"דע מה שתשיב"

בע"ה

מוצאי ח"י סיון תשפ"ג – יצהר

דרוש עיבור-יניקה-מוחין; מסיבת בר-מצוה צבי-יעקב שי' הרמתי ושבע ברכות הענדל (ח"ג)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בתוך התוועדות של שמחה משפחתית כפולה – בר-מצוה ושבע-ברכות – נמסר פרק-יסוד נוסף של התבוננות עדכנית לדורנו. אם בגליון שבוע שעבר זכינו להתבוננות במציאות מתוך עיני המדע היום, בדגש על המדעים המדויקים, בגליון הנוכחי יש מענה עמוק לצורת ההסתכלות הכפרנית המקובלת היום בפילוסופיה (בעיקר לאור השקפת קאנט) – הסתכלות של מי שמאמין רק במה שהוא חש ורואה, ה'אני' שלו והעולם שסביבו, ותו לא. הצבת מראה מול פני האפיקורס, והסבר פנימי להשתקפות שמופיעה בה, מאפשרת 'להפוך' את השקפת עולמו ובעצם לבגר אותו למבט שמאפשר לראות גם אלקות. מתוך הדברים עולה דרוש עיבור-יניקה-מוחין חדש ועוד התבוננות על דרגות האהבה והיראה בעבודת ה'.

שדרוג האפיקורס מדור לדור

נעבור כעת לנושא עמוק ועיקרי היום – בשביל להבין את מה שנאמר כעת צריך לומר קצת 'לחיים'.

כתוב בפרקי אבות "דע מה שתשיב לאפיקורס"[ב]. יש כאן דוגמה לדבר – כמו שדברנו הרבה פעמים, גם לאחרונה[ג] – שבכל דור הדברים מתלבשים בצורה אחרת ומתבטאים בצורה אחרת. כתוב "דור דור ודורשיו"[ד], וכמו שהתורה עוברת שלבים ופנים, "פושט צורה ולובש צורה"[ה], גם היצר הרע משתנה, כידוע[ו] שבכל דור יש לו שם אחר, וממילא גם האפיקורס הוא קצת אחרת בכל פעם, ולכן בכל דור צריך לדעת מה להשיב לו מחדש, בהתאמה לביטוי החדש של האפיקורסות שלו.

אותו אפיקורס הוא בעצם הבן הרשע של ליל הסדר, שכופר בעיקר ("כיון שהוציא את עצמו מהכלל כפר בעיקר"), גם האפיקורס הוא בן ומושיבים אותו ליד הבן החכם כדי שידע מה להשיב לו, להחזיר אותו בתשובה[ז].

"כנגד ארבעה בנים דברה תורה, אחד חכם, אחד רשע, אחד תם, אחד שאינו יודע לשאול" – כל אחד הוא "אחד"[ח], הוא אהבה. במבנה של ארבע מדרגות האהבה שהסברנו[ט], "אחד חכם" הוא "אהבה בתענוגים" (ששייכת לחכמה, כפי שהוסבר); "אחד רשע" הוא "אהבה רבה" – זו המדרגה שהוא צריך להגיע אליה כאשר יעשה תשובה (השייכת לספירת הבינה[י], מקום ה"אהבה רבה", כפי שהוסבר); "אחד תם" הוא "אהבת עולם", כפשוטו; ו"אחד שאינו יודע לשאול" הוא אהבה טבעית – הוא לא צריך לשאול שום דבר, הכל טבעי.

שוב, על ה"אחד רשע" כתוב שכאילו כפר בעיקר – הוא אפיקורס. הבעל שם טוב כבר אמר[יא] שבעקבתא דמשיחא תתגבר הקליפה של האפיקורס, ובעצם זהו התוכן של מאמר חז"ל אמרו בסוף מסכת סוטה שבעקבתא דמשיחא "חוצפה יסגא"[יב], מתגברת החוצפה של עמלק[יג], שהוא אפיקורס[יד], לכן צריך הרבה-הרבה "דע מה שתשיב".

Seeing is believing

מה אומר האפיקורס? בכל הדורות, אבל במיוחד בדור שלנו, הוא אומר (בלועזית): seeing is believing  ('לראות זה להאמין'), 'אתה רוצה שאאמין? תראה לי! אני לא מאמין בלי לראות. אתה אומר שהקב"ה מסתתר פה? שיצא מהמחבוא! אראה אותו, ואז אאמין בו'[טו]. יש שכל ישר לאפיקורס...

מה בעצם הוא אומר? אחרי קאנט[טז] אפשר לנסח כך את מה שהאפיקורס אומר: יש רק שני דברים שאני מאמין בהם. הדבר הראשון שאני מאמין בו הוא אני בעצמי – אני מאמין שיש 'אני'. הדבר השני שאני מאמין, שבאמת הוא כבר תוספת, הוא שיש עולם – שיש משהו מחוץ ל'אני'. בשביל להאמין שיש משהו מחוץ ל'אני' כבר צריך קצת בגרות.

עיבור ויניקה

איך אומרים זאת בלשון הקבלה? אחד מיסודות קבלת האריז"ל, אולי היסוד הכי גדול של האר"י הקדוש, הוא הסוד של עיבור-יניקה-מוחין. איך המודעות של האדם מתפתחת? קודם היא בבחינת עיבור, אחר כך יניקה ובסוף מוחין. בתוך מוחין גופא יש שתי מדרגות, מוחין דאמא (שמקבלים בבר-מצוה) ומוחין דאבא (שמקבלים בגיל עשרים, בחתונה)[יז], אבל לפני המוחין צריכים להיות שני השלבים הראשוניים של עיבור ויניקה:

בעיבור אני בתוך הרחם, ומה יש שם? רק 'אני', "אני ואפסי עוד"[יח]. להיות בעיבור פירושו להאמין אך ורק בקיום של ה'אני'. זהו שלב ראשון של התפתחות המודעות. השלב הזה נקרא גלות מצרים. פרעה אומר "אני ואפסי עוד", "לי יאֹרי ואני עשִׂיתִני"[יט], 'אין עוד מלבדי'. היות שפרעה חי במודעות הזו, בתכלית הקליפה, כל גלות מצרים היא מצב שגם בקדושה אנחנו בעיבור[כ]. שוב, בתוך העיבור אין עולם – להיות במצב של עיבור היינו להאמין שיש רק 'אני'.

מהו שלב היניקה? לצאת החוצה מהעיבור, להוולד מהרחם. כשאתה נולד אתה גם מקבל מזל[כא]. לאן אתה יוצא כשאתה נולד? פתאום אתה יוצא לאויר העולם, וברגע שאתה פותח עינים אתה רואה דבר שלא ראית עד עכשיו – מציאות אחרת. בהתחלה אתה לא מבין מה אתה רואה, אבל אתה מתחיל לראות את הזולת, את האחר.

איך אומרים זאת בצורה פשוטה של פילוסופיה? בהתחלה יש רק סובייקט. כשאתה נולד, ועובר משלב העיבור לשלב היניקה, אתה עובר ממצב שיש בו רק סובייקט למצב שיש גם סובייקט וגם אובייקט ויש יחס ביניהם.

עד כאן מאמין האפיקורס. אבל האם יש מבחינתו משהו חוץ משני הדברים האלה? אין, כי הוא לא רואה אותם. הוא חי את כל השבעים שנה שלו, מאה ועשרים, ולא מאמין בשום דבר חוץ מה'אני' והעולם כי לא רואה אותו, לא חש אותו.

לשים מראה מול האפיקורס

איך אפשר להשיב לו תשובה נצחת, "דע מה שתשיב לאפיקורס"? באמת כתוב[כב] שאפילו רוב החכמים הגדולים לא ידעו איך להשיב לאפיקורס, ומי שלא יודע להשיב לאפיקורס, שאינו יודע איך לגשת אליו, לא החכם שיכול להחזיר אותו – שישתוק. יש גדולי חכמי ישראל שלא היו מסוגלים, לא היו החכמים שמשיבים לאפיקורס הזה. בעצם, בשביל להשיב לאפיקורס צריך בחינה של נבואה. מהי נבואה? "בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע"[כג].

להשיב לאפיקורס זה בעצם להוכיח אותו, להוכיח לו את האמת, להראות לו – הוכחה היא גם רְאָיָה. האפיקורס צודק, כי רְאִיָה היא רְאָיָה – אתה רוצה להוכיח לי שיש אלקים? תראה לי אותו. הרְאִיָה היא רְאָיָה – לא פחות ולא יותר. אם היה מדובר בצדיק, אולי אפשר היה להראות לו אלקות. אבל כאן מדובר באפיקורס שהוא עמלק, ספקן[כד], אז איך מראים לו שיש אלקות, שיש אלקים? בשביל להראות לו שיש אלקים צריך להביא לו מַרְאָה, ובשביל להביא לו מראה צריך להיות נביא – "במראה אליו אתודע". זהו נביא שעדיין אינו משה רבינו, שרואה "מַרְאֶה ולא בחידֹת"[כה] – כאן אולי עדיין בגדר חידה כזו – אבל מי שמביא את המראה הוא נביא אמת.

הוא אומר לאפיקורס: תעמוד כאן ורק תסתכל בראי. את מי אתה רואה בראי? אתה רואה 'אני'. אבל עד כאן ה'אני' לא היה בחוץ, אלא רק כאן, בתוכי, וכעת הוא משתקף מולי. איך אתה רואה את ה'אני' במראה? יש גם רקע – כשאדם עומד מול המראה הוא גם רואה את ה'אני' שלו וגם את העולם שמסביב לו, הכל משתקף מולו. מה עושה המראָה? חותם המתהפך – אני מתהפך בתוך המראה וגם העולם שמסביבי מתהפך בתוך המראה. קודם היו רק שתי בחינות, אבל עכשיו אני מראה לך "שתים שהן ארבע", שהוא עיקר סוד התורה שבעל פה, כידוע[כו].

גילוי אלקות – השתקפות ה'אני' והעולם

מי הוא ה'אני' שאתה רואה במראה?! אם תזכה להעמיק – ה'אני' הזה שאתה רואה בתוך המראה הוא ה', "אני הוי'"[כז]. ומה העולם מסביב, שאתה רואה בתוך המראה? זה העולם של אותו 'אני', העולם של "אני הוי'". כלומר, באמת יש רק שני דברים, אין יותר.

הרבה פעמים להוכיח משהו למישהו זה לומר לו 'אתה צודק', כמו "צדק צדק תרדוף"[כח] – למצוא את הצדק שיש אצל כל אחד[כט]. אומרים לאפיקורס: יצאת מהנחת-יסוד שיש רק שני דברים במציאות, קודם היה רק 'אני' ואחר כך נוסף ל'אני' גם 'עולם' – ההנחה הזו נכונה, רק שיש כאן משהו שמתהפך. שוב, יש כאן "שנים שהם ארבעה".

מה השרש של ה'אני', מאיפה ה'אני' שלי? השרש של ה'אני' הוא עצמותו יתברך. מה שאנחנו אומרים עכשיו טוב ליהודי. בשביל 'המהפכה הרביעית'[ל], להסביר זאת גם לאינו-יהודי, צריך יותר להתבונן איך לומר זאת, אבל כעת מדברים על אפיקורס יהודי[לא]: אתה יהודי, יש בך "חלק אלוק ממעל ממש"[לב]. אמנם אתה אפיקורס, אבל ה'אני' האמתי שלך הוא "חלק אלוה", וה"חלק הוא הכל", "כשאתה תופס בחלק מן העצם אתה תופס בכולו"[לג]. כאן, אצלך בעצמך, אתה מרגיש את ה'אני' – אבל אתה לא מרגיש את ה'אני' שבראי. למה? כי הוא החלק-שהוא-הכל. מה שאתה רואה בראי הוא הדבר כפי שהוא מופשט לגמרי, לחלוטין, והוא-הוא "אני הוי'", הכל.

באותו אופן, הרקע שמשתקף בראי, העולם מסביב ל'אני' שאתה רואה שם, הוא העולם של-האני של הראי – העולם הבא, שהוא בא תמיד[לד], ובעצם הוא-הוא העולם הזה. העולם הבא והעולם הזה הם אותו דבר, רק שהעולם הבא הוא איך שה' רואה את העולם, "תמֻנת הוי' יביט"[לה]. על המדרגה הזו, של ראית העולם מהעינים של ה', כתוב "משה זכה לבינה"[לו]. דברנו ב-ח' ניסן[לז] על "כימי השמים על הארץ"[לח] – השמים הם-הם הארץ, רק שהם הארץ איך שה' רואה אותה. גם ה'אני' אותו דבר – הוא ה'אני' כמו שהוא אצל ה'.

התשובה לאפיקורס היא – 'אתה בעצמך ה', מה אתה רוצה?!'. באמת יש רק שני דברים, 'אני' וה'עולם'. [צריך להגיד לאפיקורס – אתה ה', ואתה לא קיים...] שוב, זו הקדמת כל ההקדמות של התבוננות. איך יודעים שזו התבוננות טובה? כמה שוה אני? אני הוא אותיות אין. כמה שוה עולם? סוף. אני-עולם עולה אין-סוף – הכל הוא אין סוף, אני והעולם. אין סוף הוא אור, רז[לט] – זהו הרז של כל המציאות. כלומר, יש את הסובייקט והאובייקט ויש את ההתהפכות של הסובייקט וההתהפכות של האובייקט.

מוחין דאבא ומוחין דאמא

אנחנו כאן גם בשמחה של בר-מצוה וגם בשבע ברכות. כמו שהזכרנו, בבר-מצוה אדם מקבל מוחין דאמא ובחתונה מוחין דאבא. שתי המדרגות של המוחין הן בעצם שתי המדרגות כפי שהן משתקפות במראה:

בבר מצוה, כאשר אדם מקבל מוחין דאמא, הוא כבר מסוגל לעלות מעיבור ויניקה למוחין – אבל מוחין דאמא. מה הם מוחין דאמא? לראות שיש שמים, כמו שדברנו ב-ח' ניסן – שיש משהו חוץ מהאובייקט הפיזי שנתפס לעיני בשר שלי. כלומר, מי שעולה מיניקה למוחין דאמא מתחיל לראות עולם אחר – את העולם של ה', עולם הבא, עליו נאמר "יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא יותר מכל חיי העולם הזה"[מ]. הוא רואה עולם אחר, אבל בעצם זהו אותו עולם – רק הפנימיות שלו, איך שה' רואה אותו.

עיקר התכל'ס של הווארט הוא מה שקורה בחתונה: בחתונה עולים למוחין דאבא. מהחתונה, בזכות ה"איש ואשה זכו שכינה ביניהם"[מא], עולים ליכולת לראות את ה'אני' האמתי. חתונה היא לצאת מה'אני' האגואיסטי, לדעת ולהתחבר עם הזולת – בשרש אנחנו אחד, וה'אני' המשותף, "ויקרא שמם [ביחד[מב]] אדם"[מג], מגלה את ה"שכינה ביניהם", מגלה שבעצם ה'אני' הזה הוא-הוא האין סוף, הקב"ה. התפיסה הזו היא כבר מוחין דאבא.

חותם המתהפך בשם הוי'

מה שעשינו עכשיו הוא מבנה של י-ה-ו-ה, שיש בו תופעה של "חותם המתהפך"[מד] בין "הנסתרֹת להוי' אלהינו [י-ה] והנגלֹת לנו ולבנינו [ו-ה]"[מה]:

איפה חיים בתודעה שהכל הוא רק 'אני' והעולם, הרמות של עיבור ויניקה? על כך כתוב "והנגלֹת לנו ולבנינו" – וה נגלֹת, מה שנגלה לעינים הוא באמת רק שני דברים, אני והעולם, המלכות והז"א. מה הן "הנסתרֹת"? אותם שני דברים – רק בסדר הפוך.

כלומר, י-ה-ו-ה היינו אני-עולם-עולם-אני (או, לפי הגימטריא: אין-סוף-סוף-אין) – ב"והנגלֹת" ה"אני" הוא במלכות, ה תתאה, כמו שידוע תמיד[מו], וה"עולם", שנברא ב-ו ימי בראשית ומורכב מ-ו קצוות, הוא ה-ו, וב"הנסתרֹת" ה"עולם" הוא ראית השמים (בסוד "כונן שמים בתבונה"[מז]), המציאות בעיני ה' (כנ"ל בהסבר של מוחין דאמא), וה"אני" הוא "אני הוי'" (סוד "הוי' בחכמה"^מו, וכנ"ל בהסבר של מוחין דאבא).

יראה ואהבה

בדרך כלל מסבירים את המדרגות של י-ה-ו-ה כ"דחילו ורחימו ורחימו ודחילו"[מח]. מה המשמעות כאן? זהו עוד הבדל בין עיבור ליניקה. יש שתי מדות עיקריות – אהבה ויראה[מט]. מה יכולה להיות המדה בלב של מי שנמצא במצב של עיבור? מה קורה, מהתחלה ועד הסוף, אצל מי שיש לו רק 'אני'? הוא רק ביראה, בדאגה לעצמו, לאותו 'אני'. זהו מצב של דחילו, כולו דחליל (שנקרא כך כדי להפחיד, להבריח את העופות, את המזיקים).

בשביל מה אדם נולד? מה קורה לו כשהוא נולד? יניקה היא שלב יותר מתבגר – רוב האנשים הם ביניקה. למי שנולד יש זולת, וזולת מעורר אהבה – התיקון של הזולת, האובייקט, שהוא מאפשר אהבה. אפשר לומר שאדם מאוהב בעצמו. איך קוראים בפסיכולוגיה למצב בו אדם אוהב את עצמו? נרקיסיזם. באמת זהו מצב של עיבור. [גם שם יש מראה.] נכון, הוא אוהב להסתכל על עצמו, הוא מפרש "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם"[נ] על עצמו... המצב הזה, בו אדם מאוהב בעצמו, הוא עיבור. ההתאהבות של האדם בעצמו בעיבור אינה אהבה אמתית כלל, אלא רק כיסוי – לבוש שקרי[נא] – על היראה והדאגה שלו לעצמו. אבל כשהאדם נולד הוא מאפשר עוד עולם, ואז ישנה אהבה אמתית.

כלומר, יחסית הדחילו הוא יראה, שהיא עיבור, והעולם הוא אהבה, רחימו. זהו גם ווארט חשוב מאד: 'אני' הוא חויה של יראה ויחס ל'עולם' הוא אהבה. ממילא, י-ה-ו-ה כאן, בו הנסתרות הם היפוך של הנגלות, הוא דחילו-רחימו-רחימו-דחילו לפי הסדר הזה, אני-עולם-עולם-אני. למבנה הזה קוראים גם גברא-חפצא-חפצא-גברא (חפצא-גברא ר"ת חג[נב]) – גברא הוא יראה (פנימיות הגבורה) וחפצא (לשון חפץ והשתוקקות, "חפץ חסד") הוא אהבה.

אפשר לקשר את הכל גם למה שאמרנו קודם, שכל המבנה של י-ה-ו-ה הוא מדרגות של אהבה – אהבה טבעית במלכות, "אהבת עולם" בז"א, "אהבה רבה" בבינה ו"אהבה בתענוגים" בחכמה. כאן ה'אני' התחתון שייך לאהבה הטבעית; "אהבת עולם" שייכת ודאי למדרגה של 'עולם' במבנה שלנו; "אהבה רבה" היא התהפכות, השיקוף, איך ה' רואה את העולם – "אהבת עולם" שלו שהיא "אהבה רבה" שלי. ככה באמת כתוב בחסידות[נג], שמה שנקרא אצל ה' "אהבת עולם" – כמו בפסוק המקורי, "אהבת עולם אהבתיך על כן משכתיך חסד"[נד] – הוא ה עילאה ו"אהבת עולם" שלנו היא ה-ו; "אהבה בתענוגים", "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים"[נה], היא כבר איך שאני רואה את האני – שה'אני' התחתון הוא ה'אני' האלוקי. ולסיכום:

יאני הוי' (יראה)אהבה בתענוגים

העולם הבא (אהבה)אהבה רבה

ועולם הזה (אהבה)אהבת עולם

האני (יראה)אהבה טבעית

עד כאן עיקר הדרוש, שבעצם האפיקורס צודק – רק שצריך להביא לו מראה, זה הכל – אז תראה לו את הכל. לחיים לחיים.

זה עוזר לך לדוקטורט? [אני נרקיסיסט...] לחיים לחיים. [אני צריך לחקור באופן אובייקטיבי, אז כבר אני מעורב...]

אנחנו עוד לא התפללנו תפלת ערבית. אני רוצה שנרד לישיבה – אם אני כבר פה לבקר בישיבה. אז מי שלא עוד התפלל שירד למטה. [זו התוועדות חדשה...] שמה זו התוועדות חדשה, עם הישיבה, עם הבנין.

"אחריך נרוצה".

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• בכל דור צריך להשיב לאפיקורס באופן המתאים לאותו דור.
• האפיקורס בדורנו אומר seeing is believing – הוא מאמין רק במה שהוא רואה, ב'אני' ובעולם.
• בעיבור יש רק 'אני' (סובייקט) וביניקה – אחרי הלידה – יש גם זולת (אובייקט) ויחס כלפיו.
• מול האפיקורס יש להציב מראה בה משתקף ה'אני' שלו ב"אני הוי'" והעולם שלו (העולם הזה) בתמונת העולם האלקית (העולם הבא).
• במוחין דאמא (בבר-מצוה) נתפסת תמונת עולם אלקית ובמוחין דאבא (בחתונה) מתגלה שרש ה'אני' בה' עצמו.
• היחס ל'אני' הוא יראה והיחס לזולת הוא אהבה.
• את השליחות צריך לעשות מתוך הפנמת דעת-משה – מבט על המציאות בעינים של "דעת עליון" בה רואים שהכל טוב.
• הצלחת השליחות בזכות דעת-משה היא הכח להביא את הגאולה.