הנחת אבן פנה לסמינר "בית שרה"

כ"ה אייר ע"ג – גבעת אלומות, איתמר

ברכות לבנין המקום החדש

לחיים, מזל טוב, כבוד הרבנים, הצבור הקדוש. אנחנו פה לכבוד הנחת אבן פנה לבית שרה. שהמקום הזה ישגשג, יהיה תוספת של בנין ארצנו הקדושה, שנזכה במהרה לשלמות כל ארץ ישראל – בזכות החנוך הכשר על טהרת הקדש, הרבה רוח של חסידות – בזכות זה יורשים את הארץ, בזכות זה יבוא משיח תיכף ומיד ממש.

"אבן מאסו הבונים" – רות המואביה

בענין אבן פנה כתוב "אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה". כתוב בחסידות[1] שהפסוק קשור לרות המואביה, היא ה"אבן מאסו הבונים". קוראים בשבועות מגלת רות, היא אם המלכות, מלכות ישראל בארץ ישראל, ודווקא היא "אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה".

"אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה" – סוד מתן תורה ב-א

יש רמז שמובא, ש"אבן... לראש פנה" ר"ת אלף. כל אות באלף-בית שלנו מכונה אבן בספר יצירה – "שתי אבנים בונות שני בתים, שלש אבנים בונות ששה בתים, ארבע אבנים בונים עשרים וארבעה בתים". אבל האלף היא ה"אבן מאסו הבונים" – ה' ברא את העולם ב-ב, אבל מה עם האלף? האלף הזו היא ה"אבן פנה" שרוצים להניח כאן – אלף אותיות פלא, "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך". רוצים את האלף של מתן תורה, "אנכי הוי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים". ה' ברא את העולם ב-ב, אבל נתן תורה ב-א, אותה אנחנו רוצים. במתן תורה אמרנו "רצוננו לראות את מלכנו" – את האלף-האלוף. רצוננו לראות את מלכנו, האלף הזו, ועד למלכנו כפשוטו – הקב"ה, מלך מלכי המלכים.

מעלת עבודת המלכות על עבודת המדות

רות היא ה"אבן פנה", אבל היא "אבן מאסו הבונים" – מי מאס אותה? הבונים, הכי גדולים, אבותינו הקדושים אברהם יצחק ויעקב. בלב הם חסד-גבורה-תפארת, אהבה-יראה-רחמים – הכל קדושה, ואף על פי כן "מאסו הבונים" את רות, ודווקא היא "היתה לראש פנה". איך מסבירים בחסידות? במילים קצרות: יש אהבת ה', יראת ה', עבודת ה' כדי שה' יתפאר בנו ("ישראל אשר בך יתפאר") – אלא שלש דרכים עיקריות של עבודת ה', מתוך אהבה, מתוך יראה, כדי שלה' תהיה נחת מאתנו. הכל עבודת ה' לפי התבוננות שמולידה מדות, רגש בלב. אבל יש עבודת ה' מתוך עצם הנשמה – לא התבוננות וגם לא מדות, משהו אחר, מסירות נפש מתוך הנקודה הפנימית והעצמית של לב יהודי. בלשון הקבלה, זה שרש המלכות – רות המואביה, שהיא אם המלכות – בעצמות ה'. זו לא עבודת ה' מתוך התבוננות בגדולת ה', ומכך להוליד אהבה ויראה ותפארת של קדושה – הכל קדש. יש משהו אחר של היהודי, שהוא נקודת העצם שלו – הנקודה הזו, שהיא שרש המלכות בעצמות ה', ב"חביון עז העצמות" בלשון האר"י – בחינת בעז של רות, שם שרש רות ושם היחוד שלהם, ממנו נולד דוד מלכא משיחא. הדבר הזה 'גדול' גם על ההשגה של הבונים, אלה שבונים בסדר והדרגה את עבודת ה' עם התבוננות והתעוררות מדות, אבל ה"אבן מאסו הבונים" היא מסירות הנפש העצמית של היהודי, על שלמות הארץ, שלמות עם ישראל, שלמות תורת ישראל, והיא "היתה לראש פנה" – היא האלף, הפלא, הנפלאות, והיא ה"מלכנו" שבחג השבועות "רצוננו לראות את מלכנו".

שה' יעזור שתהיה פה הצלחה מרובה, הנחת אבן הפנה, וש"צמח שמו ומתחתיו יצמח" – יצמח פה מוסד לתפארת מתוך האבן הזו שהיתה לראש פנה, האלף-פלא, ואז נזכה לאלוף האמתי, הקב"ה, וגם לאלוף, משיח צדקנו, שיבוא ויגאלנו תיכף ומיד ממש. לחיים לחיים מזל טוב.