עמודי התווך של בין המצרים

בע"ה

ג' מנחם-אב תש"פ ושבת כ"ג תמוז תשפ"א – כפ"ח

שיעור להילולות הרמ"ק והאר"י

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בימי בין המצרים חלים ימי ההילולא של שנים מעמודי התווך של פנימיות התורה – הרמ"ק והאר"י. השיעור שלפנינו – שמורכב משני שיעורים לכבוד ימי ההילולא בשנתיים האחרונות – מעמיק בקשר וביחס בין הדמויות. פרק א מתאר את המבנה הפנימי של ימי בין המצרים, לפי הפשט ולפי הסוד, ואת המיקום המיוחד של שני ימי ההילולא בשתי נקודות המרכז שלהם. פרק ב הוא העמקה יפהפיה בסיפור על האריז"ל, ממנו נלמדת התקדמות העולם לתיקון המתבטאת במיעוט מדת הדין והעונש. פרק ג מדמה בין שני עמודי התווך הללו לשני עמודי התווך של המקדש, יכין ובעז, עליהם לומדים בימים אלה בהלכות בית הבחירה.

א. הילולות הרמ"ק והאריז"ל

חלוקת ימי בין המצרים – תיקון חטא העגל וחטא המרגלים

כב הימים של "בין המְצרים" (ביטוי הלקוח ממגלת איכה[ב]) מתחלקים ל-יג ימים בחדש תמוז (מ-י"ז בתמוז עד כ"ט תמוז, שהוא חדש חסר תמיד) ו-ט ימים בחדש אב (מר"ח אב עד תשעה באב). מה משמעות החלוקה הזו?

מה קרה בשבעה עשר בתמוז, בתחלת שלשת השבועות? חטא העגל ושבירת הלוחות[ג]. מה קרה בתשעה באב? עוד חטא כללי בתולדות עם ישראל – חטא המרגלים^ג, אי-אימון בהבטחת ארץ ישראל ליהודים. חטא העגל הוא פגם באמונה במנהיגות של משה[ד]. גם חטא המרגלים הוא פגם באמונה בדברי משה, במשהו פרטי-כללי – שלמות הארץ.

אחרי חטא העגל משה התפלל במסירות נפש ואמר לה' – אם לא תסלח לעם ישראל "מחני נא מספרך אשר כתבת"[ה]. ה' סלח, כבקשת משה רבינו, וגילה לו את יג מדות הרחמים, שכאשר יצטרך לתפלה – האדם יכול להתפלל ב-יג המדות שאמר ה', וה' כרת ברית שיסלח[ו]. 13 מדות הרחמים הללו מכוונות כנגד 13 הימים מיום שבירת הלוחות וחורבן הבית בסוף תמוז. אחרי החטא הגדול השני – הוצאת הדבה הרעה על ארץ ישראל, חטא המרגלים – שוב התפלל משה עבור עם ישראל, ואמר 9 מדות רחמים של ה', שמופיעות בפרשת שלח, אחרי חטא המרגלים[ז]. אם כן, יש שתי סדרות נפרדות של מדות הרחמים של ה' – אחת ידועה יותר, אחרי חטא העגל, עם 13 מדות, ועוד אחת עם 9 מדות, שמופיעה בתורה אחרי חטא המרגלים. זהו הכח הרוחני של סליחה ותיקון ביחס לחטא הזה. בתיקון השלם של חטא המרגלים יבוא משיח – לכן הוא נולד כל שנה בתשעה באב[ח], בתיקון החטא יש כח לגלות את המשיח, דווקא בתשע מדות הרחמים.

עמודי התווך – הילולות הרמ"ק והאריז"ל

והנה, כמו שדברנו הרבה פעמים[ט], במרכזה של כל אחת מהחלוקות האלה יש יום הילולא חשוב – של שני עמודי התווך של פנימיות התורה, הרמ"ק, רבינו משה קורדבירו, והאר"י, האלקי רבינו יצחק:

הילולת הרמ"ק היא כ"ג תמוז, היום האמצעי-השביעי ב-יג הימים של תמוז, בסוד "כל השביעין חביבין"[י] שמוסבר באריז"ל[יא] במיוחד על יג מדות הרחמים, יג תיקוני דיקנא, שהשביעי-החביב בהם הוא תיקון "ואמת"[יב], שבו דווקא גילוי שע נהורין[יג] ד"אור פני מלך חיים"[יד]. "כל השביעין חביבין" נאמר בפרט על משה רבינו – שגם הרמ"ק נקרא על שמו.

הילולת האריז"ל – שנקרא יצחק, לו נאמר לעתיד לבוא "אתה אבינו"[טו] – היא היום האמצעי-החמישי (המשיחי) בתשעת הימים, שמכוון בתשע המדות שאחרי חטא המרגלים כנגד מדת "ופשע"[טז].

לסוד חלוקת כב הימים ל-יג ו-ט יש לרמ"ק ולאריז"ל הסברים שונים[יז]: האריז"ל מסביר[יח] שה-יג היינו יג תיקוני דיקנא דאריך אנפין, הכתר העל-מודע, וה-ט היינו ט תיקוני דיקנא דז"א, מדות הלב, שלמטה מהם. לעומתו, הרמ"ק מסביר[יט] שה-ט היינו ט היכלין דאריך אנפין, שלמעלה מ-יג תיקוני דיקנא שלו – בתוך ההיכלות נמצאות הספירות (כפי שעוד נדבר בהמשך), שלמעלה מהדיקנא שהוא הסיום-המלכות דאריך. בעצם, בהסברים השונים שלהם, כל אחד מכבד את זולתו – הרמ"ק אומר ש-ט הימים, בהם הילולת האריז"ל, גבוהים מה-יג, בהם ההילולא שלו, והאריז"ל אומר ש-יג הימים, בהם הילולת הרמ"ק, גבוהים מ-ט הימים, בהם ההילולא שלו.

[ועוד התבוננות, שגם בה הארכנו בעבר[כ]: בהקבלה של כב הימים כנגד כב האותיות, ימי ההילולא הם כנגד האותיות ז ו-צ, שמתחלפות באותיות השיניות[כא], והעיקר – הן סוד התפארת (הצירוף השביעי ב-11 הצירופים, שכנגד הספירות כולל הכתר והדעת) באלפא-ביתא דאלב"ם[כב] (אלף-בית חשוב, בו נברא העולם, כדרשת המגלה עמוקות[כג] – "כֻלם בחכמה עשית"[כד], 'כלם ב-אלבם עשית'). באופן אחר, כג תמוז הוא היום ה-ז בשלשה עשר ימי תמוז ו-ה אב הוא היום ה-ה בתשעת ימי אב – ביחד הם יוצרים את המלה זה, סוד נבואת משה רבינו[כה], שדברנו עליה באריכות[כו] גם בקשר לחזון בית המקדש השלישי של יחזקאל.]

דרך אגב, חוץ מהמלה "זה" החוזרת כמה פעמים בחזון המפורט של בית המקדש השלישי, יש שם עוד מלה פשוטה שחוזרת הרבה פעמים – המלה "פֹה". יש כאן תופעה מיוחדת, שבמקום "פֹה" כתוב 24 פעמים [!] "פוֹ". נציין שיש עוד פעם אחת בתנ"ך שכתוב פֹה בצורה מיוחדת – באיוב כתוב פעם אחת "פֹא"[כז]. בספירות, פו-פה היינו יחוד יסוד ומלכות – "פו" ב-ו שייך ל-ו שבשם ו-"פה" ב-ה שייך ל-ה תתאה, המלכות, סוד "מלכות פה"[כח]. "פא" שייך לסוד הכתר, ה-א שמעל ליחוד וה.

מקבלת הרמ"ק לקבלת האריז"ל

מה היחס בין הרמ"ק והאריז"ל? הרמ"ק הוא גדול המקובלים שחי בדור שלפני האריז"ל. האריז"ל בא לצפת בגיל 36 ונפטר במגפה בצפת בגיל 38. כשהוא בא לצפת הוא הגיע ללויה של המקובל הגדול שגר ופעל וכתב שם – הרמ"ק.

מסופר[כט] שהאריז"ל הגיע לצפת ביום ההסתלקות של הרמ"ק – הוא היה בלויה שלו וראה על מטתו את ה"עמודא דנורא". ה"עמודא דנורא" מתגלה רק על "חד בדרא"[ל], משה רבינו שבדור, ומי שרואה אותו הוא ה"חד בדרא" הבא – עמוד האש עובר אליו. כלומר, זהו אות מן השמים שהאריז"ל הוא היורש הרוחני של הרמ"ק ושהוא יזכה לגלות לעם ישראל ממד חדש של גילוי פנימיות התורה, חכמת הקבלה.

במובן הזה, קבלת הרמ"ק היא ההקדמה לקבלת האריז"ל. האריז"ל עצמו אמר שגם אני איני אלא הקדמה[לא] – הקדמה לתורת משיח. תורת משיח מתחילה להופיע מהבעל שם טוב ותלמידיו, עד לימינו אנו ועד לביאת משיח עצמו. לתורתו של משיח יש שתי הקדמות, כמו שיש הקדמות לספר – ההקדמה הראשונה היא תורת הרמ"ק וההקדמה השניה היא תורת האריז"ל.

ב. הדרך לתיקון

מתהו לתיקון

למעבר בין הדורות יש עוד עומק: האריז"ל אמר בפירוש[לב] שקבלת הרמ"ק, ביחס לקבלה שלו, היא תהו ביחס לתיקון. למה הרמ"ק מסתלק? כי הגיע הזמן לעבור לאריז"ל (והרי "אין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלא נימא"[לג]) – לעבור מקבלה של תהו, יחסית, לקבלה של תיקון.

זו הדוגמה המובהקת לכלל בקבלה[לד] ש'הכל לפי ערכין' – הכל יחסי. עם כל כמה שקבלת הרמ"ק רחבה ומסודרת, ביחס לקבלת האריז"ל היא עדיין נקודתית (עולם התהו הוא "עולם הנקודים"[לה]). מכיון שהכל לפי ערכין, אפשר אחר כך לומר שגם האריז"ל ביחס לבעל שם טוב הוא עדיין יחסית תהו, ואולי גם הבעל שם טוב ביחס לאדמו"ר הזקן וכו'. בכל אופן, כך אמר האריז"ל ביחס לקבלת הרמ"ק.

מי הסתמך על קבלת הרמ"ק? הבעל שם טוב כתב[לו] שהוא לקח הרבה יסודות מקבלת הרמ"ק. [אפשר להגיד שתומר דבורה הוא ספר החסידות הראשון...] כן, תומר דבורה – שהיה לנו פעם סמינר עליו – הוא ספר שמסביר מושגים של פנימיות, את יג תיקוני דיקנא שהזכרנו, בנפש. הוא מדבר על יג מדות הרחמים של הקב"ה, אבל עלינו ללמוד מהן, כמו שאמרו חז"ל "מה הוא רחום אף אתה תהא רחום"[לז]. יש לרמ"ק הרבה ספרים חשובים – הפרדס, אלימה, שיעור קומה ועוד[לח]. בכל אופן, לפי המושגים של תהו ותיקון, כשהבעל שם טוב משלב יסודות של הרמ"ק בתוך הבסיס של קבלת האריז"ל זו בעצם הנוסחה המשיחית של "אורות דתהו בכלים דתיקון"[לט].

חס לי מלהעניש

כל מה שאמרנו הוא הקדמה לסיפור קצר שנקרא על האריז"ל[מ]:

בימי האריז"ל העיז אחד להתלוצץ ממנו בפניו, והאריז"ל החריש, ושאלוהו תלמידיו הקדושים למה אינו מענישו לכבוד התורה ויתקדש שם שמים, והשיבם, זה המתלוצץ יש בו מניצוצי קרח, ואני יש בי מניצוצי משה רבינו ע"ה דאתפשטותיה בכל דרא ודרא, ובכל צדיק וצדיק, ויכולתי להבליעו בלב האדמה כמו שהבליע משרע"ה קרח ועדתו, אלא לפי שבימינו כבר התחיל עולם התיקון, חס לי להבליע נפש מישראל לשאול תחתית.

זהו סיפור יסודי וחשוב מאד. התלמידים מצפים שהאריז"ל ינהג כמאמר חז"ל שתלמיד חכם צריך להיות "נוקם ונוטר כנחש"[מא] – הנחש טועם רק טעם עפר, ובנשיכתו הוא רק ממלא את שליחותו, וכך תלמיד חכם צריך לא לטעום שום טעם בנקמה שלו, אלא לפעול רק לשם שמים. יש הרבה סיפורים, מימי קדם ועד לתלמידי הבעל שם טוב, על קפידות של תלמידי חכמים שהענישו מי שפגע בהם – וזהו קידוש השם (ולהיפך, אם תלמיד חכם לא נוקם במבזיו יתכן שזהו חילול השם, כך סוברים תלמידי האריז"ל).

האריז"ל אומר שהוא ניצוץ משה רבינו, משה רבינו שבדור, והמזלזל בו הוא ניצוץ של קרח, שגם חוזר בכל דור – עד שבדור הגאולה הוא יודה למשה רבינו[מב] (ואז יתקיים בו "צדיק כתמר יפרח"[מג], ס"ת קרח[מד]). ובכל זאת, על אף שמשה רבינו העניש את קרח עונש פלאי – הסיפור כמו שמופיע בתורה הוא סיפור של תהו. "אם בריאה יברא הוי'"[מה] שאומר משה, שבורא בריאה חדשה כדי להעניש את קרח – פי הארץ שבולע אותו – הוא ודאי הופעה של תהו (תהו בגימטריא יש מאין כידוע – תחלת כל בריאה היא תהו, כמו שכתוב במעשה בראשית, "בראשית ברא... והארץ היתה תהו"). ובכלל, הרבה פעמים סיפורי המופתים המופיעים בתורה שבכתב הם בחינת תהו[מו].

אכן, אומר האריז"ל, מכיון ש"בימינו כבר התחיל עולם התיקון", כפי שהתבאר על התיקון בקבלת האריז"ל (סוד ההתלבשות, פנימיות וחיצוניות – בכל תופעה חיצונית ישנה נשמה-חיות פנימית), "חס לי מלהבליע נפש מישראל לשאול תחתית", זו בושה עבורי להעניש. אני יכול להבליע אותו בארץ – אבל חלילה לי מלעשות זאת, ובעצם האריז"ל מבליע-בולע את הקרח שבתוכו, את ה'מתנגד' שרוצה לנקוט בדין ובעונש.

בטול העונש

מהו עולם התיקון בפשט? תיקון אומר שלא שוברים או זורקים משהו מקולקל – אלא מתקנים אותו. האריז"ל אומר שחס לו להבליע יהודי בשאול תחתית – חלילה לו מלהעניש, כעת צריך תיקון. בכל העולם היום יש פחות עונשים – כמעט בכל המדינות בעולם בטלו גזר דין מות, החליפו אותו במאסר עולם (לשנתיים...). לפעמים דינים יכולים לבוא ב'דלת האחורית' – אם אין עונשים אבל צריך להעניש יכולים להיות דינים של קורונה, או משהו אחר. [כמו "מדה בטלה במדה לא בטלה"[מז].] נכון. ובכל זאת – רואים שמושג העונש פוחת והולך בעולם.

בעל העיקרים מעמיד את כל האמונה על שלשה עיקרים: העיקר הראשון הוא מציאות ה'. בשביל להכיר במציאות ה' לא צריך עדיין תורה – אברהם אבינו הוא "ראש כל המאמינים"[מח] במציאות ה', והוא לימד את העולם להאמין במציאות ה' ובאחדותו גם לפני מתן תורה. העיקר השני הוא תורה מן השמים – העיקר הזה שייך לדמותו של משה רבינו, שנתן לנו את התורה. העיקר השלישי הוא שכר ועונש – עיקר שכולל גם את ימות המשיח ותחית המתים (שגם עליהם יודעים מן התורה, "תחית המתים מן התורה"[מט]). שכר ועונש נוגע לעתיד, והעיקר הזה שייך לדמותו של מלך המשיח[נ]. ורמז: אברהם-משה-משיח עולה "שמע ישראל"[נא], העולה ג"פ (ממוצע) אברהם אבינו – הכל נכלל באמונה הראשונה ("בתר רישא גופא אזיל"[נב]), האמונה בה' של אברהם אבינו, האמונה של "הוי' אלהינו הוי' אחד" (אלא שכל אמונה נוספת מעמיקה את האמונה בה' שהיא ירושה לנו מאברהם אבינו, ומביאה אותה לממד פנימי ומודע יותר[נג]).

בכל אופן, עם כל החשיבות של האמונה בשכר ועונש, כאשר מגיעים לתיקון הסופי – לימות המשיח – מתברר שאין עונש ממש אלא תיקון[נד] (לא רק לבני ישראל אלא אפילו לרוב אומות העולם – בין רשעי האומות יש עדיין מי שצריך להעניש, אבל המהפכה הרביעית אומרת שגם ביחס לרוב האומות צריך תיקון ולא עונש[נה]). כך כתוב במסכת אבות על "שכר מצוה מצוה ושכר עברה עברה"[נו] – לא כתוב כאן עונש עברה אלא "שכר עברה"[נז], בסופו של דבר הכל תיקון ואפילו שכר (כאשר הזדונות הופכים לזכויות ויש עליהם שכר). שוב, זהו סיפור יסודי מאד – בסוף הכל צריך להיות בדרך של תיקון ושלום.

התקדמות התיקון

כמו שאמרנו, הכל לפי ערכין – הרמ"ק הוא ודאי תיקון, אבל ביחס לאריז"ל הוא תהו. גם האריז"ל ביחס לבעל שם טוב הוא תהו, וכך בכל דור ודור מחדש העבר שהיה עד כה נתפס כתהו והחדש הוא תיקון. מה מזכיר לנו ה"חס לי" של האריז"ל ביחס לענישה? סיפור ידוע[נח] על אדמו"ר הזקן, שהקפיד לא לשבור שום דבר אלא רק לפרק – הוא קבל במתנה לחתונה קופסה של טבק. הוא לא רצה להשתמש בה לטבק, אלא להשתמש במכסה שלה – מכסף מלוטש – כמראה כדי ליישר את התפילין. איך הוא הסתדר עד אז? עד אותו שלב הוא לא הקפיד על ישור התפילין – אולי אז הוא סבר כמו רבי חיים מצאנז, שאמר שאין הקפדה לגבי מקום התפילין בראש בדיוק באמצע[נט]. יש סיפור[ס] שהמלאכים צחקו על אדמו"ר הזקן שהתפילין שלו לא במקום. כנראה מאז הוא שינה. בכל אופן, הדגש בסיפור הוא שאדמו"ר הזקן לא שבר את מכסה קופסת הטבק, אלא פרק אותו בעדינות – כי אדמו"ר הזקן לא שבר שום דבר אף פעם, הוא עוד שלב של עולם התיקון ביחס למה שקדם לו.

אפשר להקביל את התקדמות הדורות לשלש הקבלות – קבלת הרמ"ק, קבלת האריז"ל וקבלת הבעש"ט[סא]: במושגים של ספר התניא, כמו שמסביר רבי אייזיק מהומיל[סב], שלש הדרגות נקראות השתלשלות-התלבשות-השראה. קבלת הרמ"ק היא קבלה של השתלשלות – בהשתלשלות העבודה היא 'לחסל את הקליפה', הרע משתלשל מתוך הטוב וצריך לחתוך את היניקה שלו (כולל מהטוב שהוא השרש של היניקה שלו). בהתלבשות העליון מתלבש בתוך התחתון ממש – גם האריז"ל, ניצוץ משה רבינו, מלובש בתוך המזלזל, ניצוץ קין (שרש קרח), כנשמה בגוף. לכן כבר לא רוצים להבליע את קרח, "חס לי", משום שאני בתוכו והוא בתוכי, ופגיעה בו היא בעצם פגיעה במעניש. אבל יש עוד שלב, התכלית היא להגיע להשראה – שם לא רק שהעליון מלובש כנשמה בגוף בתחתון, אלא מורגש ש"התופס בחלק מן העצם כתופס בכולו"[סג], שהצדיק והמזלזל בו הם אחד ממש (וממילא היחס אליו הוא "על כל פשעים תכסה אהבה"[סד], מתוך הזדהות עמו – כדרגה העליונה של אהבת ישראל שמבוארת בחסידות[סה]).

ג. עמודי התווך – יכין ובעז

שני העמודים – יכין ובעז

את היחס בין הרמ"ק והאר"י אפשר לקשור גם להתבוננות שלנו בימים האלה על המקדש והמשיח – מחכים למשיח, והרבי אמר[סו] שאלו הימים הכי טובים ללמוד על המקדש, חושבים עליו, מתאבלים עליו ומתפללים שיבנה במהרה בימינו, ובאמת זה הזמן הכי מסוגל שה' יוריד אותו באש מן השמים על ידי משיח צדקנו[סז].

בבית המקדש היו שני עמודים – הם לא החזיקו את הבנין, הם רק היו שני עמודים. כאשר שלמה המלך בנה את המקדש הוא בנה את שני העמודים האלה וגם נתן להם שמות, משהו בלתי רגיל. שם העמוד הימני הוא יכין, לשון הכנה – הקדמה, כמו שדברנו על הקדמות הרמ"ק והאריז"ל לתורת משיח – והעמוד השמאלי הוא בעז, לשון עז וכח[סח]. אלה שני העמודים של בית המקדש.

אנחנו צריכים את שני העמודים האלה – כל עמוד הוא סמל לעמוד-האמצעי, משהו שמאזן וכולל שני צדדים סימטריים. אלה שני עמודי התווך של שתי התקופות בשלשת השבועות. שני הצדיקים קבורים סמוכים זה לזה בצפת והם שני העמודים של שלשת השבועות. שני העמודים האלה לא החזיקו את המקדש, הם הגיעו לשמים בבית של שלמה, אבל כביכול בית המקדש השלישי עומד (באויר) עליהם ובהם טמון הכח להוריד את בית המקדש השלישי והנצחי מן השמים לארץ.

יכין (90) ועוד בעז (79) – שמות שני העמודים, שהם כמו שתי הרגלים שמחזיקות את כל הגוף, והגוף כאן הוא בית המקדש – עולים יחד 13 ברבוע (169). 13 שייך למדות הרחמים, ועולה אחד ו-אהבה. אחד שייך לעל-מודע ואהבה שייכת ללב. אהבה ברבוע – רבוע אומר התכללות של כל החלקים של אותו דבר בתוך כל חלק ממנו, וכאן יש תופעה של התכללות של יג מדות הרחמים (שבכללותן גם ט מדות הרחמים, בסוד צורת ה"חן" של תבת אחד – אחדחא, כמבואר סודו במקום אחר[סט]) בשני העמודים יכין ובעז.

תיקון הרגליים

בקבלה, החדשים תמוז ואב מקבילים לספירות נצח והוד[ע], שהן שתי הרגלים[עא]. האבל על חורבן הבית הוא בעצם אבל על אבדן הרגלים – הכח לעמוד יציב על המקום והכח ללכת ולהתקדם לקראת היעד הנכסף. המלים הראשונות שה' אומר ליהודי הראשון (אברהם אבינו) הן "לך לך"[עב] – הליכה ברגלים. זהו בפרט תיקון של המרגלים – לשון רגלים. שתי הרגלים הן שני החדשים, נצח והוד. נצח הוא לקחת יזמה, נצחון, בטחון פעיל, והוד הוא לשון הודיה וההודאה על משהו שלמעלה מטעם ודעת, הסודות העמוקים של התורה.

שוב, שני החדשים האלה עצמם הם שתי הרגלים, שני העמודים, ושני העמודים בתוכם הם שני ימי ההילולא של הרמ"ק ושל האריז"ל, והם מתקנים את שתי הספירות נצח והוד – נצחון והודיה. יש משהו ברמ"ק, ששמו משה – שבמדות הלב שייך לספירת הנצח – ששייך לנצח, ומשהו באר"י – ששמו יצחק, שרש שמאל, שהענף שלו הוא הוד – ששייך להוד. הוד הוא הודאה על הסודות העמוקים. לכן ל"ג בעומר, ההילולא של רשב"י, שהתחיל לגלות את סודות התורה וספר הזהר, הוא הוד שבהוד בספירת העומר. אחר כך, תיקון ההוד הוא על ידי האריז"ל שההילולא שלו בה' אב. הוא העמוד בעז, שייך לגבורה של יצחק. הרמ"ק הוא יכין – הקדמה למה שעתיד לבוא. יחסית ליכין התכלית היא בעז. בעז הוא גם שם של שופט, בעז נשא את רות המואביה, ממנו בא דוד ומשיח בן דוד. הכל בא מבעז.

עמודי הגאולה

זו התבוננות בשני העמודים שנושאים את בית המקדש השלישי ויורידו אותו למטה מן השמים לארץ. כמו שאמרנו, הבעל שם טוב אמר שהחסידות מתבססת ברובה על האריז"ל, אבל יש בה גם יסודות חשובים שמתבססים על הרמ"ק – כלומר, רבי ישראל בעל שם טוב עצמו עמד על שני העמודים האלה[עג], על הרמ"ק והאריז"ל[עד].

היום, ה' באב, אנחנו מתעצמים עם האריז"ל, שהוא הכח להביא את המשיח ולהפוך את הימים האלה מאבל לשמחה. שוב, הרמ"ק הוא העמוד של יג מדות הרחמים של הכתר והאר"י העמוד של ט מדות הרחמים של הלב (ומבואר בחסידות שהיחידה שבנפש, ניצוץ משיח שבכל או"א מישראל, שורה דווקא בפנימיות הלב[עה] – "ז"א בעתיקא אחיד ותליא"[עו] ועד ש"ז"א ועתיקא כולא חד"[עז]). יחד יש כב ימים, כב מדות רחמים, כנגד כב אותיות התורה (התיקון של מגלת איכה, שנאמרה על פי כב אותיות האלף-בית[עח]).

ששני הצדיקים האלה יהיו אתנו, ויתנו לנו את הכח, שנזכה לראות בעינינו את משיח צדקנו ואת בית המקדש עומד על תלו!

ד. "פתן ושמנן ויינן ובנותיהן"

נעשה השלמה לשיעור של יום חמישי:

למדנו על גזרת שמונה עשר דבר שגזרו כאשר רבו בית שמאי על בית הלל, ואמרנו שמסבירים שעיקר טעם הגזרות – "רובן ככולן" או כולן ממש – הוא הבדלה בין ישראל לעמים. בהקשר הזה, ההבדלה הכי בולטת היא ב"גזרו על פתן משום שמנן ועל שמנן משום יינן ועל יינן משום בנותיהן ועל בנותיהן משום דבר אחר"[עט]. יש שאלה האם זו גזרה אחת או כמה גזרות במנין יח דבר, ונראה שזו גזרה אחת[פ]. ברור שיין חמור יותר מפת, משום שהוא מביא ליותר קרוב דעת ועלול לעבירה[פא] (כמו שלומדים ש"הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין"[פב] משום ש"הרבה יין עושה"[פג]), אך הגמרא שואלת מהי חומרת השמן יותר מן הפת ומחברת אותם – "גזרו על פתן ושמנן משום יינן וכו'" (ובסופו של דבר כתוב שגזרת השמן לא התקבלה[פד]).

מה המבנה הפנימי כאן? פת שייכת למלכות. למה? פת היא דימוי של האשה בכלל ("הלחם אשר הוא אוכל"[פה]) ושל קליפת לילית (בגימטריא פת) בפרט, המלכות דקליפה. פת היא גם לשון פתוי – מההתחלה יש כאן קשר לזנות-התבוללות שממנה רוצים להפריש – ו-פתוי בגימטריא מלכות. שמן הוא לפעמים חכמה[פו], אבל בשבעת המשקים השמן מכוון כנגד היסוד (מתאים לכך ש"יסוד אבא ארוך ומסתיים ביסוד ז"א"[פז]) וכך גם כאן – השמן סמוך לפת והוא יסוד הסמוך למלכות. החיבור שלהם, כמסקנת הגמרא, הוא בסוד "היכל לבנת הספיר"[פח] בו הספירות יסוד ומלכות נכללות במדרגה אחת. היין הוא בינה[פט]. איסור בנותיהן הוא בחכמה – כל אישות היא מכח מוחין דאבא (ו"אבא יסד ברתא"[צ]). ה"דבר אחר" כאן פירושו עבודה זרה[צא], והוא הכתר של הקליפה. [בכל הג"ר כאן יש דאורייתא.] כן, כאשר יין נסך הוא משום עבודה זרה, כמו "אהיה [כתר] אשר אהיה [בינה]"[צב].

ראשי התיבות של שלשת הדברים הראשונים והעיקריים שגזרו, פת-שמן-יין, הם אותיות שפי – הלשון שכתובה בבלעם (שיעץ את העצה להכשיל את ישראל בבנות מדין[צג], כאשר ניכר היה ש"בנותיהן משום דבר אחר" – הזנות עם בנות מדין היתה כרוכה בהצמדות לבעל פעור[צד]). שפי לשון שפיות – השפיות של הגוי היא זנות (האיסור העיקרי כאן), לעומת השפיות של ישראל שהיא בושה ויראה (כפי שדובר). שפי בגימטריא שמן – אפילו שגזרת השמן התבטלה, יש בה משהו שהיא כוללת את הכל.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• בשלשת השבועות עלינו לתקן את חטא העגל (י"ז תמוז) ואת חטא המרגלים (ט' באב).
• חטא העגל הוא כפירה במנהיגות משה וחטא המרגלים כפירה בהבטחת הארץ לעם ישראל.
• ב-13 ימי תמוז האחרונים מתגלות יג מדות הרחמים (שנאמרו אחרי חטא העגל) וב-9 ימי אב הראשונים מתגלות ט מדות הרחמים (שנאמרו אחרי חטא המרגלים).
• בתיקון חטא המרגלים תלויה ביאת המשיח – שנולד בתשעה באב.
• מרכז 13 ימי תמוז הוא הילולת הרמ"ק (כ"ג תמוז) ומרכז 9 ימי אב הוא הילולת האר"י (ה' אב).
• בהסברי הרמ"ק והאריז"ל לחלוקת הימים הם מרוממים זה את זה.
• קבלת הרמ"ק וקבלת האריז"ל הן שתי הקדמות לתורתו של משיח המתחילה להתגלות מהבעש"ט.
• העולם מתקדם מתהו לתיקון ו"הכל לפי ערכין" – כל קבלה היא תהו ביחס לקבלה המתגלה אחריה.
• שילוב יסודות מקבלת הרמ"ק ויסודות מקבלת האריז"ל אצל הבעל שם טוב הוא סוד "אורות דתהו בכלים דתיקון" – הנוסחה להבאת המשיח.
• מופתי ועונשי התורה שבכתב הם תהו ביחס לגילוי התורה שבעל פה.
• כשהאריז"ל (גלגול משה) נמנע מלהבליע באדמה את גלגול קרח – הוא מבליע את הקרח שבתוכו.
• יסוד עולם התיקון הוא – אל תשבור או תזרוק אלא תתקן!
• ככל שהעולם מתקדם מתהו לתיקון העונשים נעשים חמורים פחות.
• שלשת עיקרי בעל העיקרים מכוונים לשלש דמויות: מציאות ה' לאברהם אבינו, תורה מן השמים למשה רבינו ושכר ועונש למלך המשיח.
• עם התקדמות הדורות הדגש על השכר והעונש הולך ונעלם.
• המהפכה הרביעית אומרת שגם ביחס לרוב הגוים העיקר הוא תיקון ולא עונש ואבדן.
• בהשתלשלות העליון (הנפגע) מעניש את התחתון (הפוגע); בהתלבשות הפוגע מלובש בנפגע ועליו להזהר מלהעניש (ולפגוע גם בעצמו); בהשראה הפוגע והנפגע חד הם, ועליהם לשוב ולהתקן ביחד.
• הרמ"ק והאריז"ל הם כנגד שני עמודי המקדש – יכין ובעז – תיקון הנצח ותיקון ההוד.
• יכין הוא לשון הכנה ובעז לשון עוז וכח.
• בית המקדש השלישי עומד באויר על שני העמודים.
• בתמוז ואב יש לתקן את הרגליים – כח העמידה היציבה וכח ההליכה וההתקדמות ליעד.
• מכח הרמ"ק והאריז"ל, שני עמודי התווך של ימי החורבן, נזכה לגאולה ולבנין בית המקדש.