חודש כסליו הוא חודש הגאולה, של האדמו"ר הזקן ושל האדמו"ר האמצעי. הרבי שליט"א אמר בתחילת השנה הזו שתהיה שנת נסים ונצחון – בטוי לא רגיל אצלו – ולכן נתחיל היום את השער בספר שנקרא הוי' נסי. חג החנוכה הוא חג נצחון על היונים וי"ט כסליו הוא חג נצחון החסידים על ההעלמות וההסתרות שעמדו בפני החסידות.

שם השער הוא על פי הפסוק שנאמר בסוף פרשת בשלח, בסיום מלחמת יהושע בעמלק: "ויבן משה מזבח ויקרא שמו הוי' נסי". יהושע הצטוה בהוראת שעה רק להחליש את עמלק, וכך עשה, ולאחר מכן נאמר הפסוק הזה, שרש"י מסביר אותו שעל ידי המזבח הזה יזכור משה את נסי ה'. כיוון שבכל אחד ואחד יש נצוץ של משה רבינו אז כל אחד צריך לבנות מזבח ולקרא את שמו ה' נסי, וכיון ששם ה' נקרא על המזבח – הוי' נסי – זה סימן שאפשר להתבונן בו בארבע מדרגות שם הוי'. בסופו של דבר הכל נכלל באות י של שם הוי', כמו שמרומז במילה נסי – נס י, וכמו שיתבאר, אבל המשמעות הפשוטה של הבטוי היא הנס שלי. אף על פי שלגבי משה רבינו זה לא נחשב לנס, לגבי זה נס.

אז, אם כן, צריך להתחיל להתבונן בענין הנסים.

א.

שני סוגי ניסים הם: נסים גלויים ונסים נסתרים. שני סוגים אלה הם "שנים שהם ארבעה" [זה לשון חז"ל בכמה מקומות, כמו בתחילת מסכת שבת], כאשר כל סוג מתחלק לשנים, על דרך ההתחלקות וההתכללות של שתי אותיות שם יה בארבע אותיות שם הוי' ב"ה, כמו שכתוב "ביה הוי' צור עולמים" [בבריאת העולם יש את הסוד הזה של ההתחלקות. חז"ל דורשים את הפסוק "צור עולמים – צייר עולמים", שבהתחלה יש רק שתי אותיות יה ואחר כך מהם נצטיירו ונעשו גם אותיות וה. מיד נראה בהערה איך זה נעשה]. כאשר מתכללים ארבעה סוגים אלה יחדו [כל סוגי הנסים, הגלויים והנסתרים, שהם: הנסתרים שבנסתרים, בגלויים שבנסתרים, הנסתרים שבגלויים והגלויים שבגלויים] אזי נשלמה תכלית כונת הנס – גלוי שם הוי' ב"ה בעולם, "הוי' נסי".

שם הוי' הוא שם הנס, בעוד ששם אלקים הוא שם הטבע – אלקים עולה הטבע – כמבואר בשער היחוד והאמונה. גלוי שם הוי' הוא גלוי שם הרחמים, תכלית כונת הבריאה בדירה בתחתונים, ולשם גלוי השם הזה צריכה להיות התכללות בין כל מדרגות הנסים. זה נקרא הוי' נסי וזה תקון העולם, לכן בא הרמז שהוי' נסי עולה עולם. עולם זה מלשון העלם, ותקון ההעלם הוא על ידי גלוי הנס. ככל שהנס נסתר יותר כך הגלוי גבוה יותר.

הפסוק הזה – "בטחו בהוי' עדי עד כי ביה הוי' צור עולמים" – הוא פסוק של בטחון והוא קשור עם החודש שלנוף חודש כסליו, שכן בלשון התנ"ך כֶּסֶל הוא בטחון – "יהיה בכסלך". לפי סוד המגן דוד שלמדנו, חודש כסלו הוא כנגד הנצח, שפנימיותו הוא הבטחון.

נקרא את הערה ב:

אות ה-ה שבשתי אותיות יה מרמזת למקור ה תתאה ב-ה עילאה שבשם, כמבואר בספר התניא אגה"ק ה עיי"ש [כך זה כאשר יש רק את שתי האותיות יה]. בלשון הקבלה ה-י שבשם היא בחינת מה [בסוף המאמר שלמדנו, "ויספו ענוים בהוי' שמחה", ראינו שתי בחינות אדם [העולה מה]: באבא ובז"א. עיקר המה הוא באור אבא וזה י שבשם, ואילו ב-ה עילאה שבשם יש שרש למלכות. אם זה היה רק בינה זה היה שם סג, אבל כשרש המלכות זה שם בן.] וה-ה בחינת בן, וסוד ההתחלקות וההתכללות של שתי אותיות אלו הוא ענין התגלות של מה ובן דמה ומה ובן דבן, כנגד ארבע אותיות שם הוי' ב"ה [כך זה הלשון בכתבי האריז"ל].

אז אם יש לנו נסים נסתרים ונסים גלויים, אז הנסים הנסתרים שייכים לאות י שבשם והנסים הגלויים שייכים לאות ה עילאה שבשם. אחר כך, כשזה מתחלק ומתכלל, אז אותיות יה הופכות להיות הנסים הנסתרים שבנסתרים באות י והנסים הגלויים שבנסתרים באות ה. באותיות וה יהיו הנסים הנסתרים שבגלויים באות ו שבשם ונסים גלויים שבגלויים באות ה תתאה שבשם.

נחזור לגוף המאמר. איך יודעים שהנסים הנסתרים שייכים לאותיות יה והנגלים לאותיות וה? על זה יש את הפסוק הידוע "הנסתרות להוי' אלקיהו והנגלות לנו ולבננו".

"הנסתרות להוי' אלהינו והנגלות לנו ולבנינו". הנסים הנסתרים הם כנגד יה שבשם והנסים הגלויים ("והנגלות" – וה נגלות) הם כנגד וה שבשם.

בנסים הנסתרים שתי מדרגות:

א.      "לעושה נפלאות גדולות לבדו" [זו המדרגה הגבוהה ביותר בנסים. אגב, זה פסוק ששיך במיוחד לבעש"ט, שהמתיק גזירה שהיתה על היהודים באיסטמבול על ידי ששר במשך כמה שעות רצופות בליל הסדר את הפסוק הזה בנגון ידוע (שרו את הנגון)], כאשר רק הוא יתברך מכיר בנסיו ונפלאותיו הגדולים עד מאד [בהמשך נראה שפלא זה יותר מנס, ואפילו מוכח בגימטריה שפלא הוא אחד יותר מנס, וכאן זה פסוק של פלא. כתוב בחסידות, שכל פעם שיש את הבטוי "לבדו" זה בא ממדרגת יחיד, מן העצמות ממש. כתוב שיש "הוא ושמו" ויש "לבד". "הוא ושמו" זה במדרגת אחד – "הוא" זה עצם האור ו"שמו" הוא התפשטותו – אבל העצמות זה נקרא "לבד", שהוא לבדו הוא ואין זולתו], שאין בכח השכל האנושי להשיגם כלל [על זה אמרו חז"ל "לית מחשבה תפיסא ביה כלל", שהם נסים שהשכל בכלל לא תופס] ו"אין בעל הנס מכיר בנסו". מדרגת "לבדו", "שהוא לבדו הוא ואין זולתו", שורה בחכמה [כמבואר בפרק לה בתניא, בהגהה. החכמה היא כלי לגלוי מדרגת יחיד] – י שבשם – ועל כן החכם "הרואה את הנולד" יש מאין בכל רגע תמיד, על ידי בטול הרגשת עצמו בתכלית [כולל מחשבה, בטול במציאות] (הנקרא "הנחת עצמותו" בלשון החסידות), מרגיש [אז אפשר להרגיש. הבעש"ט הרגיש. זו החכמה האמיתית] במציאות נפלאותיו יתברך (בכלל, בסוד הבריאה התמידית [זה הפלא הראשון, שמי שחכם שעיניו בראשו מרגיש אותו. הבריאה יש מאין היא בכח העצמות, כמבואר באגרת הקדש כ בתניא], ועל ידי כך גם בפרט, בנפלאות ההשגחה הפרטית וישועת ה' אשר בכל הרף עין, ואיך ש"מהוי' מצעדי גבר כוננו ודרכו יחפץ").

הסדר הוא כזה, מן הכלל אל הפרט. זה דבר חשוב, שצריך לעמוד עליו. השגחה פרטית היא על פרטים. יש אנשים שהולכים בדרך עקלתון וטועים לגמרי כשרואים "השגחה פרטית" במרכאות, לפי דעתם, שוממעים כל מיני קולות ורמזים וכו' ומגיעים לגבול השגעון. יש בבתי החולים הרבה אנשים כאלו, שיוצאים מדעתם ממש, כמרגישים כך, שה' עושה דברים. פותחים את הרדיו ומרגישים שה' מדבר אליהם וכד'. מה רע בזה? לכאורה זה השגחה פרטית? עיקר הטעות היא של הקדמת הפרט לכלל. הכלל זה ההתהוות התמידית יש מאין, ו"איזהו חכם הרואה את הנולד", ואז רואה גם את עצמו, כדברי התניא בפרק מג – "ולפיכך אל יוציא עצמו מן הכלל", שגם הוא כחלק מן העולם מתהווה ומתחדש בכל רגע כהרף עין. כלל שיותר מודע לכך נעשה יותר חכם, וממילא יכול להתבונן גם ההשגחה הפרטית עליו. בלשון של ר' נחמן בתורה א זה נקרא "לראות את השכל שבכל דבר", ואז אפשר גם לראות השגחה פרטית. אצל האנשים שמשתגעים זה בלי בטול של "הנחת עצמותו", זה הכל דמיון. אין להם ראית הנולד בכלל אז ודאי שאין להם בפרט.

כמובן, גם מה שאמרנו כעת זה על דרך הכלל ו"אין כלל שאין בו יוצא מן הכלל". היוצא מן הכלל הוא שיש גם אנשים שלא מוכנים על ידי החכמה הפנימית לכך זוכים ורואים השגחה פרטית. זה בתמימות ובלי ישות אישית. כל הסכנות בעבודה הרוחנית הן רק האדם זוקף את הכל לעצמו. ברגע שמקבל בתמימות הכי גמורה זה אדרבה מברר את הדמיון שלו. זה כשאדם הולך בתמימות עם ה' ו"ולא חושב אחר העתידות" ולא מחפש ברחוב רמזים, אז יש סיכוי שזה נכון.

אבל בדרך העבודה זה לא כך. על זה יש את הוןארט של ר' זושא מהניפולי, שתשובה היא ראשי תבות של חמשה פסוקים: "תמים תהיה עם הוי' אלקיך", "שויתי הוי' לנגדי תמיד", "ואהבת לרעך כמוך", "בכל דרכך דעהו", "הצנע לכת עם אלקיך". מכאן רואים שקודם כל זה התמימות, ואפילו אם הוא עוד לא הגיע ל"שויתי הוי' לנגדי תמיד" – שזה לראות את ההתהות התמידית – הוא יכול להגיע ל"בכל דרכך דעהו", שזה לראות כבר השגחה פרטית אפילו ב"דרכיך – בדרכי הרשות". באמת, מכאן רואים שהממוצע להגיע לזה היא אהבת ישראל, שלא מחפש בשביל עצמו יותר מאשר בשביל מישהו אחר. אם  יש לו איזו נטיה בשביל עצמו, שה' ישגיח עליו והוא יראה את זה, יותר מאשר בשביל מישהו אחר אז ברור שזה דמיון. אם יש לו את שתי הממוצעים האלו – ההתהוות התמידית ואהבת ישרל – יוכל גם לראות את ההשגחה הפרטית ובצניעות של "הצנע לכת". אבל ההתחלה היא בתמימות. כך זה גם סדר העבודה. לא שייך להיות חכם אם אין לך תמימות, כמו במעשה מחכם ותם.

עוד נקודה חשובה, שמבדילה בין השגחה פרטית באמת לשגעון ודמיון, שבדמיון מרגישים גם דברים רעים, שדים ורוחות ומזיקים וכל מיני סמנים לא טובים. זה כבר סימן מובהק שזה לא השגחת ה', כי ה' לא מתגלה כך. זה סימן של הדמיון שלו. הוא בפחד איום ונורא שנובע מציור ההשגחה שהוא מדמה. ברגע שאדם רואה התהוות תמידית אז זה מה' וממילא יראה רק דברים טובים, כי ה' הוא רק טוב. אותו דבר שלאחר ידמה רע אצלו זה יהיה טוב מאד. זה מה שכתוב במאמר שיראה כל הזמן "ישועת ה' כהרף עין" – רק דברים טובים – ו"מה' מצעדי גבר כוננו" – שה' לוקח אותו, ואיפה שהוא מגיע זה רק שה' לקח אותו. שוב, הדברים האלה שנראים הדברים הכי קטנים ופעוטים של החיים, הם המדרגה הכי גבוהה של נס. זה שאתה יושב כאן זה יותר מקריעת ים סוף...

אצל בעל תשובה במיוחד, זה יכול להיות מצב של תהו, אורות בלי כלים, גם אם הוא בשמחה מזה. ככל שהוא תמים כך יש להניח שזה נכון, ככל שהוא מתחכם בזה יש להניח שזה דמיון. מתמימות מגיעים לחכמה אמיתית, אבל הוא רוצה רק את רצון ה' – "אשרי תמימי דרך". ככל שיש יותר תמימות הוא נעשה ממילא יותר מודע לפלא. בלי הפלא הזה – ההתהוות התמידית – אדם לא תופס נכון את כל הסיפור שלו, שום דבר שקורה לו. איך שלא יתפוס זה יהיה בצורה מגושמת וזה יגשים אותו. לכן אחרי התמימות צריך "שויתי", שלא תהיה התפיסה אצלו מעוותת. אחר כך, אם הנסים וההשגחות של החבר יותר מענינות אותו מאשר אלו שלו, יכול גם ליישם את הראיה הפרטית על עצמו. למה אנשים מתאשפזים? חושבים שה' כל כך אוהב אותי, לפי הדעת המשובשת, ואני הכי חשוב בעולם אז זה סימן שאני המשיח. "בשבילי נברא העולם" זה בפרק מא בתניא, אחרי אהבת ישראל של פרק לב, אחרי שכל הנשמות מתאימות ו"אב אחד לכולנה". כל זה היה כדי להסביר את הסדר של הנפלאות בהשגחת ה', שהם המדרגה הגבוהה ביותר בנסי ה'.

המדרגה הבאה בנסים הם נסים הנסתרים בתוך הטבע, כמו נס פורים, בעוד המדרגה הקודמת היא כמו נסי חנוכה. נס חנוכה הוא בחינת שמן, חכמה, ואילו נס פורים הוא בחינת יין, בינה. עיקר השמחה – פנימות הבינה – היא בפורים. המדרגה הזו היא הנסים הגלויים שבנסתרים:

ב.      נסים הנסתרים בדרכי הטבע, כמו נס פורים שהתלבש באהבת אחשורוש לאסתר המלכה, ועצת אסתר להזמין את המלך והמן למשתה היין וכו' ואף על פי כן [למרות שהנס התלבש בדרכי הטבע] מורגש הדבר לכל מי שמתבונן

במדרגה הקודמת לא שייכת התבוננות. שם זה הסתכלות של "חכם הרואה את הנולד", אבל במגילת אסתר רואים את הנסים, את יד ה', אחרי התבוננות בהשתלשלות האירועים. בדרכי האדם לא יעזור להתבונן. זה פלא שמעבר לזה, זה כמו האות י שהיא בצורת נקודה. הכל שם התחדשות גמורה בלי קשר בין אחד לשני. מה שאין כן נסים נסתרים בדרכי הטבע הם באות ה עילאה, שמתפשטת לצדדים. זה כמו 'רומן' מתמשך שאיזו יד נעלמת מכוונת אותו. כשאתה יושב כאן בחדר אפשר להתבונן בשתי בצורות: אפשר להתבונן מה עבר עליך מיום שנולדת ועד הרגע הזה ואפשר לראות את החידוש שיש ברגע הזה בדיוק בלי קשר לכל מה שהיה, כמו איזה פצצה פתאומית. פלא.

בספור המעשה (וכל שכן למי שחי אותו בפועל ממש) שהוא נס, ויד ה' פעלה כל זאת – "ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם". על ידי נס כזה נמתק הדין בשרשו,

המתקת הדינים זה באמא, בבחינת יין של פורים, כשמרדכי מגיע לשער ה-נ שבאמא ואת המן תולים על העץ שהכין לו בגובה נ אמה. בנסים מן הסוג הזה תמיד יש המתקת דין, שבתחילה יש איזו גזירה ואז היא נמתקת ומתבטלת, בעוד שבנסים מן הסוג הראשון "לא יגורך רע", והישועות זה רק גלוי שבבחינת "ילכו מחיל אל חיל", כמו 'לכתחילה אריבער' של הרבי מהר"ש שיש פה אור חדש לגמרי מה'. המתקת הדין זה כמו הרבה ספורי צדיקים, כמו השנה אצל הרבי שליט"א שבמשך הימים הנוראים היה עסוק בבטול גזירה על עם ישראל ורק בשמחת תורה אמר שפעל והצליח בעבודתו להמתיק אותה. יהודי פשוט לא שייך לזה כל כך, כי הוא יצא מדעתו. שוב, במדרגה הראשונה אין סיבות. יש רק ה'. במדרגה השניה יש כבר סבות. אמא – אֵם – נקראת סיבה – אִם. בחסידות דורשים את הפסוק "שלח תשלח את האם (את הסיבה לעשית המצוה) ואת הבנים (המצוה) תקח לך", שאפילו אם יש סיבה-פניה אישית בעשית המצוה שלא להמנע מלעשות אלא לשלח אותה לאחריה. כך מביא הצמח צדק בשם אחד מתלמידי הבעש"ט, שהיה דורש רק במקום שהיו משלמים לו כסף וזה היה הסימן אצלו משמים שהוא צריך לעשותת את זה. זה נקרא מצות שלוח הקן בפנימיות. אם הצדיק שולח אותך אז לא צריך לעשות חשבון, אבל אם זה מעצמך אז יש מקום לסימנים כאלו. זה דוגמה לסיבה המלובשת בדרכי הטבע, שאחר כך נהפכת להיות סיבה של ה' לעשית מצוה בקדושה, והדין מתמתק.

בינה עילאה – ה עילאה שבשם – ועל כן באה המצוה לשמוח בשמחה רבה – "חייב איניש לבסומי בפוריא וכו'" – ביין "המשמח אלהים ואנשים", בחינת בינה כנודע.

בנסים הגלויים שתי מדרגות:

הנסים הם הנסתרים שבגלויים והגלויים שבגלויים. איך נגדיר? מה שגלוי רק לישראל, לקדושה, הוא עדיין בבחינת נסתר ואילו מה שנגלה גם לאומות העולם, ל'סטרא אחרא' הוא כבר גלוי לגמרי. תכלית הנס היא שגם "מלאך רע יענה בעל כרחו אמן", שזה כל כך גלוי שכבר אי אפשר להכחיש אותו. זה נקרא ה, מלכות, של שם הוי', גלוי מלכות שמים. כל עוד יש איזה מדען שאומר שיש איזו הסתברות שזה יקרה אז זה עוד לא נס גלוי שבגלוי. קליפת יון עוד מכחישה את הנס ולכן זה רק גלוי של המדות של ה', של אות ו בשמו.

ג.        נסים הגלויים לישראל עם קדושו [בלי להתבונן, אבל זה לא ראיה של החכמה של בטול, אלא ראיה מוחשית של העין ובכל זאת זו רק העין של היהודי רואה, והגוי עדין מכחיש]. אך מצד הטומאה, 'סטרא אחרא', יש עדיין מקום להכחיש את הנס, כמו במכות מצרים הראשונות דם וצפרדע [זה נס גלוי אבל החרטומים עדיין הכחישו]. רק במכת כנים הודו חרטומי מצרים ש"אצבע אלקים היא". מצד פרעה מלך מצרים – כללות ה'סטרא אחרא' – לא היתה הודיה בשלמות עד למכת בכורות, שרק אז שלח את בני ישראל מארצו. ולא עוד אלא שחזר בו לרדוף אחריהם, עד לתכלית הנס של יציאת מצרים – קריעת ים סוף וטביעת מצרים בים. שזהו:

ד.       נסים גלויים לכל העולם כולו, שגם ה'סטרא אחרא' "בעל כרחו יענה אמן", ואינו יכול להכחיש את הנס הגלוי מאתו יתברך לעמו ישראל – "בני בכורי ישראל".

הנס במדרגת המלכות מגלה באופן אוטומאטי את היחוד של עם ישראל בין העמים, וביאת משיח היא התכללות כל המדרגות יחד. עוד לפני שחזר משה רבינו למצרים אמר לו ה' שתכלית כל השעבוד והגאולה זה לגלות ש"בני בכורי ישראל", וזה קרה בקריעת ים סוף, עם קפיצת נחשון בן עמינדב לתוך הים.

הנס הגלוי לישראל בלבד הוא כנגד ה-ו שבשם, בחינת "ישראל" כנודע. הנס הגלוי לעיני כל, כולל גם גויי הארצות, הוא כנגד המלכות – ה תתאה שבשם – "שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא וגאלם", "לתקן עולם במלכות שדי", "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד" – בהגלות נגלות נסיו ונפלאותיו לעיני כל העמים והלשונות "כי עם קדוש אתה להוי' אלהיך בך בחר הוי' אלהיך להיות לו לעם סגולה מכל העמים", שהרי עיקר גלוי המלך הוא על ידי פעולת גזירותיו – "זה ישפיל וזה ירים" – כמבואר בחסידות.

זה דבר שדברנו עליו לאחרונה, שמלכות זה תמיד גלוי של "זה ישפיל וזה ירים", ואם אין דבר כזה שמורידים את הדרגות של השר הזה ומרימים את של זה זה לא מלכות. לכן במלכות ה' הגלוי השלם הוא כאשר "זה ירים" לישראל ו"זה ישפיל" למצרים לעיני כולם. זה עיקר התגלות המלכות.

נמצא שלמות גלוי הנסים בשם הוי' כך:

י"לעושה נפלאות גדולות לבדו"

הנסים נסתרים בדרכי הטבע, כנס פורים

ונסים גלויים לישראל בלבד

הנסים גלויים לכל העולם כולו

* * *

אתמול התחלנו לדבר על ארבעת המדרגות של הנס – פלא אחד ושלשה נסים – ובפרק הבא נראה כמה רמזים על כך. אחר כך נחזור לדבור תכני.

ב.

והנה הנס העליון שהוא ה"פלא" כנ"ל (בחינת "לעושה נפלאות וגו'") עולה נס עם א הכולל [כאשר א הכולל הוא מתיד מה שנמשך מכתר לחכמה], בחינת "אאלפך חכמה" – "אלף-פלא" [כאשר הכתר מאיר בחכמה זה נקרא שהוא מאלף אותו מן הפלא העליון] – השראת בחינת "לבדו" בחכמה דוקא כנ"ל.

מכאן שארבע המדרגות הן בסוד פלא נס נס נס שעולה אמת, אהיה פעמים אהיה [מספר ריבועי הוא מספר מושלם. אמת היא הגלוי המושלם של שם הוי' והנס. אמת היא תקון העולם, ככתוב "ואמת הוי' לעולם"], בסוד "אהיה אשר אהיה" ([זה שם הגאולה שאתו אמר ה' למשה רבינו לחולל את הנסים של יציאת מצרים והוא יהיה גם שם הגאולה לעתיד לבוא – "כימי צאתך מארץמצרים אראנו נפלאות" – בהתגלות הפלא דוקא] והוא השם של כללות התגלות הנסים על ידי משה רבינו עליו השלום, בחינת "הוי' נסי"; נסי עולה קכ שנים, כללות חיי משה רבינו) – בסוד הנאמר בפרק קיז בתהלים [זה חלק מפקי הלל מצרים, בלשון חז"ל. הוא הפרק הקצר ביותר בכל הספר והוא תמצית הענין המרכזי של כל פרקי ההלל]: "הללו את הוי' כל גוים שבחוהו כל האומים [זה כמו במדרגה האחרונה שלמדנו, נסי המלכות שגלויים לעיני כל, כולל הגוים]. [ואז רואים כל הגוים ומתגלה ש]כי גבר עלינו חסדו ואמת הוי' לעולם הללויה" [בחסידות תמיד שואלים על הפסוק הזה, אם "גבר עלינו" ישראל חסד ה' אז למה "הללו... כל גוים"? אלא שזה עצמו הגלוי במעלת ישראל, ולכן הפסוק מסיים במילים "ואמת הוי' לעולם", שאמת היא שלמות ארבע מדרגות אלו של פלא נס נס נס]. אהיה אהיה עולה [בחיבור, לא בהכאה] "לבדו", שהרי הכל נכלל בנקודת ה-י שבשם [גם פשט המילה 'אהיה' מורה על כך שה' נמצא 'לבדו'] – "כלם בחכמה עשית" – ומעצם נקודת "חכמה עילאה" מתפשטת "חכמה תתאה" דרך ה-ו שבשם ל-ה תתאה שבשם.

את זה למדנו כבר, במאמר של ר' הלל בתחילת פלח הרמון, שקודם חכמה תתאה כלולה בחכמה עילאה ואחר היא מתפשטת מתוך חכמה עילאה דרך ה-ו אל המלכות, ה תתאה שבשם. חכמה תתאה אינה המלכות אלא רק נמשכת ומאירה בה. החידוש של היום הוא שהנס בכללות הוא חכמה, ואילו מבינה ומטה כבר מתחיל סדר ההשתלשלות, וכל מדרגות הנס הם התגלות האצילות בתוך עולמות התחתונים בי"ע, שכנגד אותיות הוה שבשם. הם עצמם אינם נס אלא שאור הנס, גלוי האצילות שבאות י שבשם, נמשך בהם. לכן, אפילו הנס שבמלכות הוא גלוי של חכמה תתאה של האצילות, הנמשכת מחכמה עילאה של האצילות

ועל כן "הוי' נסי" עולה ב פעמים חכמה [קודם אמרנו ש"הוי' נסי" עולה עולם, כעת אנו מוסיפים שעולה פעמיים חכמה, כלומר שהממוצע של שתי המילים הללו הוא חכמה, חכמה עילאה וחכמה תתאה] – "ב חכמה" – [שעל זה נאמר הפסוק שנדרש בשני המאמרים הראשונים בפלח הרמון ובתורת חיים של האדמו"ר האמצעי] "חכמות בחוץ תרונה", "חכמה עילאה דאתמשך בחכמה תתאה" וד"ל.

אז אם כן, כל הפרק הזה היה לומר שכל המדרגות הן מדרגות של המשכת הפלא העליון עד למטה. הפרק הבא מתחיל שלב חדש בהתבוננות. כל השער הזה – "הוי' נסי" – נכתב במחשבה דומה לסדר של לקוטי מוהר"ן, שהענינים בו מתבארים למפרע, כלומר קודם כותב ענין אחד אחר כך אומר שאי אפשר להגיע לענין הזה בלי משהו אחר ואז מסביר אותו, וכן הלאה. בסוף נוצרת מחרוזת שלמה של דברים שתלויים אחד בשני. כך גם אצלנוץ קודם הגדרנו את הנס, שהנס הוא גלוי של ה' ואחרי שמבינים את זה רוצים לדעת איך זה שייך לעבודה של האדם, איך אנחנו יכולים לעשות משהו שיגלה את הנס של הקב"ה בעולם. אז צריך להתבונן מאיפה בא הנס, ואם יודעים אז אפשר, מלמטה, לעורר אותו מלמעלה. "ה' צלך", אז אם רוצים נס מלמעלה צריך לעשות משהו שהנס הוא הצל שלו למעלה. זה השלב השני של ההתבוננות:

ג.

והנה "נס" הוא לשון "רוממות" – "להרים נס" – ומרמז למטה האלהים אשר ביד משה [שאתו עשה את הנסים] (עיין בפרוש הרשב"ם על "הוי' נסי" [הוא מסביר שם שמשה קרא למזבח בשם הזה בהקשר למטה שלו, שהנס שלו – "הוי' נסי" – טמון בתוך המטה שלו. זה היה מטה על-טבעי, שהגוים אוהבים לצייר את משה רבינו אתו, והוא מבטא את כח הנס של משה רבינו. צריך להבין מה זה המטה, שכן בכל אחד יש נצוץ של משה רבינו אז לכל אחד יש גם את המטה שלו]), בחינת "ובני ישראל יוצאים ביד רמה",

המטה הוא כח להרים את היד כלפי מעלה, כח של התרוממות, כמו שכתוב אצל משה בעצמו "הרם מטך ונטה ידך על הים". התרגום מתרגם את הפסוק הזה – "ובני ישראל יוצאים ביד רמה" – למילים "בריש גלי", בראש גלוי. בחסידות מסבירים שזה רדל"א, שהרוממות של הראש הגלוי מגיעה עד לרדל"א, לעצמות. זה הכח של מטה משה, הכח להרים נס.

"והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל" [רואים שכל הכח לנצח את הקליפה ולגלות נסים של ה' בעולם הוא בהרמת היד. הפסוק הזה נאמר תוך כדי המלחמה בעמלק, כמה פסוקים קודם לפסוק שלנו, כיוון שזו ההקדמה ל"הוי' נסי" של סוף אותה המלחמה]. [אז אם היו לנו ארבע מדרגות של נס צריכות להיות לנו ארבע מדרגות של רוממות] ארבע מדרגות הנ"ל של "נס" הן ארבע מדרגות של גלוי "רוממות אל" למעלה, ורוממות בנפש האדם למטה.

מלשון הפסוק "רוממות אל בגרונם וחרב פפיות בידם". הבטוי הזה – "רוממות אל" – הוא הבטוי הנפוץ דדדדדדבחסידות הכללית, ובמיוחד אצל ה'נעם אלימלך', ביחס להתבוננות. התבוננות היא ברוממות אל למעלה ובשפלות האדם למטה. רוממות אל הוא הכח שמאחורי הנסים ואפשר לזהות את זה בנפש. נס בנפש קשה להרגיש אבל רוממות כבר אפשר לתרגם ממש לנפש. אם לאדם יש רוממות בנפש שלו זה יעשה גם למעלה רוממות, כמו "כאשר ירים משה ידו", ואז הקב"ה יגלה נסים.

אז אם כן, צריך להתבונן מהם ארבעת מדרגות הרוממות שיש בנפש למטה. כאן בפרק הזה כתבנו קודם את המדרגות ואחר כך הסברנו אותן:

ירוממות עצמית

הרוממות השכל

ורוממות הלב

הרוממות המלך

"רוממות עצמית" היא גלוי עצם אור הנפש [שהנפש מתגלה ומאירה לעצמה כמו שהיא. בלשון הקבלה זה נקרא 'גלוי אור עצמי', או 'שעשועים עצמיים'], "אור המאיר לעצמו" בלבד, ולמעלה היא בחינת "ישמח הוי' במעשיו" [כמו שמסביר אותו ר' הלל במאמר], כלומר ביכלתו הפשוטה לעשות כל אשר יחפוץ בכח "עשר ספירות הגנוזות במאצילן", כמבואר בדא"ח.

כאן 'מעשיו' זה לא מעשיו בפועל, אלא היכולת הפשוטה לעשות כל מה שרוצה לעשות. אם לאדם מתגלה פתאם שאני יכול לעשות מה שאני רוצה ואין שום דבר שמונע בעדי זה שעצם הנפש מתגלה. זו "רוממות עצמית", שאני יכול להפוך את העולם – לקחת את העולם הזה ולעשות ממנו שום דבר ולברוא עולם חדש. זה נקרא גלוי של 'כל יכול', שאין שום דבר שנמנע ממנו, כמו 'נמנע הנמנעות'. אצל גוי זה שקר וגם אצל יהודי זה יכול להיות שקר. אצל הקב"ה זה לא שקר ולכן גם אצל יהודי, שיש בו "חלק אלו-ה ממעל", זה יכול להיות אמיתי. המן עושה עץ גבוה חמשים אמה וזה רוממות של שקר ודמיון וכנגד זה צריך לבוא מרדכי שיש לו רוממות של קדושה והוא 'מצפצף' על זה. את זה תמיד מסבירים בחסידות – לפני שנה-שנתיים למדנו את זה בפרוש ר' הלל ל'חנוך לנער' בעיר העתיקה – על סמך דברי הגמרא במסכת שבת "חזי ליה דקא בדח טובא (שבדוחה עליו דעתו לגמרי מפני שרואה שיכול לעשות כל מה שרוצה) ואי הוה שאיל ליה כל חללי עלמא הוה עני ליה (אם היה שואל ממנו על כל דבר בעולם היה עונה לו)". אצל החכמים זה מתגלה שיכול כל דבר בחכמה, שאין שום דבר שהוא לא יכול להבין, ולכן אם היו שואלים אותו באותו הרגע של הרוממות כל דבר בעולם, בחכמת התטבע, אפילו לא רק בתורה כמו שהגמרא שם מביאה, היה עונה. היכולת האין סופית – לא ההתפשטות האין סופית – מתגלה במעשיו. בלשון הקבלה זה עשר ספירות הגנוזות במדרגת יחיד, לא במדרגת אחד, שמתגלות לעצמו, וזה נקרא שעשועים עצמיים או רוממות עצמית. בחסידות בכלל ואצל ר' הלל זה מבואר במיוחד.

המדרגה הבאה, "רוממות השכל", נוגעת קצת בדוגמה שהבאנו קודם ל"רוממות עצמית":

"רוממות השכל" היא הפשטת השכל בשלמות משעבודו להגיון חוקי הטבע בלבד

"רוממות עצמית" היא לא ביחס למשהו כי אין שום דבר, שהוא מתגלה לעצמו ואילו "רוממות השכל" היא ביחס למשהו אחר, שהשכל מתרומם למעלה מכל הגבלה. השכל הוא מוגבל וכאשר הוא מתרומם למעלה מן הגבולות שלו זה נקרא ,רוממות השכל". מהי ההגבלה הטבעית של השכל? ההגיון. הגיון הוא הג יון, כאשר הג הם שמונת ימי החנוכה. ההגיון של חוקי הטבע זו ההגבלה של השכל וכשהוא יוצא מן השעבוד של ההגיון הזה זה נקרא שהשכל מתרומם. זה משהו אחר ממה שהסברנו על רוממות עצמית. רוממות כזו מגלה מלמעלה נס כמו הנס של פורים, המתקת דינים של גזירה, כמו אצל מרדכי, שהרוממות שלו מהמן-עמלק על חוקי הטבע שלו בטלה את הגזירה של המן

שאזי בכח ההתבוננות לגלות בתולדות הכלל והפרט "ימין הוי' רוממה ימין הוי' עושה חיל".

שוב, במדרגת הנס הזו צריך להתבונן בתוך הספור ולראות איך שהיה פה נס, כמו בספור המגילה, ואת זה אפשר לעשות רק כשהשכל משוחרר. אתה יכול לקחת את ספור האהבה הזה של אחשורוש לאסתר המלכה ולהפשיט אותו מן החיצוניות, מן הלבושים, ולראות שכל הספור הזה היה יד ה'. זה נקרא "ימין ה' רוממה", שיד ה' עשתה את הכל. לכן צריך לשתות יין בפורים, כיוון שהיין פועל בשכל רוממות ומוציא אותו – "נכנס יין יצא סוד" -  מן המגבלה של ההגיון.

"רוממות הלב" של הקדושה ([מקור הבטוי הזה הוא] ב'לעומת זה' היא בחינת "ורם לבבך ושכחת" [שזו פשוט ישות, אבל אם יש בקליפה רוממות הלב אז יש כנגדה גם בקדושה]) היא בחינת "ויגבה לבו בדרכי הוי'",

שנאמר על יהושפט מלך יהודה. "רוממות הלב" היא רוממות של יזמה ובטחון בה' להלחם נגד הקליפה. זה כמו אחד שיושב בכנסת,בתפקיד, ו'מצפצף' על אמריקה. לא צריך אותם. יש לו רוממות בלב שאפשר להנהיג את המדינה גם בלי אמריקה. שוב, לקחת יוזמה נגד הטבע בהתנהגות מעשית זה נקרא "רוממות הלב", שיש לו לב גבוה שיצא מן השעבוד אל ה'.

רגש פנימי חזק מאד, יקוד אש ההתלהבות לה' יתברך, ומקור יזמה ויישום של כל מעשה טוב בפועל.

אפשר לחשוב, כיוון שזו רוממות של הנהגת המלך, שזו רוממות המלכות ולא רוממות הלב. מה ההבדל בין רוממות הלב לרוממות המלכות?

"רוממות המלכות" היא מדת הצמצום של הרוממות העצמית

הרי "נעוץ סופן בתחילתן", וכמו שהסברנו שמדרגת "חכמה עילאה" נמשכת במיוחד אל מדרגת "חכמה תתאה", ולכן גם הרוממות העצמית נמשכת ברוממות המלכות. רוממות השכל ורוממות הלב שתיהן זה להשתחרר – השכל מכבלי ההגיון והלב מכבלי הטבע ליזום דברים מעשיים גדולים בפועל בלי לפחד מאף אחד. עיקר הגבורה היא בלה ועיקר הרוממות שבלב היא לא לפחד משום דבר, רק מה'. רוממות המלך קשורה עם הרוממות העצמית שעניינה הוא:

להתלבש בלבוש מלכות

הרוממות העצמית היא 'אור המאיר לעצמו' ולקחת את האור של הרוממות הזו ולהתייחס עמה למציאות, להתנשא עמה על עם זו רוממות המלך. כשלמדנו על ספירת המלכות הסברנו שמן הרוממות העצמית של המלך, דרך השפלות הפנימית שלו, הוא יורד להתנשא בחצוניות על עם. ההתנשאות על עם, שזו הרוממות של המלך, היא צמצום ההתנשאות העצמית שלו. השפלות מורידה את הרוממות העצמית ואחר כך היא יכולה להתגלות כהתנשאות על עם. הלשון בספרי הקבלה הוא שאותו האור, שבתחילה היה אור של 'שעשועים עצמיים', הופך להיות אור של 'שעשועי המלך בעצמותו'. כלומר, מי שהוא 'כל יכול' הוא בעצם מלך, וזה קורה אצלו כבר בשרש, כאשר המלכות מאירה לו בעצמותו. אחר כך, על ידי השפלות בהשפלת עצמו להתיחס לזולת ולנהיג אותו יורדת המלכות להיות 'אור המאיר לזולתו'. זה נקרא "רוממות המלך"

("הוי' מלך גאות לבש"), על מנת להנהיג את העם ברחמים גדולים [כאן זה לא להנהיג את העם למלחמות. מלחמות קשורות עם רוממות הלב, שאין לו פחד, אבל ברוממות המלך זה איך שהוא מנהיג ומתקן את העם מבפנים. כמובן, את זה הוא עושה גם על ידי גזירות, אבל המגמה היא תקון] ובתקון ואחדות המדינה על ידי גזירות המלך – "זה ישפיל וזה ירים" [איזה שר הוא מפיל? את זה שרואה שלא פועל אחדות בעם אלא פרוד ואחד שקשור עם אחדות העם הוא מרים] – בבחינת "ולב מלכים אין חקר" [כאן המובן של לב הוא חכמה, שיש למלך חכמה אין חקר בהנהגת המדינה, איך לסדר את הענינים בצורה הנאותה כדי ללכד את העם].

אלו ארבעת המדרגות של הרוממות שמגלות את ארבעת מדרגות הנס. הם המניע שלהן.

חסר קצת בקלטת

כאן בארץ שייך יותר רוממות, לכן בתלמוד ירושלמי כתוב ש"כל ישראל מלכים הם" בעוד שבתלמוד בבלי כתוב רק "בני מלכים הם", שזה בכח ולא בפועל, אבל בארץ כל יהודי צריך להיות בארבעת המדרגות של הרוממות, מרוממות עצמית ועד רוממות המלך. לכן עיקר גלוי פנימיות התורה הוא בארץ, שרק כאן אפשר להשתחרר מן ההגיון.

מנס הגענו לרוממות. כעת צריך ללכת עוד שלב אחורה, שכדי להגיע לרוממות צריך קול [כאמור, הסגנון כאן דומה לסגנון של ליקוטי מוהר"ן של ביאור הענינים למפרע]:

ד.

התעוררות ה"רוממות" היא על ידי בחינת "קול", כמרומז בלשון הכתוב "קול רם" [מ"קול" האדם מתרומם]. "קול מעורר הכונה", והכונה היא אל "אל רם ונשא" [שהכוונה היא אל הרוממות], בחינת "הוא", בסוד "ועבד הלוי הוא" [עיקר הכוונה היא הנסתר ועיקר המכוונים אלו הלויים, שעובדים את ה"הוא, את הנסתר. הלב מכוון אל הנסתר, אל הדבר שהוא רם מאתנו. הנסתר והרוממות בשרש בם דבר אחד], עבודת הלוים בשירם ובזמרם "לארמא קלא" [להרים את הקול ועל ידי כך לבוא לרוממות], כמבואר בזהר ובדא"ח. "קול" הוא לשון המשכה [בשבת האחרונה קראנו את הפסוק "הקל קול יעקב", שבו המילה "קל" הראשונה היא חסרה והמילה שניה – "קול" – היא מלאה. כתוב בזהר ש"קל" חסר הוא בחינת העלאה של קול פשוט של תפלה ואילו "קול" היא בחינת המשכה מלמעלה למטה של תורה. סתם קול זה קול של המשכה. כתוב בקבלה שהמילה קול זה כמו קו לְ, קו לבריאת העולמות], והוא כח ההמשכה של גלוי הרוממות והנס [כמו שהקול עולה לבחינת הנסתר כך הוא גם ממשיך ממנה את הרוממות] – "הוי' נסי" – בסוד "משה ידבר והאלהים יעננו בקול" [חז"ל לומדים ש"יעננו בקול" הוא בקולו של משה, גלוי האלקות מתלבש בתוך הקול שלו, כלומר שהרוממות נמשכת על ידי קולו]. "רוממות אל בגרונם" – ה"רוממות" תלויה ב"קול" שב"גרונם" [שלפי הקול שיוצא מן הגרון כך ממשיכים את הרוממות].

אז עכשיו ראינו עוד שלב, שהרוממות נמשכת על ידי איכות הקול. אם כן, גם בקול ישנן ארבע רמות:

גם ב"קול" ארבע מדרגות [עד עכשיו דברנו רק על הקול הגלוי, אבל באמת יש בקול גם שתי המרגות של קול נסתר ושתי מדרגות של קול גלוי]:

"קלא פנימאה דלא אשתמע" (קול פנימי שלא נשמע), שמקורו בנקודה הפנימית שבלב, בחינת "ולבי ראה הרבה חכמה" [את זה הסברנו באריכות בשער הראשון של הספר בענין גלוי החכמה בלב. קול זה התפעלות, וההתפעלות של "ולבי ראה הרבה חכמה" זה הקול הפנימי שאינו נשמע], ולא נשמע אפילו לשכל שבמח  [לא נשמע זה כמו לא נקלט, שאפילו השכל המופשט לא יכול לקלוט אותו. זה כמו 'לא מובן', על דרך "שמע ישראל – לשון הבנה"], וכל שכן למדות שבחצוניות הלב, שהן למטה מהשכל שבמח במעלות ההכרה שבנפש.

"קלא פנימאה דאשתמע" [זה קול פנימי אבל קול שהשכל כבר כן שומע, ולכן הוא כבר שייך אל השכל] לשכל שבמח וממשיך לו בחינת "רוממות השכל" כנ"ל.

"קול פשוט" שנמשך מן הלב ולחוץ [צעקה פשוטה שאדם צועק שנמשך מן הלב אל החוץ, וזה עוד בלי אותיות ודבור. סתם קול בקבלה מכוון כנגד אות ו שבשם, שהוא קול פשוט].

"קול מבשר מבשר ואומר" בהברת צרופי אותיות ותבות בדבור [שזה כמו בשורת המשיח. הפסוק הזה לא מדבר על דבור, אלא על קול, ובכל זאת זה קול שמבשר כבר בחוץ. יש כבר אמירה בתוך הפה].

בקבלה כתוב ביחוד וה הוא יחוד של קול ודבור. הקול הוא הבל העולה מן הלב ואחר כך, כשמגיע אל הפה, נעשה לדבור. בתוך הפה יש ה מוצאות, שהן ה גבורות, המחלקות את הקול הפשוט ל-כב הברות. אם רק שומעים בסוף כבר דבור אז זה כבר דבור, לא קול. אבל יש שבתוך הדבור עוד שומעים את ה'קול'. זה כמו בשורת המשיח, שהקול מבשר אבל הוא מבשר ואומר. רק ההמשכה, בלי ההתחלקות, זה האות ו שבשם שממשיכה מאתכסיא לאתגליא. לכן זה קול פשוט, שהלב צועק ואתה שומע אותו. אם תשמע רק את הדבור אז הדבור יסתיר, ואילו כאן במדרגה הרביעית זה קול שלא מסתיר.

 

יקלא פנימאה דלא אשתמע

הקלא פנימאה דאשתמע

וקול פשוט מן הלב ולחוץ

הקול מבשר מבשר ואומר

* * *

עד אתמול דברנו על שלשה מושגים – נס רוממות וקול – והגענו עד לתחילת פרק ה. הנס מתגלה על ידי הרוממות בנפש, כמו הבטוי 'להרים נס', והרממות בנפש נמשכת על ידי הקול, כמו הבטוי 'קול רם' או בלשון הזהר "לארמא קלא" ביחס לעבודת הלוים. בכל אחד מהם ראינו ארבע מדרגות, כנגד שם הוי' ב"ה. כעת צריך להשלים עוד דבר:

ה.

והנה על ידי "הקל קול יעקב" "יורשים" גם כן את "הידים ידי עשו" [על פי פשט הם שני דברים נפרדים שאמר יצחק ליעקב כשנכנס לקבל את הברכות, אלא שבפנימיות הם דבר אחד, שעל ידי "הקל קול יעקב" הוא זוכה גם לרשת את "הידים ידי עשו" ממנו], כמבואר בחסידות. עשו (הרשע – רעש, עיין בפרוש ראב"ע בריש ספר תהלים)

אמנם יש הוא אמינא שה' מתגלה ברעש אבל המסקנה היא "לא ברעש ה'". יש קול רם של הקדושה אבל רעש זה קלקול של הקליפה. וכך מסביר האבן עזרא:

ולפי דעתי כי מלת רשעים הם שאינם עומדים על מתכונת אחת [לא יכול לעמוד יציב] כדרך "והרשעים כים נגרש כי השקט לא יוכל", וכן [כתוב על שאול המלך] "ובכל אשר יפנה ירשיע", [ופסוק נוסף:] "והוא ישקיט ומי ירשיע" [ש'ישקיט' זה ההיפך מ'ירשיע'], ובעבור זה הזכיר עם רשעים הלך, והוא המפותה ללכת בעצת רשע אחר ובדרך לא ידעה.

אצל אליהו הסדר הוא רוח, אחר כך רעש ולבסוף אש. זה שיש הוא אמינא כזו, שה' מתגלה באלה, זה לפי התרגום שם שמסביר שאלו שלש סעות של מלאכים – מלאכים של אש, מלאכים של רוח ומלאכים של רעש. אם נכוון אותן זה בדיוק מסתדר, שסעת המלאכים של אש היא כנגד הבריאה וסעת המלאכים של הרעש כנגד היצירה ושל הרוח כנגד העשיה. "קול דממה דקה" שבא בסוף הוא כנגד האצילות ועליו נאמר "תמן אתי מלכא", שם המלך בא. בהקשר שלנו, אלו ארבעת הקולות שלמדנו בפעם הקודמת, שאלו בעצם ארבע הקולות של הנשמה, עבודת הלויים בהרמת הקול. זה בקדושה, אבל סתם רעש הוא רשע. עשו הוא הראשון שנקרא רשע.

האותיות הללו הן אחת מן משבעת השרשים בלשון הקדש שיש להם משמעות בכל ששת הצרופים האפשריים. שאר הצירופים, לפי סדר הצירוף אם מתחילים מרשע ומשיכים ברעש, הם שער – שרע (כמו להשתרע) – ערש – עֶשֶׂר (או עֹשֶׁר). אם רוצים לכוון אותם כנגד המדות אז קודם צריך ליחד את שלושת אותיות השרש בחב"ד, ולפי זה יהיו המדות. בכל פעם שיש תופעה כזו ימצא לפחות צרוף אחד עם משמעות שלילית שמשלים את התמונה, כמו שביום כפור "אנו מתירים להתפלל עם העבריינים" [שאר שבעת השרשים הם: בקר, בכר, מחל, חצר, ערץ, שער, שפר. המכנה המשותף לכולם היא האות ר, שזה די נדיר לשבעה שרשים], שלא יהיה מתוק מדי. בלעדי הרע הכל חסר ועל ידי הצרוף של הרע הוא נטהר. זה על דרך הממזר, וכמו עוד הרבה דוגמאות בתורה, שעל ידי שהדבר נטמע הוא נטהר על ידי כך לעתיד לבוא. נעשה את הצרופים של השרש הזה: האות ע תהיה כנגד החכמה, שמרמזת לחכמים "עיני העדה", האות ש תהיה באמצע כנגד הדעת והאות ר תהיה כנגד הבינה. לפי הסדר הזה, הצרוף רשע יהיה כנגד הגבורה והצרוף רעש יהיה כנגד ההוד, עָשִׁר יהיה כנגד הנצח וערש יהיה כנגד החסד, שער יהיה כנגד התפארת ושרע יהיה כנגד היסוד (מום באבר היסוד, אבר הברית, נקרא בתורה שרוע). זה הכל היה דרך אגב.

נחזור לענין. עשו הוא הרשע, כאשר אות ו מתחלפת באות ר לפי חילוף עכ"ס מ???? בגמרא בשבת (קד, א). הוא ה"לעומת זה" של הקול רם של הקדושה. הוא זה שצועק בקליפה, לכן עשו עולה קול רם. כמו היום, שהרשעים עושים רעש בעתונות וכו'.

הוא כנגד קול רם בקדושה (חושבנא דדין כחושבנא דדין), ועמלק, נכדו, הוא כנגד רם בעצמו [שזו הרוממות של עשו, התמצית שלו]. [אז לעשו יש קול ויש רוממות ויש לו עוד בחינה, שעוד לא למדנו, והיא הידים שלו] ברור "ידי עשו" הוא ענין "ובני ישראל יוצאים ביד רמה", "והיה כאשר ירים משה ידו ודבר ישראל" כנ"ל. וענין "יעקב" – "הקל קול יעקב" – הוא "וידו אוחזת בעקב עשו" [האמת היא שהיד הראשונה היא דוקא אצל יעקב, ועל שם זה נקרא יעקב – יד עקב], "יָדוֹ" כלומר "יוּדוֹ", י שביעקב, הארת י שבשם, בטול, להכניע את גסות הטבע (בחינת 'פסיעה גסה' של עקב עשו [חז"ל אומרים ש"פסיעה גסה נוטלת אחד מחמש מאות ממאור עניו של אדם". מאור העניים היא החכמה, ועקב עשו היא הפסיעה הגסה שלו שמתנגדת לאור החכמה. האות י של יעקב באה להכניע את הפסיעה הגסה של עשו]) בכפית הרע, "אתכפיא סטרא אחרא".

בחסידות כתוב, שישראל הוא שם האתהפכא ואילו יעקב הוא שם האתכפיא. נארת הבטול של חכמה עילאה יורדת להכניע, באתכפיא, את גסות הקליפה של עקב עשו. רואים מכאן, שיש אצל יעקב עוד ענין: היד. אז, אם כן, יש לזהות ולמצוא את ארבעת הבחינות של ביד הקדושה.

והנה ארבע מדרגות ב"יד":

א. עצם נקודת ה"יד" – "יוּד", בסוד "פותח את ידך" – "אל תקרי יָדֶךָ אלא יוּדֶךָ", בחינת נקודת "פתח" בחכמה – כח מה, ראשית הגלוי של נקודת הבטול שבנפש.

יד זה משהו שקשור עם תפיסה, הכח לתפוס משהו. כמו שהיד נסגרת כדי לתפוס משהו כך היא גם נפתחת כדי לגלות משהו. בנפש זה הכח לגלות משהו וגם לתפוס, לקחת ולתת. לגבי הקב"ה כתוב "פותח את ידך" ועל הפסוק הזה כתוב בקבלה שזה הכח לפתוח ולגלות את ה-י, לגלות את נקודת הבטול. החכמה נקראת תמיד 'ראשית הגלוי', כאשר בנפש האלקית ראשית הגלוי זה נקודת הבטול. בקבלה, לכל אחת מנקודות הניקוד יש ספירה, והספירה של החכמה היא ניקוד הפתח (ַ). נקודת הכתר היא קמץ (ָ) והיא קמוצה וסתומה ואילו נקודת הפתח פותחת ומגלה אותה. זו המדרגה העליונה של יד – פתיחת בטול.

ב. כח התפיסה שבשכל, כלשון [חז"ל] "עד מקום שיד שכלו מגעת", בחינת ה עילאה שבשם [זה כנגד הבינה, כנגד התפיסה והקליטה בנפש. היד פה היא יד שמתפשטת כדי לקלוט ולתפוס. קודם זה היה תפיסה למעלה מן השכל וכאן זה בשכל עצמו].

ג. התפשטות המדות מן הלב [וזה כנגד פשט המילה יד, יד הגשמית המתפשטת מן הגוף לימין ולשמאל, ובנפש היא התפשטות המדות מן הלב לחסד ולגבורה וכו'], בחינת "יד הגדולה" – חסד (יד ימין), "יד החזקה" – גבורה (יד שמאל) וכו', בחינת ו שבשם.

ד. מקום גשמי, כמו שכתוב "ויד תהיה לך מחוץ למחנה" [יד במובן הזה, הפשוט, הוא מקום גשמי המיועד למשהו, כמו "יד אבשלום" בתנ"ך], בחינת מלכות, ה תתאה שבשם.

ולסיכום:

י"פותח את ידיך" – "יודיך" – עצם נקודת הבטול שבנפש

ה"עד מקום שיד שכלו מגעת" – כח התפיסה שבשכל

ו"יד הגדולה" "יד החזקה" וכו' – התפשטות המדות מן הלב

ה"ויד תהיה לך מחוץ למחנה" – מקום גשמי

נסכם: המדרגה הראשונה של יד, של "פותח את ידך – יודך", מביאה לקול הראשון, "קלא פנימאה דלא אשתמע" אפילו לשכל שבמח, קול של רעותא דלבא. הקול הזה נכנס ליד של עצם נקודת הבטול בנפש, היד העליונה. שוב, אנחנו מדברים על יד שתופסת קול, שמושך רוממות, שמגלה נס. בכל אחת מן הבחינות ראינו ארבע מדרגות כאשר בפרט, כל מדרגה קשורה עם המדרגות המקבילות לה. לכן, היד של פתיחת הבטול תופסת את הקול הפנימי שלא נשמע, והקול הפנימי מושך את הרוממות העצמית והרוממות העצמית מגלה את הנסים והנפלאות של "לעושה נפלאות גדולות לבדו". היד השניה של כח התפיסה של השכל תופסת את הקול הפנימי שנשמע, והקול הזה מושך את רוממות השכל – השחרור מן השעבוד של השכל להגיון – והיא מגלה את הנסים הנסתרים של הטבע, כמו נס פורים, שתלויים בהתבוננות. היד השלשית של המדות, שכוללת את כל המדות, תופסת את הקול הפשוט שיוצא מן הפה (את זה כבר אפשר לצייר בציור גשמי – יד שתופסת קול שיוצא מן הפה), הקול הפשוט ממשיך את הרוממות של הלב – של "ויגבה לבו בדרכי ה'" ליוזמה גדולה בלי שעבוד להנחות ולמוסכמות של העולם בלי לפחד מאף אחד חוץ מן הקב"ה – והיא מגלה את הנסים הגלויים, כדוגמת המכות הראשונות במצרים, לישראל בלבד שהקליפה עדין לא מסוגלת להקיף אותו. היד במובן של מקום גשמי תופסת ונעשית כלי ל"קול מבשר" שמושך את רוממות המלך – התנשאות המלך על העם כדי לתקן אותו על ידי "זה ישפיל וזה ירים" – וזה מגלה את הנסים לעיני כל, עד שגם "מלאך רע יענה בעל כרחו אמן" וגם לעיני הקליפה ברור שיד ה' עשתה את זה והוא מרים את ישראל ומשפיל את הגוים. זה גלוי של מלכות שמים וזה נס של מלכות שנמשך ומתגלה במקום הגשמי ממש.

[יש ארבעה שנלחמים נגד עשו: יוסף ובנימין יהודה ודן. "אין עשו הרשע נופל אלא ביד בניה של רחל", ולכן יוסף ובנימין נלחמים בו ואצל בנימין זה היה בפורים. יהודה זה לימות המשיח, שהרי "ג מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ... להכרית זרעו של עמלק...", קודם מלך ואחר כך מלחמת עמלק (משיח בן יוסף אינו מעקרי האמונה כמו משיח בן דוד, וכך גם דעת הרבי שליט"א). אצל דן זה חושים בן דן שהרג את עשו וגם כתוב בזהר שלמשיח יהיה עוזר משבט דן. שמשון, שלא נלחם נגד עשו, היה כמו משיח בעצמו, משיח של תהו].

שאלה: איפה נכנסים 'נסים' שעושים גוים?

תשובה: זה לא נסים. או שזה כישוף או שזה אחיזת עינים. בגמרא מסופר על חסיד אחד שנפטרה אשתו ונעשה לו נס שגדלו לו דדים כמו לאשה והניק בהם את בנו. בכל זאת, בגמרא זה מחלוקת עם הנס הוא שבח או גנאי לאותו החסיד שנשתנו עליו סדרי בראשית. בכישוף זה לגמרי דמיון. ברע יש מה שזה באמת מציאות ויש מה שזה דמיון. הנס שיש בקליפה זה רק דמיון. לעומת זאת, כח פיזי זו מציאות שנמצאת, אלו נצוצות של קדושה שנמצאים בשבי הקליפה ונותנות לה כח, אבל נסים זה רק דמיון. אם בזה משהו זו רק החכמה שה' נותן לו לעשות משהו כזה, אבל עצם הנס זה רק דמיון. לכן כתוב שרוב הנצוצות זה רק בקליפת נגה, ולא ב-ג קליפות הטמאות, ואם הוא עושה מעשה כישוף שאסור אז זה מ-ג קליפות הטמאות וכן אין בו על פי פשט ניצוצות, ואולי רק מקיף ש'מרחף' עליו מלמעלה, ללא טוב פנימי. בכלל, את המושג ניצוצות אפשר להבין רק על ידי נסתר, את ממד ה'חפצא' שיש באיסור, כי על פי נגלה איסור תמיד נתפס בממד ה'גברא' שבו.

ו.

על ידי ה"יד" של הקדושה זוכים ל"קול" יעקב [על ידי קידוש הידים זוכים ל"קול". זה סוד נטילת ידים. ליטול בלשון הקדש זה לקחת, ונטילת ידים זה לקחת ממישהו את הידים. יש מצוה לקחת ולהוציא מעשו את הידים שלו], וה"קול" מעורר הכונה, בחינת "רם" (שלמות הברור של ידי עשו, בחינת "יד רמה" ["יד רמה" זו היד של ישראל לאחר שבררה מעשו את היד ואת ה"רם" שלו], סוד עלית שם ב"ן שבמלכות לשרשו בשם ס"ג שבבינה

אם תסתכלו בעמוד האחרון של השער תראו איך שכל ארבע מדרגות אלה מסתדרות בכללות. קודם למדנו בפרטות את ארבעת המדרגות שיש בכל אחת מן הבחינות, כעת נראה אותם בכללות. הנס הוא יהיה כנגד האות י, הרוממות תהיה כנגד האות ה עילאה, הקול יהיה כנגד האות ו ואילו היד תהיה ענגד האות ה תתאה שבשם. לפי זה, "יד רמה" תהיה העלאת היד לשרשה ה"רם" שבשם ס"ג.

לרשת את האורות המרובים דס"ג,

שם אירעה שבירת הכלים, שהפכו להיות שם ב"ן, ואילו האורות המרובים הללו, בכמות ובאיכות, הסתלקו. יש אפילו אורות של שם ס"ג שלא יצאו ועל ידי עבודת הבירורים עולים לרשת את כל אותם אורות מרובים – לרשת את האורות שהסתלקו בעת השבירה ולהוציא את אלו שאף פעם לא יצאו.

המשכת אורות ד"תהו" בכלים ד"תקון" וד"ל)

שוב, ברור הידים מגיע עד לגלוי הרוממות. כל יציאת מצרים היתה לשם "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול", לצאת עם הניצוצות שבררנו. זה נקרא לצאת "ביד רמה". אז ברור הנצוצות נקרא "יד" והוא מגיע עד למדרגה של "רמה" וממשיך משם אורות מרובים של:

לגלות את ה"נס" – "הרמת נס" – בחינת "אתהפכא חשוכא לנהורא" בשלמות

עיקר עבודת הברורים זה עדיין אתכפיא ורק בגלוי הנס זה כבר אתהפכא. עיקר עבודת האדם בעולם הזה היא להכניע את הרע, שבעצמו ושבעולם ואחר כך מלמעלה בא כח של אתהפכא, שהרע הופך לטוב והחושך לאור. בלשון הקבלה זה:

(בגלוי שם ע"ב שבפנימיות א"ק,

כל הברורים עולים לשם ס"ג. כל המערכת של סג-מה-בן היא כך: שם סג נפל לשם בן, אחר כך יצא שם מה לברר את שם בן ואז, על ידי הברורים, הוא חזר לשם סג, שממשיך מחדש אורות סג אל תוך שם מה. כל הספור הזה, של שבירה ותקון, שייך לעבודה של אתכפיא. אחרי שכל זה כבר מושלם, שהאורות המרובים של תהו נמשכו בכלים הרחבים, מתגלה מה שלא נתגלה אף פעם. אלו אורות שם עב שבפנימיות א"ק, שהאריז"ל בעצמו אומר שלא מדברים עליהם, והם לא חלק של הספור של שבירה ותקון. זה עיקר הגלוי של הנס בלשון קבלת האריז"ל.

ולעילא לעילא עד לבחינת "יחיד" ממש שלפני הצמצום [וזה כבר במושגים של חסידות], בסוד "הוי' נסי" – ו"הוי' בחכמה" דוקא, סוד שם ע"ב וד"ל. [כעת אפשר גם להבין את הפסוק שהתחלנו אתו:] וזהו "ויבן משה מזבח", העלאת ב"ן – "מזבח" [בקבלה כתוב שמזבח הוא שם בן, שם מעלים את הבהמה (העולה בן). "ויבן" זה מלשון בינה – "בינה יתרה באשה" שלמדו חז"ל מן הפסוק "ויבן הוי' אלקים את הצלע" – ואצלנו פעולת משה היתה להמשיך בינה למזבח ולהעלות אותו אל הבינה] – בס"ג, בינה, בחינת "ויבן", ע"ד "ויבן הוי' אלהים את הצלע", שדרשו רז"ל "בינה יתירה וכו'", על ידי משה, פנימיות "קול יעקב" [כלשון הזהר "יעקב מלבר ומשה מלגאו", שמשה הוא הפנימיות של יעקב], ו"נחנו מה" [יש משה שהוא במדרגת החכמה – כח מה, אבל כאן משה הוא הכח שבא לתקן, שהרי בחינתו היא שם מה, "ונחנו מה"], [וכמאמר הזהר] "משה זכה לבינה",

יש שמפרשים את המאמר הזה כיוחד של חכמה ובינה, שמשה הוא החכמה ו"זכה לבינה" זה היחוד של החכמה עם הבינה, שזכה להמשיך את החכמה שלו גם באותיות של בינה. אבל זה לא כל כך לפי הפשט, כי כשאומרים את הבטוי 'זכה לְ' הכוונה היא שזכה מלמעלה. לכן הפשט היותר אמיתי בדברי הזהר הוא על פי הקבלה הראשונה, שם משה הוא כנגד פנימיות התפארת. בכתבי האריז"ל משה הוא כנגד החכמה, אבל דוקא בקבלה הראשונה – שמתאימה יותר לזהר – הוא כנגד פנימיות התפארת, "אספקליה המאירה". כך זה גם ברמב"ן על החומש, שמשה הוא אספקליה המאירה בתפארת ושאר הנביאים הם אספקליה שאינה מאירה במלכות (אצל האריז"ל כל הנבואה בכללות היא מן הנצח וההוד, כאשר נבואת משה היא מן הפרק העליון של הנצח). ואז "משה זכה לבינה" זה כמו שאומרים שזכה לעולם הבא מלמטה למעלה. לפי זה משה, שהוא הפנימיות של הכל, מעלה ניצוצות על המזבח של שם בן על מנת להמשיך אורות מרובים של סג בתקון, ואחרי כל זה, אחרי כל עבודת האתכפיא של הברורים:

ואזי "ויקרא שמו הוי' נסי" – גלוי ע"ב וד"ל).

ז.

"יד" "קול" "רם" "נס" עולה חמש מאות (חצי אלף, כידוע בסוד "יחוד הזכירה" להאריז"ל)

זה יחוד של האריז"ל כדי לתקן את כח הזכרון, שהמספר העיקרי בו הוא חמש מאות. הוא מסביר שם שאלף האורות מתחלקים לשנים. השכחה היא בעית הכתפיים, השכם, שהם מקום המעבר בין הפנים לאחוריים של הגוף. פנים זה הזכרון והאחור הוא השכחה. סוד הכתפיים, השכם, היא הנטיה לאחור. בראש אין נטיה כזו לכן אין שכחה לפני הכתפים, ולכן שם צריך לתקן את השכחה [מה זה יחוד? יחוד של האריז"ל זה שהוא לוקח משהו ואומר לך לחשוב עליו, ואם תחשוב עליו זה יפעל. זה לא טכניקה, הטכניקה היא לעשות יחוד, לייחד את המחשבה. יש כוונת הלב ויש כוונת המח. אם יהודי לא מכוון אז זה לא שווה שום דבר, לכוון את האמת "ואמת הוי' לעולם". למשל, אם אתה לוקח את יד-קול-רם-נס ועושה מזה ציור זה יחוד בפועל, אבל היחוד האמיתי זה יחוד בעצם]. אלף האורות מתחלקות לשתי הכתפיים, כאשר כל כתף עולה 500. בין הכתפיים זה סוד תקון הדעת, הנמצאת "בין כיתפין", ולכן חמש מאות עולה גם:

– "דעת הוי'" – יחוד וגלוי שם הוי' ב"ה על ידי המצוה הראשונה שבתורה, "מצוה רבה" – "פרו ורבו" – ש[אותה מקיימים] "על ידי חופה (בחינת "הרמת נס" על גבי חתן וכלה) וקדושין" (בחינת "יד" ו"קול", בנתינת הטבעת [על יד הכלה] ואמרו [בקולו] "הרי את מקודשת לי וגו'") [החופה היא יחוד יה, נס-רם והקדושין שנעשים למטה מן החופה הם יחוד וה, יד-קול].

כעת, בפרק הבא, נסביר את הסדר של ארבעת המדרגות הללו:

ח.

והנה בכללות, "יד", שענינה "תפיסת מקום", היא הארת "חכמה עילאה" ב"חכמה תתאה" שבמלכות [אם יד היא חכמה אז למה כאן היא במלכות? יד זה מה שחכמה עילאה מאירה בחכמה תתאה שבמלכות] – ה תתאה שבשם – לאכפיא סטרא אחרא כנ"ל (יד עולה דוד מלך ישראל חי וקים, הנלחם מלחמות הוי' בכח הבטול הפנימי שבו [שזו הארת חכמה עילאה בחכמה תתאה אצל דוד. אצל יהודי הבטול נותן תוקף]). "קול", שענינו המשכה, הוא בז"א – "קול יעקב" – ו שבשם. "רם", בחינת רוממות הנפש, היא ב-ה עילאה שבשם (כידוע בפרוש [הרביים ל] הנגון הגדול אשר לכ"ק אדמו"ר הזקן, "ארבע בבות", שכנגד ארבעה עולמות אבי"ע מלמטה למעלה, שהבבא השלישית, שכנגד עולם הבריאה – ה עילאה שבשם – היא הרגשת "רוממות הנפש" בכלל). "נס" הוא גלוי ה-י שבשם בעצם, בחינת "הוי' נסי" – "נס י" – בחינת משה רבינו עליו השלום, גלוי יסוד אבא (ועד לשרשו הנעלם בע"ב דא"'ק ובחינת "יחיד" ממש כנ"ל וד"ל).

ינס

הרם

וקול

היד

הכל הוא בסוד "וירם (ביד) קרן לעמו" [שה' מרים ביד את הקרן], קרן ראשי תבות קול רם נס, וכן רם נס עולה קרן. [כל הרמז הזה מרומז בפסוק:] "וכל קרני רשעים אגדע תרוממנה קרנות צדיק", אמן כן יהי רצון.

לכן ננגן את הניגון הזה [נגנו 'וכל קרני רשעים אגדע'].

מה שיצא מכל זה, שמדרגת היד היא המלכות בכללות ואם כך אז בתוך ארבעת המדרגות הפרטיות של היד העקרית שבהן היא המלכות, המקום הגשמי. כלומר, שעיקר העבודה היא קידוש המקום הגשמי. בשפה של היום, עיקר הענין הוא קדושת מחנה הצבא, תקון צה"ל. אם מתחילים את התקון מלמטה אז ההתחלה היא מתקון המחנה.

תקון האות ו הוא תקון הקול ובתוך תקון הקול עיקר הקול היא מדרגת הקול הפשוט היוצא מן הלב, כמו צעקת הלב באמת – "צעק לבם אל הוי'". כתוב בזהר שלפני שהאילה יולדת היא צועקת שבעים קולות, וה"קול מעורר הכוונה". זהו קול השופר.

במדרגה של הרוממות עיקר העבודה היא ברוממות השכל, להתפשט מהגבלת השכל ולהשתחרר מההגבלה של ההגיון האנושי וזה נותן ממילא כח להתבונן בנס שבתוך הטבע.

בנס, עיקר העבודה היא במדרגה הכי גבוהה שלראות השגחה פרטית בכל רגע ורגע. זה אפילו יותר מנס פורים או נס יציאת מצרים ולכן על זה כתוב ש"אין בעל הנס מכיר בנסו". זה הפלא.