'וינגע הוי׳ את פרעה נגעים גדלים'

ב. חלק הזהר: "וינגע הוי׳ את פרעה נגעים גדלים"

עשר מכות לפרעה וביתו מהמלאך על פי דבר שרה אמנו

כל מה שאמרנו קשור לקטע בזהר של פרשת השבוע, פרשת תזריע, עם ביאור של רבי לוי'ק, רבי לוי-יצחק, האבא של הרבי, על שמו נקרא הבר מצוה. הזהר הוא הסודות העמוקים של התורה, ורוב רובו הוא גילוי סודות התורה דרך סיפורים.

כאן[ב] הסיפור הוא שרבי אלעזר, בנו של רשב"י, הולך בדרך כדי לראות את אביו – הולך לאבא שלו, רשב"י. מתלוה אליו בדרך חבר טוב, אולי החבר הכי טוב שלו – רבי אבא. רבי אבא אומר לרבי אלעזר, אנחנו הולכים בדרך, אבל לא נבזבז את הזמן – ננצל את הזמן, נאמר דברי תורה.

אז רבי אלעזר פותח – רבי אבא מזמין את דברי התורה, אבל רבי אלעזר הוא שפותח – בפסוק שאברם אומר לשרי (עוד לפני שקבלו את השמות אברהם ושרה). הרי ה' אמר לאברהם "לך לך מארצך וגו' אל הארץ אשר אראך" ואז אברהם מגיע עם שרה לארץ, אין להם ילדים, ובהשגחה פרטית ה' עושה צרה – יש רעב בארץ, ובעל כרחם הם חייבים לרדת למצרים. צריכים לצאת מארץ ישראל, הארץ המובטחת, שזה עתה הגיעו אליה בצווי ה', ונאלצים לרדת. אז הם מתקרבים למצרים, שהם שטופי זימה ולא רגילים באשה יפה, ואברהם מתחיל לחשוש מה יהיה כאשר יראו את שרה האשה היפה. אז הוא אומר לה – "אמרי נא אחתי את למען ייטב לי בעבורך וחיתה נפשי בגללך". אברהם ושרה משחקים אח ואחות, והמצרים רואים את יפיה של שרה ושהיא ראויה למלך, "ותֻקח האשה בית פרעה".

אחר כך כתוב "וינגע הוי' את פרעה נגעים גדֹלים ואת ביתו על דבר שרי אשת אברם". בפסוק הזה מופיע פעמיים שרש נגע, וזו ההופעה הראשונה שלו בתורה (במשמעות של נגע-מכה).

לפי הרד"ק יש בשרש נגע שני ענינים שונים – כמובן, חייב להיות ביניהם קשר, כי שניהם מאותו שרש, אבל לפי פשט התנ"ך (לפי הרד"ק) הם שני דברים שונים – נגיעה ונגע, כמו נגע צרעת (אך יש לומר שנגע היינו נגיעה חזקה למדי, מכה, נגיעה שיש בה פגיעה, לא נגיעה קלה שיכולה להיות גם נעימה). לכן הזהר מספר סיפור זה בפרשת נגעים.

לפי הכלל ש"הכל הולך אחר הפתיחה", כל הנגעים בעולם יוצאים מהפסוק הזה בספור של אברהם ושרה ומה ש"וינגע הוי' את פרעה נגעים גדֹלים ואת ביתו על דבר שרי אברם". מה הכוונה "על דבר שרי"? שהיא אומרת למלאך 'הך', והוא עושה בדיוק מה שהיא מצוה אותו, על פי דבורה, הכל "על דבר שרי אשת אברם".

הזהר מוסיף כאן, לא פחות ולא יותר, שהיא אמרה למלאך עשר פעמים להכות, וממילא פרעה קבל עשרה נגעים, וזה לסימן – כלומר הכנה שלה – לכל עשר המכות שהיו אחר כך לפרעה ומצרים. עוד יותר מזה, גם מה שנאמר לעתיד לבא "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" – גם יהיו מכות, ואפילו כפלים מכות, מכות באין ערוך – וגם לכך שרה היא שהכינה את השטח, אומר הזהר. היא אמרה עשר פעמים "הך" (כאשר ך פשוטה עולה 500, אזי הך עולה שרה [עשר פעמים הך-שרה עולה 5050, 100 במשולש, שלמות של 10 פעמים 10]) וכך הוא הכה. הדבר רמוז בכך שבבטוי "וינגע הוי' את פרעה נגעים גדֹלים" יש ה אותיות במלה "נגעים" ו-ה במלה "גדלים", עשר אותיות כנגד עשרת הנגעים, עשר מכות.

נגע ונגיעה שלילית

הרד"ק כותב שנגעים ונגיעות הם ענינים שונים, אך כותב גם שרוב הנגיעות בתנ"ך הן לרעה (כגון "כאשר לא נגענוך", "לבלתי נגעך", "הנגע באיש הזה") – קשר בין נגעים לנגיעות. יש רק כמה פעמים בתנ"ך שיש נגיעות טובות. בקבלה וחסידות כולם מכירים את הביטוי "נוגע ואינו נוגע" – "מטי ולא מטי" בלשון הזהר והאריז"ל, משהו גבוה, כנגד החיה שבנפש. קשור עם האמונה בבריאה, חוית חידוש הבריאה בכל רגע בדרך של "נוגע ואינו נוגע".

לכאורה נגיעה היא משהו טוב. למה רוב הנגיעות הן היפך הטוב? כשאומרים שמשהו נוגע לי – אכפת לי מאותו דבר – יכול להיות טוב מאד, מצוין. אדרבא, מי שהוא אפאתי, שלא נוגע לו שום דבר – הוא במצב נפשי גרוע ביותר. מצד שני, גם היום כשאומרים שיש לאדם נגיעה במשהו, הכוונה היא בדרך כלל למה שנקרא בלועזית אינטרס. אינטרס יכול להיות טוב, אבל בדרך כלל אינטרס, נגיעה – כמו שאומרים בחסידות שיש לי 'נגיעה' במשהו, כמו שאומרים שיש לי 'פניה' במשהו – הם לא דבר טוב.

נגיעה חיובית – "אשר נגע אלהים בלבם"

רואים שהשרש נגיעה הוא משהו מאד היולי – יכול להיות מאד לא טוב, אבל גם יכול להיות מאד-מאד טוב. באיזה פסוק הכי חשוב בתנ"ך יש נגיעה לטובה? כששמואל הנביא מושח את שאול להיות המלך הראשון של עם ישראל, כתוב "וידבר שמואל אל העם את משפט המלֻכה" ("משפט המלכה" עולה תענוג, חיה [חדוה] ברבוע, סוד "נוגע ואינו נוגע" הנ"ל. צריך להיות תענוג גדול מאד במשפט המלוכה, ואזי העם שמח מאד מאד בקיום מצות העמדת מלך) – הוא מסר את משפט המלוכה, אחרי שהוא משח את שאול ואמר להעם הוא שהמלך – ואז "וישלח שמואל את כל העם איש לביתו. וגם שאול הלך לביתו גבעתה" ואז כתוב "וילכו עמו החיל אשר נגע אלהים בלבם". זו הפעם היחידה, העיקרית, בתנ"ך שיש נגיעה כמו שאנחנו רוצים – שהדבר כל כך נוגע עד שהולכים למסור את הנפש למשהו או למישהו בגלל ש"נגע אלהים בלבם".

מה ההמשך? שהיו שם בני בליעל, ש'לא שמו' (כמו שאומרים היום) לא על שמואל ולא על שאול, ואמרו "מה יושענו זה", מה האברך הזה יכול לעזור לנו. יש מפרשים מסבירים שצפו לממשלה חילונית, ככל הגוים, והן ראו שהוא הולך להיות ת"פ של שמואל, שהוא דוס. כך אומרים המפרשים, שראו שכנראה הולכת להיות כאן ממשלה דתית, ובכך אין לנו ענין כלל – לא זה מה שבקשנו, לא זה מה שרצינו. לכן אמרו "מה יושיענו זה, ויבזהו, ולא הביאו לא מנחה" – לא הביאו מתנה ל'קופת הרב' כנהוג וראוי. כל מי שהיה צריך להתקשר למלך היה צריך גם להביא לו מנחה, כתוב.

איך הגיב שאול, המלך הטרי? "ויהי כמחריש", הוא שתק, מחל על כבודו (כבר לא הנהגה מלכותית, שהרי "מלך שמחל על כבודו אין כבוד מחול", שכבודו אינו שלו אלא שהוא כבוד שמים וכבוד עם ישראל כולו).

אחר כך היה הסיפור של אנשי יבש גלעד, הוא הציל את בני ישראל, ואז כולם נהרו אחריו והכתירו אותו למלך. מכאן המפרשים מסבירים שבשביל ה"עמך" לא מספיקה הכתרה מן השמים – צריכה איזו הצלחה מורגשת בארץ – ואז כולם מקבלים את המלך. בכל אופן, מי לא זקוק לאות ומופת בארץ, רק שומע משמואל שזה המלך בו ה' בחר ודי לו בכך? אנשי חיל אשר נגע אלקים בלבם. אם כל מה שה' אומר נוגע בלב שלי, גם איני זקוק לאות ומופת בגשמיות, בעולם הזה, שהוא גבור שלוחם ומנצח מלחמות. מספיק לי מה ששמואל אמר בשם ה', ואם נגע אלקים בלבי אני הולך אחרי שאול – אני נדבק בו, אני מתמסר אליו, מוכן למסירות נפש ממש בשביל המלך. כך צריכים להיות חסידים.

כאן סיפור מאד יפה מה בין חסידים ללא-חסידים. חסידים הם מי ש"נגע אלהים בלבו", וממילא הוא הולך במסירת נפש אחרי המלך בלי שום מופת, מי ששמואל אמר שהוא הרבי, הוא המלך. בכל אופן, הכל היה מאמר מוסגר למושג נגיעה, והנושא של פרשת שבוע הוא נגעים.

חכמה ובינה – נשמה וגוף – אברהם ושרה

היינו באמצע הספור של הזהר, שרבי אלעזר פותח בדברי תורה בפסוק "אמרי נא אחתי את" עד שמגיע לפסוק "וינגע הוי' את פרעה נגעים גדלים על דבר שרי אשת אברם". אחר כך, בסוף הסיפור, רבי אבא – שעורר את כל דברי התורה – גם מוסיף, שכמו שרבי אלעזר אומר שעשר המכות ששרה נתנה לפרעה הן הקדמה והכנה לעשר המכות של יציאת מצרים, כך גם יהיה וביתר שאת כאשר יקוים היעוד של "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות". כל זה מתאים לכך שעל פי קבלה היחס בין שני חברים אלה הוא חכמה ובינה, איש ואשה, שהם נשמה וגוף.

קודם נאמר סוד ויסוד גדול מאד בקבלה, בכתבי האריז"ל[ג] – סוד שנגלה בר"ת: שרש, נשמה, גוף, לבוש, היכל. זה אחד מיסודי היסודות של הקבלה, ש-שנגלה הם כנגד קוצו של י וארבע אותיות שם הוי', השם המיוחד. 'שרש' היינו שרש הנשמה, לא כפי שהארה ממנה יורדת להתלבש ולהאיר בגוף – השרש הוא קוצו של י, הכתר; הנשמה – החלק שיורד להתלבש ולהאיר בגוף – הוא ה-י שבשם, בחינת אבא. הגוף הוא בחינת אמא, ה עילאה. על הגוף יש לבוש, שהוא כמו המלה מדים, לשון מדות – לבושים, רגש, אהבה ויראה, ה-ו שבשם. ההיכל, הבית, הוא ה תתאה, המלכות:

קוצו של י	שרש
י	נשמה
ה	גוף
ו	לבוש
ה	היכל

רמז זה הוא מיסודי היסודות של חכמת הנסתר. עיקר החידוש הוא שהייתי חושב שהגוף הוא משהו מאד למטה והנשמה מאד למעלה, אך כאן יוצא שהנשמה והגוף סמוכים זה לזה, ושניהם במוחין – הגוף הוא לא במדות אלא בשכל – הנשמה היא מוחין דאבא והגוף מוחין דאמא. הגוף הוא כמו "גופא דאורייתא", מוחין דאמא, על דרך תלמוד בבלי. הנשמה היא מוחין דאבא, על דרך תלמוד ירושלמי. זה שכל וזה שכל, זה נשמה וזה גוף, מוחין דאבא ומוחין דאמא.

"אין קורין אבות אלא לשלשה", והאבא הראשון הוא אברהם אבינו והאמא היא שרה אמנו, הם נשמה וגוף. מי המציאותית? שרה כמובן. גוף הוא שכל מציאותי, ונשמה היא שכל מופשט. שכל מציאותי נקרא גוף. מי מחבר בין אבא ואמא? הדעת. לכן בר-המצוה, כשהוא מקבל דעת, יש לו את היכולת לחבר בין הנשמה והגוף. החתונה שלו בבר מצוה היא מה שהוא מחתן ומחבר את החכמה והבינה.

רבי אלעזר ורבי אבא – חכמה ובינה

שני אלה, הבן של רשב"י והתלמיד המובהק שלו – רבי אבא הוא הסופר שכתב את ספר הזהר – הם החכמה והבינה בין תלמידי רשב"י. הבן הוא החכמה והסופר הוא הבינה, והם הולכים יחד – "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין". כך מסביר רבי לוי'ק, האבא של הרבי, את הסיפור. רבי אבא עורר את דברי התורה, אתערותא דלתתא. רבי אלעזר פתח, ורבי אבא שוב המשיך.

למה רבי אלעזר פתח בפסוק "אמרי נא אחתי את" (ואחר "וינגע הוי' את פרעה וגו'")? מסביר רבי לוי'ק שפתח בפסוק זה כי הוא מדבר עלינו בעצמנו. אנחנו הולכים לרשב"י, שהוא הדעת, כמוסבר בקבלה. רבי אלעזר הוא החכמה, רבי אבא הבינה, והולכים לקראת הדעת – לקראת יחוד אבא ואמא, הנשמה והגוף (היחוד שהבר מצוה מסוגל כעת ליחד).

דעת – "לחיות עם הזמן" בדברי תורה שקשורים למצב ולזמן

מה הדבר הראשון שלומדים מכאן, ושייך לכל אחד ואחד? דעת בעניני תורה – לפי הפירוש ששמענו קודם, שצריך להתחתן עם התורה – "דעת תורה" היא שדברי התורה שאתה הוגה ואומר מתאימים לגמרי את הסיפור, את המציאות, בה אתה חי. אנחנו יודעים את הכלל מאדמו"ר הזקן שיש ענין גדול "לחיות עם הזמן", להרגיש שכל מה שקורה אתי קשור לפרשת השבוע או למה שאני לומד בקביעות. לראות את החיים שלי בפרשה. יש ענין גדול לראות איך השיעור הקבוע שלי קשור למה שקורה לי בחיים. אבל יש יותר מזה, שאני הולך לדבר איתך – צריך להבין מי אני ומי אתה, לאן אנחנו הולכים ומה אנחנו עושים, ולבחור פסוק מהתנ"ך או משנה בתורה שבעל פה שמתאים למה שקורה.

מי שעשה זאת הכי הרבה הוא רבי לוי'ק עצמו, שכל מה שקרה לו קשר לתורה[ד]. בן גילו הוא הרוגאטשובר, שעשה אותו דבר בנגלה – כל מה שקרה לו בחיים קשר לתורה. כל הזהר הוא כך, אבל בקטע הזה – לפי פירוש רבי לוי'ק – מאד בולט שמדברים דברי תורה שהם בקשר למציאות. זה נקרא שאתה תלמיד חכם אמתי – לא רק שאתה בקי, יודע הלכה, אלא שאתה יכול לומר את הווארט שבדיוק תואם את המציאות של מה שקורה, ויותר מכך, תואם את הקשר ביני ובינך.

למה אומרים זאת? כי כל הענין של המשפחה הברוכה שלנו, שלוי-יצחק הוא הבכור, הראשון בין הילדים, הם משפחה של שלוחים. בשליחות פוגשים נשמות וצריך ללמד תורה. כל דבר הוא מענין אם מלמדים אותו נכון, אבל מי שבאמת חכם וחונן בדעת – "אתה חונן לאדם דעת" – מדבר על מה ששייך למציאות העכשוית. לא צריך כל כך לחשוב, זה נופל אוטומטית. לא צריך כל כך להבין, שאני חכמה ואתה בינה – כפי שכאן רבי אלעזר הבין שאני אברהם ואתה, רבי אבא, שרה, אני לוי ואתה יצחק כנ"ל – ולכן צריך לפתוח בפסוק "אמרי נא אחתי את".

יש כאן עוד מסר מאד חשוב לגבי שליחות, שבכל שליחות – כך הרבי מסביר על דברי אביו – כאשר יורדים למצרים, ערות הארץ, מקום שליחות קשה, קודם כל, אם יש זוג שיורד, כמו זוג של שלוחים שנוסעים להודו, או לכל מקום לעשות שליחות ולקרב יהודים, תנאי להצלחת הזוג בשליחות הוא קודם כל להרגיש שאנחנו אח ואחות. עוד לפני שאנו איש ואשה – לחזור למקום בו אנו אח ואחות.

שוב, זוג שלא בקטע של שליחות, שיהיו איש ואשה עם כל המשמעות. אבל זוג שכעת יורדים למצרים צריכים להיות אח ואחות.

רכוש גדול

הם יורדים להוציא רכוש – כך כתוב במפרשים שהקב"ה אמר לאברהם אבינו "לך לך... ואברכך" היינו "'ואברכך' בממון", ועל דרך מה שכתוב יותר מאוחר בברית בין הבתרים "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול". אפשר להבין לפי הפשט של "לך לך... ואברכך" שיתעשר רק מקיום ההליכה לארץ ישראל, אבל אומרים המפרשים שברגע שהיה רעב, אחד הנסיונות – אברהם חשב שיתכן שצריך לצאת למצרים כדי לקיים "'ואברכך' בממון", אולי מצרים הוא מקום טוב להשיג רכוש ולכן אני צריך לרדת לזמן מה מהארץ המובטחת (ובסוד "חוּת דרגא ונסיב איתתא", לשאת את שרה מחדש, לעלות עמה ברכוש גדול המושפע בזכותה דוקא).

בכלל, כך יהודי צריך לחשוב – אם הוא נאלץ לזוז, זורקים (מרחיקים) אותו מאיזה מקום, יש ודאי לה' הרבה חישובים ותכניות טובות, ואחד מהם שתגיע למקום אחר ושם יהיה לך הרבה רווח. פסוק מפורש במגלת אסתר – "רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר" (בגימטריא השגחה פרטית כנודע).

קודם מישהו בקש ברכה לפרנסה, חשבתי להגיד לו "רוח... יעמוד ליהודים ממקום אחר", אולי תלוי במקום (או מקום פיזי או מקום פנימי יותר – "ממקום אחר" יכול להתפרש כהוראה להסב מקצוע, לקבל את ברכת הפרנסה ממקום-מקור אחר).

על כל פנים, אצל אברהם כך באמת היה, הוא עלה ממצרים כבד ברכוש. הזהר אומר שכל הרכוש וההצלחה בחיים תלויים באשה משכלת – "בית והון נחלת אבות ומהוי' אשה משכלת". הזהר קושר את זה לפסוק "בטח בה לב בעלה ושלל לא יחסר".

המלאך השומר את שרה

כל המפרשים שואלים איך אברהם הכניס את שרה למקום סכנה ואיך הוא יכול לומר לה "אמרי נא אחתי את למען ייטב לי בעבורך וחיתה נפשי בגלל", מה יותר אינטרס ונגיעה יותר מזה?! כך מתאים לאברהם אבינו?! איך הזהר מפרש? שכאשר ירדו למצרים הוא ראה שהולך איתה מלאך ושומר אותה, אז הוא ידע שלא יקרה לה שום דבר, ולא יגעו בה לרעה – לא תהיה שום נגיעה רעה. מה הוא פחד? לעצמו, כי לא ראה שיש לו מלאך, אלא רק שיש מלאך לשרה. לכן אמר "אמרי נא אחתי את", שאצל איש ואשה – שבכל אופן הם שנים – לא בטוח שהמלאך שלה שייך גם לו, אבל אח ואחות הם לשון אחוי. אמנם אהבת אח ואחות אינה בוערת כמו אהבת איש ואשה, אלא אהבה שקטה, אהבה כמים, אך היות שאנו אח ואחות יש יותר סיכוי שהמלאך שלך ישמור גם עלי.

שוב, ראשית ההצלחה בשליחות היא להיות אח ואחות, ואחר כך חוזר להיות גם איש ואשה. גם כן, הבר מצוה הוא חתן – כח לחבר בין החכמה והבינה, הנשמה והגוף בשרש, בין אברהם אבינו ושרה אמנו אצלו, גם בין הלוי שלו ליצחק שלו.

בכל אופן, כך כתוב בזהר, שהוא רואה שהמלאך הולך איתה ושומר אותה, ופוחד על עצמו כי אין לו מלאך, ורוצה להתקשר אל אותו מלאך. לכן מוצדק שיאמר "למען ייטב לי", בלשון יחיד, ולא "ייטיבו לי" (כי הרי מדובר קודם על המצרים, לשון רבים), כי מדובר על המלאך.

הזהר גם אומר ש"למען ייטב לי בעבורך" בעולם הזה "וחיתה נפשי בגללך" בעולם הבא. הכל מן האשה, גם כל התורה שיש בעולם הזה, גם העולם הבא. שוב, לגבי הבר מצוה אמרנו שזה תיקון הגוף, שכל מציאותי, שגם מקבל השראה מהשכל התיאורטי יותר. זה יחוד של איש ואשה, כעין אח ואחות.

שרש הנגעים בפסוק "וינגע הוי' וגו'"

נתבונן קצת בפסוק "וינגע...". לא כתוב בזהר איך קוראים למלאך. יש הרבה מלאכים עם שמות בזהר, וודאי מאד מענין לנו לדעת מי המלאך ששרה אומרת לו "הך" והוא מכה. הוא מלאך של שרה, לא של אברהם, ו"על דבר שרי אשת אברם [בהדגשה שהיא פועלת בהשראת אברם בעלה, השכל המציאותי בהשראת השכל המופשט – אברם, "השכל הנעלם מכל רעיון". 'שרי אשת אברם' אותיות בראשית מאשר שעולה בראשית ישראל, ראש וסוף התורה, סוד היחוד של חכמה ובינה, נשמה וגוף]" נותנים לפרעה עשר מכות, וכן יהיה לנו, שעל דברינו יוכו כל אויבנו, אז חשוב לדעת מה שם המלאך הזה ומה ענינו.

כל הפסוק הוא פסוק של תיקון נגעים – שייך לפרשת שבוע, כפי שעוד נסביר יותר. הפרשה מתחילה "אשה כי תזריע וילדה זכר" ואז מגיע ל"אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת והיה בעור בשרו לנגע צרעת". שוב, זה הפסוק המקורי של נגע – "וינגע הוי' [חשוב שהפועל כאן הוא שם הוי', ולא שם אלקים] את פרעה נגעים גדֹלים ואת ביתו".

נשים לב לאיזה דיוק, לכאורה היה נכון יותר לומר "וינגע הוי' את פרעה ואת ביתו נגעים גדֹלים", ולמה מפסיק באמצע, "את פרעה נגעים גדלים ואת ביתו"? לכאורה לא הגיוני לומר כך. צריך לומר שרוצה להדגיש שעיקר הנגעים הגדולים הם על פרעה, ו"את ביתו" באופן שולי. אם היה כתוב "וינגע הוי' את פרעה ואת ביתו נגעים גדולים" היה משמע שהנגעים הגדולים הם על שניהם, ורוצה לומר שהוא העיקר, וביתו נתנגע באופן טפל.

פעם אמרנו שכאשר יבוא מלך המשיח הוא יגלה עשר גימטריאות הכי מופלאות שבתורה, ואז אמרנו שיש לנו כמה מועמדים – ומשיח יחליט אם יזכו או לא, אנחנו לא יכולים לדעת בבירור. גם בפסוק הזה יש מועמד, וצריך לשאול את מלך המשיח אם כל כך טוב שראוי להיות אחד מעשר הגימטריאות. כל הפסוק הוא על המלה נגע (שמופיע פעמיים כנ"ל), ההופעה הראשונה של השרש נגע במשמעות של נגע-מכה כנ"ל. כל הפסוק – "וינגע הוי' את פרעה נגעים גדלים ואת ביתו על דבר שרי אשת אברם" עולה 3766. והנה, פלא, אם כותבים רק את המלה נגע ועושים חשבון של משולש פרטי – נ (כל המספרים מ-1 עד 50, כמו שנאמר בספירת העומר "תספרו חמשים יום", ימים מצטרפים כנודע) = 1275, ג = 6, ע = 2485 – סה"כ 3766. גימטריא פלאית – מועמד.

המלאך המכה – סנד"ל

שאלנו אם יש רמז איך קוראים למלאך הפלאי, שאנחנו רוצים אותו – גם רק ניחוש, רק מועמד. כתוב שבכל עולם יש מלאך שלו – ביצירה מטטרו"ן, בבריאה מיטטרו"ן ובעשיה סנדלפו"ן (שבזה גם גימטריא פלאית: בריאה יצירה עשיה עולה בדיוק מיטטרון מטטרון סנדלפון שעולה אשה אשה אשה – האצילות סוד האיש, הנשמה, ואילו העולמות התחתונים בי"ע, המציאות, סוד האשה, הגוף). הניחוש שלנו הוא שמדובר במלאך סנד"ל, ושהוא נתן לפרעה את המכות עם הנעל שלו.

איך אני יודע? אחד הדברים שבודקים בפסוק הוא שלוקחים כל מלה שיש בה אות באמצע – מלה עם מספר לא זוגי של אותיות: "וינגע הוי' את פרעה נגעים גדלים [עד כאן, עיקר הנגעים, יש נעל] ואת ביתו על דבר שרי אשת אברם" – נעל בראש (היינו לקחת את ה-א של "ואת" ולהכניס אותו בתוך אותיות ברש של "על דבר שרי אשת אברם" [לפי הסדר]. והיינו לרמז שעל ידי הנעל בראש המלאך הכניס לפרעה את האות א לתוך הראש שלו, היינו הכרת שם אלהים, אלופו של עולם, אלהים בגימטריא הטבע, וכמו שאמר פרעה לאחר מכן "לא ידעתי את הוי'", אבל אלהים הוא כבר ידע מימי שרה אמנו, וכעת, על ידי עשר המכות של משה רבינו, הוא יזכה לדעת אף הוי' ב"ה).