שבת קדש חקת – כפר חב"ד, בית הרב

כבוד הורים (1)

יארצייט ר' שמשון-יעקב גינזבורג ע"ה

[ליל שבת (בין הדלקת נרות לקבלת שבת):]

א. הקדמה במעלת כבוד אב ואם

כבוד אב ואם – ממוצע בין "בין אדם למקום" ל"בין אדם לחברו"

השיחה שנלמד הערב[1] היא פתיחה לנושא של כבוד אב ואם, שנמשיך בו בע"ה גם מחר וגם הלאה. בשיחה הזאת הרבי עוסק בדיון אם מצות כבוד אב ואם היא מצוה שבין אדם למקום או בין אדם לחברו. ידוע שעשרת הדברות מתחלקים ל-ה דברות על לוח ימין ו-ה דברות על לוח שמאל – זו חלוקה שכבר רמוזה בספר יצירה, בחלוקת עשר הספירות העליונות, "עשר ספירות בלימה", כחלוקת האצבעות ה כנגד ה, ה מצד החסד מימין ו-ה מצד הגבורה משמאל – כאשר הדברות מימין הם מצוות שבין אדם למקום והדברות משמאל הם מצוות שבין אדם לחברו. מצות כבוד הורים היא הדִבר החמישי, סוף הלוח הימני, המשמש כמעבר בין הלוח הימני ללוח השמאלי.

בסוף נראה שיש במצוה זו את שני הממדים, גם בין אדם למקום וגם בין אדם לחברו, ושהיא בעצם ממוצע בין שני סוגי המצוות, וכמו ביחס לכל ממוצע המחבר, שרשו גבוה משני הקצוות-הסוגים שהוא מחבר (כרמוז בלשון הירושלמי המובא בתוספות, שלא רק שהקב"ה השוה כבוד אב ואם לכבודו, אלא שהקפיד על כבוד אב ואם יותר מכבודו).

כפי שהרבי מביא בהמשך השיחה מדברי חז"ל, יש ענין מיוחד בעשרת הדברות ב"כבד את אביך ואת אמך", שעד שלא נאמר דבור זה אמרו אומות העולם "לכבוד עצמו הוא דורש", אך כשנאמר דבור זה הם חזרו להודות אף על הראשונות. צריך להבין בכלל מה מפריע כל כך לאומות העולם ההוה אמינא ש"לכבוד עצמו הוא דורש", הרי "כל מה שברא הקב"ה לא בראו אלא לכבודו", אבל על כל פנים רואים שיש ב"כבד את אביך ואת אמך" קדוש ה' – שה' בעצמו עושה קדוש ה' באמירה זאת.

"עצמות ומהות בתוך גוף"

צריך לשים לב שהשיחה הזאת היא משבת בראשית תשנ"א (שבת בראשית היא פתיחת התורה של השנה, "אב" השנה – בעוד ראש השנה היינו "מלך" השנה, כמבואר במ"א – וכידוע הרמז שבראשית אותיות אב תשרי, שבת פרשת בראשית היא סוד האב שבחדש תשרי, אב השנה). יחסית, זו שיחה מהשיחות האחרונות, חצי שנה לפני שיחת כ"ח ניסן המפורסמת, שמאז התחילו השיחות של "דבר מלכות" (שלהם 'טעם' מיוחד, טעם של חיי גאולה ומשיח בפועל ממש). בכל תקופה זו הרבי התעצם בשיחותיו עם הענין של חיים נצחיים, עם המחשת המושג (מטבע שטבע הרבי ביחס לרבי הקודם בתחילת הנשיאות) "עצמות ומהות בתוך גוף" (לאו דוקא שהשתמש בבטוי זה בפירוש בשיחות ה"דבר מלכות", אך הלשון הזה, הנושא הזה, הוא זה העומד אחר כתלנו משגיח כו', וד"ל), והשיחה הזאת היא כבר הכנה לענין הזה.

אנחנו תמיד מדגישים שהענין של "עצמות ומהות בתוך גוף" מופיע בגלוי אצל רבי (למי שמקושר אליו באמת, כמו שהרבי היה מקושר לחמיו, הרבי הקודם, וכמו שתלמידי רשב"י אמרו עליו "מאן 'פני האדון הוי'' – דא רשב"י"), אבל הוא שייך בעצם לכל יהודי (שהרי אצל כל יהודי שוכן בקרבו "חלק אלוה ממעל ממש" וכן יש בחירת העצמות בגוף כל יהודי). אין ביהדות דבר (של קשר לאלקות) שאפשר להגיד ששייך רק לרבי, ולא יכול להיות אצל כל יהודי אחר.

"האבות הן הן המרכבה"

כאן, בשיחה זו שנלמד אי"ה, יש דוגמה מובהקת לכלל זה – הרבי אומר כאן שבמצות כבוד אבא ואמא יש מעין גילוי של "עצמות ומהות בתוך גוף [ההורים]". ביחס לרבי הקודם, הרבי אומר שמי שרואה בו "עצמות ומהות בתוך גוף", כמוני – אשריו, ומי שלא רואה – שיהיה בריא. כאן מהשיחה ברור שכל אחד צריך לראות אצל ההורים שלו מעין "עצמות ומהות בתוך גוף", וזה הפן העליון ביותר של מצות כיבוד הורים בתורה. חז"ל אומרים "האבות הן הן המרכבה", ובחסידות מובא שזה כולל גם את האמהות. בפשט מדובר על אבות ואמהות האומה ("אין קורין אבות אלא לשלשה", אברהם יצחק ויעקב, וכן ארבע האמהות שרה רבקה רחל ולאה), אך לפי חידושו של הרבי כאן בשיחה, שיש גילוי אלקות ממש באב ואם, אז עבור כל ילד ההורים שלו – אביו ואמו ממש – "הן הן המרכבה" לאלקות, ועד שהם עבורו גילוי עצמות בגוף.

בתוך גילוי האלקות בהורים אפשר להבחין בין שני אופנים של התעצמות: הראשון שההורים כשותפי ה' ביצירה בטלים וטפלים לגמרי אל ה', שותפות והתעצמות בדרך של "רצוא", והשני שה' מופיע בתוך ההורים כשותפיו ביצירה, והיינו שותפות והתעצמות בדרך של "שוב" – דרך שהיא העיקר לעניננו, ואותה הרבי מדגיש בשיחה.

ב. לימוד השיחה (חלק ראשון)

נתחיל ללמוד בפנים[2]:

רמב"ן: כבוד אב ואם – מצוה שבין אדם למקום

כתב הרמב"ן בפירושו עה"ת[1] ד­"עשרת הדברות חמשה בכבוד הבורא וחמשה לטובת האדם [ראוי לשים לב ללשון מיוחד זה, 'כבוד הבורא' לעומת 'טובת האדם': עלינו לכבד את בוראנו, שהוא אבינו האמיתי, ולעשות טובה לאדם, הכלל והפרט. ובנוגע למצות כבוד אב ואם י"ל ש"כבד את אביך" משמש כלי להמשכת האורות של ד הדברות הראשונים שהם במפורש לכבוד הבורא, ואילו "ואת אמך" נותן כח ומשמש מקור השראה ל-ה הדברות האחרונים שהם לטובת האדם, סוד חוה שהיא "אם כל חי", ודוק. והנה, כבוד טובה בהכאה פרטית עולה ז פעמים כבוד, הכל נכלל בכבוד הבורא, שברא את האדם בצלמו לכבודו. גם כבוד וגם טובה הם לשונות של אהבה, ללמד שכל התורה כולה היא תורת חסד ואהבה, "מוליך לימין משה", "לית שמאלא בהאי עתיקא כולא ימינא", ובפרט בלוחות הברית, סוד אותיות החקיקה שלפני הצמצום הראשון, ודוק.], כי כבד את אביך כבוד הא­ל כי לכבוד הבורא צוה לכבד האב המשתתף ביצירה[2] [זה הבטוי העיקרי שהרבי יחדד ויבאר לאורך השיחה, וכפי שהרבי מציין בהערה זה לא בטוי מחודש של הרמב"ן אלא הוא מופיע כבר באבן-עזרא.] ונשאר חמשה ל­אדם בצרכו וטובתו". ומובן מדבריו, ש­כיבוד אב ואם הוא גם בכלל דברים ש­בין אדם למקום, שלכן מקומו בעשה"ד הוא בחמשת הדברות הראשונות שכולם ענינים שבין אדם למקום[3], לפי שזהו ("כבוד הא­ל") העיקר[4] משא"כ כבוד האב והאם [זו תהיה מסקנת השיחה, שכבוד אב ואם הוא ממוצע הכולל גם ממד של בין אדם למקום וגם ממד של בין אדם לחברו, ומקומו בלוח הימני כי העיקר שלו הוא דוקא הממד של בין אדם למקום (שהוא חידוש, לא על פי הפשט הפשוט של מצות כבוד הורים שהיא בין אדם לחברו). אפשר להקדים שיחסית הממד של בין אדם לחברו, הממד השכלי של כבוד אב ואם, נוהג בעיקר בחיים, ואילו הממד של בין אדם למקום, שלמעלה מטעם ודעת, שיש בכבוד אב ואם הוא נצחי, והוא דוקא מתחזק ומתעצם אחרי מאה ועשרים (זו גם הסבה שבחרנו ללמוד ביארצייט את השיחה הזאת). לפי זה ההפרש בין שני הממדים הוא על דרך ההפרש בין איסור "מכה אביו ואמו" ל"מקלל אביו ואמו" (בהמשך נדבר על כל פסוקי כבוד אב ואם שיש בתורה), שמכה היא רק מחיים, כי זה פגיעה בגוף, ואילו מקלל היא גם לאחר מיתה, כי זה בעיקר פגיעה בנשמה, והנשמה היא נצחית.].

ספר החינוך: מצות כבוד אב ואם כמשל לכבוד הא-ל

ובחינוך בשרשי המצוה דכיבוד אב ואם[5] כ' "שראוי לו לאדם שיכיר ויגמול חסד למי שעשה עמו טובה ולא יהי' נבל ומתנכר וכפוי טובה [שלשת הבטויים כאן הם פגם בכחות ההכנעה-הבדלה-המתקה בנפש, ודוק.] שזו מדה רעה ומאו­סה בתכלית לפני אלקים ואנשים, ושיתן אל לבו כי האב והאם הם סיבת היותו בעולם ועל כן באמת ראוי לו לעשות להם כל כבוד וכל תועלת שיוכל כי הם הביאוהו לעולם, גם יגעו בו כמה יגיעות בקטנותו, וכשיקבל זאת המדה בנפשו יעלה ממנה [על דרך העליה ממשל אל נמשל] להכיר טובת הא­ל ברוך הוא שהוא סיבתו וסיבת כל אבותיו עד אדה"ר [(כפי שהוסבר בהערה 4, גם) כאן מורגשת תפיסה של השתלשלות, של סיבה ומסובב, שה' הוא הסיבה הראשונה, סבת כל הסבות, הסיבה של אדם הראשון, ומזה השתלשלו אבות אבותיו וכו' עד לאביו (אם כי ה' הוא גם "סיבתו" באופן ישיר, וממילא יש בתפיסה זו גם מעין סוד ההתלבשות, ודוק).]

בסוף יסביר הרבי את דעת הרמב"ן כמבטאת השראה אלקית ממש השורה-מתלבשת בפנימיות, שהוא בעצם כללות החידוש של חסידות חב"ד (האר"י חידש בעיקר את מושג ההתלבשות, הבעל שם טוב את מושג ההשראה, וחב"ד ממשיכה את אור ההשראה, הגילוי שהכל זה ה', בבחינת התלבשות, שההשראה תהיה בבחינת 'שורה ב...' ולא רק 'שורה על...', כמבואר בכ"ד) – לקחת את ההשראה ושהיא עצמה תתלבש, להגיע להתעצמות עם אור ה', וכדלקמן.

ושהוציאו לאויר העולם וסיפק צרכו כל ימיו והעמידו על מתכונתו ושלי­מות אבריו, ונתן בו נפש יודעת ומושכלת שלולי הנפש שחננו הא­ל יהי' כסוס כפרד אין הבין, ויערוך במחשבתו [זו דוגמה להתבוננות שצריך לעשות, לערוך במחשבה את כל הפרטים הללו.] כמה וכמה ראוי לו להזהר בעבודתו ית"ש"[6].

ולהעיר שלפי דברי החינוך מבואר (רק) שיש שייכות בין כיבוד או"א ל­כבוד הא­ל[7], כי ע"י קביעת הכרת ה­טובה של אביו שהולידו, יעלה ממנה להכיר טובות הא­ל ברוך הוא[8]; אבל מלשון הרמב"ן אולי [מענין שבשיחה זו הרבי אומר כמה וכמה פעמים 'אולי' ו'אפשר לומר' וכו'. על כל פנים, מקובל ש'אולי' של רבי זה 'ודאי' אצל חסיד.] משמע, שכיבוד אב עצמו הוא בעיקר כבוד הקב"ה, "כי ל­כבוד הבורא צוה לכבד האב המשתתף ביצירה", שמטעם זה מצות כיבוד אב ואם בעיקרה אינה מה"חמשה לאדם"[9] אלא מחמשת הדברות הראשונות המדב­רים "בכבוד הבורא"[10].

מחר נמשיך ללמוד את השיחה בפנים, בע"ה, וכעת עוד כמה דברים נוספים:

ג. שבעת פסוקי כבוד אב ואם

שבעת הפסוקים

יש בתורה שבעה פסוקים העוסקים במצות כבוד הורים: "כבד את אביך ואת אמך למען יארכון ימיך על האדמה אשר הוי' אלהיך נתן לך" בדברות הראשונות בפרשת יתרו, "ומכה אביו ואמו מות יומת" ו"ומקלל אביו ואמו מות יומת" בפרשת משפטים, "איש אמו ואביו תיראו ואת שבתתי תשמרו אני הוי' אלהיכם" בתחלת פרשת קדושים, "כי איש איש אשר יקלל את אביו ואת אמו מות יומת אביו ואמו קלל דמיו בו" בסוף פרשת קדושים ("נעוץ סופן בתחילתן"), "כבד את אביך ואת אמך כאשר צוך הוי' אלהיך למען יאריכן ימיך ולמען ייטב לך על האדמה אשר הוי' אלהיך נתן לך" בדברות השניות בפרשת ואתחנן, ו"ארור מקלה אביו ואמו ואמר כל העם אמן" בפרשת נצבים.

חסד ותפארת: כפילות הפסוק "כבד את אביך ואת אמך"

בדרך כלל אנחנו אוהבים לסדר פרצוף על פי הסדר, אבל כאן זה די ברור שזה לא לפי סדר הפסוקים. בפשטות, כבוד ומורא (כשבכל אחד יש התכללות בין שני ההורים) שייכים לחסד וגבורה. מה עושים עם זה שכבוד מופיע פעמיים, ביתרו ובואתחנן? כבוד יכול להיות גם במובן של אהבה, וגם להופיע בתפארת, כמו "לכבוד ולתפארת" (כדוגמת ההסבר שלנו בפרצוף של "לעולם יהא אדם זהיר"[3], שבהשגחה פרטית הסיכום שלו הגיע בערב שבת).

יעודים גשמיים, קרן השכר בעוה"ב ופירותיה בעוה"ז

כפי שכבר הוזכר, יש שתי תוספות עיקריות בפרשת ואתחנן – "כאשר צוך הוי' אלהיך" (שלעיל הובאו לה שני פירושים, מחז"ל ומהרמב"ן, ולקמן בדברי "היכל הברכה" יעלה עוד פירוש) ו"ולמען ייטב לך" (יש עוד שינוי בכתיב, אליו נדרש לקמן בדברי "היכל הברכה"). "ולמען ייטב לך" זו התוספת העיקרית, ונחלקו בגמרא בנוגע לענינה: רבי יעקב אומר[4] ש"שכר מצוה בהאי עלמא ליכא" ומפרש "'למען ייטב לך' לעולם שכולו טוב 'ולמען יאריכון ימיך' לעולם שכולו ארוך" ואילו הגמרא[5] מביאה פסוק זה כהוכחה לכך שכבוד אב ואם זה מהדברים ש"אדם אוכל פרותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא" ומובן שהפירוש הוא "למען ייטב לך" בעולם הזה "ולמען יאריכון ימיך" לעולם שכולו ארוך (כבפירוש רש"י).

הרמב"ם פוסק כרבי יעקב ששכר מצוה בהאי עלמא ליכא (ואף מביא את פירושו ל"למען ייטב לך וגו'"; ורמז נפלא: לשון הרמב"ם בהגדרת ארבע המצות של כבוד אב ואם: "שלא לקלל אב ואם" "שלא להכות אב ואם" "לכבד אב ואם" "ליראה מאב ואם" = "למען יארכון ימיך על האדמה אשר הוי' אלהיך נתן לך"!), החולק בפשטות על המשנה ממסכת פאה (כמותה אנו 'פוסקים' בכך שאומרים אותה בכל בקר). את כל היעודים הגשמיים של התורה מסביר הרמב"ם אך ורק כתנאים המאפשרים לעבוד את ה' טוב יותר, בקלות ובישוב הדעת, ולא כשכר המצוה או פירות השכר הזה.

לפי זה, אצל הרמב"ם יש 'צווי דינים' בטובה הצומחת ממצוות – יעודים גשמיים, שאינם בגדר שכר, אלא 'תנאי עבודה' בעולם הזה, ושכר רוחני שיתקבל בעולם הבא. לעומת זאת, לפי המשנה בפאה יש 'דריי דינים' – יעודים גשמיים, פירות השכר בעולם הזה, הקרן של השכר לעולם הבא (זה מאד דומה למה שהוסבר בלימוד קונטרס העבודה[6] על החידוש של חב"ד ב'דריי דינים' דוקא – אלקות, נפש אלקית, האדם עצמו – שמעבר לחלוקה הברורה בין עולם הזה לעולם הבא, בין יעודים גשמיים לשכר רוחני, יש גם הארה של העולם הבא המתלבשת בתוך העולם הזה, וחלוקה זו גם תחזור כאן ביחס להפרש בין פריה ורביה בכל הבריאה לבין פריה ורביה אצל יהודים).

"למען ייטב לך" – "טוב לשמים וטוב לבריות"

והנה, בהמשך הסוגיא מוסבר בגמרא שמצוות ש"אדם אוכל פרותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא" הן מצוות שבהן האדם הוא "טוב לשמים וטוב לבריות". לפי זה, בעשרת הדברות בפעם הראשונה הדגש העיקרי הוא על כבוד הורים דוקא מהפן האלקי של "טוב לשמים" ולא מוזכר הפן האנושי של "טוב לבריות", ולכן נאמר רק "למען יארכון ימיך" ולא "ולמען ייטב לך", ואילו בעשרת הדברות בפעם השניה מופיעים שני הממדים (אליהם מתייחסת השיחה של הרבי כאן).

ואכן, התוספת בלוחות השניים נדרשה כמתייחסת לטוב דוקא – "בדברות הראשונות לא נאמר בהם טוב ובדברות האחרונות נאמר בהם טוב"[7]. ההסבר לתופעה זו הוא שאין טוב בלוחות הראשונים "הואיל וסופן להשתבר". יש מעלה בלוחות הראשונים, בהם גם הלוחות הם מעשה אלקים, בעוד שבלוחות האחרונים רק הכתב הוא מעשה אלקים. אמנם, למרות המעלה הזאת, הם עתידים להשתבר. מה שיש בו רק את הצד האלקי של "טוב לשמים", בלי הצד האנושי של "טוב לבריות", אינו יכול להחזיק מעמד במציאות, ולכן החשיבות של שני הממדים הללו יחד (כפי שמסביר הרבי בשיחה כאן).

גם ההסבר הזה מחזק את הקבלת "כבד את אביך ואת אמך" בפרשת יתרו לחסד ו"כבד את אביך ואת אמך" בפרשת ואתחנן לתפארת, על פי הידוע שההפרש בין חסד-אהבה לתפארת-רחמים הוא הרגישות למקבל, היינו שבתפארת-רחמים מודגש יותר ה"טוב לבריות" האנושי (ואילו מדת החסד היא כולה הרצון האלקי להשפיע לזולת, טבע הטוב להיטיב, וכל מה שמיטיב עם הזולת הוא בעצם טוב לשמים, טוב למשפיע עצמו, שמפיק את רצונו, בסוד "נטה ימינו [להשפיע לזולת] וברא שמים", וד"ל). ועוד, ידוע שאין יניקת החיצונים מהקו האמצעי, מדת האמת, שאינה נפסקת, בריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה, סוד יעקב שמטתו שלמה. מה שאין כן ביחד לקצוות, קו ימין וקו שמאל, בסוד ישמעאל היוצא מאברהם ועשו מיצחק.

"תורת חסד", "תורת חיים" ו"תורת אמת" – יתרו, ואתחנן, קדֹשים

ועוד העמקה בהקבלות לחסד ולתפארת: בפרשת יתרו, בה נאמר לראשונה, "כבד את אביך ואת אמך", יש חסד פסוקים. חסד זה הוא סוד "ימינך פשוטה לקבל שבים" וגרי צדק, כמו יתרו שבא ואמר "ברוך הוי'", ובזכות זה ניתנה תורה לישראל, בחסד חנם. ובדומה לכך, שם פרשת ואתחנן (הכולל את כל עניני הפרשה, כנודע), בה נאמר שוב "כבד וגו'", הוא ענין התעוררות רחמים רבים, מדת התפארת, וכן בה נאמר "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", מודעות התפארת והרחמים, מדת יעקב אבינו כנודע. לפי זה, אם פרשת יתרו (שכנגד החסד) היא בגדר "תורת חסד" הרי שפרשת ואתחנן (שכנגד התפארת) היא בגדר "תורת אמת", שהרי נאמר "תתן אמת ליעקב", ו"מארי תורה" – תורת אמת – בתפארת.

והנה, במקרא נזכרו רק התארים "תורת חסד" ו"תורת אמת", אך במטבע שטבעו חכמים בתפלה יש גם "תורת חיים" כנודע. יש לומר שהבטוי "תורת חיים" הוא כנגד פרשת קדושים, בה נאמר "איש אמו ואביו תיראו", בסוד "יראת הוי' לחיים". הקשר בין פרשת קדושים ל"תורת חיים" הוא סוד "קדוש יאמר לו [= עצמות בגוף] כל הכתוב לחיים" = חי פעמים "וחי בהם" (הנאמר סמוך לפרשת קדושים מלפניה). והנה, שם הפרשה, "קדשים", היא הנקודה האמצעית של הכלל הגדול ב"תורת חיים" המופיע בפרשה זו עצמה – "ואהבת לרעך כמוך אני הוי'".

ועוד בקשר בין פרשת קדשים לחיים (נצחיים): ידוע הווארט "אחרי מות קדשים אמר" (= 20 פעמים חיים), הקדוש הוא החי לנצח, ובפרשת קדשים יש שני פסוקי כבוד הורים בתחילה ובסוף כנ"ל, והפסוק שבסוף "כי איש איש אשר יקלל את אביו ואת אמו מות יומת אביו ואמו קלל דמיו בו" בא ללמד על איסור קללת ההורים לאחר מיתה (מיתור לשון "אביו ואמו קלל" לאחר "מות יומת" – "אחרי מות קדשים אמר"), מכאן שיש להורים חיים נצחיים (שצ"ל בגילוי אצל הבן), ודוק. ותופעה מופלאה: בסדרה הרבועית הנבנית משמות שלש הפרשיות – אחרי מות, קדשים, אמר – יש מספר אחד חיובי בהמשך ל"אמר", והוא 26, הוי' ב"ה! ובזה מושלם הווארט: "אחרי מות קדשים אמר – הוי'", הקדוש נכלל בהוי' ב"ה ממש, "הוי' אלהים אמת הוא אלהים חיים", וד"ל.

יש לציין שבפרשת קדשים יש את מצות "ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל אני הוי' מקדשכם", לשון חילול הוא רומז להיפך החיים, ומי שמת על קידוש ה' הוא החי חיים נצחיים, נשמה בגוף, וכידוע שמצות "ונקדשתי" (הערך הממוצע של שבעת המספרים בסדרה הנ"ל המסתיימים ב"אמר" הוא ונקדשתי!) היא המצוה המיוחדת, המצוה התמידית, של תחית המתים, וד"ל. ורמז מכוון לשלמות הענין הנ"ל: יתרו תורת חסד קדשים תורת חיים ואתחנן תורת אמת = 5184 = 72, חסד, ברבוע!

נצח והוד: מכה ומקלל

אחרי החג"ת, פסוקי הכבוד והמורא, צריכים לסדר את הפסוקים הבאים: שני הפסוקים הבאים ביחד (עם פסוק אחד שמבדיל ביניהם, שמחר נזכיר בע"ה את פירושו של הרס"ג לפסוק זה), בפרשת משפטים, שייכים לנצח ולהוד – "ומכה אביו ואמו" בנצח ו"ומקלל אביו ואמו" בהוד. יש סוגיא שלמה על ההפרשים בין הפסוקים הללו, ועל הלימוד ש"ומכה אביו ואמו" הוא בחנק (המיתה הקלה ביותר) ואילו "ומקלל אביו ואמו" בסקילה (המיתה החמורה ביותר) וכן הראשון הוא רק מחיים (כי לאחר מיתה הכאה אינה עושה חבורה, דהיינו שאינה מוציאה דם הוא הנפש) והשני הוא גם לאחר מיתה (כפי שכבר הוזכר), כאשר שני הדברים נלמדים מהפסוק בסוף פרשת קדושים.

יש שייכות בין הכאה לקללה, שהרי לשון הקללה עצמה היא "יכה יוסי את יוסי"[8]. הקשר של קללה להוד מופיע גם בהקבלת שבע מצוות בני נח (שכבר הזכרנו, ועוד נשוב בהמשך, לדיון אם כבוד הורים שייך אצלם, באיזה גדר ובאיזה אופן), שם מכוון איסור ברכת ה' כנגד ספירת ההוד (אם על דרך זה רוצים להתבונן בקשר של ההכאה לספירת הנצח, שבמצוות בני נח היינו איסור עבודה זרה, זה נראה דומה לזורק אבן למרקוליס – שעבודתו היא בדרך הכאה דוקא; יש לומר שיחסית לעבודת המרקוליס עבודת הפעור היא בחינת הוד, שהרי היא דרך קלון ובזיון, ודוק).

מלכות ויסוד: "איש איש אשר יקלל" ו"ארור מקלה"

לגבי שני הפסוקים האחרונים יש שתי אפשרויות, לכאורה: או להקביל ליסוד את הפסוק של "איש איש אשר יקלל את אביו ואת אמו" בסוף פרשת קדשים, כדי שיהיה סמוך להוד העוסק גם הוא במקלל אביו ואמו, ואז ה"ארור מקלה אביו ואמו" יהיה שייך למלכות, או שה"ארור" שייך ליסוד ו"אשר יקלל" למלכות. ההכרעה הנראית היא באופן השני, והטעם: הרבה פעמים ארור וברוך שייך ליסוד. בכלל, מה הוא ההיפוך של "ארור מקלה אביו ואמו"? יש ארורים שהברוך שלהם הוא רק תוספת המלה "לא", אבל כאן נראה שההיפוך מ"מקלה" (לשון קלות וקלון) זה "מכבד" (לשון כובד וכבוד) – "ברוך מכבד אביו ואמו".

לפי זה, היסוד כאן נמשך מהתפארת (והחסד) – בתפארת מודגש צד הכבוד, וביסוד מודגש האיסור בהיפוך (כאשר בפועל נאמר גם "ברוך" וגם "ארור", ו"ברכות לראש צדיק" דוקא). "כי איש איש אשר יקלל את אביו ואת אמו" שייך למלכות, שהרי "איהי בהוד" – גם המלכות וגם ההוד ענינם דיבור, והם באים כאן כאיסור דיבור, וכן עצם העונש שנלמד מפסוק הרי הוא "דינא דמלכותא" ו"רגליה יורדות מות" שבמלכות (ועוד, הפסוק מתחיל בתבת "כי", ואינו מובן על פי פשט מה פשר תבת "כי" כאן – ראה אור החיים הקדוש – אך ידוע שסוד "כי" בכל מקום הוא ר"ת כנסת ישראל, מלכות, ודוק).

ד. פירוש "היכל הברכה"

שינוי הכתיב בין הדברות הראשונות לאחרונות – "יארכון" "יאריכן"

דבר אחרון להערב, נקרא את פירוש "היכל הברכה" על הפסוק בו עוסקת השיחה (ביתרו). זה פירוש העוסק בביאור המסורה, והוא דן בהבדל בכתיב במצות כבוד אב ואם בין הדברות הראשונות לדברות האחרונות, "יארִכון" ו"יאריכֻן" (ורמז: יארכון יאריכן = 578 = הרבוע הכפול של טוב – לאחריו ניתן לכתוב "ולמען ייטב לך" – והיינו שרק ביחד הממוצע הוא רבוע).

בעל הטורים על שינוי הכתיב: אריכות ימים – בעולם הבא בלבד

כהקדמה נזכיר את דברי בעל הטורים על "יארכון" שחסרון ה-י בא ללמד שאין אריכות ימים בעוה"ז, שנברא ב-ה, אלא בעולם הבא דוקא, שנברא ב-י. משמע מדבריו שחסרון ה-י אומר שאין בעולם הזה י, שהרי נברא ב-ה, וממילא גם אין בו אריכות ימים (זה לא הגיון פשוט). משמע מכך שה"יאריכן" עם י בדברות השניות רומז לכך שבעוה"ב כן יש אריכות ימים (אך בפרשת ואתחנן אינו מפרש כלום, רק כותב שס"ת "כאשר צוך י-ה-ו-ה אלהיך" = מרה, רמז לכך שנצטוו במרה). נרצה לעיין עד כמה דברי "היכל הברכה" עולים בקנה אחד עם ההסבר שהסברנו עד כה על ההבדל בין הדברות:

פירוש ראשון: "יארכון" – דכר, "יאריכן" – נוקבא

יארכון חסר יוד ומלא ואו ובדברות ואתחנן יאריכן מלא יוד וחסר ואו עיין בע"ח סוד והארכת בסוד מוחין דגדלות [זה כלל, שכל מקום שיש אריכות ימים היינו מוחין דגדלות, המשכה לז"א (או למלכות) מפרצוף אריך אנפין[9].] בכאן מדבר בדכר ואו ושם מדבר בבחינות נוקבא יוד עיר קטנה שיתעלה עד אריך בסוד עטרת על בעלה יוד על ואו [וכן ה-י במלה קודמת למקומה של ה-ו. עד כאן אומר בעל היכל הברכה פירוש אחד, ומכאן מתחיל פירוש נוסף שצריך לראות אם הם עולים בקנה אחד. נקרא את כל האריכות של הפירוש השני, כי זו גם דוגמה אופיינית לסגנון החסידות של הרבי מקומארנא.]

 כבוד אב ואם דגופא וכבוד אב ואם דנשמתא

ועיין בלק"ת תשא בדברות שניות אמר כאשר צוך ה' [כאן מתייחס גם לתוספת זו, שכבר נידונה לעיל.] והענין כי יש כבוד אב ואם דגופא [בחינת "גופא דאורייתא" בניגוד לבחינת "נשמתא דאורייתא".] והוא מצוה שהשכל והדעת גוזר ודרך אדם [אפילו גוי, וכל שכן ישראל, שהוא יותר בר דעת ושכל טוב מאשר גוי.] לאהוב ולכבד הוריו ולמשוך אחריהם מדרך הטבע וכן יש מצות שהאדם עושה אותן בלתי חיות אלא כשור לעול לעשות רצון בעליו מניח תפילין והם כאבנים על ראשו וכן כל המצוה [לא מדבר על "מצות אנשים מלֻמדה" דוקא, אלא על אחד שעושה מתוך קבלת עול גמורה, אך בלי חיות מקיום המצות. וכידוע, בפרט בדברי הרבי, שביחד עם קבלת עול מלכות שמים צ"ל אושר ושמחה בעבודת ה'.] ויש צדיק עושה כל המצות בנועם ובזיו ואור וחיות ודביקות [אצל הצדיק המצות חיות ומאירות לא בגלל השכל שלו, אלא בגלל גילוי אלקי אליו הוא זוכה שלמעלה מטעם ודעת. רמז: ה הלשונות – נעם זיו אור חיות דבקות = 1326, אהבה פעמים אמונה, המשולש של נא = "ישא הוי' פניו אליך וישם לך שלום", הברכה השלישית, העליונה, של ברכת כהנים, שניתנה בזכות מה שמהדרים במצות ה', בחיות אלקית, יותר ממה שנצטוינו כידוע בחז"ל, ודוק.]

וגם זה שעושה להנאת עצמו שהשכל גוזר עליו והוא טוב לו [זה יסוד חשוב, שכל מה שאדם עושה בגלל שהשכל שלו מורה לו שכן ראוי לעשות זה 'להנאת עצמו' ו'טוב לו' בסופו של דבר.] או שעושה בלתי חיות יש לו ג"כ חלק לעוה"ב כמבואר בלק"ת פרשת עקב אלא שאינו דומה להעושה לשם רצון בוראו ובשמחה ובאור וכן שמירת שבת יש שעושה להנאתו נח ממלאכה כי חפץ לנוח מיגיעו ומתענג גופו בשבת והקב"ה אמר למשה ואתה דבר מה שדברת במצרים שינוחו בשבת להנאתן חזור ודבר שלא יעשו כך אלא יניחו לשם מצות הקב"ה לייחד האורות בשבת שבתתי תפארת ומלכות ובדברות הראשונות לא מיירי אלא שינוחו ויקיימו השבת וכן מצות כבוד יהיה מה שיהיה הרי עושה רצון הבורא ויש לו חלק לעוה"ב ובשניות אמר [גם בשבת וגם בכבוד אב ואם] כאשר צוך שתעשה המצות לשם פעלם כאשר צוך לשם מצות בוראו וקונו [זה על דרך "מתוך שלא לשמה בא לשמה", בהתחלה – עוד במצרים (ואולי גם במרה, ועד לדברות הראשונות) מצווים במצוות כפי שהן נעשות למטה, בקבלת עול או על פי הבנת השכל, ואחר כך עולים לקיום המצוות של צדיקים, "ועמך כֻלם צדיקים לעולם יירשו ארץ [כנגד הדור שנכנסו לארץ]". זה פירוש שלישי ב"כאשר צוך", שהיינו כמו שה' מצוה מהפן האלקי העליון של המצוות.]

פירוש שני: "יארכון" – יחוד וה, "יאריכן" – יחוד י-ה

ולזה בכאן דמיירי בכיבוד אב ואם גשמיות ועשוה להנאתו אמר יארכון במלאפום ובואו כידוע מסוד כתיבות השם שצריך לייחד הואו עם ההא ובמצוה גופניות אינו גורם אלא יחודא תתאה ואו עם הא ובדברות השניות דמיירי שעושה בתחתון ומרמז לאב ואם עליונים [בחינת "הנסתרֹת להוי' אלהינו", יחודא עילאה, יחוד י-ה, והוא סוד נשמתא דאורייתא] אמר יאריכן ביוד שגורם לייחד יוד עם הא כידוע מכתיבות השם שצריך לייחד היוד עם כתיבות ה

[האם שני הפירושים שלו עולים בקנה אחד? בפירוש הראשון הוא אמר שה-ו זה הזכר, ז"א, ה-ו שבשם הוי' ב"ה, וה-י זה המלכות, נוקבא, ה תתאה שבשם כפי שהיא עולה לאריך. בפירוש השני הוא אמר שה-ו זה הזכר המתייחד עם המלכות ביחודא תתאה וה-י היא ה-י שבשם המתייחדת עם ה עילאה ביחודא עילאה. אף על פי כן, שני הפירושים לא סותרים – ה-ו הנמשכת פועלת יחודא תתאה הנעשה למטה, ואילו ה-י העולה למעלה נכללת ביחודא עילאה (ולכן גם מאירה בה האות י).

אבל, לכאורה נראה שהפירוש של "היכל הברכה" הפוך ממה שהסברנו, שדוקא בדברות השניות מדובר ב"טוב לשמים וטוב לבריות" גם יחד, שם נוסף גם הפן השכלי של המצוה, ולכן שם מודגשים הפירות בעולם הזה (בכל זאת, ממה שיתבאר מחר, אפשר להסביר שככל שמשהו נעשה למעלה בדרגה יותר שלמה כך הוא מאיר למטה דוקא, וכך דוקא היחודא עילאה של הדברות השניות יכול להאיר גם בעולם הזה).]

יחוד "היֹשבי"

כי העושה מצוה באור עליון מייחד יחודא עלאה של הישבי ["שיר המעלות אליך נשאתי את עיני היֹשבי בשמים", ישוב דעת עליון בין ה עילאה ל-י, יחודא עילאה. שמים היינו אש ומים, ובלשון ספר יצירה היינו "אש ממים" – בינה מחכמה, כנודע – ו"הישבי" הוא סוד "אחת רוח אלהים חיים, שתים רוח מרוח [שלש מים מרוח, ארבע אש ממים]" – "... וארבעה לא ידעתים. דרך הנשר בשמים...", וד"ל] ושביליך יתיר יוד כנודע [סוד השביל-הנתיב הנעלם של אבא-חכמה, "נתיב לא ידעו עיט", והיינו סוד "בים דרכך ושביליך [ושבילך קרי] במים רבים ועקבותיך לא נדעו", ומי שזוכה לעבוד את השי"ת בנעם וחיות ודבקות כנ"ל עליו נאמר "בשבילי נברא העולם" ע"ד "כל העולם כולו ניזון בשביל חנינה בני וכו'", וד"ל. ושביליך = חשמל, המשולש של זך, ג בחזקת ג, תכלית ההזדככות שעל ידי קיום התורה והמצות בחיות אלקית, עד שעורו, משכא דחויא, הופך לאור פני אל = חשמל, וד"ל.].

[בקר שבת (קידוש, בין מוסף למנחה):]

ה. המשך לימוד השיחה

ויש לומר הביאור בזה:

ספר החינוך מתייחס לגידול הולד והרמב"ן מתייחס ליצירת הולד

בחינוך שם הלשון ש"האב והאם הם סיבת היותו בעולם. גם יגעו בו כמה יגיעות בקטנותו", ובראב"ע[11] "הבן לא יצא לעולם רק על יד אבותיו והם גמ­לוהו וטפחוהו ורבוהו והשקוהו והאכי­לוהו והלבישוהו [בדרך אפשר, יש לכוון את ו הלשונות כאן כנגד ו קצוות: "גמלוהו" רומז לגמילות חסדים, כנגד החסד; "טפחוהו", לשון טפח, שיעור מצומצם, "טפחות נתתה ימי", קצבת חיים ועבודה בסדר והדרגה (ראה פירוש הפסוק באר"י), כנגד הגבורה (ועוד, טפח = מהיטבאל, שרש הנוקבא בגבורה. וכן, האם היא המטפחת את הולד – "בינה לי גבורה"); "רבוהו", מקטנות לגדלות, מיניקה למוחין (באור רב ומגוון), כנגד התפארת; "והשקוהו והאכילוהו", בחינת "ואכלת ושבעת [שתיה]" בנצח והוד (ואח"כ "וברכת" ביסוד); "והלבישוהו", צניעות הלבוש, תיקון העירום בגוף ובנפש (לבוש נוטריקון לא-בוש כידוע), שיהיה "והצנע לכת עם אלהיך", כנגד היסוד.

חסד "גמלוהו"		גבורה "וטפחוהו"
	תפארת "ורבוהו"
נצח "והאכילוהו"		הוד "והשקוהו"
	יסוד "והלבישוהו"

]". אבל ברמב"ן מדייק שהאב "משתתף ביצירתו", ותו לא [כלומר, לאפוקי מכל מה שיש בו טרחה ויגיעה הגוררת הכרת הטוב.]. וב­פשטות מקורו ממרז"ל[12] "ג' שותפין הן באדם כו' בזמן שאדם מכבד את אביו ואת אמו אמר הקב"ה מעלה אני עליהם כאילו דרתי ביניהם וכבדוני"[13] [נמצא שפעולת כבוד אב ואם היא ע"ד "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" וכן ע"ד "זכו שכינה ביניהם" – מצות כבוד אב ואם היא סגולה להקמת בית נאמן בישראל, מקדש מעט, ולשלום בית בין איש לאשתו (כרמוז גם בנוסח "אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קימת לעולם הבא, ואלו הם: כבוד אב ואם... [והבאת שלום] בין איש לאשתו", "נעוץ סופן בתחילתן, ודוק".].

ויש לומר, דזה שהענין דכיבוד אב ואם הוא גופא "כבוד הא­ל" הוא רק מפני ש"משתתף (עם הקב"ה) ביצירתו". דזה שהורים עושים הכל בשביל הבן, "גמלוהו וטפחוהו כו'", אין זה בגדר "שותפות" להקב"ה, כי אע"פ שהאמת היא שהוא ית' "זן את העולם כולו", מ"מ, כיון שפעולות אלו הם דברים שבטבע, שהאדם עושה (כאילו) בכח עצמו [וכנ"ל שטבע זה נמצא אפילו אצל גוי, וגם העונש על אי כבוד אב ואם הוא דבר שבטבע, כמו שנאמר "עין תלעג לאב ותבוז ליקהת אם יקרוה ערבי נחל ויאכלוה בני נשר", ופירש רש"י: "'יקרוה'. לשון תנקר נקרת הצור פוריי"ר בלעז, יבא העורב שהוא אכזרי על בניו ויקרוה ולא יאכלנה ולא יהנה בה ויבא נשר שהוא רחמני על בניו ויאכלנה ויהנה בה, העורב אכזרי הוא כמו שנאמר 'לבני עורב אשר יקראו' והנשר רחמני שנאמר 'ישאהו על אברתו'", וראה בשיחת הרבי דפרשת וישלח הנ"ל.], אין זה נק' "שותפות" עם מעשה הקב"ה;

משא"כ יצירת הולד, שאין זה בכח האדם לבדו להביא את הולד לעולם אלא אך ורק בצירוף "שותפות" גלוי' דהקב"ה, ש­"נותן[14] בו רוח ונשמה כו'"[15] ["תנו רבנן שלשה שותפין יש באדם הקדוש ברוך הוא ואביו ואמו אביו מזריע הלובן שממנו עצמות וגידים וצפרנים ומוח שבראשו ולובן שבעין אמו מזרעת אודם שממנו עור ובשר ושערות ושחור שבעין והקדוש ברוך הוא נותן בו רוח ונשמה וקלסתר פנים וראיית העין ושמיעת האוזן ודבור פה והלוך רגלים ובינה והשכל".

פרצוף המתנות ביצירת הולד

יש כאן פרצוף שלם של מתנות הקב"ה: רוח ונשמה – כתר; קלסתר פנים – תפארת ויסוד (סוד "יעקב יוסף"); ראית העין – חסד (ראובן); שמיעת האזן – גבורה (שמעון); דבור פה – מלכות (רחל ודוד); הלוך רגלים – נצח והוד (משה ואהרן); בינה כמשמעה; השכל – חכמה, ודוק היטב. עיקר מתנת השותף השלישי, הקב"ה, מבין פרצוף מתנותיו, הוא סוד הכתר, הרוח ונשמה, שלגמרי מעל למתנות האב והאם, שני השותפים האחרים (הרי שאר מתנות הקב"ה מתמזגות ממש בגוף האדם המתהווה מטיפות אביו ואמו, ודוק – וראית העין בפועל היא לפי מזג ותכונת חומר העין כמבואר בדא"ח, משא"כ לגבי עצם הרוח ונשמה של הבן כו' – וכן י"ל לגבי בחינת הנפש של נרנח"י, שלא מוזכרת כאן, שהרי "הדם הוא הנפש" והדם הוא עיקר בחינת האודם מהאם, אך הוא מתהוה בגוף עצמו ממח העצם, הלובן מהאב כנודע, והנפש מתמזגת בו לגמרי, וד"ל). והוא סוד "למען יארכון ימיך", בחינת כתר עליון כמו שיתבאר, והיינו כרמוז בהמשך מאמר חז"ל הנ"ל: "... וכיון שהגיע זמנו להפטר מן העולם הקדוש ברוך הוא נוטל חלקו וחלק אביו ואמו מניח לפניהם", וד"ל.].

כח האין סוף של הקב"ה גם בחלק הגשמי ביצירת הולד

ואולי י"ל, דגם חלק האב והאם (ה­גוף [גוף (מאב ואם) נפש רוח נשמה חיה יחידה (מהקב"ה) = אב אם (= מילוי הוי': יוד הא וו הא) ועוד הוי' פעמים אב אם, ללמד שהכל נמשך על ידי הגוף שמאב ואם, וד"ל.]) תלוי באופן גלוי בהקב"ה[16], וכ­ידוע[17], שכח ההולדה שבנבראים אינו בהם מצד עצמם אלא הוא כח הא"ס והבלי­ גבול של הקב"ה. כי נבראים מ­צ"ע הרי הם מצד גדרם במדה וגבול ואין שייך שיהי' בהם מצ"ע כח ההולדה שהוא כח בלי גבול, להוליד עד א"ס [שהרי ההולדה לא מסתכמת בלידת ילדים, אלא הם עצמם פרים ורבים וכו' לדורי דורות, עד אין סוף, וכמודגש בהלכה שמצות "פרו ורבו" היא להוליד בן ובת שהם עצמם ראוים להוליד.] (וגם עצם ההולדה הוא ענין של חידוש, כעין יש מאין [בניגוד לכל מה שההורים עושים בשביל הבן, כדברים שטבע, ששם אין את החידוש של יש מאין.]), ואינו אלא מצד כח הא"ס של הקב"ה שקבע בגוף האדם בכח המפליא לעשות [ההסבר בטור ובשו"ע שה' מחבר גוף ונשמה, וכאן הדגש על זה שמחבר את כח האין סוף, כח בלתי מוגבל, בתוך הגוף המוגבל.]. ועד"ז הוא בפשטות בבעלי חיים (וראה לקמן סעיף ה).

ראיה להמשכת כח הא"ס ביצירת הולד – בעיות פוריות גם כשאין חסרון פיזי

[ולהעיר[18] שיש כמה בני אדם (אנשים ונשים) שהם בריאים ושלמים בתכלית הבריאות, ועד שאין שום חסרון כלל באברי גופם [וגם אף רופא לא ימצא אצלם בעיה בפוריות (היום אומרים שעשרה אחוז מהזוגות שלא נפקדים הם כאלה שלא מוצאים אצלם שום בעיה), כפי שהרבי אומר במפורש בהמשך.], ומ"מ אינם מולידים, לפי שענין ההולדה אינו ענין טבעי לבד, אלא תלוי בהמשכת כח הא"ס להיות ההולדה, וכמ"ש[19] "זכר ונקבה ברא אותם ויברך אותם אלקים ויאמר להם אלקים פרו ורבו גו'" [הלשון הכפולה, של "ויברך אתם אלהים" ו"ויאמר להם אלהים" זה על דרך שמישהו לא מסתפק בברכה מצדיק, אלא דורש ממנו הבטחה – אמירה ברורה שאכן כך יהיה. גם בברכת "פרו ורבו" לדגים יש לשון ברכה ולשון אמירה, אבל שם זה פחות מודגש – זה "ויברך אתם אלהים לאמר" – ואילו כאן הדגש על כך שה' ממשיך את כח ה"פרו ורבו" לאדם. "ויאמר" הוא סוד אמר – אור-מים-רקיע – שהוא סוד המשכת הזרע, כנודע (ושייך ל"אחרי מות קדשים אמר" הנ"ל, בסוד הגלגול והלידה מחדש, וד"ל). ורמז: ב"ויברך אתם אלהים ויאמר להם אלהים" יש 13-13 אותיות כאשר הכל עולה 1183 = 7 פעמים 13 ברבוע, 13 = אחד = אהבה, בחינת "אברהם אהבי", "אחד היה אברהם", שלו נמסרו הברכות כולן, ללמד שהכל תלוי באהבה (אהבה ברכה = רם = כח האין סוף, שהוא היהלם של יה, ראה לקמן), ודוק. ועוד רמז: ויברך ויאמר בהכאה פרטית = 12138 = 42, שם מב של מעשה בראשית, פעמים 289 = 17 ברבוע = "ברא אלהים", וד"ל.], דאף כשהם שלי­מים בטבע גופם שיוכלו להוליד, מ"מ צריכים הם לברכה שיהיו פרים ורבים, וברכה זו הוא כח הא"ס שנמשך באדם כדי שיוכל להוליד[20]].

וכיון שכל ענין יצירת הולד לא יתכן אלא בשותפות גלוי' דהקב"ה, לכן, כאשר מכבדים את האב מצד ענין זה שהוא "משתתף ביצירתו", ה"ז גם "כבוד הא­-ל".

וזוהי גם נקודת הביאור בדברי ה­רמב"ן דכיבוד אב ואם הוא "כבוד ה­א-ל", שמדבריו משמע (כנ"ל ס"א) שב­עיקרו הוא ענין של "בין אדם למקום" (שלכן בא בחמשת הדברות הראשונות).

הרב החיד"א: סברת הגוים – "אנכי" ו"לא יהיה לך" הם דיבור לאחר מעשה

[מה שיתבאר בפסקה זו והבאה אחריה, כפי שנראה בסוף, שייך דוקא לטעם הנמוך-האנושי של המצוה (טעם החינוך והאברבנאל), ולא לטעמו של הרמב"ן, אותו רוצה הרבי להדגיש בשיחה:] ויובן יותר בהקדים דברי הגמ'[21]: "בשעה שאמר הקב"ה אנכי ולא יהי' לך אמרו אומות העולם לכבוד עצמו הוא דורש, כיון שאמר כבד את אביך ואת אמך חזרו והודו למאמרות הראשונות" (ובפרש"י "כ"ש שחייב אדם בכבודו שאף הוא שותף בבריאתו כאביו ואמו, ו[גם בהוה ]חייו ומותו מסורין בידו").

ובפי' דברי הגמ' כתב החיד"א[22] ע"פ מ"ש הרמב"ם ריש הל' עבודה זרה "בימי אנוש טעו בני האדם טעות גדולה ונב­ערה עצת חכמי אותו הדור. וזו היתה טעותם אמרו הואיל והאלקים ברא כוכ­בים אלו וגלגלים להנהיג את העולם ונתנם במרום וחלק להם כבוד והם שמ­שים המשמשים לפניו ראויין הן לשבחם ולפארם ולחלוק להם כבוד כו' התחילו לבנות לכוכבים היכלות ולהקריב להן קרבנות כו' ולהשתחוות למולם וזוהי עיקר ע"ז" — ועד"ז בנדו"ד, ש"אוה"ע היו סוברים כמ"ש הרמב"ם דהשי"ת חלק כבוד לכוכבים וגלגלים ונתנם במרום וזה מעשה שעשה וממנו ילמדו לכבדם ולהשתחוות להם, ואח"כ ששמעו אנכי ולא יהי' לך אמרו לכבוד עצמו הוא דורש שנתקנא ח"ו ואין רוצה שיכבדו לשום א' [כלומר שמן הראוי לחלוק להם כבוד, כפי שה' עשה בהתחלה, ואחר כך הוא 'חזר בו' כי נתקנא ח"ו.] ולא אתי דיבור ומבטל מעשה [שהרי המעשה שחלקת להם כבוד מורה שאתה רוצה שנחלוק להם כבוד, ולכן אפי' שעכשיו אתה אומר שלא לחלוק להם כבוד – אין אנחנו שומעים לך, דאין הדיבור של עתה מבטל את המעשה הקודם לו, ואין אנו מקבלים את מה שחזרת בך ממה שעשית בתחילה כי זה רק משום שנתקנאת בהם. מכאן רואים שה'ראש' של הגוי הוא ש'המעשה הוא העיקר' על פי דמיונו החיצוני והמוטעה ביחס למשמעות מעשה ה'. פרשנותו של הגוי בנוגע למשמעות הטבע וחוקיו מטעה אותו ומרחיקה אותו מכוונתו האמיתית של בורא העולם.], וכששמעו כבד את אביך והשוה כבודם לכבודו כביכול, מינה ידעו דח"ו לא נת­קנא דהרי ציוה לכבד או"א בתוקף הכ­בוד והשוה כבוד או"א לכבודו[23], ומוכ­רח דנתן למזלות וכוכבים וכו' במרום להאיר לעולם השפל [דברנו בזמן האחרון – בהשלמות לשיעור ל' סיון – על 11 הפעולות שה' עושה במעשה בראשית, ועל כך שהכי מענין ביניהם זה "נתן" – שמנתינת המאורות ברקיע השמים לומד הרמב"ן שהם לא נוצרו מהשמים (מהתעבות השמים נתהוו המאורות) אלא שה' ברא אותם במקום אחר ואז נתן אותם שם. כאן הדגש שה' נתן את המאורות "להאיר" ותו לא, ולא על מנת לחלוק להם כבוד.] אבל לא לעובדם ולהשתחוות להם וחזרו והודו למאמרות דייקא דאף שהוא דיבור אינו סותר ה­מעשה ח"ו [שהבינו שהם טעו במה שחשבו שתליית השמש והירח והכוכבים בשמים היא כדי לעובדם, ושעכשיו נתקנא וחזר בו, והבינו שבאמת מתחילה עשה אותם רק על מנת להאיר, כי הוכיח הדבור של כבד את אביך על תחילתו שאינו מתקנא בהם ח"ו – אלא שמתחילה לא ציוה לעובדם. כאן מודגשת שוב סגולת כבוד אב ואם לישר את השכל המוטעה, ובפרט סגולת המצוה להציל את האדם מלהרהר אחר ה', וכן מלהרהר אחר רבו, ודוק.]"[24].

הצמח צדק: החילוק בין אב ואם לצבא השמים – לאלו יש בחירה ולאלו אין

והנה ע"ד ביאור הנ"ל כתב גם אדמו"ר הצ"צ[25] [וזהו הדבר העיקרי שכתוב בחסידות בענין טעם מצות כבוד אב ואם (וקצת פלא שהרבי בהמשך משייך את זה לטעם הנמוך של מצות כבוד אב ואם ומחדש ענין אחר לגמרי).], ומוסיף שם ביאור טעם החילוק בין כל הכוכבים והמזלות וצבא השמים בכלל כו', שאין ראוי לחלוק להם כבוד[26] [כי דברי החיד"א רק מסבירים שיש חילוק, אבל לא מסבירים מהו החילוק וטעמו.] — אף שהם שמשים המ­שמשים לפניו ית' ונתנם במרום להנהיג את העולם — לאב ואם שנצטווינו לחלוק להם כבוד, ועד שנקראים שותפים ל­הקב"ה ("ג' שותפים באדם כו'"):

כל הכוכבים כו' לא רק שאין להם שליטה וממשלה ח"ו מצד עצמם, אלא גם זה שעל ידם מנהיג הקב"ה את העולם ומשפיע לעולם [כאשר ב"להאיר" כלול גם "ולמשול ביום ובלילה".], הרי אין להם שום בחי­רה כלל להשפיע או לא להשפיע, או להשפיע כך או כך, כי הקב"ה הוא לבדו המשפיע על ידם, כגרזן ביד החוצב בו[27] — ולכן אין ראוי לחלוק להם שום כבוד;

משא"כ או"א שנחשבים שותפים ל­הקב"ה בבריאת האדם, אף שבאמת גם חלקם הוא מהקב"ה שהוא המהוה ומחי' גם את האו"א (כי כמו הארץ שתוציא צמחה ע"י הכח שניתן לה מהקב"ה במ­אמר תדשא הארץ דשא[28] [ומבואר באגה"ק שהוא המאמר היחיד שממשיך לפעול ולחדש בקרב הארץ בבריאה מתמדת (ולא רק להוות ולקיים באופן של חידוש הישנות את מה שנברא כבר).], כן הוא הזרעת האדם ואשתו ע"י מאמר פרו ורבו [כאן פחות מדגיש את זה שזהו כח הא"ס וכו'.]) — עכ"ז נקראים שותפים להקב"ה בבריאת האדם, כי הם בעלי בחירה ובידם ל­הזדווג או לא להזדווג [צריך לשים לב שלא אומר שהבחירה שלהם היא בחירה מודעת ללדת ילד, אלא שבהחלט יכול להיות שהחליטו להזדווג בגלל תאוה, ויתכן שהילד נולד נגד רצונם ועם כל מה שניסו להמנע מכך, ואף על פי כן זו בחירה שעושה אותם שותפים ובגללה יש לכבד אותם. אפשר להרחיק לכת עוד יותר, ולשאול מה הדין של "נתעברה באמבטי" (כאשר ידוע מי האבא), שאז לכאורה אין כמעט בכלל בחירה. עדיין צריך לומר שיש איזו בחירה בהוצאת הזרע, שהרי "אין קישוי אלא לדעת". על כל פנים, רק רוצים לחדד כאן שלא מדובר בבחירה ללדת ילד אלא בבחירה להזדווג – אולי בגלל תאוה, אולי אפילו באיסור – ועדיין זו בחירה שעושה את האדם שותף לקב"ה בלידת הילד.], ולכן חייבים בכבודם.

בחירת האב והאם על דרך "חמרא למריה וטיבותא לשקייה"

ולהעיר, הרי ענין העבודה זרה דדור אנוש (שחשבו שהכוכבים כו' יש להם בחירה אם לפעול ולהשפיע בכחו של הקב"ה) אינו רק טעות בלבד, שטעו בהבנת הדברים וכו', אלא עצם סברא זו היא בסתירה לעיקרי האמונה, וכמ"ש ה­רמב"ם בי"ג עיקרים שלו[29]: "יסוד החמי­שי [יש קשר בין העיסוק בדבור החמישי לתיקון טעות ביסוד החמישי (אותיות המשיחי, כנודע)] שהוא ית' הוא הראוי לעבדו ולגדלו ולהודיעו[30] גדולתו ולעשות מצוותיו וש­לא יעשו כזה למי שהוא תחתיו במציאות מן המלאכים והכוכבים והגלגלים וה­יסודות ומה שהורכב מהם לפי שכולם מוטבעים ועל פעולתם אין משפט ולא בחירה אלא לו לבדו הש"י וכן אין ראוי לעבדם כדי להיותם אמצעים לקרבם אליו [הם לא יכולים להיות ממוצע מחבר, אלא ממוצע המפסיק והמפריד בלבד (בניגוד לציור של "עצמות ומהות בתוך גוף", אליו חותר הרבי בשיחה זו, כפי שנתבאר).] אלא אליו בלבד יכוונו המחשבות ויניחו כל מה שזולתו וזהו היסוד ה­חמישי שהזהיר על עבודה זרה".

ומ"מ אין זו סתירה למ"ש הצ"צ ד­כיבוד או"א הוא לפי שהם בעלי בחירה, כי אין הפירוש בזה שלהיותם בעלי בחירה יש להם שליטה ח"ו בהנהגת העולם, ובידם להוליד או לא להוליד (וכן להטיב או להרע) שלא ברצון ה­קב"ה ח"ו, אלא הוא רק ע"ד "חמרא ל­מרי' טיבותא לשקי'"[31], דאף שה"שקי'" אינו משפיע ונותן כלום משלו כ"א של "מרי'" (בעל החמרא), וגם זה גופא ש­משקה החמרא הוא בשליחותו של בעל החמרא, מ"מ, כיון שאינו מוכרח בזה ומעשהו הוא בבחירתו החפשית, לכן מגיעה לו הכרת טובה עבור זה[32] [לעיל הוסבר שפעולת ההשקאה שייכת לספירת ההוד (י"ל שה"חמרא" בגבורה כנודע ו"מריה", בעל החמרא, בבינה, ודוק), ומזה רמז נאה שדוקא ל"שקיא" מגיע "טיבותא", הכרת הטוב באמירת תודה. אך בקל אפשר להתדרדר מזה לעבודה זרה אם חלילה מחשיב את ה"שקיא" למציאות בפני עצמו, בחינת "הודי נהפך עלי למשחית", ודוק.]. וכן בעניננו, דכיון שהם בחרו להיות שלוחי השם להוליד בן זה ולגדלו ולטפחו כו' [כאן הרבי שוב כולל את ענין הבחירה בעצם ההולדה עם ענין הבחירה בגידול וטפוח וכו', כי בסופו של דבר הכל כאן שייך לטעם התחתון המבוסס על הכרת הטוב על בחירה כלשהי של ההורים, בין אם לגדל ולטפח, בין אם ללדת ילד, ובין אם להזדווג, וכנ"ל.], לכן מגיע להם שכר וכבוד עבור בחירה זו.

ויש לעיין בדברי הרמב"ן הנ"ל שה­ענין דכיבוד אב ואם הוא (לא הכרת טובה על בחירתם אלא) לפי שהאב "משתתף ביצירתו".

כח ההולדה בישראל – מכח הא"ס, בשאר הברואים – מכח הא"ס שבארץ

והנה בענין כח ההולדה מבאר רבינו הזקן[33], דכיון שהוא כח של א"ס (וכנ"ל ס"ב), לכן ישנו רק בנשמות ולא במלאכים, כי רק בנשמות ישראל ישנה הארת א"ס ב"ה[34] (להיותן "חלק אלקה ממעל ממש"[35], ועד דישראל וקוב"ה כולא חד[36]), ולכן יש בהם כח הא"ס שב­הולדה, משא"כ במלאכים כו'. [כאן הרבי מתייחס לקושיא שמיד עולה – מילא במלאכים אין כח הולדה, אבל רואים שחוץ מלישראל יש בכל הטבע, כולל אומות העולם, כח הולדה?! לכן הרבי מתרץ:] והא ד­מצינו כח ההולדה גם בשאר נבראים, ואפילו בבעלי חיים, היינו לפי "שניזונות מצומח שנצמח מהארץ"[37], שבארץ "יש ג"כ כח ההולדה" מצד כח הא"ס שבעפר הארץ (דנעוץ תחילתן בסופן דוקא[38]).

מציאות הולדה אצל אומות העולם כדי לאפשר בחירה

[ואולי יש לומר (בנוגע לכח המוליד שבאוה"ע), ע"פ המבואר במ"א[39] שיש כמה ענינים בגוף האדם שסיבתם היא כדי שיהי' בהתאם לנשמתם שהיא חלק אלקה ממעל ממש (כמו ציור הגוף שה­ראש למעלה, שזהו לפי ש"אדם אתם", ע"ש אדמה לעליון[40]), ואעפ"כ מצינו ענינים אלה גם בגופי אוה"ע שאין בהם נשמה קדושה, ומבואר בזה שזהו כדי שיהי' ענין הבחירה בישראל [הכוונה הפשוטה כאן היא לבחירה של ה' בישראל, אבל זה גם נוגע לכך שלעם ישראל עצמו תהיה בחירה חפשית, מתוך נתינת מקום לטעות כי אינם עם נבחר ואין יחוד בנשמתם הקדושה וכו'.], כי ענין הבחירה יתכן רק בין שני דברים שווים, ולכן צ"ל השתוות בין גופי ישראל וגופי אוה"ע[41] שרק אז שייך ענין הבחירה בישראל דוקא [ולכן צריך שגם אומות העולם יהיו שוים אלינו – שגם להם יהיה כח להוליד, ואז שייך שה' יבחר בנו מתוך הדומים. אם יש למישהו בן שיכול ללדת ובן שלא יכול ללדת, אז ההעדפה של זה שיכול ללדת אינה בחירה אמיתית (וכנ"ל שעל פי ההלכה אין האדם יוצא ידי חובת מצות "פרו ורבו" בבן שאינו יכול להוליד).]. ועד"ז יש לומר גם לענין כח ההולדה שישנו באוה"ע].

כח ההולדה: בישראל – חלק עצמי, באומות העולם – כח נוסף

ויש חילוק עיקרי בין כח ההולדה בישראל לכח זה בשאר נבראים:

בשאר נבראים שאין בהם נשמה קדו­שה, הרי כח ההולדה, שהוא כח א"ס שלמעלה מהבריאה, הוי דבר נוסף על עצם מציאותם, דאף שהקב"ה קבע כח זה בטבע גופם הרי זה ע"ד כח מקיף שלמעלה ממציאותם; משא"כ בישראל שמצד מעלת נשמתם יש בהם הארת א"ס, הרי כח זה הוא באופן שמתייחד עמהם, והוא חלק מעצם מציאותם [כפי שכבר הוזכר, הניסוח הזה נוגע לעצם החידוש של חב"ד, שהאלקות מתלבשת ומתעצמת ממש בתוך האדם. וכנ"ל: התלבשות זה חידוש של האריז"ל ביחס להשתלשלות שלפניו, אחר כך בא הבעל שם טוב וחדש את ענין ההשראה, אבל אדמו"ר הזקן חדש עוד שההשראה עצמה מתלבשת-מתעצמת באדם (שההשראה היא "ב" ולא רק "על" כנ"ל). כאן זו דוגמה מצוינת – כח הא"ס ש"על דרך כח מקיף שלמעלה ממציאותם" היינו (לכל היותר) השראה, ואילו כאשר כח זה מתייחד עם האדם ונהיה חלק מעצם מציאותו זו ההתלבשות שחדשה דרך חב"ד – התלבשות שנוגעת להגדרת ה"ממש" של "חלק אלוה ממעל ממש".].

כיבוד ההורים הוא "כבוד אל" משום שכח ההולדה הוא המשכת הא"ס

ויש לומר, שזהו עומק כוונת הרמב"ן ד"כבד את אביך כבוד הא­ל כי לכבוד הבורא צוה לכבד האב המשתתף ב­יצירה", דיש לפרש כוונתו, כי יצירת הוולד (ע"י כח ההולדה) הרי היא רק בכח הא"ס שבהורים, שנמצא בהם רק מפני שהקב"ה קבע כח של א"ס בטבע האדם, וא"כ אין זה כבוד האב והאם מצד עצמם[42], אלא רק כבוד הא­ל, כח הא"ס שבהם[43].

וזהו גם ההכרח שמצד ענין זה שב­כיבוד או"א, שהם משתתפים עם הקב"ה ביצירתו, ה"ז בעיקר מצוה שבין אדם למקום ("כבוד הא­ל"), ולא הענין של בין אדם לחבירו: אם הכבוד המתחייב מיצירת הבן הוא למציאות האב והאם מצד עצמם, בגלל שהם בעלי בחירה ובבחירתם ורצונם הביאו אותו לאויר העולם, הנה אז ה"ז בסתירה לאמונה אמיתית באחדות השם, שאין עוד שליטה מלבד הקב"ה בהנהגת הבריאה [זה שהרבי מביא דבר נוסף על דברי הצמח צדק זה מובן, אבל כאן זה בטוי חריף מאד שלכאורה דברי הצמח צדק "הרי זה בסתירה לאמונה אמיתית באחדות ה'" – כיצד זה יתכן?! בעצם יש כאן חזרה לשאלה על היחס בין ידיעה/השגחה לבין בחירה, שכבר הרמב"ם אמר שאי אפשר לתת לה תירוץ מלא. מה יענה מי שנשאל אותו איך יש להורים בחירה וזה לא סותר את האמונה? שזו נשיאת הפכים. כאן הרבי 'מתחמק' מנשיאת ההפכים הזאת, ואומר שיש כאן סתירה, בשביל לעלות למקום יותר גבוה. בכלל, ידוע שבחסידות – החל מבעל פרי הארץ (שהיה רבו ומורו של אדמו"ר הזקן אחרי פטירת המגיד ורבי אברהם המלאך, עד שיש שיחה של הרבי להסביר למה לא מונים אותו בין הנשיאים) ועד לאיז'ביצא – יש ענין שמדברים על העדר הבחירה, על צדיק שאין לו בחירה או על רשע שיתברר לעתיד לבוא כי מעולם לא חטא והכל היה ברצון ה' ולא בבחירתו. גם בחב"ד יש מאמרים ושיחות על זה, שמסבירים את זה בטוב טעם ודעת לפי הסגנון החב"די. למה בכלל רוצים להגיד כזה דבר? כי רוצים לדבר על עליה למעלה מהבחירה, על מקום בו לא יתכן לעבור את רצון ה'. כשרוצים ליישב את זה עם היסוד הכי עיקרי – גם אצל הרמב"ם, וגם בשיחות של הרבי – שישנה בחירה חפשית, מסבירים שבמדרגה העליונה, זו שלמעלה מהבחירה, האדם מתעצם לגמרי עם הבחירה של ה', והבחירה שלו איננה בחירה נפרדת וסותרת לבחירת ה'. גם כאן, להגיד שכח הא"ס בא ונמשך בכח ההולדה של ההורים היינו שבחירת ה' עוברת דרך בחירת ההורים ומתאחדת איתה.] — אלא ענין הכבוד כאן הוא רק מצד כח הא"ס של הקב"ה שבא ונמשך באופן של א"ס ובל"ג בהולדה שע"י או"א. דכיון שכח הא"ס מאיר ומתייחד עמהם, לכן, שייך לומר, שהכיבוד שמכבדים את האב ואם (מצד כח הא"ס שבהם, שעל ידו נוצרו) הוא "כבוד הא­-ל", גדר "בין אדם ל­מקום".

סיכום השיחה

ומכל הנ"ל נמצא, שבכבוד אב ואם יש שני גדרים וענינים[44]:

מצוה שכלית, והוא ענין שבין אדם לחבירו (אם מצד ענין של הכרת הטוב על כל מה שהשפיעו אביו ואמו אליו וגידולו וחינוכו, או גדר של פריעת חוב כדאיתא בירושלמי[45]),

גדר של בין אדם למקום, דכיון שהאב "משתתף ביצירתו" הרי כיבוד או"א הוא "כבוד הא­ל".

ויש לומר, שזה גופא הטעם שב­עשה"ד נאמרה מצות כיבוד או"א ב­חמשת הדברות הראשונות שהם דברים שבין אדם למקום, כי עיקר החידוש דמצות כיבוד או"א הוא רק בישראל, והוא ענין זה שבכיבוד אב מפני שהוא "משתתף ביצירתו", משא"כ באוה"ע שייך רק הענין הא' דכיבוד[46] או"א[47] (מצוה שכלית בין אדם לחבירו[48]).

דאצל ב"נ, כיון שכח ההולדה שהוא כח הא"ס שלמעלה מהבריאה הוי דבר נוסף על עצם מציאותם, לכן, חלק ה­או"א ביצירת הולד וחלק הקב"ה הם כמו שני דברים נפרדים, ובמילא, הכיבוד שלהם מצד זה שהם בחרו להיות "שלו­חים" שעל ידם יוצר הקב"ה ולד זה — אינו פרט ב"כבוד הא­ל", וגם הוא רק גדר בין אדם לחבירו [אך צריך לומר שגם בשליח יש את שני הגדרים – יש שליח שהוא מציאות נפרדת, וצריך להכיר לו תודה על זה שהסכים להיות שליח, ויש שליח שלגמרי מתעצם עם המשלח שמופיע בו, ועליו כתוב "שלוחו של אדם כמותו ממש", כנודע.];

ורק בישראל שייך לומר, שהענין ד­כיבוד או"א מצד ענין זה שהם משתתפים ביצירתו הוא בעיקר גדר דבין אדם ל­מקום, כיון שכח הא"ס היוצר את הולד נמצא בהאב ואם גופא, וא"כ מה שמכבד אותם הוא הוא "כבוד הא­ל".

(משיחת ש"פ בראשית (התועדות ב') תנש"א)

ב"ה סיימנו את השיחה, ונסיים בעוד שני חובות שרצינו להספיק אמש, לימוד פירוש הצמח צדק באור התורה על הפסוק (לא מה שהרבי מביא בתוך השיחה) ופרצוף הענינים שבמשנת "אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן וכו'".

ו. דברי הצמח צדק על כיבוד הורים (לימוד בפנים)

כותב הצמח-צדק[10]:

כיבוד אב ואם ומחית עמלק

של״ה פ׳ יתרו כי אב ואם בן ובת הם ד׳ אותיות הוי׳ שהם חו״ב תו״מ ואותיות י״ה משפיעות לו״ה והם אדונים להם עכ״ל. ועיין מזה בזהר ויקרא דף ז', והנה עי״ז הכבוד ממשיך מבחי׳ י״ה בו״ה והוא ענין שהשם שלם כו׳ [זה נאמר כאשר מכריתים את עמלק, שמנסה להפריד בין יה ל-וה. יש שני סימנים בשו"ע על כבוד אב ואם, רמ ו-רמא, אך עיקרי הדינים הם בסימן רמ (ובאו"ח סימן רמ היינו דיני צניעות, ללמד שאם זיווג ההורים צנוע ביניהם, מכבדים אותם, כאשר עצם ענין הכבוד הוא לבוש שמצניע, וחלק ממצות כבוד הורים הוא "מלבישו") העולה בגימטריא עמלק, סוד "רם על כל גוים הוי'" כנודע, והוא היהלם של יה, העולה כח האין סוף כנ"ל, הנושא העיקרי של שיחת הרבי שלמדנו, והוא גם עולה "רוח הוי'", וכמו שנאמר אצל המשיח "ונחה עליו רוח הוי' וגו'".

בעשרת הדורות מפרץ עד דוד (שבסוף מגילת רות), רם הוא הדור השלישי, כנגד ספירת הבינה של בנין המלכות, ד"מינה דינין מתערין", וד"ל. בתורה יש רק "רם" אחד – "ואמרו אל כל איש ישראל קול רם" שלפני יא הארורים שיתבארו להלן אי"ה. רם = עמלק, "קול רם" = עשו (ומכאן שהארורים באים לבטל את קליפות עמלק ועשו, וראה עוד מאמרי הרבי עם ביאורים והערות ח"א ד"ה "בלילה ההוא" הערה ד). יש עוד י פעמים "רם" בנ"ך, ס"ה יא "רם" בתנ"ך, סוד יא סממני הקטרת, וד"ל. מכל זה יוצא שמצות כבוד אב ואם היא סגולה להתרת הספק – רם = עמלק = ספק כנודע – ובפרט הספק באמונה "היש הוי' בקרבנו אם אין" כנ"ל, ואין שמחה כהתרת הספק, וממילא מובן שצ"ל שמחה של מצוה יתרה בקיום מצוה זו של כבוד אב ואם.] ועמ״ש מזה בד״ה ראה אנכי נותן,

"אמו ואביו תיראו" – "חכם בבינה", "כבד את אביך וכו'" – "הבן בחכמה"

והנה יראה בחכמה יו״ד [מסביר שמורא אב ואם היא יראה עילאה, שבחכמה.] ע״כ הזהיר אמו ואביו תיראו כי גם בבינה ואהבה צ״ל יראה ["חכם בבינה", בחינת "רואים את הנשמע" דמתן תורה.] וכן ביראה צ״ל כבוד ואהבה ["הבן בחכמה", בחינת "שומעים את הנראה" שלמעלה מבחינת "רואים את הנשמע", וכדעת מ"ד שבמתן תורה היתה גם בחינה זו של "שומעים את הנראה". ולפי ההסבר כאן יוצא שעיקר מעלה זו של "שומעים את הנראה" היה בשמיעת הדבר החמישי "כבד את אביך ואת אמך", וכפי שיתבאר להלן בהשלמות שיש בו הי תבות וכן יש הי אותיות ב-ה התבות הראשונות, סוד "הבן [ה] בחכמה [י]", "שומעים את הנראה", וד"ל.], עמ״ש מזה בבה״ז פ׳ בחוקותי ע״פ אם בחקתי תלכו,

חיבור האבות והבנים ע"י האבות למקום הבנים

ועמ״ש ע״פ הנני שולח כו׳ והשיב לב אבות על בנים, אבות היינו ג״ר שיהי' קבועים בז״ת הנק׳ בנים [בדרך כלל מביאים פירוש רש"י ש"והשיב לב אבות על בנים" היינו תשובת האבות על ידי הבנים, אבל כאן זה יותר פשט ש"והשיב לב אבות" שיאיר "על בנים" ובמקומם, תוך התגברות על פער הדורות, שהמוחין של האבות יאירו בבנים. אפשר בכל זאת לקשר שזה מצב שבו הבנים מעוררים את האבות לבוא ולהאיר במקומם, 'לשדר על הגל' שלהם.], כמ״ש האריז״ל ע״פ ביום ההוא יהי׳ הוי׳ אחד כו׳ [שה-י של שם הוי' ב"ה מאיר במקום ה-ו. זה מצוין עם מה שהוסבר אמש על פי "היכל הברכה", שכאשר יש הארה של אבא ואמא (יחודא עילאה) אז הזו"נ גם נעשים בבחי' י. כמובן, זה לא מבטל את מציאות העולם הזה, כמו שגם בפסוק אחרי שכתוב "יהיה" שוב מופיע שם "הוי'", אבל ה-י מאירה במציאות של העולם התחתון עם כל עצמתה ואורה.] ועמ״ש ע״פ הללויה כו', וזהו ע״י כבד את אביך כו',

על ידי ה"כן" במצות כיבוד אב ואם ממשיכים את גילוי ה"לא"

והנה מ״ע הם בו״ה ומצות ל״ת הם בי״ה כמ״ש בד״ה אלה פקודי המשכן ובד״ה שחורה אני ונאוה ובד״ה שימני כחותם ובת״א פ׳ שמות ע״פ זה שמי וסד״ה לבסומי בפוריא דרוש הראשון, ומצות כבוד או״א היא ג״כ בי״ה, נמצא מה שא״א להמשיך בחי׳ י״ה כ״א ע״י לא כו׳ ע״י כבוד או״א ממשיכים זה בבחי׳ כלי [משא"כ במצוות לא תעשה זה נשאר בבחינת מקיף, בלי כלי להכיל את ההמשכה בפועל ולהביאה אל תוך המציאות – כמבואר בחסידות שזה על דרך ידיעת השלילה, ולא ידיעת החיוב. אך גם במצות כבוד הורים יש את הפן של "לא", דהיינו מצות עשה ד"איש אמו ואביו תיראו" (וכידוע שגם מצות היראה מפני השי"ת היא ממנין רמח מצות עשה דוקא, ואילו עצם מהות היראה היא הכח בנפש המניע את קיום כל שסה מצות לא תעשה של התורה) ופירשו חז"ל "לא ישב במקומו, לא יסתור את דבריו, לא יכריע את דבריו", והוא סוד התלבשות הגבורה דעתיק בחכמה סתימאה דאריך ומשם לחכמה עילאה דאצילות, וכנ"ל שמצות מורא אב ואם היא בחכמה, יראה אותיות ראיה, דוקא, וד"ל.

מ"לא" זה בא ה"כן": "כבד את אביך ואת אמך למען [עד כאן = 1118 = 'שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד', כמו שיתבאר] יארכון ימיך על האדמה אשר הוי' אלהיך נתן לך" (ובסוד יראה כבוד = רמח = אברהם, סוד "והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם פן אבוא והכיתי את הארץ חרם", המלה החותמת את הנבואה בישראל עד ביאת גואל צדק היא "חרם" = יראה כבוד, וד"ל).],

ארבע מדרגות בכבוד אב ואם ב"סוד הוי'"

וזהו בחי׳ גדולה מאד לכן עי"ז נמשך והשיב לב אבות כו' ולכן אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן כו' כבוד או״א כי כבוד או״א המשכת י״ה בו״ה וזהו ענין העוה״ב והעוה״ז שהם ה' עילאה וה' תתאה א״נ ע״י י״ה צייר הב׳ עולמות כו' ולכן ותלמוד תורה כנגד כולם, כי זהו ג״כ כבוד או״א של הנשמה תשב״כ נק׳ מוסר אביך ותשבע״פ נק' תורת אמך בד״ה ביום השמע״צ כנישין תהא לכון, וכן בהקב״ה נאמר כי אתה אבינו כו׳ אם [בחינת "אם הבנים"] רחץ צואת [סוד פרה אדומה, "תבוא האם ותקנח את צואת בנה"] כו' וע׳ בגמ׳ ר״פ כיצד מברכין ע״פ גוזל אביו ואמו כו׳ אך יש בחי׳ יש אחד כו׳ גם בן ואח אין לו כו' [בחינת יחיד ממש, סוד הוי' יחיד = חן = כבוד הוי' (סוד מידד, אחי אלדד העולה הוי' אחד).

נמצא שיש ד מדרגות:

יחיד ממש.

מה שהקב"ה וכנסת ישראל נקראים "אביו ואמו".

מה שתורה שבכתב ותורה שבעל פה נקראים אביו ואמו – "שמע בני מוסר אביך ואל תטש תורת אמך".

אביו ואמו ממש.

ד המדרגות הן כנגד י-ה-ו-ה כמובן, ובסוד "יחיד הוא ויודע הכל" ר"ת הוי', כוונת רבי אברהם אבולעפיא כנודע. יש כאן רמז שאותן נשמות שאינן מולידים בגשמיות, על אף שלמות בריאותם בגוף ובנפש כנ"ל, שרשם בבחינת יחיד "יש אחד ואין שני גם בן ואח אין לו". נמצא שיש כאן בחינת יחיד ו-ג בחינות של אב אם, ס"ה ז – "כל השביעין חביבין", וד"ל.

רמזים: "יש אחד" = "והשיב [לב אבות על בנים וגו']", ללמד שהשבה זו שעל ידי אליהו הנביא מבשר הגאולה היא מכח "יש אחד", בחינת יחיד ממש. "גם בן ואח אין לו" = אור = אין סוף וכו'.],

"בין אדם לחבירו" – בין אבא לז"א

והבאת שלום בין אדם לחבירו י״ל ע״ד מה שמו ומה שם בנו כו' [בענין של "הבאת שלום בין אדם לחברו" יש הרבה פירושים, כאן הפירוש הוא בין אבא לז"א, ויש פירוש בין "פני אדם" שבמרכבה לאדם שעל הכסא, או בין אריך לז"א, או בין א"ק לז"א. וכשנסדר את הנוסח של עשרה דברים שעל פי המשנה נגיד פירוש אחר.],

אכילת פירות המצות מכח אריך אנפין

ועדיין אינו מובן הלא כל המצות הם בו״ה, והרי ה׳ תתאה שורש עוה״ז ומדוע שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, רק פירות ממצות התלויות בי״ה דוקא כו' [כאן מחבר שני בטויים שגורים, "שכר מצוה בהאי עלמא ליכא" ו"שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה", אבל כפי שכבר ציינו במקור בגמרא יש מחלוקת בין שני הלשונות האלה. אכן, ברוב המקומות בספה"ק כולם מביאים את שני המאמרים בחדא מחתא בכוונה ששכר הקרן של המצוה בהאי עלמא ליכא.],

ואפ״ל משום בי״ה התגלות עתיקא הנק׳ אריך אנפין [שזה ה"יארכון ימיך", כפי שהזכרנו כבר. בכתר בכלל, בחינת "עתיקא" בלשון הזהר, הכולל את שני הפרצופים של עתיק יומין ואריך אנפין (וכאן כותב בפשיטות "עתיקא הנק' אריך אנפין"), נאמר "לית שמאלא בהאי עתיקא כולא ימינא", כלומר ששם גם שרש השמאל הוא ימין, ועוד יותר ימין מאשר שרש הימין עצמו! מבחינה זו דוקא (של השמאל שגם הוא ימין, שהרי "נטה שמאלו וברא ארץ", הארץ הזו דעולם הזה התחתון) נמשכה אריכות ימים בעולם הזה, לפי הכלל שכל הגבוה גבוה ביותר נמשך למטה מטה ביותר. והוא סוד "אֹרך ימים בימינה" דקאי גם על כללות קו הימין של הספירות העליונות, בחינת "חד אריך" כמו שכתוב בפתח אליהו (והיינו כנ"ל כאשר הוא מתגלה כשרש כל קוי האצילות, כולל גם קו השמאל, הנקרא "חד קציר", לשון חולי כנודע). אריך הוא גם מלשון ארוכה ורפואה (רפואת קו שמאל, ה"חד קציר" כנ"ל), וכידוע הרמז שר"ת "כי אני הוי' רפאך" הן אותיות אריך. על ידי הארוכה והרפואה זוכה האדם לאריכות ימים, גם בעולם הזה התחתון. אריך הוא גם לשון מלכות, סוד "כתר עליון איהו כתר מלכות", והוא הכח לאסוף את רגלי המלכות היורדות מות ולהמשיך לבת המלך רפואה שלמה ואריכות ימים ושנים טובות גם במקום קינונה בעולם העשיה התחתון] פי׳ אריך שמגיע ההשפעה גם למטה כמ״ש סד״ה ועתה יגדל נא [כח אדנ-י, שם המלכות המקננת בעולם העשיה, וד"ל] כו׳ כאשר דברת לאמר ה' ארך אפים שיתארך ויומשך גלוי זה למטה כו׳ [למקום ה"אף עשיתיו", היינו סוד "ארך אפים" דוקא] ומבחי׳ זו נמשך פירותיהן בעוה״ז יעו״ש,

ובגמ׳ ספ״ק דקדושין ד״מ ע״א מפרש לפי שהוא טוב לשמים ולבריות, י״ל ע״ד ב״פ כי טוב, שהוא יסוד אבא ויסוד ז״א [שזה ממש "יהיה", שיסוד אבא (י) מאיר ביסוד ז"א (ו, שהופך גם הוא ל-י). זה תואם את פירושנו להיכל הברכה, שבדברות הראשונות מתגלה רק ה-ו כפי שהוא, ואילו בדברות השניות יש המשכה מיחודא עילאה ולכן ה-י מתגלה למטה גם הוא.] ועי״ז נמשך ההשפעה מהעוה״ב בהעוה״ז והבן, משא״כ ע״י טוב אחד נמשך רק בעוה״ב שהוא בינה כו'...

ישוב הצמח צדק את הסתירה שבין שני פירושיו

בסיום דבריו הצמח צדק מביא פירוש אחר שלו בענין "שכר מצוה בהאי עלמא ליכא", שלכאורה אינו מתאים למפורש כאן, ועמל ליישב ביניהם:

בביאור ע״פ ואתה תצוה, כתבתי בענין שכר מצוה בהאי עלמא ליכא באופן אחר ממש״כ דאדרבה מפני שהמצות הם בשם הוי׳ דלעילא בע״ק לכן א״א שיומשך ממנו בגשמיות העוה״ז שמקבל רק משם הוי׳ דלתתא כמ״ש בזח״א ויצא קנח״ב ורק הדברים שאדם אוכל פירותיהן בעוה״ז זהו ע״י הוא״ו המחבר ב׳ ההויות בת״א בד״ה כי אתה נרי גבי והוי׳ יגיה חשכי [זה מהפסוקים שאומרים לפני הדלקת נר חנוכה, ובו יש ו החיבור בין שני שמות הוי' – "כי אתה נירי הוי' והוי' יגיה חשכי" – ועל דרך זה הוא הפסיק טעמא, שמפריד בחיצוניות אך מחבר בפנימיות, בין שני השמות שלפני יג מדות הרחמים.],

ואפשר לחברו עם מש״כ דדוקא מהמצות ששרשן בי״ה נמשך פירות בעוה״ז והיינו כי בשם הוי׳ דלעילא יש ג״כ י״ה ו״ה וכמ״ש בביאור שחורה אני ונאוה, ובחי׳ י״ה זהו ג״ר שבכתר ומבחי׳ זו דוקא נמשך ומתארך שיומשך פירותיהן בעוה״ז [כנ"ל בענין עצם המשכת הפירות דוקא מהמצוות ששרשן ב-יה. שרש ה-יה בג"ר שבכתר הוא סוד "איה מקום כבודו", מה שכבוד אב ואם הוא כבוד הוי' ממש (ובסוד "נתיב לא ידעו עיט ולא שזפתו עין איה", יחוד נתיב ה-לב בשער ה-נ, סוד כבוד אב ואם – כבוד = לב, אב ואם = נ, וכמו שיתבאר בהשלמות), וד"ל. "איה מקום כבודו" = רם = כח האין סוף וכו'! והוא ר"ת אמך – "כבד את אביך ואת אמך", סוד "ואי זה מקום בינה", "אם לבינה תקרא", וד"ל. חלק המילוי, הנסתר, של "איה מקום כבודו" – אלף יוד הא מם קוף וו מם כף בית וו דלת וו = 1225 = 35 ברבוע = 49 במשולש = "זה שמי לעלם וזה זכרי לדר דר", "'שמי' עם יה שסה 'זכרי' עם וה רמח", יחד 613, הנקודה האמצעית של 1225, יחוד יה עם וה על ידי מצות כבוד אב ואם כנ"ל.] וכו' ולהיות חיבור ב׳ ההויות וכמ״ש במקום אחר בענין התורה שהיא מחבר סובב כל עלמין וממכ״ע וזהו שלום בפמשמ״ע כו'.

עד כאן מדברי הצמח צדק.

ז. "אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא"

עשרה דברים כנגד הספירות כסדרן (וההבדל בין זה לפירושים אחרים)

לסיום נתבונן במשנה בריש מסכת פאה. כפי שציינו כבר, יש שאלות לגבי הנוסח המלא שאנחנו אומרים כל בקר לאחר ברכות התורה וכו' שעל פי המשנה הנ"ל. אצלנו יש עשרה דברים המנויים תחת הכותרת של המשנה: "אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קימת לעולם הבא, ואלו הן...". בין אלו שעושים מהם פרצוף זה השל"ה בסדורו "שער השמים" (וידוע שאדמו"ר הזקן היה 'א של"ה איד' לפני שהגיע למגיד) – סדור מאד יפה, שרובו מתבסס על קבלת הראשונים (הרמ"ק) ויש בו מעט קבלת האריז"ל. אנחנו נעשה פרצוף שונה קצת, אבל בכמה דברים נסתמך על השל"ה.

נקדים לומר שיש פירושים שכוללים שתי ספירות יחד בפירוש לשון אחד בנוסח הנ"ל, כפי שהשל"ה מסביר ש"כבוד אב ואם" זה חכמה ובינה או כפי שהוא מפרש "הבאת שלום בין אדם לחברו" על תפארת ויסוד (וכבר הזכרנו שיש בזה פירושים שונים שכולל שתי מדרגות ביניהן יש להשכין שלום), ולפי הפירושים האלה אחר כך יש כפילויות בתוך עשרת הדברים. אנחנו רוצים לפרש את עשרת הדברים כנגד הספירות, לפי הסדר, ולכן כל אחד שייך לספירה אחת – "אחת לאחת למצֹא חשבון".

כתר: כבוד אב ואם

הזכרנו שהשל"ה – ועל דרך זה בדברי הצמח צדק שראינו לעיל – מסבירים, לפי 'פשט הקבלה', שכבוד אב ואם שייך לספירות חכמה ובינה (המקבילות גם למורא וכבוד, כפי שראינו בדברי הצמח צדק). אמנם, כפי שראינו, הדגש העיקרי במצוה זו הוא כח ההמשכה מהחכמה והבינה אל המדות והמלכות – זהו כח ספירת הדעת, "מפתחא דכליל שית", המייחדת את החכמה והבינה והממשיכה מהן לספירות התחתונות[11] (וכן כבוד אב ואם מייחדת את הלוח הימני עם הלוח השמאלי, את ה החסדים עם ה הגבורות, וגם יחוד זה נעשה בדעת. והוא סוד יחוד "בין אדם למקום" עם "בין אדם לחברו" שעולה 676, הוי' ב"ה ברבוע כללי! וידוע שבדעת גם החסדים הם שמות הוי' וגם הגבורות הן שמות הוי', נמצא ששלמות סוד הדעת הוא הוי' ברבוע, וד"ל). הדעת מושרשת בכתר, ובפרט הדבר בולט כאן, כפי שראינו בדברי הצמח צדק כי כח ההמשכה למטה ממצות כבוד הורים הוא בזכות ההמשכה של "למען יארכון ימיך" מפרצוף אריך אנפין שבכתר. לכן נקביל כאן את כבוד אב ואם לכתר.

[וכן, עולה מהנ"ל, שכבוד אב ואם מקביל לספירת הדעת, סוד "ברא בוכרא" כנודע, ובסוד מצות כבוד אח גדול הנלמדת מ-ו החיבור של "כבד את אביך ואת אמך", סוד הדעת שהיא "מפתחא דכליל שית" ומחברת אבות לבנים כנ"ל, וד"ל. ב"כבד את אביך ואת אמך" ו החיבור היא האות ה-י בפסוק, ואילו ו החיבור הראשונה בתורה היא ה-ו המחברת שמים וארץ, "כי כל בשמים ובארץ", בפסוק הראשון של התורה: "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ", שהיא האות ה-כב בפסוק, סוד החיבור והיחוד שעל ידי "עשר ספירות בלימה" והחיבור והיחוד שעל ידי "עשרים ושתים אותיות יסוד". והוא סוד תבת כבוד – כב וד = י, וכן וד הן אותיות המילוי של האות י, ודוק.

והנה בפסוק "כבד את אביך ואת אמך למען יארכון ימיך על האדמה אשר י-ה-ו-ה אלהיך נתן לך" יש ג ווין, סוד ג קוים המתיחדים על ידי קיום מצוה זו. בפסוק "בראשית וגו'" יש רק ו אחת, סוד הקו וחוט אוא"ס ב"ה הבוקע את מקום הצמצום וחלל הפנוי כו'. בשני הפסוקים יחד, אם כן, יש ד ווין, המתחברות לסוד ה-ם סתומה של "לםרבה המשרה ולשלום אין קץ", ושאר אותיות שני הפסוקים = 5460 = 3 פעמים 1820 (= סוד פעמים הוי' וכו'), וד"ל.]

חכמה: גמילות חסדים

השל"ה מקביל את גמילות חסדים לספירת החסד, כפי שנראה פשוט, אבל בהקבלה שלנו אנחנו רוצים להקביל את זה לספירת החכמה. שרש החסד הוא בחכמה, ראשית קו הימין, וכן מבואר בתורת שלום שחסיד היינו חסד שנמשכת בו הארת ה-י של החכמה (וכן גמל – שרש גמילות חסדים – עולה חכמה). בפרט כאן, שבמשנה לא נזכרים כל הדברים הנמנים כאן בסידור (כפי שהזכרנו), וכפי שמבואר בגמ' בשבת שרוב הדברים שמנויים כאן הם "מישך שייכי" בגמילות חסדים. לפי זה גמילות החסד המוזכרת כאן היא השרש של כל פרטי הגמילות חסדים – והיינו החכמה שהיא השרש של החסד. בפרט גמילות חסדים היא בעיקר הלוואה לפני שהעני ימוט, מתוך תכונה של "איזהו חכם? הרואה את הנולד".

והרמז המפורסם: גמילות חסדים = תורה (בשלשת הדברים עליהם העולם עומד "על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים"), ו"אורייתא מחכמה נפקת". וההסבר הפנימי על דרך החסידות: על מנת להשפיע את מלוא מדת החסד, באיכות ובכמות, על האדם להגמל משייכותו לדבר ההשפעה, והוא על ידי הבטול – בטול היש, ועד לבטול במציאות – פנימיות החכמה שבנפש, ורק אז הוא יכול להשפיע את החסד כדבעי, ללא כל הרגשה שהדבר שייך לו, אלא כולו שייך, לכתחילה, למקבל החסד ממנו (ואצלו היה רק בתור פקדון, כמבואר בדא"ח). ואיך מגיעים לבטול זה? על ידי תורה לשמה, "תען לשוני אמרתך", "וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר", "לאמר" מעצמם, כנודע בשם הה"מ נ"ע.

בינה: השכמת בית המדרש שחרית וערבית

את "השכמת בית המדרש שחרית וערבית" מקביל השל"ה לספירת הגבורה, כשהוא מסביר שיש בהשכמת בית המדרש שחרית וערבית כח של "גבור הכובש את יצרו", "אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש". יש בכך גם גבורה של "יתגבר כארי לעמוד בבקר" (ומזה שיש השכמת בית המדרש ערבית אפשר להבין ש'ישנים' גם בצהרים...). גם כאן, לפי דרכנו, נקביל את זה לשרש הגבורה – לספירת הבינה, בסוד "אני בינה לי גבורה". כשם שהקבלנו לחכמה את שרש עמוד הגמ"ח, כך הבינה היא שרש עמוד העבודה – "ועבד הלוי הוא". בית המקדש מקביל לבינה, וכמותו גם בית הכנסת ובית המדרש – בית מקדש מעט (ובכלל בינה נקראת "בית").

בנוסף לזה, כתוב שאם קמים על אדם אויבים "השכם והערב עליהם לבית המדרש והם נופלים לפניך חללים חללים" – זה ה"מינה דינין מתערין" של הבינה (וי"ל דזה נכלל ב"פירות" בעולם הזה של השכמת בית המדרש שחרית וערבית). פעולת ההשכמה היא בסוד השכם, הכח להעביר מהאחור לפנים (כשכם, העומדת בגוף בין הגב לבין הפנים), להפוך את החשך לאור, להמשיך גילוי אור מעלמא דאתכסיא, עולם הבינה, אמא עילאה, כיתרון האור מן החשך.

חסד: הכנסת אורחים

"הכנסת אורחים" מקבילה בפשטות לחסד, שהרי זו מדת החסד המיוחדת לאברהם אבינו. ראינו לעיל שבקידושין מוסיפה הגמרא "הכנסת אורחים" ללשון המשנה המקורית (דבר שתמהו עליו המפרשים). ולדרכנו מובן שדוקא פרט זה ראוי להוסיף ראשון, בהיותו ממלא את מקום כלל ה"גמילות חסדים" (שמקביל כעת לראשית הגילוי שבמקום המוחין חב"ד) בספירת החסד כפשוטה, ראשית הגילוי של אור האהבה לזולת בלב, ודוק היטב.

גבורה: בקור חולים

"בקור חולים" שייך לספירת הגבורה, משום שנדרשת גבורה לבקר חולים – להתגבר על הסכנות הכרוכות בהדבקות וכו' (כמו שמספרים על צדיקים) ולהיות מסוגל לקחת אחד מששים ממחלתו של החולה. בקור הוא מלשון בקורת, תכונת הגבורה, והוא כדי להשכיל איך להמשיך רפואה לחולה, בחינת "אשרי משכיל אל דל [היינו חולה] וגו'" ("משכיל אל דל" ר"ת מאד, בחינת גבורה כנודע, וס"ת ל ל ל = מאד מאד, והדילוג: "משכיל אל דל" = ז פעמים מאד!). יצחק אבינו, סוד המרכבה למדת הגבורה העליונה, עליו נאמר "בן חכם [בנך יחידך] ישמח אב", אוכל חולין על טהרת הקדש, מעלה את החולין-החולים לקדש העליון, וד"ל.

תפארת: הכנסת כלה

את "הכנסת כלה" מקביל השל"ה ליחוד תפארת ומלכות, אך בהקבלה שלנו הדגש הוא על התפארת. על הכנסת הכלה לבית נאמר "כתפארת אדם [שבפסוק זה הפשט של 'אדם' היינו אשה] לשבת בית". הפשט של הכנסת כלה היינו ההשתתפות בשמחת החתונה (כמו בלוית המת), והיינו ההתפשטות של הבינה, השמחה, עד לתפארת ז"א. בחופה עוטרת הכלה כתר לראשה, וידוע שכתר מלכות נעשה מתפארת ז"א, וד"ל.

נצח והוד: הלוית המת ועיון תפלה

עיקר ההסתמכות שלנו על השל"ה היא בהקבלה של "הלוית המת ועיון תפלה", שגם השל"ה מקביל אותן לספירות נצח והוד. השל"ה מסביר ש"הלוית המת" היינו נצח על פי יסוד עיקרי בקבלת הרמ"ק (שכמעט לא נזכר אצל האר"י) – הצנורות שבין הספירות. זה נושא כה עיקרי עד שמוקדש לו שער שלם בפרד"ס. הוא מסביר שאל ספירת הנצח מגיעים שני צנורות, מספירת החסד ומספירת התפארת (מדתו של יעקב, בו נאמר "תתן אמת ליעקב") וזה סוד "חסד של אמת" שאמור בהלוית המת – ספירה המקבלת גם ממדת החסד וגם ממדת האמת-התפארת. נוסיף לזה שהענין הפנימי של "הלוית המת" הוא התעצמות עם חיים נצחיים, וזה שייך לספירת הנצח.

טעמו של השל"ה בהקבלת "עיון תפלה" להוד הוא "ששם השבח והתהלה". עיון תפלה חיובי הוא תפלה בהתבוננות, וזה סוד "בינה עד הוד אתפשטת" (גם בפשטות כאן, אחרי שמשכימים לבית המדרש שחרית וערבית מתפללים שם בעיון תפלה). להוד שייכת עבודת התפלה בדבור ("איהי בהוד"). זה שיש גם עיון תפלה שלילי זה "הודי נהפך עלי למשחית".

יסוד ומלכות: הבאת שלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו

"הבאת שלום בין אדם לחברו" היינו ספירת היסוד, שהצדיק יסוד עולם הוא המשים שלום (סוד ברכת "שים שלום") ובספירת היסוד נאמר "תמורת שלום מלחמה", ו"בין איש לאשתו" היינו ספירת המלכות ("אשתו").

אופן נוסף: "הבאת שלום וכו'" – יסוד ועטרה, "ותלמוד תורה כנגד כולם" – מלכות

אצל השל"ה "תלמוד תורה כנגד כולם" מכוון כנגד ספירת המלכות, אבל בפשטות זה לא שייך לעצם המבנה הזה. אבל, אפשר גם להסביר ש"הבאת שלום" כולה שייכת ליסוד, כאשר "בין איש לאשתו" היינו עטרת היסוד, ואז במלכות נשאר "תלמוד תורה כנגד כולם", הכלי המקבל מכל הספירות העליונות (וששרשה האמיתי ברדל"א, פנימיות עתיק). זה נכון ומתאים בפרט לפי מה שבמשנה מופיעים רק "כבוד אב ואם וגמילות חסדים והבאת שלום בין אדם לחברו" – הכתר והחכמה והיסוד, בסוד "יסוד אבא ארוך [כאשר מקור האריכות הוא בכתר, באריך] ומסתיים ביסוד ז"א" (ה"טוב לשמים וטוב לבריות", כפי שביאר הצמח צדק) – ואזי מתאים ש"ותלמוד תורה כנגד כולם" היא המלכות-המקבל של המשכה זו.

ולסיכום:

		כתר כבוד אב ואם
חכמה גמילות חסדים			בינה השכמת בית המדרש
חסד הכנסת אורחים			גבורה בקור חולים
		תפארת הכנסת כלה
נצח הלוית המת			הוד עיון תפלה
		יסוד הבאת שלום בין אדם לחברו...
	מלכות ...ובין איש לאשתו

[השלמות (ז' תמוז, כפר חב"ד):]

ח. רמזי כבוד אב ואם

שני רמזים ש"כבד את וגו'" מדבר בכבוד ה'

יש שני רמזים ברורים ב"כבד את אביך ואת אמך" זה כבוד ה': הראשון הוא ש"למען יארכון" רומז לאריך, השותף השלישי (כפי שהזכרנו). רמז נוסף (שלא אמרנו), הוא ש"כבד" זו המלה היחידה בעשרת הדברות (ומה עוד שהיא פותחת דבור בעשרת הדברות) שעולה הוי' ב"ה (חוץ מהופעות שם הוי' בעצמו כמובן). זה רמז ברור שמדובר כאן על ה', ומתוך ה"כבד" בגימטריא הוי' באים "את אביך ואת אמך" (ב"כבד", תבה אחת, יש ג אותיות, ב"את אביך ואת אמך", ארבע תבות, יש יב אותיות, נמצא שגם היחס בין התבות וגם היחס בין האותיות הוא 1:4, סוד "ואד יעלה מן הארץ" כנודע, שנאמר לפני יצירת אדם הראשון, ודוק. והוא היחס בין "הוי' אחד" לבין ארבעת בני המשפחה המכוונים כנגד ארבע אותיות השם המיוחד – אב אם בן בת, ודוק; הוי' אב אם בן בת ועוד י פעמים אב ה פעמים אם ו פעמים בן ה פעמים בת = 3081 = המשולש של 78, העולה הוי' הוי' הוי', שם בן יב של ברכת כהנים – "יברכך הוי' וישמרך. יאר הוי' פניו אליך ויחנך. ישא הוי' פניו אליך וישם לך שלום" – שהיא ברכת המשפחה בישראל, "'יברכך' בבנים 'וישמרך' בבנות").

כבד במספר קדמי = 88 = אב אם אב אם (סוד "יהיה הוי' אחד ושמו אחד" כנ"ל) = 26 (כבד) ועוד 62 (יה אהיה הוי', ג השמות הקדושים העצמיים, המורכבים רק מאותיות אהוי כנודע, 62 היינו 26 בהיפוך ספרות; 88 = כביכול המתחלק ל-כב יכול, ביחס של 1:3, כמבואר במ"א, ודוק).

ריבויי "את... ואת..." וסוד הדעת בכבוד אח גדול (הוי'-אב-אם-אח גדול – כחב"ד)

חז"ל מרבים מ"את... ואת" את אשת אביך ואת בעל אמך (בעוד האב והאם בחיים). לפי הרמב"ם שניהם מדאורייתא, ומסבירים את הטעם שבהיות שזה רק בחיי האב והאם, ממילא זה נכלל בכבודם, לכבד את בן זוגם (דהרי אשתו כגופו). ביחס לכבוד אח גדול, שנלמד מה-ו של "ואת אמך", הרמב"ם כותב שזה מדברי סופרים. הכסף משנה כותב שם שטעם הרמב"ם הוא שדרוש מ-ו פחות חזק מדרוש מ"את". גם במנחת חינוך הוא רומז, אבל לא כותב ממש (והתורה תמימה כותב ממש), שצריך לומר כך משום שה"את" זה רק בחיי האב ואם, וממילא זה חלק מכבודם, ואילו אח גדול זה לא חלק מכבודם. המנחת חינוך אומר שדברי סופרים זה יכול להיות גם דבר שנלמד מן התורה במדות שהתורה נדרשת (כמו בקדושין).

בכל אופן, יש דגש על ה-ו – האח הגדול הוא "ברא בוכרא", יש משהו מיוחד במצוה זו שהיא מצוה של דעת, של חיבור יה ו-וה, והדעת נקראת "ברא בוכרא". גם בתחביר של הפסוק זה הדעת המחברת בין האבא והאמא, ו החיבור (הרבה פעמים כשיש ו החיבור הגמרא שואלת אם דוקא שניהם יחד, או כל אחד בפני עצמו, וכאן זה פשיטא שכל אחד בפני עצמו ובכל זאת יש ו החיבור לרבות את האח הגדול, את הדעת, ה"מפתחא כליל שית"). בדרוש של החתונה כתוב שלכבד אח גדול זה כמו לכבד את המחשבה הראשונה בבקר, ממנה נמשכות כל המחשבות במשך היום – זו נתינת הדעת הראשונה, במה האדם שם את דעתו. זה גם מתאים לרמב"ם שאבא ואמא, חכמה ובינה, ששניהם שכל – כבודם מדאורייתא (ואפילו הריבויים של "את" "את" הם מדאורייתא), אבל ה-ו זה דברי סופרים, לתת את הדעת למשהו זה תורה שבעל פה (אפשר לחשוב שזה חכמה ובינה, "מוסר אביך" ו"תורת אמך", אבל הדרשות והדיוקים בתורה זה לשים את הדעת, את העיון, בכל הדקויות שיש בתורה – זה גם בחינת אח גדול). אבל עוד לפני ה"את אביך ואת אמך" עם הדרשות כתוב "כבד" שעולה הוי' כנ"ל. זה גם הדבור היחיד שמתחיל ב-כ, וכתוב בזהר ש"אין כ אלא לכתר" – זה גם על דרך "למען יארכון ימיך" שזה כתר, השותף השלישי שהוא השותף העיקרי.

רמזי "כבד את אביך ואת אמך"

"כבד את אביך ואת אמך" = 928 = חמשה עשר (מדרגת י-ה) באב (אבא; אצל הרבי, יום כבוד אביו העיקרי הוא כ אב, היארצייט של אביו, הרומז לכבוד אב) = דעת קדשים וכו' (יש פרצוף שלם של המספר הזה). המשנה[12] אומרת שמצות האב על הבן אחד אנשים ואחד נשים חייבים – גם אשה חייבת בכבוד אב ואם. הגמרא שואלת מ"איש אמו ואביו תיראו" שמשמע שזה רק איש, והגמרא עונה ש"תיראו" זה לשון רבים – שניהם, האיש והאשה, במשמע. רמז מופלא, ש-"תיראו" = איש אשה. יש "איש" ויש "תיראו" (ובאמצע יש "אביו ואמו"). "כבד את אביך ואת אמך" ו"איש אמו ואביו תיראו" זה החסד וגבורה של מצוה זו, כפי שהסברנו.

"איש אמו ואביו תיראו" = 1000 (סוד אלף אורות שניתנו למשה רבינו במתן תורה, סוד תלמיד ותיק, סוד ישראל בעל שם טוב). אמו ואביו (פעם יחידה בתורה שהאם קודמת לאב) = עב (הבטוי "אביו ואמו" או "אמו ואביו" רומז לשם עב, שם החכמה [עב ע"ה = חכמה], אבא עילאה, כאשר אמא עילאה כלולה בו. עב = חסד, בעשרת הדברות הדבר של "כבד את אביך ואת אמך" היא כנגד ספירת החסד, האהבה, כמבואר במ"א).

לפי זה, איש תיראו = 928 (= איש אשה איש) = "כבד את אביך ואת אמך"! על הפסוק בפרשת קדשים "כי איש איש אשר יקלל את אביו ואת אמו וגו'" דרשו חז"ל "'איש איש' לרבות אשה", זאת אומרת שיש כאן איש איש אשה = "כבד את אביך ואת אמך" = "איש... תיראו"! זה רמז יפה של קשר בין מצות כבוד למצות מורא. 928 = טז פעמים חן = טז פעמים כבוד הוי' (הכל זה כבוד הוי', העולה חן, ולזה יש לכוון גם בכל רמזי ה-חן שיחזרו לקמן) = כבוד פעמים כט. ר"ת של "כבד את אביך ואת אמך" זה כט (חצי חן), וממילא השאר זה לא פעמים כט.

בזכות "כבד את אביך ואת אמך" זוכים ל"צלם הוי'"

נעשה הכאת אותיות בכל מלה ב"כבד [160 = אדם בהכאת אותיות = צלם] את [400] אביך [400] ואת [2400] אמך [80 = את אביך דלעיל]" = 4160 = הוי' (כבד) פעמים 160 (כבד בהכאת אותיות). אמרנו שהמלה העיקרית שעולה 160 היא צלם, אז הכל עולה צלם פעמים הוי' = יג השמות הפנימיים של כל הספירות (אמונה תענוג רצון בטול שמחה יחוד אהבה יראה רחמים בטחון תמימות אמת שפלות). בזכות מצוה זו מאיר כל ה"צלם הוי'".

האריז"ל אומר, ומבואר גם בחסידות, שבתוך כל "אלהים" של מעשה בראשית יש "הוי'" בפנים, והעיקר זה "צלם הוי'" בתוך "צלם אלהים". יש לב שמות אלקים, ובתוכם לב שמות הוי' העולה ארץ ישראל (כבוד פעמים הוי') – שמות אלקים מאירים בחו"ל ושמות הוי' בארץ ישראל. בחשבון זה רק "ואת אמך" = 3200 = ק פעמים כבוד. רק "כבד את אביך" = 960. 960/3200 זה 0.3, ג"ר ביחס לז"ת (בסוד "חכמה מוחא", אבא כללות ג"ר, ו"בינה ליבא", אמא כללות ז"ת, וד"ל).

סודות מילויי "כבד את אביך ואת אמך"

"כבד את אביך" במילוי כף בית דלת אלף תו אלף בית יוד כף = 2106 = אנכי פעמים הוי' (שתי המלים הראשונות של עשרת הדברות). חשוב לנו לקשר בין "כבד", הדבור החמישי, לבין הדבור הראשון. ממוצע כל מלה הוא שבת (לפעמים יש שתי בחינות שבת, אבל כמו שלמדנו לאחרונה[13] יש גם שלש בחינות שבת, כנגד ג"פ "היום" שנאמר בשבת, שבת-שבת-שבת). שבת היא הדבור הסמוך לכבוד הורים מלפניו. אז יש כאן גם רמז שקושר את "כבד את אביך ואת אמך" ל"אנכי הוי'" וגם ל"זכור את יום השבת".

יש דבר פשוט שלא אמרנו: בעל הטורים אומר "סמך כבוד אב ואם לשבת לומר לך כשם שחייב לכבד את השבת כך חייב לכבד אבא ואמא"[14] (תלי תני בלא תני, שבת היא כמו האח הגדול שיש לכבדו מדברי סופרים). יש לציין ששבת כתוב ג"פ בדבור של שבת – "זכור את יום השבת לקדשו... ביום השביעי שבת... על כן ברך ה' את יום השבת...". בדברות השניות דוקא בשני אלה כתוב "כאשר צוך הוי' אלהיך" (ומזה לומדים ששניהם נצטוו במרה).

"ואת" במילוי וו אלף תו = 23 ברבוע = תענוג. עיקר גילוי התענוג זה באמא, גילוי עתיקא באמא. "אמך" במילוי אלף מם כף = ג"פ (ממוצע כל אות) מהיטבאל (שרש האם, תיקון הנוקבא) = ארץ. כתוב שהבינה היא ארץ העליונה, בה יש את גילוי התענוג. יחד "ואת אמך" במילוי = 820 = משולש 40 = ואהבת לרעך כמוך (בגליון "תורת חיים" הראשון נכתבו על זה הרבה רמזים). אמרנו ש"ואת אמך" הוא הקדמה לדברות האחרונים שהם "טובת האדם" – דוקא בכך עיקר התענוג. סך הכל "כבד את אביך ואת אמך" במילוי = 2926 = משולש 76. זה מעלה משולש 40 (820) בעוד 36 (לאה) מספרים. בסוף הכל כלול בנוקבא – 76 זה ד"פ חוה, חוה "פנים ואחור" (ח חו חוה חוה וה ה), אז הכל זה חוה פעמים "הוי' אלהינו הוי'".

הפלא שרק "כבד את" (5 האותיות הראשונות, כנ"ל) במילוי = 1463 = מזל פעמים חוה = "אביך ואת אמך" (10 אותיות, כנ"ל) במילוי! סה"כ זה חוה-חוה פעמים מזל, שזה המשולש של ד"פ חוה.

יה מלים ב"כבד את את אביך וגו'" ביתרו

יש ב"כבד את אביך ואת אמך" ה מלים ו-יה אותיות. רמז מובהק לכך שמדובר כאן ב-יה, אבא ואמא. "כבד את" זה ה אותיות ו"אביך ואת אמך" זה י אותיות – החצי לפני השלם. בכל הדבור כולו – "כבד את אביך ואת אמך למען יארכון ימיך על האדמה אשר הוי' אלהיך נתן לך" יש יה מלים. יש כאן אם כן תופעה מובהקת שהחלק רומז על הכל, שמספר אותיות הפתיחה – שזה עצם המצוה, לפני ה"מתן שכרו בצדו" – הוא מספר המלים של הכל. השכר זה עוד עשר מלים, אותה חלוקה כמו חלוקת 15 האותיות בהתחלה, כאשר סוד החצי כאן זה המצוה וה"שכר מצוה" זה השלם.

ורמז נוסף עם חלוקה ל-10 ו-5: "כבד אביך אמך" (בלי הריבויים) = 120 = משולש 15 (ו-15 הוא משולש 5 כנ"ל) = 5 בעצרת. "למען יארכון ימיך" עד 120 (מאה ועשרים = אהיה פעמים כבוד). רק הר"ת = כב (= שתי האותיות הראשונות של כבד). יש כאן עוד חלוקה ל-10 (כבד אביך אמך) ו-5 (את ואת) – הריבויים היינו החצי והשלם היינו המלים העיקריות.

כב מלים ב"כבד את אביך וגו'" בואתחנן

בלוחות השניים יש עוד 7 מלים – "כאשר צוך הוי' אלהיך" ו"ולמען ייטב לך" – אז סה"כ יש 22 מלים. "כאשר צוך הוי' אלהיך" מצטרף למצוה ו"ולמען ייטב לך" מצטרף לשכר, אז במקום חלוקת 5-10 יש חלוקת 9-13. זה ממש סוד כב אותיות המתחלקות ל-ט ו-יג. הרמ"ק מסביר ש-כב האותיות הן כנגד ט היכלין דאריך ו-יג תקוני דיקנא דאריך, ט למעלה מ-יג, והאריז"ל מסביר שהן כנגד יג תקוני דיקנא דאריך ו-ט תקוני דיקנא דז"א, יג למעלה מ-ט, ולכן בתשליך מקדימים לומר את יג מדות הרחמים לפני ט מדות הרחמים. אצל האריז"ל כל האותיות הן בסוד שערות הדיקנא קדישא. זה דוגמה פשוטה שאנחנו מסבירים שאלו ואלו דא"ח ועולה בקנה אחד.

גם ר"א אבולעפיא מחלק את ה-כב, פשוט לפי המספר, ל-ט יחידות ו-יג עשרות ומאות (כאשר י – עשר – נחשבת לעשרה ולא ליחידה). ה-י זה גבולי, לפעמים זה ביחידות, ואז זה הרמז של יחד – י יחידות ו-ח עשרות ו-ד מאות (י כלולה ביחידות ו-ק כלולה במאות). יש גם רמז של טובה – ט יחידות, ו-ובה זה יג (שמתחלק עוה"פ ל-ט עשרות ו-ד מאות; עיקר חלוקת טובה נאמרה ביחס לסוד התגין: ט אותיות מלאכת סופר ללא תגין, ו אותיות בדק חיה עם תג אחד, בה אותיות שעטנז גץ עם ג תגין, ודוק).

בכל אופן, בדברות השניות זה חלוקה של ט, שהשרש הוא ט היכלין דאריך, ט ספירות (שבכתבי האריז"ל זה ט קבוצות של ג אותיות איק בכר, האלף-בית שכנגד אריך, איק זה כתר שבכתר ו-בכר זה חכמה שבכתר וכו' רק עד יסוד שבכתר, טצץ). בכל אופן, בדברות השניות בכבוד אב ואם יש רמז ברור ל-כב האותיות ("כבד" מתחיל כב), אז צריך לומר שהפעם הראשונה יותר קשור לספירות – שלם וחצי של עשר ספירות, שזה י-ה של אבא ואמא. ביחד זה לז מלים – מספר חשוב בקבלה (הבל, יחידה וכו').

חלוקה ל-15 ו-22 גם בפסוקי המנורה בפרשת תצוה

עוד דוגמה בתורה לדבר מרכזי שמתחלק לשני פסוקים של 15 ו-22 (במתמטיקה זה קשור לסוד העיגול, שהיחס בין המקיף לבין הפנימי הוא בערך 22/7, ולפי זה המקיף מוסיף על הקוטר-הפלג 15[15]) יש בפרשת תצוה, הפותחת בשני פסוקים של המנורה (ואח"כ עוברת לנושא אחר): "ואתה תצוה את בני ישראל [5 מלים עד ל'נקודותים', ובחסידות זה בטוי מאד משמעותי] ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלת נר תמיד [10 מלים, גם כאן חלוקה ל-5 ו-10, לא לפי האתנחתא אלא לפי הענין]. באהל מועד מחוץ לפרכת אשר על העדת יערך אתו אהרן ובניו מערב עד בקר לפני הוי' חקת עולם לדרתם מאת בני ישראל [22 מלים]". גם כאן יש לומר שזה ספירות ואותיות-כלים – בפסוק הראשון זה "נר תמיד" ובשני כבר מדוד "מערב עד בקר", וכן בראשון זה משה (עצמות משה, "ואתה") ובשני זה כבר אהרן ובניו.

גפן אותיות – מספר ברית – בשני פסוקי "כבד את אביך וגו'"

סה"כ יש בדבר החמישי (בפרשת יתרו) 53 אותיות (גן אותיות, בפרשת ואתחנן יש בדבר החמישי של כבוד אב ואם פ אותיות. כאשר מכניסים את ה-פ בתוך ה-גן נוצר גפן, "גפן ממצרים תסיע" בזכות הקשר בין אבות לבנים, ובסוד "ענבי הגפן בענבי הגפן". גפן הוא מספר 'ברית' וממילא ניתן לצייר את גפן האותיות של שני פסוקי "כבד את אביך ואת אמך" בצורת ברית:

כ ב ד א ת א ב י ך ו א

ת א מ ך ל מ ע ן י א

ר כ ו ן י מ י ך ע

ל ה א ד מ ה א ש

ר י ה ו ה א ל

ה י ך נ ת ן

ל ך כ ב ד

א ת א ב

י ך ו

א ת

א

מ

ך

כ א

ש ר צ

ו ך י ה

ו ה א ל ה

י ך ל מ ע ן

י א ר י כ ן י

מ י ך ו ל מ ע ן

י י ט ב ל ך ע ל ה

א ד מ ה א ש ר י ה ו

ה א ל ה י ך נ ת ן ל ך

נשים לב ש"אמך" באמצע. המקיף הרחוק = 3514 = 7 פעמים 502 (שנות האבות, שכינה ביניהם וכו'), ודוק.

צורת ברית ל"כבד את אביך ואת אמך" ו"איש אמו ואביו תיראו"

גם לשתי המצות (עשה) העיקריות – "כבד את אביך ואת אמך" "איש אמו ואביו תיראו" יש צורת 'ברית':

כ ב ד א ת

א ב י ך

ו א ת

א מ

ך

א

י

ש א

מ ו ו

א ב י ו

ת י ר א ו

השורה העליונה היא שתי התבות הפותחות "כבד את" והשורה האחרונה היא התבה האחרונה "תיראו" (= איש אשה כנ"ל). ביחד, כבד את תיראו = 1044 = חי פעמים חן = ה בנות צלפחד מחלה נעה חגלה מלכה תרצה (שכבדו את אביהן ביותר, כדלקמן בשיעורים), והשאר = 884 = בן פעמים טוב (ההפרש בין 1044 ל-884 = 160 = כבד בהכאה כנ"ל).

התוספת בדברות השניות

בדברות השניות יש פעמיים "כאשר צוך הוי' אלהיך". "כאשר צוך" = 637 = יראת הוי' (= הוי' תורה, "אורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד" ממש) = ז"פ 91 (ממוצע כל אות), משולש 13 (7 פעמים 13). "כאשר צוך הוי' אלהיך" = 729 = 27 ברבוע (9 בחזקת 3, 3 בחזקת 6) = לא תרצח = ט"פ אנכי (3 בחזקת 4; ב"אנכי" יש 4 אותיות, והוא עולה 3 בחזקת 4, ב"לא תרצח" יש 6 אותיות, והוא עולה 3 בחזקת 6! ה-3 רומז להיות התורה בעצם "אוריין תליתאי", וד"ל). בדברות האחרונות מופיע ג"פ מספר זה (27 ברבוע) בשלש דברות רצופות – "כאשר צוך הוי' אלהיך" בשבת, "כאשר צוך הוי' אלהיך" בכבוד אב ואם, "לא תרצח". זה (729) 3 בחזקת 6, וחוזר ג"פ אז זה (2187) 3 בחזקת 7.

"ולמען ייטב לך" = זרע. "למען יארכון ימיך" זה חיי, ובדברות השניות מוסיפים "ולמען ייטב לך", שבפרט זה בני, בחינת זרע. זה שייך לדור שנכנסו לארץ, שעיקר בשורת הבנים קשורה לכניסה לארץ ולבנין בית המקדש. לכן דוקא כשעומדים להכנס לארץ באה התוספת של "ולמען ייטב לך" העולה זרע, עם חידוש ה-ט הרומזת להריון. "ולמען ייטב" = ברכה = זכר ("ולמען" = דוד ברבוע כללי, כל הבטוי ב"אחוריים": ולמען ולמען ייטב ולמען ייטב לך = 700 = 50, אב ואם, פעמים דוד).

הדברות השניות מוסיפות על הראשונות (בכבוד אב ואם) 1010 – "כאשר צוך הוי' אלהיך" "ולמען ייטב לך" והתוספת של ה-י במקום ה-ו (תוספת של ד במספר). י"פ 101, מאין וכו'. כל הדבור בפעם הראשונה עולה 2783, ובפעם השניה עולה 3793. יחד = 6576 = ד"פ 1644 (= "ואהבת את הוי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך"). רמז שכבוד אב ואם (שזה אהבת אב ואם), באופן של כפלים לתושיה, עולה ד"פ מצות אהבת ה' (יחס של "ואד יעלה מן הארץ" כנודע).

עיקרי הדברות בלוח הימני

בלוח הימני, ב-ה הדברות שהם "כבוד הבורא", עיקרי הדברות הם: "אנכי הוי' אלהיך" (= "גל עיני"; "אנכי הוי' אלהיך" היינו עיקר האמונה במציאות ה', מצות "האמנת אלקות", אחר כך – "אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" – זה השגחה), "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני", "לא תשא את שם הוי' אלהיך לשוא", "זכור את יום השבת לקדשו", "כבד את אביך ואת אמך" = 5536 = לב (כבוד) פעמים קעג ("אנכי הוי' אלהיך"), היינו שזה "אנכי הוי' אלהיך" ועוד אל פעמים "אנכי הוי' אלהיך"! חלוקת לב ל-א ועוד לא זה כמו ב"כבד את אביך ואת אמך" בחלוקת ר"ת ושאר האותיות כנ"ל. בכל הנ"ל יש 91 אותיות – משולש 13.

חוץ מ-91 (אמן) אותיות הנ"ל יש עוד 529 – 23 ברבוע, תענוג – אותיות בעשרת הדברות (כתר = אמן תענוג). ההפרש בין תענוג ל-אמן = 438 = 6 פעמים חכמה = בית הוי' = רחל לאה בלהה זלפה (ארבע נשות יעקב), שביחד עם יעקב (אמן אמן) = כתר, כנודע (כבד ברבוע פרטי = 420 = יעקב רחל). בלי "כבד את אביך ואת אמך" הכל עולה 4608 = הרבוע הכפול של 48 (יובל, מח).

אפשר לצייר את משולש האותיות בשני הכיוונים, מ-1 ל-13 או מ-13 ל-1:

א

נ כ

י י ה

ו ה א ל

ה י ך ל א

י ה י ה ל ך

א ל ה י ם א ח

ר י ם ע ל פ נ י

ל א ת ש א א ת ש ם

י ה ו ה א ל ה י ך ל

ש ו א ז כ ו ר א ת י ו

ם ה ש ב ת ל ק ד ש ו כ ב

ד א ת א ב י ך ו א ת א מ ך

א נ כ י י ה ו ה א ל ה י ך

ל א י ה י ה ל ך א ל ה י

ם א ח ר י ם ע ל פ נ י

ל א ת ש א א ת ש ם י

ה ו ה א ל ה י ך ל

ש ו א ז כ ו ר א

ת י ו ם ה ש ב

ת ל ק ד ש ו

כ ב ד א ת

א ב י ך

ו א ת

א מ

ך

בצורה הראשונה, שני הדברות הראשונים (שמפי הגבורה שמענו, ושכתובים בתורה בפרשה אחת) משלימים את המשולש של 8 (36 אותיות, 13 של "אנכי הוי' אלהיך" ועוד 23 של "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני"), נמצא ש-13 השורות מתחלקות ל-8 ו-5, חתך זהב של 13. בצורה השניה רואים עוד יותר את התאמת החלוקה של אותיות הדברות לפי הצורה: ב"אנכי הוי' אלהיך" יש 13 אותיות, וממילא הוא תופס בדיוק את השורה העליונה של המשולש של 13. הדבר השני, "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני" תופס בדיוק את שתי השורות הבאות. שני הדברות הבאים, "לא תשא וגו'" ו"זכור וגו'", שבהם 40 אותיות, תופסים בדיוק את 5 השורות הבאות. והדבר האחרון "כבד את אביך ואת אמך", שבו 15 אותיות (המשולש של 5) תופס את שאר 5 השורות עד הסוף!

הוספת הדברות שבלוח שמאל לעיקרי הדברות שבלוח ימין

לפי ההגיון הזה צריך להוסיף ל-5536 הנ"ל את כל לוח שמאל, שעולה 8154, וביחד = 13690 = י"פ 1369 (ממוצע כל דבור) = י"פ 37 ברבוע, מספר האותיות בפרשת "בחדש השלישי", פרשת ההקדמה לעשרת הדברות, כמנין "ורוח אלהים מרחפת על פני המים" ("אין מים אלא תורה", וזו הפרשה ש'מרחפת' על מתן תורה). בלי הכולל, 13689 = 117 ברבוע. לא יתכן י"פ ברבוע שבעצמו רבוע, אבל י"פ פחות אחד זה יתכן (אבל מאד נדיר). 117 – ט פעמים יג – זה ההפרש בין רמח ל-שסה, מספר פסוקי שיר השירים. הרבוע שלו זה אחד הסודות המופלאים של מעשה בראשית, שמחד כתוב בירושלמי ש"אין רבוע מששת ימי בראשית", אבל כל יום חמישי של מעשה בראשית עולה בגימטריא 117 ברבוע! 13690 (שמייצג לנו עשרת הדברות כרגע) בא תחת הכותרת "וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר" = 1332 = לו פעמים לז. בצירוף לי"פ לז ברבוע (שע פעמים לז) = 406 פעמים לז = 15022 = ז"פ לז פעמים חן (כבוד הוי').

כבוד ה', כבוד שבת וכבוד הורים

כפי שהוזכר לעיל, בעל הטורים ציין את סמיכות כבוד הורים לכבוד שבת. פשט פשוט בזה – מסביב ליום השבת קדש יש הרבה הזדמנות לקיים כבוד הורים. ורמז: שבת כבוד אב ואם = כח ברבוע = "פעלת צדיק [לחיים]". אבל בפשטות הכבוד הראשון הוא "אנכי הוי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" – לכבד אותי ולא אף אחד זולתי ("לא יהיה לך אלהים אחרים על פני"). אז יש שלשה עניני כבוד – כבוד ה' (דבור ראשון) כבוד שבת (דבור רביעי) כבוד הורים (דבור חמישי – סה"כ המקומות של הכבוד לפי סדר עשרת הדברות, 1 4 5, עולים 10, אם כי גם השני והשלישי – העולים 5, חצי 10 – זה המשך של כבוד ה'). המספרים שכנגדם – 173 ("אנכי הוי' אלהיך"), 1837 ("זכור את יום השבת לקדשו"), 928 ("כבד את אביך ואת אמך") = 2938 = 13 פעמים 226 (מספר המלים בפרשית הדבור הראשון והשני).

כתוב שהיחס בין שבת לכבוד אב ואם זה המשכת אור מקיף והמשכה בפנימיות. זה הסבר פנימי לבעל הטורים הנ"ל. יכול גם להיות הסבר למה לא כתוב כבוד במפורש בשבת, כי זה עדיין בגדר מקיף. המשכת הכבוד, "כבוד הבורא", בפנימיות זה במצות כבוד אב ואם. זה קשור לכך שכבוד אב ואם כפשוטו כנגד יה, ו"יארכון" בחינת כתר – כח"ב דאצילות – ותלמוד תורה (כנגד כולם) זה כח"ב דבריאה, וממשיכים את כבוד אב ואם על ידי מצות ת"ת – זה הקשר.

כל זה הקדמה לענין של "בן חכם ישמח אב": עיקר השמחה שהבן גורם לאביו – כשהוא מחדש חידושי תורה (בשלחן שבת, אם רוצים לקשר את כל הדברים הללו – המשכה ממקיף של שבת לכבוד אבא ואמא בפנימי והמשכת זה לבריאה ע"י ת"ת).

"בן חכם ישמח אב"

זה פסוק יפהפה שרצינו לדבר עליו ולא הספקנו: "בן חכם [= כבד אביך אמך = משולש 15 = אליהו הנביא, עליו כתוב 'והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם', והוא מבשר ה-משיח אותיות] ישמח אב [= נשיא (משמות המשיח) = יט ברבוע]" = טבעת = 13 פעמים 37 = 16 בהשראה (מצירוף משולש ורבוע, משולש 15 ועוד רבוע 19, וכן תבת טבעת מתחלקת ל-טבע, 9 ברבוע, ו-ת, 20 ברבוע). "בן יכבד [= אביך אמך] אב" = מהיטבאל. ההמשך הוא "ועבד אדֹניו" (קודם היה לנו עבד במשולש – "כבד את אביך ואת אמך" במילוי).

שכר ועונש בעשרת הדברות

יש עוד תופעה במיקומים שעולים 10 – 2, 3, 5 – שרק בדברות האלה יש שכר וענש. המפרשים מציינים את זה. בדבור השני "כי אנכי הוי' אלהיך [חוזר, וכעת זה כבר בתוספת] אל קנא נקם עון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים לשנאי [עונש] ועשה חסד לאלפים לאהבי ולשמרי מצותי [שכר טוב, פי 500, 'פרו ורבו']", בשלישי "כי לא ינקה הוי' את אשר ישא את שמו לשוא" (זה רק עונש, בלי מדה טובה, לכן כתוב שבדבור הזה כל העולם הזדעזע, כי אין איזון לענש), ובחמישי יש רק שכר "למען יארכון ימיך וגו'" (ורש"י מביא את המכילתא, שזה הפשט, שמשמע שהקיצור והאריכות בעוה"ז דוקא, "שדברי תורה נוטריקון הם נדרשים מכלל הן לאו ומכלל לאו הן". במפורש יש רק שכר – איזון לדבור השלישי שבו רק ענש). בדבור השני לא כתוב איזה חסד ה' יעשה לשומרי המצוות, אבל "למען יארכון" זה משהו מסוים. הדבור השני לא נקרא מתן שכרו בצדו בחז"ל, משא"כ ב"למען יארכון ימיך" – זה עיקר מדת הטוב של ה', מתן שכר. ב-יג עיקרי הרמב"ם שכר ועונש זה העיקר ה-יא, לפני משיח (ה-12) ותחית המתים (ה-13). בעשרת הדברות מציאות השכר וענש מתחילה מהשני, מחריף בשלישי ומתמתק בחמישי. זה גם משהו חשוב מאד בעשרת הדברות. הדבור הזה של כבוד הורים הוא המתקת הכל.

בפיוט "אקדמות" יש גם הבטוי – שלקוח מחז"ל, אבל כתוב שם בעצמה רבה – שכמה שיטיילו עם הקב"ה לעתיד לבוא עדיין תהיה אימה. זה הרושם של רש"י כאן, שעם כל אריכות הימים וכו' 'מאזן' שאם כן כן ואם לא לא. על "וידבר אלהים" רש"י אמר "אין אלהים אלא דיין, וכן הוא אומר אלהים לא תקלל [קשור לאסור קללת הורים] ותרגומו דיינא... דיין להפרע" (לא לחשוב שזה רק רשות לעשות ולקבל שכר, אלא יש עונש אם לא עושים).

האחדות בשרש במצות כבוד אב ואם

"כבד את אביך ואת אמך למען" = 1118 = "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד". רמז יפהפה כמה מצוה זו מרכזית. בפעם השניה "שמע ישראל" מופיע בהמשך לעשרת הדברות, אם כי שם יש הפסק לפני ה"למען" ב"כאשר צוך הוי' אלהיך".

עוד רמז פשוט: כבוד אב ואם (כמו בלשון המשנה) = 82, בחלוקה ל-לב נתיבות חכמה ו-נ שערי בינה (כנ"ל). לפי זה, אב ואם יחד זה בחינת אמא, וכבוד הוא בחינת אבא (המכונה כבוד נאצל בקבלה כנודע). אחד בהכאה עולה לב ו-אהבה בהכאה עולה נ, אחד בחכמה ו-אהבה בבינה. הכל יחד עולה ב"פ אם. הכאת אב אם = 81 = אנכי.

רש"י כותב שתבת "אנכי" בתחילת עשרת הדברות באה ללמד שאל תחשבו שאני שנים, כי על הים נדמיתי כבחור מלחמה ובהר סיני כזקן מלא רחמים. לעניננו, "אנכי" זה לא לחשוב שזה שנים, אב ואם, אלא זה אחדות פשוטה בשרש. כבד אב אם = 70 (נפש) = 26 (הוי') ועוד 44 (אב אם = ילד, כידוע) = אדם וחוה.

תרגום יונתן ל"כבד את אביך" – כבודו העצמי של האב

תרגום אונקלוס למלה "כבד" הוא "יקר" (ו'נזהר' מזה ש"יארכון" זה פועל יוצא – כותב "יורכון"), אבל בתרגום יונתן יש שלש מלות פתיחה "עמי בית ישראל" = 37 פעמים 29 (זה מתחלק במספר הגדול שקבלנו קודם, 15022 – רמז ל-15 תבות של "כבד וגו'" בדברות הראשונים ו-22 תבות של "כבד וגו'" בדברות השניים – שהוא 14 פעמים "עמי בית ישראל"). בחלק מהדברות פותח "עמי בני ישראל". כאן הוא פותח "הוו זהירין" – מצוה זה "זהיר טפי". באונקלוס זה "יקר" – פועל, "כבד" – אבל התרגום יונתן עושה את זה שם, "הוו זהירין ביקרא דאבוהי ויקרא דאימיה". זה קצת דומה ללשון במשנה בקדושין "מצות הבן על האב" ו"מצות האב על הבן" (שבהתחלה, בסוגית הגמרא שם, לא מובן מה זה מה), יש כבוד של האבא (כמו "מצות האב"), וזה מוטל על הבן. רק "כבד את אביך" זה שהבן צריך לכבד את אביו, ו"יקרא דאבוהי" זה שיש כבוד עצמי לאבא, ובעיקר צריך להזהר לא לפגוע בו.

הווארט הכי עיקרי שלנו על כבוד אב ואם הוא שהבן נותן כובד לאבא והאבא נותן קושי לבן (כובד וקושי של "אבן ישראל"[16]). "מצות הבן על האב" זה מה שהאב נותן לבן, קושי (החל מברית מילה, שנותן לו קושי). היום אומרים שזה לתת לבן בטחון עצמי – החל מברית מילה, ועד להשיטו בנהר וללמד אותנו אומנות. איך אני יודע שלאבא יש כבוד? כי יכול למחול עליו.

כבוד אב ואם וסגולת ברכת כהנים

הצמח צדק הביא ששם הוי' הוא אב-אם-בן-בת. תעלה לנו כאן עוד סגולה של כבוד אב ואם, שפועל כמו ברכת כהנים – "עד מהרה ירוץ דברו" וכו' (וכן את "אלו דברים שאדם אוכל פרותיהם... כבוד אב ואם" אומרים אחרי ברכת כהנים אחרי ברכת התורה. כתוב במפרשים שבחרו ברכת כהנים כי יש בזה שלשה פסוקים, כמו בעליה לתורה, אבל באמת קוראים שם ששה פסוקים עם שני הפסוקים שלפני הברכה ופסוק אחד אחריה). כתוב שעיקר ברכת כהנים הוא ללידת וגידול ילדים, וזה גם עיקר סגולת בית המקדש בכלל – להרבות את עם ישראל. אב אם בן במספר קטן זה 3-5-7, כמבנה ברכת כהנים. בת במספר קטן זה 6 (כל ששת הפסוקים של ברכת כהנים שאומרים בבקר לאחר ברכת התורה), היות שהיא המלכות היא כוללת הכל. בברכת כהנים יש 60 אותיות, 6 במספר קטן, בת. 3 ועוד 5 ועוד 7 תבות עולה 15 = 6 במספר קטן, בת. גם בהכפלה, 3 פעמים 5 פעמים 7 עולה 105 שבמספר קטן = 6, בת. אם כן, יש בכבוד אב ואם סגולת ברכת כהנים. האבות מברכים את הילדים, וכנראה שבשביל זה צריך לכבד את האבא (כמו אצל יצחק, שאצלו הברכות הכי גבוהות בתורה, "ויתן לך אלהים מטל השמים וגו'", מרדל"א – לכן לא יודע את מי הוא מברך – זה "יתן ויוסיף ויתן" עד אין סוף, כח האין סוף ממש, "מטל השמים" זה בחינת "טל ילדֻתיך").

ג פעמים "כבד את" בתנ"ך

יש ג"פ בתנ"ך "כבד את" – פעמיים "כבד את אביך ואת אמך" ועוד פעם אחת במשלי "כבד את הוי' מהונך". "כבד את אביך ואת אמך" "כבד את אביך ואת אמך כאשר צוך הוי' אלהיך" "כבד את הוי' מהונך" (60 אותיות – 15 בפסוק הראשון ו-45, 3 פעמים 15, בשני האחרים – על דרך 60 אותיות של ברכת כהנים) = 3159 = 13 (אחד, אהבה) פעמים 243 (3 בחזקת 5 – רמז ל-5 האותיות הראשונות, "כבד את", המשותפות בכל 3 הפסוקים).

פסוקי אב ואם עיקריים

ארבעה פסוקי אב ואם בתורה (בלי הכאה וקללה): "כבד את אביך ואת אמך", "איש אמו ואביו תיראו", "כבד את אביך ואת אמך", "ארור מקלה אביו ואמו" (שבמבנה שלנו הם חסד גבורה תפארת יסוד, אברהם יצחק יעקב יוסף) = 3510 = ה"פ שבת. רק ה-ג שכנגד האבות (חג"ת), שהן העיקר (מצות עשה, ובסוד "האבות הן הן המרכבה" כנ"ל): "כבד את אביך ואת אמך", "איש אמו ואביו תיראו", "כבד את אביך ואת אמך" = 2856 = אמונה (רדל"א, פנימיות עתיק) פעמים יחוד (פנימיות הדעת), עיקר סוד מצות כבוד אב ואם, וד"ל.

בשלשת הפסוקים של כבוד ומורא יש 175 אותיות, כמנין שנות אברהם אבינו ע"ה (7 פעמים 5 ברבוע כנודע). 175 = מקלה – "ארור מקלה אביו ואמו ואמר כל העם אמן", "את זה לעומת זה וגו'". בכל שבעת הפסוקים של כבוד אב ואם שכנגד הז"ת כנ"ל יש 160 (= כבד בהכאה) אותיות בנוסף ל-133 האותיות של שני פסוקי "כבד וגו'" כנ"ל. "תן לחכם ויחכם עוד".

פסוק ההפסקה בין הכאה וקללה

כפי שהוזכר, יש נושא חשוב של הופעת הפסוק "וגנב איש ומכרו ונמצא בידו מות יומת" בין "ומכה אביו ואמו מות יומת" ל"ומקלל אביו ואמו מות יומת", ויש זה רמז יפהפה. נכתוב את הפסוקים בלי העונש (הזהה) מות יומת:

ומכה אביו ואמו

וגנב איש ומכרו ונמצא בידו

ומקלל אביו ואמו

רוצים להראות שהגונב חייב להיות באמצע: רק המלים הראשונות – ומכה וגנב ומקלל = 338 = הוי' פעמים אחד = הרבוע הכפול של 13. אחר כך – אביו ואמו איש אביו ואמו = 455 = ה פעמים ז פעמים יג (כפולת ז ו-יג, אחרי שהראשון היה יג ו-יג). נשאר "ומכרו ונמצא בידו" = 481 = טבעת (כפולת 13 ו-37, המספר הראשוני ה-13, 13 המספר הראשוני ה-7 ו-7 המספר הראשוני ה-5). הכל יחד = 1274 = מט פעמים הוי' = ז"פ יעקב. כל קטע מתחלק ב-13, אבל הכל יחד זה גם כפולת 13 וגם 7 ברבוע.

"באמת"

"כאמה בתה" – אם שמים אם בתוך בת זה באמת (= בתולה). אמת זה 21 ברבוע, ויש 21 פעמים "באמת" בתנ"ך. אחד מהם זה פסוק במשלי: "מלך שופט באמת דלים כסאו לעד יכון". "כסאו לעד יכון" = "ולמען ייטב לך" = זרע. "מלך שופט באמת" = 928 = "כבד את אביך ואת אמך". נשארה באמצע המלה "דלים" = ד"פ אהי' (ד אותיות דלים המרכיבות את תבת ילדים).

ט. פרצוף הארורים

וְעָנוּ הַלְוִיִּם וְאָמְרוּ אֶל כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל קוֹל רָם: אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה פֶסֶל וּמַסֵּכָה תּוֹעֲבַת הוי' מַעֲשֵׂה יְדֵי חָרָשׁ וְשָׂם בַּסָּתֶר וְעָנוּ כָל הָעָם וְאָמְרוּ אָמֵן: אָרוּר מַקְלֶה אָבִיו וְאִמּוֹ וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן: אָרוּר מַסִּיג גְּבוּל רֵעֵהוּ וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן: אָרוּר מַשְׁגֶּה עִוֵּר בַּדָּרֶךְ וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן: אָרוּר מַטֶּה מִשְׁפַּט גֵּר יָתוֹם וְאַלְמָנָה וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן: אָרוּר שֹׁכֵב עִם אֵשֶׁת אָבִיו כִּי גִלָּה כְּנַף אָבִיו וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן: אָרוּר שֹׁכֵב עִם כָּל בְּהֵמָה וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן: אָרוּר שֹׁכֵב עִם אֲחֹתוֹ בַּת אָבִיו אוֹ בַת אִמּוֹ וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן: אָרוּר שֹׁכֵב עִם חֹתַנְתּוֹ וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן: אָרוּר מַכֵּה רֵעֵהוּ בַּסָּתֶר וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן: אָרוּר לֹקֵחַ שֹׁחַד לְהַכּוֹת נֶפֶשׁ דָּם נָקִי וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן: אָרוּר אֲשֶׁר לֹא יָקִים אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת לַעֲשׂוֹת אוֹתָם וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן.

הגיון החלוקה לספירות ב-יב ארורים

יש כאן יא פרטים ובסה"כ יב ארורים, וצריך להתבונן איך לחלק במבנה כזה את הספירות. כשיש תוספת על עשר הספירות, ומגיעים ל-יא, לפעמים מחלקים ליסוד ועטרה ולפעמים מונים גם את הכתר וגם את הדעת. אבל כאן המלכות עומדת בפני עצמה, כארור ה-יב, אז צריך יא בלי המלכות. לכן חייבים לכלול גם כתר וגם דעת, ובנוסף לעשות עוד חלוקה. עקרונית, כנ"ל, אפשר לחלק את היסוד ליסוד ועטרת היסוד, אבל כאן זה לא מתאים כל כך. יש דרך אחרת, הרבה יותר פנימית – לחלק את הדעת ל-ב עטרין (אפשר גם לחלק את הכתר, אבל כאן חלוקת הדעת היא החלוקה החלקה ביותר):

כתר: "האיש אשר יעשה פסל... ושם בסתר"

"ארור האיש אשר יעשה פסל... ושם בסתר" זה כתר – זה כתר על כל העברות שכאן (שהוא גם המכנה המשותף הכללי לכל ה"ארורים", שהם על דברים שבסתר, כמובא במפרשים). "סתר" היינו כתר עליון, "ישב בסתר עליון". יש להעיר שזה הפסוק שהאריז"ל בחר לפתיחת האדרא כאזהרה מפני הגשמת אלקות – זה החשש של למוד הקבלה לא כדבעי. הכל מתחיל מלמוד הפנימיות כדבעי, בדרך החסידות.

חכמה: "מקלה אביו ואמו"

"ארור מקלה אביו ואמו" כנגד החכמה. הקלון הוא היפך הכבוד, פגם ב-לב נתיבות חכמה (כבוד נאצל כנ"ל).

בינה: " מסיג גבול רעהו"

"ארור מסיג גבול רעהו" כנגד הבינה, בהיותו פוגם בשם סג, בהשגת הבינה. כתוב ש"מסיג" זה לשון השגה ואנחנו דורשים שאיסור השגת גבול רעהו היינו שאסור להשיג את המגבלה של החבר – לא לתפוס את המגבלות שלו. לכל יהודי יש רחבות פנימית אין סופית, השייכת ל"רחֹבות הנהר" של הבינה, מחשבת אמא עילאה שם "ישראל עלו במחשבה" – זה מה שצריך להוציא מיהודי ולטפח את המרחב האין סופי שלו, ולא להסיג את גבולו ולפגום בכך.

ה"ח וה"ג שבדעת: "משגה עור" ו"מטה משפט גר וכו'"

"ארור משגה עור" (שנותן לו עצה רעה) ו"ארור מטה משפט גר יתום ואלמנה" זה ה"ח וה"ג שבדעת. "עור" הוא פגם הראיה, כנגד החסדים שבדעת הבאים מצד החכמה. וכן, כל העצות הטובות באות מעטרא דחסדים שבדעת. לעומת זאת המשפט, הדין, בא מעטרא דגבורות שבדעת (ויסוד הדין הוא שמיעה, ולא ראיה, והיינו מקור הגבורות שבדעת מן הבינה). על גר יתום ואלמנה צריך לרחם במדת הרחמים שהיא פנימיות התפארת, ונשמת התפארת היא הדעת (על כן אסור לרחם על מי שאין בו דעת). הטית הדין היינו הטית הדעת וקלקול ה"משפט רחמי" בקישוי הלב השייך לגבורות.

ורמז: "ארור משגה עור בדרך" "ארור מטה משפט גר יתום ואלמנה" = 2938 (הנ"ל, חשבון קיצורי הדברות 1 4 5) = 13 פעמים 226 ("בדרך") = 26, הוי', פעמים 113 (מספר ההשראה ה-8) – הדעת בכללותה, ה החסדים שבה וכן ה הגבורות שבה, היא סוד שם הוי' ב"ה כנודע.

חסד-גבורה-תפארת-נצח

אחר כך יש ארבע ארורים של "שֹכב" וצריך לכוון את ארבע השכיבות האסורות-ארורות כנגד ארבע הספירות הבאות. זה אכן מכוון היטב. קודם כל, זה אומר שכל השכיבות האלה הן פגם בלב, כולן בטויי תאוה רעה. אין פה אשת איש (וזה חידוש, בגלל שיש בארורים מעין הקבלה/דמיון לעשרת הדברות, והייתי חושב שכל השכיבות האסורות הן כנגד "לא תנאף", אך שם הפשט הוא אשת איש וכאן קרבות ובהמה), אלא רק דברים מאוסים מצד עצמם. כמו שכתוב שאצל בני נח (שגם להם אשת איש אסורה, אבל יש בזה חידוש שבכלל שייך אצלם גדר אשת איש כנודע, ודוק) עיקר האיסור שייך לדברים מאוסים מצד טבע בני אדם. המלבי"ם אכן אומר שכל ה"ארורים" הם דוקא בדברים מאוסים בטבע, שאסורים גם אצל בני נח. ולהקבלה בפרטות:

חסד: "שֹׁכב עם אשת אביו"

"ארור שֹׁכב עם אשת אביו" כנגד החסד, ענף החכמה, זה "כנף אביו" (חטא של ראובן – כפי שמציין המלבי"ם – המכוון כנגד החסד, וברור שזה "מקלה אביו" אז זה ממש בפשט הכנף שלו). אם כי היה מקום לקשר חסד ל"שכב עם אחותו", שעל זה כתוב "חסד הוא", אבל יש גם חסד בתפארת (סוד "יעקב אשר פדה את אברהם").

גבורה: "שכב עם כל בהמה"

"ארור שכב עם כל בהמה" (זו השכיבה היחידה כאן שאיננה איסור קורבה, אך יש לומר שהבהמה היא קרובת הנפש הבהמית...) זה גבורה, זה השרש של שם בן (סתם ככה, כמו בבלעם לשכב עם חמור, שהוא מצד הגבורה). לפי פירוש חז"ל זה גם הקפדה על יחוס ונשיאת אשה ההוגנת לו – גם זה גבורה (בחינת נקיות הדעת, נקיי הדעת שבירושלים, להקפיד עם מי הוא מסב בסעודה ובדין, כמבואר אצלנו בפרצוף הדעת).

תפארת: "בת אביו או בת אמו"

אח ואחות זה תפארת – "בת אביו או בת אמו", תפארת מקבלת מאבא וגם מאמא (זו עבירה ביתית, לכן זה בסתר, "כתפארת אדם לשבת בית"). יעקב נשא שתי אחיות, שאיסורו, לאחר מתן תורה, הוא ע"ד אח ואחותו, וד"ל.

נצח: "שכב עם חֹתנתו"

"חֹתנתו" זה תחת "אשת אביו" (זה אשת אבא של אשתו, או לפי פירוש אחר זה כלתו, שזה אשת בנו, "ברא כרעא דאבוה") – פגם בספירת הנצח.

הוד: "מכה רעהו בסתר"

"ארור מכה רעהו בסתר" על פי פירוש רש"י זה לשון הרע, וכתוב אצלנו בהרבה מקומות שכללות הענין של לשון הרע זה פגם בספירת ההוד. אם הפירוש הוא שפיכות דמים ממש (מלבי"ם), הרי ההוד הוא ענף הגבורה (שם ממוקם איסור רציחה בעשרת הדברות ובשבע מצוות בני נח) – "הודי נהפך עלי למשחית" (וכן דם מכוון כנגד ההוד ב-ז משקין).

יסוד: "ארור לֹקח שֹחד"

"ארור לֹקח שֹחד" המעוור צדיקים להכות נפש דם "נקי" זה פגם במדת ה"צדיק יסוד עולם", שהרי במקום אחר בתורה קושרים בפירוש את הנקי לצדיק ("נקי וצדיק אל תהרג"). זה גם קצת קשור לעטרא דגבורות שבדעת במבנה הזה – כתוב שהיסוד עולה לדעת ונוטה לשמאל. המלבי"ם אומר שזה כולל "מי שמאבד את עצמו בשביל הנאת הגוף" – זה ממש פגם היסוד, אבדן השלמות העצמית בשביל הנאתו.

מלכות: "ארור אשר לא יקים את כל דברי התורה וכו'"

ה"ארור" האחרון, הכלל שבא אחרי כל הפרטים, "ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם", הוא הכלל-המלכות כמובן.

ולסיכום:

		כתר "ארור האיש אשר יעשה פסל... ושם בסתר"
חכמה "מקלה אביו ואמו"			בינה "מסיג גבול רעהו"
		ה"ח וה"ג שבדעת "משגה עור" ו"מטה משפט גר יתום"
חסד "שֹׁכב עם אשת אביו"			גבורה "שֹׁכב עם כל בהמה"
		תפארת "בת אביו או בת אמו"
נצח "שֹׁכב עם חתנתו"			הוד "מכה רעהו בסתר"
		יסוד "ארור לֹקח שחד"
	מלכות "ארור אשר לא יקים את כל דברי התורה"