כיצד מברכין

כו-כז כסלו, תשפ"ו

(א)

פרק כיצד מברכין.

במסכת ברכות (פתיחת  הש"ס, התורה שבעל פה כולה) יש ט פרקים כנגד ט הספירות חב"ד (מושכל) חג"ת (מורגש) נה"י (מוטבע).

פרק כיצד מברכין על הפירות הוא הפרק הששי של מסכת ברכות, כנגד ספירת התפארת, מדת הרחמים, מדתו של יעקב אבינו ע"ה.

היינו יעקב שבאברהם, שהוא כללות ענין הברכות ולו נאמר "והיה ברכה" (= "מוצא פי הוי'" שעליו יחיה האדם, היינו על הברכה בפה על האוכל, לא על האוכל-הלחם מצד עצמו).

שאלו אחרונים למה המשנה פותחת "כיצד מברכין על הפירות" ולא "על האוכלים" בכלל, היות שהמשנה מיד דנה בברכות השונות על כל סוג מאכל ומאכל, לא רק על פירות.

ותרצו שכל סוגי האוכלים והמשקים נכללו בשם "פירות" (ע"פ קידושין כח, ב).

ומה עוד - המשנה מיד ממשיכה "כיצד מברכין על הפירות, על פירות האילן... ועל פירות הארץ...", "לשון נופל על לשון" (צחות לשון חכמים שהיא ברכה!).

אך בפנימיות היינו כנ"ל שסוד תפארת הוא לשון פארות האילן, ופירות לשון תפארת, "פרי עץ תאר", כללות כל המאכלים בעץ החיים (סוד השליש העליון של ספירת התפארת).

תפארת היינו היפי של ריבוי גוונים (מאכלים) במזיגה נכונה, "אל יחסר המזג", וד"ל.

"תפארת גופא" הניזון וחי מריבוי מאכלים.

ולגבי המלה הפותחת את הפרק, "כיצד". זו מלה נפוצה מאד בלשון המשנה, מופיע מעל ל250 פעמים במשנה. אך זו הפעם הראשונה, ה"כיצד" הראשון של התורה שבעל פה.

"הכל הולך אחר הפתיחה". כך שאלות ה"כיצד" שבמשנה כלולות ב"כיצד" זה - "כיצד מברכים על הפירות".

והנה, הפשט הפשוט של "כיצד" הוא שאלת "איך". ואכן, הערך הממוצע של ד אותיות כיצד = איך!

שאלת איך בקבלה היא שאלת התפארת, שאלת האיכות - כאשר שאלת כמה, שאלת הכמות, היא במלכות. איך = אל (יומם יצוה ה' חסדו, יומא דאזיל עם כולהו יומין דז"א שכללותו תפארת כנ"ל), כמה = א-דני (שם המלכות).

כיצד לשון צד, איזה צד מו"ק (ז"א, סוד ה-ו של שם הוי' ב"ה) שכללותו תפארת.

כיצד = חצי אברהם, רמ"ח (אברים = "בצלם אלהים", ומצות עשה), ח פעמים אל (איך) כידוע.

נמצא שה"איך" הראשון שעל כל אדם לשאול את עצמו הוא "כיצד ברכין על הפירות".

אכן, תחלת מסכת ברכות, תחלת התורה שעל פה, היא גם לשון שאלה - "מאימתי קורין את שמע בערבית", ועד"ז המשנה הבאה, "מאימתי קורין את שמע בשחרית".

"מאימתי קורין את שמע בערבית... מאימתי קורין את שמע בשחרית" = 4960 = י"פ 496, מלכות, ממוצע כל תבה = כ פעמים 248, מקור הברכות כנ"ל = 160 פעמים כיצד (איך, אל)!

[בכל מסכת ברכות שני פרקים פותחים בשאלה - מאימתי, כיצד. ויש עוד מאימתי כנ"ל ועוד כיצד מזמנין באמצע פרק. אין עוד פתיחה בשאלה בברכות, רק ארבע אלו, ב מאימתי ו-ב כיצד].

ומבואר ששאלת "מאימתי" בכתר (מקור הזמן בלמעלה מן הזמן): מאימתי בכתר (שאלת הזמן בפרט בפנימיות הכתר, עתיק-תענוג, ושאלת המקום, איה-איפה, בחיצוניות הכתר, אריך-רצון), מה בחכמה, מי בבינה, מדוע בדעת, איך בז"א, כמה במלכות, נוק' דז"א.

[מתי-איה-מה-מי-מדוע-איך-כמה = 777, ממוצע ה-7 - 111, אלף-פלא. ר"ת = 182, יעקב, 7 פעמים הוי' ב"ה, ממוצע ה-7. פלא הוי' = 137, וד"ל].

"מאימתי" הוא סוד הקוצו של י שמעל ל-י (ומחוברת אליה), החכמה של פרק א של מסכת ברכות כנ"ל.

לפי זה, מאימתי-כיצד היינו סוד "ז"א בעתיקא אחיד ותליא" - שרש איכות כל דבר בתענוג העליון, וד"ל.

מאימתי-כיצד משלימים ל625, 25 ברבוע, 5 בחזקת 4, אדם במילוי (אדם השלם). מאימתי-כיצד, 10 אותיות, משולש 4 (שיר פשוט, שיר כפול, שיר משולש, שיר מרובע): מ אי מתי כיצד (חלוקה מובהקת ע"פ פשט). אות ת = 400 = 20 ברבוע באמצע ו-225, 15 ברבוע מסביב, לפי הנוסחה המפורסמת של 15 (3 פעמים 5) ברבוע ועוד 20 (4 פעמים 5) ברבוע = 25 (5 פעמים 5) ברבוע. והוא סוד הברכה המשולשת בתורה, שלש ברכות של ברכת כהנים שבהן 15 20 25 אותיות!

ועוד בסוד "כיצד" ו"איך": במילוי המילוי, כיצד = 2405 = 5 פעמים 13 פעמים 37. איך = 913, בראשית. יחד = 3318 = 7 פעמים דעת, שהיא נשמת התפארת, אמיתת ענין האיכות של כל דבר (7 בסוד התפשטות הדעת בז"ת, עטרא דחסדים בז"א ועטרא דגבורות בנוק').

על "מאימתי קורין את שמע כו'" שואלת הגמרא "תנא היכא קאי כו'". אך כאן - "כיצד מברכין" - אין את שאלה זו בתחלת סוגית הגמרא.

ונאמרו על כך כמה הסברים:

א. תוס' תירוץ ראשון: חיוב הברכה עצמה הוא סברא.

ב. תוס' תירוץ שני: קאי על לעיל ששם יש מאן דאמר שבעל קרי אינו מברך לפני המזון, וממילא מובן שמי שאינו בעל קרי כן צריך לברך.

ג. תר"י: לעיל למדנו שמקום שאמרו שלא לחתום בברכה אינו רשאי לחתום, וקאי כל על ברכות המצות וגם על ברכות הפירות, נמצא מובן שמברכים על הפירות.

ד. מלאכת שלמה בשם מהר"ש שיריליו: הלימוד שיש חיוב לברך הוא מ"ואכלת ושבעת וברכת", ואם צריך לברך לאחר המזון ק"ו שצריך לברך לפני המזון, כמבואר כאן בגמרא, ומשבעת המינים לומדים לכל דבר שנהנה ממנו.

ה. מלאכת שלמה: במקום "תנא היכא קאי" פותחת הגמרא כאן "מנה הני מילי", והיינו הך!

לכאורה תירוץ זה האחרון הוא הכי פשוט וחלק, ובעצם הוא מבטל את הקושיא מעיקרא, ופלא על הראשונים שלא העלו תירוץ זה הפשוט!

אך מה שלמדנו מזה הוא שלפני כל שאלה צ"ל 'הנחה', שלפי הנחה זו שואלים את השאלה: מתי זה קרה, איפה זה קרה, מה זה, מי זה, מדוע זה קרה, איך זה היה, כמה זה. לפני כל שאלה יש "זה"

מהות התורה שבכתב היא ה"זה", נבואת משה רבינו ב"זה הדבר אשר צוה הוי'". מהות התורה שבעל פה היא השאלה על ה"זה" כולל שאלה איפה בדיוק ה"זה" הזה נמצא כתוב בתורה...

ועוד נלמד שבכתר שואלים "תנא היכא קאי" ואילו בז"א שואלים "מנה הני מילי", עצם התמיה בכתר ושאלה בסגנון של ברור בלבד בז"א, וד"ל.

"תנא היכא קאי דקתני מאימתי" - תנא היכא קאי (598 = 23 פע' הוי') ועוד מאימתי (501) = 1099 = 7 פע' 157, זקן = נפש רוח נשמה חיה יחידה ("חמשה שמות נקראו לה"). מנא הני מילי ועוד כיצד = 370, ש"ע נהורין, דברי אלהים חיים. ביחד = 1469, התמניון של 13 (13 פעמים 113, השראה 3 פעמים השראה 8, ממוצע 13 מספרי ההשראה הראשונים, וד"ל).

(ב)

הגמרא רוצה ללמוד חיוב ברכות (הנהנין) מ"קדש הלולים להוי'" הנאמר בנטע/כרם רבעי. הלולים לשון רבים, ברכה לפניה וברכה לאחריה.

‏נמצא שענין הברכה הוא להלל לה', הלל לשון "יהל אור", "בהלו נרו עלי ראשי".

‏עיקר מקום ההלל הוא בירושלים ובבית המקדש - "בכל המקום אשר אזכיר את שמי שם אבוא אליך וברכתיך". אנו מברכים את ה' מלמטה והוא נותן לנו רשות את שמו המפורש שם, ועל ידי כך בא אלינו ומברך אותנו מלמעלה בכל מכל כל (כנגד שלשת האבות שהם כנגד שלש הברכות של ברכת כהנים, שהם שלוחי דידן וגם שלוחי דרחמנא).

‏אך למסקנת הגמרא חיוב ברכות סברא: "אסור לו לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה". על ידי ההודאה לה' ש"להוי' הארץ ומלואה", ה' מקנה לאדם את הפירות לאכלה. והיינו שעיקר ענין הברכה הוא הודאה ולאו דוקא הלל. הודאה שייכת בכל מקום ובכל זמן. וגם אינה תלויה בהתעוררות מיוחדת באור התלהבות הלב לה', רק שאסור כו' בלי זה ('ראש' של אסור אינו 'ראש' של הלל).

‏בין ההו"א שהלימוד הוא מ"קדש הלולים לה'" למסקנא של סברת "אסור כו'" הסוגיא דנה בעיקר בריבוי דוגמאות המקשרות בין הברכה לעבודת המקדש.

‏והיינו כמבואר שמקור הברכה ב-ב רבתי של בראשית שדרשו בזהר לשון ברכה, והיא גם רומזת לבית המקדש השלישי והנצחי.

‏ובכל זאת, היסוד הוא עבודת ההודאה, החל מ"מודה אני לפניך" בקומו מן המטה, מתוך הרגשה של "רבה אמונתך" בתחית המתים לע"ל (שאין בכך, בעולם זה, גילוי אור, אור של הלל).

‏מזכיר את סוגית שופר של ר"ה אם יעל פשוט (הלל) או איל כפוף (הודאה).

‏והנה, אלו ואלו דברי אלהים חיים. באמת צריך להיות בכל ברכה היוצאת מפה יהודי גם אור של הלל ("פתח פיך ויאירו דבריך") וגם רגש של הודאה פשוטה למי שהכל שלו ומידו נתן לנו.

‏הלל = אדנ-י, הודאה = אהיה. יחד, הלל הודאה = אלהים, כמבואר כוונה זו באר"י בסוד יב"ק - אהיה-הוי'-אדנ-י = הוי'-אלהים.

‏הלל-הודאה ברכות = רחל רחל רחל - כל הברכות מכוונות לבנין פרצוף רחל = לעשות, תכלית כוונת הבריאה כולה וכפי שרמוזה באות ב רבתי של בראשית, נסב"ת (לעשות ב-ב של בראשית).

‏וכן ידוע שחמש העליות של משיח, כנגד נרנח"י שלו, רמוזות בפסוק "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד" שעולה חמש פעמים רחל. ענינו של מלך המשיח להודות ולהלל ולברך את עם ישראל וכל העולם כולו בשלום.

(ג)

בסוגיא שם יש הו"א שחייבים לברך רק על היין, שהלוים אומרים עליו (על ניסוך היין) שירה - "אין אומרים שירה אלא על היין".

נמצא למדים שברכה היא שירה (כאשר עיקר השירה היא בבית המקדש, וכנ"ל).

ויש עוד הו"א שאומרים ברכה רק על יין (תבואת הכרם) קמה (תבואה ממש) וגם על זית - שיש להם "צד מזבח" (קשור לסוד "כיצד מברכין" כנ"ל).

ויש עוד הו"א שמצויים לברך רק על שבעת המינים שבהם נתברכה ארץ ישראל, ועליהם דוקא נאמר "ואכלת ושבעת וברכת את הוי' אלהיך על הארץ הטבה אשר נתן לך".

והמסקנה היא כנ"ל שעל כל דבר הנאה מברכים (על פי הסברא הנ"ל ש"אסור כו'"), כולל בשר ביצים דגים (חלב עופות חגבים - ס"ה 13 מינים, כמנין חג"ב כנודע).

יש כאן רמז מובהק לסדרה מספרי "ברית" המתחילה: 1 (כתוב "ברית" פעם אחת בברית בין הבתרים) 3 (ברית התורה) 7 (ברית הקשת) 13 (ברית מילה)..., כמבואר באריכות במ"א.

אכן ברכה מתחילה בר של ברית (כמו ה"בר" של "בראשית" - "ברית אש").

והיינו מה שהברכה מבררת את הבר (הנצו"ק) מתוך הפסולת (הקליפות).

בר-כה נוט' ברכת "כה יהיה זרעך" הנאמר לאברהם אבינו אליו נמסרו הברכות כולן - "והיה ברכה".

ברכה = 227, מספר הראשוני ה-50, שער הנון של המספרים הראשוניים. 227 ועוד 50 = 277 (מספר הראשוני ה-60 - מ-נ ל-ס, נס) = זרע קדש ברך הוי' ("ויברך אתם אלהים... פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשה" - מה-ר של פרו ועד ה-כ של וכבשה = 1226 = 2 פעמים 613, כללות כל תרי"ג מצות התורה. "פרו... וכבשה" = 1613, אלף אורות ועוד תרי"ג מצות, ודוק).

שירה (1) מזבח (3) ארץ ישראל (7) = 1404 = שבת שבת - מיד הם נגאלים! ר"ת שמאי (שכל אכילתו [וברכותיו] היתה לכבוד שבת) = 351, משולש 26, חצי שבת (1404 = שמאי ברצו"ש).

(ד)

כיצד מברכין על הפירות על פירות האילן כו'.

האכילה הראשונה בגן עדן מקדם היתה מפירות האילן, ועל כן פתח כאן על הפירות על פירות האילן (ועל כן "פירות" כולל את האוכלין כנ"ל, הכל הוא "פרי" עמלו של אדם הראשון "לעבדה ולשמרה").

נמצא שסוד הברכה היא לתקן את חטא אדם הראשון שאכל מעץ הדעת טוב ורע, אכילה אסורה (בידי החיצונים).

כחה של ברכה להוציא את הניצוץ הקדוש מדבר היתר, קליפת נגה, אך לא מדבר אסור, גקה"ט.

האומר ברכה על דבר אסור ברך לבטלה ועובר על "לא תשא את שם הוי' אלהיך לשוא".

מי שתקן את חטא אדה"ר ראוי לו לומר שירה על היין, הוא זכה להפוך יין של יללה (קליפת לילית) ליין של שמחה של מצוה (ניסוך היין לה' בבית המקדש).

"ויחל נח איש האדמה ויטע כרם" - הוא עשה את עצמו חולין, חילול הקדש ("קדש הלולים-חלולים לה'").

"אין לך אדם שאין לו שעה" - "שירה על היין" כאשר מתקן את חטא האדם.

"שירה על היין" = "משה משה" - "לא פסיק טעמא בגווייהו". "משה זכה לבינה" - ליין, יינה של תורה. והוא עולה 690. האמ"ת = 230, הרוס"ת = 460, יחס של שלם וחצי, ודוק.

"נכנס יין יצא סוד". היינו בדרך של "העלם וגילוי" (לעומת "עצם והתפשטות"). היין עצמו הוא גילוי ההעלם שבתוך הענבים-ענוים ("והאיש משה ענו מאד גו'" ועל כן ממנו יוצא, בדרך העלם וגילוי, יינה של תורה).

כל רמז של גימטריא הוא בדרך של העלם וגילוי. כאן: יין = סוד

"נכנס יין יצא סוד" ר"ת סיני - "משה קבל תורה מסיני", וכפי שהוסבר במ"א שקבלה (מה שהתלמיד מבטל את עצמו לגמרי וכך עושה את עצמו בית קיבול חלל לקבל את דברי רבו כאילו מדבר בינו לבין עצמו, קבלה בדרך ממילא) היא בדרך של העלם וגילוי ואילו מסירה (מה שהרב מוסר ומשפיע לתלמידו על ידי צמצום שכלו ומאמץ), "ומסרה ליהושע כו'" היא בדרך של עצם והתפשטות.

"נכנס יין יצא סוד" = "ונח מצא חן בעיני הוי'". מציאת חן בעיני ה' ממשיכה ברכה מלמעלה, בסוד "עיניך ברכות", ו"טוב עין הוא יברך".

גילוי ההעלם של הענו-ענב הנ"ל (משה) הוא מקור השמחה (= "סוד הוי' ליראיו") והשירה (שירת הלוים - "ועבד הלוי הוא"

(ה)

יש דברים שלומדים מ"סברא" (דאורייתא), יש דברים שלומדים מ"קרא" (פסוק מפורש בתורה), ויש דברים שלומדים מ"הלכה" ("הלכה למשה מסיני") - הכל מן התורה.

שלש צורות הלימוד הנ"ל הן כנגד "הכנעה, הבדלה, המתקה", שכנגד "חש, מל, מל" - יסוד תורה מורנו הבעל שם טוב:

ה"סברא" היא בעצם "דרך ארץ" שקדמה לתורה. ומבואר ש"דרך ארץ" היינו מדת הענוה והשפלות בפני כל, אותה הכנעה בפני הבורא יתברך שהחדיר אדם הראשון (לפני החטא) בכל יצורי בראשית "באו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני הוי' עשנו".

עיקר הסברא דאורייתא היא שעלי להשתחוות ולהכנע לה'.

עיקר כניעה זאת היא במחשבה כאשר "סיג לחכמה שתיקה", בשקט, בחינת "חש" (מתוך תחושת האפסיות שלי מול האין סוף).

"קרא" - פסוק מפורש בתורה - לא הייתי מבין מעצמי (מתוך תחושת אפסיות עצמי כנ"ל). תורה-הוראה היא "להבדיל בין הקדש ובין החל בין הטמא ובין הטהור". את זה תאכלו ואת זה לא תאכלו וכיוצא בזה - היינו הבדלה, "מל" מלשון ברית מילה, כריתת הערלה (העור הגס, הרע הגלוי) ופריעת המילה (הקרום הדק, הבלתי נראה לעין, הרע הנעלם).

"הלכה" לשון הליכה, "הליכות עולם", "הליכות אלי מלכי בקדש". "בית יעקב לכו ונלכה באור הוי'".

הליכה היא היציאה ממקום החשך להגיע למקום האור, "כי מתוק האור".

והוא סוד הציווי הראשון ליהודי הראשון - "לך לך", לצאת מחשכת  ארצך-מולדתך-בית אביך "אל הארץ אשר אראך, שיאיר אורך בעולם.

"הלכה למשה מסיני" - "משה קבל תורה - תורה אור - מסיני". היינו המתקה, היכולת לאהפכא חשוכא לנורא וטעמין מרירו למיתקא.

והנה, סברא-קרא-הלכה = יצחק-יצחק-יצחק. הכל צחוק ושעשועים דקדושה, "שעשועי המלך בעצמותו".

והוא עולה כד פעמים הוי' ב"ה, כד צירופי הוי' (כאשר מבדילים בין צורת ה עילאה לצורת ה תתאה שבשם, שב-ה עילאה יש "יציאה לבר", כמבואר בכתבי האריז"ל) - "שויתי הוי' לנגדי תמיד", פעם בצירוף זה ופעם בצירוף זה - כד נקודות מבט על הוי' אחד יחיד ומיוחד, היה-הוה-יהיה מעל לזמן ומקום, וד"ל.