1

בע"ה

קונטרס העבודה (4)

ה תמוז ס"ח – בית הרב

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

ניגנו שאמיל.

פרק ג' חוזר הרבה על מה שדברנו אתמול בלילה, חוזר על ענין היראה, מסביר שכל דרגות יר"ת זה תמידי ולמטה מהאהבה שהיא עבודת התפלה, ואחר כך מסיים עם מה שגם הזכרנו אתמול שמי שמגיע ליראה עילאה, כמו בשמו"ע, זה למעלה מההתבוננות שבתפלה. בפרק א' הוא גם הסביר שבאהבת ה' – עיקר עבודת התפלה – יש שתי דרגות, שתי פעולות בנפש, קודם כל שהיא מדבקת את הנשמה בה' ושנית שהיא מבררת בירור יסודי את החומריות של הנה"ב. זה שתי פעולות שרק האהבה עושה – להתדבק בה' דבקות מורגשת זה רק האהבה עושה, וגם בירור יסודי של מדות הלב, מה שנקרא זיכוך, זה רק האהבה פועלת. בטול זה יראה. בכללות ההבדל בין יראה לאהבה שהיראה פועלת בטול – אין, מצד החכמה – והאהבה בכללות פועלת זיכוך, זיכוך החומר ותיקון היש עצמו, שזה מצד הבינה. לכן דחילו ורחימו עילאין זה בחכמה ובינה. אחר כך יש עוד הפעם רחימו במדות ודחילו למטה במלכות. לא זוכר אם הסברנו בפרק א', שלמדנו לפני חצי שנה, אבל שתי פעולות של אהבה בנפש זה מקביל לרחימו עילאה בבינה, ששם הדבקות בה' (וגם התגלות עתיקא זה באמא), ורחימו תתאה זה בלב, ושם זה פועל את זיכוך המדות שבלב. אם כי בכללות זיכוך זה כח של בינה, אבל יסוד אמא מתפשט ומסתיים בתפארת ז"א. נתחיל עם איזה רמז להיום (שאמרתי קודם לאיל, יש כמה ימי הולדת היום, חוץ מהיארצייט שלנו): ה תמוז = נחת. שלהורים יהיה נחת מהילדים, ולקב"ה נחת מאתנו. ידוע שהבעל שם טוב "עיר וקדיש מן שמיא נחת" בשנת נח"ת. נחת = דחילו רחימו רחימו דחילו.

לפני שיחזור להסביר את שתי דרגות האהבה, בפרק זה ממשיך לבאר את דרגות היראה. אתמול בלילה התחיל להסביר שיש קבעומ"ש יר"ח ויר"א, הכל יר"ת, אבל היום גם יוסיף מה שמפורש בתניא שביר"א – הדרגה הגבוהה של יר"ת, שיש שם גילוי אלקות – יש קטנות וגדלות. אז אם כוללים קטנות יר"א וגדלות יר"א יש כאן ארבע מדרגות – בסוד הוי' (אתמול הסברנו שלש כנגד חש-מל-מל) – קבעומ"ש זה מלכות, יר"ח (פחד מניתוק וגם הרגשה שה' ניצב עליו ומסתכל עליו, כפי שיסביר היום) מצד המדות (ביעקב כתוב "והנה ה' נצב עליו" בחלום הסולם, יעקב הוא התפארת שזה כללות המדות), יר"א שיש בו גילוי אלקות זה יחסית לדרגות שלמטה מוחין, רק שבזה גופא יש קטנות וגדלות, וכאן לפי ערכין הקטנות מצד ה עילאה והגדלות מצד אבא, ה-י של יראת אלקים ושל יר"ת בכלל. עד כאן מבנה כללי של תכנית הפרק, וכעת נתחיל לקרוא בפנים.

נחזור לנקודה העיקרית: כל הפרקים הראשונים כאן – איזה 20 עמודים – זה להדגיש שעבודת ה' בתפלה זה אהבה, "לית פולחנא כפולחנא דרחימותא", ואילו יראה זה תנאי קודם הכרחי אבל לא האהבה עצמה. זה נשמע פשוט, אבל מאריך כאן וברור שיש בזה חידוש. בתניא לא ממש כתוב במפורש ככה, לכן הוא צריך לדייק את לשונות התניא כדי להסיק את המסקנה הזאת. היות שזה חידוש שלו מקדיש המון עמודים רק להוכיח כביכול נקודה זאת. הכל זה איזה חתירה שהרבי הרש"ב צריך להוכיח (דבר שנשמע פשוט) שעבודת ה' בתפלה זה רק אהבה. אתמול הסביר יר"ת בכלל, ואחר כך פירט לשלש מדרגות, והיום יוסיף מדרגה – אך הכל זה רק הבסיס, "ראשית העבודה ועיקרה ושרשה", שלפני האהבה. זה החידוש כאן, ולכן כל כך מאריך ומדייק בזה.

ג)  אמנם כן הוא אשר היראה היא מוכרחת להיות בכאו"א ממש מה שא"א להיות [יהודי] כלל בלעדי זאת. אך לא זו היא העבודה דתפלה, דהנה בכדי לבוא לבחי' יראה זו אין זה ע"י התבוננות בתפלה כ"א יש לזה עצות מיוחדות [כלשון הזהר, עיטין, וכן "עצות מרחוק אמונה אומן"] להמשיך עליו היראה[ב], והן בכל היום תמיד (וכנודע דהתבוננות א"א להיות בתמידיות [שהרי זה דורש שעה שלמה פנויה, וכפי שמאריך בקונטרס התפלה שראשית הכל זה סילוק כל עניני העולם הזה מהראש, התבודדות רוחנית מוחלטת, וזה לפני שמתחיל התבוננות עמוקה. זה כמובן לא יכול להיות כל היום, אחרת לא מתפקד בעולם הזה] רק בשעה דתפלה שצריכים להאריך בהתבוננות [וכל המאריך מאריכין לו] כחו"ח לפום שיעורא דילי' [ועל זה כתוב "נודע בשערים בעלה", כל חדא וחדא לפום שיעורא דיליה, לפי יכולתו לשער את האלקות בהתבוננותו]. ואחר התפלה מסתלקת ההשגה וההתבוננות, וכן האהבה הנולדה מההתבוננות בהתגלות בלבו היא רק בשעת התפלה ואח"כ היא חולפת ועוברת ונשאר רק רשימו לבד[ג] וכמ"ש בסש"ב ח"א פי"ב וי"ג, אבל היראה הנ"ל והענינים המביאים לזה צריכים להיות תמיד, לפי שאין זה עניני התבוננות כ"א ענינים שצריכים להיות תמיד בזכרון[ד] האדם) וכמ"ש בסש"ב פמ"ב ועוד זאת יזכור כו' אלא העיקר הוא ההרגל להרגיל דעתו ומחשבתו תמיד להיות קבוע בלבו ומוחו תמיד בזכרון האדם) וכמ"ש בסש"ב פמ"ב ועוד זאת יזכור כו' אלא העיקר ההרגל להרגיל דעתו מחשבתו תמיד להיות קבוע בלבו ומוחו תמיד [שהזכרון לא ימוש, לא כעד שצריכים להזכיר לו, לזכור את ה' תמיד זה הפשט של "שויתי הוי' לנגדי תמיד", תיקון העינים כפי שהוזכר אתמול, שזה לא רק בתפלה אלא כל היום] אשר כל מה שרואה בעיניו השוה"א כו' ועי"ז יזכור תמיד פנימיות וחיותם כו'[ה] וגם להיות לזכרון תמיד ל' חז"ל קבלת עול מלכות שמים[ו] כו' וכמו"כ יזכור תמיד איך שממה"מ הקב"ה עומד עליו ורואה במעשיו ובחון כליותיו ולבו כו' וכל צעדיו יספור כו'[ז] ועיכ"ז יבוא לידי קבלת עול מלכות שמים עליו [מקיף] ויהי' יראת אלהים בלבו [גילוי פנימי של איזה אור, כנ"ל]. והיינו שע"י הזכרון במלך הקב"ה ע"י כל מה שרואה בעיניו כו' וע"י הזכרון תמיד שמייחד מלכותו עלינו כו' ימשיך עליו קבלת עול מלכות שמים, ובהזכרון שרואה ומביט בכל מעשיו כו' ימשיך עליו יראת אלקים כו'[ח] והוא ענין תמידי שצריך להיות כל הימים לרבות[ט] כו'.

ועוד זאת שהרי יראה זאת היא רק שלא למרוד ח"ו בממה"מ הקב"ה להיות סו"מ וע"ט בפועל. ועם היות שזהו עיקר ויסוד הכל [קודם כל צריך להיות נאמן – חיל נאמן, נתין נאמן ועבד נאמן], מ"מ אין זה עדיין ענין העבודה[י] (וכמשנת"ל פ"ב דקיום המצות בפו"מ יכול להיות גם בלי עבודה פנימית דענינה הוא) לקשר ולדבק נפשו באלקות ולברר ולזכך את חומרי' וטבעי' דנה"ב [שתי הפעולות, כפי שנתבאר בפ"א]. שזה"ע התפלה ועבודה שבלב וכמשנת"ל פ"א, להיות שכ"ז בא ע"י עבודה ויגיעה בהשגה והתבוננות ובכמה אופנים שונים (כפי המדרי' דרוח ונשמה שנת"ל) שהיא היא העבודה דתפלה[יא]. וראי' מוחשת לזה שהרי אנו רואין שיש בנ"א שבטבע בתולדתם יש בהם קבלת עומ"ש ויראת אלקים על פניהם[יב] שמוגדרים המה בכל החושים שלהם ואינם יכולים לעשות ח"ו נגד רצון ה' [משהו מוטבע בלא-מודע שלהם, כך צריך להוולד יהודי] כי איך יראה ויביט בדבר האסור ואיך ישמע כו' וכה"ג הלא זה אסור[יג] (מען טאָר דאך ניט) וא"צ ע"ז שום יגיעה כלל להגדיר א"ע כ"א הוא מוגדר ממילא מפני קבלת עול מלכות שמים שעליו שנרגש בו תמיד עול האדון ה' צבאות והוא תמיד כעבדא קמי' מארי' כו', משא"כ באהבה לא מצינו שיהי' אוהב ה' בטבעו ותולדתו[יד].

והוא להיות כי האהבה היא הקירוב והדביקות באלקות הבאה ע"י ידיעה פרטית[טו] בעניני אלקות בהשגה והתבוננות טובה ובהעמקת הדעת וכמ"ש וידעת היום [דבקות ה'] והשבות אל לבבך [זכוך המדות] כו' ואינו שייך שיהי' כן מתולדה כ"א תלוי ביגיעה לידע את ה' ולהתבונן כו', וע"י ההתעסקות והשקידה בזה ה"ה הולך ממדריגה למדרי' כו' רק זאת יכול להיות שמתולדתו [נשמה גבוהה וגוף מזוכך כי הוריו קדשו עצמם בשעת תשמיש] הוא מסוגל לעבודה שבלב דהיינו מצד מעלת נשמתו שיש לו חושים טובים בעניני אלקות ומקבל את האור כי טוב [כמו מישהו שיש לו שכל טוב לקבל חכמה] וגם הנה"ב אינו מחשיך ומסתיר עליו. וע"כ א"צ יגיעה כ"כ ועבודתו היא אמיתית בבחי' גילוי אור ממש בנפשו. וזהו רק שמסוגל לעבודה, אבל צריך עבודה ויגיעה לידע ולהשכיל ולהבין כו' אבל לא יולד באהבה בטבעו בתולדתו, משא"כ ענין קבלת עול מלכות שמים ויראת אלקים יוכל להיות בטבעו מתולדתו כנ"ל, והיינו מפני שאין זה תלוי באיזה ידיעה פרטית ובהשגה והתבוננות כ"א בהרגש אלקי, שהאלקות בכלל נרגש בנפשו תמיד שאינו נשכח ממנו אפילו רגע אחד ([טז]והוא באמת הרגש בחי' עצמות אוא"ס ב"ה שלמעלה ממדריגות פרטיות[יז]. רק שהוא בהעלם כו'. דבאמת באהוי"ר הנה בכל המדרי' שבהם [כל פעם על אותו מישור] היראה היא למעלה מהאהבה, דאהבה היא בבחי' אורות וגילוים דאוא"ס ב"ה[יח]. שכן הוא גם במדריגות היותר גבוהות ונעלות שבאהבה וכמ"ש במ"א והיראה גם בחי' יר"ת היא בבחי' עצמות אוא"ס ב"ה[יט] (רק שיר"ע היא בבחי' גילוי העצמות ויר"ת בבחי' העלם כו'. ויש בזה גופא הפרש בין קבלת עול מלכות שמים ליר"ח ויר"א שהן בהתגלות יותר [לא גילוי אור אלא] היינו יותר בבחי' הרגש האלקי וכמשנת"ל פ"ב. וז"ש בסש"ב פמ"ב שכדי שתבוא כו' צריך לגלותה כו') ולכן היראה בכלל היא בחי' ביטל ולמעלה מבחי' אהבה כו') וממילא מובן דמי שאין בו קבלת עול מלכות שמים ויר"א מתולדתו מצד פחיתות נפשו ובפרט מצד חומריות הנה"ב שמחשיך ומסתיר וצריך על זה יגיעה ועצות בנפשו כנ"ל אין זה עבודה שבלב דתפלה.

והנה בסש"ב פמ"ב מבואר באריכות ההתבוננות המביאה לידי יראה וכ' שם ליגע מחשבתו להעמיק כו' שעה גדולה כו' [קושיא-סתירה לכאורה על מה מנסה להסביר באריכות], הרי כ' שם יש נפש זכה בטבעה שמיד שמתבוננת כו'[כ], ובודאי שצ"ל השגת הענין איך שאין שום דבר מעלים ומסתיר לפניו יתברך ולית אתר פנוי מיני' ומלא כל הארץ כבודו שעומד עליו ורואה במעשיו דהיוצר עין הלא יביט בעצמו כביכול והכל גלוי וידוע לפניו יתברך דכ"ז היא השגה גדולה וצריך להאריך בזה ולהעמיק דעתו בחוזק עד שתקבע היראה בלבו (והיינו שגם נפש זכה בטבעה צריך לעתים[כא] להתבונן בזה באריכות ההתבוננות בכדי שתהי' היראה בהתגלות בלבו, ובפרט מי שהוא נפש שפלה בטבעה ותולדתה ובפרט כשנטמאה בח"ן[כב] כו' שאין בו בחי' היראה בטבעו. וגם כשנזכר על גדולת ה' ואיך שמלא כל הארץ כבודו (שזהו מש"כ שמיד שמתבוננת כו' כשיתבונן האדם כו') אינו נופל עליו היראה צריך לייגע א"ע ביגיעת בשר ויגיעת נפש המבואר שם ולפי אופן פחיתות ושפלותו כך צריך לייגע עצמו ביגיעה הנ"ל ביותר עד שתקבע בלבו היראה כו') עד שיספיק לו אח"כ גם מעט ההתבוננות היינו מה שנזכר[כג] כו' (וגם בקבלת עול מלכות שמים צ"ל ההתבוננות בגדולת אוא"ס ב"ה דאינו ממכ"ע וסוכ"ע כו' והניח העליונים והתחתונים ומייחד מלכותו על עמו ישראל בכלל ועליו בפרט כו' כמש"ש פמ"א). ומובן דהזמן המסוגל ביותר להתבוננות הנ"ל המביאה לידי יראה היא בעת התפלה[כד] שהוא הזמן דמוחין דגדלות ומוכשר בכלל להשגה והתבוננות אלקי, אבל מ"מ היא יכולה להיות גם שלא בזמן התפלה. דהנה השגה זו איך שהקב"ה מלא ממש את העליונים והתחתונים וממילא הכל גלוי וידוע לפניו ית' זה יכול להיות בכל עת ובכל זמן [כמו בשו"ע, שזה התבוננות בעת ששוכב על מטתו בבקר]. אמנם מה שנוגע אל היראה בפרט הוא להיות נרגש בנפש איך שצופה ומביט כו' ומבין כל מעשהו כו' הנה הרגש זה הוא בנקל להרגיש בנפש גם לא בזמן המוכשר דתפלה דוקא, משום דהרגש זה קרוב מאד בכאו"א מישראל איך דלית אתר פנוי מיני' וצופה ומביט ומאזין ומקשיב ומבין כו' (ומ"מ בכדי שיהי' בקיום בנפשו זהו כאשר כבר הי' לו איזה פעמים התעוררות זו בתפלה ע"י התבוננות והרגש הנ"ל שעי"ז נעשה מוכשר בכלל להתעוררות יראה. ויוכל להתעורר אח"כ בכל עת כו' [בדיוק כמו בתפלה, ולא רק רשימו כמו האהבה] ואפשר יוכל להיות כן ג"כ ע"י השקידה וכמ"ש בסש"ב שם כשיתבונן בזה שעה גדולה בכל יום כו')[כה].

(וכללות הענין בזה דיראת אלקים יכולה להיות בהתגלות גם בלא התבוננות רק ע"י שיזכור הענינים המביאים לידי יראה ובפרט בנפש זכה. וגם מי שצריך לזה התבוננות (וכן בכאו"א טוב להיות עתים ההתבוננות בענינים המביאים לידי יראה) יכולה להיות ההתבוננות וההרגש פנימי בזה שלא בשעת התפלה (ובודאי בתפלה הזמן מוכשר יותר) אבל האהבה א"א שתהי' בלי התבוננות, וההתבוננות המביאה לידי אהבה בכדי שיונחו ויוקלטו הענינים במוחו ויורגש במוחו ולבו להתפעל בהם באהבה הוא בזמן המוכשר דתפלה דוקא (וכ"ז הוא מפני שהיראה היא בבחי' עצמות אוא"ס ב"ה וגם ההתבוננות היא במדריגות גבוהות ונעלות באוא"ס ב"ה[כו] ואיך שהוא רואה ומביט בעצמו כביכול, ואהבה היא בבחי' אורות וגילוים כו') ועוד זאת שאהבה אינה בהתגלות כל היום רק רשימו בלבד והנשאר מהגדלות דתפלה, ויראה צריכה להיות בהתגלות כל היום (דהיינו ההתגלות דיראה המוסתרת כו') ע"י שיתבונן בהתבוננות קלה כו' שהו"ע הזכרון כו' כנ"ל והא בהא תליא וכמשנת"ל. ובזח"א בהקדמה איתא יראה דאיהו עיקרא למדחל ב"נ למארי' בגין דאיהו רב ושליט עקרא ושרשא דכולא עלמין וכולא קמי' כלא חשיב[כז], והיינו היראה מעצם גדולתו ית' [והתפשטות גדולתו זה אהבה] (בלי יצרף לזה איך שעומד עליו ורואה במעשיו כ"א מעצם הגדולה לבד) והרגש גדולתו ית' זה יכול להיות בזמן המוכשר דתפלה דוקא כנרגש לעובדי ה' [וזה דווקא בשמו"ע, שיא התפלה]. ונראה דיראה זו היא בחי' יראה פנימית שמתבושש מגדולתו יתברך המבוארת בסש"ב ח"א פ"ד וכ"כ בר"ח שער היראה פ"א, והיינו בחי' יראה עילאה וכמ"ש בסש"ב פמ"ג אך היר"ע ירא בשת ויראה פנימית שהיא נמשכת מפנימיות האלקות שבתוך העולמות כו' ובפמ"א כ' ויר"ע הוא ירא בושת כו' שהוא בחי' ביטול ממש בחי' מה דחכמה דכולא קמי' כל"ח כביטל זיו השמש בשמש כו' וכמש"ש בפמ"ג. ומדריגה זו היא למעלה מענין התפלה[כח] שנת"ל לקשר ולדבק נפשו כו'. והוא בשמו"ע שהו"ע ביטול במציאות ממש[כט] וכמ"ש בפל"ט בענין השתחוואות דשמו"ע כו'. ומ"ש יראו מה' כל הארץ כו' כי הוא אמר ויהי כו' הנה ע"פ פשוט היא היראה מבחי' יכולתו ית' שהוא בורא העולם ומחי' אותו וביכולתו ית' לעשות הכל אין ואפס ח"ו ובפרט שמא יגרום החטא כו' וכענין שכתב בר"ח שער הנ"ל פ"ג בבחי' ב' וג'[ל].

אמנם פנימיות הענין בזה הוא[לא] היראה מגדולת ה' בבריאת והתהוות העולמות, דהתהוות יש מאין הוא ענין נפלא מאד וכמ"ש במ"א ומורה על עוצם גדולתו ית', ומ"מ יראה זו היא בחי' יראה חיצוני' שהרי אומר ע"ז יראו מה' שזה יר"ת, וכנודע ההפרש בין יראו מה' [יר"ת] ליראו את ה' [יר"ע] כו', והיינו לפי שזהו מה שנדע ונרגש גדולתו ית' מהתהוות העולמות דהיינו הידיעה ע"י לבושים[לב] כו'. ובכלל זה ג"כ ההתבוננות בגדולתו ית' [מה גדלו מעשיך] ברבוי [מה רבו מעשיך] ההתהוות למטה בדצח"מ מינים ממינים שונים עד אין קץ ושיעור ולכולם נמשך חיות מיוחד ופרטי לפי מזגו ותכונתו, וכן בצבא מעלה בריבוי יותר עד אין שיעור כו' ובגדלות הנבראים כו' ובריבוי ההשתלשלות ובריבוי עולמות עד אין מספר כו' והו"ע מה רבו מעשיך ומה גדלו מעשיך כו' וכללות הענין הוא מ"ש גדול ה' ומהולל מאד כו' וכמ"ש במ"א, והיראה הבאה מזה עם היות שהיא למעלה (בענין ההתגלו') מהיראה הבאה מההתבוננות דהקב"ה עומד עליו ורואה במעשיו כו'[לג] מ"מ היא ג"כ בכלל יראת אלקים הנוגע למעשה לבד, והיא היראה המבוארת בסש"ב רפמ"ג[לד]. והיא בחי' הגדלות דיראת אלקים כו', דבד"כ ענין יראת אלקים הוא שהיראה היא בהתגלות ולכן יראת אלקי' היא לקיום המצות בכלל, דיראת חטא עיקרה הוא לסו"מ וכמ"ש בהקדמת ד"ח וכמ"ש בסש"ב תוך פמ"ב בבחי' יר"ח להיות סו"מ כו' ויר"א היא לקיום המצות בכלל היינו לשמור מצותיו ית' מצד יר"א וכמ"ש את האלקי' ירא [יראת אלקים] ואת מצותיו שמור הן בסו"מ והן בועשה טוב[לה]. ובאמת הרי ההעדר דוע"ט ח"ו הוא ג"כ חטא ועון וא"כ ה"ז נכלל ג"כ בכלל יר"ח[לו] (והיינו דיר"ח מאָנט אויף ג"כ קיום המצות בוע"ט) רק ההפרש בזה דיראת חטא הוא שקיום המצות הוא מצד יראת החטא [ירא לעצמו להיות מנותק ממשהו, ואולי גם יגיע עונש על זה] ואינו נרגש בזה כ"כ האלקות ושהן מצותיו ית', ויראת אלקים הוא שקיום המצות הוא מצד היראה שבו היינו מצד יראת האלקי' שבו שנרגש בו יותר האלקות ושהן מצותיו ית' וע"כ הוא שומר כל מצותיו מצד היראה האלקית שבו[לז]. וזהו דיר"א הוא שהיראה היא בהתגלות יותר מביר"ח להיות שהיא יראה אלקית (ומ"מ גם יר"ח היא בבחי' התגלות לגבי קבלת עול מלכות שמים שהוא בהעלם (והיא, ר"ל קבעומ"ש, היא ג"כ לקיום המצות בכלל, ועוד זאת יתירה שפועל עליו בכל תנועותיו בפרט והו"ע ההגדרה הנ"ל הבאה בדרך ממילא, רק שהיא פעולה נעלמת בנפש[לח]) וביר"ח הרי יש כאן יראה בהתגלות ומ"מ אינו דומה להתגלות שביר"א, דיר"ח הוא רק התגלות היראה ויר"א הוא שיש כאן התגלות אלקי שנרגש האלקות והיראה היא יראה אלקית) ובזה גופא יש קטנות וגדלות[לט]. והקטנות היא כשבאה מזה שנזכר תמיד הפנימיות ע"י הלבושים החיצונים כו' המבואר בספמ"ב (וענין מה שהקב"ה רואה במעשיו כו' שייך יותר לענין יר"ח[מ]) והגדלות היא כשבאה היראה מההתבוננות בגדולת ה' דאיהו ממכ"ע המבוארת ברפמ"ג[מא]. והכל בחי' יר"ת השייך לקיום המצות בפו"מ והו"ע יראו מה' כו' כי הוא אמר ויהי כו'.

ויר"ע היא עצם בחי' הביטל בבחי' ביטל במציאות הנמשכת מעצם האלקות דאיהו רב ושליט כו' וכולא קמי' כלא חשיב כו', וכן מ"ש במ"א בההתבוננות שהאוא"ס נמצא למטה כמו למעלה[מב] שהיראה הנמשכת מזה (היינו מעצם האוא"ס ב"ה, לא מה שעומד עליו ורואה ומביט כו'[מג] כ"א מה שהאוא"ס כמו שהוא בעצם ה"ה נמצא למטה בבחי' גילוי ממש[מד] כמו שהוא כו' וכמ"ש במ"א) היא בחי' יראה פנימית בבחי' ביטל במציאות ממש, ובד"כ היראה הו"ע הביטל וכמו"כ מה שפועל בנה"ב הוא ג"כ ענין הביטל שלו (לא ענין הזיכוך והבירור[מה]) ובד"כ הו"ע הנחת עצמותו[מו] כו', רק דיר"ת דהיינו קבלת עול מלכות שמים ויר"ח ויר"א הוא למטה במדרי' (בענין ההתגלות) מענין העבודה דתפלה שהיא לקשר ולדבק נפשו כו', ויר"ע היא למעלה הרבה מהעבודה דתפלה הנ"ל. והתקשרות ודביקות נפשו באלקות וכן הברור והזיכוך דנה"ב הוא ע"י מדת האהבה דוקא. ולהיות שענין התפלה ועבודה שבלב היא ב' ענינים הנ"ל כמשנת"ל פ"א, לזאת כל העבודה והיגיעה דתפלה היא לבוא למדת האהבה[מז]:

קיצור. והנה ודאי כן הוא שהיראה מוכרחת להיות בכאו"א. אמנם לא זו היא ענין עבודה שבלב דתפלה, דהיראה צ"ל בתמידות ובאה רק ע"י הזכרון שיזכור תמיד בממה"מ הקב"ה ואיך שהוא רואה במעשיו וכללות ענינה הוא להיות סו"מ וע"ט בפו"מ, ויש בזה ג"כ התבוננות והעמקת הדעת אבל הן בענינים כאלו שיכולים להיות ולפעול גם שלא בשעת התפלה. והעיקר בזה [למי שאין לו את זה בטבע] הוא השקידה (ומ"מ מוכשר יותר הזמן דתפלה) וקיצור ההתבוננות (והוא ענין הזכרון הנ"ל) צ"ל תמיד. ונת' ענין יר"ע ויר"ת, וההפרש בין יר"ח ליר"א, ואיך שביר"א יש בחי' קטנות וגדלות. ועבודה שבלב דתפלה שהו"ע התקשרות ודביקות נפשו באלקות ובירור הזיכוך הנה"ב שהוא מ"ש וידעת היום והשבות אל לבביך כו'[מח] זהו במדת האהבה דוקא. וע"כ כל העבודה והיגיעה דתפלה היא לבוא למדת האהבה[מט]:

עד כאן שנת תשס"ח...

ניגנו ניגון.