1

בע"ה

ספר המאמרים תש"ה (158)

ד"ה "אנכי ה' אלקיך" (10)

ד' מנחם-אב ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[לפני שחרית]

אנחנו בעמ' 180 למטה. אתמול למדנו על המילה ברוחניות ברוחניות, שצריך את ערלת הלב – התאוות – ואז אפשר לגלות את האהבה לה', שהיא גם תאוה:

שכ"ז הו"ע המילה ברוחני' להסיר ערלת הלב ולהיות התגלות האה' [צריך להסיר את ה"רשע מכתיר את הצדיק" ולגלותץ אהבה.], ע"י עבודת האדם [באתכפיא ואתהפכא, אך מקבלים גם כח מלמעלה:], והכח ע"ז שיהי' ביכולת האדם לגלות את האה' ניתן במ"ת [נושא המאמר שלנו, מאמר של שבועות – "אנכי הוי' אלהיך". ה' נתן כח במתן תורה לעשות אתכפיא ואתהפכא, להסיר את הערלה ולגלות את האהבה שלנו לה'.] שנתגלה בחי' ומדרי' העצמות כביכול שלמעלה מס' השתל' ["אנכי מי שאנכי" היינו גילוי עצמות ה' שלמעלה מסדר השתלשלות. בספירות נסביר שזו התגלות עצם הכתר שלמעלה מהתחלקות לקוים – זה הולך להיות הנושא היום.] וזהו אנכי ה"א אשר הוצאתי מארץ מצרים דע"י גילוי בחי' אנכי הוא שנעשה יצי"מ [שהיא יציאה מהקליפות, יציאה מהערלה – ברית מילה ברוחניות.], היציאה מכל המצרים וגבולים, ובכדי שתהי' היציאה מהמיצרים וגבולים הרוחני' דהשגה [הוסבר קודם שגם השגה שאדם מבין היא מצרים דקדושה, מיצר וגבול, וצריכים לצאת ממנה – כמו שהנשמה יוצאת מגן עדן תחתון לגן עדן עליון על ידי טבילה בנהר די נור. הוא אמר שגן עדן העליון מצד אחר אינו השגה ומצד שני הוא השגה – השגה של ראית המהות. צריכים לשלול את ההשגה של ידיעת המציאות ולהגיע להשגה של ראית המהות.] הוא ע"י הקדמת ההשגה באנכי ה"א שלמעלה מהשתל' [כלומר, כמו שנסביר באותיות של ספירות, צריך להגיע לכתר עליון, לעצמיות הכתר. גם בנפש, צריך להגיע למקור האמונה, התענוג והרצון.], וזהו אנכי ולא יהי' לך בדבור אחד נאמרו [זו היתה הקושיא שלו בתחלת המאמר – למה דווקא אלה צריכים להיות בדבור אחד. מה המשמעות של "דבור אחד" דווקא ב"אנכי" ו"לא יהיה לך"? מה שהוא הולך להסביר – התירוץ לקושיא – ששני אלה הם מהכתר וממילא הם דבר אחד ממש.], דהנה ענין דבור א' הוא להיות דהתחלקות הקוין דחו"ג זהו בס' ההשתל' למטה מבחי' הכתר [כעת מתחיל להסביר מה שאמרנו, שבכתר אין התחלקות קוים – "לית שמאלא בהאי עתיקא כולא ימינא" – אבל אחר כך, בספירות, יש התחלקות קוין. "חד אריך" ו"חד קציר" וגם "חד בינוני", שאף שהוא נמשך מהכתר – הוא כבר בבחינת קוין. בכל אופן, עיקר הקוים הם חו"ג, "חד אריך" ו"חד קציר".], אבל בכתר [ה-כ של אנכי – יש 'אני' ויש 'אנכי', וב'אנכי' העיקר הוא ה-כ שרומזת לכתר.] לא יש התחלקות הקוין להיות דחו"ג הן במשקל א' [שני הקוים, חסד וגבורה, אמורים להיות באיזון. כמו שכתוב בתניא שאהבה ויראה הם "תרין גדפין" של העוף, וכשהעוף עף בשמים הוא צריך שיווי משקל בין שתי הכפנים.] מיני' ובי' [כעת נותן דוגמה לשני דברים, שני הפכים, שהם במשקל אחד –] וכמו בענין אור וחשך [זוג ההפכים הראשון במעשה בראשית.] הנה השמש שמאירה אור שעי"ז הוא האור בעולם, ואלו יצוייר שהשמש יעלים אורו בתוכו ["אור המאיר לעצמו" במקום "אור המאיר לזולתו". כמו שאנחנו מסבירים הרבה פעמים, יש בהם נטיה בשמש שהאור יכנס פנימה – בשל כח המשיכה – אך מאותה שכבה שנכנסת פנימה השאר מאיר החוצה. אם הכל היה נכנס פנימה היה חשך בעולם. זה בעצם מה שקורה בחור שחור, שבשל עצמת המשיכה הכל נכנס פנימה, שום אור לא יוצא החוצה, ויש חור שחור.] יהי' חשך בעולם, הרי אין זה שהשמש מחשיך את העולם [השמש לא מקרינה חשך. אם היא תכניס לתוכה את כל האור שלה, יהיה חשך – אך זהו חשך שהוא רק העלם האור.], כי השמש רק העלים אורו ועי"ז ממילא חשך בא [כך לגבי השמש.], אך בעולם [מרגישים שני דברים שונים לגמרי – או שאני מרגיש שיש אור בחוץ או שאני מרגיש שיש חשך בחוץ, אלה שתי בחינות של מציאות.] הרי החשך הוא בריאה בפ"ע [לכן יש לו שם, וממילא ה' בורא אותו באותיות האלה – חשך. סימן שהחשך הוא משהו. כך לגבי דעת תחתון, לגבי הגברא – או שאני מרגיש אור או שאני מרגיש חשך. "והארץ היתה תהו ובהו וחשך" – "הארץ" היינו הגברא, התחתון. לא כתוב שיש חשך בשמים אלא מצדי יש חשך כמציאות, כבריאה בפני עצמה. לגבי השמש אין חשך – היא לא מוציאה חשך – אלא רק העדר אור. מבחינה אובייקטיבית יש רק אור או העדר אור, אבל מצד הסובייקט – מבחינה סובייקטיבית – יש חשך. כל הענין הזה הוא סוגיא גדולה. בחסידות אומרים שעקרונית חשך הוא כן מציאות, ולא רק העדר אור, אך כאן הוא מסביר שאלה שתי נקודות מבט, ודווקא מדעת עליון אין חשך בפני עצמו. כמו שנסביר, בכתר – כמו שאין בו שמאל, "לית שמאלא בהאי עתיקא" – אין את החשך שלנו. בכתר "אף על גב דאיהו אור צח אור מצוחצח אוכם איהו קדם עילת כל העילות" – אין שם מציאות של חשך שלנו, אלא רק מציאות של אור. אם הוא לא מאיר לנו – יש לנו חשך. כלפי ה', עילת כל העילות, הוא חשוך – הוא אור, אך "שרגא בטיהרא מאי אהניא", אך אין שם משהו שהוא חשך בפני עצמו. אז הוא מיישב את הסתירה אם החשך הוא מציאות או לא, שמבחינתו החשך הוא כן מציאות – החשך שאנחנו מרגישים בדעת תחתון שלנו – אבל למעלה, בכתר, החשך אינו מציאות אלא רק העדר אור.] וכידוע דחשך אינו רק העדר האור [היום במדע פשוט שחשך הוא רק העדר אור – כך עד הזמן האחרון ממש, שהגיעו לזה שיש 'חומר שחור' ו'דארק אנרג'י', איזו מציאות של חשך, ממש אחרון, אחרי תורת הקוונטום וכל הגילויים של המאה הקודמת. אומרים שהחשך הזה הוא רובא דרובא של כל המציאות הקיימת. זו שאלה מאד יסודית בקבלה וחסידות. גם אחד הפירושים של המלה קבלה הוא חשך – כמו שמתורגם במכת חשך "קבל ליליא", כחשכת לילה. אחד הפירושים של קבלה הוא חשך, כי קבלה היא הנוקבא, המקבל. לפני שהנוקבא מקבלת את אור הזכר היא בחינת חשך. לכן בכל מגלת אסתר יש את כל הספירות אבל אין את שם ה' – זה הספר היחיד שנמצאים בו כל שמות הספירות, חוץ מנצח, אבל שם ה' חסר שם. אומרים שמגלת אסתר היא מקור הקבלה. איך יודעים? כי רק שם כתוב "וקבל היהודים". קבלה במובן של לקבל כתוב כמעט רק במגלת אסתר. בתורה קבלה היא רק לשון הקבלה – "מקבילות הלולאות". המקום העיקרי שיש בתנ"ך קבלה במובן של לקבל הוא במגלת אסתר, "וקבל היהודים". לכן אומרים שמגלת אסתר היא מקור הקבלה, אך אסתר היינו הסתר – "אסתר מן התורה מנין? 'ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא'", לכן אומרים שהיא בחינת חשך. בתורה שרש קבל הוא לשון הקבלה – מה הקשר בין קבלה להקבלה? כדי לקבל טוב צריך לעמוד באופן מקביל מול הנותן. כך מסבירים את הקשר בין מובני השרש קבל. בכל אופן, מצד המקבל יש בהחלט חשך. מצד המשפיע – או שהוא מאיר או שאינו מאיר, אך אין מציאות של חשך. (חשבתי שחשך בדרגות העליונות שלו מאיר.) כתוב שהחשך הראשון שנברא הוא הצמצום הראשון – שהוא כמו חור שחור שהזכרנו קודם, חלל, חשך. כתוב שלעתיד לבוא הצמצום לא יעלם, כי עדיין יהיה עולם – הצמצום ישאר, אך החשך של הצמצום יאיר, הוא יהיה מקור האור. על המשפט הזה בקבלה וחסידות הרבי אומר שמכל מה שכתוב זה המשפט שאיני יכול להבין. זה שהצמצום עצמו הופך להיות מקור האור – זה למעלה מטעם ודעת. אך באמת כתוב כך, שיש חשך שמאיר – זה חשך אחר. כאן דן האם חשך הוא מציאות, ועונה שבכתר הוא לא מציאות – אלא רק העדר אור – אבל למטה מהכתר, בהתחלקות קוים, החשך הוא מציאות. חידוש יפה וחשוב. (מהחומר יוצא אור.) גם נכון. חומר בפני עצמו הוא חשך, אבל אפשר להפוך אותו לאנרגיה והיינו חשך מתוך אור. (למדתי ממך שהמלה ה-12 בתורה היא חשך, בחינת "זה הדבר אשר צוה הוי'", והמלה ה-25 היא "חשך", נבואת "כה".) נכון, זה החשך העליון שלא עליו מדבר כאן – או האור העליון ש"אוכם הוא", או שמדובר על העצמות ממש, "ישת חשך סתרו". כאן מדבר על מה שאנחנו חווים כחשך, החשך שלנו – האם הוא משהו או שאינו משהו. הוא אומר שבכתר הוא לא משהו אבל בקוים הוא כן מציאות. בשיווי המשקל בין הימין והשמאל – הימין הוא האור והשמאל הוא חשך. שוב, זה חידוש חשוב מאד.] כ"א הוא בריאה בפ"ע, וכ"ה ג"כ בס' השתל' דאור וחשך הם ב' ענינים והן בחי' חו"ג, דשרש החשך הוא מהגבו' [הגבורה משתלשלת והופכת להיות חשך,] וא"כ החשך הוא דבר בפ"ע, וזהו שהן ב' קוין, אבל בכתר [בשרש.] הנה החשך והגבו' הוא רק העדר האור [לא מציאות בפני עצמה.] ולא שהוא בבחי' גבו' בפ"ע וכמא' לית שמאלא בהאי עתיקא, וכמ"ש באד"ר תרין אתהדרו לחד [שבכתר שנים חזרו להיות אחד. ביטוי מאד יפה, שלא כתוב הרבה פעמים – "תרין אתהדרו לחד". השנים, האור והחשך, החסד והגבורה, חזרו להיות דבר אחד ממש בכתר, כי "לית שמאלא בהאי עתיקא".] וכמ"ש הנה עין ה' [למטה בז"א יש "עיני הוי' אל צדיקים", אבל בכתר זו רק "עין הוי'"] עין אחת [עינא פקיחא, עין שתמיד פקוחה, תמיד פתוחה. אף על פי שבקבלה, בכתבי האריז"ל – שמחר היארצייט שלו, בע"ה נסיים את המאמר היום ומחר נעשה יום אחד של הפסקה כדי להקדיש את השיעור הזה לאר"י הקדוש – יש ימין ושמאל גם בפרצוף הכתר. רק, כמו כל דבר, אסור להגשים. שם "לית שמאלא בהאי עתיקא כולא ימינא" ו"תרין אתהדרו לחד" – הוא מדבר שם על שתי עינים, יש שם פרצוף, יש פנים עם כל הבחינות בפנים, יש גם לחי ימין ושמאל, מקור האור ומקור השמחה – אבל הם "אתהדרו לחד". אין שם שניות בכלל, הכל אחד.], ומ"ש עיניך תרין עיינין בז"א אתמר ["עיני הוי' אל צדיקים" שאמרנו קודם היינו בז"א, אבל בכתר יש עין אחת.], והיינו שאין החשך דבר בפ"ע כ"א העדר האור [רק מה שהוא מעלים ומפנים את האור – שכל האור נכנס פנימה ואינו מוציא אותו החוצה. זהו העדר האור כלפי חוץ.], וא"כ הרי לא יש כאן דבר המחשיך [אין מציאות של חשך בפני עצמו, שהוא דבר המחשיך.], דכאשר החשך הוא דבר בפ"ע הרי יש דבר המחשיך [כמו ענן שמחשיך.] משא"כ כשאינו דבר בפ"ע [כמו בכתר.] אין כאן דבר המחשיך, [כאן הוא מביא בהשגחה פרטית משל. הוא לא אומר שהוא משל מפותח מאד בחסידות, אבל זה המשל – ב-ה הידיעה – של התקופה הזו, ג' דפורענותא ו-ז דנחמתא ואחר כך "תרין דתיובתא". על זה יש מאמר גדול – שחובת קדש על כל אחד ללמוד – של רבי הלל מפאריטש, מאמר "איתא בפסיקתא". שם יש באריכות את המשל הזה, שהרבי גם מזכיר בשיחה – משל לשלשת השבועות, לתקופה הזו.] וכמו ע"ד הרב המשפיע כשהוא טרוד בשכלו לעצמו [ושם מסביר שפתאום באמצע השיעור מבריק לו משהו, והוא מבין שאם הוא לא יסתלק ויתבונן וינסה בכל הכח לתפוס את ההברקה – היא מיד תנעלם. כתוב שחידוש, ברק, אם אל נתפס מיד הוא חוזר פנימה יותר עמוק מאיפה שהיה ואי אפשר כלל להוציא אותו. 'פקוח נפש' – או דער או דער – או שתופסים כעת הוא שזהו מקרה אבוד. כל מה שמניע את הרב הוא אהבת התלמידים שלו – הוא לא רוצה את הברק בשביל עצמו, אלא כדי שיוכל להיטיב ברוחניות עם תלמידיו. אך כדי לתפוס מה שהבריק, כדי שלא יעלם, הוא צריך באמצע השיעור 'לכבות את החשמל' של הארת פנים, להתעמק עד שיתפוס את ההברקה, וזה לוקח זמן. בזמן זה התלמידים נורא מסכנים, הם בוכים, כי הרב הסתלק להם. זה המשל שבא שם באריכות. הוא מסביר שההסתלקות היא בשלבים – השבוע הראשון לא כמוה שני והשני לא כמו השלישי, לא כמו תשעה באב. בתשעה באב הוא תופס, נולד המשיח, ואז הוא מתחיל להאיר פנים – הכל מתחיל להתהפך, וזה "ז דנחמתא" ואחר כך יש גם את ההפטרות של תיובתא, בעשרת ימי תשובה. המאמר הודפס כמה פעמים בנפרד – ר' יחזקאל סופר הדפיס לאחרונה – אבל מי שגילה זאת לפני 40-50 שנה היה ר' יהושע מונדשיין (יחד איתי). הרבי מזכיר בשיחה בלי לציין מקור, כי לא היה מודפס. אם יש חמשה מאמרי חסידות שצריכים ללמוד, על יד אחת, הוא אחד מהם – "איתא בפסיקתא". (מעין שההברקה כל שנה באותו זמן...) "והימים האלה נזכרים ונעשים".] דאז אינו משפיע לתלמידים [כמו שחז"ל אומרים שמי שטרוד לקבל לא יכול לפלוט, לא יכול להוציא – הוא רומז למשל זה במשפט אחד.] הרי אין זה משום איזה חסרון ומשום שיש דבר המונע ומעכב אדרבא הוא אז במעלה ומדרי' גבוה יותר [מתעלה להשיג משהו חדש בשכלו הוא.] ומשו"ז הוא העדר ההשפעה [לא משפיע כי טרוד לקבל לעצמו. הכל סוד הקבלה, שאמרנו שהיא חשך – כשאתה טרוד לקבל קשה להשפיע. לכן באמת הקבלה הראשונה היתה רק ליחידי סגולה, כמו שכתוב בגמרא בפרק "אין דורשין". לא היתה הרבה השפעה, רק לתלמיד שמבין מעצמו מגלים ראשי פרקים. הקבלה הראשונה היתה בעיקר אור המאיר לעצמו, וכך נמשך, אך כל פעם היה איזה חידוש – רשב"י כבר גילה לתלמידיו, והאר"י שההילולא שלו מחר אמר ש"מצוה לגלות זאת החכמה", אבל עדיין עם הרבה תנאים כמפורט בהקדמה לשער ההקדמות שמודפסת כהקדמה לעץ חיים. גם הבעל שם טוב אמר שיש הרבה תנאים ללימוד ספרי קבלה – צריך לדעת איך להפשיט מהגשמיות, אחרת על תכנס לזה. בחסידות לא רק "מצוה לגלות" אלא "יפוצו מעינותיך חוצה", גם לאחד שאין לו שום תנאים – גם אליו צריך להגיע. זה חידוש החסידות. מה זאת אומרת? שהקבלה היא כבר לא חשך. למה קבלה היא חשך? כי היא בעיקר "אור המאיר עלצמי". ברגע שהופכך להיות הפצה החוצה זה כבר הפך להיות משהו אחר, הפך להיות חסידות. חסידות היא חסד והשפעה, להאיר עד למקום הכי רחוק, שאין חוצה הימנו. ], וכמו"כ הוא שבכתר החשך אינו דבר המחשיך [לא שיש שם מציאות חשך באמת, או דבר שגורם חשך, שתפקידו לעשות חשך.] כ"א העדר האור והגילוי [שמאיר לעצמו בלבד.] וצריכים רק להמשיך את האור וממילא מתבטל החשך [אם אפשר להכנס שם לתוך השמש, לתוך הכתר, ופשוט לקחת את האור שנמשך פנימה ולמשוך אותו החוצה – הוא מתחיל להאיר. לא צריך לבטל שם משהו, אלא רק למשוך. מזכיר את דברי הרבי הרש"ב שפגם הברית הוא שלמות האדם שנכנסה פנימה ונסתרה ממנו. התיקון הוא פשוט להכנס לתוך עצמך, למסתרים העמוקים ביותר, ולמשוך חזרה. תיקון הברית הוא לא תשובה במובן הרגיל של תשובה, אלא להגיע למקום בו הסתתרה השלמות שלך ולמשוך אותו החוצה. הוא אומר שזו תופעה של כתר – הכתר נקרא "כליל", שלם" .אם יש שם העלם והסתר הגילוי הוא רק מיניה וביה, והעצה היחידה היא להכנס לשם ולהוציאו. לכך קוראים התעצמות. באגרת התשובה קוראים לכך תשובה עילאה, אבל הרבי רש"ב אומר בתורת שלום שזו לא נקראת אפילו תשובה, אלא להוציא מחדש את השלמות העצמית שהתעלמה בעצמך. אם שם מצליחים להוציא את האור שנעדר מהכתר, אז החשך שיש במציאות מתבטל לחלוטין, במאה אחוז.] והיינו שמתבטל לגמרי [אם שם מצליחים להוציא את האור שנעדר, מהכתר, החשך שיש במציאות מתבטל לחלוטין, מאה אחוז: כעת אומר עוד חידוש גדול:], דכאשר החשך הוא דבר בפ"ע [כפי שהוא בהתחלקות קוים, ימין ושמאל, אור וחשך.] הרי גם כן על ידי האור נדחה החשך [כאן יש אור וכאן יש חשך, ואם אני מאיר אור לתוך החשך – מעט אור דוחה הרבה מן החשך, כלל גדול.], אבל זה רק שנדחה אבל ישנו במציאות [כמו שיש בהלכה הבדל בין 'דחויה' לבין 'הותרה'. 'נדחה' בהשגחה פרטית קשור לזמן שלנו – שבת הולכת להיות תשעה באב נדחה. באמת אומרים 'כיון שנדחה ידחה', שידחה לגמרי, אך עדיין לא הותרה. 'הותרה' היינו בטל לגמרי, ולא שיהיה אחרי שבת צום. 'נדחה' אומר שקיים באיזה מקום. היות שהוא דחוי הוא נחלש. אתה נלחם במישהו, דחית את האויב והפלת אותו – הוא במצב חלש, אפשר לתת לו עוד מכה ולגמור איתו חשבון. זה המצב של 'נדחה', שבהשגחה שייך לזמן שלנו. הוא אומר ש,מעט אור דוחה הרבה מן החשך" בשני קוים, אך החשך רק נדחה וקיים באיזה מקום. הכל ווארטים מאד חשובים.], אך כאשר החשך הוא רק העדר האור [כפי שהוא בכתר.] הנה כשמאיר האור אזי החשך מתבטל לגמרי [מתגלה שאין חשך בכלל. כמו במשל הבעל שם טוב, שאחרי שבן המלך מתאמץ ועובר את כל החומות, עם כל הפחדים וכל הפיתויים, הוא נופל לרגלי המלך ובוכה למה המלך עשה את כל החשך – המלך אומר לו להסתובב ולראות מנקודת מבטו, והוא רואה שאין חשך, אין חומות, אין נחשים ועקרבים ואין פיתויים, רק הכל "באור פני מלך חיים". מצד הכתר – כשאתה יכול להסתכל מצד המלך, אחרי שבמסירות נפש הגעת אליו (רק בן המלך מגיע) – אין כלום. זה "הותרה", אין חשך בכלל, ולא שהחשך נדחה. כשהאור מתגלה החשך מתבטל, וגם למפרע – לא היה ולא נברא. זה גם ההבדל בין יהדות בכלל לדברים אחרים. דברנו על אסתר המלכה – מה מאמינים שם בפרס? גם היום באיראן, צריך לבטל את הקליפה – מה מאמינים? הם מאמינים שיש שני דברים – אור וחשך, טוב ורע. ח"ו, אין שני דברים. רק בשני הקוים, אבל בכתר אין שני דברים. "אנכי הוי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים", לבטל את השניות לגמרי, ואז החשך מתבטל גם למפרע – מתברר שרק היה נסיון. כמו שלמדנו במאמר של הרבי על נסיונות. אין מציאות חיצוניות בנסיונות, אלא רק נועד שאתה תתעצם בתוך עצמך – שתגיע לדעת את ה' בפנימיות.], וזהו דכל כפיית הדינים הוא מכתר [כאן זו כפיה שהיא גם אתכפיא וגם אתהפכא. הכל כאן בא להסביר את הכוונה של "'אנכי' ו'לא יהיה לך' בדבור אחד נאמרו".], והלא גם בהשתל' יש התגברות החסד על הגבו' [צריך "לאכללא שמאלא בימינא", להגביר את הימין על השמאל, אבל יש ימין ושמאל.] אך זהו בהתגברות בלבד [הוא מתגבר, אבל האויב נשאר במציאות.], ובהמשכת הכתר [הכל קשור למשיח – כדי להביא משיח צריך להמשיך מהכתר. צריך אורות דתהו. האר"י – בעל ההילולא של מחר – מסביר שסתם תהו הוא כתר. צריך אורות דתהו, אבל לעשות להם כלים דתיקון.] הוא שמתבטלים לגמרי מכל וכל וזהו אנכי ולא יהי' לך שהן בחי' חו"ג בדבור א' נאמרו [בכתר הם אחד ממש,] לא בהתחלקות קוין ["אנכי" שרש מצוות עשה ו"לא יהיה לך" שרש מצוות לא תעשה, כמובא בתניא, והוא מסביר שהכח המניע למצוות עשה הוא אהבה והכח המניע למצוות לא תעשה הוא יראה, אבל בכתר "'אנכי' ו'לא יהיה לך' בדבור אחד נאמרו", ולא בהתחלקות קוין.], דכן הי' הגילוי במ"ת שהי' גילוי בחי' עצמות א"ס באותיות דעשרת הדברות וע"כ אנכי ולא יהי' לך נאמרו בדבור אחד, [כעת מוסיף עוד דבר לסיום. מה ההבדל בעבודת ה'? לפעמים חסד וגבורה, אור וחשך, הם שני דברים – צריך שהימין יתגבר על השמאל, והשמאל רק נדחה. אבל כשיש גילוי הכתר החשך והרע בטלים לגמרי, מעיקרא. איך זה בעבודה? הוא אומר שזה ההפרש בין עבודת התפלה לעבודת התורה. כעת הולכים להתפלל, וכתוב ש"שעת צלותא שעת קרבא" – התפלה היא העימות בין הטוב והרע, בין הטוב שלי לרע שלי. כל התפלה היא בשביל להגביר את הימין על השמאל, להאיר כך ש"מעט אור דוחה הרבה מן החשך". אבל שרש התורה הוא במתן תורה – מי שלומד תורה לשמה מאיר את אור הכתר. לכן רשב"י פעל את כל הדברים – ירידת הגשמים וכל מה שצריך לפעול במציאות – על ידי התורה. רק פתח את פיו והחל לדרוש "הנה מה טוב ומה נעים" והחל לרדת גשם, הכל מסתדר, כי מצד שרש התורה בכתר – "תורה דעתיקא", כביטוי הזהר, מקור התורה – הכל אחד. כשהאור הזה מאיר אין רע ואין חשך, הכל בטל ומבוטל. זה בעבודת ה' ההפרש בין התורה והתפלה.] ובעומק הענין הנה ההפרש בעבודה בין העבודה דהתגברות הטוב על הרע ובין ענין ביטול הרע [שהרע מתבטל לגמרי, מאליו.] והעברתו לגמרי [רומז לפסוק "ואת רוח הטֻמאה אעביר מן הארץ" – לא שידחה לאיזו פנה, אלא שיעבור לגמרי. המציאות שלו תתבטל, שאינו מציאות גם למפרע.] הוא ההפרש בין העבודה דתפלה והעבודה דתורה, דבתפלה נעשה הבירורים [ובירורים הם עימות ומלחמה בין הטוב והרע. נלחמים ברע כדי להוציא ממנו את השלל. כמו כל מלחמה – נלחמים נגד האויב כדי לקחת שבי. כמו שקראנו בשבת האחרונה, שלוקחים שבי וביזה – להוציא ניצוצות.] וכמו"כ ביטול הרע בדרך מלמטלמ"ע שזהו בדרך התלבשות [שהמברר מתלבש בלבושי המתברר – לכן הוא גם קצת מתלכלך מזה – אבל הפעולה היא בדרך התלבשות, ואז הוא מתגבר ומנצח. בכל אופן, הוא לא מבטל את המציאות שלו, ודאי לא למפרע, ואפילו בהוה יתכן שרק מחליש אותו – כמו יהושע במלחמת עמלק, "ויחלוש יהושע", אך לא בטל את מציאותו, כך היה על פי הדבור. שואלים למה משה לא הלך בעצמו להלחם בעמלק אלא שלח את יהושע? משה הוא תורה, וה' רצה שאז המלחמה תהיה בדרך תפלה. אם משה היה הולך זה היה בכח של תורה, והרע היה מתבטל לגמרי. עוד לא הגיע הזמן – "מלחמה להוי' בעמלק מדר דר", צריך להיות עד משיח. (מדין יש היום? הרי הרגו את כולם.) לכן אחר כך משה הסתלק – זה היה גמר תיקונו, לא במלחמת עמלק. הוא ידע שהוא הולך למות ועשה זאת במסירות נפש שלו.] והוא בהתגברות בלבד וכמא' שעת צלותא שעת קרבא, ובעבודה הו"ע ביטול היש [לאין.], וע"י התורה נעשה ביטול הרע בדרך ממילא [כמו רשב"י שרק פותח את פיו.] בבחי' מלמעלמ"ט [מוריד אור מלמעלה מעלה, מהכתר.] כי לגבי התורה אין החשך דבר המחשיך באמת [אלא רק דמיון.], דהתו' היא עה"ח [התפלה היא עדיין בגדר עה"ד טו"ר, והטוב צריך להתגבר על הרע, אבל התורה היא "עץ החיים למחזיקים בה", עץ החיים] בעצם שאינה מקבלת העלמות והסתרים, ולכן ד"ת אינם מקבלים טומאה [הם תמיד טהורים, כי שם הטומאה לא תופסת מקום – היא לא מציאות בכלל, היא דמיון.], ואין לך בן חורין [המשוחרר לגמרי מהחשך ומהרע.] אלא מי שעוסק בתורה, וע"כ ע"י התו' הוא ביטול הרע לגמרי, דבעבודה הו"ע ביטול במציאות [לא בטול היש לאין אלא בטול במציאות, בטול עצמי – יש לכך כמה ביטויים.] וזהו ויורהו ה' עץ [להמתיק את המים המרים.] בחי' עה"ח דתורה [הוא השליך את העץ למים המרים] ועי"ז וימתקו המים [זו הפעם הראשונה ששרש מתק מופיע בתורה. בנ"ך יש עוד, אבל בתורה זו הפעם היחידה – ההמתקה נעשית על ידי העץ שה' הורה אותו, עץ החיים.] בחי' גבו' ממותקות [כל מה שהיה קודם גבורה התמתק מיניה וביה, הכל. לא שהיה בירור ניצוצות מתוך המים, אלא הכל התהפך – מה שהיה מר נעשה מתוק.] שנעשות טוב בעצם, וזהו אשר הוצאתיך מאמ"צ, ודהנה מצרים דקדושה הוא בחי' מיצר וגבול דקדושה דבריבוי השתל' [שמשתלשל הרבה ויורד הרבה] נעשה בחי' מצרים דלעו"ז שהוא חשך ממש [חשך של ההשתלשלות, שהוא ממש חשך – סובייקטיבית, מצדנו.] וע"י אנכי ה"א בחי' עצמות א"ס שבתו' הוצאתיך מאמ"צ בביטול החשך לגמרי [ולא רק דחית החשך, אלא "הותרה". המלה תורה היא אותיות 'הותרה' – לא נדחה אלא הותר, אותיות תורה, שלא היה ולא נברא..], וזהו שייכות הענינים זל"ז דהא בהא תליא ["אנכי" ו"אשר הוצאתיך מארץ מצרים".], וזהו אנכי ה"א להיות דהתורה היא ממוצע בין עצמו' א"ס ובין העולמות שהיא בד"כ בבחי' פנימי' ויש בה מבחי' פנימי' ועצמות א"ס ב"ה [זה החידוש של התורה לעומת עבודת התפלה.] הנה ע"י עסק התורה נמשך הגילוי בעולם דזהו ותורה אור [והאור הזה לא רק דוחה חשך, אלא מבטל את החשך והופך הכל לאור – הכל "באור פני מלך חיים", כמשל הבעל שם טוב.].

קיצור. יבאר דההפרש בין הגילויים דגעה"ת וגעה"ע הם א) התחתון אספקלריא שאינה מאירה, העליון אספקלריא המאירה, ב) התחתון נבואת הנביאים, העליון נבואת משה, ג) התחתון כה, העליון זה [שלשת הדברים האלה הם אותו דבר.], ד) התחתון אן ["ולאן אתה הולך", אן לשון מקום, שהוא גן עדן התחתון. "ולאן אתה הולך" – למקום טוב, גן עדן התחתון, לא לגיהנם. יעד טוב, אך צריך לחזור לג"ע העליון. הוא הסביר ש"אן" לשון מקום, ומכך דרשנו שכל תופעה מקומית נקראת "אן".], העליון אין ["תופעה לא מקומית", התופעות הרזיות והנפלאות ביותר – שפה קורה משהו וממש באותו זמן קורה בסוף היקום, במרחק מליארדי שנות אור, שאין שום קשר ביניהם. אותה תופעה קורית בחלקיק אחר, בין הזוג שלו. זו תופעה של "אין מזל לישראל" – לכן יש ערבות וקשר בין שני יהודים בשני חלקי העולם.], ה) התחתון ביטול המורגש [יש בטול, בטול היש לאין, אבל מרגישים שכעת אני מתבטל –מרגישים את הבטול. זה גן עדן התחתון.], העליון ביטול עצמי [שלא מרגיש את הבטול כלל.], יבאר ענין ערלת הלב [שנעשית על ידי תאוות.] והעברתו ["ומלתם את ערלת לבבכם".] ע"י העבודה בתפלה ובהנהגתו בהתגלות האהבה ["לית פולחנא כפולחנא דרחימותא" – פולחנא הוא בעיקר עבודת התפלה, והתכלית היא גילוי האהבה, שהוא גילוי העטרה.] דהכח ע"ז [לגלות את האהבה הרבה, האהבה המסותרת.] ניתן במ"ת שהי' הגילוי דלמע' מהשתל' דלכן אנכי ולא יהי' לך בדבור אחד נאמרו [שהם בדרגה של "אחד", שאין שם שנים – דרגה של כתר עליון.].