אתהפכא חשוכא לנהורא

שיעור מפי הרב יצחק גינזבורג שליט"א^[א]

הקדמה:
המסר של י"ט כסלו

תקנ"ט-תשנ"ט – מאתיים שנה ל'חג הגאולה'

השיעור שלפניך ניתן בי"ט כסלו ה'תשנ"ט. ביום זה מלאו מאתיים שנה ליום בו השתחרר אדמו"ר הזקן – מייסד חסידות חב"ד – מן הכלא הרוסי. במסורת החסידית נחשב חג זה "ראש השנה לחסידות" משום ש – כפי שהסביר אדמו"ר הזקן – המאסר בארץ היה בגלל קטרוג בשמים על הפצת דרך החסידות, וכאשר השתחרר אדמו"ר הזקן הוסר קטרוג זה, ומן השמים הותר להפיץ את המעינות וללמד חסידות בשופי.

כאשר חולפות מאתים שנה מ'חג הגאולה' הראשון, בו השתחרר אדמו"ר הזקן, משמעותו של חג זה מקבלת משמעות חדשה מבחינתנו, תוקף וכח חדש. מאתיים שנה הם ארבעה יובלות, ארבע יחידות בנות חמישים שנה. על פי התורה יובל הוא יחידה אשר יכולים אנו לקרוא לה "עולם", כפי שאנו מוצאים בדרשת חז"ל על עבד נרצע, עליו נאמר: "ועבדו לעולם"[ב], ודרשו חז"ל: "'לעולם' – לעולמו של יובל"[ג]. גם בלשון הקבלה ה"יובל" נקרא עולם[ד], וכמושג השגור "נ' אלפי יובלות" המתאר את ריבוי העליות של העולמות לעתיד לבא.

חג הגאולה – מאצילות לעשיה

אם כן, כאשר עוברים ארבעה יובלות החל מ'חג הגאולה' משמעות הדבר היא כי הכח שהאיר בחג זה השתלשל ונמשך דרך ארבעה עולמות. המבנה הבסיסי ביותר המוכר לנו של ארבעה עולמות הוא מבנה העולמות מראשית הבריאה עד עולמנו: אצילות, בריאה, יצירה, עשיה. ארבעת עולמות אלו מכוונים כנגד ארבעה סוגי מודעות עצמית מהאצילות הראשונה מהבורא עצמו.

עולם האצילות הוא עולם בו אין כלל הרגשת ישות ומציאות נבדלת, וכל המציאות שם היא אך כחות פועלים הנאצלים מה'. בעולם הבריאה מתחילה הרגשה של ישות במודעות שכלית נפרדת, בעולם היצירה קיימת ישות גם ברגשות, ביצרי הלב. בעולם העשיה מגיעה תחושת ה'אני' הנפרד לשיאה – כאשר ישנה הרגשה מלאה, בפועל ממש, של קיום נפרד מה' – של נבראים המרגישים את עצמם עצמאיים ובלתי תלויים.

ארבעת היובלות שעברו מאז י"ט כסלו ה'תקנ"ט מורים על ירידת המסר של 'חג הגאולה' עד למציאות עולם העשיה – ובלשון בעל הגאולה: "תחתון שאין תחתון למטה הימנו". משמעות ירידת המסר עד לעולם העשיה היא, מבחינתנו, כי ניתן – וחובה עלינו – לגלות כיצד משפיע מסר זה על חיינו אנו, על המציאות הקיימת בתוכה אנו פועלים. הגיע העת, לאחר מאתיים שנה, להביא לכך שהעולם המעשי ממש (ולא רק העולם הרוחני-נפשי) יתנהג על פי המסר הפנימי של תורת החסידות[ה].

המסר של י"ט כסלו – גדלות המוחין

מהו אותו מסר אשר עבר בכל העולמות, המסר של 'חג הגאולה'? בכלל, הזכרנו כבר כי בין החסידים מקובל כי ביום זה הותר לגלות את סודות פנימיות התורה, באופן בו גילתה אותם החסידות. אנו יודעים כי כאשר עלה הבעל-שם-טוב לשמים ובא להיכלו של משיח, ענה המשיח לשאלתו "אימתי קאתי מר?" בתשובה: "לכשיפוצו מעינותיך חוצה". אם כן, אנו יודעים כי במסר זה של לימוד החסידות תלויה הגאולה. אמנם, על מנת לדעת כיצד מתבטא מסר זה בעולמנו, עולם העשיה, עלינו להבין ביתר דיוק מהו מסר זה.

בקבלה ישנם שני מושגים המתארים מצב מנוגד: "קטנות מוחין" ו"גדלות מוחין":

מצב של "קטנות המוחין" הוא מצב בו מתיחס האדם למציאות מתוך צמצום, אנו יכולים לומר כי "קטנות מוחין" היא התיחסות בלתי בוגרת – התיחסות ילדותית וקטנה – אל המציאות. בהתיחסות שכזו נראית המציאות רק מנקודת מבט אחת, בראיה מצומצמת וקטנה, ראיה בקורתית ונקודתית. התיחסות שכזו נוטה לדון את המציאות לכף חובה, משום שאין היא מסוגלת לראות נקודות חיוב ואפשרות תיקון, אין לה רוחב ומתינות מספקת על מנת לראות עוד אפשרות, על מנת לתת עוד הזדמנות למציאות, עוד נסיון לתיקון.

לעומת זאת, "גדלות מוחין" מתארת מצב בו מתיחס האדם אל המציאות בעינים בוגרות, במבט רחב וגדול. כאשר מסוגל האדם לבחון את המציאות מכמה זויות ביחד, כאשר אין הוא מוגבל לנקודת מבט אחת. במצב שכזה יכול האדם לראות את כל הטעון תיקון במציאות, ואף על פי כן לא להתיאש ממנה ולא לדון אותה לכף חובה דווקא. כאשר האדם מתיחס אל המציאות ברחבות מוחין, כאשר יש בו מספיק מתינות וראיה רחבה, עולה בדעתו הדרך הראויה לתיקון המציאות, וממילא הוא מוכן לתת למציאות צ'אנס להשתנות, ופועל בעצמו בשביל השינוי.

במצב של "גדלות מוחין" מתבטל היחס הבקורתי-נקודתי אל המציאות בתוך ריבוי אהבה וחסד אליה[ו] – מצב זה לא מבטל את ראית הטעון תיקון, אלא רק נותן פרספקטיבה והבנה כי "אין מצב אבוד", וכי באופן כללי ראוי לנטות חסד אל המציאות. מי שיש בו "גדלות מוחין" נוטה שלא ללכת 'ראש בראש' עם המציאות, לא להתעקש על תיקון נקודתי, אלא למצוא תיקון כללי ומקיף, להגיע לפתרון הבעיה ב"דרך ארוכה שהיא קצרה". מצב זה של "גדלות מוחין" הוא הוא הגדרתה של החסידות, המסר העיקרי אותו מנחיל לנו י"ט כסלו – מסר אשר נוגע בימינו אלו עד לתחתית עולם העשיה, עד למציאות בשטח ממש.

פדה בשלום נפשי

רוב מאמרי החסידות ליום י"ט כסלו פותחים בפסוק "פדה בשלום נפשי מקרב לי"[ז], בהסתמך על מכתבו של אדמו"ר הזקן למחותנו רבי לוי יצחק מברדיטשוב זצ"ל, בו הוא מספר כי "וכשקריתי בספר תהלים בפסוק 'פדה בשלום נפשי', קודם שהתחלתי פסוק שלאחריו, יצאתי בשלום מה' שלום". אכן יש קשר פנימי ועצמי בין פסוק זה לבין המסר אותו משדר י"ט כסלו, כפי שהוסבר לעיל. פסוק זה מבטא את היכולת לסיים קרב בפדיה ובנצחון מתוך שלום, ולא מתוך מאבק – גם כאשר ישנה יכולת להאבק.

דרך של "קטנות מוחין" מנסה לצאת ממצב של מלחמה על ידי מאבק, על ידי מלחמה ברע ונצחון עליו. ישנה אפשרות להלחם ולנצח במאבק, אך בדרך של "גדלות מוחין" ניתן לצאת בשלום מן הקרב והמלחמה, ללא מאבק ישיר ברע. בעוד דרך של "קטנות מוחין" נאבקת במציאות החושך, דרך של "גדלות מוחין" אינה עוסקת ישירות במציאות החושך ובמאבק בו, אלא מכירה בכך ש"מעט אור דוחה הרבה מן החושך" (וכל שכן ריבוי אור), ועל כן יש לעסוק בחיזוק האור והטוב.

יתר על כן, מוסבר כי המשך הפסוק הוא המלמד על הסיבה לנצחונו של דוד: "כי ברבים היו עמדי" – שאף אנשי אבשלום תמכו (בסתר לבם) בדוד, והתפללו לנצחונו. כלומר: הפדיה בשלום תלויה בהכרה כי בעצם האויב העומד מולי אינו נלחם באמת, וכי יש דרך לגלות את הטוב שבו ולהפכו לאור. לא רק ש"מעט אור דוחה הרבה מן החושך", האור מסוגל להפוך את החושך לאור, וכלשון הזהר: "אתהפכא חשוכא לנהורא"[ח]. ביכולת להפוך את החושך לאור נעסוק במאמר זה, יכולת להפוך אף החשך המציאותי ביותר – חושך עולם העשיה – לאור של גאולה.

פרק א:
שלוש בחינות חושך ואור

 

א. כי אשב בחשך הוי' אור לי

דברי תורה בכל דור ודור – נפילה ותקומה

אחד מיסודות תורת הבעל-שם-טוב, תורת החסידות אשר היא תלמדנו להפוך את החשך לאור, הוא כי דברי תורה נדרשים בכל דור ודור לפי ענינו ומצבו. כאשר באים אנו לנסות ולגלות פסוקים העוסקים במצבי חשך הזקוקים לאור, יכולים אנו לנסות ולפרש כיצד מתאימים עצמם פסוקים אלו דווקא לדורנו.

בסוף נבואת מיכה אנו מוצאים את הפסוק המלמדנו אודות מקור האור במצבי חשך: "אל תשמחי אויבתי לי כי נפלתי קמתי כי אשב בחשך הוי' אור לי"[ט]. אם נדייק, יש בפסוק זה שני חלקים: בחלקו הראשון של הפסוק מתואר מעבר ממפלה לקימה, ובחלקו השני מעבר מחשך לאור. חלקו הראשון של פסוק זה יכול להדרש באופן מיוחד לדורנו שלנו, או מוטב לומר: לדור של היובל האחרון – עד אלינו.

התאור הטוב ביותר לדור זה, תאור שרבים השתמשו בו, הוא "דור הנפילה והתקומה" או "דור השואה והתקומה". המהפך הבולט ביותר אותו עבר הדור האחרון הוא מעבר משיא הנפילה – ממחנות ההשמדה, ממצב של שואה בה הושמד שליש העם היהודי, אל תקומה שלא היתה כמותה מאז חורבן הבית השני – כינון ריבונות יהודית בארץ ישראל. מן הנפילה הגדולה, עלה עם ישראל והשתקם, עם ישראל קם מן ההריסות לתקומה חדשה – "כי נפלתי קמתי".

נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל

לכאורה, סותר הפסוק אותו הבאנו מנבואת מיכה – "כי נפלתי קמתי" – פסוק אחר מנבואות תרי-עשר. אנו מוצאים בנבואת עמוס: "נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל"[י], ואם כן כיצד ניתן לומר, ועוד יותר – כיצד רואים אנו כי אכן כך היא המציאות, "כי נפלתי קמתי"? כיצד מוצאים אנו כי מן הנפילה של הגלות, עד לשיא הנפילה בשואה, קמה בתולת ישראל לשוב לארצה ולכונן את מדינת ישראל?

על פי פירוש החסידות (המבוסס על פירוש רשב"י שבספר הזהר) לנבואת זו של עמוס יכולים הדברים להתבאר. החסידות מלמדת כי "נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל" בכח עצמה, כלומר: נפילת בת ישראל כזו היא, שאין בה כח לקום מעצמה מהריסותיה. אמנם, לא תוסיף קום בכח עצמה, אך ה' ברחמיו יקימנה מנפילתה – כפי שנאמר בהמשך דברי עמוס: "ביום ההוא אקים את סכת דוד הנפלת"[יא] – ובוודאי כי בסופו של התהליך תקום ותכון בתולת ישראל.

כאשר אנו מבינים כך את הדברים נוכל לומר כי אכן יתכן כי אנו רואים כיצד קם עם ישראל בדור האחרון מנפילתו ושברו, אך גם רואים אנו בעליל כי קימתו זו היא משל עצמו – "כי נפלתי קמתי" – קימה בה נאמר "קמתי אני", קימה מלאה מודעות עצמית ו'ישות'. קימה המלאה ברגש של "כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה"[יב] היא אמנם קימה מן הנפילה, אך מורגש בה כי ברובד הפנימי עדיין קיים ממד בו "נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל" בכח עצמה, וכי אין קימה זו הקימה השלמה והראויה.

כי אשב בחשך הוי' אור לי

הסברנו כי תחילתו של הפסוק – "כי נפלתי קמתי" – מוסב על תקומתו של עם ישראל בדורנו, או – כפי שרמזנו לעיל – בדור שקדם לנו, ביובלה הראשון של התקומה. הבנו גם כי קימה זו היא קימה אשר מלאה בישות וגאוה חיצונית, תקומה המלאה בתחושה שזוהי תקומה שמצד "בתולת ישראל" עצמה, ללא סיוע מלמעלה. קימה שכזו אינה יכולה להיות קימה מושלמת, הקימה המקווה. זוהי קימה 'חשוכה' אשר רב בה הצריך תיקון.

מתוך הבנה זו יכולים אנו לדרוש ולפרש את חלקו השני של הפסוק כמוסב על דורנו ממש, על דור של 'פוסט-ציונות' – הדור שכבר עבר יובל של 'תקומה' מדומה מעט, וחש כי הגיע השלב לעבור הלאה. כאשר התקומה באה מתוך כוחנו האנושי, ולא תוך גילוי כח ואור אלקיים אין סופיים, הרי שהיא חשוכה. הדור שלאחר "כי נפלתי קמתי" חש עדיין עד כמה יושב הוא בחושך, חש הוא עד כמה יכולותיו מוגבלות ו'חשוכות' – ומצפה לאור ה', בגאולה אמיתית ושלמה, שיבוא ויאיר.

דורנו מצוי במצב בו עזה התחושה עד כמה התקומה כולה עדיין חשוכה, עדיין מצפה לקרן אורה שתבוא ותבהיר את הדברים, ותגלה דרך מאירה אשר נלך בה, ולא דרך אנושית וחשוכה – לא דרך שמבוססת כולה על הזדקקות לתרבות אנושית זרה. בדורנו שלנו עוסקים אנו במצב של "כי אשב בחשך", ועלינו להיות מודעים לכך ש"כי אשב בחשך [רק] הוי' אור לי". המודעות לחושך היא ראשית התיקון, ודרכה ניתן להפוך את החשך לאור – כתפקידו של דורנו.

ב. שלושה סוגי חשך

מהו חשך?

כאשר באים אנו לעסוק בהפיכת החשך לאור עלינו להבין קודם כל מהי מציאות ה'חשך' אותו מעונינים אנו להפוך, עלינו לדעת מהו ה'אור' אליו אנו שואפים, ועלינו להבין כיצד נעשה מהלך של היפוך מחשך לאור.

הדברים זוקקים התיחסות בפרט ובכלל, מאמר זה – שהוא כעין הקדמה – דן בראיה הכללית הראויה לשם תיקון המציאות. אין במאמר זה הירידה המוכרחת לפרטים, והיא נמצאת במאמרים ושיעורים בפני עצמם – "מצע מוצא חן"[יג] ו"תיקון המדינה".

חשך מציאותי

כאשר אנו מתבוננים במציאות, אנו מוצאים בתוכה חשך של ממש, מצב שאיננו טוב כלל ועיקר. מצב שכזה הוא מצב של חשך ורע במציאות עצמה, זהו חשך 'אמיתי' ואובייקטיבי – החשך אותו מעונינים אנו לתקן, להאיר ולהפוך.

שרשו של החשך שבמציאות הוא – כמבואר בקבלה – "שבירת הכלים". השבירה אירעה בעולם התהו, העולם שקדם לבריאת עולם התיקון ("עולם האצילות" שהוא הראשון בהשתלשלות השייכת לעולמנו – כפי שהוזכר בהקדמה). בפסוק מתואר כי שבעה מלכים "מלכו בארץ אדום לפני מלך מלך לבני ישראל"[יד] – מלכו ומתו. הקבלה מסבירה כי עולם התיקון הוא העולם בו "מלך מלך לבני ישראל", אך לפניו, בעולם התהו, היו שבעה מלכים אשר כל אחד התנשא לאמר "אנא אמלוך" וסופו שמתוך התנשאות וגאוה זו נשבר ומת. מתוך השבירה והמיתה שקדמה למציאות התיקון נשתלשל אלינו רע ממשי, רע אשר מתגלה בחיצוניות המציאות וקורא לתיקון והארה.

אנו עוסקים בתיקון המציאות המעשית, תיקון המדינה אשר קמה מתוך הנפילה, אך עדיין זקוקה להארת החשך. לכאן מתפרשים הדברים בצורה הפשוטה ביותר: שבעת המלכים אשר קודמים ל"מלך מלך לבני ישראל" הן שיטות המתימרות להנהיג את העולם, למלוך בכל מדינה ומדינה – שלא בדרך המתוקנת של מלכות ישראל (– מלכות על פי תורת ישראל). מלכים אלו המתעוררים למלוך מתוך ישות וגאוה – "אנא אמלוך" – הם הם מניעי המלוכה והשלטון כאשר קמה המדינה בתחושת "קמתי אני". אמנם, מלכים אלו סופם שבירה, וכל שיטת שלטון אשר יונקת מהם משרה אך חשך על המציאות, רע מציאותי ומזיק בפועל – כח הרסני הפועל בתוך המציאות.

חשך פנימי

ה'חשך המציאותי' אותו הזכרנו בפיסקה הקודמת הוא חושך 'מדיד' – חשך הנראה לעינים. אמנם, כל חשך מציאותי שכזה, משקף בעצם את החשך הפנימי שבנפש. כפי שהסברנו, החשך המציאותי נובע מן ההתנשאות, מתוך תחושת הישות והגאוה שבתקומת המדינה נובע חושך מציאותי – מצב גרוע בהנהגת המדינה.

ברור שתוכה של הטענה כי החושך נובע מתוך הגאוה החיצונית בהקמת המדינה, מתוך יתר 'אני' במערכת, הוא טענה כי ה'אני' עצמו מכיל בקרבו חשך – כי יש בנו חשך פנימי. כאשר מערבים אנו את עצמנו (דהיינו: תודעתנו העצמית) יותר מדי במציאות, משתקף החשך הפנימי שלנו במציאות כחשך חיצוני-מציאותי.

ההכרה בחשך הפנימי היא ההכרה כי אני מצד עצמי חשוך ורע, וממילא כל מעשי מועדים להכשל ולההפך למציאות של חשך.  הכרה זו היא ההכרה האמיתית של השפלות, ההכרה כי כל מעשה טוב איננו משלי – שהרי אני חשוך ושפל – אלא הוא קרן אור אשר שלח אלי הקב"ה. על מודעות זו נאמר: "תן לו משלו שאתה ושלך שלו"[טו]. הכרת ה'אני' על אמיתתה היא ההכרה כי ישנו 'חשך פנימי', אשר ה'חשך המציאותי' הינו השתקפות שלו בלבד.

הכרת המחלה – חצי תרופה

על פי הסברנו, הרי שעיקרו של 'החשך הפנימי' הוא במודעות אליו. 'החשך המציאותי' הוא לכאורה חשך שניתן למדוד ולכמת, חשך הניכר לעין כל. אמנם, למרבה הפלא אנו מוצאים כי רבים רבים מבני עמנו אינם מודעים כלל למצב החשך, והם מתעלמים ממנו ואף תומכים בו. נראה כי מתוך הישיבה הארוכה במרתף החשוך, התרגלו רבים מן האנשים לחשך, והוא נראה להם כמצב טבעי ו'מאיר'. בלשון הנביא, אנו רואים מצב בו "שמים חשך לאור"[טז].

מצב זה של חשך הוא המצב הקשה ביותר – בו העובדות מורות בעליל על החשך המציאותי, ואף על פי כן "אין איש שם על לב". על מצב זה דרש הבעל-שם-טוב כי החמורה שבקללות היא "ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא"[יז]:

כי כשאדם אינו ידוע שיש הסתרה, בוודאי אינו טוב – שסובר שהוא צדיק גמור ואינו שב בתשובה. אבל כשיודע שיש הסתרה ומרגיש בנפשו, אז הוא נכנע מלפני השם יתברך ומבקש מלפניו. וזהו "ואנכי הסתר אסתיר" – פירוש, ההסתרה עצמה אני אסתר, ולא יוודע שהוא הסתרה.[יח]

הסתרת ההסתר – חוסר מודעות לרע ולחשך שבמציאות – היא המצב הקשה ביותר.

אמנם, עצם היחס אל החשך הפנימי הוא מעבר למודעות אל הרע. על מצב בו ישנה מודעות לרע נוהגים לומר כי "הכרת המחלה היא חצי הרפואה" – כאשר מכיר האדם בחשך שבמציאות, כאשר הוא מודע למחלתו, יכול הוא להתחיל לחתור ל"מתוק האור"[יט] ול"שמש צדקה ומרפא בכנפיה"[כ].

המודעות לחשך מביאה איתה ממילא מודעות לאור – המודעות לחשך שבנפשי מביאה איתה מודעות לאור שמאיר לי ה'. ההגעה למצב בו אין אני מרמה את עצמי ביחס למצבי, מגלה לי היכן שביבי האור אותם מאיר לי ה'. מודעות זו גם נותנת תקוה כי החשך 'שלי' עתיד להתמתק, וכי עתיד הוא עצמו להאיר – בנוסף לאור ה' שיאיר בי.

[אכן, אנו מוצאים כי "הסתר אסתיר" מסתיר גם על הכרה זו כפי שמלמד הבעל-שם-טוב:

"ואנכי הסתר אסתיר" – שההסתרה גופא אצלו בהסתר, ואינו מאמין על כל פנים באמונה שוודאי טוב גנוז בה. כי כשהוא על כל פנים מאמין באמונה שוודאי טוב גנוז בה, הגם שאינו מבין הטוב, מכל מקום נמתק הדין ממנו.[כא]]

חשך האמונה

סיומה של הפיסקה הקודמת, בדבר האמונה הגנוזה בהסתרה ובחשך, מוליך אותנו להכרת הדרגה העליונה ביותר של החשך. מצינו כי "את זה לעֻּמת זה עשה האלהים"[כב], ואם כן, עלינו למצוא בכל דרגה כיצד היא מופיעה בקדושה. מתוך הכרת מצב 'החשך הטוב', החשך דקדושה, נוכל לאחוז במושג החשך ולהתחיל להוציאו מתחום הרע, להתחיל להפכו לטוב, לתת לו בסיס של הפיכה לאור.

מהו חשך שבתחום הקדושה? מפורש אנו מוצאים בפסוק – "ישת חשך סתרו"[כג]. בתחום הקדושה, בתוך החשך מסתתר ה' יתברך בעצמו – עלינו להאמין כי הוא הוא המסתתר בחשך, אף אם אין הוא מתגלה לנו ואין אנו מסוגלים לראותו. בלשון הקבלה "ישת חשך סתרו" רומז ל"חביון עז העצמות" המסתתר בראש הראשון שבכתר – "רישא דלא ידע ולא אתידע". ראש זה מקביל בכחות הנפש לכח הנעלה ביותר – כח האמונה (כמבואר באריכות בספר אמונה ומודעות). על הסתתרותו של ה' נאמר "אכן אתה אל מסתתר"[כד], שם "אל" הוא שם האמונה, כפי שנאמר: "אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא"[כה].

החשך של הקדושה הוא האמונה בהמצאות האור, האמונה כי יש טוב במציאות החשוכה, אף אם אין הוא נגלה לנו כלל. האמונה בטוב שיתגלה היא חשוכה, משום שאף קרן אורה עוד אינה מתגלה ומאששת אמונה זו, ואין כל אסמכתא – אף לא שכלית-תודעתית – בנפש לכך שאכן טמון אור בחשך.

האמונה האיתנה באור שיפציע, החשך דקדושה, היא ראשית הרפואה ממש. אמונה זו היא אחיזה בקרניו של החשך – בעצם האיום שבו – ותחילת תיקונו והפיכתו. אמונה זו נותנת את אפשרות התיקון, אמונה כי אפשר לתקן – "אם אתה מאמין שאפשר לקלקל תאמין שאפשר לתקן" – ויתר על כך, כי בכחנו אנו, שקלקלנו, לתקן. אמונה זו היא עצמה חשך, אך הריהי מאירה – כפי שמבואר כי לעתיד לבוא "הצמצום עצמו יאיר", החשך עצמו מתחיל להאיר ולעודד, כאשר מתעצמים עם תכנו הפנימי[כו]. בשלב זה מתמתק החושך ומתהפך לאור.

ג. שלוש דרגות אור

שלוש דרגות אור

לאחר שהסברנו כי החשך בדרגתו השלישית – 'חשך דקדושה' 'חשך האמונה' – מתהפך ומתחיל להאיר, נסיים (פרק זה) בהסבר כי מופיע כאן מבנה של "חותם המתהפך". כשם שהסברנו כי יש שלוש דרגות בחשך, כך יש שלוש דרגות מקבילות באור – המתחילות מן הדרגה האחרונה שבחשך.

דרגת האמונה, בה למרות היות המצב חשוך בטוחים אנו כי האור מסתתר ועומד להפציע, היא היא ראשית גילוי האור. ליתר דיוק, אין כאן כלל גילוי אור, אך זוהי ראשית ההכרה והבטחון באור – בעצם מציאות האור, גם אם אין רואים אותו. אמנם, מציאות זו היא כבר אור העתיד להתגלות. בלשון הקבלה: "רישא דלא ידע ולא אתידע" – שפנימיותו כח האמונה, כנ"ל – כולל את שלוש הספירות הראשונות של הפרצוף הפנימי של הכתר, עתיק יומין. הכח הפנימי שבפרצוף זה הוא כח התענוג, והג"ר (ג הספירות הראשונות) שבו הן ראשית כח התענוג הבלתי-מורגש, העתיד להתגלות כתענוג מורגש ומאיר. הסבר זה הוא על דרך מה שאנו מוצאים כי רוב אמונות התורה הן אמונות על העתיד – אמונה בביאת המשיח ובתחית המתים – כלומר: תחושה והרגשה בטוב הצפון אשר יתגלה לעתיד לבא.

לאחר גילוי עצם מציאות האור בא השלב השני: גילוי ראשוני של הארת האור – 'אור פנימי' – גילוי נפשי כיצד ניתן לתקן את המציאות ולהאירה – מודעות לאור. השלב השלישי של האור הוא גילויו במציאות החיצונית – כאשר המציאות עצמה מוטבת ומאירה ב'אור ממשי' הדוחה את החשך החיצוני-מציאותי.

חמשת שלבי התיקון

הסברנו בקיצור מהן שלוש דרגות האור המקבילות-חופפות לדרגות החשך. מתוך הדברים עלה כי ישנן חמש דרגות כלליות: 'חשך חיצוני', 'חשך פנימי' 'חשך עצמי' (אמונה) שהוא הוא ראשית 'האור העצמי', 'אור פנימי' ו'אור חיצוני-ממשי'. כאשר באים אנו לעסוק בתיקון המציאות עלינו לעבור את כל הדרגות הללו, שללא כן לא נזכה לתיקון אמיתי.

עלינו להכיר קודם כל בכך שישנו 'חשך חיצוני', שאם לא כן דבר לא יניענו לתיקון. על מנת לבא ולתקן עלינו להכיר כי אנו עוותנו, כי 'החשך החיצוני' משקף את 'החשך הפנימי' שבתוכנו (בדרגה זו, כפי שרמזנו לעיל, כבר מתחילה להסתתר האמונה והתקוה כי יהיה טוב וכי החשך 'שלנו' יאיר, משום שאם קלקלתי אני יכול גם לתקן). על מנת לקום ולפעול ממש, יש להאמין באמונה שלמה כי "אין יאוש בעולם כלל" וכי ניתן לתקן – אמונה זו, 'החשך דקדושה', היא ראשית האור והתיקון.

לאחר מכן, כאשר אנו כבר בטוחים כי יכול האור להאיר וכי יש תיקון למצב, עלינו לדעת ולחוש את הדברים כהארה פנימית, להכיר בוודאות כי אפשר אחרת. עלינו להתבונן כיצד יכולים הדברים להיות טובים ומאירים יותר. ה'מרשם' לתיקון אשר עולה בדעת מי שזוכה ל"מוחין דגדלות" בהבטה נכונה על המציאות הוא 'אור פנימי' המחיה את המתבונן ומאמץ בו את היכולת לפעול. אמנם, תכלית התיקון היא רק כאשר זוכים להפיץ את המעינות, כאשר 'האור הפנימי' מתממש ומתגלה כ'אור חיצוני' – כאשר המציאות עצמה מוארת.

שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד

התכלית של הגאולה השלמה איננה רק בהארה פנימית בתוכנו, תכליתה כי האור יכבוש את המציאות כולה – עד לאומות העולם – וישנה אותה. המעבר הגאולתי הוא המעבר מן 'האור הפנימי' ל'אור החיצוני', מעבר למציאות שונה ואחרת.

אנו יכולים להמחיש מעבר זה בדברי חז"ל (שהובאו ברש"י) על פסוק היסוד אותו אומר כל יהודי פעמים כל יום: "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"[כז]. חז"ל מפרשים כי: "'הוי'' שהוא 'אלהינו' עתה, ולא אלהי העובדי כוכבים, הוא עתיד להיות 'הוי' אחד', שנאמר: 'כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם הוי'', ונאמר: 'ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד'".

"הוי' אלהינו" – הוא ההארה המאירה לנו, בפנימיותנו, בעולם הזה – תוך כדי ישיבתנו במציאות החשוכה. עתה מתגלה רק לנו – כ'אור פנימי' – כי ה' הוא האלקים, ממילא אין הוא אלא "אלהינו" שלנו, ולא של עם אחר. אמנם לעתיד לבוא יתגלה כי "הוי' אחד" – ימלוך ה' על כל הארץ, האור יבקע את המציאות ויתגלה בה כ'אור חיצוני' – "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד".