אהבת שלום - פרשת צו

זריזות בשבת

צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ[א].

צו את אהרן. ופירש רש"י, אין צו אלא לשון זירוז, מיד ולדורות. אמר רבי שמעון ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס. יש לפרש על דרך זה, דהנה כתיב _{(דניאל ד, כד)} וחטאך בצדקה פרוק, פירוש כי על ידי שאדם נותן דמיו לצדקה נחשב כאילו הקריב את עצמו לפניו ית"ש כקרבן ונעשה מזבח כפרה, כי דמים תרתי משמע _{(ע"פ מגילה יד, ב)}.

והנה זהו בחול, כי בחול יכול האדם ליתן ממונו לצדקה ולפרוק את עצמו באמצעות מצות הצדקה מכל החטאים. אבל בשבת קודש אין שייך זה ליתן ממונו לצדקה. ועל כן בשבת קודש צריך זהירות וזריזות רבה ועצומה לשמור את השבת כהלכתה, ואזי השבת בעצמה מזבח כפרה, על דרך אמרם ז"ל _{(שבת קיח, ב)} כל המשמר את השבת כהלכתה אפילו עובד עבודה זרה כדור אנוש מוחלין לו.

והנה ידוע שכיס רומז לצדקה, על דרך אמרם ז"ל _{(עירובין סה, ב)} בשלשה דברים אדם ניכר, בכוסו בכיסו וכו'. וזהו ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס, היינו בשבת קודש, שיש בה חסרון מצות הצדקה הנרמזת בכיס, צריך זריזות רבה ועצומה לשמרה כהלכתה, בכדי שתהא לו מזבח כפרה וכנ"ל.

הנושא הוא עבודת ה' בשבת קדש, מהיסודות האהובים בספר אהבת שלום. והנקודה העיקרית היא בדרך רמז-ווארט על מאמר חז"ל "ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס". כיס רומז לצדקה המהווה 'פדיון נפש', "וַחֲטָאָךְ בְּצִדְקָה פְרֻק"[ב] נתינת ממון כמזבח כפרה[ג] (וכידוע על צדיקים שהיו מהדרים מאד בצדקה, עד שהיתה להם קופה שממנה נותנים בלי חשבון כלל). אך שבת היא "מקום שיש בו חסרון כיס" (אמנם שבת היא בזמן, אך הזמן הוא פנימיות המקום), כיון שאי אפשר לקיים בה מצות צדקה. לכן "צריך הכתוב לזרז" בשמירת שבת בזהירות וזריזות ואז השבת עצמה היא מזבח כפרה (אפילו למי שעובד עבודה זרה כדור אנוש[ד]. וכך "אין צו אלא לשון זרוז" מתקן את "אין צו אלא עבודה זרה"[ה]).

לזוז בזריזות

האותיות העיקריות (השער) בשרש זרז הן זז (כיון שאות ר נוספת ל'תפארת הלשון'), לזוז כל הזמן. זהו סוד המזוזה בפתח הבית, במקום בו זזים, נכנסים ויוצאים ("'מזזות ביתך, דרך ביאתך"), נתינת כח לזוז ולהתקדם תמיד (המזוזה עצמה קבועה, כנוסח הברכה "לקבוע מזוזה", נקודת הקביעות המזיזה הכל, "כח המניע הבלתי מתנועע").

זרז הוא שרש בעל חן (סימטריה), יש בו זר ויש בו רז. זֵר הוא כתר, רמז לחסד דעתיק יומין (המתלבש בגלגלתא דאריך), רז רומז לגבורה דעתיק יומין (המתלבשת במוחא סתימאה). בעל המאמר "ביותר צריך הכתוב לזרז" הוא רבי שמעון בר יוחאי, בעל הרזים-הסודות הגנוזים בספר הזהר (המזרז את הגאולה בחסד וברחמים).

"לשון זרוז מיד ולדורות" – ענינה של הזריזות הוא "מיד", והיא שייכת "לדורות", בכל דור ודור זריזות מיוחדת לו (כמו "מרדכי בדורו", מרדכי הוא "מר דרור" מלשון "דור ודור"), עד לדור הגאולה, כאשר הזריזות שלנו מזרזת את הגאולה.

זהירות וזריזות בשבת

בשבת אין צדקה במובן הרגיל, נתינת ממון (כרמוז בתחילת מסכת שבת, העני בחוץ ובעל הבית בפנים, ואי אפשר לתת צדקה ולהעביר מרשות לרשות. לכן בעל הבית צריך להזמין את העני פנימה, לאכול על שלחנו). לכן צריך "זהירות וזריזות רבה ועצומה לשמור את השבת כהלכתה".

למדת הזריזות נוספת כאן מדת הזהירות. זהירות וזריזות הם מושגים קרובים (בשרשים זרז-זהר אותיות זר משותפות, וההבדל באותיות זה סוד נבואת משה רבינו ב"זה הדבר"), "זהירות מביאה לידי זריזות" (מאמר רבי פנחס בן יאיר המובא בתורה הבאה). בפשטות, זהירות היא במצוות לא תעשה וזריזות במצוות עשה[ו]. וכן בשבת, להיות זהיר בשמירת שבת כהלכתה, ולהיות זריז בהכנות לשבת (המתחילות מיום ראשון, כדברי האהבת שלום לקמן), וכן בשבת עצמה זריזות במצוות השבת כל אחד לפי עניינו (להזדרז להתפלל, לסעודה, לנגן, או ללכת לישון...). אך יש זהירות גם במעשה בפועל, כמו המצוה המיוחדת שבה אדם "זהיר טפי"[ז], וכפירוש החסידות[ח] "זהיר טפי" מלשון זהר ואור. זהו פירוש נוסף ב"זהירות מביאה לידי זריזות" – על ידי "זהיר טפי" (בזהירות ובהארה) באים לזריזות במעשה.

"בשלשה דברים אדם ניכר, בכוסו, בכיסו ובכעסו", הכל מלשון כסוי, שער כס. שלשה אלו מגלים וחושפים את הכסוי מעל 'עלמא דאתכסיא' של האדם. שלשתם שייכים לפורים: "חייב איניש לבסומי" בכוסו; לתת מתנות לאביונים בכיסו (עיקר ההוצאה בפורים[ט]); ולהשתמש בכעס דקדושה על המן-עמלק (החל משבת זכור בה מקיימים זכירת עמלק כדי לעורר שנאה-כעס. המן עשה עצמו עבודה זרה, "אין צו אלא עבודה זרה"). האדם ניכר בכעסו על עמלק[י], כמבואר בספר התניא שעיקר ההבדל בדרגות הצדיקים הוא עד כמה הצדיק שונא את הרע ומואס בו בתכלית ("אוהבי ה' שנאו רע").

השלמת הכסא

או יאמר ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס. דהנה כתיב _{(שמות יז, טז)} כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק, ופירש רש"י, 'כס' חסר א', לרמוז שאין הכסא שלם עד שימחה שמו של עמלק. גם איתא בלקוטי תורה _{(פ' בשלח ד"ה עמלק)} וזה לשונו, עמלק גימטריא ב' פעמים ק"ך צירופי אלהי"ם, ימין ושמאל שבקליפה, וכנגדו בקדושה 'רם' ונשא של כסא הכבוד _{(עיין ברכות ז, א)}, ימין ושמאל דקדושה, לכן אין הכסא שלם עד בוא נקמתו, עד כאן לשונו.

נמצא שלעת עתה בהתרוממות הסטרא אחרא בחינת עמלק בגימטריא רם, חסר אות א' מכסא 'רם' ונשא. ועל כן צריך כל איש המשכיל לראות לזכות לבחינת מחיית עמלק, בכדי שתהיה השלמת הכסא באות א', ותהא הגאולה שלימה.

ולזה צריך זריזות ביותר, על דרך מאמר רבי פנחס בן יאיר ז"ל _{(סוטה פ"ט מט"ו)} זריזות מביאה לידי נקיות כו' עד סופו שמביא הגאולה. ונמצא שזריזות מביאה לידי הגאולה, בחינת מחיית עמלק, והשלמת הכסא באות א'.

וזהו ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס, פירוש שצריך זריזות במקום שיש חסרון כיס, ורומז לכס חסר א', כי האות י' מן כיס אינה נרגשת במבטא וכאילו אינה, והזריזות מביאה לידי הגאולה שהיא מחיית עמלק והשלמת הכסא באות א' וד"ל.

"כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק"[יא] – אין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה שמו של עמלק. עמלק מסתיר את ה-א (אלופו של עולם) ואז מכסא נותר כס (לשון כסוי, שייך למבואר לעיל על תיקון "כוסו כיסו וכעסו" בפורים), וזהו "מקום שיש חסרון כיס".

עמלק = רם, שתי פעמים קך. יש קך צירופים לשם אלהים, מדת הדין (אלהים = הטבע. בסוד "מי ברא אלה", מי אלה אותיות אלהים, "מי" מצד ימין ו"אלה" מצד שמאל). עמלק יונק מ"כסא רם ונשא" וצריך "כל איש המשכיל" למחות את עמלק ולהשלים את הכסא על ידי מדת הזריזות המביאה את הגאולה. עמלק הוא הזריזות של הקליפה, הוא הקדים להלחם בנו ביציאת מצרים לפני כל אומה ולשון, ואע"פ שידע שיפגע לא נרתע (כמשל של חז"ל על הקופץ לאמבטי רותחת[יב]), וכנגדה צריך להיות הזריזות של הקדושה ("השכם להרגו").

התכלית היא גילוי ה-א של הכסא. וכן מבואר שההבדל בין גולה לגאולה הוא באות א הנכנסת לתוך גל של גלות והופכת אותה ל-גאל, גילוי "אלופו של עולם" בתוך הגלות גופא ואז היא נהפכת לגאולה[יג].

אש תמיד

אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה.[יד]

יש לפרש, בהקדם לבאר המדרש _{(שמות רבה כג, א)} וזה לשונו, אז ישיר וגו' _{(שמות טו, א)}, הדא הוא דכתיב _{(תהלים צג, ב)} נכון כסאך מאז מעולם אתה, אף על פי שמעולם אתה, לא נתיישב כסאך ולא נודעת בעולמך עד שאמרו בניך שירה, לכך נאמר 'מאז'.

פירוש, דהנה בזוהר הקדוש _{(זהר חדש בראשית כב, א)} מדמה השבת לאורח, ואם כן צריך שיהא דומה בכל האופנים, וכשם שהאדם צריך לקיים מצות הכנסת אורחים, שהיא בחינת חסד, בחיות והתלהבות, וזה נרמז בתיבת חסד, כי חסד הם אותיות חס ד' _{(תקו"ז סז, ב)}, פירוש שחס על מדריגת הדלים וגומל חסד עמהם, וחס הוא בגימטריא חיים, ורומז שצריך להמשיך חיות באורחים שהם בבחינת דל, והיינו שצריך לעשות זאת המצוה, הכנסת אורחים, שהיא בחינת חסד, באש והתלהבות, ואזי הוא ממשיך חיות באורחים.

וזה גם כן נרמז בתיבת שמים, כי שמים הוא אש ומים כנודע _{(חגיגה יב, א)}, והיינו שצריך להמשיך בחינת אש בחינת חיות, בבחינת מים הרומז לחסד _{(זהר ח"ג רנה, א)}, בחינת הכנסת אורחים.

ובכל פעם צריך להיות אצלו בחינת התחדשות, על דרך אמרם ז"ל _{(פסיקתא זוטרתי ואתחנן ו ו)} בכל יום ויום יהיו בעיניך כחדשים, והיינו האורחים שיש לאדם בתמידיות, צריכים להיות אצלו בכל פעם כחדשים, ועל ידי זה יוכל לקיים זאת המצוה בכל פעם בחיות ואש והתלהבות, כטבע האדם שיתלהב לבו לדבר חדש, אבל אם מקיים מצות הכנסת אורחים בלא חיות והתלהבות אזי אינה כלום. כמו כן צריכה להיות מתנת השבת באופן זה, והיינו שצריך לקבל השבת באש והתלהבות.

ומנין לוקחים זה האש וההתלהבות של השבת קודש, הוא כשמכין את עצמו מחד בשבתא לשבתא. כי נודע דשם מ"ב שהוא אנא בכח וכו' סובב והולך על ז' ימי השבת, וביום א' הוא המשכת השם אבגית"ץ ובשבת קודש הוא המשכת השם שקוצי"ת _{(עי' תקו"ז קג, ב. פע"ח שער השבת פ"א)}, והראשי תיבות של ב' שמות הללו הוא אש. ועל כן אם מכין את עצמו מחד בשבתא לשבתא, זוכה אחר כך כשבאה שבת קודש לקבלה באש והתלהבות, ובוער בו אש שלהבת של השבת קודש. גם אש א' רומזת ליום א' וש' רומזת לשבת, ורומז גם כן להנ"ל, שעל ידי ההכנה מיום א' לשבת זוכים אחר כך לקבל השבת באש והתלהבות.

וצריך גם כן להיזהר שלא יהיה ח"ו כמה דשביק לה מעמיא עמיא ואזלא _{(ע"פ בבא קמא ט, ב)}, כי תענוג תמידי אינו תענוג _{(עי' צוואת הריב"ש אות קיא)}. רק צריך לקבל מתנת השבת בכל פעם בבחינת התחדשות, ושתהיה אצלו מתנת השבת בכל פעם מתנה חדשה, וכנ"ל במצות הכנסת אורחים.

ומי שזוכה לקבל השבת קודש באש והתלהבות בבחינת התחדשות, אזי הוא בונה בנין קומת המלכות, ותתכונן כסא המלכות ונעשה כסא שלם באות א'. ויצדקו אצלו יחדיו שני האהבות, אהבת רעים ואהבת דודים, כמו לעתיד במהרה בימינו, וכמבואר אצלנו במקום אחר באריכות _{(עי' פ' וישב ד"ה ויאמר. פ' תבוא ד"ה ולקחת)}.

והנה תיבת אז רומזת לאש והתלהבות, לשני האופנים שביארנו לעיל, כי אז א' רומזת ליום א' וז' הוא שבת. וזהו נכון כסאך מאז אף על פי שמעולם אתה, פירוש אף על פי שהוא תענוג תמידי, אף על פי כן עושה הדבר באש וחיות והתלהבות בבחינת התחדשות שיש לו, הנרמזת בתיבת אז, על ידי זה תתכונן כסא המלכות ונעשה הכסא שלם וד"ל.

וכן כל המצוות צריכים להיות בבחינה זו. וזהו אש תמיד תוקד, פירוש אף על פי שהיא אהבה תמידית, אף על פי כן צריכה להיות באש והתלהבות בבחינת התחדשות. ובפרט בשעת התפלה צריך האדם לראות שלא תופסק ממנו האש וההתלהבות של התפלה, וצריך בכל פעם לעוררה מחדש, וכמבואר אצלנו _{(בפ' פנחס)} בפסוק זה האשה אשר תקריבו לה', יעוין שם. וזהו על המזבח לא תכבה, רומז לתפלה, על דרך אמרם ז"ל _{(ברכות כו, ב)} תפלות כנגד תמידין תיקנום וד"ל.

הנקודה העיקרית היא עבודת ה' בחיות, התחדשות והתלהבות, "כטבע האדם שיתלהב לבו לדבר חדש" (לעומת תענוג תמידי שאינו תענוג). גם בעבודת התמיד צריך להתחדש בכל עת, "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה"[טו], לא להיות כגחלת ההולכת ועוממת, אלא כאש המתחדשת תמיד, "כל חי מתנועע" (זז בזריזות, כמבואר בתורה הראשונה). כך צריך להיות בכל המצוות, מצוה לשון צוותא וחיבור (בין האדם המצווה לה' המצַוה באמצעות המצוָה), והצוותא הזו נפעלת על ידי החיות. במיוחד בתפלה, צריך לעורר בכל פעם מחדש את האש וההתלהבות, להיות "אש תמיד" (בתפלות שכנגד תמידין).

קבלת שבת כהכנסת אורחים

ובנוגע לשבת קדש: צריך לקבל את השבת באש והתלהבות, וזאת על ידי הכנה מאחד בשבת לשבת, כרמוז ב-אש, צירוף השם הקדוש המאיר ביום ראשון (א של אבגיתצ "אנא בכח גדולת ימינך תתיר צרורה") עם השם הקדוש המאיר בשבת קדש (ש של שקוצית, "שועתינו קבל ושמע צעקתינו יודע תעלומות"[טז]).

צירוף יום ראשון (א) ויום שבת (ז) הוא סוד אז. וזהו "נכון כסאך מאז מעולם אתה", התחדשות והתלהבות (גם בדבר תמידי, "מאז מעולם"), ואז מתכונן כסא מלכות ה' בעולם, גילוי עלמא דאתכסיא ונעשה הכסא שלם (במחיית עמלק, כמבואר בתורות הקודמות). "נכון כסאך מאז" התקיים בשירת הים, "אז ישיר", שירה והודאה על הנס להודיע את שם ה' בעולם ולהושיבו על כסאו (ולכן המלך חזקיהו לא נעשה משיח כיון שלא אמר שירה).

הדימוי הרווח של השבת הוא לכלה או מלכה, אך כאן הדימוי המיוחד הוא לאורח (כאשר ההשוואה היא 'רצינית' בכל הפרטים, כדרכו של הרבי מליובאוויטש להתבונן בדימויים של חז"ל). הכנסת שבת היא הכנסת אורחים, המצוה המיוחדת של אברהם אבינו הראשון (אותה קיים בחיות והתלהבות), וגם "האורחים שיש לאדם בתמידיות" (תיאור יפה של אורח קבוע 'הישן על הספסל' בבית הצדיק) צריכים להיות אצלו כחדשים (ומה שהשבת היא כאורח חדש, מתבטא בהלכה ששבת נחשבת כ"פנים חדשות" לעניין שבע ברכות). יתרה מזו, צריך להכניס חיות גם באורח עצמו (בגמילות חסד, חס דל"ת, חס = חיים). לא מספיק לקיים את המצוה בחיות והתלהבות, אלא צריך להכניס חיות גם באחרים, בזולת!

זהו ההבדל בין אהבת רעים ואהבת דודים, כדברי האהבת שלום בכמה מקומות, כמו בפרשת תולדות: כי אהבת רעים היא אהבה תמידית, על דרך תרין רעין דלא מתפרשין, ואהבה זו אינה חשובה כל כך, כי תענוג תמידי אינו תענוג, ועל כן צריך לאחדה עם אהבת דודים, כי אהבת דודים היא שאחר הריחוק נולד אהבה חדשה, בחינת התחדשות.

"אכלו רעים שתו ושכרו דודים". האכילה היא משהו קבוע, אבל השתיה והשכרות הם התחדשות, כמו בפורים שבו עיקר המצוה היא "לבסומי" בשתיה ושכרות.

אש, חיות, התלהבות

שלשת המושגים העיקריים כאן הם אש, חיות, התלהבות. חיות שייכת לחכמה, "החכמה תחיה בעליה". התלהבות שייכת לבינה, "בינה לבא" וההתלהבות היא מ-הבל להב הלב. אש שייך לדעת (שי"ן היא אות הדעת).

ובחכמת המספר: חיות = 424 = משיח בן דוד. התלהבות = 848 = ב פעמים חיות!

כאשר נעשה סדרה מהמלים אש (301) חיות (424) התלהבות (848), בסיס הסדרה יהיה אש (כיון שהאבר השלישי הוא כפול מהשני). האש היא הכח המניע של הכל.