"אחד" בחדש אלול

ש"ק שופטים ב' אלול תש"פ – כפ"ח

כוונת "אחד" ב"אני לדודי ודודי לי"

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

כוונת "אחד" בחדש אלול

אלול ראשי תבות "אני לדודי ודודי לי"[ב]. זו כוונה יפה לקריאת שמע – מתאים במיוחד בחדש אלול: האריז"ל אומר[ג] שה-ד רבתי של "אחד" היא ד דלתין. האות ד עצמה היא יסוד הרבוע, התכללות – א ברבוע הוא א, עדיין אין התכללות גלויה. הרבוע המשמעותי הראשון הוא "שנים בהם ארבעה", כלשון חז"ל בכמה מקומות[ד] – שהשנים מתפרטים לארבעה. המיוחד של "אחד" הוא שה-ד בעצמה גדולה, רבוע של עצמה – ד פעמים ד. רבוע הוא לשון זווג – "ומספר את רבע ישראל"[ה] (ביטוי שעולה רבוע, 1600, הרבוע של מ, שהיא ד בעשיריות), להוליד. קשור למה שנסביר תיכף בסוד הלידה.

בביטוי "אני לדודי ודודי לי" יש ד פעמים ד. כשאומרים "הוי' אחד" עם ד רבתי – זהו מקום טוב לכוון "אני לדודי ודודי לי".

יש אין ספור כוונות של "אחד" וה-ד של אחד. לפי השו"ע[ו] ה-ד היא לייחד את ה' ב-ד רוחות העולם. אצלנו ד רוחות הן גם ד הרוחות שנאמרו במשיח – "ונחה עליו רוח הוי' חכמה ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת הוי'"[ז]. הרוח ה-ד היא "רוח דעת" – דעת היא הספירה ה-ד מהכתר, כאשר כוללים גם את הכתר וגם את הדעת. מסבירים גם ש-ד רוחות העולם היינו רמז לשליחות, כמו שבמאר הרבי הריי"ץ במאמר המפורסם "כל המאריך באחד", שהיינו מאריך בירידת הנשמה לתוך הגוף – בשרש הנשמה היא אחד עם ה', "חי הוי' אשר עמדתי לפניו"[ח]; אז יורדת דרך שבעה רקיעים ומתלבשת בגוף, ה-ח; ואחר כך כל החיים, ה'תוך' שלנו, בחינת דוד, היינו השליחות לפרסם אלקות, כאברהם אבינו, ב-ד רוחות העולם (והוא עיקר ענין האריכות באחד).

בחדש אלול השליחות, תכלית העבודה, היא "אני לדודי ודודי לי" שיש בו ארבע דלתין. כמה אותיות יש ב"אני לדודי ודודי לי"? י-ה אותיות – "שכינה ביניהם", י של איש ו-ה של אשה. יש בעצם י ("לדודי ודודי") בתוך ה ("אני... לי"). אם מוצאים את הדלתין נשאר וה אותיות – רמז לשם הוי', יה אותיות בכל הבטוי ובלי הדלתין וה אותיות.

כל הבטוי "אני לדודי ודודי לי" שוה קפה, חצי שע נהורין, בכל לחי מאור הפנים יש קפה אורות – שם אל במילוי (אלף למד). עיקר העבודה שלנו בחדש אלול הוא "אני לדודי" – אתערותא דלתתא – כאשר "ודודי לי" נמשך מלמעלה בדרך ממילא. העבודה שלנו היא שאיפת הלב – כפי שנסביר, סוד ה-ל – כלות הנפש של הכלה המסורה באהבה הרבה שלה לחתן. "אני לדודי" ראשי תבות אל. אל במספר סדורי שוה 13, וכל אלול במספר קטן שוה 13 – יג מדות הרחמים. כמה שוות שאר האותיות בלי ארבע הדלתין? 185 פחות 16 – 169, 13 ברבוע! כלומר, "אני לדודי ודודי לי" היינו שני רבועים – ד ברבוע, ד הדלתין, ו"אחד" ברבוע (אהבה ברבוע). עוד יותר, 13 בעצמו במספר קטן אחרון הוא ד. אמרנו ש-ד רומזת לדעת, ותיכף נאמר שרומזת גם לשפלות – "דלית לה מגרמה כלום"[ט] – אבל רומזת גם ל-אהבה. כל המלה "אחד" כלולה ב-ד, כי בצמצום שוה ד.

שוב, כל הבטוי "אני לדודי ודודי לי" היינו 4 ברבוע ועוד 13 ברבוע. הכל רמז יפה לאמירת "אחד" בחדש אלול.

אותיות ל ו-ד

מכאן נגיע לעוד רמז יפה: נקח את הביטוי "אני לדודי ודודי לי" ונתבונן במיקום ארבע הדלתין. אפשר להתחיל מהתחלה או מהסוף – קודם מהתחלה: האות החמישית, השביעית, העשירית והשתים עשרה – סה"כ לד. מהסוף: 4, 6, 9, 11 – 30 (4-6 עולה 10, 9-11 עולה 20). כבר אומר דרשני, קשר בין ד ל-ל. יש 15 אותיות, אז סה"כ יש כאן 15 במשולש מיקומי אותיות – 120, ד פעמים ל. יש כאן איזה משחק של ד ו-ל. מה הקשר ביניהם? במלה אלול ברור שהאות העיקרית היא ל, חוזרת על עצמה ושאר האותיות אהוי. ה'מטען' של אלול הוא ל. אנחנו אוהבים להזכיר שהתורה הראשונה של לקוטי מוהר"ן מדברת על האותיות ח ו-נ והתורה האחרונה על האותיות ל ו-י. הוא מסביר שה-ל הוא לב התלמיד שעולה ו-י הוא שכל הרב שמצטמצם ומתחבר ללב התלמיד. בעצם היינו כוונת המלה "לי" ב"אני לדודי ודודי לי". ה-ל היא מה שקראנו שאיפת הלב. סתם כשאומרים דלת היא כמו "דע לומר תודה" מתוך השפלות – הכרה שאין לי כלום, "תן לו משלו שאתה ושלך שלו וכן בדוד [ה-ד] הוא אומר 'כי ממך הכל ומידך נתנו לך'[י]"[יא] (כפי שדובר גם בשיעור על השפלות[יב]).

שוב, הקשר בין ה-ל ל-ד – השאיפה של ה-ל היא לדעת. באותיות דרבי עקיבא ה-למד היא "לב מבין דעת", ואנחנו 'תרגמנו' לסגנון של הוראה "לבך מלא דעת"[יג]. ה-ל היא "מגדל הפורח באויר"[יד] – היא אות השאיפה. ה-ד על פי פשט היא אות השפלות. מה הקשר? אמרנו כמה דברים, אבל העיקר מה שמוסבר בפרק בעבודת ה' – לא לטעות ששפלות מובילה לפסיביות וסוג של יאוש. אנחנו כותבים שם, במיוחד בביאור, שהשפלות האמתית היא מקור של שאיפה. השאיפה והשפלות הן ל ו-ד, וחדש אלול הוא הזמן לחזק את שתיהן.

מישהו אמר דבר נכון שהקשר של ד ו-ל הוא שהם מאותו מוצא בפה – מוצא הלשון. במוצאות יש גם ראש-תוך-סוף – בספר הדקדוק החשוב "יעלת חן"[טו] הוא כותב שהמלה אלף הינה ראש-הראש (אחהע), תוך-התוך (דטלנת, ה-ל היא גם ראש המלה לשון) וסוף-הסוף (בומפ). בעולם הזה העיקר התוך – שמירת הלשון ולזכות ל"לשון למודים"[טז], לשון הקדש (לקו"מ יט). ה-ד היא ראש המוצא האמצעי ו-ל היא אמצע המוצא האמצעי. והנה, חוץ ממה ששתי האותיות ד ו-ל הן מאותו מוצא, עוד יותר מודגש בקשר ביניהן בתופעה יחודית של המילויים שלהם – יש ל במילוי דלת ו-ד במילוי למד. שתי האותיות האחרות במילויים – ת ו-מ – הן מאותיות האמנתיו שנופלות מהשרש[יז], וממילא העיקר במלויים למד ו-דלת הוא לד ו-דל. יש ענין שמצמצמים את המילוי רק לשתי אותיות – דל (פשוט ש-דלת לשון דל, ת טפלה) ו-לד (כי מ מ-האמנתיו). השער דל הוא לשון דלות וגם לשון הרמה ("דִליתני"[יח]) – ומה פירוש לד? לשון לידה, הולדה, כמו "ומספר את רֹבע ישראל". יש קשר בין לידה ו-דל – זהו הקשר בין למד ו-דלת.

האותיות שנשארו, שנופלות מהשרש, הן תם. שייך לפסוק העיקרי של פרשת שופטים – "תמים תהיה עם הוי' אלהיך"[יט].

יש שיחה של הרבי[כ] על "תמים תהיה" – שמביא פירוש רש"י ושואל למה לא מפרש כמו אצל אברהם אבינו, "התהלך לפני והיה תמים"[כא], שהיינו שמירת כל המצוות. התרגום מתרגם כאן "תמים" "שלים", כמו ה"תמים" של אברהם אבינו, אבל כאן רש"י מפרש אחרת, "התהלך לפני והיה תמים וכו'". הרבי מחלק בין ה"תמים" של אברהם ל"תם" של יעקב, "ויעקב איש תם יֹשב אהלים"[כב], ששם רש"י מפרש "שאינו חריף לרמות". התמימות של יעקב מתאימה לכאן – בניגוד לתועבות של קוסם קסמים וכו', כל האמונות הטפלות. מי שלא יודע מכל הדברים האלה הולך בתמימות עם ה' – לכן לומד מיעקב, ולא מאברהם. זהו הווארט של השיחה, והמסר של אותיות תם של ה-למד וה-דלת.

נחזור למוצא שלנו – ספירת מיקומי ה-ל, שהמתחלה לד ומהסוף ל. מיקומי שאר האותיות מהתחלה עולים אלהים ומהסוף ג"פ ל (שוב יחס של 1 ל-3).

יש אמת!

הביאו לי ספר חדש – "נאמנים ונחמדים" – ספר יפה מאד של סיפורי צדיקים. חפשתי יארצייט קרוב – רבי פינחס מקוריץ, י' אלול. מאריך שם שהוא הקפיד על מדת האמת. יש שאומרים – כך כתוב בספר, לא הכרתי את זה – שהוא היה נחשב "תלמיד חבר" של הבעש"ט. לר' פינחס היה גם תלמיד, ר' רפאל, שהלך בדרכיו ודבק מאוד במידת האמת עד שהוא אפילו מסר על כך את הנפש בפועל ממש – הוא לא היה מוכן להעיד עדות שקר שתציל חיים של יהודי, אך כל שכן שח"ו להעיד כנגד היהודי הוא לא הסכים, לכן הוא בקש מה' שיקח אותו.

יש שם סיפור שמתואר באריכות – כדאי לראות שם – ונחזור עליו בקיצור: הוא היה צריך להתפלל על זוג ל"זרעא חייא וקיימא". אמר שהוא מתפלל על הישועה תוך כדי טבילה במקוה, וחפש שם איפה לטבול – היה מעין, או מקוה קצת מוזנח שלא משתמשים בו, באיזה כפר. הוא הלך לשם, התפשט, שם את הרגל בתוך המקוה – ותוך כדי ששם את הרגל במים הוא פתאום צעק 'שקר'. יש שם כמה סיפורים שכל כך עבד על מדת האמת עד שכאשר הרגיש שקר במשהו הוא הרגיש דקירות – כאילו דוקרים אותו בחרב בגופו, בבשרו. הוא הרגיש דקירה וצעק 'שקר', הוציא את הרגל מהמקוה. הוא שאל – היה פה מישהו? עוד מישהו שטבל כאן לאחרונה? מישהו נזכר שלפני לא הרבה זמן היה שם רבי לייב שרה'ס, שגם טבל שם. הוא אמר שהוא כבר פעל את הישועה לזוג הזה, ואף על פי שבכלל הוא רצה לטבול – היה לו ענין לטבול – הוא נמנע מכך, אמר שאסור לו לטבול כדי שלא יחשבו שהישועה בזכותו. השקר היה שיכולים לחשוב שהוא עשה, אף שנעשה על ידי צדיק אחר. זו דוגמה ל"איש תם" – אותיות יש אמת.