חג השמן

ממלחמה לשלום באור החנוכה

 

קיצור מהלך השיעור

חנוכה הוא חג השמן[א]. לחנוכה שני פנים-צדדים משלימים: נס הישועה ממלכות יון וגזרותיה, בדרך מלחמה ונצחון – "מסרת גבורים ביד חלשים... וזדים ביד עוסקי תורתך... ולעמך ישראל עשית תשועה גדולה"[ב] – ונס פך השמן בנרות המנורה במקדש במשך שמונה ימים[ג].

גם המלחמה והנצחון הם בסימן השמן. ראשית, מפני שתכלית המלחמה והנצחון היא להאיר את אור ה', אור התורה והמצוות, המתבטא באור המנורה במקדש. ושנית, מפני שנס פך השמן חוזר ומאיר את המלחמה והנצחון באור של נס אלקי[ד]. ראשי-מנהיגי המלחמה והנצחון היו "כהניך הקדושים"[ה], מזרע הכהנים הגדולים הנמשחים בשמן המשחה, ושמם של החשמונאים הוא מלשון שמן[ו].

מלחמה-נצחון-שלום

נתבונן בסוד החנוכה דרך המלה שמן הרומזת בראשי התבות שלום מלחמה נצחון[ז]!

סוד השמן הוא החכמה[ח] המאירה את העולם, כאשר מצד אחד השמן נמצא מעל כל המשקים ומצד שני הוא מפעפע בכל, בסוד ספירת החכמה הנקראת קדש, "מלה בגרמיה"[ט], ובה שורה "אחד האמת"[י]. במיוחד קשור השמן לקדש ולמקדש: ב"שמן משחת קדש"[יא] שעשה משה רבינו נמשח המשכן וכליו, נמשחו הכהנים בהקמת המשכן והכהנים הגדולים לדורות, וב"שמן זית זך כתית למאור"[יב] מעלים-מדליקים את נרות המנורה בכל יום תמיד.

השמן הוא אור מופלא של שלום (כמו שיתבאר הקשר בין מקדש ושלום), אך כדי להגיע לתכלית של שלום אמתי יש צורך במלחמה ונצחון, כשם שצריך לכתוש את הזית, להלחם בו ולנצח אותו, כדי להפיק ממנו שמן למאור. אם כן, סדר הדברים בפועל הוא מלחמה-נצחון-שלום, מלחמה המסתיימת בנצחון ואז מגיע השלום. כך היה בחנוכה, כאשר לאחר המלחמה והנצחון חנו-נחו בכ"ה בכסלו[יג], טהרו את המקדש הנקרא שלום[יד] והדליקו בו את המנורה הרומזת לשלום, "לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי"[טו], ועשו את חנוכת המזבח המשכין שלום[טז].

בכלל, זהו הסדר הראוי: בנין המקדש לאחר הנצחון במלחמות, "והניח לכם מכל אויביכם מסביב"[יז] ואז בונים את המקדש, "בית מנוחה"[יח], כסדר שלש המצוות שנצטוו ישראל בכניסתם לארץ (מינוי מלך, מלחמת עמלק ובנין בית המקדש)[יט], כמו שלמה המלך, איש השלום[כ], שבנה את המקדש לאחר מלחמות דוד אביו "איש מלחמות"[כא].

[בדרך כלל הכהנים הם אנשי השלום: מזרע אהרן הכהן "אוהב שלום ורודף שלום"[כב], העובדים בבית המקדש, בית השלום, והמברכים את ישראל "וישם לך שלום"[כג]. אך בחנוכה הכהנים היו גם הלוחמים בשדה הקרב כדוד המלך וגם המטהרים את המקדש וחונכים אותו כשלמה המלך. וכן מלך המשיח הוא הנלחם מלחמות ה' והוא הבונה את המקדש, דוד ושלמה כאחד.]

רק לאחר הנצחון המוחלט מגיע שלום שלם ואמתי, "ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד"[כד]. לכן שלום אמתי יגיע רק בימות המשיח, לאחר שמלך המשיח "ילחם מלחמות ה' וינצח"[כה], נצחון מוחלט (כולל מחיית עמלק), "ודבר שלום לגוים"[כו], "וכתתו חרבותם לאתים... ולא ילמדו עוד מלחמה"[כז], ובנין בית המקדש השלישי והנצחי, "יהי שלום בחילך שלוה בארמנתיך"[כח].

מחנוכה למשיח

אכן, סוד החנוכה הוא הכנה לנצחון המוחלט והשלום האמתי בימות המשיח. נס חנוכה שאירע אז, "בימי מתתיהו בן יוחנן כהן גדול חשמונאי ובניו", הוא רמז והכנה לימות המשיח וחנוכת הבית השלישי, כאשר הארת הנס הולכת וגוברת משנה לשנה ומדור לדור (כברכת "שעשה נסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה [הזמן הזה ממש]", וכמו שפירש הבעש"ט בענין פורים "הקורא את המגילה למפרע [שסובר כי אז היה הנס ולא עתה] לא יצא"[כט]). חנוכה הוא חג של משיח[ל], שעל כן הוא החג האהוב ביותר על הבעל שם טוב, שאהב להרבות אור ולהדליק נרות בכל מקום בואו, והוא המאיר אורו של משיח (כדברי המשיח במענה לשאלת הבעש"ט "אימתי קאתי מר" – "לכשיפוצו מעינותיך חוצה"[לא]).

אור החנוכה הולך וגובר לקראת הגאולה השלמה. כך אנו רואים בדורנו, בעקבתא-דעקבתא דמשיחא, ובימים אלו ממש (בשנת ה'תשפ"ה), נסים ונפלאות גדולים של ישועת ה'. אלא שעלינו להיות כלים ראויים לקלוט ולהפנים את האור הגדול על מנת לממש אותו בשינוי המציאות לטובה עד להבאת שלום אמת לעולם כולו. עלינו ללכת בדרכי החשמונאים – להלחם מתוך בטחון בה', לא לעצור עד הנצחון המוחלט, ויחד עם זה "לדבר שלום לגוים" (בהפצת אור התורה והאמונה לכל באי עולם[לב]).

תשועה גדולה

בחנוכה היתה "תשועה גדולה ופורקן כהיום הזה"[לג], וגם היום אנו זקוקים לישועה גדולה (אותה עלינו לפעול גם במעשה ידינו כנ"ל). המלחמה והנצחון צריכים להתחיל בעיקר בלב-הארץ, במקומות שה' כבר נתן בידינו ולעת-עתה נמצאים בהם אויבי ישראל הרוצים להשמידנו – בפרט ביהודה, שומרון וחבל עזה ("בִּגְבֻרוֹת יֵשַׁע יְמִינוֹ"[לד] ראשי תבות יהודה שומרון עזה) – להלחם, לנצח, לגרש את האויב, לשלוט וליישב (סיפוח וריבונות מלאה בסדר הזה, יהודה-שומרון-עזה[לה]), כאשר יש ענין מיוחד למגר את האויב בעזה, העזות של הקליפה[לו], כנגדה עלינו לפעול בעזות דקדושה, "הוי עז כנמר"[לז] (כחשמונאים שנלחמו במלכות יון הנמשלת לנמר[לח] אשר העזות שלה היא מקור הכפירה בתורה של 'התרבות המערבית' עד היום[לט]).

מתוך המלחמה לביעור הרע וירושת הארץ במקומות הקרובים, נמשיך בעזרת ה', "כי ימין ושמאול תפרצי וזרע גוים יירש וערים נשמות יושיבו"[מ], בתקוה טובה שבקרוב ממש נזכה לגבולות ההבטחה במלואם, "מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת"[מא] (ועינינו הרואות כי הקב"ה "בעל מלחמות"[מב] מפיל ממלכות בחבלי הצפון של ארץ ישראל בואכה נהר פרת).

מיום שישי לשבת קדש

נחזור לסוד שלום-מלחמה-נצחון. היחס בין מלחמה ושלום הוא כמו ששת ימי המעשה ושבת, "עת מלחמה ועת שלום"[מג]. בימי המעשה יש לכל אדם מלחמה מתמדת, בגשמיות וברוחניות: "יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב"[מד] (כאשר "בזעת אפך תאכל לחם"[מה] במלחמת הקיום), לקיים "מלאו את הארץ וכבשה"[מו], תוך כדי מאבק מתמיד במלחמת-היצר, שהרי "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום"[מז] ויש להלחם בו, להכניעו ולכופו (שלא ימשול בגוף להחטיאו).

אך בסיום מלחמת ימי-החול מגיעה שבת קדש, "שבת שלום ומבורך"[מח], יום שביתה, מנוחה ותענוג, "אז תתענג על הוי'"[מט], "מעין עולם הבא"[נ]. בכניסת השבת "כל מלאכתך עשויה"[נא] (בגשמיות וברוחניות) כמו לאחר הנצחון במלחמה, אנו מדליקים נרות שבת (המזכירים את מנורת המקדש) העושים "שלום בית"[נב], ה' פורש עלינו "סוכת שלום"[נג], ומתקיים בנו "ביום הניח ה' לך מעצבך ומרגזך ומן העבודה הקשה"[נד]. גם בלימוד התורה יש "מלחמתה של תורה"[נה], כמו הלימוד 'הקשוח' בימי החול, אך התכלית היא השלום בסוף, "את והב בסופה"[נו], בגילוי סודות התורה ביום השבת. אכן, כבר בערב שבת, לאחר חצות, מצוה לטעום ממאכלי שבת[נז], "טועמיה חיים זכו"[נח] – טעימה זו היא הנצחון המוחלט של מלחמת ימי החול ואז זוכים לחוש את טעם השבת ההולכת ובאה, טעם השלום.

והנה, ששת ימי המעשה ושבת קדש הם סוד "ימות עולם"[נט], כל ההיסטוריה העולמית, "שית אלפי שנין הוי עלמא"[ס] ("יומו של הקב"ה אלף שנים"[סא]) המכינים ליום-האלף השביעי, "יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים"[סב]. היום אנו עומדים בסוף האלף השישי, וכבר לאחר חצות היום של האלף השישי, מתקרבים ל'חנוכה המוחלטת' של נצחון ושלום ויכולים (וצריכים) כבר עכשיו 'לטעום את העתיד' ולקרב את ביאתו.

חנוכה משבת לשבת

עד כאן הוסבר הסדר של מלחמה-נצחון-שלום, אך יש משמעות עמוקה גם לסדר הרמוז בראשי התבות כסדרן: שמן – שלום-מלחמה-נצחון – השראת השלום קודמת לכל.

השלום הקודם לכל הוא סוד השבת הקודמת לששת ימי בראשית[סג]. התורה פותחת בבי"ת של "בראשית ברא", אך לפני הבי"ת יש אל"ף נעלמת, היא השבת שלפני הבריאה. כלומר, הסדר השלם הוא שמונה ימים – שבת, ששת ימי המעשה, ושוב שבת – והוא דברי חז"ל "אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד נגאלים"[סד], שבת ראשונה לפני ששת ימי המעשה ושבת שניה אחריהם. השבת הראשונה היא 'תכנון העולם' והשבת השניה היא שלמות גילוי ומימוש כוונת בריאת העולם "לעשות לו יתברך דירה בתחתונים"[סה], יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, "שלום בית"[סו] של השראת השכינה בעולם (בבית המקדש ובכל בית בישראל). השבת הראשונה בראש והשבת השניה בסוף, אך "סוף מעשה במחשבה תחילה [במקור עליון יותר מהראש]"[סז].

השבת הראשונה היא לפני כל חטא ופגם, השלום שלפני הכל, כאשר "עולם על מילואו נברא"[סח] – "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם"[סט], "תולדות מלא דמלא"[ע]. אך השבת השניה היא שלום בדרגה גבוהה יותר, לאחר החטא והתיקון, "ואלה תולדות פרץ [עד דוד המלך ומשיח בן דוד]"[עא] (שתי הפעמים היחידות בתנ"ך שכתוב תולדות מלא דמלא).

זהו סוד שמונת ימי החנוכה, שלמות של שבת-חול-שבת. בפרט, נר ראשון של חנוכה (בכ"ה בכסלו) הוא סוד השבת שלפני הבריאה[עב]; ששת הנרות הבאים הם כנגד ששת ימי המעשה, ימי המלחמה והנצחון; והנר השמיני ("זאת חנוכת המזבח") הוא השבת שלעתיד, השלום המשיחי. "אני ראשון [נר ראשון] ואני אחרון [נר שמיני]"[עג].

מצד אחד, הנר הראשון כבר 'מנבא' את הופעת הנר השמיני, תכלית שלמות הגילוי (הנר הראשון הוא סוד הקרן – קרן היינו נר ק, ק הוא קדש, "הנרות הללו קדש הם" – הנקודה העצמית שבה גנוז כל מה שיתגלה בהמשך[עד]). אכן, הנר האחרון מגלה לבסוף אור גדול יותר, האור הבא לאחר נצחון החשך, "העם ההֹלכים בחשך ראו אור גדול [= נר]"[עה]. הנר הראשון, השבת הראשונה, הוא נר של צדיקים; והנר השמיני, השבת השניה, הוא נר של בעלי תשובה (שיש בהם תוספת מעלה על הצדיק מעיקרו), תשובה קשורה לשבת ("תשב אנוש" אותיות שבת[עו], היינו תשובה עילאה, סוד אליהו התשבי מבשר הגאולה שיתרץ את כל קושיות הגלות).

סוד שמונת ימי חנוכה קשור לברית מילה ביום השמיני (ומבואר שבחנוכה יש מילת "ערלת השפתיים"[עז] – "קבעום ועשאום ימים טובים בהלל ובהודאה"[עח]), דהיינו שלמות התינוק שנולד בשבת ונימול בשבת הבאה (שהרי גם הלידה וגם המילה דוחים את השבת, ואז מגיעים לשרש השבת בעצמות, נושא הפכים).

מסוד האור לגילוי העצמות

יותר בעומק: השבת שלפני מעשה בראשית היא "אור אין סוף שלפני הצמצום", כאשר הקשר של שבת ואור רמוז בחשבון: שבת = 702, אור = 207, היפוך ספרות (השבת מחזירה אור). אור = אין סוף = רז, הרז-סוד מאיר ביום השבת, בגילוי "רזין דאורייתא" של סודות מעשה בראשית (רזין = נר טוב, הנר הראשון של חנוכה).

ששת ימי המעשה הם "גופא דאורייתא", סוד ששה סדרי משנה, לימוד הנגלה בעיון, במלחמתה של תורה. אך תכלית לימוד הנגלה היא להגיע לרז, שבו אין מלחמה בהיותו 'נושא הפכים', בחינת השבת, וכן האר"י הקדוש היה לומד שש פנים נגלה, כנגד ששת ימי בראשית, ועוד פן נסתר כנגד השבת[עט].

השבת השניה, בה מגיעים לתכלית של הגאולה בפועל, "דירה בתחתונים" (עד לעולם הבא ותחיית המתים), היא בדרגה גבוהה יותר מהשבת הראשונה, שהרי בריאת העולם היא "ירידה צורך עליה" – ירידה מהשבת הראשונה אל ששת ימי המעשה כדי לעלות לשרש גבוה יותר מהשבת הראשונה, ואז מגיעים ל"רזין דרזין" דאורייתא, סוד השמן (רזי תורה הם יין, "נכנס יין יצא סוד"[פ], ורזין דרזין הם "שמן משחת קדש").

ביתר פירוט: מבואר בחסידות[פא] כי לפני הצמצום יש שלש מדרגות-בחינות, יחיד-אחד-קדמון. ומלמטה למעלה: דרגת קדמון היינו ה'תכנון האלקי' של הבריאה, "שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל"[פב] (תחילת "המחשבה הקדומה"). דרגת אחד היינו מה שעלה ברצונו לברוא את העולם כדי להיטיב לבריותיו (הכל אחד, כלול ונעלם באחדותו יתברך). דרגת יחיד היינו העלם העצמות (ללא התיחסות לבריאה, יחיד שלמעלה מאחד). ולעניננו: השבת הראשונה היא סוד שתי המדרגות של אחד-קדמון[פג], ואילו השבת השניה היא גילוי ההעלם העצמי, בחינת יחיד, כאשר דוקא הדירה בתחתונים היא דירה לעצמותו יתברך ממש (העצמות שמעל ומעבר לכל גילוי אור).

מכאן עולה כי סוד היום השמיני של חנוכה, "זאת חנוכה"[פד] (על שם הקריאה "זאת חנכת המזבח"[פה]), הוא גילוי העצמות. והנה בחנוכה קוראים את פרשת הנשיאים, ובזאת חנוכה קוראים מ"ביום השמיני נשיא לבני מנשה"[פו] עד "בהעלותך... כן עשה את המנֹרה"[פז], סוד השלש עשרה הכולל את י"ב הנשיאים (כאהרן הכהן שנאמר לו "שלך גדולה משלהם"[פח] בהדלקת המנורה הרומזת לחנוכת בני חשמונאי[פט]). וכן מבואר בקבלה[צ] שבכל יום משבעת הימים הראשונים של חנוכה מאירה אחת מי"ג מדות הרחמים (ביום הראשון מדת "אל" וכו' עד ליום השביעי מדת "ואמת"), וביום השמיני נשלמת הארת שש המדות הנותרות (מ"נֹצר חסד" עד "ונקה", סוד שני המזלות שיבואר לקמן), דהיינו ששלמות י"ג המדות היא דוקא בזאת חנוכה, כאשר מדות הרחמים שרשן בעצמות ממש ("רחמים עצומים"[צא]), סוד אחד ("אחד האמת" בחינת יחיד הנ"ל, "אמת לאמתו" למעלה מאמת), כמנין תבות הברכה "ברוך אתה הוי' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו להדליק נר חנוכה". ורמז יפה לכל זה: זאת חנוכה גלוי העצמות = יג פעמים חנוכה!

והנה רמז יפהפה לסוד שמונת הימים, שבת ששה ימים ושבת, לפי שמות הימים בתורה: יום השבת יום אחד יום שני יום שלישי יום רביעי יום חמישי יום הששי יום השבת = 4160[צב] = צלם פעמים הוי' = אמונה תענוג רצון בטול שמחה יחוד אהבה יראה רחמים בטחון תמימות אמת שפלות – י"ג התכונות הפנימיות והעצמיות (המשתקפות בכחות הנפש) של עשר הספירות ושלשת הראשים שבכתר (אמונה-תענוג-רצון הם שלשת הראשים שבכתר, "ראשי ראשין"; בטול, פנימיות החכמה; שמחה, פנימיות הבינה; יחוד, פנימיות הדעת; אהבה, פנימיות החסד; יראה, פנימיות הגבורה; רחמים, פנימיות התפארת; בטחון, פנימיות הנצח; תמימות, פנימיות ההוד; אמת, פנימיות היסוד; שפלות, פנימיות המלכות). בהמשך, הערך הממוצע של שמונת הימים, 4160 לחלק לשמונה = 520 = כ פעמים הוי' (סוד "כהוי' אלהינו"[צג]) = אותיות המילוי של משיח, מם שין יוד חית = אותיות המילוי של יצחק, יוד צדי חית קוף = יום הבעל שם טוב (כאשר בעל שם טוב = אחד האמת).

מיום שבת ליום שבת

הביטוי "יום השבת" כתוב בתורה בעשרת הדברות, פעמיים בפרשת יתרו "זכור את יום השבת לקדשו... על כן ברך הוי' את יום השבת ויקדשהו"[צד], ופעמיים בפרשת ואתחנן "שמור את יום השבת... על כן צוך הוי' אלהיך לעשות את יום השבת"[צה]. הכפל "יום השבת" בתחילה ובסוף הוא בסוד "שתי שבתות" הנ"ל, וביחד "שתים שהן ארבע" (כפתיחת מסכת שבת), בסוד ארבע אותיות הוי' (יה בדברות ראשונות; וה בדברות שניות)[צו].

לעניננו, "זכור את יום השבת לקדשו" רומז ליום השבת שלפני ששת ימי בראשית, לזכור מה שהיה, טרם בריאת העולם, לזכור את האין שלפני היש (כמו הבעטלער העור, הקבצן הראשון בסיפורי מעשיות של רבי נחמן, הזוכר איך היה 'אין'[צז]) – "איִן מזל לישראל"[צח], המזל שלנו הוא השבת שלפני מעשה בראשית שהרי "ישראל קדמו לעולם"[צט] (אמנם גם התורה קדמה לעולם אך "מחשבתן [אותיות שבת חנם] של ישראל קדמה לכל דבר"[ק], והיא עצם השבת שלפני מעשה בראשית).

אך "שמור את יום השבת לקדשו" רומז לעתיד, השבת שאחרי ששת הימים, עד "יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים", שהרי לשמור הוא לצפות לעתיד (כמו "'ואביו שמר את הדבר', היה ממתין ומצפה מתי יבוא"[קא]), סוד האמונה בלעתיד-לבוא (התענוג שעתיד להתגלות, ענג שבת, המושג עכשיו רק בסוד האמונה). הדבור "שמור את יום השבת" מסתיים "לעשות את יום השבת", היינו "לעשות לו יתברך דירה בתחתונים", תכלית עבודתנו בששת ימי המעשה שבסיומם נאמר "אשר ברא אלהים לעשות"[קב].

"זכור לדכורא [זכור לשון זכר] שמור לנוקבא"[קג] – האיש זוכר מה שהיה והאשה שומרת-מצפה לעתיד בכח האמונה, האיש מגלה רזי-תורה והאשה קשורה ל"רזין דרזין" כמו שיתגלה לעתיד כי "אשת חיל עטרת בעלה"[קד].

והנה, "זכור ושמור בדבור אחד נאמרו... הוא שנאמר 'אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי'"[קה]. "אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי כי עֹז לאלהים" היינו מקור העז של החשמונאים, בסוד "חביון עז העצמות"[קו] הנושא את ההפכים של זכור ושמור כאחד ממש[קז]. עז = מזל ("אין מזל לישראל" כנ"ל), ומבואר כי יש 'מזל עליון' ו'מזל תחתון' (המזל העליון הוא "נצר חסד" והמזל התחתון הוא "ונקה", מי"ג מדות הרחמים המאירות בזאת חנוכה כנ"ל) – המזל העליון הוא סוד השבת שלפני הבריאה, בחינת "זכור", והמזל התחתון הוא סוד השבת השניה, בחינת "שמור" – ושניהם יחד הוא עיקר הסוד של שמונת ימי החנוכה, וד"ל (והוא סוד שילוב שם א-דני בשם הוי', יאהדונהי, "יחודא עילאה" המאיר בחנוכה, י בראש, "זכור את יום השבת", ו-י בסוף, "שמור את יום השבת").

נספח: ישע ימינו

"עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי הוֹשִׁיעַ הוי' מְשִׁיחוֹ יַעֲנֵהוּ מִשְּׁמֵי קָדְשׁוֹ בִּגְבֻרוֹת יֵשַׁע יְמִינוֹ".

זהו פסוק עיקרי במזמור "יענך ה' ביום צרה". בפסוק זה מוזכר בפירוש המשיח, "משיחו", ובו יש שנים מתוך ארבעה לשונות ישועה במזמור: "נרננה בישועתך... הושיע... ישע ימינו [הושיע ישע אותיות יהי שעשוע]... הוי' הושיעה".

ישע היינו י שע. הישועה נמשכת מסוד שע נהורין של "אור פני מלך חיים", כאשר אות י כאן היא סוד חכמה סתימאה ועד לחכמה דרדל"א, העלם העצמי של התענוג הפשוט המתגלה כאור המאיר לעצמו בשעשועים העצמיים, וד"ל (לעיל נרמז ישע ר"ת יהודה שומרון עזה – יהודה אותיות הוי' בתוספת ד, "הוי' בחכמה יסד ארץ [המלכות, דלי"ת לה מגרמה כלום]"[קח], "אבא יסד ברתא"[קט]).

בכל המזמור יש שבעים תבות כנגד שבעים הקולות של האילה היולדת, חבלי הלידה של השכינה בלידת המשיח (כמבואר בכוונות[קי]), וכנגד שבעים קולות של מתן תורה[קיא] (ו"שבעים פנים לתורה").

"בגברות ישע ימינו" – היינו "לאכללא שמאלא [גבורה] בימינא [חסד]"[קיב], התגברות החסדים של הימין על ידי הגבורה של השמאל, מכח "תורה דעתיקא", "לית שמאלא בהאי עתיקא כולא ימינא"[קיג].

בגברות = תריג = משה רבינו שהיה "בן שמונים לגבורה"[קיד] כשהוציאנו ממצרים ונתן לנו תורת אמת.

אותיות שניות "בגברות ישע ימינו" הן גשם (שבע בחזקת שלש), סוד "גשם נדבות"[קטו] שנדרש על מתן תורה, מפי הגבורה, "גבורות גשמים" היינו התגברות החסדים כנ"ל, "מימינו אש דת למו"[קטז].

אמצעי התבות בגברות ישע ימינו = תורה = רצוא ושוב = גמילות חסדים, היינו שלשת הדברים עליהם העולם עומד: על התורה, בחינת יעקב אבינו; על העבודה, סוד העבודה ברצוא ושוב, בחינת יצחק אבינו; ועל גמילות חסדים, בחינת אברהם אבינו.

במלים "קדשו בגברות ישע ימינו", רמז לקרן, "קרנו של משיח"[קיז] (כאשר חשבון האותיות מקו"ף של "קדשו" עד נו"ן של "ימינו" = כח בהשראה).

ישועת הימין ("ישע ימינו") נמצאת גם בפסוקים "קול רנה [= ישועה] וישועה באהלי צדיקים ימין הוי' עשה חיל. ימין הוי' רוממה ימין הוי' עשה חיל"[קיח] – "ימין הוי' רוממה" היינו בדרך רצוא, לארמא קלא עד ש"ע נהורין; "ימין הוי' עשה חיל" היינו שוב. על דרך "ימינך הוי' נאדרי בכח [רצוא, בכח לפני שיוצא לפועל] ימינך הוי' תרעץ אויב [שוב]"[קיט], "נאדרי בכח" רומז ל"אנא בכח גדולת ימינך", בכח ראשי תבות בינה כתר חכמה (צירוף הוי, צירוף הגבורה) = ישע ישע.

יש חמש פעמים "ישע" בתנ"ך – ארבע פעמים יֶשַע (סגול פתח), שם, ופעם אחת יֵשַע, צירה פתח (בפסוק שלנו), פועל. ישע ועוד חשבון הניקוד של סגול ופתח (סגול ג נקודות = 30, פתח-קו = 6) = 416 = יצחק יצחק, יו פעמים הוי', לב פעמים אחד. כפול ארבע = 1664 פעמיים ארץ ישראל. ישע בניקוד צירה פתח (20 ועוד 6) = 406 = כח במשולש = ז פעמים חן = אתה = אני משה כנודע. יחד = 2070 = יהלום מה = י פעמים אור = 6 צירופי משה ודוק.