ב' מנחם-אב ע"א – כפר חב"ד

תנועת דרך חיים – הכינוס השני

א. "רחש לבי דבר טוב"

לחזור ולהקדים ע ל-פ, "לבא לפומא גליא"

נפתח עם דבר תורה: ידוע שהימים של בין המיצרים הם כנגד אותיות האלף-בית. יש כב ימים, והיום כבר ג' אב – האות ע. כמו בוידוי אשמנו בגדנו כו', כך בבין המיצרים בכל יום מתקנים אות. ל-ע יש משמעות מיוחדת לגבי תקופה זו, כי במגילת איכה בשלשת הפרקים ב-ג-ד ה-פ מופיעה לפני האות ע. לכאורה הסדר לא מדויק, אך מכאן חז"ל דורשים במדרש שעיקר החטא והסבה לחרבן הוא שהקדימו את הפה לעין, שהעידו מה שלא ראו, וממילא עיקר התקון להקדים חזרה את העין לפה, כלומר לדבר בפה רק דברים שרואים אותם בעין.

יש ראיה בעין בשר, בגשמיות, ויש ראיה ב"עין השכל שבלב" – זה גם טוב. אם אני רואה משהו בעין השכל שבלב, אף על פי שעדיין איני רואה אותו במציאות, בהחלט אני יכול לדבר עליו. אם איני רואה אותו בכלל – אני סתם שקרן (או הזוי). מהו שקר? שאני אומר דבר שלא ראיתי בכלל. מה שאנחנו כאן עושים – מנסים לדבר ולקדם נושאים שעדיין העין הגשמית לא תופסת בהם, אבל צריך להיות קודם עיון ב"עין השכל שבלב".

אדמו"ר האמצעי כותב בתחלת קונטרס ההתבוננות (שער היחוד) שהתבוננות היא עיון בלשון חז"ל, עיון לשון עין – צריך לתת את הדעת, להעמיק. יש "עין השכל במח", סוד השבת, ו"עין השכל שבלב", סוד המקדש – "את שבתתי תשמרו ומקדשי תיראו". העיקר הוא עין השכל שבלב, ולכן תקופה זו שייכת לבית המקדש. צריך לפתח מאד את עין השכל שבלב, את החוש לראות דברים מתוך עיון נכון, עיון עם רגש, ואז צריך להיות "לבא לפומא גליא" – כל מה שאני רואה בלב, אדרבא, שאומר אותו בצורה הכי טובה, אפרסם בריש גלי, אבל מוכרחים שהעין תבוא קודם.

"אמר אני" את ש"רחש לבי"; כל "מעשי" למען העמדת מלך, "דבר טוב"

יש פסוק בתחלת פרק מה בתהלים (שכולו הולך על משיח, כפי שמסבירים המפרשים): "רחש לבי דבר טוב אֹמר אני מעשי למלך לשוני עט סופר מהיר". קודם כל יש "רחש לבי דבר טוב" ואחר כך "אֹמר אני". זה בדיוק מה שאמרנו כעת, שקודם צריך להיות "דבר טוב" שאותו "רחש לבי", ב"עין השכל שבלב", ששם "את חזי כולא". כך רשב"י אומר לרעיא מהימנא, שאף על פי שלכאורה לא ראה את פני ה' אלא רק את אחוריו, אבל הוא אומר לו שב"עין השכל דבלבך את חזי כולא", ראית גם את הפנים של ה'. כלומר, שאפשר לראות הכל במקדש. "עין השכל שבלב" היא סוד המקדש, "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", שם ה' ממש – עם הפנים שלו – שוכן[א].

הרעיון הזה ממש יוצא מהפסוק "רחש לבי דבר טוב", "דבר טוב" גם מלשון "דַבָּר אחד לדור ולא שני דברים לדור" – לשון מנהיג. כלומר, שאני מצייר לעצמי – אף על פי שעדיין איני רואה דָבָר – שיש "דַבָּר טוב" לדור. אחר כך "אֹמר אני מעשי למלך" – כל מה שאני עושה הוא בשביל שיהיה מלך לעם ישראל. זו מצות עשה דאורייתא, "שום תשים עליך מלך", מצות עשה ראשונה לעם ישראל שנכנס לארץ, להעמיד להם מלך. אחר כך להכרית זרעו של עמלק ואחר כך לבנות להם בית הבחירה – הכל תלוי במלך. לכן "רחש לבי דבר טוב אמר אני מעשי למלך", בעצם מה שאנחנו עושים כאן – אנחנו אומרים "מעשי למלך"[ב]. בשביל שה"מעשי למלך" יתפוס יותר, ירוץ בעם, צריך "לשוני" – הדבור שלי – אבל הדימוי הוא "עט סופר מהיר".

כאן יש רמז שצריכים גם דוברים וגם כותבים, ושילך ביחד, כמו שכתוב בלוח "היום יום"[ג] – "זה בכתבו [עטו], וזה בנאומו [לשונו]" – וכל המעשים הם כדי לפרסם את הענין של "מעשי למלך". אם "רחש לבי דבר טוב" – מנהיג טוב – "אומר אני מעשי למלך". יש כמה מפרשים שאומרים ש"מעשי" היינו חיבור השיר, שהמשורר אומר שמחבר את המזמור לכבוד המלך. עצם חיבור השיר הוא מעשה. אפשר ללמוד מכך שמי שמוכשר לכתוב שירים – ובכלל, כל אמנות שהאדם מוכשר בה – ועושה זאת בשביל מלך, נקראת "מעשי למלך", נחשב מעשה, "מעשה גדול" (כפי שלעתיד לבוא, בימות המשיח, "מעשה גדול"). גם לחבר שיר נחשב "מעשה גדול" בשביל המלך.

"רחש לבי" – הזזת עצמותו באופן מדיד-מעשה, דיבור ומחשבה

בפירוש רש"י על הפסוק מעניינים במיוחד דבריו על המלה הראשונה והאחרונה, "רחש" ו"מהיר"[ד]. הוא אומר ש"רחש" הוא לשון תנועה, ריחוש ושירוץ לשון תנועה. אנחנו רוצים לעשות תנועה, ותנועה מתחילה מרחש, בלב. לפעמים הסברנו שהתנועה בגוף מתחילה מגלגל העין, ששם שרש התנועה[ה], אבל עוד לפני גלגל העין יש את הריחוש בתוך הלב. הרי "שוריינא דעינא באובנתא דלבא תליא" – קודם יש את הריחוש בלב, אחר כך העין מתחילה להתגלגל, וכשיש את תקון העין (כמו ביום הזה, תקון ה-ע) הפה מתחיל לומר ולהריץ דברים מהר.

רש"י אומר ש"רחש" היינו תנועה, פשט. על המלה האחרונה, "מהיר", הוא מביא בשם הרבי האהוב שלו (כפי שאנו רואים בכ"מ), רבי משה הדרשן, ש"מהיר" בלשון ערבי הוא לשון בקי. כלומר, ש"סופר מהיר" היינו לאו דווקא על שם המהירות, אלא על שם הבקיאות. אף אחד אחר לא מביא פירוש זה, ו"אין מקרא יוצא מידי פשוטו", אבל רש"י רוצה שהמהירות תהיה יחד עם הבקיאות. קצת רומז ל"זריזות במתינות". הפסוק מתחיל מ"רחש", תנועה, ונגמר "מהיר", שהדברים ירוצו מהר, אבל עם כל התנועה והמהירות, כל הזריזות, צריך גם בקיאות[ו]. גם אומר שצריכה להיות עין של עיון, התבוננות של תורה המבוססת על בקיאות בתורה.

שאר המפרשים לא אומרים דווקא ש"רחש" הוא תנועה. למשל, האבן עזרא אומר ש"רחש" היינו דבור והמצודות אומר ש"רחש" היינו מחשבה. בעצם שלשת הפירושים הם שלשת לבושי הנפש. אם "רחש" היינו תנועה זה מעשה, דופק הלב. כמו שמוסבר בדא"ח שלקיום המצות שהן חובות הלבבות (אהבת ה' יראת ה' וכו') בפועל, כדי שתהיינה מצוות מעשיות, צריך שיהיה אפשר לבדוק ולמדוד זאת בלב הגשמי – שתהיה תנועה יותר מאומצת ויותר אמיצה, של "חזק ויאמץ לבך", בתוך הלב. לפי רש"י תנועה – מעשה ממש, לפי האב"ע דבור ולפי המצודות מחשבה ("הגיון לבי לפניך", שגם "הגיון" לעתים דבור ולעתים מחשבה). בכל אופן, יש כאן את כל שלשת לבושי הנפש – החל ממעשה ממש – בתוך הלב ובתוך העין שבלב.

ב. "שלש מצות נצטוו ישראל"

התחלנו מ"רחש לבי דבר טוב", הרומז ל"דבר אחד לדור" שהוא "דבר טוב", "אומר אני מעשי למלך, לשוני עט סופר מהיר". אולי פעם דברנו בישיבה, יש רמז ישן נושן אצלנו, ש"רחש" הוא סימן של משהו חשוב בחז"ל: כתוב "שלש מצוות נצטוו ישראל בעלותם לרגל – ראיה, חגיגה ושמחה". הסימן הוא ראשי תבות רחש[ז]. כלומר, שחוץ מהפשט שאמרנו כעת, שכל הפסוק מוקדש למלך – "דבר טוב", "אֹמר אני מעשי למלך" – יש כאן גם רמז יפה לגבי המקדש, עיקר הנושא של הימים האלה, ימים של "יבנה המקדש במהרה בימינו". אמרנו שהמקדש הוא גם עין השכל שבלב, ולפי זה אומרים כל מה שאומרים ומשדרים.

כמה פעמים חוזר בחז"ל הבטוי "שלש מצוות נצטוו ישראל"? זו תוספת לחלק א של מלכות ישראל, שכמדומה אין מאמר על ההשוואה בין שלשת המקומות בש"ס שיש לשון זה. מה שמיד זוכרים הוא לא הראיה-חגיגה-שמחה – נושא חשוב, ואולי העיקרי, של המקדש. זה שהמקדש הוא "עין השכל שבלב" זו הראיה, "כשם שבא לראות כך בא ליראות". אין יותר "עין השכל שבלב", עד שמשפיע על העין ממש – "עין בעין יראו" – כמו מצות ראיה, המצוה הראשונה של העליה לרגל[ח]. אבל אנחנו זוכרים את הבטוי הזה בהקשר של "בכניסתן לארץ", כפי שהזכרנו קודם – להעמיד להם מלך, להכרית זרעו של עמלק ולבנות להם בית הבחירה. זה מאמר במסכת סנהדרין, ששני תנאים אומרים אותו לשון – רבי יהודה ורבי יוסי. המאמר "שלש מצוות נצטוו ישראל בעלותן לרגל" הוא מאמר של רבי יוסי הגלילי. יש עוד פעם אחת בש"ס "שלש מצוות נצטוו ישראל".

כמובן, לפי הדרך שלנו בלימוד, אם אותו בטוי חוזר צריכה להיות הקבלה בין שלישיות המצוות. לפני שנאמר את הלשון השלישית, נעשה את ההקבלה בין שני המאמרים שהזכרנו. ובשים לב שבשניהם הסדר הוא בדווקא. לגבי ראיה חגיגה ושמחה יש דיון בטורי אבן במסכת חגיגה, השאגת אריה אומר שצריך לכתחילה לקיים את שלש המצות לפי הסדר וכך משמע בפשטות מהרמב"ם בריש הלכות חגיגה[ט]. הכל קשור לקרבנות, והקרבן הראשון המקודש יותר מהשאר הוא קרבן ראיה (תיכף נסביר למה)[י], השני הוא חגיגה והשלישי הוא קרבן שמחה, החיתום (התכלית – "ושמחת אתה וביתך וגו', "עבדו את ה' בשמחה"). כלומר, יש פה סדר, בדיוק כפי שרש"י כותב בסנהדרין שיש סדר (אפילו לעכובא), וכך גם מביא הרמב"ם בתחלת הלכות מלכים. מן הסתם יש פה הקבלה, וכמדומני שאין לנו עדיין מאמר על זה – דבר כל כך פשוט ומתבקש שחייב להיות על כך מאמר.

חדש, ערלה וכלאים

נחזור להקביל את שתי השלישיות הראשונות: צריך לומר שראיה היא כנגד מלך, חגיגה כנגד הכרתת זרעו של עמלק ושמחה כנגד בנין בית הבחירה. כמובן שצריכים לנמק ולהסביר זאת, אבל בתור התחלה כבר נשמע טוב. חדש אב הוא חוש השמיעה (כפי שתמוז הוא חוש הראיה) בספר יצירה. דבר שנשמע טוב, שיש איזה 'דערהער', שייך לחדש אב. ההקבלה נשמעת מאד טוב, שהמלך כנגד ראיה, הכרתת זרעו של עמלק כנגד חגיגה ובנין בית הבחירה עצמו – בו מתרחש כאן הכל (גם לשון רחש), "שלש מצוות נצטוו ישראל בעלותן לרגל" – כנגד השמחה.

אמרנו שיש "שלש מצות נצטוו ישראל" עוד פעם אחת בכל הש"ס, במסכת קידושין לקראת סוף דף פ"א, מאמר של רשב"י: "רבי שמעון בן יוחי אומר שלש מצוות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ [בדיוק הלשון כמו בסנהדרין] ונוהגות בין בארץ ובין בחוצה לארץ". שלש המצות הן חדש, ערלה וכלאים (רש"י). יש שם סוגיא ארוכה והמסקנה שלה – וכך פוסק הרמב"ם – שחדש אסור מן התורה בכל מקום, ערלה הלכה וכלאים מדברי סופרים. ומה פירוש "הלכה"? מחלוקת בין שמואל לרבי יוחנן. שמואל אומר ש"הלכה" היינו "הלכות מדינה" ורבי יוחנן אומר "הלכה למשה מסיני", וכך פוסק הרמב"ם.

אם כן, יש לנו עוד דבר שצריכים להקביל. היום אנחנו ביום ג בחדש אב שעולה ג – ג שב-ג במדה מסוימת – ויש שלש פעמים בש"ס "שלש מצוות נצטוו ישראל", פעם אחת "בעלותם לרגל" ופעמיים "בכניסתן לארץ".

מלך, ראיה, חדש

יש בזה הרבה אריכות (חשבתי שהישיבה תהיה כאן), אבל נאמר רק כמה נקודות: צריך לעשות הקבלה שמלך, עיקר היעד הראשוני שבעצם כולל הכל, הוא בחינת ראיה וחדש[יא] (כאשר נקביל יחד את כל ה"שלש מצוות נצטוו ישראל). למה המלך הוא ראיה? "מלך ביפיו תחזינה עיניך". אמרנו שהמאמר של "רחש", ראשי תבות ראיה-חגיגה-שמחה, הוא מאמר של רבי יוסי הגלילי, שהוא ובית הלל ורבי עקיבא אומרים דבר אחד, ואילו בית שמאי ורבי אליעזר ורבי ישמעאל חולקים עליהם, לגבי קרבן ראיה. האם הקריבו קרבן ראיה במדבר לפני מתן תורה? כתוב[יב] "וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עֹלֹת ויזבחו זבחים שלמים להוי' פרים". רש"י מפרש בחומש שזה היה בה' סיון, ערב מתן תורה. האם העולות שהקריבו נערי בני ישראל היו לשם קרבן ראיה או לשם קרבן תמיד? בית שמאי ורבי אליעזר ורבי ישמעאל אומרים שזו היתה עולת ראיה (כמו שנאמר "ויחזו את האלהים"), ואילו בית הלל ורבי עקיבא ורבי יוסי הגלילי אומרים ש"ויעלו עלת" – "נערי בני ישראל" הם הבכורות – היינו עולת תמיד, קרבן תמיד ולא עולת ראיה.

מביאים ראיה שכך סובר רבי יוסי הגלילי – מצטרף לרבי עקיבא ובית הלל – מכך שאומר ש"שלש מצוות נצטוו ישראל בעלותן לרגל, ראיה חגיגה שמחה, ויש בראיה מה שאין בשתיהן, ויש בחגיגה מה שאין בשתיהן, ויש בשמחה מה שאין בשתיהן": "יש בראיה מה שאין בשתיהן" – ראיה היא קרבן עולה, כליל לה', ואילו החגיגה והשמחה שלמים; "יש בחגיגה מה שאין בשתיהן" – שקרבן חגיגה היה קודם הדבור, לפני מתן תורה, מה שאין כן בקרבנות ראיה ושמחה. מכך רואים שהוא סובר שלא היה קרבן ראיה לפני מתן תורה, והעולות שהקריבו "נערי בני ישראל" לא היו לשם קרבן ראיה, אבל מה שכתוב בהמשך הפסוק "ויזבחו זבחים שלמים" היינו לשם קרבן חגיגה. איך אני יודע? כי נאמר קודם, בדבור הראשון של משה לפרעה מלך מצרים, "כה אמר הוי' אלהי ישראל[יג] שלח את עמי ויחגו לי במדבר". כדי לקיים את "ויחגו לי במדבר" קיימו ערב מתן תורה "ויזבחו זבחים שלמים", ולכן יש בחגיגה מה שאין בשניהם שהוקרב קודם הדבור; "ויש בשמחה מה שאין בשתיהן" – שהשמחה נוהגת באנשים ובנשים, מה שאין בשתיהן, שראיה וחגיגה הן רק חובת אנשים ולא נשים.

יש מחלוקת בין הרמב"ם והראב"ד[יד] – הרמב"ם אומר שחובת נשים בקרבן שמחה היא ממש לאכול מקרבן בעלה ואילו הראב"ד אומר שהבעל חייב לשמח אותה במה שמשמח אותה, ולאו דווקא בקרבן. אבל הפשט של דברי רבי יוסי הגלילי משמע כמו הרמב"ם – המחלוקת בהלכה הראשונה בהלכות חגיגה. בכל אופן, בכל אחד כתוב שיש בו מה שאין בשתי המצוות האחרות.

עולת ראיה – התמסרות מוחלטת למלך

אם כן, מה יש בקרבן ראיה שאין בשתיהן? שהוא עולה, "כליל להוי'". איך אני יכול לקשר זאת ל"שום תשים עליך מלך", "'שום' לעילא 'תשים' לתתא", חוץ מזה שראיה היא "מלך ביפיו תחזינה עיניך", כמו שהמצוה במקדש היא לראות וליראות, "עין בעין יראו" (לפי החסידות מלך הוא כמו רבי)?

אנחנו מספרים הרבה פעמים אודות ההתקשרות של אדמו"ר הזקן ורבי זושא ומהר"ל (רבי יהודה לייב הכהן, מחבר הספר "אור הגנוז") מאניפוליא לרבי אברהם המלאך, כתב ההתקשרות שכתבו לו אחרי הסתלקות המגיד, שמוסרים לו את כל הנרנח"י שלהם. כלומר, התקשרות למלך – "שום תשים עליך מלך" – היא לא שלמים, ההתקשרות, התמסרות לצדיק היא לא שכל אחד נהנה. יכול להיות שאחר כך כולם נהנים ושמחים, אבל מלך – "ומלכותו ברצון קבלו עליהם" – כמו שהעם בא ומשתחוה למלך, זו התמסרות של כל הנרנח"י, קרבן עולה שהוא כָליל (גם מלשון כתר ['כְליל'] כנודע, רמז להכתרת המלך).

אם כן, זהו הקשר של המלך ל"מה שיש בראיה שאין בשתיהן" – שהוא עולה, כולו לה'[טו]. כך היחס בין המצוה של מלך להכרתת זרעו של עמלק – זה שלמים, כולם מיד נהנים. ודאי שכך ביחס לבנין בית המקדש.

חגיגה – מחול הנצחון

איך עמלק הוא חגיגה? זה כמעט יוצא מפורש מדברי הנצי"ב. הנצי"ב אומר בהעמק דבר שפירוש של חגיגה הוא ריקוד של נצחון. איך הוא יודע שחגיגה היא ריקוד של נצחון? דווקא חגיגה, לא שמחה. חגיגה היא מחול לפי דקדוק. הוא לא מקשר למלחמת עמלק דווקא. המדרש אומר לגבי חג הסוכות שיש "שֹׂבע שמחות את פניך נעימות בימינך נצח", שיש בחג הסוכות שֶׁבע שמחות – הסוכה, ארבעת המינים, חגיגה ושמחה.

הוא שואל מה ההבדל בין שלמי חגיגה לשלמי שמחה שמתחלקים לשתי שמחות. הוא מביא את המדרש, שתמיד מוזכר בחסידות, שיש משפט בין ישראל לאומות העולם ומי שמנצח נוטל לולב בידו וזה סימן של "דידן נצח". הוא אומר שכמו שהלולב הוא סימן של "דידן נצח" החגיגה היא ריקוד הנצחון.

יוצא מהנצי"ב שכאשר נוטלים לולב צריכים גם לרקוד – מחול של נצחון. כמו שיש כמה 'גוטע אידן', כמה צדיקים, שבנטילת לולב רוקדים ממש. בכל אופן, כך יוצא מהנצי"ב, שכמו שהלולב הוא סמל של נצחון כך החגיגה היא ריקוד של נצחון, וממילא מתקשר יפה להכרתת זרעו של עמלק.

שלמי שמחה – שמחת המקדש

עיקר השמחה, שמחה נטו, "ושמחתם לפני הוי' אלהיכם", היא בבית המקדש. בית המקדש הוא נשיאת הפכים, מחד הוא תכלית היראה, "ומקדשי תיראו", ומצד שני הוא אהבה בתענוגים. אבל אם אני רוצה לסכם מה הוא בית המקדש – שמחה. בית המקדש הוא גם מקום של אנשים ונשים, ולא מקום של גברים בלבד. מה יש בשמחה שאין בשתיהן? ששמחה היא אנשים ונשים יחד (לא בתערובת ח"ו, אבל גם אנשים וגם נשים), מה שאין בשתיהן. בריקוד הנצחון על עמלק יתכן שהנשים, כמו בשירת הים, תומכות ומעודדות את האנשים בתופים כו' – אבל עצם ריקוד הנצחון שייך לגברים.

אותו דבר בראיה, שעיקר ההתקשרות ומסירת הנרנח"י לרבי היא אצל הגברים, הנשים כנראה מוסרות לבעל (וכמו בנוגע לדין של מצות עשה שהזמן גרמא דנשים פטורות מפני שרשות אחרים עליהן). איך אני יודע ששמחה באנשים ונשים, משא"כ חגיגה וראיה, הרי כל השלש הן מצות עשה שהזמן גרמא!? לכאורה כל מצות עשה שהזמן גרמא שייכת רק לגברים, אבל הפסוק ריבה נשים לשמחה. הפסוק אומר "ושמחת אתה וביתך" ובכך מרבה נשים לשמחה, שגם להן יש חובה להשתתף בשמחת החג. אותו דבר לגבי בית המקדש – יש שם עזרת נשים, הנשים צובאות על פתח המשכן. להבדיל, כמו שבית המקדש הוא "ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים", משהו אוניברסלי, כל שכן וקל וחומר ששייך לכל עם ישראל, גברים ונשים. יתכן שיש שם יותר נשים, יולדות, בפרט לעתיד לבוא כאשר עתידה אשה שתלד בכל יום, אז כל נשות עם ישראל בכל יום צובאות להביא קרבן יולדת. יהיו שם בעיקר נשים, ים של נשים בעזרת נשים. העיקר הוא שמחה, קרבן יולדת הוא "אם הבנים שמחה".

אם כן, מצות השמחה הנוהגת גם באנשים וגם בנשים היא עצם ענינו של בית המקדש. בימי בין המצרים אנו באבלות כי אין לנו בית מקדש, אין לנו במה לשמוח, וכאשר במהרה בימינו יבנה בית המקדש הימים האלה יהפכו לששון ושמחה וימים טובים.

"מלך חדש", ערלה ועמלק, כלאים בקדושה

צריכים טפה לחבר את שתי השלישיות שאמרנו עכשיו לשלישית חדש-ערלה-כלאים. ערלה ודאי שייכת לעמלק, שחותך מילות, והוא עצמו ערלה – הוא פוגם בברית. חגיגה היא כאשר זוכים לתקון הברית. מי שזוכה לתקון הברית מביא קרבן חגיגה והוא הכרית זרעו של עמלק. כלאים כאן הכוונה כלאי הכרם, זרע וחרצן יחד – חטה ושעורה וחרצן, כל השלשה יחד, אבל זרע אחד עם חרצן כבר אסור (ויש בכך אריכות גדולה כנודע) – בכל אופן, כלאי הכרם הם זיווג שאסור על פי תורה. כמו בשר וחלב, כמו שספר החינוך מסביר וכתוב בקבלה שיש בכך בחינה של כישוף, הרכבת כחות שמכחיש את מעשה מרכבה של הקב"ה. אבל ה"לעומת זה" של הכלאים הוא-הוא מעשה מרכבה של הקב"ה.

שוב, מה כל הענין של בית המקדש? פרו ורבו, עיקר הברכה של המקדש. כמו שאמרנו שהנשים צובאות על המקדש, כך עיקר הברכה של בית המקדש – עיקר ברכת כהנים – היא ברכת פרו ורבו, כמבואר אצלנו רבות, וזהו עיקר סוד המעין שיוצא מבית קדשי הקדשים, "יפוצו מעינֹתיך חוצה" בריבוי מופלג של יהודים, ריבוי הדמות בעולם הזה הגשמי. כל המקדש הוא פרו ורבו, מקום של זיווג – זיווג קוב"ה וכנסת ישראל ב"חדר המטות". לכן בית המקדש הוא הכלאים של המקדש (ואכן בבית המקדש, באבנט הכהן, יש כלאים), וזו השמחה הגדולה – זו המצוה השלישית של שלש המצוות, לבנות בית הבחירה.

מתוך השלישיה הזאת, ההקבלה של "חדש" הכי מובהקת, איך אני יודע ששייך למלך? היו כמה שיעורים שהפעם הראשונה שהמלה "חדש" מופיע בתורה היא "ויקם מלך חדש". יש בחומש בראשית חדשים, החדש הראשון וכו', אבל אין שם דבר חדש. אמרנו שבחומש בראשית הכל כל כך חדש שכנראה לא צריך עוד משהו חדש. הפעם הראשונה שיש משהו חדש בתורה היא בתחלת חומש שמות – "מלך חדש". המלך שם הוא בבחינת "ברישא חשוכא", מלך של תהו, אבל "ברישא חשוכא והדר נהורא", כמו הרבה תופעות שמופיעות קודם בצד האחר, וצריכים להמשיך "אורות דתהו אבל בכלים דתקון".

"חדש להיות מלך" – מלך מפתיע

נאמר רק עוד ווארט אחד: איך מסבירים בחסידות, בפרט רבי הלל, את הבטוי "אור חדש"? שחדש להיות אור. קודם הוא לא היה בגדר אור אלא בגדר עצם בלבד. לא אור שהיה נסתר ואני מגלה אותו, אלא שהוא חדש מלהיות אור – הוא לא היה אור, לא היה אור נסתר אלא לא היה אור בכלל, הוא "אור חדש על ציון תאיר"[טז].

אותו הדבר "מלך חדש", צריך לפרש בדיוק באותה צורה, שהוא "חדש להיות מלך". מה הכוונה? שלא היה בגדר מלך. משהו מאד מעשי. אפשר לחפש מלך עם כל הכישורים בשטח, בחור שרואים עליו שהוא מוכשר, הוא יכול להיות מנהיג. הרי הרוגאטשובר אומר שקיום מצות "שום תשים עליך מלך" לא היה אף פעם, כמו שלא היה קיום מצות "ועשו לי מקדש" בבית ראשון ושני, והראיה שחרבו. אפילו בדוד המלך לא התקיימה המצוה. אפשר לומר בדרך מליצה שהסיבה לכך היא שהיו לו כישורים לפני כן, הוא לא היה "מלך חדש" לגמרי. "מלך חדש" הוא בחור כזה נעבעך ש'נישט שייך' שהוא יהיה מלך – אין לו שום כישורים ואי אפשר בכלל לצפות שיצא ממנו מנהיג. זה "עני רכב על חמור", בזהר זה משוגע – הגנני של הזהר, מלך המשיח – כך תופסים אותו. שוב, ככה צריכים לפרש את "מלך חדש", אותו מלך ש"מלך ביפיו תחזינה עיניך", אחד כזה שבדווקא לא רואים בו שום כישורים כלל וכלל להיות מנהיג, ופתאום "צמח שמו ומתחתיו יצמח".

לחיים לחיים. הווארט הזה יכול ללכת גם על התנועה בכלל, גם על בעלי התפקיד. לחיים לחיים.

ולסיכום שלש השלישיות:

בכניסתם לארץ	מלך	מחית עמלק	בית המקדש
בכניסתם לארץ	ראיה	חגיגה	שמחה
בעלותם לרגל	חדש	ערלה	כלאים

השלמות להקבלת שלש השלישיות

בספירות העליונות הסדר של רחש – ראיה חגיגה שמחה – הוא חכמה-דעת-בינה (שכנגד עבר-הוה-עתיד), צירוף יוה שמאיר בספירת הנצח – דידן נצח (חגיגה, שעל כן המסכת וההלכות של הרמב"ם נקראות חגיגה דווקא כנ"ל). הרי ראיה בחכמה ("איזהו חכם הרואה כו'") ושמחה בבינה ("אם הבנים שמחה"). חגיגה מלשון חוג, התקשרות והתחברות בין אנשים (בפרט כאשר רוקדים יחד במחול) – דעת. עמלק הוא הקליפה שכנגד הדעת כנודע – "ראשית גוים עמלק", בחינת "ראשית דעת".

לגבי השלישיה השלישית – חדש-ערלה-כלאים שגם מקבילה לחד"ב ההסבר הוא כזה: הערלה מסתירה על הדעת. כל התחדשות, חדש, בחכמה. מלך צריך להיות ירא שמים וחכם – "ראשית חכמה יראת הוי'" ("בראשית" בתנ"ך קאי על מלכות, כמבואר במ"א[יז]). בית המקדש הוא המקום אשר יבחר ה' לשכן שמו שם, בחינת "ואי זה מקום בינה". בינה לשון בין על דרך "ויבדל אלהים בין האור ובין החשך", דהיינו בין שני מינים שהם אסורים להתערב זה בזה משום כלאים. אך ידוע שפנימיות הרקיע המבדיל הין מים למים הוא לחברם לבסוף[יח], והחיבור הוא בסוד אותו מעין שיוצא מבית קדש הקדשים כנ"ל, וד"ל.

המצוה הראשונה שנצטוו ישראל לפני יציאת מצרים – "החדש הזה לכם ראש וגו'", "כזה ראה וקדש", לראות ולקדש את הראש – "רישא דעמא", ד"כד אתתקן רישא דעמא אתתקן כולא עמא".

החדש אסור (בכל מקום) עד הקרבת העמר מן השעורה, מאכל בהמה, כלומר עד לקיום "ואהבת את הוי' אלהיך בכל לבבך" – "בשני יצריך" (יצר טוב ויצר הרע, חטה ושעורה). המלך הוא לב כל ישראל, וה"מלך חדש" של הקדושה הוא זה שמקיים בעצמו ומשרה על עמו את אהבת ה' "בכל לבבך". נמצא רמוז שחגיגה כנגד "בכל נפשך" – "אפילו הוא נוטל את נפשך", היינו דרגת היוצא צבא להלחם בעמלק. לפי זה, שמחה, כנגד בנין בית הבחירה, היינו האהבה ד"בכל מאדך" – "בכל ממונך", כמו במלאכת המשכן, "ויקחו לי תרומה וגו'", הרמת כל ממונו לבנות בית לה'.

בתחלת הלכות חגיגה מביא הרמב"ם שלשה פסוקים לשלש המצות של ראיה חגיגה שמחה: "יראה כל זכורך", "תחג להוי' אלהיך", "ושמחת בחגך". שלשת הפסוקים עולים 1839 = 3 פעמים 613 (הוי' אלהי ישראל, שכתוב ג פעמים בתורה כנ"ל) = "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך" (הכל נכלל בראיה). בפסוק הראשון יש חג אותיות, בשני ושלישי יש יג-ט = חג-חג = כב אותיות, סך הכל גל אותיות – "[ושמחת] בחגך". 1839 = תורה תפלה תשובה, כנגד ג המצות (תורה בחינת ראיה, כאשר עיקר תורת המלך היא תורה חדשה; כלי זיינו של מלך המשיח להכרית זרעו של עמלק הוא תפלה; מקום המקדש הוא מקום בינה כנ"ל עליו נאמר "ולבבו יבין ושב ורפא לו"), וד"ל.

משיחת מלכי בית דוד בשמן המשחה, בחינת חכמה, ראיה וחדש.

"יראה כל זכורך את פני האדֹן" – אדון בחינת מלכות דווקא.

עׂלה (כך הכתיב בתורה) שלמים שלמים – חש מל מל כו'. עלה שלמים יחס של א:ד, ודוק. שלמים סוד זיווג יעקב רחל. יש "שלמים" לפני הדבור ועוד ט פעמים "שלמים" בתורה לאחר הדבור (חוץ מה"שלמים" דחטא העגל, המפסיק בין ה-א ל-ט), היינו סוד כתר ו-ט ספירות (ובסוד א"ט דאטב"ח, כתר דנוק', וד"ל), וד"ל. הערך הממוצע של עלה שלמים שלמים = 315 = ז פעמים מה = ה פעמים סג.

"רחש לבי דבר טוב אמר אני מעשי למלך לשוני עט סופר מהיר" = יג פעמים אור (התכללות יג תקוני דיקנא, מדות הרחמים, "באור פני מלך חיים"; "עט סופר מהיר" = י פעמים חיים), מצות ראיה – "מלך ביפיו תחזינה עיניך".