דיבורים מלב אל לב

כ"ט כסלו תשפ"ב – רשימת הרב

קדושת לוי וקול שמחה לפרשת ויגש

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

בע"ה

אור וחשך בשכל

על הפסוק "והנה עיניכם רֹאות ועיני אחי בנימין"[ב] כתב הקדושת לוי:

דהנה מורי ורבי הצדיק מורינו דוב בער אמר שכמו שיש אור וחושך בעולם כך יש בשכל האדם אור וחושך עד כאן דבריו.

הרב המגיד ממעזריטש נ"ע הסביר כי יש בשכל האדם אור וחשך. אין הכוונה ששכל הוא אור (כשם ספרו של רבי אברהם אבולעפיא, "אור השכל") ומצב של העדר-הבנה הוא חשך – בכך אין חידוש, שהרי כבר שלמה המלך כתב "וראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החשך. החכם עיניו בראשו והכסיל בחשך הולך..."[ג]. כוונת הרב המגיד היא שגם בשכל עצמו יש שכל 'מואר' ויש שכל 'חשוך'.

מהו ההבדל? השכל המואר הוא שכל לשון הסתכלות – שכל שתכליתו "לאסתכלא ביקרא דמלכא ולא יתיר"[ד], בלי שום פניה לגרמיה. לעומתו, השכל החשוך הוא שכל לשון "שׁכֹלתי שכלתי"[ה], וכן שׂכל לשון סכלות, של מי שנאמר בו "לא יחפוץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות לבו"[ו], כאשר ברצונו ב"התגלות לבו" (החויה האישית, "לגרמיה") הוא מאבד-משכל את השכל האמתי (הזרע הוא אור העינים[ז], ואבודו-שכולו מחשיך את העינים).

דבור מאיר

מה יעשה מי ששכלו חשוך, ואינו מצליח לראות את "האור כי טוב"[ח] בתורה שהוא לומד ובהסתכלותו במציאות? ממשיך רבי לוי יצחק ומוסיף על דברי רבו:

אך כששומעים דבורים יוצא מפי צדיק נזדכך השכל ויאירו עינים. וזהו כי עיניכם הרואות ועיני אחי בנימין, שעיניכם מאירות ונזדכך השכל שלכם מחמת כי פי המדבר אליכם שמדיבורו של הצדיק נזדכך השכל השומעים דבריו.

יוסף אומר לאחיו שמכח דבור פיו אליהם "עיניכם רֹאות ועיני אחי בנימין"[ט], השכל מואר והעינים מתחילות לראות[י] – דבור הפה, היוצא מפי צדיק[יא], מאיר את אור השכל[יב] ואת אור העינים[יג].

והנה, הדבור הראשון של ה' הוא "יהי אור"[יד] – האור הבוקע מתוך החשך שקדם לו, "כברייתו של עולם, ברישא חשוכא והדר נהורא"[טו] (סוד המלך הדר, ראשית עולם התיקון, לאחר החשך של ז מלכין דתהו דמיתו). "יהי אור" עולה "דְבַר הוי'"[טז] (ראשית וכלל דבורו של ה'), רמז להוראת עלי לשמואל (הקטן) שכאשר ישכב וישמע את קול הקורא יענה: "דַבֵּר הוי' כי שֹמע עבדך"[יז]. שמואל שמע את קולו של עלי (שעל כן בא לברר שוב ושוב האם קרא לו), אך עלי הבין שה' הוא הקורא לנער בקולו שלו[יח] – קול הוי' מתעבר-מתלבש בקולו של עלי (והרמז: הוי' עלי עולה קול), רבו של שמואל (כ"שכינה מדברת מתוך גרונו"[יט]). אז יכול להתקיים בשמואל "שֹמע [עבדך]" בשמיעה והבנה פנימית (דערהער בל"א), האור שבשמיעת הדברים דווקא (מפי רבו, מפי ה', בהכנעה אמיתית של "עבדך").

"ויגש אליו יהודה" – לעצמיותו

אכן, לדבורו מאיר השכל והעינים של יוסף קדם דבורו של יהודה אליו – "ויגש אליו יהודה". הרבי ר' בונם מפרשיסחא מסביר כי "אליו" בפסוק אינו מוסב על יוסף אלא על יהודה עצמו – "שיהודה נגש אל עצמיותו". תוכן הענין מוסבר בכמה גוונים, לאור אופני הסבר שונים במדרש לגישת יהודה:

שלש דעות במדרש[כ] לגבי "ויגש" – אם היתה זו גישה למלחמה, לפיוס או לתפלה. אבל, אומר הרבי ר' בונם[כא], המשותף לכולם שהאדם צריך לעשות אותם מעצמיותו – באופן מלא ושלם, ולא מהשפה ולחוץ (או אפילו באופן חלקי ו'יוצא ידי חובה') – ואז הם פועלים כדבעי. כך, יהודה נגש לעצמיותו שלו ולכן פעלו דבריו על יוסף.

הוא מוסיף^כ, באופן קצת מפתיע, שדווקא מי שנגש לעצמיותו מסוגל לבטא את דבריו במשקל ובמדה, מכל הכיוונים ובכל האופנים שבנפשו – במעין שלמות עצמית[כב] שכוללת הכל (בעוד מי שלא מדבר מעצמיותו "רוחו יוצא באין מעצור, ובלי דעת ידבר", באותה מדה חלקית ומסוימת, גם אם מרגשת, בה הוא עומד באותו רגע).

את דברי רבי בונם קושר בעל הבית ישראל[כג] לאופי הדבור של יהודה. הוא אומר שגישת יהודה לעצמיותו, שבאמירת "מה נאמר... מה נדבר ומה נצטדק האלהים מצא את עון עבדיך" הגיע לוידוי מלא (תכונתו העצמית, כאמור בלידתו "הפעם אודה"[כד], וכפי שהתקיים בו "יהודה הודה ולא בוש"[כה]), מתבטאת בדבור היוצא מן הלב, כשפיו ולבו שוים לגמרי ("ויגש אליו יהודה" ס"ת שוה, כידוע[כו]). כשיהודה מדבר באופן הזה הוא פועל גם ביוסף לדבר באותו אופן – "כי פי המדבר", "כפי כן לבי"[כז].

נרנח"י בדבור מלב אל לב

עולה מכל הנ"ל כי הסדר כאן הוא שראשית יוצאים הדברים מהלב המבין של המדבר, דרך פיו השוה ללבו, ואזי מגיעים ללב השומע[כח] – "דברים [בפה] היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב ופועלים את פעולתם"[כט]. הדברים הללו עולים מן הלב של השומע ופעולתם היא להאיר את שכלו ואת עיניו.

הלב של המשפיע-הצדיק, ממנו יוצאים הדברים החמים, הבל להב הלב, הוא מקום משכן היחידה שבנפש (השורה בלב דווקא, כמבואר בדא"ח[ל]).

הפה שלו, המבטא את הדברים בשלמות ובשוה לחום הלב, הוא בסוד החיה, כתרגום הפסוק "ויהי האדם לנפש חיה"[לא], "לרוח ממללא".

הלב של המקבל, אליו נכנסים הדברים, היינו בחינת הרוח – רוח החיים הכוללת את כל רגש הלב, המתעורר והמתפעל מהדברים שנכנסו אליו.

מהלב עולים הדברים להאיר השכל – אור הנשמה שבשכל.

ומשם הם באים להאיר את העינים, ב"אור כי טוב" גשמי ממש להביט על המציאות החיצונית. נפש היא לשון ריבוי (כמשמעות השרש בארמית) והמגמה היא לראות את האחדות האלקית בריבוי המציאות דווקא (על דרך "שבעים נפש"[לב], לשון יחיד[לג], שנאמר ביעקב, הזוכה ל"עין יעקב"[לד], הרואה בכל רק ברכה-טוב-חיים[לה] של אחדות אלקית).