מזמור לתודה

ה' טבת תשפ"ו – הדסה עין כרם

אירוע הודיה בהדסה עין-כרם

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

באירוע מרגש של הכרת-הטוב בבית הרפואה הדסה עין כרם – בהשתתפות תורמת הכליה, המנכ"ל והרב של המרכז הרפואי הדסה, ראש המערך הלבבי ואנשיו, ראש צוות ההשתלות והצוות הנפרולוגיה שטפל וממשיך לטפל, הרבנית הבר מארגון מתנת חיים ועוד הרבה אנשים טובים ויקרים – נתן הרב הסבר מעמיק על מהותה וסגולתה של עבודת ההודיה בנפש.

דווקא כשאנחנו מעלים על נס את הטובות שה' עשה עמנו – מודים לו ולשליחיו הטובים על כל החסדים, וגם מרגישים את ההצלחה במעשה ידינו – עלינו לבסס בנפש את הענוה שלנו. השיעור מחבר בין ארבעה מובנים של הודיה – הודאה על האמונה שלמעלה מטעם ודעת, הודאה על האמת (מתוך נכונות להכיר בטעות), הודיה על הטובה והודאה-וידוי על חטא – לארבעת המושגים בטול-ענוה-הכנעה-שפלות. שיעור מרגש ומאלף על אמירת תודה מכל הלב.

אחרי הלימוד נמליץ להכנס לאתר החדשות-הקהילתי שלנו derechaim.info ולצפות באירוע כולו, כולל דבריהם המיוחדים של שאר המשתתפים.

תודות לכולם

ערב טוב לכולם, אני שמח מאד לראות את כולם פה:

הרב קליין שליט"א, רב המרכז הרפואי הדסה, שיושב לידי, ועזר לנו מאד בכל התהליך מתחלה ועד סוף.

כל הצוות הרפואי הנמצא כאן, ששמענו את כל השבחים עליו – צוות לעילא ולעילא, מהנסיון. שמענו מפרופסור אמיר שלא רצו לנתח אותי במקומות חשובים בארץ, עד שהגענו למקום הכי טוב – כאן בהדסה – לידים הכי טובות וללב הכי פתוח ואוהב.

כמובן, הארגון מתנת חיים, שיוזם, מלווה ועוזר בכל שלב. השם "מתנת חיים" אומר שהחיים הם מתנת חנם מאת הבורא יתברך, ושעלינו להדמות אליו (מצות "והלכת בדרכיו"[ב]) ולתת מחיינו לזולתנו.

וברור שהתודה הראשונה-הראשונה היא לבעלת הכליה השוכנת כעת בקרבי... כמדומני שכבר אמרתי שתרומת כליה הופכת את התורם והנתרם לאחים. הכליות בקבלה נקראות "אחוונא"[ג], שני אחים, אח ואחות. לכן, ברגע שמישהו תורם למישהו כליה – הוא הופך להיות אח שלו, אחות שלו, בפועל ממש. אם כן, אני אומר מקרב לב תודה רבה לאחותי החדשה, אחותי אצילת הרוח, שהאצילה מתוך עצמה אבר מגופה למען הצלת בן עמה. שה' יתברך יברך אותה ואת כל בני משפחתה בכל טוב סלה.

סגולות התודה

הנושא של הערב הוא תודה, "מזמור לתודה" – פרק ק בתהלים, שעכשיו אמרנו כולנו יחד עם הרב קליין. בספר תהלים יש 150 פרקים, וזהו הפרק המאה. יש מנהג מהבעל שם טוב שכל שנה בחיים קוראים את הפרק לפי המספר של יום הולדת הבא[ד]. כלומר, כשאדם מגיע לגיל 99 ונכנס לשנת ה-100 שלו – הוא מתחיל לומר את הפרק הזה, ואומר אותו במשך כל ימות השנה, עד יום הולדת מאה. אם כן, אמירת תודה – תוכן הפרק הזה – היא סגולה להגיע לפחות לגיל 100. אם מישהו יבוא ויאמר – אדם זקן... רק לומר תודה! זו הסגולה, לומר תודה לכולם, תודה על האמונה, תודה על התקוה, תודה על המסירות. שנזכה, שכולנו נזכה לעלות בקדש מיום ליום (המסר של חג החנוכה[ה], שאנו יוצאים ממנו), להמשיך לחיות חיים שמחים ופוריים – בגיל 100 מתחילים את הקריירה...

יש משהו מאד יפה בפרק הזה. הפרק מתחיל מתודה, "מזמור לתודה", ומיד ממשיך הפסוק השני – "עבדו את הוי' בשמחה". רואים שתודה ושמחה הולכות יחד – מי שאומר תודה בלב שלם הוא האדם השמח באמת. בזכות התודה שלו, שהוא יודע להודות (כהוראת האות דלת – דע לומר תודה[ו]), הוא זוכה לשמחת חיים.

בלשון הקבלה, השמחה היא בינה, אמא, והתודה היא ספירת ההוד. ספירת ההוד היא הענף של הבינה, של השמחה. על הקשר ביניהן כתוב בזהר ש"בינה עד הוד אתפשטת"[ז] – שהשמחה מתפשטת עד להודיה, עד לספירת ההוד. כלומר, יש קשר ממש הדוק בין הודיה ושמחה, שיוצא במפורש מהפרק הזה – "מזמור לתודה... עבדו את הוי' בשמחה"[ח].

"השלך על הוי' יהבך"

אם כבר אנחנו מדברים על תודה וספירת ההוד, בלשון הקבלה, קודם כל נשים לב שהמלים הוד ולהודות הן לא מאותו שרש בעברית. הוד – כמו בביטוי "הוד והדר"[ט] – הוא שרש אחד, הוד. להודות בא משרש אחר – ידה. הפירוש הפשוט של שרש ידה הוא לידות, להשליך, כמו בפסוק "ידו אבן בי"[י] ועוד כמה וכמה פסוקים בתנ"ך[יא]. מה הקשר? למה להודות הוא לשון להשליך? יש לומר שאני צריך להודות תוך כדי קיום הפסוק "השלך על הוי' יהבך והוא יכלכלך"[יב]. תוך כדי שאני מוסר את עצמי בידים הטובות של רופאים מומחים ודואגים, אכפתיים, וכבר מודה להם, אני צריך להשליך את כל יהבי ותקותי על ה'.

שמענו קודם מד"ר חלאילה שתי מלים חשובות, אמונה ותקוה. נאמר מיד רמז, שמסתמא כבר אמרתי[יג]: אמונה-תקוה בגימטריא תריג, הן כוללות את כל התורה כולה, תריג מצוות. כתוב[יד] ש-תריג מצוות הן כנגד רמח אברים ו-שסה גידים של האדם, כל האדם הוא תריג, והמספר הזה הוא אמונה ועוד תקוה. ועוד רמז: תחלת התורה היא "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" – "את" היא כאילו מלה מיותרת, אבל היא ר"ת אמונה-תקוה, זהו הדבר הראשון שצריך – עם אמונה ותקוה ה' בורא-מבריא שמים וארץ (רפואת הנפש ורפואת הגוף).

נתבונן במלים "השלך על הוי' יהבך". מה פירוש "יהבך"? חז"ל מפרשים ש"יהבך" היינו המשא שלך, כל הדאגות שלך. צריך להשליך הכל על ה' – לא לדאוג, ללכת תמים עם ה', באמונה, בתקוה, ברצינות (שנקראת תמימות), צריך להיות "תמים עם הוי'" (תמימות היא כנות, sincerity באנגלית). עלי להכיר שיש מנהיג לבירה זו[טו], הכל בהשגחה פרטית, ואני צריך להשליך את כל יהבי על הקב"ה. יש עוד פירוש[טז] ששרש יהב הוא מלשון נתינה, אדם צריך לזכור, לתת את הדעת[יז], על כל מה שה' נתן לו עד עכשיו – ומתוך כך להיות בטוח שהוא ימשיך לתת לו, לספק לו, את כל צרכיו.

כאשר אשליך את יהבי על ה' יתקיים המשך הביטוי, "והוא יכלכלך". כתוב בחסידות[יח] ש"הוא יכלכלך" פירושו שהוא יעשה ריבוי כלים בהם תוכל להכיל את האור, הברכה והשפע שלו. לפי פשט, "והוא יכלכלך" היינו 'והוא ישא את המשא שלך' (כמו בפסוק "השמים ושמי השמים לא יכלכלוך"[יט])[כ]. אבל, היות ש"יכלכלך" היינו כל-כל, כלי-כלי, מפרשים שהוא יעשה עבורך ריבוי כלים להכיל את השפע שלו. ולעניננו, מה הם ריבוי הכלים? כל הרופאים הטובים. כולנו אחים ורעים, "איש את רעהו יעזֹרו ולאחיו יאמר חזק"[כא], ועל ידי החיבור שלנו, שיתוף הפעולה שלנו, ה' עושה הרבה כלים להכיל את הברכה שלו. אני עושה גם פעולות בדרך הטבע – התורה מצוה לנו "'ורפא ירפא'[כב] מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות"[כג], מצוה בתורה, כך הרבי תמיד הסביר, שעל החולה לחפש את הרופא הכי מומחה במקצוע ולסמוך עליו[כד] – אבל תוך כדי כך כל הבטחון, כל ה"השלך", צריך להיות על ה'. ה' אומר שאני צריך להגיע לד"ר חלאילה, שהוא השליח הנאמן של הקב"ה. והוא מודע לכך, הוא מדבר על אמונה ותקוה – זו כבר ישועה, הלואי שכולם ידברו על אמונה ותקוה.

פירושי ההודיה

כתוב[כה] שבמלה הודיה, להודות – השונה מ"הוד מלכות", שהוא ענין ושרש בפני עצמו, כנ"ל – יש שלשה פירושים, שלש משמעויות, שבלועזית כל אחת מהן היא מלה אחרת לגמרי:

משמעות אחת היא להודות על הטוב, לומר תודה – הכרת הטוב. יש מצוה וחיוב להודות על הטוב שעושים אתך[כו] – גם על הטובה שה' עושה אתנו וגם על הטובה שאנשים עושים אתנו.

משמעות נוספת היא להודות על האמת. אני חושב ככה ומישהו אחר חושב אחרת, ואני 'עושה חושבים' ומתברר שהוא צודק ואני לא, אני טעיתי. אדם ענו – כמו שנסביר תכף – מיד מרים ידים, לאו דווקא בגשמיות, בפנימיות, ומודה ש'האמת אתך!'. הדוגמה היא לשון חז"ל "מודים חכמים לרבי מאיר"[כז] – היתה לנו דעה מסוימת, ואנחנו מודים שהאמת אתך.

בהודאה על האמת עצמה יש שתי מדרגות: יש להודות על האמת בשכל – עיינתי בסוגיא, הבנתי שהצדק אתך, לא כמו שחשבתי, לא כמו שאמרתי, לא כמו שכתבתי בספר. הודאה על האמת היא לומר 'האמת אתך – לא כמו שאני אמרתי'. זו הודאה על האמת עם שכל, שעליה אמר הרמב"ם "קבל את האמת ממי שאמרה"[כח].

אבל יש הודיה על האמת שהיא אמונה, להודות במשהו שלמעלה מטעם ודעת. יש עיקרי אמונה, ויש בתוך האדם אפילו גֵנים של אמונה, שהמדענים עוד לא גילו, וכשאדם שומע דבר שמעורר אצלו, מהדהד אצלו, את האמונה שלו – הוא מודה בדבר שהוא מאמין בו, הגם שהוא לא יכול לתפוס אותו בשכל. זו הודאה על האמת בבחינת אמונה. כלומר, יש להודות על האמת המובנת ויש להודות על האמת הבלתי-מובנת, הנתפסת רק אמונה, אבל שתיהן הודאה על האמת. במושגי הספירות, ההודאה על האמת המובנת היא הודאה של ההוד לבינה (המקור של ההוד, כנ"ל) וההודאה על האמת הבלתי-מובנת היא הודאה על האמת של האמונה – האמונה בה', האמונה בתורה וכו' – היא הודאה על האמת של החכמה, שבספר התניא כתוב[כט] שבחכמה של הנפש האלקית, חכמה שאיננה שכל במובן הרגיל, שוכנת ומתגלה האמונה של היהודי.

יש עוד משמעות שלישית של הודאה – להודות על חטא, הודאה לשון וידוי, כמו בביטוי "רשע תן תודה". הפסוק של הודאה על חטא הוא "ומודה ועֹזב ירֻחם"[ל]. מי שמודה שעשה משהו לא בסדר ועוזב אותו, עוזב את החטא שלו – עיקר התשובה[לא], שהזכירו קודם – הוא "ירֻחם", ה' ירחם עליו.

כמו שאמרנו, כל משמעות כאן היא מלה אחרת באנגלית – thanks (הודיה על טוב), acknowledgement (הודאה על האמת) ו-confession (הודאה על חטא). כל מושג הוא ממש מלה בפני עצמה באנגלית, ומסתמא כך גם בשפות אחרות (יש לבדוק לגבי שפות שמיות). אבל בעברית, לשון הקדש, הכל נקרא להודות. כנראה שהכל תלוי אחד בשני: תוך כדי שאני אומר לך תודה על הטובה שעשית עמי, אני גם צריך להודות על איזו אמת שיש בך, והודאה על האמת קשורה גם להודאה על חטא. חטא הוא חסרון[לב] ואני צריך להודות ולהתוודות שהיה לי, או אפילו עדיין יש לי, איזה חטא, איזה חסרון. הכל "הא בהא תליא", הכל תלוי אחד בשני.

ובדרך רמז: יש הודאה על האמת (בתחום המושכל, המודה לשכל וגם למה שמעל השכל), הודיה על הטובה (בתחום המורגש) והודאה-וידוי על חטא (בתחום המוטבע, המעשה, כאשר העיקר הוא עזיבת החטא בפועל). הכל נכלל בבסיס של הודאה על חטא, ר"ת חטא-טובה-אמת[לג].

בטול, ענוה, הכנעה, שפלות

נסביר את הענין קצת יותר לעומק בדרך החסידות:

הזכרנו קודם את המלה ענו. כתוב שאדם צריך לשאוף, להשתדל לרכוש לעצמו את מדת הענוה, שהיא הניצוץ של משה רבינו – ה"ענו מכל אדם"[לד] – שיש בתוך כל אחד[לה].

למושג ענוה יש כמה מלים נרדפות. נתבונן בארבע מילים עיקריות, שאפשר לסדר אותן מלמעלה למטה (כנגד המבנה הכי יסודי בקבלה, ארבע האותיות של שם הוי' ב"ה)[לו]:

המושג הכי עליון של ענוה נקרא בטול – בטול ה'אני'. בטול הוא ההכרה ש'אני לא עשיתי כלום' – הכל ה' עשה – ובכלל אני בטל ביחס לה', "כולא קמיה כלא חשיב"[לז], אני אין ואפס. כל מה שעובר דרכי הוא לא אני – הלואי שאהיה צינור לאלקות, שיעברו דרכי דברים טובים, אבל אני 'גארנישט'. לתודעה הזו קוראים בטול.

המלה הבאה היא פשוט ענוה. יש הרבה הסברים מהי הענוה של משה רבינו, ואחד מהם הוא מה שאמרנו הרגע – הנכונות התמידית להודות על שגיאה[לח]. שגיאה היא כמו חטא, חסרון, אבל לא שעשיתי עבירה בפועל אלא שגיתי בתחום החשיבה (מתוך רצון להשיג את האמת). אם אני ענו אני תמיד מוכן ומזומן, כחלק מהמבנה הנפשי שלי, להודות ששגיתי. אני אפילו מחכה להזדמנות בה אוכל לומר 'אתה צודק, ולא אני'. זהו אחד הפירושים של המלה ענוה[לט].

המלה השלישית היא הכנעה. הכנעה קשורה להכרת הטוב. מדת ההכנעה בנפש מתבטאת בכך שאם מישהו עשה אתי טובה – אוטומטית אני נכנע כלפיו. זו הכנעה טובה. אם אני לא נכנע – אני לא אומר תודה מכל הלב, מבחינתי 'למה לומר תודה?!'. ברגע שעשית לי טובה – אתה האדון שלי בנקודה הזו, וכדי לומר תודה באמת אני חייב להרגיש כלפיך הכנעה בנפש. זו חויה של 'אסיר תודה'[מ], שהפסוק שממחיש אותה הוא "עבד לוה לאיש מלוה"[מא] (העבד מרגיש הכנעה, תחושת עבדות, למי שעשה לו טובה והלווה לו סכום כסף).

המלה האחרונה היא שפלות. מתי האדם מרגיש שפלות? כשהוא מודה על חטא. כאשר אני מודה שעשיתי משהו ממש לא בסדר, אני חייב להרגיש שפלות בנפש. שפלות היא הרגשה ש'אני לא בסדר' – לא רק ששגיתי בשכל, אלא שחטאתי ממש[מב] (וממילא אני נמצא בשפל המדרגה).

להודות מתוך ענוה

כל אחד מארבעת המושגים, השמות הנרדפים של הענוה, קשור למשמעות אחרת, מבטא משמעות אחרת, של ספירת ההוד. נחזור שוב בקיצור:

הודאה על האמת בבחינה שלמעלה מהשכל היא בטול. יש דבר שהוא בגדר אמונה, שאני לא מבין אותו, הוא מעל לתבונתי, אבל אני מודה שהוא אמת. למה? ככה לבי אומר לי, ככה הכליות היועצות[מג] אומרות לי. כתוב[מד] שהכליות – המדות נצח והוד – הן הודאה על אמת שלמעלה מהשכל שלי. בשביל ההודאה למה שלמעלה מהשכל אני צריך להיות במצב נפשי של בטול (הבטול הוא פנימיות החכמה, שמבואר בתניא שהיא הכלי לאמונה שלמעלה מהשכל, כנ"ל).

הודאה על האמת השכלית, שאני שגיתי ואתה צודק, היא הענוה, כפי שכבר הסברנו (גם בהודאה על האמת שמעל השכל יש בחינה של 'שגיתי' – שגיתי להחשיב את עצמי ל'יש', והרי איני יש כלל, אני 'גארנישט', בטל לגמרי למה שלמעלה מהשכל שלי בעצם, בטל לאין סוף ברוך הוא – באין סוף אין שום תפיסה, כמ"ש "לית מחשבה תפיסא בך כלל"[מה]).

אמירת תודה מכל הלב, הכרת הטוב, צריכה לבוא מתוך הכנעה, כנ"ל.

כדי להודות על חטא, לומר לה' 'חטאתי, עויתי, פשעתי, תעזור לי לחזור בתשובה' – "מודה ועֹזב ירֻחם" – אני צריך להיות במצב נפשי קיומי של שפלות, הכרה שאני באמת לא בסדר.

ולסיכום:

י בטול הודאה על האמת באמונה

ה ענוה הודאה על האמת בשכל

ו הכנעה הודיה על הטוב

ה שפלות הודאה על חטא

הודיה, אמונה ותמימות

יש ספר קטן שנקרא לוח "היום יום", ספר פתגמים חסידיים שליקט וסידר הרבי מליובאוויטש לפי תאריכי השנה, רובם ככולם מתוך כתבי חותנו, הרבי הריי"ץ. בהשגחה פרטית נפלאה, פתגם "היום יום" של היום – ה' טבת – עוסק בדיוק בנושאים שדברנו עליהם. כתוב בו שכאשר משיח יגיע כולם יראו את המעלה של הודאה ותמימות. הוא מסביר שלשכל יש גבול, אבל להודאה, לאמונה, אין גבול. בלימוד השכלי נכללת גם הנכונות להודות בענוה על שגיאות, הודאה על האמת מתוך הבנה מחודשת, אבל דווקא בהודאה שלמעלה מהשכל – הודאה על האמת של האמונה – אין גבול.

הוא מקשר ומחבר שלשה מושגים שהמעלה המיוחדת שלהם תתגלה דווקא על ידי מלך המשיח: אמונה, תמימות והודאה. ראשי התיבות של אמונה-תמימות-הודאה הם אתה. המלה הכי חשובה-עוצמתית בתפלה, כמו שכתוב בספר התניא[מו] – ביטוי של פניה ישירה אל ה'. שאר האותיות, חוץ מראשי התיבות (אמונה-תמימות-הודאה) שוות בגימטריא בדיוק תריג – הגימטריא של אמונה-תקוה כפי שהזכרנו קודם.

עד כאן הדרוש שלנו הערב, שה' יתברך יעזור שנזכה לחיות את כל הדברים הטובים שהזכרנו – לומר תודה בהכנעה ובשמחה גם יחד (להיות עבד שמח, בגימטריא משיח בן דוד, "עבדו את הוי' בשמחה"), לבטול (הרגשת ה'אין' שלי, שהוא שרש נשמתי – "אין מזל לישראל"[מז], כמו שמבאר הבעל שם טוב, להגיע ל"תכלית הידיעה שלא נדע [אלא רק נאמין]"[מח], ללכת עם ה' באמונה ובתמימות), ענוה (להודות על 'קוצר המשיג' שלי, לא השגתי לנכון אלא שגיתי), ושפלות (השפלות שלי היינו הכרת הנפילות שלי – גם הצדיק נופל, אך מיד קם בתשובה – "שבע יפול צדיק וקם"[מט]) – "ובא לציון גואל"[נ].

יש פה כוס מים – נאמר לחיים לחיים, תודה רבה, תודה שמחה לכולם.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':