עבודת בעלי התשובה
אותיות א-ד
בע"ה
טז אייר תשנ"א – כפר חב"ד
מאמר ד"ה "קדושים תהיו" תשכ"א
סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]
קיצור מהלך השיעור
בשיעור ארוך ומתוק לנשים, במסגרת סדרה של לימוד מאמריו הטריים של הרבי, לימד הרב שיעור על עבודת בעלי התשובה, המגיעים לדרגות גבוהות בהתקשרות לעצמות ה' ולבטול מוחלט בבחינת "אביוני אדם", ועבודתם בהורדתן לעולמנו זה.
בפרק א, מבאר הרב את תחילת המאמר – על יחס קדושת ישראל לעומת קדושת ה', ומבאר זאת על עבודת התשובה – הגבוהה יותר מסתם אתערותא דלתתא, בשל תחושת האפסיות המלווה אותה, וממילא נוסקת עד למדרגות גבוהות יותר. בפרק ב נידונים דברי המדרש (יסוד המאמר) וארבע המדרגות הנזכרות בו – קדושתי וקדושתכם, וגדולתכם וגדולתי. פרק ג הוא דרוש מיוחד על שלשה הבדלים בין עבודת הצדיקים לבין עבודת בעלי התשובה בפנימיות מצבם, בתחושה הנובעת מכך והחשוב מכל – תפיסתם בה' ומקומו לגביהם. פרק ד מתבאר חילוק נוסף ביחס לאמירת "אפשי" או "אי אפשי" ולעמדה ביחס לעולם – של בריחה או ירידה לשם תיקון – תוך הקבלה להבדל בין עבודת הפסח (בעלי התשובה) לעבודת חדש אייר (חדש זיו). פרק ה מתיחס לממד הפנימי שבחטא, לכוונה הפנימית הטמונה בו ולנחמה שיש לחוטא בגילוי זה תוך עיון בחטא מכירת יוסף ותוצאותיו.
א. יכול כמוני?
למה שנהיה קדושים כמו ה'?
ערב טוב. אנחנו מתחילים ללמוד את המאמר שהרבי הגיה לכבוד התאריך י"ג אייר, היארצייט של אחיו. לרבי היה אח שנפטר בגיל צעיר מאד, והמאמר הזה נאמר לפני 30 שנה. אח של הרבי נפטר לפני 39 שנים, אבל עכשיו הרבי הגיה אותו לכבוד השנה הזו.
המאמר הוא על הפסוק הראשון שקראו בשבוע שעבר בחו"ל, אצל הרבי – פרשת קדושים. נתחיל לקרוא מהתחלה:
"דבר אל כל עדת בני ישראל קדושים תהיו כי קדוש אני"[ב], ואיתא במדרש[ג]: יכול כמוני, תלמוד לומר כי קדוש אני, קדושתי למעלה מקדושתכם,
המדרש אומר, שאולי הכוונה היא שהיהודי צריך להיות קדוש כמו הקדוש ברוך הוא – "יכול כמוני". תלמוד לומר, הפסוק מלמד אותנו, ש"כי קדוש אני" – אני קדוש בקדושה מיוחדת לי, והקדושה שלי היא יותר למעלה מקדושתכם. כך על פי פשט – אתם צריכים להיות קדושים, אבל לא כמוני.
וצריך להבין איך שייך אפילו קא סלקא דעתך שיהיו כמוני.
כל שאלה, כל תמיהה בתורה, גם היא חלק מהתורה, כי הכל הוא שכל נכון. אז אם יש שאלה, "קא סלקא דעתך", ששואלים – יכול כמוני, אולי כמוני – זאת אומרת שמתקבל על הדעת שיש דבר כזה! למה צריך לשלול זאת, שלא, כי "קדושתי למעלה מקדושתכם"? איך ייתכן בכלל ש"יכול כמוני"?
ולכאורה יש לומר, דהטעם להקא סלקא דעתך יכול כמוני (אף שנברא הוא באין ערוך לבורא) הוא, [פשוט שאין שום ערך בין נברא, בין אדם נברא, לבין הבורא האין סוף. ובכל זאת, מהו הקא סלקא דעתך?] כי מלשון הכתוב קדושים תהיו כי קדוש אני [הרי הפסוק נותן נימוק – למה תהיו קדושים, או באיזה אופן תהיו קדושים – "כי קדוש אני". כלומר, בתחילה, אם קוראים את הפסוק, יש כאן השוואה – אתם תהיו קדושים, כי אני קדוש. הייתי חושב ש"כי קדוש אני " היינו כך גם אני צריך להיות קדוש. כמו שאני קדוש, כך היו אתם קדושים. זהו הקא סלקא דעתך] (שקדוש אני הוא הטעם וההסברה על קדושים תהיו) משמע, שהציווי קדושים תהיו הוא שקדושתם של ישראל צריכה להיות בדומה לקדושתו ית' – יכול כמוני [ויש לומר ההסברה בזה, דכיון שישראל וקוב"ה כולא חד[ד],
נעמיק עוד יותר: קודם אמרנו שודאי וודאי שאין שום ערך והשוואה בין נברא לבין בורא. אנחנו בסך הכל נבראים והקדוש ברוך הוא הוא בורא. איך באמת יש הוא אמינא, קא סלקא דעתך (ובמיוחד לפי מה שמשמע מהפשט), לפי ההסבר עכשיו, ש"קדושים תהיו כי קדוש"? גם מהפשט משמע שיש כאן השוואה.
הוא אומר שזה כנראה בגלל שבפנימיות, נשמות ישראל הם אחד ממש עם ה'. כידוע, בתחלת פרק ב' בתניא כתוב שהנשמה היהודית היא "חלק אלו-ה מעל ממש". ובלשון הזהר, "ישראל וקוב"ה כולא חד"[ה]. אנחנו, ישראל, והקדוש ברוך הוא – הכל אחד.
לכן שייכים ישראל לכל הענינים דלמעלה].
את כל מה שיש למעלה, בעולמות העליונים ואפילו באור אין סוף לפני הצמצום, יש בדומה בנשמה של היהודי בתוך הגוף.
עכשיו הוא מקשה הפוך: אם הגענו לכך שיש באמת מקום להשוות בין היהודי לבין הקדוש ברוך הוא, כי "ישראל וקוב"ה כולא חד" – למה המסקנה בסוף היא לא כך?! אמנם אמרנו זאת כדי להבין את הקא סלקא דעתך, את הסברא – אבל הסברא של הקא סלקא דעתך כל כך טובה לכאורה, שעכשיו קשה להבין את התירוץ – למה באמת הם לא דומים?!
אבל עפ"ז צריך להבין (לאידך גיסא) [יש קא סלקא דעתך ויש מסקנא. הבנו קצת עכשיו את הקא סלקא דעתך, אבל מה המסקנה אומרת? שהמדרש אומר "קדושתי למעלה מקדושתכם"! איך זה מתאים עם הפשט, "כי קדוש אני", שמשמע שיש בו השוואה?] מסקנת המדרש קדושתי למעלה מקדושתכם, איך זה מתאים עם לשון הכתוב כי קדוש אני.
הוא אומר שאדמו"ר הזקן מסביר זאת בלקוטי תורה כך: באמת יש שתי בחינות, שתי מדרגות של "קדושתכם" אתם, שהקדושה שלכם היא באמת למטה מקדושתי אני, כך אומר הקדוש ברוך הוא, ויש מה שגם אתם מסוגלים להמשיך את הקדושה שלי.
הפירוש המפורסם בחסידות הוא[ו], שכאשר קוראים את מאמר חז"ל "יכול כמוני", לא קוראים אותו בתור "קא סלקא דעתך" – שאלה או הוא אמינא – אלא בניחותא. כלומר, יכול כמוני! באמת ישנה יכולת כזו, יהודי באמת יכול להיות כמוני. אלו שתי בחינות: יש בחינה בה צריך לדעת שהבורא הוא אין סוף יותר גבוה מהנברא ואין לי שום יכולת להתקרב אליו, למרות שיש קדושה מיוחדת לי בהיותי נברא, ויש עוד מדרגה, עוד עבודת ה' – שאפשר להדמות אליו ממש.
עבודת התשובה – למעלה מאתערותא דלתתא
ומבואר בלקו"ת, דקדושתכם היא הקדושה שנמשכת על ידי אתערותא דלתתא (מעשה המצוות),
אנחנו רק מקיימים את רצון ה', אנחנו באמת רק נבראים. אבל הקדוש ברוך הוא הנחיל לנו – שייך למתן תורה עוד שבועיים – תורה ומצוות, שמכחם יש לנו נתינת כח – "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו" כך וכך, כל מצוה ומצוה. כלומר, בכל מצוה שאנחנו מקיימים מלמטה ישנה המשכת קדושה מלמעלה – "אשר קדשנו במצוותיו"!
אבל הקדושה שממשיכים על ידי המצוות היא אינה קדושתו ממש, היא אינה הקדושה העצמית אלא הארה של קדושה שאנחנו ממשיכים מכח האתערותא דלתתא שלנו, רק בחינת זיו, כמו שיסביר בהמשך המאמר. החדש הזה, חדש אייר, נקרא "חדש זיו"[ז].
הקדושה שממשיכים על ידי קיום המצוות, אתערותא דלתתא, היא זיו והארה ביחס לקדושה העצמית של הקדוש ברוך הוא. אז זו מדרגה אחת, ש"באתערותא דלתתא אתערותא דלעילא".
וקדושתי שלמעלה מקדושתכם [איך אפשר להגיע לקדושה שיותר מזה?] היא קדושה נעלית ביותר שאין אתערותא דלתתא (דמעשה המצוות) [מה שאנחנו עושים] מגעת שם,
אין לנו שום דרך ישירה להגיע לשם ולהמשיך את קדושתו העצמית של ה'. ובכל זאת, מהו החידוש? הרי אמרנו קודם ש"ישראל וקוב"ה כולא חד"! אבל אמרנו שיש פירוש בחסידות ש"יכול כמוני – בניחותא", שכן אפשר להגיע לקדושה העצמית של ה'. איך? הרי שום אתערותא דלתתא של תורה ומצוות בעולם הזה לא יכולה להגיע לשם! אז איך היא נמשכת? הוא אומר:
ונמשכת על ידי התשובה. וצריך ביאור, הרי גם תשובה היא עבודת האדם, אתערותא דלתתא, ולמה נקראת קדושתי שלמעלה מקדושתכם.
כלומר, יש דבר שלכאורה גם הוא פעולה ועבודה של יהודי, שהעבודה הזו לא נכללת בו ולא נקראת אתערותא דלתתא כמו שאר המצוות, אלא היא בגדר אחר. באמת כל המאמר כאן הוא להסביר, כמו שעכשיו הוא שואל בעצמו, את השאלה העיקרית – "וצריך ביאור" – הרי גם תשובה היא עבודת האדם.
כשאני אומר שצריך לחזור בתשובה – כולנו צריכים לעשות תשובה – זו עבודה, העבודה הכי קשה. זו עבודה הרבה יותר קשה, יותר עבודה, לחזור בתשובה! אם אדם שקוע עמוק בתוך ה"לעומת זה" ועכשיו הוא צריך להתנער, "התנערי מעפר קומי"[ח] – דבר שודאי יותר קשה מלהניח תפלין כל בקר, ובמיוחד אם הוא רגיל בכך. למה אני אומר שאתערותא דלתתא היא התורה ומצוות והן יכולות להמשיך רק אתערותא דלעילא לפי ערך האתערותא דלתתא (בסך הכל זיו והארה לגבי העצמות), כאשר לעומת זאת – לא יכולים להגיע לעצמות על ידי אתערותא דלתתא אלא על ידי תשובה?!
על כך יש קושיא: הרי אין אתערותא דלתתא יותר מתשובה! למה התשובה ומה שממשיכים על ידה נקראים "קדושתי למעלה מקדושתכם"? כלומר, היא לא מתייחסת אליכם, זו לא קדושה שאתם המשכתם, זו לא קדושה שלכם, אלא שלי.
תשובה – מתוך תחושת אפסיות
צריך כמובן לומר, אם אנחנו כבר מתבוננים וחושבים קצת בזה, לפני שנקרא הלאה – למה דווקא בתשובה האדם מגיע למדרגה של "ישראל וקוב"ה כולא חד"? תשובה היא להגיע לגילוי בנפש, שהיהודי וה' הם אחד, וממילא זה לא אני כלל. אם כתוב כאן ש"קדושתי שלמעלה מקדושתכם" היינו שהיא לא מתייחסת אליכם. זאת אומרת שעבודת התשובה היא כזו שהאדם בתודעה שלו צריך לדעת שמה שהוא עושה עכשיו הוא לא שלו בכלל. הוא לא עושה כלום!
צדיק מקיים תורה ומצוות, עם כל הבטול שלו, כמו בטול של עבד – בבטול גמור. הוא עובד את אדונו-רבו, הוא נכנע אליו ועושה כל מה שמצוה עליו – בכל אופן הוא עבד, יש לו מציאות. הוא עבד שמקיים בנאמנות, זה נקרא "עבד נאמן"[ט], את דברי האדון. אבל לפי זה צריכים לומר שתשובה אמתית היא לא להרגיש עבד, לא בן ולא שום דבר.
הווארט כאן יוצא שתשובה היא להגיע למדרגה שאדם פשוט לא קיים בתור מציאות נפרדת. אז, ורק אז, הוא מתייחד לגמרי עם הקדוש ברוך הוא וממשיך גם למטה, כמו שנסביר בהמשך, את מדרגת הקדושה העצמית, עליה נאמר "קדושתי למעלה מקדושתכם". זו לא קדושה שלכם, לא שייכת לכם בהיותכם מרגישים את עצמכם במציאות, מרגישים יש.
גם בקיום המצוות, הוא יסביר כאן באריכות במאמר שהצדיק, בכל מדרגות הצדיק, שעם כל הכבוד לצדיקים – הם תמיד במציאות. הם גם בבטול, כמו בטול העבד כלפי הרב, אבל תמיד הצדיק קיים, יש צדיק בתמונה. יש צדיק, ולכן הוא ממשיך "קדושתכם", באתערותא דלתתא אתערותא דלעילא. הוא יסביר בהמשך שיש מעלה בכך שהוא לא מבטל את מציאותו מכל וכל. יש מעלה בכך שהוא קיים באיזה שהוא מקום בתור צדיק שעושה את רצון ה'. יש בכך מעלה שאין בבעל התשובה – שהוא ממשיך את הקדושה יותר למטה בהתיישבות, יותר בפנימיות. יותר "דירה בתחתונים"[י]. כלומר, התחתון קיים והוא עושה משכן ומקדש להשראת השכינה למטה. פעולה זו עושה הצדיק, יותר מבעל התשובה.
אבל להתייחד עם העצמות ולהמשיך את "קדושתי" – אמנם בבחינת מקיף, לא כל כך בפנימיות, אבל להגיע ל"קדושתי" – זה רק בעל התשובה. בדרגה כזו, שהוא באמת מאבד כל מציאות עצמו, אין לו שום מציאות כלל וכלל.
אם כן, כאן הגענו לתמצית של המאמר, כשנקרא יותר כאן: יש שתי עבודות – עבודת הצדיקים ועבודה של בעל תשובה. על הצדיקים כתוב "'קדושים תהיו כי קדוש אני הוי' אלהיכם' – יכול כמוני?!", לא, זו רק קא סלקא דעתך. לגבי הצדיקים "יכול כמוני" נשלל. "'כי קדוש אני' – קדושתי למעלה מקדושתכם". אבל לגבי בעל התשובה "יכול כמוני" הוא בניחותא, זו באמת "קדושתי". העבודה הזו של בעל התשובה לא נקראת על שמו, זו לא העבודה שלו כלל.
בסופו של דבר הרבי יסביר שצריכים את שניהם, את בעל התשובה כדי להגיע לעצמות ואת הצדיק לישב אותו בפנימיות, בכלים, לעשות מהדרגה אליה מגיע רק בעל התשובה "דירה בתחתונים". כלומר, גם בעל התשובה בעצמו צריך את הצדיק.
להחזיר את הצדיקים בתשובה
לפי זה יש שלש מדרגות. ענין זה מאד קשור לביאת המשיח ולגאולה השלימה – עכשיו הרבי רוצה שנתבונן כמה שיותר בענינים של גאולה ומשיח. כתוב על המשיח שתפקידו הוא "לאתבא צדיקיא בתיובתא"[יא]. הסימן של ביאת המשיח הוא שהוא בא להחזיר צדיקים בתשובה. צדיקים על פי תורה, שנקראים צדיקים באמת, לתת להם להרגיש שלהיות צדיק זה לא מספיק, לא די להיות צדיק. צריך להיות בעל תשובה – "במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד"[יב]. לפי המאמר הזה, ההסבר הוא שכל הקדושה של הצדיק, מה שהוא ממשיך על ידי התורה והמצוות שלו, הוא רק זיו, "קדושתכם", שבאין ערוך, אין סוף, למטה מ"קדושתי".
לעומת זאת, בעל התשובה מגיע ל"קדושתי" ממש, "כי קדוש אני" ממש. זה נקרא שהמשיח צריך להחזיר את הצדיק בתשובה. אבל מאידך גיסא, כמו שהוא כותב, גם לא מספיק להשאר רק למעלה בקדושתי בבחינת מקיף, זו גם לא תכלית הכוונה. תכלית הכוונה היא להמשיך את האור הזה למטה בבחינת "דירה בתחתונים", שגם בעל התשובה עצמו יאמץ לעצמו את עבודת הצדיק. התכלית של בעל התשובה עצמו היא להיות בעל תשובה גם עם כחו של הצדיק לישב ולהפנים את הקדושה הזו, "קדושתי", בתוך המציאות.
שוב, כאן הווארט של כל המאמר הוא שבעל התשובה – מצד הגדר האמתי והמוחלט של התשובה – הוא "אויס מציאות", אין לו שום מציאות מעצמו. לצדיק, לעומתו, תמיד יש מציאות.
אם כן, הקונץ הגדול כאן – כידוע שכל ענין בחסידות הוא בבחינת נושא הפכים, דבר והיפוכו[יג] – הוא, שמה שהמשיח צריך לעשות בכללות נשמות עם ישראל הוא להביא אותנו לדרגת תשובה, אבל תשובה כזו שהיא לא מציאות, שיש בה גם כן, בסופו של דבר, את המציאות. שתהיה הכרה במציאות התחתונה, כדי להמשיך את האור של ה"אויס מציאות" לתוך המציאות, ולעשות לו יתברך "דירה בתחתונים". זהו נושא כל המאמר.
ב. קדושתכם וקדושתי, גדולתכם וגדולתי
השוואת המדרשים: קדושתי וגדולתי
נמשיך באות ב':
ב) והנה ענין יכול כמוני כו' שבמדרש הנ"ל בא בהמשך למ"ש שם לפני זה עה"פ והיית רק למעלה
המדרש שלנו הוא על פרשת קדושים ופתאום הוא מביא, ואפילו מקדים, לפני שהוא דורש את הפסוק "קדושים תהיו כי קדוש אני הוי' אלהיכם" – פסוק ממקום אחר, מפרשת כי תבא בספר דברים. הרבי באמת שואל על כך בסוף המאמר, למה הוא מביא את הפסוק הזה – "והיית רק למעלה"[יד]. המדרש הזה הוא גם באותו סגנון. המדרש שואל: "יכול כמוני?" כמו שהקדוש ברוך הוא עליון? שם המסקנה היא שלא – "גדולתי למעלה מגדולתכם". ביטוי מאד דומה ל"קדושתי למעלה מקדושתכם".
צריך להבין, היות שיש כאן השוואה בין "גדולתי למעלה מגדולתכם", שדומה למה שכתוב אחר כך "קדושתי למעלה מקדושתכם" – יש ודאי קשר, אבל ודאי גם יש הבדל. אי אפשר לומר ש"גדולתי" היינו "קדושתי", כי הם שני דברים שונים. צריכים להסביר מהי "גדולתי" ומהי "גדולתכם", לעומת מהי 'קדושתי' ומהי 'קדושתכם'.
קודם אמרנו שישנם צדיקים הממשיכים את 'קדושתכם' אבל לא את "קדושתי" ורק בעל התשובה ממשיך את מדרגת "קדושתי". אבל כאן יש עוד שתי בחינות: "גדולתי", היינו משהו עצמי, משהו ששייך ודאי לאור אין סוף שלפני הצמצום ו"גדולתכם", היינו גדולה שלאחר הצמצום השייכת לכם. אז אולי נאמר ש"גדולתכם" שייכת לצדיקים, ו"גדולתי", כמו שאמרנו קודם על "קדושתי" – שייך לבעלי תשובה.
הרבי אומר שלא, כי אם כך, מה החידוש, מה ההבדל? הם בדיוק אותו דבר! כעת הוא יסביר שגם "גדולתי", גם "גדולתכם" וגם "קדושתכם" – הכל שייך לצדיקים. שלש בחינות. רק "קדושתי" זו המדרגה העצמית המיוחדת של בעל התשובה. לצדיק אין רק "קדושתכם", שאמרנו קודם, וכל שכן שיש לו "גדולתכם", שפחות מ"קדושתכם", אלא יש לצדיק גם "גדולתי", שהיא לפני הצמצום. מה שאין לצדיק בפני עצמו הוא רק "קדושתי". זה מה שעכשיו נסביר.
יכול כמוני כו' גדולתי למעלה מגדולתכם. ועל פי מ"ש בלקו"ת בענין קדושתי למעלה מקדושתכם, שביכלתם של ישראל להמשיך גם בחינת קדושתי שלמעלה מקדושתכם אלא שהמשכת קדושה זו היא על ידי עבודה נעלית יותר (עבודת התשובה שלמעלה מהעבודה דתורה ומצוות), צריך לומר, שעד"ז הוא גם בנוגע לשתי הדרגות דגדולה (גדולתי וגדולתכם), שביכלתם של ישראל להמשיך גם בחינת גדולתי, [אם אמרנו שיש יכולת, לפי דברי אדמו"ר הזקן בלקוטי תורה, להמשיך "קדושתי" – צריכים לומר שיש גם יכולת בידי עם ישראל, נשמות ישראל, להמשיך "גדולתי"] אלא שלזה צריך עבודה נעלית יותר [מאשר ל"גדולתכם"]. [עכשיו הרבי אומר מה שאמרנו קודם ] ולהוסיף [הכוונה שאי אפשר לפרש בדיוק אותו דבר], דקדושה היא למעלה מגדולה [קדושה היא תמיד יותר גבוהה מאשר גדולה. למה? מהו ההבדל ביניהם?]. דגדולה הוא ענין ההתפשטות והגילוי[טו]
גדולה – חסד
אומרים בתפלה כל בקר את הפסוק "לך הוי' הגדֻלה והגבורה והתפארת והנצח וההוד"[טז]. המלה "גדֻלה" מופיעה במקום חסד[יז]. אחר כך, בקבלה, יתקבל המונח חסד מלשון התורה. בפסוק נקרא החסד גדולה – "לך הוי' הגדלה והגבורה". לכן אברהם, איש החסד, "חסד לאברהם"[יח], נקרא בתנ"ך "האדם הגדול בענקים"[יט]. לכן כנגד אברהם אבינו, בתפלת שמונה עשרה, אחרי שאומרים "אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב" אומרים "האל הגדול הגבור והנורא". הגדול כנגד אברהם, הגבור כנגד יצחק, והנורא כנגד יעקב, שאמר "מה נורא המקום הזה"[כ]. יעקב הוא בחינת "נורא". אם כך, גדולה בכל מקום היא אברהם.
יד ימין נקראת בקבלה גם "יד הגדולה"[כא], יד שמאל היא "יד החזקה"[כב] וה"תפארת גופא"[כג] – או לפעמים חיבור שתי הידים – נקרא "יד רמה"[כד]. יש ג' ידות בקבלה[כה] – יד גדולה, יד החזקה, ויד רמה. בכל מקום יד ימין מכונה גדולה. גם בספר הזהר, ב"פתח אליהו" שקוראים לפני שבת, כתוב "חד אריך, חד קציר וחד בינוני"כה וגם הם כנגד שלשת הקוים: קו ימין נקרא "חד אריך", שהוא ארוך וגדול, התפשטות עד אין סוף; קו שמאל המצומצם נקרא "חד קציר"; וקו האמצעי נקרא "חד בינוני", כמבואר באריכות בחסידות[כו].
מכל הדוגמאות הללו, התפשטות וגדולה שייכות תמיד לחסד של הימין. מה בכל זאת ההבדל בין משמעות המונח חסד לעומת גדולה? כתוב שגדולה היא הכח המניע. למי שיש לב גדול – גדול הולך על הלב – אומרים שהוא אדם גדול, כמו שאומרים על אברהם אבינו "אדם הגדול בענקים". מי שגדול בפְנִים משפיע הרבה חסד בהתפשטות רבה. בדרך כלל פנימיות, או עצם המדה נקראים גדוּלה והביטוי החיצוני נקרא חסד. כלומר, הגדולה מניעה את החסד.
בכל אופן, כאן הרבי מסביר שהפירוש של גדולה שייך להתפשטות. הוא לא עצם המהות ממש של האדם. אפילו שאומרים שהאדם הזה הוא גדול – זו תכונה, היא לא עצמו. לכן אומרים לה' "לך הוי' הגדולה", לא שאתה הגדולה או שאתה גדול בעצם, אלא שהתכונה הזו של גדולה שייכת אך ורק אליך – "לך הוי' הגדולה והגבורה והתפארת וכו'". לכן אומר כאן הרבי, שבדרך כלל גדולה היא לא העצם ממש, אלא רק הפנימיות הכי מהותית של מדת החסד, של הימין, של ההתפשטות. נסביר את זה עוד קצת בהמשך.
הוא אומר שהגדר של גדולה בכל מקום הוא 'התפשטות'. בחסידות יש תמיד שני מונחים – עצם והתפשטות. קדושה מתיחסת לעצם. קדושה היא לשון נבדלות, קדוש הוא מובדל מכל תואר, אי אפשר לתאר אותו, כמו שהרמב"ם כותב שאפשר לתאר את הקדוש ברוך הוא רק על ידי ידיעת השלילה של כל התארים[כז]. יש בשלילת כל התארים קצת ידיעה, הרגשה והמחשה של ה', כמו שהסברנו באריכות בשיעורים קודמים כאן. מדרגה זו הנקראת קדושה באמת מתייחסת לעצם, שהוא קדוש ומובדל.
לעומת זאת, גדולה היא עיקר התואר. כלומר, אין תואר יותר תואר, כלומר שיותר אומר משהו, שמגדיר תכונה, מאשר גדולה. גדולה היא התפשטות ורצון פשוט להטיב. זהו עיקר ההבדל בין גדולה לבין קדושה. כל המדרש אומר "גדולתי למעלה מגדולתכם" וממשיך ש"קדושתי למעלה מקדושתכם".
[התפשטות היא גילוי אור] [שלכן נקראת החסד בשם גדולה. וגם להביאור שגדולה היא למעלה ממדת החסד [כמו שאמרנו קודם, חסד הוא הביטוי החיצוני, וגדולה היא מהות התכונה. כלומר, היא לא העצם ממש. אף על פי כן, גם לפי הביאור הזה, שהוא למעלה מהתואר חסד], ענין הגדולה היא חסד (התפשטות), אלא שהיא למעלה ממדת החסד [מה הכוונה 'למעלה ממדת החסד'? המלה מדה היא מלשון מדידה והגבלה, גבול וגדולה היינו שיש כאן בכח רצון, ואפילו יכולת ממשית, להתפשט בלי סוף. החסד מדוד ומי שבאמת גדול, שאני אומר שהוא גדול, אני מתכוון שיש לו חסד אין סופי בפנים. כמובן שלא כל החסד האין סופי יבוא לידי ביטוי, אבל הגדר של גדול, שיש לו חסד, הוא גם חסד, רק שהוא לא מדת החסד. לא מדוד], וההתפשטות שמצד הגדולה היא בלי גבול] [זה מה שהרבי כותב כאן] וקדושה (מלשון קדושה והבדלה) הוא העצם [כאן היא העצם ממש] שמובדל מענין ההתפשטות והגילוי.
קדושה – עצם; גדולה – מאור ואור
למטה, בהערה 10, הרבי מביא שמשמע במקום אחד בחסידות שהתואר 'גדול' לא שייך רק לאור המתגלה מתוך העצם. בדרך כלל העצם מכונה בחסידות 'מאור' או 'שמש'. יש כאן ציטוט אחד שהוא מביא מהצמח צדק[כח]:
"וכן המאור הגדול על שם גדולת הזיו והאור שמתפשט ממנו" [כותב הרבי שמתוך התבוננות במשפט הזה]. ולכאורה הכוונה, דגדולה קאי לא רק על ההתפשטות בפועל (אור), אלא גם על המאור שממנו מתפשט האור. ומזה מובן דקדושה היא בהעצם שלמעלה גם מה"מאור", שמובדל מענין ההתפשטות.
זהו גם נושא מאד עמוק בחסידות, שאפילו בתוך המאור יש בחינה בה המאור מוכן ומזומן, יש לו אנרגיה כדי להאיר ומה שהשמש הוא בשביל להאיר – לזה קוראים מאור. מאור הוא מקור של אור. בחסידות מסבירים הרבה שעצם השמש הוא לא המאור שבו, למרות שמאור הוא ודאי עצם ביחס לאור, אבל ביחס לעצם ממש הוא לא עצם. זה אומר שבמקום אחד משמע שהתואר 'גדולה' הולך אפילו על המאור, ולא רק על האור, ובכל זאת הוא לא קדושה, כי קדושה היא גם לא המאור של השמש, היא לא מה שביכלתה ובכחה של השמש להאיר עד אין סוף, אלא שהקדושה העצמית היא מה שלא שייך לאור בכלל, לא שייך להתפשטות וגילוי בכלל. זהו העצם ממש ואינו נקרא אפילו מאור. זוהי הקדושה העצמית. אנחנו ממשיכים את ה"קדושתי", "יכול כמוני", על ידי תשובה אמתית.
עכשיו הרבי מסיק את המסקנה מזה:
ועפ"ז יש לומר, שגם המשכת בחינת גדולתי [היות שעכשיו הסברנו שאפילו "גדולתי" היא בסך הכל התפשטות וגילוי, או לכל היותר כמו שכתוב כאן בהערה 'מאור' ולא העצם ממש, שהוא יותר גם ממאור] שלמעלה מגדולתכם היא על ידי עבודת הצדיקים
זהו כבר חידוש של הרבי, שלא כתוב במקום אחר. מה ההבדל בין "גדולתי למעלה מגדולתכם" ל"קדושתי למעלה מקדושתכם"? אדמו"ר הזקן אמר ש"קדושתי" היא רק תשובה, שלא נקראת "אתערותא דלתתא" כלל וכלל. לעומת זאת, "קדושתכם" היא על ידי עבודת הצדיקים.
עבודת הצדיקים – בכל קיום מצוה
צדיק הוא כל יהודי, כמו שהרבי יסביר בהמשך. לעניננו, כל יהודי שעוסק בכל מצוה שהיא, אפילו יהודי בתחנה המרכזית שמניח תפלין פעם ראשונה בחיים, הוא צדיק לענין עבודת הצדיקים לפי ההגדרה במאמר הזה. אמנם, אם הוא מתעורר לתשובה כאשר הוא מניח תפלין הוא יותר מצדיק, הוא בעל תשובה. אבל אם בלי שום הכשרה ובלי שום הכנה מיוחדת הוא מקיים מצוה – באותו רגע הוא צדיק, לעניננו פה.
לכן הוא גם מברך "אשר קדשנו במצוותיו", כי הוא ממשיך קדושה. הוא כמובן ממשיך גם גדולה, "גדולתכם" שהיא התפשטות אור וגילוי, ואם יש לו ענוה – זה עיקר הרעיון הבא עכשיו במאמר – תוך כדי קיום המצוה, כלומר שהוא לא מתנפח בזה שהוא נתן צדקה או שהוא הניח תפלין, לא מחזיק טובה לעצמו בכך – הוא גם ממשיך מ"גדולתי". הוא לא בטל במציאות, לא שהוא לא קיים ולא להיות כאן בכלל. זהו בעל תשובה, כמו שנסביר בהמשך. יש בטול במציאות לגמרי, שהוא לא נמצא בכלל, ויש משהו אחר – וזהו הרעיון החשוב הבא במאמר – שהוא ענוה. לא כל צדיק הוא ענו, אבל אם הצדיק אמתי הוא ודאי איש ענו, כמו משה רבינו, ואם הוא ענו הוא ממשיך גם מ"גדולתי שלמעלה מגדולתכם". עם זאת, הוא לא מגיע עדיין ל"קדושתי", שהוא רק בעל תשובה.
אם כך, יש צדיק הממשיך "גדולתכם", יש צדיק הממשיך "קדושתכם", יש צדיק שהוא גם ענו, כפי שנסביר, הממשיך "גדולתי" – הגדרה זו היא כבר חידוש של הרבי – ויש בעל תשובה, שעליו אדמו"ר הזקן כותב שהוא ממשיך "יכול כמוני" בניחותא, של "קדושתי". זה מה שהוא כותב בסוף אות ב':
וזה שצריך לעבודת התשובה דוקא הוא בשביל המשכת בחינת קדושתי.
צדיק יכול להמשיך גם "גדולתי", אבל בשביל להמשיך "קדושתי" חייבים את התשובה.
ג. ענוים-הוי'-שמחה, אביוני אדם-קדוש ישראל-גילה
נסביר זאת יותר טוב:
ויש לבאר זה על פי מ"ש [פסוק בישעיה[כט]] ויספו ענוים בהוי' שמחה ואביוני אדם בקדוש ישראל יגילו
יש בפסוק שתי מדרגות – ענוים ואביוני אדם. ענו הוא גם מלשון "עני ואביון אני"[ל]. ענוים הוא כמו 'עניים'. אביון הוא יותר מעני, גם במחסור שלו, במצב המציאותי של האביון – כתוב שאביון הוא מלשון "תאב לכל דבר"[לא]. לעני אולי יש משהו, אבל לא מספיק. מי שאין לו כלום נקרא אביון. אז יש כאן ענוים ואביונים. האביונים נקראים "אביוני אדם", כמו שהוא יסביר בהמשך, הכוונה היא שהוא אביון מבחינת אדם, כלומר שאין לו שום אדם. הוא אביון אדם, אין לו כלום ממעלת אדם. כלומר, כולו חיה, הוא לא אדם בכלל. זהו אביון אדם.
ויש בחינה שניה – ענוים. גם מאדמו"ר הזקן[לב] ושאר הרביים[לג] יש הרבה דרושי חסידות מאד מאד עמוקים וחשובים[לד] על הפסוק "ויספו (יספו אותיות יוסף, יוסף הצדיק, כפי שנבאר) ענוים בהוי' שמחה". הענוים כאן הם צדיקים במדרגה הכי גבוהה של צדיק, כפי שאמרנו קודם שהצדיק הכי גדול הוא הענו. יש הרבה בחינות של צדיקים – להיות צדיק, עוד לא בעל תשובה, אבל יש את הצדיק הכי גדול. כלומר, צדיק שעבר את הצמצום.
יש צדיק שעדיין למטה מהצמצום, בצד זה של המציאות וממילא הוא מצומצם, מדוד; ויש צדיק שעבר אל עבר אור אין סוף, כמו "אברהם העברי"[לה], שהיה ענו ואמר "ואנכי עפר ואפר"[לו]. צדיק שהוא ענו עובר לאור אין סוף, אבל לאיזו מדרגה של אור אין סוף? הוא עובר לבחינת "גדולתי", הגדולה העצמית של אור אין סוף, רק שהוא לא מגיע עדיין ל"קדושתי".
ויש בחינה אחרת והיא של 'אביון אדם', שעבודתו הפנימית היא תשובה, כמו שאמרנו קודם, שתשובה כאן היא אפילו שאין לו כלום. צדיק היינו שיש לו הכל אבל הוא ענו בכל מה שיש לו. הוא לא מתיימר ולא מיחס שום דבר לעצמו. הוא לא אומר חס ושלום "כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה"[לז]. הוא יודע שהכל מה', אבל הוא גם יודע שיש לו מעלות שה' חנן אותו – "חונן הדעת". יש לו דעת, יש לו תורה ומצוות ולהיות בעל תשובה היינו שאין לו כלום והוא ב"אביוני אדם".
"ואביוני אדם בקדוש ישראל יגילו" – יש כמה השוואות בין שני חלקי הפסוק הזה. יש "ענוים" ביחס ל"אביוני אדם", ויש "שמחה" ביחס ל"יגילו". הענוים – שייכים לשמחה, ואילו אביוני אדם – "יגילו" – שייכים לגילה. גילה, כמו שנסביר, היא עצם השמחה. שמחה היא התפשטות – אדם ששמח רוקד, מוחא כפים, יש לו התפשטות, התרגשות, רגש השמחה. לעומת זאת גילה היא עצם השמחה בפנים.
שם הוי' לעומת הכינוי "קדוש ישראל"
יש עוד הבדל, שהוא אולי ההבדל הכי חשוב בין שני חלקי הפסוק. החלק הראשון מתייחס לשם הוי', למרות שהוא שם העצם, שם המיוחד, שם המפורש[לח] – הוא בכל זאת שם, "ויספו ענוים בהוי' שמחה". לעומת זאת, בחלק השני של הפסוק אין לה' שם כלל, אלא הוא "קדוש ישראל". קדוש ישראל הוא לא אחד משמותיו של ה', ולהיפך – הביטוי "קדוש ישראל" אומר כי הוא מתייחס לקדושה העצמית, מה שה' קדוש ומובדל בעצם גם מבחינת ישראל, גם מהמוחין שלהם.
מי שהוא מ"אביוני אדם", שאין לו 'אדם', חסר כל אדם, כל "צלם א-להים" כביכול – כך הוא מרגיש – מגיע לקדושה שלמעלה מישראל.
ישראל הוא האדם העליון. על ישראל כתוב "אתם קרוין אדם ואין אומות העולם קרוין אדם"[לט]. התואר ישראל הוא פנימיות האדם, האדם הישראלי. הקדוש ברוך הוא הוא "קדוש ישראל". יש כאן שייכות לישראל ובכל זאת קדושה, הבדלה. אביון אדם מגיע ל"קדוש ישראל" ושם הוא במצב של גילה, "יגילו". שוב, כאן יש פסוק מאד חשוב שבו שלשה ענינים – ענוים לעומת אביוני אדם, שם הוי' לעומת קדוש ישראל, ושמחה לעומת גילה.
הוספת שמחה בשם הוי'
יש עוד דבר: בחלק הראשון של הפסוק כתוב "ויספו ענוים בהוי' שמחה". מה הפשט? הצדיק במדרגה הכי גבוהה שלו, אז הוא שמח בה', כמו שכתוב "שמחו צדיקים בהוי'"[מ] – "ויספו ענוים בהוי' שמחה". הוא שמח מאד בה'. כל פעם שהוא מקיים מצוה יש לו שמחה של מצוה המתגברת והולכת.
כך הייתי חושב על פי פשט – "ויספו ענוים בהוי' שמחה". אבל אם זה הפשט, היה צריך לכתוב אחרת – "ויספו ענוים שמחה בהוי'", כמו מה שכתוב "שמחו צדיקים בהוי'"[מא]. היה צריך לכתוב "שמחה בהוי'", לא "בהוי' שמחה". כתוב "ויספו ענוים בהוי' שמחה". לא כתוב "ויספו ענוים שמחה בהוי'". מה זאת אומרת? לא שהצדיק הענו שמח בקדוש ברוך הוא, אלא שהצדיק בעבודתו – הענוה – משמח את ה'. כלומר, הוא מוסיף תוספת שמחה בה'. הוא ממשיך מאיזה מקום, למעלה משם הוי', שמחה לתוך אותיות שם המיוחד, שם הוי'.
הוא ממלא ומברך את שם הוי', על דרך "ברוך אתה הוי'". השמחה כאן, כפי שנסביר, היא כמו הגדוּלה. בתוך אותיות הוי' – י-צמצום, ה-התפשטות, ו-המשכה ה-התפשטות – שהן אותיות שם הוי' של השתלשלות העולמות , יש כבר שמחה, אבל השמחה הזו היא "גדולתכם". שמחה היא כמו גדולה, היא התפשטות.
הרבי רוצה להביא מהפסוק הזה ראיה למה שהוא חידש קודם, שהצדיק הגדול ביותר, שהוא הצדיק הענו, מגיע ל"גדולתי שלמעלה מגדולתכם". לא ל"קדושתי", רק ל"גדולתי". זאת אומרת ש"גדולתי" הוא המקור של תוספת שמחה בה'. הצדיק הענו הזה הוא בבחינת "גדולתי", אבל עדיין לא בבחינת "קדושתי". מי מגיע ל"קדושתי"? בעלי תשובה – "ואביוני אדם בקדוש ישראל יגילו". זהו פסוק מאד מאד יסודי בחסידות.
ומבואר בלקו"ת דיספו ענוים בהוי' שמחה קאי על עבודת הצדיקים [הענוים כאן הם צדיקים], שעל ידי הענוה והביטול שלהם
שהוא לא 'בטול אויס', לא שאין כאן שום מציאות, אלא בטול כמו שאמרנו קודם, של "עבד נאמן" המבטל את רצונו מכל וכל על מנת לקיים את ציווי האדון. גם על הענוה נסביר תיכף שענוה של הצדיק היינו שאינו מחזיק טובה לעצמו, למרות שהוא מכיר היטב בכל מעלות עצמו, רק שאין לו שום שמץ של גאוה בהן. ענו הוא אחד שאין לו שום גאוה, אבל לא שאינו מכיר את מעלות עצמו, הוא מכיר את כל מערכת מעלות עצמו, אבל אין בהכרה זו שום שמץ טיפת גאוה. זהו ענו. למה? כי הכל מה'. הוא לא מחזיק טובה לעצמו. הצדיקים האלה, על ידי הענוה והבטול שלהם:
הם מוסיפים שמחה בשם הוי', ועי"ז נמשך הגילוי דהוי' למטה,
על ידי שהוא ממשיך למעלה, באצילות, תוספת שמחה בשם הוי' שבאצילות הוא מגלה את שם הוי' למטה. הוא מגלה את שם הרחמים. מהי הפעולה בגילוי שם הוי' למטה? שהעולם שלנו מתמלא רחמים.
שם הוי' הוא שם הרחמים, באמצעותו מרגישים את הנסים והנפלאות[מב], כמו "אראנו נפלאות"[מג]. מרגישים כמה שהקדוש ברוך הוא מרחם ומסירים את המסוה של הסתר הפנים. זוהי כל מגמתו של הצדיק, שלא יהיה בעולם הסתר פנים, שיראו אלֹקות. אבל כדי להמשיך את שם הוי', שהוא הרחמים, בגילוי האלֹקות למטה, שנראה שיש ה' בעולם ושה' אוהב אותנו, משגיח עלינו ומרחם עלינו – בשביל זה צריך להוסיף שהשם למעלה, שם הוי', יהיה שמח.
אם האדם מאד שמח הוא עצמו מתפשט, כפי שאמרנו שטבע השמחה הוא להתפשט. אז אם נשמח את הקדוש ברוך הוא למעלה, בעולם האצילות, הוא יתפשט וירד אלינו, שנראה אותו ואת הרחמים שלו. זוהי מגמת כל עבודת הצדיק – להוסיף שמחה בהוי' דלעילא על מנת שיתפשט ויתגלה למטה. את זה פועלים על ידי תורה ומצוות בענוה ובבטול. עד כאן אלו הצדיקים, בדרגה הכי גבוהה שלהם –"ענוים".
אביוני אדם – בעלי תשובה
ואביוני אדם הם הבעלי תשובה [יש משהו אחר, שהוא באין ערוך יותר מכך, "אביוני אדם". עכשיו הוא יסביר מהם אביוני אדם, כפי שהסברנו קודם:] [דתורה ומצוות [שמקיימים] נק' בשם אדם, ולכן נקראים הבעלי תשובה בשם אביוני אדם כי הם אביונים מבחינת אדם דתורה ומצוות] [בעל תשובה הוא אחד שמרגיש שאין לו שום צלם אדם, שום תורה ומצוות, אין לו כלום. הם לא רק מוסיפים "בהוי' שמחה", אלא], שהם מגיעים בבחינת קדוש ישראל, שקדוש ומובדל מבחינת ישראל דלעילא [כמו שלמטה הוא אביון מאדם, כך הוא מגיע לדרגה קדושה מישראל], למעלה מהוי'. ויש לומר, שהוספת השמחה בהוי' שעי"ז מיתוסף בההמשכה והגילוי שלו הוא המשכת בחינת גדולתי שלמעלה מגדולתכם.
זה החידוש שרצה הרבי לחדש. מה שאמרנו קודם, שהצדיק בדרגתו הכי גבוהה כן יכול להגיע אמנם ל"גדולתי" אבל לא ל"קדושתי", כעת הביא את הפסוק הזה להוכיח זאת. זהו המקום שהצדיק מגיע, ממנו הוא מוסיף, "ויספו". אמרנו שיספו אותיות יוסף ויוסף הוא הצדיק, המוסיף תוספת שמחה בהוי'. זה נקרא "גדולתי שלמעלה מגדולתכם".
שהגדולה (ההתפשטות) דהוי' כמו שהוא מצד עצמו, היא גדולה השייכת לעולמות ונבראים [מה ש"גדול הוי'"[מד] מצד מצד עצמו, כלומר שיש שמחה, יש אור, יש גילוי והתפשטות גם בשם הוי' מצד עצמו, שבסדר ההשתלשלות נקרא], גדולתכם,
כמו שאמרנו, כל מה שמצומצם – אחרי הצמצום הראשון – נקרא על שמנו. אנחנו מציאות מצומצמת, אז כל אורות השתלשלות כל העולמות לאחר הצמצום הראשון – הכל נקרא על שמנו, "גדולתכם". כל מה שיש בתוך החלל הגדול שנוצר על ידי הצמצום הראשון, הכל שלנו. כל החלל הזה, כל האורות האלֹקיים שיש בו. מה שמעבר לזה – לפני הצמצום – נקרא על שם ה'. כמובן, למי שנדמה שצמצום כפשוטו אין שום זיקה ושום גישה כלל למה שמעבר לצמצום, כי הוא מחסום מוחלט. לעומת זאת, לפי החסידות, כידוע הצמצום לא כפשוטו[מה], ולכן יש יכולת לעבור ולהמשיך. הוא אומר שגם הצדיק הענו מגיע מעבר לצמצום וממשיך את "גדולתי", שהיא אור אין סוף שלפני הצמצום, ומוסיף שמחה בשם הוי' דאצילות, על מנת ששם הוי' דאצילות עצמו יתפשט הלאה ויאיר למטה ממש.
אבל בעל התשובה שאין לו כלום מגיע גם למעלה משם. לא רק לאור אין סוף אלא גם לעצמות ממש. כל השאלה, שהיא המשך המאמר כאן, איך אפשר להצליח להמשיך גם זאת למטה. אם בחלק הראשון של הפסוק כתוב "ויספו ענוים בהוי' שמחה", התנועה כאן היא מראשית העבודה של מלמעלה למטה – "ויספו ענוים בהוי' שמחה". הוא מוסיף עוד אור אין סוף לתוך שם הוי' דלעילא וממנו הוא מתפשט הלאה ומגיע עד למטה מטה.
אבל בעל התשובה, שכל עבודתו היא מטה-מטה, וקדושה היא הסתלקות והבדלה בעצם. כלומר, הוא מגיע למדרגה כזו שנקראת "קדוש ישראל", קדוש ומובדל מישראל, שלכאורה לא שייך בכלל להמשיך אותה למטה. זאת אומרת, כל ענינו שהוא מובדל. הרי לא כתוב ש"קדוש ישראל" מגיע לתוך ישראל, אלא להיפך – הוא "קדוש ישראל", מובדל מישראל!
אם כך, עיקר החידוש כאן, עיקר הגאולה האמתית של המשיח שבא "לאתבא צדיקיא בתיובתא", שלא רק שהוא בא לתשובה, אלא שיגיעו למדרגה הזו של "אביוני אדם". לפי זה, המשיח גם הוא 'אביון אדם'. ידוע שהמשיח נקרא "חיורא דבי רבי"[מו] – יש כמה שיחות שהרבי שליט"א בזמן האחרון אומר – נקרא מצורע. הוא אדם, כמו שכתוב "אדם כי יהיה בעור בשרו נגע צרעת"[מז], אבל הוא 'אביון אדם'. את הבחינה הזו הוא צריך, לאן שהוא מגיע באביונותו, להמשיך בכל זאת למטה. כלומר, לחבר לכך גם את עבודת הצדיק, יחד עם עבודת התשובה שלו.
כל האור ששייך לסדר ההשתלשלות נקרא "גדולתכם":
אלא שיש גבול בההתפשטות והגילוי שלו. וענין ויספו גו' בהוי' הוא שנמשכת בו הגדולה דאור אין סוף שלמעלה משייכות לעולמות [שממשיכים בשם הוי' אור כזה גדול עד שהוא יותר גבוה מהעולמות. כלומר, לפני הצמצום], גדולתי, ועי"ז מיתוסף גם בההתפשטות והגילוי דהוי'.
זה מוסיף כח, עז ואור בשם הוי' וממילא גם ממשיך את הגילוי למטה מטה. [בעלי התשובה מרגישים זאת?] לזה אנחנו מחכים, בביאת המשיח. ביאת המשיח היא שגם בעל התשובה ירגיש משהו. זו ביאת המשיח – שגם בעל התשובה ירגיש משהו. עכשיו הוא באמת רק אביון אדם – הוא לא מרגיש. בגלל שהוא בדרגה יותר גבוהה הוא לא מרגיש שום דבר. הוא הגיע לכזו מדרגה של קדושה שאי אפשר להרגיש בעולם הזה, ולכן הוא נשאר מסכן. אבל עם כל המסכנות שלו הוא-הוא זה שמגיע לקדושה העצמית. זה הדבר שצריך להתגלות, זוהי "דירה בתחתונים" של המשיח. אבל עכשיו הוא מגיע לכזו קדושה שאי אפשר להרגיש בכלל.
על קדושת המצוות – שאנחנו אומרים "אשר קדשנו במצוותיו" – ידוע שפירוש אשר הוא לשון אושר[מח]. כלומר, זו קדושה שאפשר להרגיש בה אושר, שמחה של מצוה. אבל הקדושה העצמית של בעל התשובה, שתוך כדי התשובה מרגיש שהוא כלום ממש, אביון מוחלט – אין עליה שום ברכה "אשר קדשנו", אין לו בה שום שמחה בינתים עד לעתיד לבֹא, אז גם מדרגה זו תוכל להתגלות למטה. כאשר היא תתגלה, אין סוף, בלי שום ערך, יותר גבוה ממה שנמשך על ידי "קדושתכם". כלומר, מה שנמשך על ידי "אתערותא דלתתא אתערותא דלעילא".
דהמשכה זו היא על ידי עבודת הצדיקים, ענוים. וענין ואביוני אדם בקדוש ישראל יגילו הוא המשכת בחינת קדושתי (שלמעלה מקדושתכם) על ידי התשובה.
ד. לברוח או להתמודד? תלוי מי אתה!
מכאן הרבי עובר לנושא חדש, שגם הוא נושא מאד עמוק של תשובה. לא יודע אם נוכל ללמוד את הכל בפנים... נתחיל לקרוא את הרעיון כאן, אבל קודם אני אסביר את הרעיון:
כתוב שמי שחוזר בתשובה אמתית – הכל מתהפך, "זדונות נעשות לו לזכויות"[מט]. למרות זאת, עיקר העבודה שלו, כך מסביר הרבי במאמר, היא אתכפיא. עיקר המעלה של בעל התשובה שגם על פי פשט – הרמב"ם פוסק שבעל תשובה הוא יותר מצדיק[נ]. הרמב"ם מביא זאת להלכה, שבמקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד שם. הוא מסביר, שהסבה היא בגלל שלבעל התשובה יש עבודה מאד קשה, כמו שאמרנו קודם בתחילת ההסבר, לכבוש את היצר. הוא רגיל ביצר וצריך לכבוש אותו כל כך, עד שהוא בונה לעצמו שמירה נפשית שהוא כאילו מנותק מהתאוה – הוא אומר "אי אפשי"[נא].
אפשי ואי אפשי
יש מאמר חז"ל מפורסם, שהולך על כל אחד ואחד, אבל בחסידות מוסבר שהוא רק בעבודת הצדיקים, שלגבי כל האיסורים, כמו שאסור לאכול חזיר וכיוצא בזה יהודי צריך לומר "אפשי, ומה אעשה שאבי שבשמים גזר עלי". הייתי רוצה, אבל מה אני יכול לעשות, יש גזירה. זה נקרא "אריא דרביע עליה"[נב] – אריה שיושב עלי ומונע ממני את התאוה הזו. אדמו"ר הזקן מביא[נג] – כנראה בשם המגיד ממעזריטש – שהמאמר הזה בגמרא הוא עבודת הצדיקים – שדווקא צדיק צריך לא לחשוב שאני לא רוצה את האיסור, אלא שאני בעצם כן רוצה, אבל מה אני יכול לעשות, אבי שבשמים גזר עלי.
לעומת זאת, בעל תשובה צריך להגיע למצב בנפש שהוא לא מכניס את עצמו אפילו להרהור של "אפשי", שהייתי רוצה, אלא הוא צריך שמירה אדירה. בגלל שבאמת הוא היה שם, בקליפות. הוא צריך להגיע בהתיחסות לקליפות שהיה שקוע בתוכן למצב של "אי אפשי". לפי הווארט הזה של המגיד, שמובא בלקוטי תורה, הוא על דרך האיסור של חמץ בכל-שהוא בחג הפסח. עיקר ההבדל בין פסח ראשון לפסח שני הוא שבפסח ראשון יש איסור חמור של חמץ במשהו ויש אפילו איסור של "בל יראה ובל ימצא"[נד], "שמץ מניהו", מהחמץ. מה שאין כן בפסח שני, שהוא גם כן עם קרבן פסח והכל, בכל זאת "חמץ ומצה אצלו בבית"[נה]. שניהם ביחד אצלו בבית, אין את הקפידא העצומה של "בל יראה ובל ימצא".
כותב כאן הרבי, ש"בל יראה ובל ימצא" הוא על דרך בעל התשובה. פסח ראשון הוא עבודת התשובה – "כי ברח העם"[נו] – ויש לכך כמה גורמים: מצד אחד פסח ראשון הוא גילוי יותר גדול, "נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא וגאלם"[נז]. יש גילוי עצום מן השמים בפסח ראשון, אבל אצלנו הוא פעל למטה בריחה, שהנפש האלֹקית התעוררה והרגישה את איך שהרע מחזיק בה וברחה לנפשה, ממש נמלטה, מתוך אחיזת הרע של קליפת מצרים[נח].
זו עבודה של אתכפיא. כלומר, הגילוי העצום מלמעלה יצר בנפש אתכפיא ועבודת תשובה, לברוח מהרע. במצב כזה, שהוא עדיין מאד רגיש לרע – כי הרי רק לפני רגע הוא היה שקוע שם ולכן –הוא צריך לבנות לעצמו שמירה אדירה נפשית מכל יניקה של הקליפה כמו בעל התשובה האומר "אי אפשי". ענין זה מתבטא בהלכה בכך ש"בל יראה ובל ימצא", שלא יחשוב ולא יהרהר – יש בפסח אנשים שאפילו לא אומרים את המלה חמץ[נט]. חמץ כל השנה כולה הוא היתר גמור. יש כזה 'דיבוק' אצל כל יהודי, בגלל שזו בחינת תשובה אמתית, שרוצים שמירה אדירה מהאיסור של "בל יראה ובל ימצא" בכל הכח.
זוהי דוגמא בנפש של בעל תשובה. כמו שאמרנו כבר, דווקא בעל התשובה מגיע לעצמות, לקדושה העצמית. מה שאין כן בחדש אייר, כך מסביר הרבי, עיקר העבודה של אייר הוא לרדת לתוך המדות. כמו בכוונות ספירת העמר, שצריך להאיר – "וספרתם לכם"[ס], ספירה מלשון ספיר[סא], אור – את העמר, שהוא מאכל בהמה[סב], לרדת לתוך בהמיותו של האדם על מנת לברר ולזכך אותה. כל יום ויום מתקנים עוד בחינה של בהמה וממשיכים קצת מאור האדם (שם מה, בגימטריא אדם) לתוך העמר, מאכל הבהמה (שם בן, בגימטריא בהמה). כל יום עושים תקון, לא בורחים מהרע אלא להיפך, עושים תקון, לזכך את הקליפה, לאט לאט, כל יום. זוהי עבודה של אתהפכא, שיחסית היא עבודת הצדיקים. זה שהוא יורד לתוך הרע ומרשה לעצמו קצת להיאבק בו – בשביל בעל תשובה, ובמיוחד בעל תשובה טרי, כמו פסח ראשון זו סכנת נפשות! הוא צריך לברוח!
אבל כעבור רק כמה שבועות – לא הרבה זמן – אומרים לו להיפך: עכשיו רד, תתחיל להיאבק עם הרע ותקן אותו לאט לאט. כל יום עוד תקון ועוד תקון. כלומר, עכשיו תהיה צדיק שעושה אתהפכא. הוא מסביר כאן שיחסית ספירת העמר היא אתהפכא. הצדיק אומר "אפשי", כלומר מרשה לעצמו להרהר בתאוה שלו, לעורר קצת אות על מנת לאבד אותה, להפוך אותה לה'. זה נקרא "אפשי" – לתת קצת מקום במחשבה לתאוה להתעורר על מנת לתקן אותה. מה שאין כן בעל התשובה, שאצלו "בל יראה ובל ימצא" לגמרי. כך הרבי מסביר פה.
זהו ההבדל בין פסח ראשון לפסח שני: כל חדש ניסן הוא עבודת התשובה, למרות שהגילוי הוא אין סוף יותר גדול בניסן, גילוי לצורך התעוררות של תשובה; ואילו הגילוי של חדש אייר, חדש זיו, הוא כמו שאמרנו, שכל הגילוי בו הוא בבחינת זיו והארה. גם חז"ל אומרים[סג]: למה חדש אייר נקרא חדש זיו? היות ש"זיותני עולם", אבות העולם, נולדו בו. יש גם רמז שאייר הוא ראשי תבות אברהם, יצחק, יעקב, רחל, רגלי המרכבה[סד]. החדש השני בתנ"ך, הקשור גם לבנין בית המקדש בימי שלמה המלך, שחנך את הבית בחדש זיו. הוא גמר את בנין הבית בחדש השני, חדש אייר.
רש"י עצמו שואל על הגמרא הזו[סה]: הרי ידוע לנו שהאבות נולדו בניסן ולא באייר! רש"י בפירושו על הגמרא מסביר שהפשט הוא שהיות שנולדו באמצע ניסן – כאשר נכנס החדש השני, חדש זיו, חדש אייר – הם כבר נולדו. כלומר, החדש הזה מצא את העולם עם האבות, עם הזיו, שתול ויציב בתוך המציאות. החדש הראשון, חדש ניסן, לא מצא את מציאות העולם עם אבות, אברהם יצחק ויעקב, אבל חדש זיו קיבל את הזיו. כלומר, המציאות הטובה והמשולמת של האבות בתוך העולם. כך רש"י כותב.
מה הפשט על פי חסידות? כשדבר רק נולד, ממש בהפתעה, יש מאין – קודם לא היה ופתאום בבת אחת הוא נהיה – יש כאן גילוי עצום, המזל מתגלה – כידוע שביום הולדת יש גילוי מזל[סו]. אבל מזל הוא אור מקיף. כאשר בא בחדש הבא, כשהמציאות כבר קצת מיושבת, כשהמזל הזה כבר לא חידוש עצום, הוא הספיק להתישב קצת – אז יש בזה מעלה, שעכשיו האבות כבר נולדו. כלומר, החדש נקרא זיו על שם שהאבות כבר נולדו. אמנם הם נולדו בניסן, אבל הם כבר נולדו והתישבו בתוך המציאות רק באייר.
כפי שאנו יודעים, עושים פדיון הבן ביום השלשים ללידה, היות שאז יש חזקה על חיי הולד. עד שעוברים 30 יום אין בכלל חזקה שהוא מסוגל להתקיים במציאות, שהמציאות תסבול אותו ושהוא יסבול אותה. כאשר יש חזקה – שעוברים שלשים ימים – רואים שהם נדבקו, הוא עולה יפה, מתיישב. הלידה הזו, האור הגדול של האבות, נדבק והתישב בתוך העולם. זה נקרא "חדש זיו". כך מסביר רש"י. זה מלמד אותנו, מסביר הרבי, שכל ענין חדש זיו, חדש השני, הוא התישבות האור. הוא אור יותר קטן, כמו תמיד שבתקון האור הוא מעט. האור הראשון הוא אור גדול ורב, וכשהוא מתיישב בכלים הוא יותר מעט, הוא רק זיו, אבל מעלתו היא שהוא מתישב וממילא הוא יכול לאט לאט לעבוד על המציאות ולהפוך אותה. זוהי עבודת חדש אייר. זהו עוד נושא גדול שהרבי מפתח כאן במאמר.
ה. ניחום בעל התשובה – כוונה פנימית בחטא
כוונה פנימית בכל חטא
לגבי התשובה, הרעיון אולי הכי עמוק כאן הוא, שתשובה אמתית היא פשוט להכיר שאדם חטא, עבר את הדרך. עיקר פנימיות התשובה הוא שבכך הוא באמת הופך את הזדון לזכות. כך גם הקדוש ברוך הוא מנחם אותו – כתוב שלאחר שיהודי חוזר בתשובה הקדוש ברוך הוא בא ומנחם אותו[סז] – וחוץ מזה שהוא אומר לו 'תדע לך שבמקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד שם', עיקר הנחמה שמנחם הקדוש ברוך הוא את בעלי התשובה הוא שהוא מגלה לו שכל מה שהוא חטא – גם בעיצומו של חטא – הכל היה בהשגחה פרטית וברצון ה'. הרצון הפנימי לא היה החטא עצמו, אלא שהוא יגיע לכך שיחזור בתשובה, וכאשר זה יקרה – הוא יגיע לקדושה העצמית, לאן שלא יכל להגיע בשום פנים ואופן ללא החטא.
זהו רעיון מאד מאד עמוק ומאד ומאד קשה לומר אותו – שיש השגחה ורצון נעלם בתוך החטא – שהחטא הוא היפך הרצון. אשר מתגלה לבעל התשובה כוונת החטא, זו עיקר התשובה שלו, וזוהי גם הנחמה שהקדוש ברוך הוא מנחם אותו. יש בכך כמה וכמה מדרגות – יש חטא כזה, שהיתה גזירה מוקדמת, שצריך לקרות כך וכך, והדרך היחידה לקיים, ליישם ולהגשים את הגזירה של ה' – שהוא גזר מאז שצריך להיות כך וכך – היא שמישהו, יהודי כל שהוא, יחטא. על ידי החטא שלו הגזירה מתבצעת. אז מה הוא עשה בסך הכל כאשר הוא חטא? עזר לקדוש ברוך הוא לקיים את גזרתו. זהו אופן אחד.
יש משהו עוד יותר מכך, שהקדוש ברוך הוא רוצה לעשות משהו טוב בעולם, ממש טוב, כלומר להמתיק גזירה. כשיש כבר איזה דין בעולם והקדוש ברוך הוא רוצה להמתיק אותו ולהקל את הגזירה. בנוסף, הדרך היחידה להקל את הגזירה היא רק כאשר יהודי ללא יודעין – לא יודע מה הוא עושה – עושה דבר שנראה חטא. לא רק לקיים איזו גזירה או איזה דין, אלא אפילו להקל ולהמתיק את הדין. אם הוא רק ידע את דבר הזה – אשריו! זה הופך את כל משמעות החטא שלו לטוב. יש מה שהוא לא כך ולא כך, אלא פשוט חטא – בלי לומר שהוא מקיים גזירה או ממתיק גזירה – ולמרות שהוא חטא ממש יש בו גם כוונה. הכל בהשגחה, כמו שאמרנו. הכוונה היא פשוט שיגיע למעלת התשובה, וממילא כאשר יגיע למעלת התשובה יגיע למדרגת "קדושתי" ממש.
"לא הן ולא שכרן" בחטאים
קודם כל הוא יגיע למצב בנפש שהוא אינו כלום, הוא 'אביון אדם'. תכליתו הראשונה של החטא היא להגיע למצב של 'אביון אדם', שאם הוא מסתכל בראי הוא רואה את החטא, חסרון, חלל – החטא פשוט חיסל אותו. יש בחירה. זה מה שהוא כותב – אחד מהדברים הכי עמוקים – שאפילו שהאדם בחור רע ממש יש בו גם כן כוונה. יש בחירה חפשית, והוא לא צריך היה לעשות זאת, אבל יש כוונה טובה בכל דבר. זה כאילו דבר והיפוכו, אחד מהנושאים שהרבי הכי מדבר עליהם מאז תחילת הנשיאות שלו – כל הבעיה של הבחירה והידיעה[סח].
יש בחירה, יש ידיעה ויש גזירה. הרבי מסביר תמיד פשט, שידיעה היא לא גזירה ולכן אף על פי שיש ידיעה, ויש הכוונה והשגחה וכו' – הם לא גוזרים, לא מכריחים את הבחירה. אפילו שאדם בוחר לא טוב יש בכך כוונה טובה והתשובה גופא מגלה את הכוונה, שלכתחילה הכל היה כדי שיעשה תשובה, ואז הכל מתמתק וכל הזדונות הופכים להיות זכויות.
יש מספיק על מה לעשות תשובה בלי לחטוא, אנחנו כבר חטאנו מספיק. כל אחד יכול לדעת כל רגע שהוא כבר חטא מספיק ולא צריך לחטוא עוד בשביל לעשות תשובה. כבר יצאנו ידי חובת החטאים, לא צריך יותר... אם אדם חוטא, הוא גם מזיק לעצמו.
כמו השאלה היום, שרוצים שמשיח יבוא תיכף ומיד ממש. אם מישהו יבוא ויאמר שהמשיח יבוא מחר, זה יהיה עוד יותר טוב. נחכה עוד כמה ימים ואז הגאולה תהיה עוד יותר גאולה, עוד יותר "רכֻש גדול"[סט] – זה נכון! אם חס ושלום המשיח מתעכב עוד יום אחר כך זה יהיה עוד יותר טוב. אבל חס ושלום שאנחנו נשהה מרצוננו את ביאת המשיח יום אחד! זה גם מה שהרבי צועק כל הזמן, שחס ושלום, יהודים לא מוכנים לחכות עוד יום אחד כדי להרויח עוד קצת.
אם כן, יש כבר מספיק חטאים שחטאו ותשובה שעשו ועכשיו מה שנשאר לנו הוא רק להסביר לעצמנו מה היה. לא צריך לעשות שום דבר חדש. צריך להבין את המאמר הזה, זה מה שנשאר! להבין את המשמעות של החטא שכבר היה – זה מה שנשאר לנו, שנבין זאת ואז נוכל לצאת בחסד וברחמים מן הגלות. לא צריכים עוד חטאים חס ושלום, רק להבין מה הם היו. כל חטא שכבר היה הוא בהשגחה וצריך להאמין באמונה שלימה שיש תכלית בתוך החטא, יש איזה רצון נעלם בתוכו. זה על מה שהיה, אבל זה לא אומר חס ושלום שצריך לעשות חטאים. יש כבר מספיק.
ודאי שהחטאים רעים – רוע הוא קליפה, יש קליפה קשה. יש עוד נושא שהרבי מסביר כאן במאמר בעומק: עד שהאדם מגיע לתשובה בדרך כלל הוא צריך לסבול יסורים כדי להסיר את הקליפה, כדי לגלות את הפרי. אף אחד לא רוצה ייסורים, כמו שיש מאמר חז"ל[ע] שאחד היה חולה, אז שאלו אותו – אתה אוהב להיות חולה? דע לך, שיהיה לך הרבה שכר על היותך חולה בעולם הבא. אז הוא אמר "לא הן ולא שכרן", לא רוצה להיות חולה ולא את השכר על כך שהייתי חולה, אני רוצה להיות בריא. כך צריכים להרגיש – "לא הן ולא שכרן". מה שהיה הוא כבר די והותר, גמרנו. זאת אומרת שכדי לגלות את הטוב, הכוונה הפנימית, צריכים להסיר את הקליפה, שהיא הרע. הסרת הקליפה היא בדרך בכלל תהליך קשה לאדם.
אף על פי כן אנחנו מבקשים כל לילה, בקריאת שמע שעל המטה, שהקדוש ברוך הוא ימחק את חטאינו – "ולא על ידי יסורין". זהו ממש נס – מבקשים מהקדוש ברוך הוא פרוטקציה מיוחדת, שימחק את חטאינו בלי יסורים. כל הנושא של חטאים ואיך מגלים את הפנימיות הטובה של החטא – על ידי תשובה, מכח התשובה – ראשיתו הוא שהאדם עצמו חטא. חטא הוא כמו חור, כלום – הוא לא כלום. חטא הוא חסרון עצמי, אביון "שתאב לכל דבר", אין לו כלום. אחר כך, תוך כדי החטא הזה, ה'אביון אדם' מביא אותו ל"קדוש ישראל" – "ישראל וקודשא בריך הוא כולא חד". עכשיו כל הענין הוא איך ממשיכים זאת למטה, איך ממשיכים דבר שמשולל כל אחיזה וכל תואר וכל תכונה? איך ניתן לעשות מבעל התשובה הזה גם צדיק, שיכול גם את זה להמשיך למטה?
זהו הדבר הכי עמוק במאמר הזה בענין החטאים. זהו נושא שהרבי לאורך כל השנים 'חורש' יותר ויותר. הכוונה הפנימית, גם של הבחירה ברע, שכמובן שהוא עדיין רע – צריך להבין שהוא רע ובדיוק כמו ששאלו. איך להבין שהאדם בחר בחירה רעה, שלא צריכה להיות, ואף על פי כן יש בה השגחה ורצון של ה'? איך בדיוק בסוף, כאשר יעשה תשובה, הוא יגיע לדרגה נעלית באין ערוך? השאלות הללו הן אחד הנושאים שכל השנים הוא אולי הנושא הכי חשוב שהרבי מעמיק בו. [למה הקליפה נקראת "עלמא דשקרא"?] קליפה היא כמו "עלמא דשקרא" – שקר הוא קליפה. "עלמא דשקרא" הכוונה היא שאני רואה דבר ואני מתרשם ממנו לא נכון, בגלל שיש בו איזו שהיא הסוואה, איזו שהיא חנופה המשקרת לך. המציאות משקרת. זה נקרא קליפה.
מהו בתחילה הרע? "אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנסת בו רוח שטות"[עא]. מהי הרוח שטות הזו? כתוב בתניא[עב], שהיא דמיון האדם שיעשה את העבירה הזו וישאר ביהדותו, שהיא לא תפגום ולא תנתק אותו מהשרש. זו כבר שטות, כבר רע. רע הוא תמיד דמיון שווא, שהאדם נכנס לראש מעוות ומשובש, שהוא נתפס באיזה שהוא שיבוש בשכל. זהו רע, קליפה.
יש קליפה דקה מתוך דקה. כלומר, לחשוב שרע הוא מוחלט – הוא גם שיבוש. לחשוב שרע הוא רק רע, הוא כולו רע – זה גם שיבוש, בגלל שבתוך כל קליפה יש כוונה. אי אפשר לומר שהרע הוא רק רע. אם הרע הוא רק רע, זה כמו שתי רשויות חס ושלום. לומר כאילו שיש ה', וחס ושלום יש משהו אחר שנקרא רע. אנחנו אומרים שיש רק אחד, יש רק ה', אז לא יכול להיות רע שהוא מציאות מוחלטת לעצמו כי בפנימיות צריך להיות "הוי' אחד".
כל הקליפות הן שיבושים. הכל מתחיל מעץ הדעת, שהוא שיבוש בדעת, בהשקפה-בהכרה של המציאות. כל זה מהנושאים הכי עמוקים וגם הכי חשובים להבין אותם. אם אפשר היה להבין זאת טוב מיד היינו חוזרים בתשובה ויוצאים מהגלות ברחמים. רק את הנקודה הזו צריכים להבין טוב טוב.
הכוונה הפנימית במכירת יוסף
הוא מתחיל את הנושא הזה על פי הפסוק "מי יתנך כאח לי, יונק שדי אמי"[עג].
ויובן זה בהקדים מ"ש מי יתנך כאח לי יונק משדי אמי גו', ופירש רש"י, מי יתנך כאח לי [שמבקשים מהקדוש ברוך הוא "מי יתנך", הלואי שתהיה לי כמו אח. איזה אח?], שתבוא לנחמני [כמו שאמרנו קודם, שה' בא לנחם את בעל התשובה, בכך שהוא מגלה לו את הכוונה הפנימית גם בחטא. "מי יתנך כאח לי" היינו כמו אח גדול, שתבוא לנחם אותי] כדרך שעשה יוסף לאחיו שגמלוהו רעה ונאמר בו "וינחם אותם".
הדוגמא לכך היא יוסף הצדיק עם האחים. הם חטאו נגדו ובכל זאת הוא קירב אותם, משך אותם אליו וניחם אותם. אמנם קודם הוא עשה להם קצת יסורים, קצת סבל, קצת שיחק איתם, סיפור שלם – אבל המשחק הזה היה כדי למרק את עוונם. הוא עשה הכל כי הם צריכים לעבור קצת יסורים, קצת סבל, על מנת למרק את העוון שלהם, ועוד יותר – על מנת לעורר אותם לתשובה. דבר זה נשלם כאשר האחים אכן אמרו בסוף "אבל אשמים אנחנו"[עד]. ברגע שהוא שמע מהם שהם חוזרים בתשובה אמתית, "אבל אשמים אנחנו", הוא מיד הבין שמה שעשה להם פעל את פעולתו הרצויה וזה מספיק – הוא מיד נתגלה להם, קירב אותם, משך אותם וניחם אותם. אנחנו מבקשים מהקדוש ברוך הוא – תהיה לנו כך, כמו יוסף ואחיו, אבל בלי המשחק באמצע, בלי היסורים. את הכל.
לכן יש פה שתי גרסאות: יש גרסא האומרת שמבקשים מה' "מי יתנך כאח לי" כמו יוסף לאחיו, שהוא גמל להם טוב אפילו שהם עשו לו רע. מה הוא גילה להם בסוף? שכל מה שהם עשו לו היה בכוונה מן השמים, "למחיה שלחני אלהים לפניכם"[עה]. כך הוא אומר בפירוש, "אתם חשבתם לרעה" – אתם חשבתם שאתם עושים משהו רע – "והאלהים חשבה לטובה". זהו האב-טיפוס, המקור בתורה לכך שהאדם עושה משהו רע וה' אומר שהוא טוב. המפרשים מסבירים[עו] ש"האלהים חשבה לטובה" כאן הטוב הוא מה שיוסף נשלח קודם למצרים, על מנת שיתחיל את עבודת הבירורים של הניצוצות הקדושים שהיו במצרים ובכך יקל על השעבוד של עם ישראל וגם יקצר את זמן השעבוד. אם יוסף לא היה יורד קודם היו צריכות להיות 400 שנה ממש. אבל עכשיו, שיוסף הקדים, השעבוד התקצר ב-190 שנה ובמקום 400 שנה היו שם רק 210 שנים. אחד הפירושים הוא, שזה היה בזכות ירידתו המוקדמת של יוסף.
אם כן, יש שתי טובות בירידתו של יוסף למצרים: גם למחיה בשנות הרעב, להחיות אותם, וגם – אחר כך, בכללות – שכל הגלות הוקלה. כל מה שעשיתם – אתם חשבתם שאתם עושים כך וכך אבל באמת היה הכל מהדרכים הנפלאות של ההשגחה העליונה ש"אין אתנו יודע עד מה"[עז], ש"האלהים חשבה לטובה", "נורא עלילה על בני אדם"[עח].
יש כאן כמה דברים: יש מה שכתוב על פי פשט, שכאשר יעקב אבינו שלח את יוסף לאחים שרעו בשכם וכתוב שהוא שלח אותו מ"עמק חברון"[עט]. וחז"ל אומרים[פ], מהו "עמק חברון"? העצה העמוקה של הקדוש ברוך הוא, שאמר לאברהם אבינו – שהוא מ"ישני חברון"[פא] – "גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה... ואחרי כן יצאו ברכֻש גדול"[פב]. כדי לקיים את הגזירה, לכן יוסף נשלח ונמכר. לפי פשט זה של חז"ל, מכירת כל החטא היתה כדי לקיים גזירה מוקדמת, כמו שאמרנו קודם. אופן אחד של סבת החטא – שהקדוש ברוך הוא כבר גזר ועכשיו התהליך צריך להתחיל, אז הוא התחיל על ידי שהאחים מכרו את יוסף למצרים. לפי זה, מה שהם עשו בסך הכל היה לקיים את העצה העמוקה. אז הם בסדר גמור! זה על פי נגלה.
אבל על פי נסתר, זה עוד יותר מכך. לא רק שהם קיימו את הגזירה אלא שהם המתיקו אותה! יש לקיים את הגזירה על ידי חטא ויש להמתיק אותה, כמו שעכשיו אמרנו. כאשר יוסף נשלח לפניהם, "למחיה שלחני אלהים לפניכם להחיות עם רב", ועוד יותר מזה – גם לאחר שנות הרעב בזכות יוסף כל הגלות הוקלה! הכל הומתק בזכות יוסף. עד כאן זהו הסבר שיש הרבה ממדים עמוקים בחטא האחים, לא כפי שהיית חושב בפשטות. אז מהו באמת החטא? מה שהם חשבו! זה שהם חשבו שהם עושים כך וכך – זהו באמת חטא! כל החטא הוא רק השיבוש של האדם, מה שהוא חושב שהוא עושה. מה שהם חשבו בשעת מעשה לרעה זהו חטא! אבל יש בחטא ממדים עמוקים ביותר, שהם גם לקיים את רצון ה' וגם להמתיק אותו.
[חסר הסיום]
© כל הזכויות שמורות למכון גל עיני. הטקסט מיועד ללימוד ולשימוש אישי בלבד.