"עשר קדושות הן"

כ"ט תשרי תשמ"ו – ירושלים

שלשים להרה"ח הרב משה צבי סגל ע"ה

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בציון שלשים לחמיו, הרב סגל ע"ה, ועל יסוד דברי הבעל שם טוב על הפיכת הצרה לצהר, הוסבר ענינה של התבה כבחינה של "מועט מחזיק את המרובה" המתגלה בארץ ישראל ולמעלה בקודש. זאת כהקדמה לביאור המשנה במסכת כלים המונה את מדרגות "עשר קדושות" ולחמשת הסברי הפער בין כותרת המשנה "עשר קדושות הן" למנינן המפורט במשנה.

א.     מצרה לצהר על ידי בטול

להפוך את הצרה לצהר

ברשות הרב מרא דאתרא, נתחיל מהידוע מאדמו"ר הזקן[ב] שיש מצוה על כל יהודי "לחיות עם הזמן", "דארף לעבן מיט דער צייט". הזמן – פירשו החסידים[ג] – תואם תמיד את הכתוב בפרשת השבוע, ועל כן נפתח מפסוק שנאמר בעלית כהן, כלומר החלק הראשון של פרשת נח. לפי המנהג שקוראים כל יום את הפרשה של היום למדנו אותו היום.

ה' אומר לנח תוך כדי ההוראות של בנית התבה – "צהר תעשה לתבה"[ד]. הבעל שם טוב מפרש[ה] את הפסוק הזה פירוש מפורסם-ידוע, שיש תבות כלומר מילים – תבה מלשון מלה – שהן לא טובות, לדוגמה המלה צרה, ואפילו שיש תבה כלומר מציאות, וכן כידוע[ו] כל מציאות, כל דבר ודבר בעולם, חיותו ומציאותו האמתית היא שמו בלשון הקודש, ועל כן יש מציאות שהיא לא טובה למראית עינינו על כל פנים, צרה, ובכל זאת הפסוק אומר "עת צרה היא ליעקב וממנה יושע"[ז]. אומר הבעל שם טוב "ממנה", מתוך הצרה עצמה, על ידי שהופכים את את האותיות התבה, המרכיבים הרוחניים והאלקיים של צרה – הופכים אותה לצרוף חדש – צהר, "צהר תעשה לתבה", לקחת את האותיות-הכחות של צרה ולהפוך לצהר.

בכח הבטול לשנות הצרוף

איך עושים את זה? האם כל אחד מסוגל לעשות דבר כזה לקחת צרה להפוך אותה לצהר? ממשיך להסביר הבעל שם טוב שזה רק מי שיש אצלו את כח הבטול, לקיחת תבה שכבר מצורפת באותיותיה, כמו צרה, לפרק את המרכיבים ולחבר אותם מחדש בצרוף אחר חיובי – זה רק מי שמסוגל להחזיר את התבה הזאת, המרכיבים, לכור האש שמפרקת את הצרוף העכשווי. על ידי כך בכח האדם לעשות צרוף חדש.

על דרך הנאמר[ח] לגבי רבי חנינא בן דוסא "מי שאמר לשמן וידליק יאמר לחומץ וידליק", שבכחו היה לקחת מציאות – שוב, המציאות היא-היא שמו בלשון הקודש – לפרק את המרכיבים ולהחזיר אותם לצרף אותם בצרוף חדש.

כך כתוב בחסידות, שכל הנסים והמופתים שנעשים על ידי צדיקי אמת בכל דור ודור, מכיון ש"עמך כלם צדיקים"[ט] ישנו גם כן בכח כל יהודי הבטול הזה. עוד פעם, הבעל שם טוב מסביר שהכל תלוי בבטול, מי שיש לו בטול. הבטול נקרא מדת האין, האין האלקי מחזיר את היש. יש צורה קיימת, צורה נראית לעין, איך הופכים אותה לצורה חדשה? צריך להחזיר את היש לאין, או בלשון אחר – "פושט צורה ולובש צורה"[י]. איך אפשר להחזיר יש לאין? רק מי שבעצמו קשור ומגלה בעבודת ה' שלו את מדת האין האלקי. בחסידות האין היא המדה הזאת של בטול, שדרך אגב גם נקראת בלשון הזהר והקבלה "יראה עילאה".

מדרגות של בטול

קודם שמענו מהרב שיש אנשים שחושבים שפה בארץ לא מתאים הפרומקייט, מדת היראה, כמו בגלות. באמת כתוב שבארץ ישראל חייבת להיות יראה, זה מובן, אבל כאן אפשר וצריכים לזכות ל"יראה עילאה". אפילו מה ששמענו קודם, שיש יראה חיצונית-יראה פסולה כמו יראת העונש, מובא בחסידות[יא] שהיא לגמרי יראה חיצונית, יש גם כן יראה תתאה שהיא לא יראת העונש, אלא יראת המלכות, יש בה גם הרבה-הרבה מדרגות. אמנם יראה עילאה האמתית היא "ירא בשת".

בשבת קראנו פרשת בראשית, כתוב בזהר בראשית צרוף אותיות ירא בשת[יב], התרגום ירושלמי מתרגם בראשית – "בחוכמא", "ראשית חכמה יראת הוי'"[יג], היראה של ירא בשת היא בטול במציאות, מדת אין, ככה כתוב, ככה מובא בחסידות[יד].

היהודי שגר בארץ הזאת ומתעצם עמה על ידי הרגשתו את הזיקה לשלמות הארץ, שלמות האומה, שלמות העם, שלמות התורה – הוא זוכה ליראה עילאה, הוא זוכה לירושלים עיר הקודש. ירושלים היא שלמות היראה[טו]. כתוב בחסידות שהיראה הזאת, הבטול, ירושלים – הופכים אצלו להיות קנין טבעי.

יש ביטוי בחסידות[טז] שנדמה לי לפי עניות דעתי, יתכן מאד שזה אחד מהשורשים הגדולים של הרב קוק זצ"ל בכתבים שלו, שכאשר עם ישראל חוזרים לארץ זוכים לטבע היהדות, יש ביטוי כזה, "אידישע נאטור". מה זה טבע היהדות? הרבה אנשים מדברים על טבע, להיות יהודי טבעי, שורשי, מה זה טבע היהדות? היראה הזאת. היא נכנסת לתוך האדם, לתוך העצמות.

יש גם הרבה דרגות של בטול: יש בטול הרצון בו אני מבטל את רצוני לרצון ה'; יש בטול היש לאין, עלית היש הנברא להישאב באין האלקי; יש בטול בעצם, כמו אצל גדולי הצדיקים, אצל משה רבינו כתוב "שכינה מדברת מתוך גרונו של משה"[יז], הוא בטל בעצם עד שה"שכינה מדברת מתוך גרונו".

ככה בדרך כלל מוסבר בחסידות: יש בטול הרצון למטה; למעלה ממנו יש בטול היש שמתעלה להתאחד עם האין האלקי; ועוד יותר מזה יש בטול בעצם עד שהוא הופך להיות כלי ל"דבר הוי' זו הלכה"[יח] שמדבר מתוך גרונו. לכל מדרגות הבטול אדם זוכה בזכות "אוירא דארץ ישראל מחכים"[יט], האויר של ארץ מחכים, כיון ש"עיני הוי' אלהיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה"[כ], עיניים בקבלה ובחסידות[כא] הן בחינת ראית החכמה, כלומר החדרת הבטול. מי שזוכה לזה הוא זוכה לקבל את הבטול עד שזה הופך להיות טבע אצלו. זה נקרא טבע היהדות. הוא מקיים מצות מתוך הטבע הזה של יהודי שבטל לה' מכל וכל. ואז, שיש לו בטול, כלומר יראה עילאה, ירא בשת, בטבע ובדם, יש לו כח להפוך את הצרה לצהר, "עת צרה היא ליעקב וממנה", מתוכה, מתוך המרכיבים שלהם "יושע".

ב.     "מועט מחזיק את המרובה"

ארץ ישראל – "מועט מחזיק את המרובה"

יש עוד פסוק בפרשת נח לגבי התבה, הפרשה הזאת של נח היא פרשה מאד אהובה בתורת הבעל שם טוב, שמפרשים את כל מה שקשור לתבה של נח, כל ההוראות של הקב"ה בהקשר לתבה של נח כהוראות בעבודת ה', עבודת התפלה ועבודת התורה. כתוב "בא... אל התבה"[כב], היהודי צריך להיכנס כל כולו לתוך התבה, התבה של התורה שהוא לומד, התבה של התפלה שהוא מתפלל לה'[כג].

יש מאמר חז"ל "ביאת כולו ולא ביאת מקצתו"[כד]. יש כמה שיחות מהרבי שליט"א על המאמר הזה[כה] שהוא מסביר במיוחד-ביחוד בנוגע לכניסה לארץ שכתוב על ארץ ישראל "כי תבוא אל הארץ"[כו], שבשביל לזכות לארץ ישראל צריך להיות "ביאת כולו ולא ביאת מקצתו".

כך אומר הבעל שם טוב, המפתח לגאולה השלמה נמצא בפסוק הזה "בא אל התבה", אם אתה יכול להתעצם. גם ידוע בזהר[כז] שהתבה מרמזת לבית המקדש השלישי. כתוב בזהר שהתבה של נח היא "אמא עילאה", בית המקדש השלישי הנצחי שיבנה במהרה בימינו. כלומר, כאשר צריך לבוא לתוך התבה, גם במובן של עבודת התורה והתפלה, וגם הביאה לארץ וגם הביאה להר הבית וגם הביאה לבית המקדש – צריך להיות "ביאת כולו ולא ביאת מקצתו".

בחסידות מבואר ש"ביאת כולו" היינו כאשר כל הרצון מרוכז אך ורק בדבר הזה. יש לאדם מערכת שלמה של כחות נפש – יש שכל, יש מדות, שכל הוא חב"ד, חכמה-בינה-דעת, מדות הן חסד-גבורה-תפארת, כל המדות של הלב-הרגש, ולמעלה מהכל יש רצון פשוט, כתר. כתוב שרצון הוא גם כן גילוי של הנפש, אבל הרצון דבוק – ככה מבואר בחסידות[כח] – בעצם הנפש ולכן אחריו נמשך כל העצם.

זו אחת מהסבות של השם ארץ, עליה אמרו חז"ל "למה נקראת שמה ארץ? שרצתה לעשות רצון קונה"[כט]. כתוב בחסידות[ל] שיש בזה גם לשון רצון וגם לשון ריצה, שהיא רצה. לכן היא גם כן נקראת צבי, ועל "ארץ צבי" יש כמה מאמרי חז"ל. יש פסוק אחד שאומר "ארץ חמדה נחלת צבי"[לא], כמה פעמים בספר דניאל כתוב "ארץ הצבי"[לב], ובלשון חז"ל "ארץ צבי מה כתיב בה – למה? – מה צבי אין עורה מחזיק את בשרה...".

עור הצבי – "מועט מחזיק את המרובה"

יש שני מאמרי חז"ל: יש מאמר חז"ל בסוף מסכת כתובות[לג] שמסיים "מה צבי אין עורה מחזיק את בשרה כך ארץ ישראל אינה מחזיקה את פירותיה". יש עוד מאמר חז"ל, וזה העיקרי שרצינו להביא, במסכת גיטין כתוב[לד]: "ארץ צבי כתיב בה – מה צבי אין עורה מחזיק את בשרה כך ארץ ישראל כל זמן שיושבים עליה רווחא", כל זמן שעם ישראל מתיישב בה ויושב עליה היא מתרחבת, כמו עור הצבי, שכל זמן שהוא חי העור מתרחב, הוא מכיל את כל הבשר שלו, "וכאשר" – מסיימת הגמרא – "אין יושבים עליה גמדא". כאשר לא יושבים עליה היא מתקצרת, גמדא.

כלומר, שבכח הרצון, ארץ צבי – גם בלשון ארמית צבי פירושו רצון[לה] – ועל ידי שלמותו, הביאה לתוך השלמויות של המקום הזה – שלמות הארץ, שלמות התורה, שלמות העם – הארץ נעשית בבחינת "מועט מחזיק את המרובה"[לו]. העור של הצבי הוא "מועט מחזיק את המרובה".

קדש הקדשים – "מועט מחזיק את המרובה"

איפה ראינו בתורה את הסוד של "מועט מחזיק את המרובה"? יש כמה דוגמאות לזה, הדוגמה הכי חשובה היא במקום המקודש ביותר, בבית המקדש, קודש הקדשים. בקדש הקדשים יש ארון הקודש, יש כפורת למעלה מהארון, כרובים, בתוך הארון מונחים לוחות הברית, התורה של משה רבינו. על הארון וכל מה שכלול בו נאמר "מקום הארון אינו מן המדה"[לז], שאם מודדים מהכתלים של קדש הקדשים אל הארון מוצאים שהארון הזה הוא למעלה מהמקום, הוא לא תופס מקום בכלל. כלומר שכאשר מכניסים את ארון הקודש לתוך הבית המקודש ביותר, בית קודש הקודשים –המקום מתרחב והארון לא תופס מקום, הוא למעלה מהמקום.

ככה חז"ל אומרים בכללות לגבי כל ארץ ישראל, כשעוד יהודי נכנס לארץ, יש עולה חדש שבא לארץ – המקום מתרחב, ומקומו אינו מן המדה. אם כן, אנחנו רואים שיש תכונה בארץ ישראל, התכונה של הצבי, של שלמות הרצון, "ביאת כולו ולא ביאת מקצתו", בשביל שהדבר הזה יתקיים, שנכנס לארץ ולא נתפוס מקום – מה זה לא לתפוס מקום? בלשון החסידות זה בטול אמתי, מי לא תופס מקום? מי שהוא בטל, שהוא איננו, שהוא לא כאן, לא תופס מקום.

ג.      "עשר קדושות" עד קדש הקדשים (ולא עד בכלל)

עשר או אחת עשרה?

אמרנו שיהודי שנכנס לארץ צריך להיות בבחינת בטול אמתי עד שהוא הופך להיות אצלו עצמי, טבע, ואז בשעה "שיושבים עליה רווחא", בדיוק כמו ארון הקודש וקדש הקדשים, ש"מקום הארון אינו מן המדה". לכן רציתי לסיים את הערב בבחינת "נעוץ סופן בתחלתן"[לח] – בתחלת הערב שמענו מפי הרב את המשנה הראשונה של מסכת אבות "משה קבל תורה מסיני"[לט], ועכשיו אני רוצה לסיים את הערב גם עם המשנה, המשניות בסוף פרק א של מסכת כלים, המשניות המפורסמות של "עשר קדושות הן", עשר קדושות יש בארץ ישראל, המשנה אומרת בכלים פרק א משנה ו:

עשר קדושות הן, ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות ומה היא קדושתה? שמביאים ממנה העומר והבכורים ושתי הלחם, מה שאין מביאים כן מכל הארצות:

לא נוכל להסביר כאן את הפירוש של כל המשניות. רק רציתי להעיר פה הערה אחת, כלומר להתעסק קצת בלימוד בעיון בשאלה אחת שנשאלת במשנה הזאת. כל מפרשי המשנה שואלים, לא רק במשנה הראשונה – לגבי כל המערכת. קודם כל, אני אחזור בעל פה את כל הקדושות לפי הסדר שישנן בארץ ישראל:

יש ארץ ישראל, כתוב קודם כל; ואחר כך יש עיירות מוקפות חומה. לפי רוב המפרשים[מ] הכוונה מימות יהושע בן נון; יש אחר כך "לפנים מן החומה", לפנים מן חומת ירושלים; אחר כך יש הר הבית, ת"ק על ת"ק; אחר כך יש החיל; אחר כך עזרת נשים; ויותר מקודש – עזרת ישראל, שם כבר מתחיל להיות מחנה שכינה. ידוע לנו שבמדבר היו שלש מחנות – מחנה ישראל-מחנה לויה-מחנה שכינה. עיירות מוקפות חומה, וביחוד ירושלים שלפנים מן החומה, הם בבחינת מחנה ישראל. הר הבית והחיל ועזרת נשים נכללים כולם במחנה לויה. אחר כך, משער ניקנור ופנימה מתחיל מחנה שכינה, כאשר הקדושה הראשונה שבמחנה שכינה היא קדושת עזרת ישראל; יותר מקודש ממנה – בין האולם ולמזבח; יותר מקודש ממנו – ההיכל; והכי מקודש מהכל – קדש הקדשים.

כמובן שלכל קדושה יש את הדינים הפרטיים שלה. שוב, אין לנו זמן לפרט את הדינים המיוחדים של כל אחד ואחד. אבל אם שמנו לב, יש פה קושיה פשוטה ביותר שכל המפרשים שואלים, והיא – מה כתוב בתחילה? "עשר קדושות הן", אבל אם אנחנו נמנה ונספור את הקדושות שעכשיו אמרתי נמצאן י"א, ולא עשר. שוב, כתוב ככה בתחלת המשנה "עשר קדושות הן, ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות". ארץ ישראל נכללת לכאורה בפירוש, היא מקודשת מכל הארצות. אחר כך המשנה הבאה מתחילה "עיירות המוקפות חומה מקודשות ממנה", שיותר מהקדושה של ארץ ישראל. שוב, אם אנחנו מונים לפי הסדר מוצאים שיש כאן י"א קדושות. אז מה הכוונה בנאמר  בתחילה "עשר קדושות הן"?

תירוץ רב האי גאון: ארץ ישראל אינה מן המנין

יש כמה וכמה תירוצים לקושיה הזאת. הראשון שתירץ הוא רב האי גאון, שאלו אותו. כידוע, יש הרבה שאלות ששאלו את רב האי גאון, הוא כתב תשובה[מא], בה הוא עונה שארץ ישראל איננה מן המנין, היא לפני כל הקדושות. אף על פי שלא משתמע כך מפשט המשנה בכלל, כמו שהגר"א – יש ביאור הגר"א על המשנה – מעיז לומר[מב] על רב האי גאון "אינו נכון", כיון שלא משתמע מהפשט בכלל, ובכל זאת כך היא שיטת הגאונים.

תירוץ הרמב"ם: "עשר" אליבא דרבי יוסי

הרמב"ם בחיבורו בהלכות בית הבחירה[מג] גם כן לכאורה כותב את הפירוש הזה, שיש עשר קדושות בתוך ארץ ישראל, ואין ארץ ישראל מן המנין. בכל זאת, בפירוש הרמב"ם על המשנה הוא לא כותב כך, אלא כותב פירוש אחר, תירוץ אחר שמובא גם כן על ידי גדול מפרשי המשניות הר"ש, רבינו שמשון. שוב, הפירוש השני של הרמב"ם, במשנה, ומה שהוא כותב בחיבור הם לאו דוקא זהים. לכן גם הגר"א, פשוט מדבריו שהוא גם יודע מה שהרמב"ם כותב בחיבור, והוא לא כותב שככה הרמב"ם מפרש את המשנה. מה שבחיבור במשנה תורה ומה שבפירוש המשניות לחוד.

אם כן, בפירוש המשניות כותב הרמב"ם את התירוץ השני, והוא שבסוף מנין עשר הקדושות, במשנה האחרונה, יש עוד דעה של רבי יוסי, וכתוב "אמר רבי יוסי בחמשה דברים בין האולם ולמזבח שוה להיכל וכו'"[מד]. יוצא מדברי רבי יוסי שאין הבדל בדין שכתוב במשנה הקודמת בין הקדושה שנקראת בין האולם ולמזבח לבין קדושת ההיכל – שתי הקדושות שוות ולכן אליבא דרבי יוסי יוצא שבאמת יש רק עשר קדושות, לא י"א קדושות. ככה מתרצים הרמב"ם והר"ש ועוד הרבה מפרשים על המשנה, שדברי שתנא קמא "עשר קדושות הן" הם אליבא דרבי יוסי שמובא בסוף המשניות.

תירוץ ראשון של הגר"א: "עשר" לא כולל את עזרת הנשים

לגר"א יש שני פירושים אחרים לחלוטין, שני תירוצים, ורק נאמר יתכן שיש עוד פירושים שאני לא מודע להם, אבל לפי מה שראיתי כאן יש עוד שני תירוצים שונים, שניהם מהגר"א: פירוש אחד הוא באליהו רבה, פירושו על המשניות, והוא כותב שהקדושה שנקראת עזרת נשים היא קדושה מאוחרת, קדושה שנתחדשה על ידי יהושפט מלך יהודה, כאשר נבנה "החצר החדשה"[מה], לפי דברי חז"ל[מו] ש"נתחדשו בה דברים" וגזרו בימיו של יהושפט שאין טבול יום נכנס לעזרת נשים. אומר הגר"א שהמשנה המקורית של "עשר קדושות" נשנית עוד בזמן שלמה המלך, ואולי עוד יותר מוקדם, לפני תקנת יהושפט, ועל כן לפני תקנת יהושפט יש רק עשר קדושות, אין קדושה מיוחדת שנקראת עזרת נשים, כך כותב הגר"א כאן.

תירוץ שני של הגר"א: "עשר" לא כולל עיירות מוקפות חומה

יש ביאור אחר בפירוש משניות אלו בהגהות המשניות שמופיעות בש"ס עם פירושי הרמב"ם והר"ש על ידי תלמידיו של הגר"א בביאור התוספתא של מסכת כלים. שם יש תירוץ אחר לגמרי בשם הגר"א, ובו הוא כותב על הקדושה השניה כאן, לפי סדר עשר הקדושות, קדושת העיירות המוקפות חומה מימות יהושע בן נון מהם משלחים את המצורעים כדין מחנה ישראל. הדעה הזאת, הדין הזה של עיירות מוקפות חומה שמשלחים מתוכן את המצורעים, שנויה בתוספתא בשם רבי מנחם בר' יוסי ועל כך אומר הגר"א שחכמים חולקים עליו. לדעת חכמים אין משלחים מצורע משום עיר מארץ ישראל, רק מירושלים. כמובן שאנחנו לא פוסקים כך להלכה, כמו שהרמב"ם פוסק בחיבור, ובכל זאת ככה כותב הגר"א, עוד תירוץ.

באמת התירוץ הזה מצטייר יפה, אם אנחנו מציירים בדעתנו את עשר הקדושות אנחנו רואים שיש קדושה בתוך קדושה, זו לפנים מזו, כל הקדושות הן אחת בתוך השניה כמו מעגל גדול שמקיף מעגל יותר קטן וכך הלאה. בלשון הקבלה עשרה עיגולים אחד בתוך השני. הכל נכון חוץ מעיירות מוקפות חומה. שוב, אם יהודי נכנס לארץ ישראל הוא פוגש תכף ומיד את קדושת הארץ, אחר כך אם הוא עולה לירושלים ונכנס לפנים מן החומה – הוא נכנס לקדושה השניה וכך הלאה. כל קדושה היא בתוך הקדושה הקודמת. מה שאין כן עיירות מוקפות חומה – ירושלים לא נמצאת בתוך העיירות מוקפות חומה, לכן גם כן בציור של הקדושות אחת בתוך השניה – העיירות מוקפות חומה לכאורה זה מחוץ למנין. זה רק דרך אגב קצת אסמכתא לתירוץ השני שאמרנו בשם הגר"א.

ארץ ישראל – הסבה לכל הקדושות

כיון שיש כבר ארבעה תירוצים אז אפשר להוסיף עוד תירוץ חמישי, שאת עיקרו התחלתי להסביר קודם בסוד ארץ ישראל וקדש הקדשים והקשר ביניהם על דרך הסוד-הפנימיות. כאמור, למעשה יש כאן י"א דברים והמשנה קוראת לי"א הקדושות בשם "עשר קדושות", אז איך אני צריך לפרש זאת קודם כל על פי פנימיות? על דרך "נעוץ סופן בתחלתן". בלשון "פתח אליהו" שאנחנו אומרים כל ערב שבת ויש אומרים אותה כל יום – "כתר עליון איהו כתר מלכות"[מז]. כלומר, הכתר, המדרגה הכי גבוהה, נעוץ במלכות, המדרגה הראשונה.

יש קושיה כאן של הר"ש במשנה: למה לא מתחילים מסוריה? יש דברים שגם סוריה מקודשת משאר ארצות. לפי ההסבר הפשוט הזה שעכשיו אנחנו מתחילים על דרך הסוד, כמובן שהקושיה הזאת היא לא קושיה, בגלל שיש פה מעגל סגור – מקדושת ארץ ישראל עד הקדושה העליונה ביותר קדש הקדשים. כמו שרב האי גאון אומר שארץ ישראל איננה מן המנין, אלא מה? הוא לא בא למעט חלילה וחס מקדושת ארץ ישראל, רק מה? הוא רוצה לומר בלשון חז"ל שארץ כנען, כלומר ארץ ישראל יש מאמר חז"ל "ראויה להשראת שכינה"[מח] היא הסבה שגורמת את כל הקדושות, מה שאין כן אפילו עבר הירדן היא לא ראויה למשכן השכינה, כל שכן סוריה וחוץ לארץ.

כל הקדושות השנויות במשנה – הסבה-הגורם את כל הקדושות היא קדושת ארץ ישראל, "כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחננו"[מט]. יש עצם בארץ ישראל שמתגלה ועולה מקדושה לשניה, לא שירושלים בעצם יותר מכל ארץ ישראל, רק שבירושלים יש גילוי יותר מהי ארץ ישראל.

עוד פעם, כתוב תמיד כאשר יש סבה ומסובב – הסבה גורמת את כל המסובבים, וכל מה שמסובב מתוך הסבה הוא רק גילוי ההעלם שקיים בתוך הסבה. לכן באמת קודם שמענו דברים נכונים-חשובים ביותר על גזענות, ארץ ישראל היא משהו גזעי כמו עם ישראל, וחוץ לארץ כולה היא גדר אחר לגמרי. כמו שיהודי הוא אחר לגמרי מגוי, ככה ארץ ישראל אחרת לגמרי מחוץ לארץ, וכל הקדושות שישנן בארץ ישראל מסובבות כולן מעצם ארץ ישראל. רק שבעצם הארץ לא הכל מתגלה בבת אחת בכל מקום, אלא "המקום אשר יבחר הוי' אלהיך לשכן שמו שם"[נ].

בלשון הקבלה והחסידות, השם הוא גילוי העצם. השם מתגלה יותר בירושלים, עוד יותר בהר הבית, עוד יותר במחנה שכינה, עד הגילוי העצמי של ארץ ישראל הגילוי בקדש הקדשים. כמו שאמרנו קודם, קדש הקדשים בעצם מגלה אותו כח של בטול מוחלט לאלקות של "מועט מחזיק את המרובה", "ארץ צבי כתיב בה". הדבר הזה מתגלה בעצם אך ורק בקדש הקדשים.

בלשון החסידות, הבחינה של "נמנע הנמנעות" שלמעלה מהזמן והמקום לגמרי, "הן עם לבדד ישכן ובגוים לא יתחשב"[נא], מה שאנחנו בגדר אחר לגמרי – הדבר הזה הוא עצמי בכל ארץ ישראל, והוא הולך ומתגלה יותר ויותר עד ש מגיע לגילוי המושלם בקדש הקדשים, גילוי העצם.

יש עוד מאמר חז"ל "עתידה ארץ ישראל להתפשט בכל הארצות"[נב], שבאמת לעתיד לבוא הגילוי יתפשט ויכלול את כל העולם כולו, ו"מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים"[נג], כמו שמסיים הרמב"ם את החיבור[נד], כאשר אנחנו נשלוט ברוחניות באמת גם על כל העולם כולו.

ודאי נכון מה ששמענו קודם, שהיהודי קודם כל צריך לשלוט בבית שלו, כמו דוד המלך שקודם צריך היה לכבוש סמוך לפלטין[נה], אבל אחרי שכובשים סמוך לפלטין את כל גבולות ארץ ישראל המובטחות לנו – אז באמת "עתידה ארץ ישראל להתפשט בכל העולם כולו", בבחינת עצם והתפשטות. יש בחסידות[נו] מושגים עמוקים: "העלם וגילוי" ו"עצם והתפשטות". העלם וגילוי הוא סוד כל הקדושות שישנן בארץ ישראל, כאשר כל קדושה מגלה יותר ויותר את ההעלם העצמי של הבטול המוחלט לאלקות. אחר כך יש עוד סוד של עצם והתפשטות – "עתידה ארץ ישראל להתפשט בכל העולם כולו".

תירוץ חמישי: "עשר" לא כולל את קדש הקדשים

לפי כל זה רציתי כאן להוסיף עוד ביאור במשנה, שלפי עניות דעתי גם מאד מדויק בלשון המשנה: כמו שרב האי גאון פירש לנו שארץ ישראל איננה מן המנין, וכפי הביאור שעכשיו ביארנו שהיא הגורמת את כל הקדושות והסבה בעצם היא למעלה מהמסובבים, כאשר כל המסובבים הם רק גילוי השם מתוך העצם – אפשר גם כן לפרש שעשר הקדושות הן עד קדש הקדשים ולא עד בכלל.

עכשיו אני מציע עוד פירוש חמישי, שבאמת מתחבר עם הפירוש של רב האי גאון, הפירוש הראשון, כיון ש"נעוץ סופן בתחלתן". כמו שרב האי גאון הוציא את ארץ ישראל מן המנין, אז אם אנחנו פה נדייק בלשון של המשנה נראה שכתוב כמעט בפירוש שקדש הקדשים הוא למעלה מן המנין, קדושתה לא נכללת במנין. בלשון הקבלה[נז] – הכתר, פנימיות הכתר, לא נמנה בסדר עשר ספירות, כאשר פנימיות הכתר מתגלה במלכות – מלכות ישראל בארץ ישראל.

איך אני מדייק זאת מהמשנה? אני קורא כאן את כל המשניות בקיצור:

עשר קדושות הן, ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות, ומה היא קדושתה? שמביאים ממנה העומר והבכורים ושתי הלחם, מה שאין מביאים כן מכל הארצות:

עיירות המוקפות חומה מקודשות ממנה [מה שאני רוצה כאן לדייק פה הוא שבכל משנה כתוב בפירוש שאותה הקדושה מקודשת רק מהקדושה שמופיעה מיד לפניה ולא מכל הקדושות שהופיעו, רק הקדושה המיידית שכתובה ושנויה לפניה. וככה מדויק בכל סדר המשניות כאן. אני קורא שוב: "עיירות המוקפות חומה מקודשת ממנה", כלומר מארץ ישראל שהיא לשון נקבה, "ממנה"] שמשלחים מתוכן את המצורעים ומסבבין לתוכן מת עד שירצו, יצא אין מחזירין אותו:

לפנים מן החומה מקודש מהם [מה הכוונה "מהם"? מעיירות מוקפות חומה, לשון רבים] שאוכלים שם קדשים קלים ומעשר שני.

הר הבית מקודש ממנו [מה הכוונה "ממנו"? מלפנים מן החומה, מקום אחד, מקום יחיד] שאין זבים וזבות נדות ויולדות נכנסים לשם

החיל מקודש ממנו [מה זה "ממנו"? מהר הבית] שאין עובדי כוכבים וטמא מת נכנסים לשם.

כאן אני רוצה רק לדייק דבר אחד: יש גוים שעומדים על הר הבית וכשרואים יהודי מתקרב אומרים לו 'אסור לך', גוי, ככה חינכו אותו, וכאן במשנה כתוב שלגוי אסור להיכנס מהחיל ולפנים גוי. לכן באמת צריך לומר להם שמהחיל ולפנים לך אסור להיכנס, לגמרי.

עזרת נשים מקודשת ממנו [מה הכוונה "ממנו"? מהחיל] שאין טבול יום נכנס לשם [גזרת יהושפט שהזכרנו קודם] ואין חייבין עליה חטאת [כיון שעזרת נשים עדיין במחנה לויה, לכן אין חייבין עליה חטאת]

עזרת ישראל מקודשת ממנה [מה הכוונה "ממנה"? מעזרת נשים] שאין מחוסר כפורים נכנס לשם ו[כן]חייבין עליה חטאת [כיון שעזרת ישראל כבר במחנה שכינה]

עזרת הכהנים מקודשת ממנה [מעזרת ישראל] שאין ישראל נכנסים לשם אלא בשעת צרכיהם לסמיכה לשחיטה לתנופה:

בין האולם ולמזבח מקודש ממנה [מה זה "ממנה"? מעזרת כהנים] שאין בעלי מומין ופרועי ראש נכנסים לשם

ההיכל מקודש ממנו [מה זה "ממנו"? מבין האולם ולמזבח] שאין נכנס לשם שלא רחוץ ידים ורגלים

[עכשיו הגענו לקדושה העליונה ביותר] קדש הקדשים מקודש מהם

על פי לשון המשנה ראינו כאן עשר פעמים, חזקה, שהמשנה מדייקת בכל פעם לכתוב קדושה אחת רק ביחס לקדושה המיידית שלפניה, ולא לכלול את כל הקדושות שקדמו אליה. מה שאין כן כאשר מגיעים לקדושה הכי גבוהה – קדש הקדשים, וקדש הקדשים בא לאחר קדושת ההיכל, ולפי סגנון המשנה היה צריך לכתוב "מקודש ממנו" כמו שכתוב כמה פעמים קודם. בכל זאת כתוב אחרת, כתוב – וככה גם בדקתי בכל הנוסחאות, אין נוסח אחר, רק הנוסח הזה – "קדש הקדשים מקודש מהם", מה הכוונה "מהם"? מכולם, מכל הקדושות שהיו קודם.

מה אנחנו רואים? שקדש הקדשים הוא בגדר והגדרה אחרים לגמרי, הוא "מקודש מכולם". לכן מהדיוק הזה במשנה אפשר בהחלט לפרש שהכתוב בתחילה "עשר קדושות" כולל עשר קדושות "עד ולא עד בכלל", עד קדש הקדשים ולא עד בכלל, כאשר קדושת קדש הקדשים כוללת הכל. בעצם, קדש הקדשים בא להחליט את ההעלם העצמי הראשון שישנו בעצם קדושת הארץ – "ארץ צבי כתיב בה".

אין לי מלים לדבר על חותני ע"ה ז"ל... ועל כן אני רק אבקש שנסיים עם קדיש., צריך לומר בסוף קדיש.