ספירת הכנה לתורה

וספרתם

פניני ספירת העומר [ו]

ידוע הטעם למצות ספירת העומר כהכנה וציפיה למתן תורה, כמו שהטעים יפה בעל ספר החינוך[א]:

משרשי המצוה על צד הפשט, לפי שכל עיקרן של ישראל אינו אלא התורה, ומפני התורה נבראו שמים וארץ וישראל וכמו שכתוב אם לא בריתי יומם ולילה וגו'. והיא העיקר והסיבה שנגאלו ויצאו ממצרים כדי שיקבלו התורה בסיני ויקיימוה, וכמו שאמר השם למשה 'וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה', ופירוש הפסוק כלומר, הוציאך אותם ממצרים יהיה לך אות שתעבדון את האלהים על ההר הזה, כלומר שתקבלו התורה שהיא העיקר הגדול שבשביל זה הם נגאלים והיא תכלית הטובה שלהם. וענין גדול הוא להם, יותר מן החירות מעבדות, ולכן יעשה השם למשה אות צאתם מעבדות לקבלת התורה, כי הטפל עושין אות לעולם אל העיקר. ומפני כן, כי היא כל עיקרן של ישראל ובעבורה נגאלו ועלו לכל הגדולה שעלו אליה, נצטוינו למנות ממחרת יום טוב של פסח עד יום נתינת התורה, להראות בנפשנו החפץ הגדול אל היום הנכבד הנכסף ללבנו, כעבד ישאף צל, וימנה תמיד מתי יבוא העת הנכסף אליו שיצא לחירות, כי המנין מראה לאדם כי כל ישעו וכל חפצו להגיע אל הזמן ההוא.

ספירת העומר היא "להראות בנפשנו החפץ הגדול אל היום הגדול הנכסף ללבנו" (חפץ הוא יותר מסתם רצון, זהו רצון שבתוכו יש תענוג, כיסופי הלב), געגועים וציפיה גוברת והולכת למתן תורה. טעם זה של החינוך נמצא כבר בדברי הרמב"ם^[ב], וכן נאמר במדרש (המובא בראשונים^[ג]) שביציאת מצרים ספרו ישראל מעצמם בציפיה ליום המובטח של מתן תורה^[ד].

משל למה הדבר דומה? לעבד הסופר את הימים עד הזמן הנכסף של יציאתו לחרות, ובלשון הכתוב "כעבד ישאף צל"^[ה]. פשט הפסוק הוא שהעבד העובד כל היום בשמש הקופחת שואף לשעת המנוחה בצל, "כעבד שהוא יגֵעַ כל היום וישאף ויתאוה מתי יהיה צל הערב"^[ו]. בעומק, על ידי הציפיה הדרוכה העבד נמצא כבר עכשיו בצל המנוחה העתידית, וכן בכח הציפיה של ספירת העומר אנו נמצאים כבר עכשיו "בצל התורה" (ובדרך מליצה: ציילען באידיש פירושו לספור, "כעבד ישאף צל" שאיפה המתבטאת בספירה). הספירה היא התקשרות המחשבה אל היעד, ספירה = מחשבה, והרי "במקום מחשבתו של אדם שם הוא נמצא ממש"[ז] וממילא תוך כדי ועל ידי הספירה אנחנו כבר בהר סיני.

נמצא שספירת העומר היא הכנה לספר התורה[ח]. בלשון ספר יצירה, יש "סופר ספר וסיפור"[ט] – סופר פירושו גם סופר מספרים וגם סופר הכותב ספר. ולענייננו: בהתחלה סופר מספרים בספירת העומר, אחר כך כותב את ספר התורה, ואז הספר מספר את הסיפור שבו, מספר על ה' יתברך שהרי "אנא נפשי כתבית יהבית"[י] (סופר בחכמה, "איה סֹפר"[יא]; ספר בבינה; סיפור בדעת[יב]).

מחרות לתורה

פסח הוא "זמן חרותנו", יציאת מצרים מעבדות לחרות. אך תכלית החרות היא להגיע למתן תורה בחג השבועות, "זמן מתן תורתנו". החרות היא טפל והתורה עיקר.

נמצא שספירת העומר מחברת בין חרות ותורה. ורמז יפה: חרות תורה = 1225, סכום כל ימי הספירה! כלומר, אחד ועוד שנים וכו' עד ארבעים ותשע = 1225 (מט במשולש^[יג]), שכן ימי הספירה נספרים באופן מצטבר והולך (היום השני אינו יום אחד הנוסף על הראשון, אלא הצטברות "שני ימים לעומר" ויחד עם הראשון יש שלשה ימים, וכן הלאה).

וכן חרות תורה = 1225 = "זה שמי לעלם וזה זכרי לדר דר"[יד] (תכלית דברי ה' בהתגלות למשה בסנה, לאחר שנאמר "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה"[טו], הפסוק אותו מסביר כאן החינוך). "זה שמי לעלם" היינו תורה, התורה כולה היא שמו של הקב"ה[טז]; "וזה זכרי לדר דר", רומז לחרות של יציאת מצרים אותה עלינו לזכור תמיד, "זכר ליציאת מצרים".

אמנם, למרות שהחרות מתחילה ביציאת מצרים הרי רק במתן תורה מגיעים לחרות האמתית – "'חרות על הלחת'[יז], אל תקרי חָרות אלא חֵרות, שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה"[יח]. ונראה שגם בעל החינוך רמז לכך, שהרי הוא ממשיל את מתן תורה ליציאת העבד לחרות![יט]

כלומר, יש דרגה ראשונה של חרות, אליה מגיעים כבר ביציאת מצרים, בפסח זמן חרותנו. ויש דרגה גבוהה של חרות, אליה מגיעים רק על ידי התורה. הדרגה הראשונה היא חֵרות בניקוד צירה, הניקוד של הבינה, והדרגה השניה היא חֵרות בבחינת חָרות בניקוד קמץ, הניקוד של הכתר. יציאת מצרים היא סוד הלידה מרחם האם, שייך לבינה-אמא, חֵרות בצירה. ואילו מתן תורה הוא גילוי הכתר, במיוחד בעשרת הדברות (עליהם נאמר "חרות על הלחת") שהם "כתר תורה" כרמוז במנין כתר אותיות שבהם (בפרשת יתרו)[כ], סוד תרך עמודי אור. חיבור הבינה והכתר הוא סוד "אהיה אשר אהיה"[כא] היכול להתפרש לשני הכיוונים, וכאן הוא מתפרש בדרך אור חוזר, מבינה לכתר, מחֵרות של פסח לחָרות של שבועות.

אותה החרות של מתן תורה תתגלה בשלמות לעתיד לבוא, "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות"[כב], ב"תורה חדשה"[כג] של משיח, האמת הפנימית והעצמית של התורה, החרותה-חקוקה על לוח לבנו לעד, "נתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה"[כד].

☜ התבאר שהסדר המלא הוא חֵרות תורה חָרות = 1839 = תריג תריג תריג, תשובה תורה תפלה = "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך"[כה].

תורה וישראל

מדברי החינוך עולה שמדרגת התורה היא למעלה ממדרגת ישראל, "מפני התורה נבראו שמים וארץ וישראל". החרות, זמן חרותנו, היא מעלת ישראל עצמם היוצאים לחרות, כמבואר שפסח הוא הלידה של נשמות ישראל, אבל אותה החרות, מעלת ישראל, טפלה למעלת התורה של חג השבועות. "כי היא [התורה] כל עיקרן של ישראל", "אין אומתנו אומה אלא בתורתה"[כו].

גם בפנימיות התורה מבואר[כז] שיש שלשה קשרים, ישראל מתקשרים בתורה והתורה בקב"ה, "מפני שבחינת ומעלת התורה גבוה מבחינת ומעלת נשמות ישראל ממקור חוצבם, דאורייתא מחכמה נפקת"[כח] – שרש התורה בספירת החכמה-אבא, ושרש ישראל בבינה-אמא ('מחצב הנשמות'[כט]).

אפילו הגילוי של הנסים הגדולים ביציאת מצרים וקריעת ים סוף – הכל טפל יחסית לגילוי הנפלא של מתן תורה בהר סיני, בו היה גילוי העצמות, "אנכי ה' אלהיך"[ל], "אנכי מי שאנכי"[לא]. את דברי ה' למשה "וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה"[לב] מפרש החינוך שיציאת מצרים הטפלה תהיה אות-סימן למתן תורה שהוא התכלית, ויש לפרש עוד (בדרך הדרוש) "וזה לך האות" היינו שהאותות והמופתים של יציאת מצרים גם הם טפלים לגילוי של מתן תורה.

☜ "מפני התורה נבראו שמים וארץ וישראל". יש כאן ארבעה דברים המכוונים בפנימיות כנגד שם הוי': התורה וישראל הם י-ה, חכמה ובינה (כמו שהתבאר), "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין"[לג]; שמים וארץ כנגד ו-ה (ז"א נקרא שמים והמלכות נקראת ארץ). והנה תורה ישראל שמים ארץ = 1222, תורה תורה, התורה כוללת הכל, כאשר יחוד י-ה (תורה ישראל) הוא תורת "הנסתרות לה' אלהינו" ויחוד ו-ה (שמים ארץ) הוא תורת "והנגלות לנו ולבנינו"[לד]!

הכפל תורה תורה מתפרש עוד על תורה שבכתב ושבעל פה, ששתיהן נתנו למשה מסיני (כמו שרומזים שני הלחם בחג השבועות[לה]). ובאופן נוסף: יש את הצד העליון של התורה המחוברת לישראל, ויש את הצד של התורה המקיים שמים וארץ, "אסתכל באורייתא וברא עלמא"[לו].

ישראל קדמו

אם כן, ספר החינוך מחנך אותנו שהתורה עיקר וישראל טפל. אך הוא מדגיש שזהו "על צד הפשט". באמת, בפנימיות התורה התמונה מתהפכת: ישראל הם העיקר. כך קובעים חז"ל: "ישראל קודמים" לתורה[לז], ו"מחשבתם של ישראל קדמה לכל דבר"[לח], "ישראל עלו במחשבה תחלה"[לט] (במחשבת ה' יתברך עליה נאמר "לא מחשבותי מחשבותיכם"[מ]), "סוף מעשה במחשבה תחילה". ספירה = מחשבה – ספירת העומר מגלה את המחשבה הקדומה ביותר, ישראל.

הבריאה פותחת "בראשית ברא אלהים", ופירשו חז"ל "בשביל התורה שנקראת ראשית ובשביל ישראל שנקראו ראשית"[מא]. לפי החינוך, הראשית של התורה קודמת במעלה לראשית של ישראל, וגם ישראל עצמם נבראו בשביל התורה, הכל "בשביל התורה". אך לפי הפנימיות, "בשביל ישראל" קודם לכל. גם התורה היא בשביל ישראל,  "דבר אל בני ישראל", "אמר אל בני ישראל", "צו את בני ישראל", הכל בשביל ישראל[מב]. כלומר, ישראל יוצאים ממצרים כדי לקבל את התורה, ואז התורה עצמה מגלה שהשרש של ישראל גבוה יותר מהתורה.

נכון ששרש התורה בחכמה-אבא ושרש ישראל בבינה-אמא. זהו המקום הגלוי יחסית (מערכת הספירות המגלה את האלקות מתחילה בחכמה שהיא ראשית הגילוי) בו מעלת התורה גבוהה יותר, שהרי היא רצון ה' וחכמתו ממש ("הוא ורצונו אחד" "הוא וחכמתו אחד") ואילו הנשמות מופיעות בגבול ומדה. חכמה אמנם קודמת לבינה ונעלית ממנה, אבל פנימיות אמא היא מעל פנימיות אבא! דווקא בבינה, שבאה לאחר החכמה, יש גילוי מהמקור הנעלם ביותר בכתר, "גילוי עתיקא באמא" (כאשר החכמה משמשת רק 'מעבָר' לגילוי הזה).

[בשפת החסידות: עתיק הוא תענוג, פנימיות החכמה היא בטול ופנימיות הבינה היא השמחה המגיעה לאחר ההשגה. התענוג עצמו הוא כח נעלם, מכוחות הכתר, העל-מודע. תחילה באה בנפש ההברקה של החכמה, אור חדש "ברק המבריק על השכל". האור הזה נתפס בבינה, הנותנת לו ממשות, אורך ורוחב ועומק של השגת השכל. אז מתעוררת השמחה, ודווקא בשמחה הזו מתגלה התענוג העליון ביותר! התענוג הזה עובר אמנם דרך החכמה כדי להגיע לבינה, אבל הוא מתגלה דווקא בבינה. בינה, אמא עילאה, נקראת "לעתיד לבוא", וכן התענוג עליו מדובר כאן איננו התענוג המתגלה בהווה אלא התענוג העתידי, התענוג שבעצם האמונה (רדל"א), כאשר משיח אותיות ישמח, שמחה בתענוג עתידי זה.]

במלים אחרות: לאחר הצמצום, התורה גבוהה מישראל, אבל בשרש שלפני הצמצום ישראל קדמו לתורה, והתורה עצמה 'יוצאת' מתוך השרש של ישראל. ישראל ראשי תבות "יש ששים ריבוא אותיות לתורה"[מג] – הרי שהתורה נוצרת כביכול מתוך נשמות ישראל המצטרפות יחד לכתוב אותה (כמו שהוסבר על כתיבת הספר ע"י הסופר לאחר הספירה), כאשר אחדות ישראל היא סוד "אתר שלים" שבו דווקא מתגלה עצמותו יתברך[מד].

נמצא שיש כאן 'חותם המתהפך' בדרך זו מלמעלה למטה: חרות, תורה (לפני הצמצום), תורה, חרות (לאחר הצמצום).

הקשר השלישי

בעולם שלנו התורה גבוהה יותר מישראל. נשמות ישראל נתונות בתוך גוף גשמי[מה] והתורה היא אור רוחני מופשט, "תורה אור"[מו]. התורה היא גילוי חכמת ה', והאיש הישראלי הבא להתקשר לה' עושה זאת דרך התורה והמצוות, החוט המחבר לה'. ישראל מתקשרים בתורה (הנמצאת מעליהם) והתורה מקושרת בה'. עלינו להתקשר בקשר אחד לתורה, ודרכה להגיע לקשר השני, קשר התורה בה'.

אבל האמת היא שיש קשר נוסף, קשר ישיר של ישראל לה'. כך מדויק[מז] בלשון הפנימיות "שלשה קשרים הם" – לא רק שלשה דברים הקשורים בשני קשרים (קשר ישראל בתורה וקשר התורה בה'), אלא שלשה קשרים ממש: קשר אחד בין ישראל לתורה, קשר אחד בין התורה לה', וקשר שלישי בין ישראל לה', הוא הקשר העליון ביותר והסמוי ביותר. כלומר, בציור הפשוט: ישראל-תורה-ה' מסודרים זה תחת זה, וממילא יש ביניהם שני קשרים, אבל האמת היא שהם כצורת משולש 'סגולתא' וממילא יש ביניהם שלשה קשרים. שני הקשרים הגלויים הם 'לאחר הצמצום' ואילו הקשר השלישי הוא 'לפני הצמצום', במקום בו ישראל קדמו לתורה, ולכן הוא נסתר.

בדרך העבודה הרגילה והרצויה, אנו מתקשרים לה' דרך התורה, ישראל מתקשרים בתורה והתורה בה'. אך מי שסטה מדרך התורה וקלקל את הקשר הזה, עליו למצוא את הקשר הנוסף הנעלם, הקשר הישיר של ישראל לה'. זהו ההבדל בין עבודת הצדיק, ההולך ישר בדרך התורה, לעבודת בעל התשובה המתאמץ למצוא את הדרך הנסתרת לאחר ש"דרך המלך" נסתמה בפניו. הוא קופץ ומדלג, מתקשר ישירות בה', ומכח זה הוא יכול למשוך מחדש גם את הקשר דרך התורה.

מהעבר לעתיד

נמשיך בדברי ספר החינוך:

וזהו שאנו מונין לעומר, כלומר כך וכך ימים עברו מן המנין, ואין אנו מונין כך וכך ימים יש לנו לזמן, כי כל זה מראה בנו הרצון החזק להגיע אל הזמן, ועל כן לא נרצה להזכיר בתחילת חשבוננו ריבוי הימים שיש לנו להגיע לקרבן שתי הלחם של עצרת. ואל יקשה עליך לומר, אם כן, אחר שעברו רוב הימים של שבעה שבועות אלו, למה לא נזכיר מיעוט הימים הנשארים, לפי שאין לשנות מטבע החשבון באמצעו.

כלומר, אם היינו סופרים את הימים הבאים, הימים שנותרו עד מתן תורה, הדבר היה קשה ומייאש... לכן סופרים את הימים שכבר עברו מנקודת ההתחלה, וכך אפשר לחוש את ההתקדמות. אמנם לפי זה היה מתאים לכאורה לשנות את הנוסח במהלך הספירה (למשל, מנקודת האמצע מתאים לומר "היום נותרו ארבעה ועשרים יום" וכו'), אלא שלא שייך לשנות באמצע הספירה את הנוסח ("מטבע החשבון")[מח].

זהו הסבר נאה בדרך הפשט, אך מתבקש להוסיף טעם ועומק:

ראשית, ספירת העומר מחברת בין העבר לעתיד, יציאת מצרים בעבר ומתן תורה בעתיד. הספירה היא מהעבר להווה, ולא מהעתיד להווה, מפני שהעבר כבר נמצא כאן לעומת העתיד שאינו ממשי ואי אפשר לספור אותו.

"העבר אין, העתיד עדיין, וההוה כהרף עין"[מט] – אפשר לחשוב שביחס להווה העבר והעתיד שניהם לא-קיימים במדה שוה, העבר כבר איננו והעתיד עדיין איננו. אך האמת היא שהאין של העבר נוכח בתוך היש של ההווה, הוא חי קיים כאן ועכשיו בזכרון. התודעה האנושית בנויה על זכרון העבר הנוכח בהווה (ונותן לו משמעות, ומי שאין לו זכרון כלל ההווה עבורו חסר משמעות), וכן העבר של עם ישראל חי וקים כ"זכר ליציאת מצרים".

געגוע מתגבר

ונקודה עיקרית: בציור של ספר החינוך נראה שככל שמתקדמים בספירה עוצמת הציפיה הולכת ופוחתת. אפשר להרגע, הנה כבר מגיעים ליעד, או-טו-טו... בכלל, יש כאן מגמה 'להוריד את המתח': לכן בהתחלה סופרים את הימים המועטים שעברו, כדי לא להתפעל יותר מדי מהדרך הארוכה שלפנינו. ובסיום הספירה, באמת היה מתאים לספור את הימים שנותרו, אלא שכבר אי אפשר לשנות את הנוסח...

אבל ניתן לומר שהציור הוא הפוך: הספירה היא ציפיה הולכת וגוברת כל הזמן! הספירה מגבירה את הגעגוע, השתוקקות להגיע ולגעת. זהו צמאון וכלות הנפש, "צמאה לך נפשי... בארץ ציה ועיף בלי מים"[נ], "מתי אבוא ואראה פני אלהים"[נא]. ככל שהזמן עובר והדרך מתארכת, כן גובר הצמא, השמש מלהטת ועדיין אין מים. השאיפה של "עבד ישאף צל" הולכת ומתחזקת, שיא ועוד שיא... לכן מתחילת הספירה ועד סופה אנו סופרים דווקא מנקודת ההתחלה, כדי להגביר את הגעגוע עוד ועוד. הנה צעדנו צעד אחד, "יום אחד לעומר" ועדיין לא הגענו, והנה עברו שני צעדים ועדיין לא הגענו לתכלית של מתן תורה (לכן מדגישים "שני ימים לעומר" ולא "יום שני לעומר"), ונמצא שיש בספירה ממד של צער בהתארכות הזמן עד שלא הגענו ליעד[נב].

יותר מדויק, בספירה יש שתי תנועות הפוכות בו-זמנית[נג] אותם מתאים להסביר במושגים "געגועים-נענועים-שעשועים"[נד]: מצד אחד, התגברות הגעגוע, "חולת אהבה אני"[נה] (חולה = מט ימי הספירה), ככל שסופרים את הזמן המתמשך והולך מיציאת מצרים ועדיין לא הגענו אל היום המקווה. ומאידך, ככל שעובר הזמן מתחילים לחוש את העתיד של מתן תורה, בכל צעד בספירה (=מחשבה) מחשבתנו תופסת יותר ויותר את השעשוע העתיד לבוא. והיא הנותנת: ככל שמתגבר הגעגוע (להגיע ולגעת), כך מתגבר הנענוע, תנועה בפועל לקראת היעד, וממילא חשים את השעשוע העתיד בקבלת התורה שהיא "שעשועי המלך" מאז ומקדם ("ואהיה שעשעים יום יום"[נו]). התורה ניתנה לישראל ביום השבת[נז], יום של ענג ושעשוע, וככל שמתקרבים לשבת כך חשים את ענג השבת, כטעימה ממאכלי השבת בערב שבת. אם כן, בימי הספירה יש נשיאת הפכים, כמו בציפיה לגאולה: מצד אחד, זעקת "עד מתי" הולכת וגדלה, ומאידך, תוך כדי כך, הזעקה הולכת ומפנה מקום לתחושה גוברת ש"הנה הנה משיח בא" (וכבר בא). הדרך להר סיני היא כמו המסעות לארץ ישראל (כמבואר כיצד מ"ב מסעות הם כנגד מ"ט ימי הספירה): ככל שמתקדמים לארץ המובטחת כך גוברת הציפיה וכך ניתן כבר להתחיל לראותה, כמשה רבינו שזוכה לראותה לפני מותו.

בסגנון נוסף: ביציאת מצרים יש תנועה של יציאה ובריחה, "כי ברח העם"[נח], בריחה מהרע. ויש תנועה של התקרבות לה', "משכני אחריך נרוצה הביאני המלך חדריו"[נט]. אלו שני הסוגים העיקריים של תשובה: תשובה תתאה, שעיקרה בריחה מהעבר (עזיבת החטא ותיקון המעשים), הבאה מתוך מרירות; ותשובה עילאה הבאה משמחה רבה של התקרבות לה'. ונראה שאכן יש הבדל בין תחילת ימי הספירה לסופם (כדברי החינוך שלכאורה היה מתאים לשנות את נוסח הספירה באמצע): בהתחלה הדגש הוא על הבריחה מטומאת מצרים (שם היינו נתונים בעומק מ"ט שערי טומאה), תשובה תתאה; וככל שמתקרבים להר סיני (בכניסה למ"ט שערי קדושה) הופכת התשובה לתשובה עילאה, בחשק נמרץ להגיע ל"יום חתונתו"[ס] בהר סיני. נקודת המהפך יכולה להיות בנקודה האמצעית בספירה, נצח שבנצח (כה לעומר), ויכולה להיות בל"ג בעומר (הוד שבהוד), יום שמחת רבי שמעון בר יוחאי.

ממחרת השבת

ממשיך בעל החינוך:

ואם תשאל, אם כן למה אנו מתחילין אותו ממחרת השבת ולא מיום ראשון. התשובה כי היום הראשון נתייחד כולו להזכרת הנס הגדול והוא יציאת מצרים, שהוא אות ומופת בחידוש העולם ובהשגחת השם על בני האדם, ואין לנו לערב בשמחתו ולהזכיר עמו שום ענין אחר, ועל כן נתקן החשבון מיום שני מיד.

מדוע מתחילים לספור "ממחרת השבת", ולא מיום הראשון של פסח? הרי מהרגע הראשון של היציאה לחרות צריך לזכור שהעיקר הוא להגיע למתן תורה! מסביר החינוך: יציאת מצרים עצמה היא ענין כל כך גדול שצריך לקבל את מקומו הראוי מבלי להזכיר את ההמשך. היציאה קובעת ברכה לעצמה[סא] ואין לערב בה את ענין הספירה (והרי הספירה מחלישה מעט את השמחה של יציאת מצרים, תזכורת שעוד לא הגענו לעיקר).

אולם לפי מה שהוסבר, התשובה פשוטה יותר: הגעגועים של הספירה באים ומתעוררים רק כשהסתיים יום היציאה ממצרים. ביום הראשון אנו חיים לגמרי בתוך הנס של עכשיו: הנה מתגלה עלינו מלך מלכי המלכים, "קול דודי הנה זה בא"[סב] מוציא אותנו מאפלה לאורה ומשעבוד לגאולה, והכל אומר שירה חדשה "הללו יה". היום טוב הראשון הוא בחינת שבת, מעין עולם הבא, לא חסר דבר. רק לאחר מכן, "ממחרת השבת", כאשר הסתלק האור הגדול, הפך להיות מהווה ממשי לגדר עבר הקיים רק בזכרון – אז מתחילה התנועה של געגוע-נענוע-שעשוע: כבר עבר יום אחד, ממצרים יצאנו אבל לתכלית של מתן תורה לא הגענו, תלויים ועומדים (לא פה ולא שם, "נישט אהין און נישט אהער"). והנה עובר עוד יום, והגעגוע מתגבר והולך, עד יום הארבעים ותשע בו מגיע הגעגוע לשיאו, לרגלי הר סיני. ובזכות הגעגוע, מגיעים למתן תורה.

הגילוי הגדול של יציאת מצרים הוא אתערותא דלעילא. אך מיד אחריו, "ממחרת השבת", מתחילה העבודה שלנו באתערותא דלתתא, "וספרתם לכם" (בעבודה שלכם) בעבודת אתכפיא ואתהפכא. רק כך אפשר יהיה להגיע ליעד של מתן תורה שבו "התחתונים יעלו לעליונים והעליונים ירדו לתחתונים"[סג].

יש כאן לימוד גדול בעבודת ה': לאחר שיא הקדושה ביום הראשון של פסח, יש נפילה מסוימת. זו תופעה מוכרת בנפש: אחרי שמגיעים לשיא מסוים, מגיעה נפילה יחסית. כל 'האורות הגבוהים' נעלמו, ההתלהבות ותחושת רוממות-הרוח ('high') מאחורינו, התפאורה היפה סולקה ומה שנותר משתיית ה"לחיים" והריקודים הוא רק כאב ראש... מה עושים במצב כזה? האם להחזיק את החוויה לאחר שהיא נעלמה? הנפש רוצה לדמיין שהחוויה עדיין נמשכת, האורות עדיין כאן ובמאמץ קטן נמריא מחדש. אבל תורת אמת באה ומלמדת: לא לשגות בדמיונות![סד] לאחר שהסתלק האור הראשון צריך להכיר בכך, להודות באמת, וכעת לחיות את ההווה החדש בתחושת שפלות. אתמול אכן היתה לנו מתנה נפלאה, אבל החגיגה הסתיימה כי בעל הבית האמיתי הפסיק אותה (והיא לא נמשכת מעצמה), האורות הגדולים כבו ואני נותרתי כמו שאני בשפלותי הקיומית. אבל עכשיו יש משימה חדשה! כיבוי האורות נועד להוציא אותנו להמשך הדרך, לצעוד בגעגוע אל היעד הבא, לאור ה' שיזרח עלינו מחדש וביתר שאת!

כך למדנו ממורנו הבעל שם טוב: כל עוד האור הראשון קיים אני נשאב בתוכו, בבטול הישות לגמרי (בחינת אכילת מצה ביום הראשון של פסח[סה]). אבל בסוף המעשה, בעקבו, ממתין הנחש הקדמוני להכיש אותי, להכניס בי את ארס הסיפוק העצמי... התרופה היא השפלות. עלי להכיר שמה שהיה הסתיים, והטוב שזכיתי בו ממילא אינו שלי אלא מתנת שמים. ממילא אינני מנסה להאחז במה שהיה אלא עובר מיד לעבודת ההוה החדשה, ומצפה לאור החדש שיבוא בעתיד. כך מיד לאחר שמוציאים את היום טוב הראשון של פסח, מתחילה העבודה של ספירת העומר!

להעלות את העומר

סיום דברי החינוך:

ואין לומר היום כך וכך ימים ליום שני של פסח, שלא יהיה חשבון ראוי לומר ליום שני, ועל כן הותקן למנות המנין ממה שנעשה בו, והוא קרבן העומר, שהוא קרבן נכבד שבו זכר שאנו מאמינים כי השם ברוך הוא בהשגחתו על בני אדם רוצה להחיותם ומחדש להם בכל שנה ושנה זרע תבואות לחיות בו.

השאלה המתבקשת לבסוף: מדוע הספירה היא "לעומר", ומדוע לא מזכירים את חג הפסח בשמו (או חג המצות בלשון הכתוב)? והרי הספירה באה לבטא שהחרות של יציאת מצרים שואפת לתכליתה במתן תורה!

התשובה של החינוך היא: אי אפשר לספור "היום יום ראשון ליום השני של פסח". לא רק שספירה כזו לא 'מצלצלת' טוב, אלא שעיקרו של פסח הוא היום הראשון. ביום השני של פסח יש דבר חדש, ממנו ראוי להתחיל, והוא קרבן העומר, ראשית הקציר – ביטוי לאמונה בהשגחה הפרטית של ה' הנותן לנו תבואה חדשה בכל שנה.

לפי מה שהתבאר נוסיף הסבר: היום הראשון של פסח כולו גילוי אלקות מלמעלה. רק למחרת מתחילה העבודה שלנו מלמטה למעלה, עבודה בכח עצמו. והנה ביום השני של פסח תלו את המן[סו] צורר היהודים על עץ גבוה חמשים אמה, כנגד "תספרו חמשים יום". פעם ראשונה מבערים את החמץ בי"ד בניסן – אמנם זו עבודה שלנו, "תשביתו"[סז], אך הכל טפל לגילוי של ט"ו בניסן באתערותא דלעילא. אבל "ממחרת השבת" יש ביעור חמץ פעם נוספת, ביעור הרע (המן הרשע) כהתחלת הבירור של ספירת העומר. כך מבואר שתליית המן היתה בזכות מסירות הנפש של ישראל, ובמיוחד תינוקות של בית רבן איתם למד מרדכי היהודי את הלכות העומר[סח].

ועוד: ביום טוב ראשון אנו בתוך-תוכה של חווית הגאולה ממצרים. אז לא שייך בכלל לעסוק בקרבן העומר שעניינו להעלות את החומריות לה' (עמר-חמר, והוא בא מהשעורה מאכל חמורים). לאחר הסתלקות האור של יום טוב ראשון, "ממחרת השבת", מתחילים לעסוק בחֹמר: אנחנו שמים לב שה' נותן לנו גשמיות, תבואה חדשה בחדש האביב. מהגשמיות הזו עלינו לעשות רוחניות.

הקב"ה בורא את העולם יש מאין ועבודת הצדיקים ("ועמך כלם צדיקים"[סט]) היא להפוך את היש לאין (כדברי הרב המגיד[ע]). בכללות, זו עבודת הבטול, אך יש בה שתי מדרגות: בטול במציאות ובטול היש. ביום טוב הראשון אנו בתנועה של בטול במציאות, בחינת מצה, ללא נתינת מקום לישות כלל. אך ממחרת השבת אנו יורדים לעסוק ביש התחתון (ירידה שהיא צורך עליה), להתייחס למציאות התחתונה (כולל מציאות האני) ולפעול בה בטול היש. זו עבודת הנפת עומר השעורים לה', שעל ידה ניתן לאכול את התבואה החדשה לשם שמים, ולקיים "בכל דרכיך דעהו"[עא]!

נחזור לתיאור הספירה כתהליך של געגועים-נענועים-שעשועים: ביום השני של פסח, ממחרת השבת, היש מתגעגע לאין, מקורו ושרשו האמתי; הוא מתנענע לקראתו ומשתעשע בתחושת התקרבותו אליו. לבסוף, כאשר מגיעים למתן תורה אנו חשים את "שעשועי המלך בעצמותו", תוך כדי התבטלות והתכללות באלקות ממש, "נפשי יצאה בדברו"[עב], "כל דבור ודבור  שיצא מפי הקב"ה יצתה נשמתן של ישראל"[עג], נשמתנו פורחת מרוב עצמת השעשוע של קבלת התורה[עד].

☜ הוסבר הקשר בין ספירת העומר לקיום "בכל דרכיך דעהו". ספירת העמר ועוד בכל דרכיך דעהו = יום פעמים הוי', גילוי אור הוי' בכל יום, "היום יום אחד לעמר".