סיפורים על חנן פורת ז'ל

ב. פעילות והפצה (סיפורים על חנן פורת ז"ל)

גבור – חכם בעל רוח משיחית

כולם מגיעים לירושלים בסוף, בסוף כולם עולים לירושלים. היום יום הולדת של בניהו-מנחם. אולי אמרנו בברית, ש-בניהו עולה חכמה ו-מנחם עולה צמח, "צמח שמו מתחתיו יצמח", וביחד עולה גבור [הברית היתה בשבת ביצהר, בהרחקה הקודמת], ועולה גם ירא, ירא-שמים. יראה וגבורה הם אותו דבר. כדי להיות גבור של קדושה צריך להיות ירא שמים, וגם "גבור הכובש את יצרו". כבר אפשר ללמד אותו אתכפיא. "כד אתכפיא סטרא אחרא אסתלק יקרא דקוב"ה בכולהו עלמין" – הרוממות העצמית שמתגלה בכל העולמות. בכל אופן, הוא שוה גבור, ומכאן לומדים מה הפטנט, מה הרצפט, של להיות גבור – צריך להיות עם בניהו ועם מנחם, עם חכמה ועם צמח, עם רוח משיחית.

השרש של הגבורה הוא גבורה דעתיק ששורה בחכמה – קודם בחכמה סתימאה, חכמה דאריך, ואחר כך בחכמה דאצילות. כתוב "החכמה תעֹז לחכמה" – חכמה היא מעוז. מקור הגבורה של הקדושה הוא בחכמה. צריך גם רוח משיחית, שהיא מנחם – "מנחם שמו", "צמח שמו", רוח של צמיחה. בכך מברכים את בעל יום ההולדת, שיהיה גבור וירא. כמו שודאי מופיע בספר נר ישראל (הביאו עותק ראשון), שהבעל שם טוב לא מפחד משום דבר בעולם רק מה' – רק יראה טהורה.

לכל מדה יש כינוי, וליראה הכינוי הוא "טהורה", כמו בפסוק "יראת הוי' טהורה". טהורה מפסולת, והפסולת היא יראה חיצונית – יראה ממשהו אחר. יראה טהורה היא יראת שמים על טהרתה, ללא שום מהילה של שום יראה אחרת – בדיוק יסוד היסודות של הבעל שם טוב. מי שירא כך, הוא ממילא גבור כמו הבעל שם טוב, שיוצא לתוך השדות והיערות בלילה ולא מפחד משום דבר בכלל. הירא והגבור הם היינו הך, אבל המרכיבים הם בניהו ו-מנחם.

צוואת הבעל שם טוב וצוואת הרבי – "הא בהא תליא"

כל פעם שיש שמחה ומזל טוב כולם משתתפים ומזדהים עם בעל השמחה – כולנו אמורים להזדהות עם בניהו-מנחם, להיות גבור, בעל חכמה ורוח משיחית. לכן כאן המקום, שיש פה הרבה חבר'ה כן ירבו, הרבה רוח צעירה, הרבה גדיים (שדברנו עליהם ביום שני, איך לבשל אותם – צריך לדעת איך לבשל נכון את הגדי), ו"המעשה הוא העיקר". כמו שיש את הצוואה של אבי הבעל שם טוב, לא לפחד משום דבר בעולם רק מה', יש גם את צוואת הרבי – המשך הבעש"ט – "עשו כל אשר ביכלתכם להביא את משיח צדקנו בפועל ממש". איני זוכר כרגע צואה כזו פשוטה בין הבעל שם טוב לרבי, והיות ש"נעוץ תחלתן בסופן וסופן בתחלתן" כנראה ש"הא בהא תליא". צואת הבעל שם טוב היא לא לפחד משום דבר רק מה' (ואחר כך יש סניף, לאהוב כל יהודי, אבל העיקר לא לפחד), ומשתלשל והולך עד דורנו, ויש שוב צואה – "עשו כל אשר ביכלתכם להביא את המשיח בפועל ממש", צוואה וצו פעולה מידית לכל אחד ואחד. שוב, הא בהא תליא – כדי שאדם יוכל לנצל את כחותיו, לעשות ככל יכולתו להביא את המשיח, הוא צריך להיות גבור, גבור-ירא.

הפצה ופעילות בלי להצטמצם לצבור אחד

מה באמת אפשר לעשות? אפשר להפיץ את הספר "נר ישראל", אפשר להפיץ את העלונים שיוצאים, כל מיני דברים שיוצאים מדי שבוע בשבוע. על כך דברנו גם לפני יומיים בשעור. אפשר להקים תנועת נוער, ושגם לה יהיה עלון מתאים לנוער. אבל פשיטא, כמו שדברנו המון פעמים, שמשיח הוא לאו דוקא צומח מתוך איזה צבור מסוים, מצומצם. אי אפשר לחשוב, כמו שאי אפשר לחשוב שהמשיח יצמח אך ורק מתוך חסידי חב"ד, או מתוך חסידים כאלה וכאלה, הוא גם לא יצמח מתוך מתנחלים ביו"ש. לא שהוא לא אוהב אותם – הוא מאד אוהב אותם, הוא צריך אותם, עכשיו מדברים אליהם, שהם החילים, אבל לא שמשיח בא בשביל המתנחלים אלא בשביל עם ישראל כולו. לכן צריך להגיע לכולם. כשמדברים על תנועת נער למשל – הפצות פשיטא שצריך להגיע לכולם.

אם יש משהו במושג הפצה שאיננו אוהבים, שמקובלים היום שההפצה היא דוקא בבתי כנסת – מוציאים עלון לשבת, ומפיצים במאות אלפים בבתי כנסת. מה השגנו? [צריך להעסיק את האנשים בתפלה]. אולי זו עבירה לשים את העלון. צריך להיות כתוב בסגנון שמתאים להגיע לאן שצריך – לאוניברסיטה ולמקומות רחוקים, לעורר נשמות ישנות. דברנו על ישן וער ו"נים ולא נים, תיר ולא תיר". לשם הוא צריך להגיע. צריך להיות כתוב בהתאם ומעוצב בהתאם. לא שלא צריך להגיע לבתי כנסת, אולי, אם באמת לא על חשבון התפלה. זה מה שצריך לתת את הדעת, שכל אחד יתגייס.

בצוואה של הרבי היה מאד קשה ששמעו, כי הקדים ואמר שהוא לא יכול לעשות יותר – אני את שלי עשיתי, וגם לא הצלחתי – ולכן כעת מוסר לכם, "עשו כל אשר ביכלתכם". היה מאד קשה לשמוע לחסידים, שחושבים שהרבי צריך לעשות הכל בעצמו. לכן אחרי השיחה באו והרימו ידים, והרבי היה מוכרח לחזור ולקחת משהו על עצמו. בכל אופן, כך הוא אמר בכ"ח ניסן, ההתחלה של הסוף. פעם היה לנו שיעור על הסוף של ההתחלה וההתחלה של הסוף. ההתחלה של הסיום היה השיחה הזו, ואחר כך זכינו לעוד שנה וחצי של שיחות קדש – מה שנדפס תחת השם "דבר מלכות".

צריך לנוע בתיאום ודבוק חברים

עד כאן ההתעוררות של שתי הצוואות. אמרנו שאנחנו כבר בדור העשירי, צריך מאד חזק "נעוץ סופן בתחלתן" בדור הראשון, הבעל שם טוב. אבל בפועל, תכל'ס, לעשות משהו בחיים – מה היא התנועה "דרך חיים"? לא יודעים מה לעשות, אבל הצוואה היא "עשו כל אשר ביכלתכם", ומכחה זה עושה כך וזה כך וזה כך. יש צוואה וחיבים לעשות משהו. מה טוב שיש גם קצת תיאום, הרבה דבוק חברים, עושים פעולות יחד. כך גם הרבי אמר, עשרה מכם. אם יש עשרה – גם פחות, אבל לכתחילה צבור. אם יותר מעשרה – עוד יותר טוב. אם כן, צריך לתת את הדעת איך עושים את ההפצה נכון, איך עושים את תנועת הנער נכון. שיעשו את זה. עם הרבה גבורה.

[עקיבא: שיר שכל מגרש הרוסים מכירים כעת – "ואני אבטח בך". אלחנן: היה איזה יהודי מתולדות אהרן, שנעצר על ההפגנות של נטורי קרתא, וכאשר שמע היה ב'אורות' – זמזם כל הזמן, ובקש שיזכירו לו את הניגון.].

נגנו "ואני אבטח בך".

שבחי חנן פורת ז"ל: איש של תורה נוסף לעסקנות הצבורית ואהבת הארץ

עודד כותב ספר על חנן פורת עליו השלום. איפה אתה אוחז? עדיין אוסף חומר? [כעת באסיפת החומר. דברתי עם חלק גדול מאנשי צבור, רבנים. אפילו בדרך לפה שמעתי סיפור קצר על ימית. זורמים סיפורים ב"ה]. אם תסתכל בלב לדעת, בסוף המאמר אמונה ובטחון, בביאור, אני מצטט מה שמעתי ממנו. פעם אחת הייתי בקבר יוסף וגם הוא היה, לא זוכר בדיוק מה היה. נסענו יחד, שעה ארוכה, ומכל ההזדמנויות של דבור זו היתה הכי טובה. דברנו על משהו בתורה והוא אמר איזה ווארט, ואותו כתבתי בספר, על "ארדוף אויבי ואשיגם" – על שירת החתול ובטחון, קשור לניגון "ואני אבטח בך". כולם מכירים אותו יותר טוב ממני, אבל ההתרשמות שלי – מה שמאד אהבתי בו – שכמה שהיה בעניני הכלל, היה בעצם איש תורה, מאד תלמיד חכם, אוהב תורה, וכאשר אומר תורה מתלהב מזה.

אפילו בהזדמנות האחרונה, כשפגשתי אותו בבת עין והיה מאד חולה, הוא גם נגש ורק היה צריך לומר איזה דבר תורה. היה מאד בקי בתנ"ך, במיוחד. הוא חי את התורה. זה מה שאני יכול להעיד מבחינתי. [ר' איציק: גם בגמרא, לא רק בתנ"ך. בתנ"ך יש כמה וכמה, אבל בגמרא – הוא היה בלימוד. יהודה: שמעתי סיפור ממישהו שהיה במרכז כמה שנים מתחתיו, אולי הרבה שנים, שפעם ישבו בארוחת צהרים. הוא כבר לא היה בישיבה, עסק בעניני הכלל, והוא היה במקרה שם, התיישב ושמע מה הם לומדים, וחזר בעל פה שיעור ששמע]. ממש איש של תורה – אהבת תורה. על אהבת הארץ אין מה לדבר. היתה ההתכללות שדברנו עליה קודם – תורה בתוך המעשה ומעשה בתורה, וגם בתפלה.

[ר' איציק: בתמונות שצלמו את המטה שלו, בלויה, רואים אור על המטה. עודד: מדהים, רואים את הגופה עם התכריכים וראו ממש אור. מישהו חשב שהוא מדמיין, אבל התברר שעוד צלמת ראתה. ר' איציק: הצלם בקש ממנה להעביר תמונות, כי יש אצלו אור, וגם אצלה היה ככה]. שיהיה בהצלחה עם הספר הזה, ובזריזות. חלק מהווארט שצטטנו בלב לדעת קשור לזריזות.

יש לך עוד סיפור? [ר' איציק: בימית נגשתי לשאול אותו שאלה. הייתי ילד, בחור, הרב זוכר בטח – שם נפגשנו. הוא אמר שאגש בזמן שיש לו יותר ישוב הדעת. נגשתי בזמן אחר, התיישבנו בבית הכנסת, שאלתי את השאלה. ואז אני רואה שהוא מסיט את הפנים, וראיתי שהוא מסתיר את הפה שלו עם היד. הייתי סקרן, ואז שמעתי אותו אומר הצדה "ונפשי כעפר לכל תהיה", ורק אחר כך הוא ענה לי. ספרתי למישהו, אז הוא אמר לי שגם שמע אותו פעם אומר ככה לפני שהתחיל לדבר איתו. אם לא הייתי ממש סקרן לא הייתי שומע. (את התשובה אתה זוכר?). היתה פחות חזקה. זו היתה התשובה.]