תשפ"ב! אם כן, לא רק בסוכות, אלא בכל שנת השמיטה, ובפרט בשמיטה תשפ"ב, צריך לקיים – באמת ובאמונה – "ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה".

נעשה כמה הפסקות. ננגן עכשיו עוד ניגון של הצמח צדק.

נגנו "כאיל תערוג".

ב. אמונה-מנוחה-תענוג

שנת מנוחה

שנת השמיטה היא שנת שבת, שביעית. יש לה בעצם שלשה שמות – שמיטה, שביעית (כמו מסכת שביעית במשניות) ושבת (שבת הארץ, "ושבתה הארץ שבת להוי'"). יש הבדל גדול בין יום השבת קדש לשנת שביעית, אף על פי ששבת היא יום השביעי, כדמוכח מההבדלים הגדולים בהלכה ביניהם, וגם המושגים שביעית ושבת בשמיטה הם שתי בחינות. בכל אופן, שלשת השמות, שמיטה-שביעית-שבת, מתחילים ב-ש, "אתא דאבהן"[סג] – כנראה ששלשת השמות גופא הם כנגד שלשת האבות, התכללות שלהם.

בכל אופן, מה משותף לשבת הארץ ושבת (היות שנקרא שבת, כמו יום השבת)? המנוחה. שבת הארץ היא שנה שלמה של מנוחה מעבודה. שבת היא 'למען תנוח'[סד] וגם שביעית 'למען תנוח' – צריך לנוח. לנוח אין פירושו לישון שנה שלמה, כמו ששבת היא לא ללכת לישון יום שלם – המנוחה נועדה לשינוי ראש, שינוי תעסוקה פנימית. לכן זו השנה הכי מסוגלת ללמוד תורה. אדם נח ממלאכתו, מהעבודה שלו, ולומד תורה. בשנת שמיטה צריך כל אחד להקדיש הרבה יותר זמן לתורה, מה שנקרא 'להכנס לכולל'. הכולל יכול להיות גם בבית שלו. כמובן, יש ענין גדול מאד ללמוד ביחד. כמו שיש מצוה להתפלל במנין – גם בלימוד במנין יש מעלה עצומה של "שכינתא שריא"[סה] בדרגה גבוהה, כמו שמוסבר בתניא[סו].

שנת תענוג

כמו ששבת היא יום של ענג, "וקראת לשבת ענג"[סז], "אז תתענג על הוי'"[סח], גם השנה הזו צריכה להיות שנה של ענג, של תענוג, כי היא שנה של שבת. מנוחה ותענוג הם לא בדיוק אותו דבר, אבל מנוחת האדם עושה אותו כלי להתענג, רק כשהאדם נינוח הוא יכול לקבל תענוג. כמו שמיד נסביר, המנוחה היא בדעת של האדם – שהוא במצב של מנוחת הנפש. מי שטרוד לא פנוי נפשית לקבל תענוג – תענוג רוחני הוא ודאי לא מסוגל לקבל, וגם התענוג הגשמי שלו הוא מזויף, לא תענוג אמתי. כדי לקבל תענוג אמתי צריך להיות במצב של מנוחת הנפש.

לכן התורה נתנה דווקא בשבת, "לכולי עלמא בשבת נתנה תורה"[סט], והרבי מסביר[ע] שהתורה נתנה מתוך מנוחה. אמרנו ש"כתר תורה" הוא הכתר של התענוג, "רישא דאין" בלשון הקבלה (תענוג במספר סדורי שוה אין, 61). "והחכמה [התורה, 'אורייתא מחכמה נפקת'[עא]] מאין תמצא"[עב] – מכח התענוג בנפש. הרגשת היש של האדם, שהוא מרגיש את עצמו 'יש', היא גופא ההוכחה שהוא לא נח. צריך לנוח מהישות, מהאגוצנטריות של האדם – להיות פנוי לקבל את התענוג של התורה. המנוחה של שנת שמיטה היא מנוחה מיוחדת, מנוחה של שנה שלמה, כולל ימי השבת שבשמיטה, וגם התענוג שבשמיטה הוא סוג מיוחד של תענוג.

אמת: אמונה-מנוחה-תענוג

יש לנו עכשיו סימן – אמת: מאמונה מגיעים לאמת (כפי שעוד יוסבר). קודם כל, שנת שמיטה היא שנה של אמונה – כל מה שהתחלנו לדבר בפרק הקודם על "משא ומתן באמונה". זהו פשט. שנת שמיטה היא גם שנת מנוחה, כפשוט, וגם שנת תענוג, כמו שהסברנו. ראשי התיבות הם אמת – אמונה-מנוחה-תענוג. כל האמת מתחילה מאמונה, "איהו אמת, איהי אמונה"[עג].

כבר אמרנו שמנוחה היא מנוחת הדעת. מאיפה יודעים? אומרים במנחה של שבת, ברעוא דרעוין, "אברהם יגל, יצחק ירנן, יעקב ובניו ינוחו בו". רואים שמי שנח בין האבות, וממילא נעשה כלי לקבל את התורה שלכולי עלמא נתנה בשבת, הוא דווקא יעקב אבינו – עמוד התורה בין האבות[עד]. יעקב הוא התפארת, אבל – כמו שהזכרנו לאחרונה[עה], "אלהי יעקב" היינו הדעת[עו]. הדעת בכלל היא נשמת התפארת[עז] – "משה מלגאו ויעקב מלבר"[עח]. אם כן, המנוחה היא בחינת דעת בכלל, "מפתחא דכליל שית"[עט].

תענוג הוא בדרך כלל בראש השני של הכתר, כמו שהוזכר, אבל יש לו עוד מקום – ספירת היסוד. עיקר התענוג מופיע באבר התענוג. לכן עיקר הזיווג של תלמידי חכמים, להוליד נשמות חדשות – זיווג של שבת[פ] – הוא התענוג של היסוד. למדנו לא מזמן באגרת הקדש בתניא[פא], על התענוג של המשפיע והמקבל – האבא שרוצה ללמד את בנו תורה צריך הרבה תענוג פנימי. המשל שלו הוא זיווג גשמי – ככל שיש יותר תענוג בזיווג יש יותר המשכת הזרע, "זרעא חייא וקיימא". לשם כך צריך מנוחה. בכלל, הזמן הכי מסוגל לזיווג הוא שבת, כי אדם נמצא במנוחה. זו דוגמה שממנוחה באים לתענוג.

אבל עוד לפני הכל צריך אמונה, צריך את הסימן אמת – מתחיל מאמונה, אחריה מנוחה ואז תענוג. לדרכנו, ההסבר שלנו כרגע, האמונה היא הכתר, המנוחה היא הדעת והתענוג הוא כבר היסוד. זו כבר התבוננות שלמה וחשובה, ששנת שמיטה היא שנה בה מתחזקים, לפי הסדר הזה, באמונה, במנוחה ובתענוג.

התכל'ס בסוף היא באמת להוליד נשמות חדשות (מכח האמת, במובן של מימוש-הגשמה-הולדה, שהיא פנימיות ספירת היסוד[פב]). לכן השנה הבאה עלינו לטובה ולברכה, שנת שמיטה, היא שנה של הרבה לידות בעזרת ה' יתברך – הרבה לידות של נשמות גבוהות, נשמות חדשות, נשמות שבתיות.

שנת "ושמח את אשתו"

אמרנו שאמונה היא משא ומתן באמונה, אבל אמונה היא בכלל אמון. יש אמונה שהיא 'עבודה', תפלה, "כתר כהונה", אבל אומרים שהפשט של אמונה הוא אמון. אמון אחד בשני הוא לא רק בעסקים, אלא גם בבית – בין בני זוג גם צריך אמונה. חוץ מהפשט, שבני זוג צריכים להיות נאמנים אחד לשני – בן זוג לבת זוגו ובת זוג לבן זוגה – הכל מתחיל מכתר שם טוב, אמונה.

התכלית של האמונה היא להגיע בסוף לתענוג (דרך המנוחה והמרגוע בין בני הזוג, כפי שאמרה נעמי לכלותיה "ומצאןָ מנוחה אשה בית אישהּ"[פג]). גם לפי ההסבר הרגיל שלנו, שאמונה היא הראש העליון ואחר כך תענוג. כעת מסבירים שיותר גבוה ויותר עצמי, ראש על גבי ראש של "תשורי מראש אמנה"[פד], "מראש אמונה". בסוף מגיע לתענוג של היסוד, שבזכותו מולידים נשמות חדשות.

אם כן, זו גם שנה של "ושמח את אשתו אשר לקח"[פה] – שנה שלמה להיות פנוי לביתו. זהו גם פשט. יש כאלו שבע"ה יתחתנו – יתחתנו מחר בבקר, אז תהיה להם שנה שלמה של שמיטה לקיים את המצוה של "נקי יהיה לביתו". כל אחד ואחד, באיזו רמה פנימית רוחנית, צריך לקחת בחשבון שמחר בבקר, ראש השנה, מתחתנים מחדש – ואז יש לנו שנה שלמה של "ושמח", להיות פנוי. זהו הפשט של שנת שמיטה – אמונה, מנוחה, מתוך מנוחת הדעת, ואחר כך תענוג.

חיבור התענוג הגשמי והרוחני

ברגע שאני שם את התענוג ביסוד יש לי עוד חידוש. אם התענוג הוא רק האין, "רישא דאין", הראש השני של הכתר – הוא לא מורגש, אני מבין שכל התענוג רוחני לגמרי. אבל ברגע ששמתי את התענוג ביסוד, זהו כמו הפשט של ענג שבת, "וקראת לשבת ענג", "אז תתענג על הוי'". "אז תתענג על הוי'" מדגיש את הפן האלוקי, אבל "וקראת לשבת ענג" מדגיש את הפשט, גם בהלכה[פו], שעונג שבת הוא לענג את השבת בבשר שמן ויין ישן – ענג שמתלבש בתוך גשמיות ממש[פז].

כתוב[פח] שבחב"ד לא הדגישו את המצוות של האוכל, הגם שהן מצוות גדולות של ענג בשבת, כי אנו לא ברי הכי. אבל בשנת שמיטה יש שנה של מנוחה, כל כך הרבה מנוחה שגם התענוג בהחלט יכול לבוא לידי ביטוי למטה. זו התכלית של התענוג, "לעשות לו יתברך", לתענוג שלו יתברך, "דירה בתחתונים" – שגם המים התחתונים יתחברו לגמרי עם המים העליונים[פט], שגם התענוג הגשמי יהפוך להיות תענוג רוחני.

זה קשור למה שנסביר בהמשך[צ] – פירוש החסידות ל"בכל דרכיך דעהו"[צא], שגם הדרכים שלך, גם ההנאות והתענוגים שלך, הכל יהיה בגדר של "דעהו", חיבור ויחוד עם הקב"ה. זהו יחוד התענוג שבא בסוף של אמונה-מנוחה-תענוג.

ג. אמת-אמונה-אמת

ערעור האמת מכריח חיזוק באמונה

מוסבר בספרי החסידות[צב] שיש הנחה ראשונה של אמת. אחריה בא משהו שסותר את ההנחה הזו, מעלים על האמת – עכשיו אני כבר לא בטוח. לאחרונה[צג] דברנו הרבה על ודאות לעומת אי-ודאות. בהתחלה יש ודאות. ילד שמקבל חינוך נכון מתחנך על הרבה אמתות ופשוט אצלו שהן ודאיות, אמת ודאית. אבל יכול להיות שהוא מתבגר והוא שומע דברים אחרים, קורא ספרים ורואה סרטים באינטרנט וכל מיני מרעין בישין, ר"ל, ואז הוא מתחיל לקבל ספקות. הספקות לאו דווקא הופכים אותו ללא מאמין, חלילה, אבל ודאות האמונה שלו נפגמת. האמת הראשונה שלו, שהיתה מונחת אצלו כהנחת יסוד, פתאום לא כל כך פשוטה. אדרבא, כעת הוא מבין שעליו להתחזק באמונה.

אם האמונה היתה בדבר ודאי לגמרי, ללא כל עוררין שבעולם, לא היה צריך להתחזק. כתוב[צד] שבדבר שאתה רואה במו עיניך אינך מסופק כלל וכלל, לא ספק ולא ספק ספיקא, ואז גם לא צריך להתחזק באמונה. קודם הענין היה ברור, וכעת נעשה מטושטש – צריך ללכת להתחזק, לקנות זוג משקפים חדש עם מספר יותר גבוה כדי לראות את הדברים נכון. אני קצת מרחיב מאיך שכתוב. בפירוש כתוב שיש אמת ראשונה שמתערערת על ידי 'פאָרשטעל' (כיסוי) – בא איזה פארשטעל שמעלים על האמת הראשונה, ואז צריך אמונה.

בדרך כלל אומרים שהזכר הוא אמת והנקבה היא אמונה ("איהו אמת, איהי אמונה", כנ"ל), שני עמודים, אבל לפעמים כתוב שכאשר האמת מתערערת היא גופא חייבת להפוך לאמונה. קודם הדבר היה אמת, לא צריך להאמין בדבר אמתי, וכעת אני צריך להאמין בו. המצב הראשוני הוא ודאי והמצב השני הוא לא-ודאי, אבל האי-ודאות היא אמונה.

ירידה צורך עליה

בשביל מה טוב ערעור האמת שדורש מעבר לאמונה? מה יהיה אחר כך? מה התכל'ס? "אמת מארץ תצמח"[צה]. האמונה היא הארץ, המלכות, סוד השביעית – שבת הארץ. אחרי שנה שלמה של חיזוק באמונה צומחת אמת.

כשאמרתי קודם שיש איזה פארשטעל על האמת הראשונה וצריך להתחזק – ההתחזקות היא לא באמת שהתערערה. במדה מסוימת אבדתי את האמת. במה אני צריך להתחזק? באמונה – שאף על פי כן, למרות הכיסוי והערעור, אני מאמין. שוב, בשביל מה זה טוב? בשביל מה שיצמח מהענין אחר כך – "צמח שמו ומתחתיו יצמח"[צו], מלך המשיח שבא באמת במוצאי שביעית, כמו שהסברנו קודם.

כלומר, יש סדר של אמת-אמונה-אמת. האמת השניה כמו זיווג שני, או כמו טבע שני של אדם (כידוע[צז] הרמז, טבע שני בגימטריא אמת). דווקא האמת השניה נקראת אמת לאמתו.

למה התהליך הזה דומה? לפירוש המפורסם של הבעש"ט[צח] על "האשה נקנית בשלש דרכים – בכסף, בשטר ובביאה"[צט]. "כסף" הוא ההתעוררות הראשונה, בה ברור שהדבר הוא אמת. אחר כך ה' לוקח ממני את הודאות, ואני נשאר רק עם "שטר". מחד, השטר הוא אותיות התורה. מאידך, לעניננו, השטר הוא האמונה שלי בה' שאיני רואה אותו – אני צריך להאמין באמתות התורה, אבל זו לא אמת אלא אמונה. בסוף התכלית היא "אמת מארץ תצמח", ה"ביאה", הזיווג עצמו. מתוך החיזוק באמונה האמת צומחת מתוך הארץ – מגיע יחוד וזיווג, שהוא התענוג, זוכים להוליד נשמות חדשות.

הלימוד מנסי ראש כל המאמינים

מאיפה לומדים בחסידות את הסוד של אמת, אמונה ובסוף אמת לאמתו? מאברהם אבינו, ראש כל המאמינים, ראש כל אנשי האמת. דרך אגב, "אנשי אמת"[ק] זהו תנאי להיות שופט בעם ישראל – הולך יחד עם "שונאי בצע", ה"שם טוב" עליו דברנו בהתחלה.

כתוב שראשית דרכו של אבינו הראשון היא היציאה חי מכבשן האש. נמרוד, אמרפל, הפיל אותו לכבשן האש – והוא יצא חי. רש"י מביא[קא] במלחמת המלכים שעדיין לא כל באי עולם האמינו בסיפור הזה – הוא נחשב כאגדה. חושבים שבזמן-אמת כולם מאמינים במה שכתוב בעיתון, אבל מתברר שלא – גם אם יוצא משהו נסי ופלאי בזמן אמת (כמו השנה הזו, תהא שנת פלאות בכל[קב]) יש מפקפקים. לכן צריך להחדיר את האמת, שיאמינו. אני מבין שאחרי כך וכך דורות אפשר לפקפק – אפשר לפקפק בבעל שם טוב, עד שיש כמה אנשים טפשים, אפשר לומר, שמטילים ספק אם היה אחד כזה. אנחנו מספיק קרובים כדי לדעת שהיה אחד כזה, אבל היה כבר לפני מאה שנה מי שכתבו שלא מאמינים – עדיין, גם אז, עבר זמן מהבעל שם טוב. פלא איך אפשר לומר בזמן אמת שאיני מאמין שדבר קרה... אך כך רש"י כותב בפירוש, שהיו שלא האמינו. אחר כך היה הסיפור של חמשת המלכים שברחו, "הרה נסו", כל אחד נס לאיזה הר, ונפלו לתוך החמר. מלך סדום, שנבלע באדמה, בחמר – יצא חי. כותב רש"י בפשוטו של מקרא שאחרי אותו נס האמינו למפרע גם בנס של אברהם – אם מלך סדום יצא חי מהחמר יתכן גם שזרקו אותך לכבשן האש ויצאת חי.

שואל הרמב"ן: איני מבין. אדרבא, לפני כן סיפור אברהם אבינו היה נס. עכשיו, כשקרה משהו דומה אצל מלך רשע אחד, מלך סדום, מתחילים להאמין באברהם למפרע? לי כזה סיפור היה מחליש את האמונה – קודם האמנתי בלב שלם שקרה פה נס, שיש הקב"ה שיכול לחולל נסים ונפלאות ממש. למי הוא עושה נס? למי שמוצא חן בעיניו, צדיק אמת. מה פירוש שבזכות מלך סדום, הקליפה הזו שיצאה מהחמר, אני מאמין באברהם למפרע?!

כדי לענות אומרים בחסידות – ווארט, כמובן – שדווקא הסיפור של מלך סדום הוא המעבר מהאמת לאמונה: עבור מי שראה והאמין בזמן אמת, הנס היה משהו מוחשי – אמת ראשונה, שהיא אמת של קטנות. כמו שנסביר, זו אמת של רחל הקטנה, "שם הקטנה רחל"[קג]. אחר כך מלך סדום ערער את האמת הראשונה – הסיפור שלו הוא הפארשטעל על האמת הראשונה. כעת, בשביל עדיין להאמין דווקא בהבדלה בין אברהם אבינו למלך סדום, צריך אמונה – על כך כתוב ש"האמינו באברהם למפרע". כך מתורצת קושית הרמב"ן – קודם זו היתה אמת, והאמונה למפרע היא בעקבות התערערות האמת. זהו ווארט, אבל יפה.

מה נשאר? מי שרצה להאמין, צריך כעת להאמין שיש הבדל עצום ומהותי בין מה שקרה לאברהם אבינו למה שקרה למלך סדום. הצלת מלך סדום היא סיפור בו ה' לוקח אדם רשע ועושה לו משהו שדומה לאדם צדיק, נס הצלה, וממילא מקבלים את הרושם שזהו דבר טבעי – מלך סדום יצא מהחמר ואברהם יצא מהאש. זו דוגמה שההשגחה הפרטית בכוונה מכוונת מעמידה מסך על דבר שהיה פשוט, כדי להרוס את האמת הראשונה, את הכסף הראשון, ולהפוך אותו לשטר – כדי בסוף לזכות להגיע לביאה האמתית, אמת לאמתו. היחוד של האמת השניה כבר קורה בהעלם בשנת השמיטה ומתגלה ברוב עוצמה וברוב הדר תיכף במוצאי שביעית.

סיכום

זו התבוננות חשובה מה קורה ובמה צריך להתבונן ולעבוד בשנת השמיטה. התחלנו, בתור הקדמה לשנת השמיטה תשפ"ב, לדבר על ודאות ואי-ודאות, שהן בעצם המעבר מאמת לאמונה. אבל תכלית התהליך, בסופו של דבר, היא "צמח שמו ומתחתיו יצמח" והוא יבנה את בית ה', היכל ה'.

אם כן, אמרנו כאן עוד שתי נקודות: נקודה אחת, עצם הרמז של אמונה-מנוחה-תענוג ראשי תיבות אמת – זו האמת של השמיטה. הפשט הוא ששמיטה היא שבת, היא קרקע וקרקע היא אמונה[קד]. אבל יש שם גם את האמת, אמונה-מנוחה-תענוג. אחר כך הסברנו את הווארט ששמים על האמת הודאית מסך, כדי שהתעלמות האמת תכריח אותי להתחזק באמונה. ככה באים ל"אמת לאמתו".

מקרקע האמונה עולים ספיחים בשביעית – והם מותרים. זו האמת שעתידה לצמוח בכל עוצמתה תיכף ומיד במוצאי שביעית, בהקהל, שכבר מרגישים בתוך השביעית. זו האמת לאמתה שצומחת מתוך האמונה. זהו בעצם הרמז של אמונה-מנוחה-תענוג ר"ת אמת – זו כבר אמת. אדרבא, זו האמת בבחינת אין עדיין, שהיא המקור האמתי – "חביון עז העצמות" שבתוך רדל"א, כח האמונה. זו השלמת הרעיון הקודם.

אמרנו הערב כמה נקודות, שכל אחת צריך להרחיב – אומרים רק בשביל לפתוח, לפתוח שנה חדשה, שנה של שמיטה.

ננגן עוד ניגון של הצמח צדק – "ימין הוי'".

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• עיקר השמיטה הוא חיזוק האמונה – עליה לאמונה בזכותה יבוא משיח.
• שש שנים האדם "מאמין בחי העולמים וזורע" ובשמיטה הוא 'מאמין בחי העולמים ואינו זורע'.
• שש שנים האדם מאמין שה' "עוזר ומושיע" לעבודתו שלו (אמונה במדרגת חיה) ובשמיטה מאמין שה' "מגן" ללא כל עשיה מצדו (אמונה במדרגת יחידה).
• תכלית השמיטה היא לזכות ל"כתר שם טוב"
• כתר כהונה, כתר תורה וכתר מלכות הם כנגד תפלה (ביטוי אמונה), תורה (חוית התענוג) ומצוות (בטול הרצון) ו"כתר שם טוב" הכולל אותם ועולה על גביהם הוא עוד דרגה של אמונה – משא ומתן באמונה.
• מהותו העצמית של האדם, אמונתו העצמית, מתבטאות במשאו ומתנו עם הבריות.
• גם בית המקדש זקוק ל"כתר שם טוב", נקיון-כפים משחיתות, ואם לא כן הוא חרב – "אם הוי' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו".
• התנהגות ביושר היא קידוש השם הכי גדול – והיא שתביא את המשיח.
• השביתה בשמיטה נועדה לטהר את המשא ומתן של שש השנים.
• תכלית מנוחת השמיטה היא 'שינוי ראש' – בשנת השמיטה יש להקדיש זמן רב ללימוד תורה.
• שנת השמיטה היא שנה של אמונה, מנוחה ותענוג – ר"ת אמת – כנגד כתר-דעת-יסוד.
• תענוג אמתי אפשר לקבל רק מתוך מנוחת הנפש.
• מנוחה מהאגוצנטריות מאפשרת קבלת תענוג אלקי.
• התענוג מרבה את ההולדה – שנת שמיטה היא שנה של ריבוי לידות.
• "כתר שם טוב" בבית הוא האמון בין איש ואשתו – ממנו זוכים לתענוג והולדה בקשר.
• שנת שמיטה היא שנה של "נקי יהיה לביתו שנה אחת ושמח את אשתו".
• עבודת השמיטה היא "בכל דרכיך דעהו" – חבור התענוג הרוחני והתענוג הגשמי.
• ראשית החינוך היא ודאות של אמת.
• ערעור האמת בתהליך ההתבגרות מצריך התחזקות באמונה.
• כיסוי האמת (הודאות) הדורש אמונה (מתוך אי-ודאות) הוא "ירידה צורך עליה" – כדי להגיע ל"אמת מארץ תצמח", אמת בוגרת ומבוססת יותר.
• מכח "אמת מארץ תצמח" בשביעית זוכים לביאת המשיח, "צמח שמו ומתחתיו יצמח", במוצאי שביעית.