שבת קדש חקת – כפר חב"ד, בית הרב

כבוד הורים (1)

יארצייט ר' שמשון-יעקב גינזבורג ע"ה

[ליל שבת (בין הדלקת נרות לקבלת שבת):]

א. הקדמה במעלת כבוד אב ואם

כבוד אב ואם – ממוצע בין "בין אדם למקום" ל"בין אדם לחברו"

השיחה שנלמד הערב[1] היא פתיחה לנושא של כבוד אב ואם, שנמשיך בו בע"ה גם מחר וגם הלאה. בשיחה הזאת הרבי עוסק בדיון אם מצות כבוד אב ואם היא מצוה שבין אדם למקום או בין אדם לחברו. ידוע שעשרת הדברות מתחלקים ל-ה דברות על לוח ימין ו-ה דברות על לוח שמאל – זו חלוקה שכבר רמוזה בספר יצירה, בחלוקת עשר הספירות העליונות, "עשר ספירות בלימה", כחלוקת האצבעות ה כנגד ה, ה מצד החסד מימין ו-ה מצד הגבורה משמאל – כאשר הדברות מימין הם מצוות שבין אדם למקום והדברות משמאל הם מצוות שבין אדם לחברו. מצות כבוד הורים היא הדִבר החמישי, סוף הלוח הימני, המשמש כמעבר בין הלוח הימני ללוח השמאלי.

בסוף נראה שיש במצוה זו את שני הממדים, גם בין אדם למקום וגם בין אדם לחברו, ושהיא בעצם ממוצע בין שני סוגי המצוות, וכמו ביחס לכל ממוצע המחבר, שרשו גבוה משני הקצוות-הסוגים שהוא מחבר (כרמוז בלשון הירושלמי המובא בתוספות, שלא רק שהקב"ה השוה כבוד אב ואם לכבודו, אלא שהקפיד על כבוד אב ואם יותר מכבודו).

כפי שהרבי מביא בהמשך השיחה מדברי חז"ל, יש ענין מיוחד בעשרת הדברות ב"כבד את אביך ואת אמך", שעד שלא נאמר דבור זה אמרו אומות העולם "לכבוד עצמו הוא דורש", אך כשנאמר דבור זה הם חזרו להודות אף על הראשונות. צריך להבין בכלל מה מפריע כל כך לאומות העולם ההוה אמינא ש"לכבוד עצמו הוא דורש", הרי "כל מה שברא הקב"ה לא בראו אלא לכבודו", אבל על כל פנים רואים שיש ב"כבד את אביך ואת אמך" קדוש ה' – שה' בעצמו עושה קדוש ה' באמירה זאת.

"עצמות ומהות בתוך גוף"

צריך לשים לב שהשיחה הזאת היא משבת בראשית תשנ"א (שבת בראשית היא פתיחת התורה של השנה, "אב" השנה – בעוד ראש השנה היינו "מלך" השנה, כמבואר במ"א – וכידוע הרמז שבראשית אותיות אב תשרי, שבת פרשת בראשית היא סוד האב שבחדש תשרי, אב השנה). יחסית, זו שיחה מהשיחות האחרונות, חצי שנה לפני שיחת כ"ח ניסן המפורסמת, שמאז התחילו השיחות של "דבר מלכות" (שלהם 'טעם' מיוחד, טעם של חיי גאולה ומשיח בפועל ממש). בכל תקופה זו הרבי התעצם בשיחותיו עם הענין של חיים נצחיים, עם המחשת המושג (מטבע שטבע הרבי ביחס לרבי הקודם בתחילת הנשיאות) "עצמות ומהות בתוך גוף" (לאו דוקא שהשתמש בבטוי זה בפירוש בשיחות ה"דבר מלכות", אך הלשון הזה, הנושא הזה, הוא זה העומד אחר כתלנו משגיח כו', וד"ל), והשיחה הזאת היא כבר הכנה לענין הזה.

אנחנו תמיד מדגישים שהענין של "עצמות ומהות בתוך גוף" מופיע בגלוי אצל רבי (למי שמקושר אליו באמת, כמו שהרבי היה מקושר לחמיו, הרבי הקודם, וכמו שתלמידי רשב"י אמרו עליו "מאן 'פני האדון הוי'' – דא רשב"י"), אבל הוא שייך בעצם לכל יהודי (שהרי אצל כל יהודי שוכן בקרבו "חלק אלוה ממעל ממש" וכן יש בחירת העצמות בגוף כל יהודי). אין ביהדות דבר (של קשר לאלקות) שאפשר להגיד ששייך רק לרבי, ולא יכול להיות אצל כל יהודי אחר.

"האבות הן הן המרכבה"

כאן, בשיחה זו שנלמד אי"ה, יש דוגמה מובהקת לכלל זה – הרבי אומר כאן שבמצות כבוד אבא ואמא יש מעין גילוי של "עצמות ומהות בתוך גוף [ההורים]". ביחס לרבי הקודם, הרבי אומר שמי שרואה בו "עצמות ומהות בתוך גוף", כמוני – אשריו, ומי שלא רואה – שיהיה בריא. כאן מהשיחה ברור שכל אחד צריך לראות אצל ההורים שלו מעין "עצמות ומהות בתוך גוף", וזה הפן העליון ביותר של מצות כיבוד הורים בתורה. חז"ל אומרים "האבות הן הן המרכבה", ובחסידות מובא שזה כולל גם את האמהות. בפשט מדובר על אבות ואמהות האומה ("אין קורין אבות אלא לשלשה", אברהם יצחק ויעקב, וכן ארבע האמהות שרה רבקה רחל ולאה), אך לפי חידושו של הרבי כאן בשיחה, שיש גילוי אלקות ממש באב ואם, אז עבור כל ילד ההורים שלו – אביו ואמו ממש – "הן הן המרכבה" לאלקות, ועד שהם עבורו גילוי עצמות בגוף.

בתוך גילוי האלקות בהורים אפשר להבחין בין שני אופנים של התעצמות: הראשון שההורים כשותפי ה' ביצירה בטלים וטפלים לגמרי אל ה', שותפות והתעצמות בדרך של "רצוא", והשני שה' מופיע בתוך ההורים כשותפיו ביצירה, והיינו שותפות והתעצמות בדרך של "שוב" – דרך שהיא העיקר לעניננו, ואותה הרבי מדגיש בשיחה.

ב. לימוד השיחה (חלק ראשון)

נתחיל ללמוד בפנים[2]:

רמב"ן: כבוד אב ואם – מצוה שבין אדם למקום

כתב הרמב"ן בפירושו עה"ת[1] ד­"עשרת הדברות חמשה בכבוד הבורא וחמשה לטובת האדם [ראוי לשים לב ללשון מיוחד זה, 'כבוד הבורא' לעומת 'טובת האדם': עלינו לכבד את בוראנו, שהוא אבינו האמיתי, ולעשות טובה לאדם, הכלל והפרט. ובנוגע למצות כבוד אב ואם י"ל ש"כבד את אביך" משמש כלי להמשכת האורות של ד הדברות הראשונים שהם במפורש לכבוד הבורא, ואילו "ואת אמך" נותן כח ומשמש מקור השראה ל-ה הדברות האחרונים שהם לטובת האדם, סוד חוה שהיא "אם כל חי", ודוק. והנה, כבוד טובה בהכאה פרטית עולה ז פעמים כבוד, הכל נכלל בכבוד הבורא, שברא את האדם בצלמו לכבודו. גם כבוד וגם טובה הם לשונות של אהבה, ללמד שכל התורה כולה היא תורת חסד ואהבה, "מוליך לימין משה", "לית שמאלא בהאי עתיקא כולא ימינא", ובפרט בלוחות הברית, סוד אותיות החקיקה שלפני הצמצום הראשון, ודוק.], כי כבד את אביך כבוד הא­ל כי לכבוד הבורא צוה לכבד האב המשתתף ביצירה[2] [זה הבטוי העיקרי שהרבי יחדד ויבאר לאורך השיחה, וכפי שהרבי מציין בהערה זה לא בטוי מחודש של הרמב"ן אלא הוא מופיע כבר באבן-עזרא.] ונשאר חמשה ל­אדם בצרכו וטובתו". ומובן מדבריו, ש­כיבוד אב ואם הוא גם בכלל דברים ש­בין אדם למקום, שלכן מקומו בעשה"ד הוא בחמשת הדברות הראשונות שכולם ענינים שבין אדם למקום[3], לפי שזהו ("כבוד הא­ל") העיקר[4] משא"כ כבוד האב והאם [זו תהיה מסקנת השיחה, שכבוד אב ואם הוא ממוצע הכולל גם ממד של בין אדם למקום וגם ממד של בין אדם לחברו, ומקומו בלוח הימני כי העיקר שלו הוא דוקא הממד של בין אדם למקום (שהוא חידוש, לא על פי הפשט הפשוט של מצות כבוד הורים שהיא בין אדם לחברו). אפשר להקדים שיחסית הממד של בין אדם לחברו, הממד השכלי של כבוד אב ואם, נוהג בעיקר בחיים, ואילו הממד של בין אדם למקום, שלמעלה מטעם ודעת, שיש בכבוד אב ואם הוא נצחי, והוא דוקא מתחזק ומתעצם אחרי מאה ועשרים (זו גם הסבה שבחרנו ללמוד ביארצייט את השיחה הזאת). לפי זה ההפרש בין שני הממדים הוא על דרך ההפרש בין איסור "מכה אביו ואמו" ל"מקלל אביו ואמו" (בהמשך נדבר על כל פסוקי כבוד אב ואם שיש בתורה), שמכה היא רק מחיים, כי זה פגיעה בגוף, ואילו מקלל היא גם לאחר מיתה, כי זה בעיקר פגיעה בנשמה, והנשמה היא נצחית.].

ספר החינוך: מצות כבוד אב ואם כמשל לכבוד הא-ל

ובחינוך בשרשי המצוה דכיבוד אב ואם[5] כ' "שראוי לו לאדם שיכיר ויגמול חסד למי שעשה עמו טובה ולא יהי' נבל ומתנכר וכפוי טובה [שלשת הבטויים כאן הם פגם בכחות ההכנעה-הבדלה-המתקה בנפש, ודוק.] שזו מדה רעה ומאו­סה בתכלית לפני אלקים ואנשים, ושיתן אל לבו כי האב והאם הם סיבת היותו בעולם ועל כן באמת ראוי לו לעשות להם כל כבוד וכל תועלת שיוכל כי הם הביאוהו לעולם, גם יגעו בו כמה יגיעות בקטנותו, וכשיקבל זאת המדה בנפשו יעלה ממנה [על דרך העליה ממשל אל נמשל] להכיר טובת הא­ל ברוך הוא שהוא סיבתו וסיבת כל אבותיו עד אדה"ר [(כפי שהוסבר בהערה 4, גם) כאן מורגשת תפיסה של השתלשלות, של סיבה ומסובב, שה' הוא הסיבה הראשונה, סבת כל הסבות, הסיבה של אדם הראשון, ומזה השתלשלו אבות אבותיו וכו' עד לאביו (אם כי ה' הוא גם "סיבתו" באופן ישיר, וממילא יש בתפיסה זו גם מעין סוד ההתלבשות, ודוק).]

בסוף יסביר הרבי את דעת הרמב"ן כמבטאת השראה אלקית ממש השורה-מתלבשת בפנימיות, שהוא בעצם כללות החידוש של חסידות חב"ד (האר"י חידש בעיקר את מושג ההתלבשות, הבעל שם טוב את מושג ההשראה, וחב"ד ממשיכה את אור ההשראה, הגילוי שהכל זה ה', בבחינת התלבשות, שההשראה תהיה בבחינת 'שורה ב...' ולא רק 'שורה על...', כמבואר בכ"ד) – לקחת את ההשראה ושהיא עצמה תתלבש, להגיע להתעצמות עם אור ה', וכדלקמן.

ושהוציאו לאויר העולם וסיפק צרכו כל ימיו והעמידו על מתכונתו ושלי­מות אבריו, ונתן בו נפש יודעת ומושכלת שלולי הנפש שחננו הא­ל יהי' כסוס כפרד אין הבין, ויערוך במחשבתו [זו דוגמה להתבוננות שצריך לעשות, לערוך במחשבה את כל הפרטים הללו.] כמה וכמה ראוי לו להזהר בעבודתו ית"ש"[6].

ולהעיר שלפי דברי החינוך מבואר (רק) שיש שייכות בין כיבוד או"א ל­כבוד הא­ל[7], כי ע"י קביעת הכרת ה­טובה של אביו שהולידו, יעלה ממנה להכיר טובות הא­ל ברוך הוא[8]; אבל מלשון הרמב"ן אולי [מענין שבשיחה זו הרבי אומר כמה וכמה פעמים 'אולי' ו'אפשר לומר' וכו'. על כל פנים, מקובל ש'אולי' של רבי זה 'ודאי' אצל חסיד.] משמע, שכיבוד אב עצמו הוא בעיקר כבוד הקב"ה, "כי ל­כבוד הבורא צוה לכבד האב המשתתף ביצירה", שמטעם זה מצות כיבוד אב ואם בעיקרה אינה מה"חמשה לאדם"[9] אלא מחמשת הדברות הראשונות המדב­רים "בכבוד הבורא"[10].

מחר נמשיך ללמוד את השיחה בפנים, בע"ה, וכעת עוד כמה דברים נוספים:

ג. שבעת פסוקי כבוד אב ואם

שבעת הפסוקים

יש בתורה שבעה פסוקים העוסקים במצות כבוד הורים: "כבד את אביך ואת אמך למען יארכון ימיך על האדמה אשר הוי' אלהיך נתן לך" בדברות הראשונות בפרשת יתרו, "ומכה אביו ואמו מות יומת" ו"ומקלל אביו ואמו מות יומת" בפרשת משפטים, "איש אמו ואביו תיראו ואת שבתתי תשמרו אני הוי' אלהיכם" בתחלת פרשת קדושים, "כי איש איש אשר יקלל את אביו ואת אמו מות יומת אביו ואמו קלל דמיו בו" בסוף פרשת קדושים ("נעוץ סופן בתחילתן"), "כבד את אביך ואת אמך כאשר צוך הוי' אלהיך למען יאריכן ימיך ולמען ייטב לך על האדמה אשר הוי' אלהיך נתן לך" בדברות השניות בפרשת ואתחנן, ו"ארור מקלה אביו ואמו ואמר כל העם אמן" בפרשת נצבים.

חסד ותפארת: כפילות הפסוק "כבד את אביך ואת אמך"

בדרך כלל אנחנו אוהבים לסדר פרצוף על פי הסדר, אבל כאן זה די ברור שזה לא לפי סדר הפסוקים. בפשטות, כבוד ומורא (כשבכל אחד יש התכללות בין שני ההורים) שייכים לחסד וגבורה. מה עושים עם זה שכבוד מופיע פעמיים, ביתרו ובואתחנן? כבוד יכול להיות גם במובן של אהבה, וגם להופיע בתפארת, כמו "לכבוד ולתפארת" (כדוגמת ההסבר שלנו בפרצוף של "לעולם יהא אדם זהיר"[3], שבהשגחה פרטית הסיכום שלו הגיע בערב שבת).

יעודים גשמיים, קרן השכר בעוה"ב ופירותיה בעוה"ז

כפי שכבר הוזכר, יש שתי תוספות עיקריות בפרשת ואתחנן – "כאשר צוך הוי' אלהיך" (שלעיל הובאו לה שני פירושים, מחז"ל ומהרמב"ן, ולקמן בדברי "היכל הברכה" יעלה עוד פירוש) ו"ולמען ייטב לך" (יש עוד שינוי בכתיב, אליו נדרש לקמן בדברי "היכל הברכה"). "ולמען ייטב לך" זו התוספת העיקרית, ונחלקו בגמרא בנוגע לענינה: רבי יעקב אומר[4] ש"שכר מצוה בהאי עלמא ליכא" ומפרש "'למען ייטב לך' לעולם שכולו טוב 'ולמען יאריכון ימיך' לעולם שכולו ארוך" ואילו הגמרא[5] מביאה פסוק זה כהוכחה לכך שכבוד אב ואם זה מהדברים ש"אדם אוכל פרותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא" ומובן שהפירוש הוא "למען ייטב לך" בעולם הזה "ולמען יאריכון ימיך" לעולם שכולו ארוך (כבפירוש רש"י).

הרמב"ם פוסק כרבי יעקב ששכר מצוה בהאי עלמא ליכא (ואף מביא את פירושו ל"למען ייטב לך וגו'"; ורמז נפלא: לשון הרמב"ם בהגדרת ארבע המצות של כבוד אב ואם: "שלא לקלל אב ואם" "שלא להכות אב ואם" "לכבד אב ואם" "ליראה מאב ואם" = "למען יארכון ימיך על האדמה אשר הוי' אלהיך נתן לך"!), החולק בפשטות על המשנה ממסכת פאה (כמותה אנו 'פוסקים' בכך שאומרים אותה בכל בקר). את כל היעודים הגשמיים של התורה מסביר הרמב"ם אך ורק כתנאים המאפשרים לעבוד את ה' טוב יותר, בקלות ובישוב הדעת, ולא כשכר המצוה או פירות השכר הזה.

לפי זה, אצל הרמב"ם יש 'צווי דינים' בטובה הצומחת ממצוות – יעודים גשמיים, שאינם בגדר שכר, אלא 'תנאי עבודה' בעולם הזה, ושכר רוחני שיתקבל בעולם הבא. לעומת זאת, לפי המשנה בפאה יש 'דריי דינים' – יעודים גשמיים, פירות השכר בעולם הזה, הקרן של השכר לעולם הבא (זה מאד דומה למה שהוסבר בלימוד קונטרס העבודה[6] על החידוש של חב"ד ב'דריי דינים' דוקא – אלקות, נפש אלקית, האדם עצמו – שמעבר לחלוקה הברורה בין עולם הזה לעולם הבא, בין יעודים גשמיים לשכר רוחני, יש גם הארה של העולם הבא המתלבשת בתוך העולם הזה, וחלוקה זו גם תחזור כאן ביחס להפרש בין פריה ורביה בכל הבריאה לבין פריה ורביה אצל יהודים).

"למען ייטב לך" – "טוב לשמים וטוב לבריות"

והנה, בהמשך הסוגיא מוסבר בגמרא שמצוות ש"אדם אוכל פרותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא" הן מצוות שבהן האדם הוא "טוב לשמים וטוב לבריות". לפי זה, בעשרת הדברות בפעם הראשונה הדגש העיקרי הוא על כבוד הורים דוקא מהפן האלקי של "טוב לשמים" ולא מוזכר הפן האנושי של "טוב לבריות", ולכן נאמר רק "למען יארכון ימיך" ולא "ולמען ייטב לך", ואילו בעשרת הדברות בפעם השניה מופיעים שני הממדים (אליהם מתייחסת השיחה של הרבי כאן).

ואכן, התוספת בלוחות השניים נדרשה כמתייחסת לטוב דוקא – "בדברות הראשונות לא נאמר בהם טוב ובדברות האחרונות נאמר בהם טוב"[7]. ההסבר לתופעה זו הוא שאין טוב בלוחות הראשונים "הואיל וסופן להשתבר". יש מעלה בלוחות הראשונים, בהם גם הלוחות הם מעשה אלקים, בעוד שבלוחות האחרונים רק הכתב הוא מעשה אלקים. אמנם, למרות המעלה הזאת, הם עתידים להשתבר. מה שיש בו רק את הצד האלקי של "טוב לשמים", בלי הצד האנושי של "טוב לבריות", אינו יכול להחזיק מעמד במציאות, ולכן החשיבות של שני הממדים הללו יחד (כפי שמסביר הרבי בשיחה כאן).

גם ההסבר הזה מחזק את הקבלת "כבד את אביך ואת אמך" בפרשת יתרו לחסד ו"כבד את אביך ואת אמך" בפרשת ואתחנן לתפארת, על פי הידוע שההפרש בין חסד-אהבה לתפארת-רחמים הוא הרגישות למקבל, היינו שבתפארת-רחמים מודגש יותר ה"טוב לבריות" האנושי (ואילו מדת החסד היא כולה הרצון האלקי להשפיע לזולת, טבע הטוב להיטיב, וכל מה שמיטיב עם הזולת הוא בעצם טוב לשמים, טוב למשפיע עצמו, שמפיק את רצונו, בסוד "נטה ימינו [להשפיע לזולת] וברא שמים", וד"ל). ועוד, ידוע שאין יניקת החיצונים מהקו האמצעי, מדת האמת, שאינה נפסקת, בריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה, סוד יעקב שמטתו שלמה. מה שאין כן ביחד לקצוות, קו ימין וקו שמאל, בסוד ישמעאל היוצא מאברהם ועשו מיצחק.

"תורת חסד", "תורת חיים" ו"תורת אמת" – יתרו, ואתחנן, קדֹשים

ועוד העמקה בהקבלות לחסד ולתפארת: בפרשת יתרו, בה נאמר לראשונה, "כבד את אביך ואת אמך", יש חסד פסוקים. חסד זה הוא סוד "ימינך פשוטה לקבל שבים" וגרי צדק, כמו יתרו שבא ואמר "ברוך הוי'", ובזכות זה ניתנה תורה לישראל, בחסד חנם. ובדומה לכך, שם פרשת ואתחנן (הכולל את כל עניני הפרשה, כנודע), בה נאמר שוב "כבד וגו'", הוא ענין התעוררות רחמים רבים, מדת התפארת, וכן בה נאמר "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", מודעות התפארת והרחמים, מדת יעקב אבינו כנודע. לפי זה, אם פרשת יתרו (שכנגד החסד) היא בגדר "תורת חסד" הרי שפרשת ואתחנן (שכנגד התפארת) היא בגדר "תורת אמת", שהרי נאמר "תתן אמת ליעקב", ו"מארי תורה" – תורת אמת – בתפארת.

והנה, במקרא נזכרו רק התארים "תורת חסד" ו"תורת אמת", אך במטבע שטבעו חכמים בתפלה יש גם "תורת חיים" כנודע. יש לומר שהבטוי "תורת חיים" הוא כנגד פרשת קדושים, בה נאמר "איש אמו ואביו תיראו", בסוד "יראת הוי' לחיים". הקשר בין פרשת קדושים ל"תורת חיים" הוא סוד "קדוש יאמר לו [= עצמות בגוף] כל הכתוב לחיים" = חי פעמים "וחי בהם" (הנאמר סמוך לפרשת קדושים מלפניה). והנה, שם הפרשה, "קדשים", היא הנקודה האמצעית של הכלל הגדול ב"תורת חיים" המופיע בפרשה זו עצמה – "ואהבת לרעך כמוך אני הוי'".

ועוד בקשר בין פרשת קדשים לחיים (נצחיים): ידוע הווארט "אחרי מות קדשים אמר" (= 20 פעמים חיים), הקדוש הוא החי לנצח, ובפרשת קדשים יש שני פסוקי כבוד הורים בתחילה ובסוף כנ"ל, והפסוק שבסוף "כי איש איש אשר יקלל את אביו ואת אמו מות יומת אביו ואמו קלל דמיו בו" בא ללמד על איסור קללת ההורים לאחר מיתה (מיתור לשון "אביו ואמו קלל" לאחר "מות יומת" – "אחרי מות קדשים אמר"), מכאן שיש להורים חיים נצחיים (שצ"ל בגילוי אצל הבן), ודוק. ותופעה מופלאה: בסדרה הרבועית הנבנית משמות שלש הפרשיות – אחרי מות, קדשים, אמר – יש מספר אחד חיובי בהמשך ל"אמר", והוא 26, הוי' ב"ה! ובזה מושלם הווארט: "אחרי מות קדשים אמר – הוי'", הקדוש נכלל בהוי' ב"ה ממש, "הוי' אלהים אמת הוא אלהים חיים", וד"ל.

יש לציין שבפרשת קדשים יש את מצות "ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל אני הוי' מקדשכם", לשון חילול הוא רומז להיפך החיים, ומי שמת על קידוש ה' הוא החי חיים נצחיים, נשמה בגוף, וכידוע שמצות "ונקדשתי" (הערך הממוצע של שבעת המספרים בסדרה הנ"ל המסתיימים ב"אמר" הוא ונקדשתי!) היא המצוה המיוחדת, המצוה התמידית, של תחית המתים, וד"ל. ורמז מכוון לשלמות הענין הנ"ל: יתרו תורת חסד קדשים תורת חיים ואתחנן תורת אמת = 5184 = 72, חסד, ברבוע!

נצח והוד: מכה ומקלל

אחרי החג"ת, פסוקי הכבוד והמורא, צריכים לסדר את הפסוקים הבאים: שני הפסוקים הבאים ביחד (עם פסוק אחד שמבדיל ביניהם, שמחר נזכיר בע"ה את פירושו של הרס"ג לפסוק זה), בפרשת משפטים, שייכים לנצח ולהוד – "ומכה אביו ואמו" בנצח ו"ומקלל אביו ואמו" בהוד. יש סוגיא שלמה על ההפרשים בין הפסוקים הללו, ועל הלימוד ש"ומכה אביו ואמו" הוא בחנק (המיתה הקלה ביותר) ואילו "ומקלל אביו ואמו" בסקילה (המיתה החמורה ביותר) וכן הראשון הוא רק מחיים (כי לאחר מיתה הכאה אינה עושה חבורה, דהיינו שאינה מוציאה דם הוא הנפש) והשני הוא גם לאחר מיתה (כפי שכבר הוזכר), כאשר שני הדברים נלמדים מהפסוק בסוף פרשת קדושים.

יש שייכות בין הכאה לקללה, שהרי לשון הקללה עצמה היא "יכה יוסי את יוסי"[8]. הקשר של קללה להוד מופיע גם בהקבלת שבע מצוות בני נח (שכבר הזכרנו, ועוד נשוב בהמשך, לדיון אם כבוד הורים שייך אצלם, באיזה גדר ובאיזה אופן), שם מכוון איסור ברכת ה' כנגד ספירת ההוד (אם על דרך זה רוצים להתבונן בקשר של ההכאה לספירת הנצח, שבמצוות בני נח היינו איסור עבודה זרה, זה נראה דומה לזורק אבן למרקוליס – שעבודתו היא בדרך הכאה דוקא; יש לומר שיחסית לעבודת המרקוליס עבודת הפעור היא בחינת הוד, שהרי היא דרך קלון ובזיון, ודוק).

מלכות ויסוד: "איש איש אשר יקלל" ו"ארור מקלה"

לגבי שני הפסוקים האחרונים יש שתי אפשרויות, לכאורה: או להקביל ליסוד את הפסוק של "איש איש אשר יקלל את אביו ואת אמו" בסוף פרשת קדשים, כדי שיהיה סמוך להוד העוסק גם הוא במקלל אביו ואמו, ואז ה"ארור מקלה אביו ואמו" יהיה שייך למלכות, או שה"ארור" שייך ליסוד ו"אשר יקלל" למלכות. ההכרעה הנראית היא באופן השני, והטעם: הרבה פעמים ארור וברוך שייך ליסוד. בכלל, מה הוא ההיפוך של "ארור מקלה אביו ואמו"? יש ארורים שהברוך שלהם הוא רק תוספת המלה "לא", אבל כאן נראה שההיפוך מ"מקלה" (לשון קלות וקלון) זה "מכבד" (לשון כובד וכבוד) – "ברוך מכבד אביו ואמו".

לפי זה, היסוד כאן נמשך מהתפארת (והחסד) – בתפארת מודגש צד הכבוד, וביסוד מודגש האיסור בהיפוך (כאשר בפועל נאמר גם "ברוך" וגם "ארור", ו"ברכות לראש צדיק" דוקא). "כי איש איש אשר יקלל את אביו ואת אמו" שייך למלכות, שהרי "איהי בהוד" – גם המלכות וגם ההוד ענינם דיבור, והם באים כאן כאיסור דיבור, וכן עצם העונש שנלמד מפסוק הרי הוא "דינא דמלכותא" ו"רגליה יורדות מות" שבמלכות (ועוד, הפסוק מתחיל בתבת "כי", ואינו מובן על פי פשט מה פשר תבת "כי" כאן – ראה אור החיים הקדוש – אך ידוע שסוד "כי" בכל מקום הוא ר"ת כנסת ישראל, מלכות, ודוק).

ד. פירוש "היכל הברכה"

שינוי הכתיב בין הדברות הראשונות לאחרונות – "יארכון" "יאריכן"

דבר אחרון להערב, נקרא את פירוש "היכל הברכה" על הפסוק בו עוסקת השיחה (ביתרו). זה פירוש העוסק בביאור המסורה, והוא דן בהבדל בכתיב במצות כבוד אב ואם בין הדברות הראשונות לדברות האחרונות, "יארִכון" ו"יאריכֻן" (ורמז: יארכון יאריכן = 578 = הרבוע הכפול של טוב – לאחריו ניתן לכתוב "ולמען ייטב לך" – והיינו שרק ביחד הממוצע הוא רבוע).

בעל הטורים על שינוי הכתיב: אריכות ימים – בעולם הבא בלבד

כהקדמה נזכיר את דברי בעל הטורים על "יארכון" שחסרון ה-י בא ללמד שאין אריכות ימים בעוה"ז, שנברא ב-ה, אלא בעולם הבא דוקא, שנברא ב-י. משמע מדבריו שחסרון ה-י אומר שאין בעולם הזה י, שהרי נברא ב-ה, וממילא גם אין בו אריכות ימים (זה לא הגיון פשוט). משמע מכך שה"יאריכן" עם י בדברות השניות רומז לכך שבעוה"ב כן יש אריכות ימים (אך בפרשת ואתחנן אינו מפרש כלום, רק כותב שס"ת "כאשר צוך י-ה-ו-ה אלהיך" = מרה, רמז לכך שנצטוו במרה). נרצה לעיין עד כמה דברי "היכל הברכה" עולים בקנה אחד עם ההסבר שהסברנו עד כה על ההבדל בין הדברות:

פירוש ראשון: "יארכון" – דכר, "יאריכן" – נוקבא

יארכון חסר יוד ומלא ואו ובדברות ואתחנן יאריכן מלא יוד וחסר ואו עיין בע"ח סוד והארכת בסוד מוחין דגדלות [זה כלל, שכל מקום שיש אריכות ימים היינו מוחין דגדלות, המשכה לז"א (או למלכות) מפרצוף אריך אנפין[9].] בכאן מדבר בדכר ואו ושם מדבר בבחינות נוקבא יוד עיר קטנה שיתעלה עד אריך בסוד עטרת על בעלה יוד על ואו [וכן ה-י במלה קודמת למקומה של ה-ו. עד כאן אומר בעל היכל הברכה פירוש אחד, ומכאן מתחיל פירוש נוסף שצריך לראות אם הם עולים בקנה אחד. נקרא את כל האריכות של הפירוש השני, כי זו גם דוגמה אופיינית לסגנון החסידות של הרבי מקומארנא.]

 כבוד אב ואם דגופא וכבוד אב ואם דנשמתא

ועיין בלק"ת תשא בדברות שניות אמר כאשר צוך ה' [כאן מתייחס גם לתוספת זו, שכבר נידונה לעיל.] והענין כי יש כבוד אב ואם דגופא [בחינת "גופא דאורייתא" בניגוד לבחינת "נשמתא דאורייתא".] והוא מצוה שהשכל והדעת גוזר ודרך אדם [אפילו גוי, וכל שכן ישראל, שהוא יותר בר דעת ושכל טוב מאשר גוי.] לאהוב ולכבד הוריו ולמשוך אחריהם מדרך הטבע וכן יש מצות שהאדם עושה אותן בלתי חיות אלא כשור לעול לעשות רצון בעליו מניח תפילין והם כאבנים על ראשו וכן כל המצוה [לא מדבר על "מצות אנשים מלֻמדה" דוקא, אלא על אחד שעושה מתוך קבלת עול גמורה, אך בלי חיות מקיום המצות. וכידוע, בפרט בדברי הרבי, שביחד עם קבלת עול מלכות שמים צ"ל אושר ושמחה בעבודת ה'.] ויש צדיק עושה כל המצות בנועם ובזיו ואור וחיות ודביקות [אצל הצדיק המצות חיות ומאירות לא בגלל השכל שלו, אלא בגלל גילוי אלקי אליו הוא זוכה שלמעלה מטעם ודעת. רמז: ה הלשונות – נעם זיו אור חיות דבקות = 1326, אהבה פעמים אמונה, המשולש של נא = "ישא הוי' פניו אליך וישם לך שלום", הברכה השלישית, העליונה, של ברכת כהנים, שניתנה בזכות מה שמהדרים במצות ה', בחיות אלקית, יותר ממה שנצטוינו כידוע בחז"ל, ודוק.]

וגם זה שעושה להנאת עצמו שהשכל גוזר עליו והוא טוב לו [זה יסוד חשוב, שכל מה שאדם עושה בגלל שהשכל שלו מורה לו שכן ראוי לעשות זה 'להנאת עצמו' ו'טוב לו' בסופו של דבר.] או שעושה בלתי חיות יש לו ג"כ חלק לעוה"ב כמבואר בלק"ת פרשת עקב אלא שאינו דומה להעושה לשם רצון בוראו ובשמחה ובאור וכן שמירת שבת יש שעושה להנאתו נח ממלאכה כי חפץ לנוח מיגיעו ומתענג גופו בשבת והקב"ה אמר למשה ואתה דבר מה שדברת במצרים שינוחו בשבת להנאתן חזור ודבר שלא יעשו כך אלא יניחו לשם מצות הקב"ה לייחד האורות בשבת שבתתי תפארת ומלכות ובדברות הראשונות לא מיירי אלא שינוחו ויקיימו השבת וכן מצות כבוד יהיה מה שיהיה הרי עושה רצון הבורא ויש לו חלק לעוה"ב ובשניות אמר [גם בשבת וגם בכבוד אב ואם] כאשר צוך שתעשה המצות לשם פעלם כאשר צוך לשם מצות בוראו וקונו [זה על דרך "מתוך שלא לשמה בא לשמה", בהתחלה – עוד במצרים (ואולי גם במרה, ועד לדברות הראשונות) מצווים במצוות כפי שהן נעשות למטה, בקבלת עול או על פי הבנת השכל, ואחר כך עולים לקיום המצוות של צדיקים, "ועמך כֻלם צדיקים לעולם יירשו ארץ [כנגד הדור שנכנסו לארץ]". זה פירוש שלישי ב"כאשר צוך", שהיינו כמו שה' מצוה מהפן האלקי העליון של המצוות.]

פירוש שני: "יארכון" – יחוד וה, "יאריכן" – יחוד י-ה

ולזה בכאן דמיירי בכיבוד אב ואם גשמיות ועשוה להנאתו אמר יארכון במלאפום ובואו כידוע מסוד כתיבות השם שצריך לייחד הואו עם ההא ובמצוה גופניות אינו גורם אלא יחודא תתאה ואו עם הא ובדברות השניות דמיירי שעושה בתחתון ומרמז לאב ואם עליונים [בחינת "הנסתרֹת להוי' אלהינו", יחודא עילאה, יחוד י-ה, והוא סוד נשמתא דאורייתא] אמר יאריכן ביוד שגורם לייחד יוד עם הא כידוע מכתיבות השם שצריך לייחד היוד עם כתיבות ה

[האם שני הפירושים שלו עולים בקנה אחד? בפירוש הראשון הוא אמר שה-ו זה הזכר, ז"א, ה-ו שבשם הוי' ב"ה, וה-י זה המלכות, נוקבא, ה תתאה שבשם כפי שהיא עולה לאריך. בפירוש השני הוא אמר שה-ו זה הזכר המתייחד עם המלכות ביחודא תתאה וה-י היא ה-י שבשם המתייחדת עם ה עילאה ביחודא עילאה. אף על פי כן, שני הפירושים לא סותרים – ה-ו הנמשכת פועלת יחודא תתאה הנעשה למטה, ואילו ה-י העולה למעלה נכללת ביחודא עילאה (ולכן גם מאירה בה האות י).

אבל, לכאורה נראה שהפירוש של "היכל הברכה" הפוך ממה שהסברנו, שדוקא בדברות השניות מדובר ב"טוב לשמים וטוב לבריות" גם יחד, שם נוסף גם הפן השכלי של המצוה, ולכן שם מודגשים הפירות בעולם הזה (בכל זאת, ממה שיתבאר מחר, אפשר להסביר שככל שמשהו נעשה למעלה בדרגה יותר שלמה כך הוא מאיר למטה דוקא, וכך דוקא היחודא עילאה של הדברות השניות יכול להאיר גם בעולם הזה).]

יחוד "היֹשבי"

כי העושה מצוה באור עליון מייחד יחודא עלאה של הישבי ["שיר המעלות אליך נשאתי את עיני היֹשבי בשמים", ישוב דעת עליון בין ה עילאה ל-י, יחודא עילאה. שמים היינו אש ומים, ובלשון ספר יצירה היינו "אש ממים" – בינה מחכמה, כנודע – ו"הישבי" הוא סוד "אחת רוח אלהים חיים, שתים רוח מרוח [שלש מים מרוח, ארבע אש ממים]" – "... וארבעה לא ידעתים. דרך הנשר בשמים...", וד"ל] ושביליך יתיר יוד כנודע [סוד השביל-הנתיב הנעלם של אבא-חכמה, "נתיב לא ידעו עיט", והיינו סוד "בים דרכך ושביליך [ושבילך קרי] במים רבים ועקבותיך לא נדעו", ומי שזוכה לעבוד את השי"ת בנעם וחיות ודבקות כנ"ל עליו נאמר "בשבילי נברא העולם" ע"ד "כל העולם כולו ניזון בשביל חנינה בני וכו'", וד"ל. ושביליך = חשמל, המשולש של זך, ג בחזקת ג, תכלית ההזדככות שעל ידי קיום התורה והמצות בחיות אלקית, עד שעורו, משכא דחויא, הופך לאור פני אל = חשמל, וד"ל.].

[בקר שבת (קידוש, בין מוסף למנחה):]

ה. המשך לימוד השיחה

ויש לומר הביאור בזה:

ספר החינוך מתייחס לגידול הולד והרמב"ן מתייחס ליצירת הולד

בחינוך שם הלשון ש"האב והאם הם סיבת היותו בעולם. גם יגעו בו כמה יגיעות בקטנותו", ובראב"ע[11] "הבן לא יצא לעולם רק על יד אבותיו והם גמ­לוהו וטפחוהו ורבוהו והשקוהו והאכי­לוהו והלבישוהו [בדרך אפשר, יש לכוון את ו הלשונות כאן כנגד ו קצוות: "גמלוהו" רומז לגמילות חסדים, כנגד החסד; "טפחוהו", לשון טפח, שיעור מצומצם, "טפחות נתתה ימי", קצבת חיים ועבודה בסדר והדרגה (ראה פירוש הפסוק באר"י), כנגד הגבורה (ועוד, טפח = מהיטבאל, שרש הנוקבא בגבורה. וכן, האם היא המטפחת את הולד – "בינה לי גבורה"); "רבוהו", מקטנות לגדלות, מיניקה למוחין (באור רב ומגוון), כנגד התפארת; "והשקוהו והאכילוהו", בחינת "ואכלת ושבעת [שתיה]" בנצח והוד (ואח"כ "וברכת" ביסוד); "והלבישוהו", צניעות הלבוש, תיקון העירום בגוף ובנפש (לבוש נוטריקון לא-בוש כידוע), שיהיה "והצנע לכת עם אלהיך", כנגד היסוד.

חסד "גמלוהו"		גבורה "וטפחוהו"
	תפארת "ורבוהו"
נצח "והאכילוהו"		הוד "והשקוהו"
	יסוד "והלבישוהו"

]". אבל ברמב"ן מדייק שהאב "משתתף ביצירתו", ותו לא [כלומר, לאפוקי מכל מה שיש בו טרחה ויגיעה הגוררת הכרת הטוב.]. וב­פשטות מקורו ממרז"ל[12] "ג' שותפין הן באדם כו' בזמן שאדם מכבד את אביו ואת אמו אמר הקב"ה מעלה אני עליהם כאילו דרתי ביניהם וכבדוני"[13] [נמצא שפעולת כבוד אב ואם היא ע"ד "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" וכן ע"ד "זכו שכינה ביניהם" – מצות כבוד אב ואם היא סגולה להקמת בית נאמן בישראל, מקדש מעט, ולשלום בית בין איש לאשתו (כרמוז גם בנוסח "אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קימת לעולם הבא, ואלו הם: כבוד אב ואם... [והבאת שלום] בין איש לאשתו", "נעוץ סופן בתחילתן, ודוק".].

ויש לומר, דזה שהענין דכיבוד אב ואם הוא גופא "כבוד הא­ל" הוא רק מפני ש"משתתף (עם הקב"ה) ביצירתו". דזה שהורים עושים הכל בשביל הבן, "גמלוהו וטפחוהו כו'", אין זה בגדר "שותפות" להקב"ה, כי אע"פ שהאמת היא שהוא ית' "זן את העולם כולו", מ"מ, כיון שפעולות אלו הם דברים שבטבע, שהאדם עושה (כאילו) בכח עצמו [וכנ"ל שטבע זה נמצא אפילו אצל גוי, וגם העונש על אי כבוד אב ואם הוא דבר שבטבע, כמו שנאמר "עין תלעג לאב ותבוז ליקהת אם יקרוה ערבי נחל ויאכלוה בני נשר", ופירש רש"י: "'יקרוה'. לשון תנקר נקרת הצור פוריי"ר בלעז, יבא העורב שהוא אכזרי על בניו ויקרוה ולא יאכלנה ולא יהנה בה ויבא נשר שהוא רחמני על בניו ויאכלנה ויהנה בה, העורב אכזרי הוא כמו שנאמר 'לבני עורב אשר יקראו' והנשר רחמני שנאמר 'ישאהו על אברתו'", וראה בשיחת הרבי דפרשת וישלח הנ"ל.], אין זה נק' "שותפות" עם מעשה הקב"ה;

משא"כ יצירת הולד, שאין זה בכח האדם לבדו להביא את הולד לעולם אלא אך ורק בצירוף "שותפות" גלוי' דהקב"ה, ש­"נותן[14] בו רוח ונשמה כו'"[15] ["תנו רבנן שלשה שותפין יש באדם הקדוש ברוך הוא ואביו ואמו אביו מזריע הלובן שממנו עצמות וגידים וצפרנים ומוח שבראשו ולובן שבעין אמו מזרעת אודם שממנו עור ובשר ושערות ושחור שבעין והקדוש ברוך הוא נותן בו רוח ונשמה וקלסתר פנים וראיית העין ושמיעת האוזן ודבור פה והלוך רגלים ובינה והשכל".

פרצוף המתנות ביצירת הולד

יש כאן פרצוף שלם של מתנות הקב"ה: רוח ונשמה – כתר; קלסתר פנים – תפארת ויסוד (סוד "יעקב יוסף"); ראית העין – חסד (ראובן); שמיעת האזן – גבורה (שמעון); דבור פה – מלכות (רחל ודוד); הלוך רגלים – נצח והוד (משה ואהרן); בינה כמשמעה; השכל – חכמה, ודוק היטב. עיקר מתנת השותף השלישי, הקב"ה, מבין פרצוף מתנותיו, הוא סוד הכתר, הרוח ונשמה, שלגמרי מעל למתנות האב והאם, שני השותפים האחרים (הרי שאר מתנות הקב"ה מתמזגות ממש בגוף האדם המתהווה מטיפות אביו ואמו, ודוק – וראית העין בפועל היא לפי מזג ותכונת חומר העין כמבואר בדא"ח, משא"כ לגבי עצם הרוח ונשמה של הבן כו' – וכן י"ל לגבי בחינת הנפש של נרנח"י, שלא מוזכרת כאן, שהרי "הדם הוא הנפש" והדם הוא עיקר בחינת האודם מהאם, אך הוא מתהוה בגוף עצמו ממח העצם, הלובן מהאב כנודע, והנפש מתמזגת בו לגמרי, וד"ל). והוא סוד "למען יארכון ימיך", בחינת כתר עליון כמו שיתבאר, והיינו כרמוז בהמשך מאמר חז"ל הנ"ל: "... וכיון שהגיע זמנו להפטר מן העולם הקדוש ברוך הוא נוטל חלקו וחלק אביו ואמו מניח לפניהם", וד"ל.].

כח האין סוף של הקב"ה גם בחלק הגשמי ביצירת הולד

ואולי י"ל, דגם חלק האב והאם (ה­גוף [גוף (מאב ואם) נפש רוח נשמה חיה יחידה (מהקב"ה) = אב אם (= מילוי הוי': יוד הא וו הא) ועוד הוי' פעמים אב אם, ללמד שהכל נמשך על ידי הגוף שמאב ואם, וד"ל.]) תלוי באופן גלוי בהקב"ה[16], וכ­ידוע[17], שכח ההולדה שבנבראים אינו בהם מצד עצמם אלא הוא כח הא"ס והבלי­ גבול של הקב"ה. כי נבראים מ­צ"ע הרי הם מצד גדרם במדה וגבול ואין שייך שיהי' בהם מצ"ע כח ההולדה שהוא כח בלי גבול, להוליד עד א"ס [שהרי ההולדה לא מסתכמת בלידת ילדים, אלא הם עצמם פרים ורבים וכו' לדורי דורות, עד אין סוף, וכמודגש בהלכה שמצות "פרו ורבו" היא להוליד בן ובת שהם עצמם ראוים להוליד.] (וגם עצם ההולדה הוא ענין של חידוש, כעין יש מאין [בניגוד לכל מה שההורים עושים בשביל הבן, כדברים שטבע, ששם אין את החידוש של יש מאין.]), ואינו אלא מצד כח הא"ס של הקב"ה שקבע בגוף האדם בכח המפליא לעשות [ההסבר בטור ובשו"ע שה' מחבר גוף ונשמה, וכאן הדגש על זה שמחבר את כח האין סוף, כח בלתי מוגבל, בתוך הגוף המוגבל.]. ועד"ז הוא בפשטות בבעלי חיים (וראה לקמן סעיף ה).

ראיה להמשכת כח הא"ס ביצירת הולד – בעיות פוריות גם כשאין חסרון פיזי

[ולהעיר[18] שיש כמה בני אדם (אנשים ונשים) שהם בריאים ושלמים בתכלית הבריאות, ועד שאין שום חסרון כלל באברי גופם [וגם אף רופא לא ימצא אצלם בעיה בפוריות (היום אומרים שעשרה אחוז מהזוגות שלא נפקדים הם כאלה שלא מוצאים אצלם שום בעיה), כפי שהרבי אומר במפורש בהמשך.], ומ"מ אינם מולידים, לפי שענין ההולדה אינו ענין טבעי לבד, אלא תלוי בהמשכת כח הא"ס להיות ההולדה, וכמ"ש[19] "זכר ונקבה ברא אותם ויברך אותם אלקים ויאמר להם אלקים פרו ורבו גו'" [הלשון הכפולה, של "ויברך אתם אלהים" ו"ויאמר להם אלהים" זה על דרך שמישהו לא מסתפק בברכה מצדיק, אלא דורש ממנו הבטחה – אמירה ברורה שאכן כך יהיה. גם בברכת "פרו ורבו" לדגים יש לשון ברכה ולשון אמירה, אבל שם זה פחות מודגש – זה "ויברך אתם אלהים לאמר" – ואילו כאן הדגש על כך שה' ממשיך את כח ה"פרו ורבו" לאדם. "ויאמר" הוא סוד אמר – אור-מים-רקיע – שהוא סוד המשכת הזרע, כנודע (ושייך ל"אחרי מות קדשים אמר" הנ"ל, בסוד הגלגול והלידה מחדש, וד"ל). ורמז: ב"ויברך אתם אלהים ויאמר להם אלהים" יש 13-13 אותיות כאשר הכל עולה 1183 = 7 פעמים 13 ברבוע, 13 = אחד = אהבה, בחינת "אברהם אהבי", "אחד היה אברהם", שלו נמסרו הברכות כולן, ללמד שהכל תלוי באהבה (אהבה ברכה = רם = כח האין סוף, שהוא היהלם של יה, ראה לקמן), ודוק. ועוד רמז: ויברך ויאמר בהכאה פרטית = 12138 = 42, שם מב של מעשה בראשית, פעמים 289 = 17 ברבוע = "ברא אלהים", וד"ל.], דאף כשהם שלי­מים בטבע גופם שיוכלו להוליד, מ"מ צריכים הם לברכה שיהיו פרים ורבים, וברכה זו הוא כח הא"ס שנמשך באדם כדי שיוכל להוליד[20]].

וכיון שכל ענין יצירת הולד לא יתכן אלא בשותפות גלוי' דהקב"ה, לכן, כאשר מכבדים את האב מצד ענין זה שהוא "משתתף ביצירתו", ה"ז גם "כבוד הא­-ל".

וזוהי גם נקודת הביאור בדברי ה­רמב"ן דכיבוד אב ואם הוא "כבוד ה­א-ל", שמדבריו משמע (כנ"ל ס"א) שב­עיקרו הוא ענין של "בין אדם למקום" (שלכן בא בחמשת הדברות הראשונות).

הרב החיד"א: סברת הגוים – "אנכי" ו"לא יהיה לך" הם דיבור לאחר מעשה

[מה שיתבאר בפסקה זו והבאה אחריה, כפי שנראה בסוף, שייך דוקא לטעם הנמוך-האנושי של המצוה (טעם החינוך והאברבנאל), ולא לטעמו של הרמב"ן, אותו רוצה הרבי להדגיש בשיחה:] ויובן יותר בהקדים דברי הגמ'[21]: "בשעה שאמר הקב"ה אנכי ולא יהי' לך אמרו אומות העולם לכבוד עצמו הוא דורש, כיון שאמר כבד את אביך ואת אמך חזרו והודו למאמרות הראשונות" (ובפרש"י "כ"ש שחייב אדם בכבודו שאף הוא שותף בבריאתו כאביו ואמו, ו[גם בהוה ]חייו ומותו מסורין בידו").

ובפי' דברי הגמ' כתב החיד"א[22] ע"פ מ"ש הרמב"ם ריש הל' עבודה זרה "בימי אנוש טעו בני האדם טעות גדולה ונב­ערה עצת חכמי אותו הדור. וזו היתה טעותם אמרו הואיל והאלקים ברא כוכ­בים אלו וגלגלים להנהיג את העולם ונתנם במרום וחלק להם כבוד והם שמ­שים המשמשים לפניו ראויין הן לשבחם ולפארם ולחלוק להם כבוד כו' התחילו לבנות לכוכבים היכלות ולהקריב להן קרבנות כו' ולהשתחוות למולם וזוהי עיקר ע"ז" — ועד"ז בנדו"ד, ש"אוה"ע היו סוברים כמ"ש הרמב"ם דהשי"ת חלק כבוד לכוכבים וגלגלים ונתנם במרום וזה מעשה שעשה וממנו ילמדו לכבדם ולהשתחוות להם, ואח"כ ששמעו אנכי ולא יהי' לך אמרו לכבוד עצמו הוא דורש שנתקנא ח"ו ואין רוצה שיכבדו לשום א' [כלומר שמן הראוי לחלוק להם כבוד, כפי שה' עשה בהתחלה, ואחר כך הוא 'חזר בו' כי נתקנא ח"ו.] ולא אתי דיבור ומבטל מעשה [שהרי המעשה שחלקת להם כבוד מורה שאתה רוצה שנחלוק להם כבוד, ולכן אפי' שעכשיו אתה אומר שלא לחלוק להם כבוד – אין אנחנו שומעים לך, דאין הדיבור של עתה מבטל את המעשה הקודם לו, ואין אנו מקבלים את מה שחזרת בך ממה שעשית בתחילה כי זה רק משום שנתקנאת בהם. מכאן רואים שה'ראש' של הגוי הוא ש'המעשה הוא העיקר' על פי דמיונו החיצוני והמוטעה ביחס למשמעות מעשה ה'. פרשנותו של הגוי בנוגע למשמעות הטבע וחוקיו מטעה אותו ומרחיקה אותו מכוונתו האמיתית של בורא העולם.], וכששמעו כבד את אביך והשוה כבודם לכבודו כביכול, מינה ידעו דח"ו לא נת­קנא דהרי ציוה לכבד או"א בתוקף הכ­בוד והשוה כבוד או"א לכבודו[23], ומוכ­רח דנתן למזלות וכוכבים וכו' במרום להאיר לעולם השפל [דברנו בזמן האחרון – בהשלמות לשיעור ל' סיון – על 11 הפעולות שה' עושה במעשה בראשית, ועל כך שהכי מענין ביניהם זה "נתן" – שמנתינת המאורות ברקיע השמים לומד הרמב"ן שהם לא נוצרו מהשמים (מהתעבות השמים נתהוו המאורות) אלא שה' ברא אותם במקום אחר ואז נתן אותם שם. כאן הדגש שה' נתן את המאורות "להאיר" ותו לא, ולא על מנת לחלוק להם כבוד.] אבל לא לעובדם ולהשתחוות להם וחזרו והודו למאמרות דייקא דאף שהוא דיבור אינו סותר ה­מעשה ח"ו [שהבינו שהם טעו במה שחשבו שתליית השמש והירח והכוכבים בשמים היא כדי לעובדם, ושעכשיו נתקנא וחזר בו, והבינו שבאמת מתחילה עשה אותם רק על מנת להאיר, כי הוכיח הדבור של כבד את אביך על תחילתו שאינו מתקנא בהם ח"ו – אלא שמתחילה לא ציוה לעובדם. כאן מודגשת שוב סגולת כבוד אב ואם לישר את השכל המוטעה, ובפרט סגולת המצוה להציל את האדם מלהרהר אחר ה', וכן מלהרהר אחר רבו, ודוק.]"[24].

הצמח צדק: החילוק בין אב ואם לצבא השמים – לאלו יש בחירה ולאלו אין

והנה ע"ד ביאור הנ"ל כתב גם אדמו"ר הצ"צ[25] [וזהו הדבר העיקרי שכתוב בחסידות בענין טעם מצות כבוד אב ואם (וקצת פלא שהרבי בהמשך משייך את זה לטעם הנמוך של מצות כבוד אב ואם ומחדש ענין אחר לגמרי).], ומוסיף שם ביאור טעם החילוק בין כל הכוכבים והמזלות וצבא השמים בכלל כו', שאין ראוי לחלוק להם כבוד[26] [כי דברי החיד"א רק מסבירים שיש חילוק, אבל לא מסבירים מהו החילוק וטעמו.] — אף שהם שמשים המ­שמשים לפניו ית' ונתנם במרום להנהיג את העולם — לאב ואם שנצטווינו לחלוק להם כבוד, ועד שנקראים שותפים ל­הקב"ה ("ג' שותפים באדם כו'"):

כל הכוכבים כו' לא רק שאין להם שליטה וממשלה ח"ו מצד עצמם, אלא גם זה שעל ידם מנהיג הקב"ה את העולם ומשפיע לעולם [כאשר ב"להאיר" כלול גם "ולמשול ביום ובלילה".], הרי אין להם שום בחי­רה כלל להשפיע או לא להשפיע, או להשפיע כך או כך, כי הקב"ה הוא לבדו המשפיע על ידם, כגרזן ביד החוצב בו[27] — ולכן אין ראוי לחלוק להם שום כבוד;

משא"כ או"א שנחשבים שותפים ל­הקב"ה בבריאת האדם, אף שבאמת גם חלקם הוא מהקב"ה שהוא המהוה ומחי' גם את האו"א (כי כמו הארץ שתוציא צמחה ע"י הכח שניתן לה מהקב"ה במ­אמר תדשא הארץ דשא[28] [ומבואר באגה"ק שהוא המאמר היחיד שממשיך לפעול ולחדש בקרב הארץ בבריאה מתמדת (ולא רק להוות ולקיים באופן של חידוש הישנות את מה שנברא כבר).], כן הוא הזרעת האדם ואשתו ע"י מאמר פרו ורבו [כאן פחות מדגיש את זה שזהו כח הא"ס וכו'.]) — עכ"ז נקראים שותפים להקב"ה בבריאת האדם, כי הם בעלי בחירה ובידם ל­הזדווג או לא להזדווג [צריך לשים לב שלא אומר שהבחירה שלהם היא בחירה מודעת ללדת ילד, אלא שבהחלט יכול להיות שהחליטו להזדווג בגלל תאוה, ויתכן שהילד נולד נגד רצונם ועם כל מה שניסו להמנע מכך, ואף על פי כן זו בחירה שעושה אותם שותפים ובגללה יש לכבד אותם. אפשר להרחיק לכת עוד יותר, ולשאול מה הדין של "נתעברה באמבטי" (כאשר ידוע מי האבא), שאז לכאורה אין כמעט בכלל בחירה. עדיין צריך לומר שיש איזו בחירה בהוצאת הזרע, שהרי "אין קישוי אלא לדעת". על כל פנים, רק רוצים לחדד כאן שלא מדובר בבחירה ללדת ילד אלא בבחירה להזדווג – אולי בגלל תאוה, אולי אפילו באיסור – ועדיין זו בחירה שעושה את האדם שותף לקב"ה בלידת הילד.], ולכן חייבים בכבודם.

בחירת האב והאם על דרך "חמרא למריה וטיבותא לשקייה"

ולהעיר, הרי ענין העבודה זרה דדור אנוש (שחשבו שהכוכבים כו' יש להם בחירה אם לפעול ולהשפיע בכחו של הקב"ה) אינו רק טעות בלבד, שטעו בהבנת הדברים וכו', אלא עצם סברא זו היא בסתירה לעיקרי האמונה, וכמ"ש ה­רמב"ם בי"ג עיקרים שלו[29]: "יסוד החמי­שי [יש קשר בין העיסוק בדבור החמישי לתיקון טעות ביסוד החמישי (אותיות המשיחי, כנודע)] שהוא ית' הוא הראוי לעבדו ולגדלו ולהודיעו[30] גדולתו ולעשות מצוותיו וש­לא יעשו כזה למי שהוא תחתיו במציאות מן המלאכים והכוכבים והגלגלים וה­יסודות ומה שהורכב מהם לפי שכולם מוטבעים ועל פעולתם אין משפט ולא בחירה אלא לו לבדו הש"י וכן אין ראוי לעבדם כדי להיותם אמצעים לקרבם אליו [הם לא יכולים להיות ממוצע מחבר, אלא ממוצע המפסיק והמפריד בלבד (בניגוד לציור של "עצמות ומהות בתוך גוף", אליו חותר הרבי בשיחה זו, כפי שנתבאר).] אלא אליו בלבד יכוונו המחשבות ויניחו כל מה שזולתו וזהו היסוד ה­חמישי שהזהיר על עבודה זרה".

ומ"מ אין זו סתירה למ"ש הצ"צ ד­כיבוד או"א הוא לפי שהם בעלי בחירה, כי אין הפירוש בזה שלהיותם בעלי בחירה יש להם שליטה ח"ו בהנהגת העולם, ובידם להוליד או לא להוליד (וכן להטיב או להרע) שלא ברצון ה­קב"ה ח"ו, אלא הוא רק ע"ד "חמרא ל­מרי' טיבותא לשקי'"[31], דאף שה"שקי'" אינו משפיע ונותן כלום משלו כ"א של "מרי'" (בעל החמרא), וגם זה גופא ש­משקה החמרא הוא בשליחותו של בעל החמרא, מ"מ, כיון שאינו מוכרח בזה ומעשהו הוא בבחירתו החפשית, לכן מגיעה לו הכרת טובה עבור זה[32] [לעיל הוסבר שפעולת ההשקאה שייכת לספירת ההוד (י"ל שה"חמרא" בגבורה כנודע ו"מריה", בעל החמרא, בבינה, ודוק), ומזה רמז נאה שדוקא ל"שקיא" מגיע "טיבותא", הכרת הטוב באמירת תודה. אך בקל אפשר להתדרדר מזה לעבודה זרה אם חלילה מחשיב את ה"שקיא" למציאות בפני עצמו, בחינת "הודי נהפך עלי למשחית", ודוק.]. וכן בעניננו, דכיון שהם בחרו להיות שלוחי השם להוליד בן זה ולגדלו ולטפחו כו' [כאן הרבי שוב כולל את ענין הבחירה בעצם ההולדה עם ענין הבחירה בגידול וטפוח וכו', כי בסופו של דבר הכל כאן שייך לטעם התחתון המבוסס על הכרת הטוב על בחירה כלשהי של ההורים, בין אם לגדל ולטפח, בין אם ללדת ילד, ובין אם להזדווג, וכנ"ל.], לכן מגיע להם שכר וכבוד עבור בחירה זו.

ויש לעיין בדברי הרמב"ן הנ"ל שה­ענין דכיבוד אב ואם הוא (לא הכרת טובה על בחירתם אלא) לפי שהאב "משתתף ביצירתו".

כח ההולדה בישראל – מכח הא"ס, בשאר הברואים – מכח הא"ס שבארץ

והנה בענין כח ההולדה מבאר רבינו הזקן[33], דכיון שהוא כח של א"ס (וכנ"ל ס"ב), לכן ישנו רק בנשמות ולא במלאכים, כי רק בנשמות ישראל ישנה הארת א"ס ב"ה[34] (להיותן "חלק אלקה ממעל ממש"[35], ועד דישראל וקוב"ה כולא חד[36]), ולכן יש בהם כח הא"ס שב­הולדה, משא"כ במלאכים כו'. [כאן הרבי מתייחס לקושיא שמיד עולה – מילא במלאכים אין כח הולדה, אבל רואים שחוץ מלישראל יש בכל הטבע, כולל אומות העולם, כח הולדה?! לכן הרבי מתרץ:] והא ד­מצינו כח ההולדה גם בשאר נבראים, ואפילו בבעלי חיים, היינו לפי "שניזונות מצומח שנצמח מהארץ"[37], שבארץ "יש ג"כ כח ההולדה" מצד כח הא"ס שבעפר הארץ (דנעוץ תחילתן בסופן דוקא[38]).

מציאות הולדה אצל אומות העולם כדי לאפשר בחירה

[ואולי יש לומר (בנוגע לכח המוליד שבאוה"ע), ע"פ המבואר במ"א[39] שיש כמה ענינים בגוף האדם שסיבתם היא כדי שיהי' בהתאם לנשמתם שהיא חלק אלקה ממעל ממש (כמו ציור הגוף שה­ראש למעלה, שזהו לפי ש"אדם אתם", ע"ש אדמה לעליון[40]), ואעפ"כ מצינו ענינים אלה גם בגופי אוה"ע שאין בהם נשמה קדושה, ומבואר בזה שזהו כדי שיהי' ענין הבחירה בישראל [הכוונה הפשוטה כאן היא לבחירה של ה' בישראל, אבל זה גם נוגע לכך שלעם ישראל עצמו תהיה בחירה חפשית, מתוך נתינת מקום לטעות כי אינם עם נבחר ואין יחוד בנשמתם הקדושה וכו'.], כי ענין הבחירה יתכן רק בין שני דברים שווים, ולכן צ"ל השתוות בין גופי ישראל וגופי אוה"ע[41] שרק אז שייך ענין הבחירה בישראל דוקא [ולכן צריך שגם אומות העולם יהיו שוים אלינו – שגם להם יהיה כח להוליד, ואז שייך שה' יבחר בנו מתוך הדומים. אם יש למישהו בן שיכול ללדת ובן שלא יכול ללדת, אז ההעדפה של זה שיכול ללדת אינה בחירה אמיתית (וכנ"ל שעל פי ההלכה אין האדם יוצא ידי חובת מצות "פרו ורבו" בבן שאינו יכול להוליד).]. ועד"ז יש לומר גם לענין כח ההולדה שישנו באוה"ע].

כח ההולדה: בישראל – חלק עצמי, באומות העולם – כח נוסף

ויש חילוק עיקרי בין כח ההולדה בישראל לכח זה בשאר נבראים:

בשאר נבראים שאין בהם נשמה קדו­שה, הרי כח ההולדה, שהוא כח א"ס שלמעלה מהבריאה, הוי דבר נוסף על עצם מציאותם, דאף שהקב"ה קבע כח זה בטבע גופם הרי זה ע"ד כח מקיף שלמעלה ממציאותם; משא"כ בישראל שמצד מעלת נשמתם יש בהם הארת א"ס, הרי כח זה הוא באופן שמתייחד עמהם, והוא חלק מעצם מציאותם [כפי שכבר הוזכר, הניסוח הזה נוגע לעצם החידוש של חב"ד, שהאלקות מתלבשת ומתעצמת ממש בתוך האדם. וכנ"ל: התלבשות זה חידוש של האריז"ל ביחס להשתלשלות שלפניו, אחר כך בא הבעל שם טוב וחדש את ענין ההשראה, אבל אדמו"ר הזקן חדש עוד שההשראה עצמה מתלבשת-מתעצמת באדם (שההשראה היא "ב" ולא רק "על" כנ"ל). כאן זו דוגמה מצוינת – כח הא"ס ש"על דרך כח מקיף שלמעלה ממציאותם" היינו (לכל היותר) השראה, ואילו כאשר כח זה מתייחד עם האדם ונהיה חלק מעצם מציאותו זו ההתלבשות שחדשה דרך חב"ד – התלבשות שנוגעת להגדרת ה"ממש" של "חלק אלוה ממעל ממש".].

כיבוד ההורים הוא "כבוד אל" משום שכח ההולדה הוא המשכת הא"ס

ויש לומר, שזהו עומק כוונת הרמב"ן ד"כבד את אביך כבוד הא­ל כי לכבוד הבורא צוה לכבד האב המשתתף ב­יצירה", דיש לפרש כוונתו, כי יצירת הוולד (ע"י כח ההולדה) הרי היא רק בכח הא"ס שבהורים, שנמצא בהם רק מפני שהקב"ה קבע כח של א"ס בטבע האדם, וא"כ אין זה כבוד האב והאם מצד עצמם[42], אלא רק כבוד הא­ל, כח הא"ס שבהם[43].

וזהו גם ההכרח שמצד ענין זה שב­כיבוד או"א, שהם משתתפים עם הקב"ה ביצירתו, ה"ז בעיקר מצוה שבין אדם למקום ("כבוד הא­ל"), ולא הענין של בין אדם לחבירו: אם הכבוד המתחייב מיצירת הבן הוא למציאות האב והאם מצד עצמם, בגלל שהם בעלי בחירה ובבחירתם ורצונם הביאו אותו לאויר העולם, הנה אז ה"ז בסתירה לאמונה אמיתית באחדות השם, שאין עוד שליטה מלבד הקב"ה בהנהגת הבריאה [זה שהרבי מביא דבר נוסף על דברי הצמח צדק זה מובן, אבל כאן זה בטוי חריף מאד שלכאורה דברי הצמח צדק "הרי זה בסתירה לאמונה אמיתית באחדות ה'" – כיצד זה יתכן?! בעצם יש כאן חזרה לשאלה על היחס בין ידיעה/השגחה לבין בחירה, שכבר הרמב"ם אמר שאי אפשר לתת לה תירוץ מלא. מה יענה מי שנשאל אותו איך יש להורים בחירה וזה לא סותר את האמונה? שזו נשיאת הפכים. כאן הרבי 'מתחמק' מנשיאת ההפכים הזאת, ואומר שיש כאן סתירה, בשביל לעלות למקום יותר גבוה. בכלל, ידוע שבחסידות – החל מבעל פרי הארץ (שהיה רבו ומורו של אדמו"ר הזקן אחרי פטירת המגיד ורבי אברהם המלאך, עד שיש שיחה של הרבי להסביר למה לא מונים אותו בין הנשיאים) ועד לאיז'ביצא – יש ענין שמדברים על העדר הבחירה, על צדיק שאין לו בחירה או על רשע שיתברר לעתיד לבוא כי מעולם לא חטא והכל היה ברצון ה' ולא בבחירתו. גם בחב"ד יש מאמרים ושיחות על זה, שמסבירים את זה בטוב טעם ודעת לפי הסגנון החב"די. למה בכלל רוצים להגיד כזה דבר? כי רוצים לדבר על עליה למעלה מהבחירה, על מקום בו לא יתכן לעבור את רצון ה'. כשרוצים ליישב את זה עם היסוד הכי עיקרי – גם אצל הרמב"ם, וגם בשיחות של הרבי – שישנה בחירה חפשית, מסבירים שבמדרגה העליונה, זו שלמעלה מהבחירה, האדם מתעצם לגמרי עם הבחירה של ה', והבחירה שלו איננה בחירה נפרדת וסותרת לבחירת ה'. גם כאן, להגיד שכח הא"ס בא ונמשך בכח ההולדה של ההורים היינו שבחירת ה' עוברת דרך בחירת ההורים ומתאחדת איתה.] — אלא ענין הכבוד כאן הוא רק מצד כח הא"ס של הקב"ה שבא ונמשך באופן של א"ס ובל"ג בהולדה שע"י או"א. דכיון שכח הא"ס מאיר ומתייחד עמהם, לכן, שייך לומר, שהכיבוד שמכבדים את האב ואם (מצד כח הא"ס שבהם, שעל ידו נוצרו) הוא "כבוד הא­-ל", גדר "בין אדם ל­מקום".

סיכום השיחה

ומכל הנ"ל נמצא, שבכבוד אב ואם יש שני גדרים וענינים[44]:

מצוה שכלית, והוא ענין שבין אדם לחבירו (אם מצד ענין של הכרת הטוב על כל מה שהשפיעו אביו ואמו אליו וגידולו וחינוכו, או גדר של פריעת חוב כדאיתא בירושלמי[45]),

גדר של בין אדם למקום, דכיון שהאב "משתתף ביצירתו" הרי כיבוד או"א הוא "כבוד הא­ל".

ויש לומר, שזה גופא הטעם שב­עשה"ד נאמרה מצות כיבוד או"א ב­חמשת הדברות הראשונות שהם דברים שבין אדם למקום, כי עיקר החידוש דמצות כיבוד או"א הוא רק בישראל, והוא ענין זה שבכיבוד אב מפני שהוא "משתתף ביצירתו", משא"כ באוה"ע שייך רק הענין הא' דכיבוד[46] או"א[47] (מצוה שכלית בין אדם לחבירו[48]).

דאצל ב"נ, כיון שכח ההולדה שהוא כח הא"ס שלמעלה מהבריאה הוי דבר נוסף על עצם מציאותם, לכן, חלק ה­או"א ביצירת הולד וחלק הקב"ה הם כמו שני דברים נפרדים, ובמילא, הכיבוד שלהם מצד זה שהם בחרו להיות "שלו­חים" שעל ידם יוצר הקב"ה ולד זה — אינו פרט ב"כבוד הא­ל", וגם הוא רק גדר בין אדם לחבירו [אך צריך לומר שגם בשליח יש את שני הגדרים – יש שליח שהוא מציאות נפרדת, וצריך להכיר לו תודה על זה שהסכים להיות שליח, ויש שליח שלגמרי מתעצם עם המשלח שמופיע בו, ועליו כתוב "שלוחו של אדם כמותו ממש", כנודע.];

ורק בישראל שייך לומר, שהענין ד­כיבוד או"א מצד ענין זה שהם משתתפים ביצירתו הוא בעיקר גדר דבין אדם ל­מקום, כיון שכח הא"ס היוצר את הולד נמצא בהאב ואם גופא, וא"כ מה שמכבד אותם הוא הוא "כבוד הא­ל".

(משיחת ש"פ בראשית (התועדות ב') תנש"א)

ב"ה סיימנו את השיחה, ונסיים בעוד שני חובות שרצינו להספיק אמש, לימוד פירוש הצמח צדק באור התורה על הפסוק (לא מה שהרבי מביא בתוך השיחה) ופרצוף הענינים שבמשנת "אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן וכו'".

ו. דברי הצמח צדק על כיבוד הורים (לימוד בפנים)

כותב הצמח-צדק[10]:

כיבוד אב ואם ומחית עמלק

של״ה פ׳ יתרו כי אב ואם בן ובת הם ד׳ אותיות הוי׳ שהם חו״ב תו״מ ואותיות י״ה משפיעות לו״ה והם אדונים להם עכ״ל. ועיין מזה בזהר ויקרא דף ז', והנה עי״ז הכבוד ממשיך מבחי׳ י״ה בו״ה והוא ענין שהשם שלם כו׳ [זה נאמר כאשר מכריתים את עמלק, שמנסה להפריד בין יה ל-וה. יש שני סימנים בשו"ע על כבוד אב ואם, רמ ו-רמא, אך עיקרי הדינים הם בסימן רמ (ובאו"ח סימן רמ היינו דיני צניעות, ללמד שאם זיווג ההורים צנוע ביניהם, מכבדים אותם, כאשר עצם ענין הכבוד הוא לבוש שמצניע, וחלק ממצות כבוד הורים הוא "מלבישו") העולה בגימטריא עמלק, סוד "רם על כל גוים הוי'" כנודע, והוא היהלם של יה, העולה כח האין סוף כנ"ל, הנושא העיקרי של שיחת הרבי שלמדנו, והוא גם עולה "רוח הוי'", וכמו שנאמר אצל המשיח "ונחה עליו רוח הוי' וגו'".

בעשרת הדורות מפרץ עד דוד (שבסוף מגילת רות), רם הוא הדור השלישי, כנגד ספירת הבינה של בנין המלכות, ד"מינה דינין מתערין", וד"ל. בתורה יש רק "רם" אחד – "ואמרו אל כל איש ישראל קול רם" שלפני יא הארורים שיתבארו להלן אי"ה. רם = עמלק, "קול רם" = עשו (ומכאן שהארורים באים לבטל את קליפות עמלק ועשו, וראה עוד מאמרי הרבי עם ביאורים והערות ח"א ד"ה "בלילה ההוא" הערה ד). יש עוד י פעמים "רם" בנ"ך, ס"ה יא "רם" בתנ"ך, סוד יא סממני הקטרת, וד"ל. מכל זה יוצא שמצות כבוד אב ואם היא סגולה להתרת הספק – רם = עמלק = ספק כנודע – ובפרט הספק באמונה "היש הוי' בקרבנו אם אין" כנ"ל, ואין שמחה כהתרת הספק, וממילא מובן שצ"ל שמחה של מצוה יתרה בקיום מצוה זו של כבוד אב ואם.] ועמ״ש מזה בד״ה ראה אנכי נותן,

"אמו ואביו תיראו" – "חכם בבינה", "כבד את אביך וכו'" – "הבן בחכמה"

והנה יראה בחכמה יו״ד [מסביר שמורא אב ואם היא יראה עילאה, שבחכמה.] ע״כ הזהיר אמו ואביו תיראו כי גם בבינה ואהבה צ״ל יראה ["חכם בבינה", בחינת "רואים את הנשמע" דמתן תורה.] וכן ביראה צ״ל כבוד ואהבה ["הבן בחכמה", בחינת "שומעים את הנראה" שלמעלה מבחינת "רואים את הנשמע", וכדעת מ"ד שבמתן תורה היתה גם בחינה זו של "שומעים את הנראה". ולפי ההסבר כאן יוצא שעיקר מעלה זו של "שומעים את הנראה" היה בשמיעת הדבר החמישי "כבד את אביך ואת אמך", וכפי שיתבאר להלן בהשלמות שיש בו הי תבות וכן יש הי אותיות ב-ה התבות הראשונות, סוד "הבן [ה] בחכמה [י]", "שומעים את הנראה", וד"ל.], עמ״ש מזה בבה״ז פ׳ בחוקותי ע״פ אם בחקתי תלכו,

חיבור האבות והבנים ע"י האבות למקום הבנים

ועמ״ש ע״פ הנני שולח כו׳ והשיב לב אבות על בנים, אבות היינו ג״ר שיהי' קבועים בז״ת הנק׳ בנים [בדרך כלל מביאים פירוש רש"י ש"והשיב לב אבות על בנים" היינו תשובת האבות על ידי הבנים, אבל כאן זה יותר פשט ש"והשיב לב אבות" שיאיר "על בנים" ובמקומם, תוך התגברות על פער הדורות, שהמוחין של האבות יאירו בבנים. אפשר בכל זאת לקשר שזה מצב שבו הבנים מעוררים את האבות לבוא ולהאיר במקומם, 'לשדר על הגל' שלהם.], כמ״ש האריז״ל ע״פ ביום ההוא יהי׳ הוי׳ אחד כו׳ [שה-י של שם הוי' ב"ה מאיר במקום ה-ו. זה מצוין עם מה שהוסבר אמש על פי "היכל הברכה", שכאשר יש הארה של אבא ואמא (יחודא עילאה) אז הזו"נ גם נעשים בבחי' י. כמובן, זה לא מבטל את מציאות העולם הזה, כמו שגם בפסוק אחרי שכתוב "יהיה" שוב מופיע שם "הוי'", אבל ה-י מאירה במציאות של העולם התחתון עם כל עצמתה ואורה.] ועמ״ש ע״פ הללויה כו', וזהו ע״י כבד את אביך כו',

על ידי ה"כן" במצות כיבוד אב ואם ממשיכים את גילוי ה"לא"

והנה מ״ע הם בו״ה ומצות ל״ת הם בי״ה כמ״ש בד״ה אלה פקודי המשכן ובד״ה שחורה אני ונאוה ובד״ה שימני כחותם ובת״א פ׳ שמות ע״פ זה שמי וסד״ה לבסומי בפוריא דרוש הראשון, ומצות כבוד או״א היא ג״כ בי״ה, נמצא מה שא״א להמשיך בחי׳ י״ה כ״א ע״י לא כו׳ ע״י כבוד או״א ממשיכים זה בבחי׳ כלי [משא"כ במצוות לא תעשה זה נשאר בבחינת מקיף, בלי כלי להכיל את ההמשכה בפועל ולהביאה אל תוך המציאות – כמבואר בחסידות שזה על דרך ידיעת השלילה, ולא ידיעת החיוב. אך גם במצות כבוד הורים יש את הפן של "לא", דהיינו מצות עשה ד"איש אמו ואביו תיראו" (וכידוע שגם מצות היראה מפני השי"ת היא ממנין רמח מצות עשה דוקא, ואילו עצם מהות היראה היא הכח בנפש המניע את קיום כל שסה מצות לא תעשה של התורה) ופירשו חז"ל "לא ישב במקומו, לא יסתור את דבריו, לא יכריע את דבריו", והוא סוד התלבשות הגבורה דעתיק בחכמה סתימאה דאריך ומשם לחכמה עילאה דאצילות, וכנ"ל שמצות מורא אב ואם היא בחכמה, יראה אותיות ראיה, דוקא, וד"ל.

מ"לא" זה בא ה"כן": "כבד את אביך ואת אמך למען [עד כאן = 1118 = 'שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד', כמו שיתבאר] יארכון ימיך על האדמה אשר הוי' אלהיך נתן לך" (ובסוד יראה כבוד = רמח = אברהם, סוד "והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם פן אבוא והכיתי את הארץ חרם", המלה החותמת את הנבואה בישראל עד ביאת גואל צדק היא "חרם" = יראה כבוד, וד"ל).],

ארבע מדרגות בכבוד אב ואם ב"סוד הוי'"

וזהו בחי׳ גדולה מאד לכן עי"ז נמשך והשיב לב אבות כו' ולכן אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן כו' כבוד או״א כי כבוד או״א המשכת י״ה בו״ה וזהו ענין העוה״ב והעוה״ז שהם ה' עילאה וה' תתאה א״נ ע״י י״ה צייר הב׳ עולמות כו' ולכן ותלמוד תורה כנגד כולם, כי זהו ג״כ כבוד או״א של הנשמה תשב״כ נק׳ מוסר אביך ותשבע״פ נק' תורת אמך בד״ה ביום השמע״צ כנישין תהא לכון, וכן בהקב״ה נאמר כי אתה אבינו כו׳ אם [בחינת "אם הבנים"] רחץ צואת [סוד פרה אדומה, "תבוא האם ותקנח את צואת בנה"] כו' וע׳ בגמ׳ ר״פ כיצד מברכין ע״פ גוזל אביו ואמו כו׳ אך יש בחי׳ יש אחד כו׳ גם בן ואח אין לו כו' [בחינת יחיד ממש, סוד הוי' יחיד = חן = כבוד הוי' (סוד מידד, אחי אלדד העולה הוי' אחד).

נמצא שיש ד מדרגות:

יחיד ממש.

מה שהקב"ה וכנסת ישראל נקראים "אביו ואמו".

מה שתורה שבכתב ותורה שבעל פה נקראים אביו ואמו – "שמע בני מוסר אביך ואל תטש תורת אמך".

אביו ואמו ממש.

ד המדרגות הן כנגד י-ה-ו-ה כמובן, ובסוד "יחיד הוא ויודע הכל" ר"ת הוי', כוונת רבי אברהם אבולעפיא כנודע. יש כאן רמז שאותן נשמות שאינן מולידים בגשמיות, על אף שלמות בריאותם בגוף ובנפש כנ"ל, שרשם בבחינת יחיד "יש אחד ואין שני גם בן ואח אין לו". נמצא שיש כאן בחינת יחיד ו-ג בחינות של אב אם, ס"ה ז – "כל השביעין חביבין", וד"ל.

רמזים: "יש אחד" = "והשיב [לב אבות על בנים וגו']", ללמד שהשבה זו שעל ידי אליהו הנביא מבשר הגאולה היא מכח "יש אחד", בחינת יחיד ממש. "גם בן ואח אין לו" = אור = אין סוף וכו'.],

"בין אדם לחבירו" – בין אבא לז"א

והבאת שלום בין אדם לחבירו י״ל ע״ד מה שמו ומה שם בנו כו' [בענין של "הבאת שלום בין אדם לחברו" יש הרבה פירושים, כאן הפירוש הוא בין אבא לז"א, ויש פירוש בין "פני אדם" שבמרכבה לאדם שעל הכסא, או בין אריך לז"א, או בין א"ק לז"א. וכשנסדר את הנוסח של עשרה דברים שעל פי המשנה נגיד פירוש אחר.],

אכילת פירות המצות מכח אריך אנפין

ועדיין אינו מובן הלא כל המצות הם בו״ה, והרי ה׳ תתאה שורש עוה״ז ומדוע שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, רק פירות ממצות התלויות בי״ה דוקא כו' [כאן מחבר שני בטויים שגורים, "שכר מצוה בהאי עלמא ליכא" ו"שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה", אבל כפי שכבר ציינו במקור בגמרא יש מחלוקת בין שני הלשונות האלה. אכן, ברוב המקומות בספה"ק כולם מביאים את שני המאמרים בחדא מחתא בכוונה ששכר הקרן של המצוה בהאי עלמא ליכא.],

ואפ״ל משום בי״ה התגלות עתיקא הנק׳ אריך אנפין [שזה ה"יארכון ימיך", כפי שהזכרנו כבר. בכתר בכלל, בחינת "עתיקא" בלשון הזהר, הכולל את שני הפרצופים של עתיק יומין ואריך אנפין (וכאן כותב בפשיטות "עתיקא הנק' אריך אנפין"), נאמר "לית שמאלא בהאי עתיקא כולא ימינא", כלומר ששם גם שרש השמאל הוא ימין, ועוד יותר ימין מאשר שרש הימין עצמו! מבחינה זו דוקא (של השמאל שגם הוא ימין, שהרי "נטה שמאלו וברא ארץ", הארץ הזו דעולם הזה התחתון) נמשכה אריכות ימים בעולם הזה, לפי הכלל שכל הגבוה גבוה ביותר נמשך למטה מטה ביותר. והוא סוד "אֹרך ימים בימינה" דקאי גם על כללות קו הימין של הספירות העליונות, בחינת "חד אריך" כמו שכתוב בפתח אליהו (והיינו כנ"ל כאשר הוא מתגלה כשרש כל קוי האצילות, כולל גם קו השמאל, הנקרא "חד קציר", לשון חולי כנודע). אריך הוא גם מלשון ארוכה ורפואה (רפואת קו שמאל, ה"חד קציר" כנ"ל), וכידוע הרמז שר"ת "כי אני הוי' רפאך" הן אותיות אריך. על ידי הארוכה והרפואה זוכה האדם לאריכות ימים, גם בעולם הזה התחתון. אריך הוא גם לשון מלכות, סוד "כתר עליון איהו כתר מלכות", והוא הכח לאסוף את רגלי המלכות היורדות מות ולהמשיך לבת המלך רפואה שלמה ואריכות ימים ושנים טובות גם במקום קינונה בעולם העשיה התחתון] פי׳ אריך שמגיע ההשפעה גם למטה כמ״ש סד״ה ועתה יגדל נא [כח אדנ-י, שם המלכות המקננת בעולם העשיה, וד"ל] כו׳ כאשר דברת לאמר ה' ארך אפים שיתארך ויומשך גלוי זה למטה כו׳ [למקום ה"אף עשיתיו", היינו סוד "ארך אפים" דוקא] ומבחי׳ זו נמשך פירותיהן בעוה״ז יעו״ש,

ובגמ׳ ספ״ק דקדושין ד״מ ע״א מפרש לפי שהוא טוב לשמים ולבריות, י״ל ע״ד ב״פ כי טוב, שהוא יסוד אבא ויסוד ז״א [שזה ממש "יהיה", שיסוד אבא (י) מאיר ביסוד ז"א (ו, שהופך גם הוא ל-י). זה תואם את פירושנו להיכל הברכה, שבדברות הראשונות מתגלה רק ה-ו כפי שהוא, ואילו בדברות השניות יש המשכה מיחודא עילאה ולכן ה-י מתגלה למטה גם הוא.] ועי״ז נמשך ההשפעה מהעוה״ב בהעוה״ז והבן, משא״כ ע״י טוב אחד נמשך רק בעוה״ב שהוא בינה כו'...

ישוב הצמח צדק את הסתירה שבין שני פירושיו

בסיום דבריו הצמח צדק מביא פירוש אחר שלו בענין "שכר מצוה בהאי עלמא ליכא", שלכאורה אינו מתאים למפורש כאן, ועמל ליישב ביניהם:

בביאור ע״פ ואתה תצוה, כתבתי בענין שכר מצוה בהאי עלמא ליכא באופן אחר ממש״כ דאדרבה מפני שהמצות הם בשם הוי׳ דלעילא בע״ק לכן א״א שיומשך ממנו בגשמיות העוה״ז שמקבל רק משם הוי׳ דלתתא כמ״ש בזח״א ויצא קנח״ב ורק הדברים שאדם אוכל פירותיהן בעוה״ז זהו ע״י הוא״ו המחבר ב׳ ההויות בת״א בד״ה כי אתה נרי גבי והוי׳ יגיה חשכי [זה מהפסוקים שאומרים לפני הדלקת נר חנוכה, ובו יש ו החיבור בין שני שמות הוי' – "כי אתה נירי הוי' והוי' יגיה חשכי" – ועל דרך זה הוא הפסיק טעמא, שמפריד בחיצוניות אך מחבר בפנימיות, בין שני השמות שלפני יג מדות הרחמים.],

ואפשר לחברו עם מש״כ דדוקא מהמצות ששרשן בי״ה נמשך פירות בעוה״ז והיינו כי בשם הוי׳ דלעילא יש ג״כ י״ה ו״ה וכמ״ש בביאור שחורה אני ונאוה, ובחי׳ י״ה זהו ג״ר שבכתר ומבחי׳ זו דוקא נמשך ומתארך שיומשך פירותיהן בעוה״ז [כנ"ל בענין עצם המשכת הפירות דוקא מהמצוות ששרשן ב-יה. שרש ה-יה בג"ר שבכתר הוא סוד "איה מקום כבודו", מה שכבוד אב ואם הוא כבוד הוי' ממש (ובסוד "נתיב לא ידעו עיט ולא שזפתו עין איה", יחוד נתיב ה-לב בשער ה-נ, סוד כבוד אב ואם – כבוד = לב, אב ואם = נ, וכמו שיתבאר בהשלמות), וד"ל. "איה מקום כבודו" = רם = כח האין סוף וכו'! והוא ר"ת אמך – "כבד את אביך ואת אמך", סוד "ואי זה מקום בינה", "אם לבינה תקרא", וד"ל. חלק המילוי, הנסתר, של "איה מקום כבודו" – אלף יוד הא מם קוף וו מם כף בית וו דלת וו = 1225 = 35 ברבוע = 49 במשולש = "זה שמי לעלם וזה זכרי לדר דר", "'שמי' עם יה שסה 'זכרי' עם וה רמח", יחד 613, הנקודה האמצעית של 1225, יחוד יה עם וה על ידי מצות כבוד אב ואם כנ"ל.] וכו' ולהיות חיבור ב׳ ההויות וכמ״ש במקום אחר בענין התורה שהיא מחבר סובב כל עלמין וממכ״ע וזהו שלום בפמשמ״ע כו'.

עד כאן מדברי הצמח צדק.

ז. "אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא"

עשרה דברים כנגד הספירות כסדרן (וההבדל בין זה לפירושים אחרים)

לסיום נתבונן במשנה בריש מסכת פאה. כפי שציינו כבר, יש שאלות לגבי הנוסח המלא שאנחנו אומרים כל בקר לאחר ברכות התורה וכו' שעל פי המשנה הנ"ל. אצלנו יש עשרה דברים המנויים תחת הכותרת של המשנה: "אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קימת לעולם הבא, ואלו הן...". בין אלו שעושים מהם פרצוף זה השל"ה בסדורו "שער השמים" (וידוע שאדמו"ר הזקן היה 'א של"ה איד' לפני שהגיע למגיד) – סדור מאד יפה, שרובו מתבסס על קבלת הראשונים (הרמ"ק) ויש בו מעט קבלת האריז"ל. אנחנו נעשה פרצוף שונה קצת, אבל בכמה דברים נסתמך על השל"ה.

נקדים לומר שיש פירושים שכוללים שתי ספירות יחד בפירוש לשון אחד בנוסח הנ"ל, כפי שהשל"ה מסביר ש"כבוד אב ואם" זה חכמה ובינה או כפי שהוא מפרש "הבאת שלום בין אדם לחברו" על תפארת ויסוד (וכבר הזכרנו שיש בזה פירושים שונים שכולל שתי מדרגות ביניהן יש להשכין שלום), ולפי הפירושים האלה אחר כך יש כפילויות בתוך עשרת הדברים. אנחנו רוצים לפרש את עשרת הדברים כנגד הספירות, לפי הסדר, ולכן כל אחד שייך לספירה אחת – "אחת לאחת למצֹא חשבון".

כתר: כבוד אב ואם

הזכרנו שהשל"ה – ועל דרך זה בדברי הצמח צדק שראינו לעיל – מסבירים, לפי 'פשט הקבלה', שכבוד אב ואם שייך לספירות חכמה ובינה (המקבילות גם למורא וכבוד, כפי שראינו בדברי הצמח צדק). אמנם, כפי שראינו, הדגש העיקרי במצוה זו הוא כח ההמשכה מהחכמה והבינה אל המדות והמלכות – זהו כח ספירת הדעת, "מפתחא דכליל שית", המייחדת את החכמה והבינה והממשיכה מהן לספירות התחתונות[11] (וכן כבוד אב ואם מייחדת את הלוח הימני עם הלוח השמאלי, את ה החסדים עם ה הגבורות, וגם יחוד זה נעשה בדעת. והוא סוד יחוד "בין אדם למקום" עם "בין אדם לחברו" שעולה 676, הוי' ב"ה ברבוע כללי! וידוע שבדעת גם החסדים הם שמות הוי' וגם הגבורות הן שמות הוי', נמצא ששלמות סוד הדעת הוא הוי' ברבוע, וד"ל). הדעת מושרשת בכתר, ובפרט הדבר בולט כאן, כפי שראינו בדברי הצמח צדק כי כח ההמשכה למטה ממצות כבוד הורים הוא בזכות ההמשכה של "למען יארכון ימיך" מפרצוף אריך אנפין שבכתר. לכן נקביל כאן את כבוד אב ואם לכתר.

[וכן, עולה מהנ"ל, שכבוד אב ואם מקביל לספירת הדעת, סוד "ברא בוכרא" כנודע, ובסוד מצות כבוד אח גדול הנלמדת מ-ו החיבור של "כבד את אביך ואת אמך", סוד הדעת שהיא "מפתחא דכליל שית" ומחברת אבות לבנים כנ"ל, וד"ל. ב"כבד את אביך ואת אמך" ו החיבור היא האות ה-י בפסוק, ואילו ו החיבור הראשונה בתורה היא ה-ו המחברת שמים וארץ, "כי כל בשמים ובארץ", בפסוק הראשון של התורה: "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ", שהיא האות ה-כב בפסוק, סוד החיבור והיחוד שעל ידי "עשר ספירות בלימה" והחיבור והיחוד שעל ידי "עשרים ושתים אותיות יסוד". והוא סוד תבת כבוד – כב וד = י, וכן וד הן אותיות המילוי של האות י, ודוק.

והנה בפסוק "כבד את אביך ואת אמך למען יארכון ימיך על האדמה אשר י-ה-ו-ה אלהיך נתן לך" יש ג ווין, סוד ג קוים המתיחדים על ידי קיום מצוה זו. בפסוק "בראשית וגו'" יש רק ו אחת, סוד הקו וחוט אוא"ס ב"ה הבוקע את מקום הצמצום וחלל הפנוי כו'. בשני הפסוקים יחד, אם כן, יש ד ווין, המתחברות לסוד ה-ם סתומה של "לםרבה המשרה ולשלום אין קץ", ושאר אותיות שני הפסוקים = 5460 = 3 פעמים 1820 (= סוד פעמים הוי' וכו'), וד"ל.]

חכמה: גמילות חסדים

השל"ה מקביל את גמילות חסדים לספירת החסד, כפי שנראה פשוט, אבל בהקבלה שלנו אנחנו רוצים להקביל את זה לספירת החכמה. שרש החסד הוא בחכמה, ראשית קו הימין, וכן מבואר בתורת שלום שחסיד היינו חסד שנמשכת בו הארת ה-י של החכמה (וכן גמל – שרש גמילות חסדים – עולה חכמה). בפרט כאן, שבמשנה לא נזכרים כל הדברים הנמנים כאן בסידור (כפי שהזכרנו), וכפי שמבואר בגמ' בשבת שרוב הדברים שמנויים כאן הם "מישך שייכי" בגמילות חסדים. לפי זה גמילות החסד המוזכרת כאן היא השרש של כל פרטי הגמילות חסדים – והיינו החכמה שהיא השרש של החסד. בפרט גמילות חסדים היא בעיקר הלוואה לפני שהעני ימוט, מתוך תכונה של "איזהו חכם? הרואה את הנולד".

והרמז המפורסם: גמילות חסדים = תורה (בשלשת הדברים עליהם העולם עומד "על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים"), ו"אורייתא מחכמה נפקת". וההסבר הפנימי על דרך החסידות: על מנת להשפיע את מלוא מדת החסד, באיכות ובכמות, על האדם להגמל משייכותו לדבר ההשפעה, והוא על ידי הבטול – בטול היש, ועד לבטול במציאות – פנימיות החכמה שבנפש, ורק אז הוא יכול להשפיע את החסד כדבעי, ללא כל הרגשה שהדבר שייך לו, אלא כולו שייך, לכתחילה, למקבל החסד ממנו (ואצלו היה רק בתור פקדון, כמבואר בדא"ח). ואיך מגיעים לבטול זה? על ידי תורה לשמה, "תען לשוני אמרתך", "וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר", "לאמר" מעצמם, כנודע בשם הה"מ נ"ע.

בינה: השכמת בית המדרש שחרית וערבית

את "השכמת בית המדרש שחרית וערבית" מקביל השל"ה לספירת הגבורה, כשהוא מסביר שיש בהשכמת בית המדרש שחרית וערבית כח של "גבור הכובש את יצרו", "אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש". יש בכך גם גבורה של "יתגבר כארי לעמוד בבקר" (ומזה שיש השכמת בית המדרש ערבית אפשר להבין ש'ישנים' גם בצהרים...). גם כאן, לפי דרכנו, נקביל את זה לשרש הגבורה – לספירת הבינה, בסוד "אני בינה לי גבורה". כשם שהקבלנו לחכמה את שרש עמוד הגמ"ח, כך הבינה היא שרש עמוד העבודה – "ועבד הלוי הוא". בית המקדש מקביל לבינה, וכמותו גם בית הכנסת ובית המדרש – בית מקדש מעט (ובכלל בינה נקראת "בית").

בנוסף לזה, כתוב שאם קמים על אדם אויבים "השכם והערב עליהם לבית המדרש והם נופלים לפניך חללים חללים" – זה ה"מינה דינין מתערין" של הבינה (וי"ל דזה נכלל ב"פירות" בעולם הזה של השכמת בית המדרש שחרית וערבית). פעולת ההשכמה היא בסוד השכם, הכח להעביר מהאחור לפנים (כשכם, העומדת בגוף בין הגב לבין הפנים), להפוך את החשך לאור, להמשיך גילוי אור מעלמא דאתכסיא, עולם הבינה, אמא עילאה, כיתרון האור מן החשך.

חסד: הכנסת אורחים

"הכנסת אורחים" מקבילה בפשטות לחסד, שהרי זו מדת החסד המיוחדת לאברהם אבינו. ראינו לעיל שבקידושין מוסיפה הגמרא "הכנסת אורחים" ללשון המשנה המקורית (דבר שתמהו עליו המפרשים). ולדרכנו מובן שדוקא פרט זה ראוי להוסיף ראשון, בהיותו ממלא את מקום כלל ה"גמילות חסדים" (שמקביל כעת לראשית הגילוי שבמקום המוחין חב"ד) בספירת החסד כפשוטה, ראשית הגילוי של אור האהבה לזולת בלב, ודוק היטב.

גבורה: בקור חולים

"בקור חולים" שייך לספירת הגבורה, משום שנדרשת גבורה לבקר חולים – להתגבר על הסכנות הכרוכות בהדבקות וכו' (כמו שמספרים על צדיקים) ולהיות מסוגל לקחת אחד מששים ממחלתו של החולה. בקור הוא מלשון בקורת, תכונת הגבורה, והוא כדי להשכיל איך להמשיך רפואה לחולה, בחינת "אשרי משכיל אל דל [היינו חולה] וגו'" ("משכיל אל דל" ר"ת מאד, בחינת גבורה כנודע, וס"ת ל ל ל = מאד מאד, והדילוג: "משכיל אל דל" = ז פעמים מאד!). יצחק אבינו, סוד המרכבה למדת הגבורה העליונה, עליו נאמר "בן חכם [בנך יחידך] ישמח אב", אוכל חולין על טהרת הקדש, מעלה את החולין-החולים לקדש העליון, וד"ל.

תפארת: הכנסת כלה

את "הכנסת כלה" מקביל השל"ה ליחוד תפארת ומלכות, אך בהקבלה שלנו הדגש הוא על התפארת. על הכנסת הכלה לבית נאמר "כתפארת אדם [שבפסוק זה הפשט של 'אדם' היינו אשה] לשבת בית". הפשט של הכנסת כלה היינו ההשתתפות בשמחת החתונה (כמו בלוית המת), והיינו ההתפשטות של הבינה, השמחה, עד לתפארת ז"א. בחופה עוטרת הכלה כתר לראשה, וידוע שכתר מלכות נעשה מתפארת ז"א, וד"ל.

נצח והוד: הלוית המת ועיון תפלה

עיקר ההסתמכות שלנו על השל"ה היא בהקבלה של "הלוית המת ועיון תפלה", שגם השל"ה מקביל אותן לספירות נצח והוד. השל"ה מסביר ש"הלוית המת" היינו נצח על פי יסוד עיקרי בקבלת הרמ"ק (שכמעט לא נזכר אצל האר"י) – הצנורות שבין הספירות. זה נושא כה עיקרי עד שמוקדש לו שער שלם בפרד"ס. הוא מסביר שאל ספירת הנצח מגיעים שני צנורות, מספירת החסד ומספירת התפארת (מדתו של יעקב, בו נאמר "תתן אמת ליעקב") וזה סוד "חסד של אמת" שאמור בהלוית המת – ספירה המקבלת גם ממדת החסד וגם ממדת האמת-התפארת. נוסיף לזה שהענין הפנימי של "הלוית המת" הוא התעצמות עם חיים נצחיים, וזה שייך לספירת הנצח.

טעמו של השל"ה בהקבלת "עיון תפלה" להוד הוא "ששם השבח והתהלה". עיון תפלה חיובי הוא תפלה בהתבוננות, וזה סוד "בינה עד הוד אתפשטת" (גם בפשטות כאן, אחרי שמשכימים לבית המדרש שחרית וערבית מתפללים שם בעיון תפלה). להוד שייכת עבודת התפלה בדבור ("איהי בהוד"). זה שיש גם עיון תפלה שלילי זה "הודי נהפך עלי למשחית".

יסוד ומלכות: הבאת שלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו

"הבאת שלום בין אדם לחברו" היינו ספירת היסוד, שהצדיק יסוד עולם הוא המשים שלום (סוד ברכת "שים שלום") ובספירת היסוד נאמר "תמורת שלום מלחמה", ו"בין איש לאשתו" היינו ספירת המלכות ("אשתו").

אופן נוסף: "הבאת שלום וכו'" – יסוד ועטרה, "ותלמוד תורה כנגד כולם" – מלכות

אצל השל"ה "תלמוד תורה כנגד כולם" מכוון כנגד ספירת המלכות, אבל בפשטות זה לא שייך לעצם המבנה הזה. אבל, אפשר גם להסביר ש"הבאת שלום" כולה שייכת ליסוד, כאשר "בין איש לאשתו" היינו עטרת היסוד, ואז במלכות נשאר "תלמוד תורה כנגד כולם", הכלי המקבל מכל הספירות העליונות (וששרשה האמיתי ברדל"א, פנימיות עתיק). זה נכון ומתאים בפרט לפי מה שבמשנה מופיעים רק "כבוד אב ואם וגמילות חסדים והבאת שלום בין אדם לחברו" – הכתר והחכמה והיסוד, בסוד "יסוד אבא ארוך [כאשר מקור האריכות הוא בכתר, באריך] ומסתיים ביסוד ז"א" (ה"טוב לשמים וטוב לבריות", כפי שביאר הצמח צדק) – ואזי מתאים ש"ותלמוד תורה כנגד כולם" היא המלכות-המקבל של המשכה זו.

ולסיכום:

	כתר כבוד אב ואם
חכמה גמילות חסדים		בינה השכמת בית המדרש
חסד הכנסת אורחים		גבורה בקור חולים
	תפארת הכנסת כלה
נצח הלוית המת		הוד עיון תפלה
	יסוד הבאת שלום בין אדם לחברו...
	מלכות ...ובין איש לאשתו

[השלמות (ז' תמוז, כפר חב"ד):]