ד"ה "ונפקדת כי יפקד מושבך" תשכ"ח

אור ל-ב' אייר תשנ"א – ירושלים

אותיות א-ב

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א^[א]

א.   הקדמה

עיסוק בעניני גאולה ומשיח

הערב אנחנו לומדים את המאמר שהרבי הוציא לכבוד היום, ב' אייר, יום ההולדת של הרבי מהר"ש, 'תפארת שבתפארת'. המאמר של הרבי הוא על פי מאמר של הרבי מהר"ש[ב], על הפסוק "מחר חֹדש"[ג], ההפטרה שקוראים בשבת ערב ראש חֹדש. כך יצאה הקביעות גם השנה הזו, ששבת מברכים חֹדש אייר היא ערב ראש חֹדש, לכן קראנו את ההפטרה "מחר חֹדש".

כאן, בפסוק בו ההפטרה מתחילה, יש רמז מאד מובהק ועמוק לענין ביאת המשיח, ה-נושא הכי אקטואלי, הכי שייך. גם אתמול, בהתוועדות בשבת, הרבי דיבר באריכות[ד] שההוראה העיקרית ששייכת לכל אחד ואחד מאתנו היא להחיש את ביאת המשיח עכשיו, וכמה שיותר ללמוד ברבים ענינים שמבוססים על פי הנגלה של התורה ובפנימיות התורה – בהקשר של משיח וגאולה.

כלומר, מהיום עד ביאת המשיח בפועל ממש, בקרוב ממש, צריך להתעסק בעיקר כמה שיותר בעמקות, כמה שיותר בהרחבה וכמה שיותר ברבים, שדבר ה' בענין המשיח, בענין הגאולה, בענין כינון מלכות ישראל – שהנושאים האלה יופצו בראש כל חוצות. זו הדרך וההוראה שנוגעת ביותר לענין ביאת המשיח.

אם כן, מאמר זה, שיצא עוד לפני שהרבי דיבר על כך, שייך מאד מאד באופן מובהק – יתכן מאד שיש קשר ישיר בין הדברים – לנושא שצריך ללמוד ולהתבונן בענינים של משיח.

ההפטרה מתחילה כך, נקרא בפנים:

וַיֹּאמֶר לוֹ יְהוֹנָתָן מָחָר חֹדֶשׁ

יהונתן מסתודד עם דוד, מי שעתיד להיות "דוד מלך ישראל חי וקים"[ה] ושאול, אביו של יהונתן, עוין את דוד, מבקש להמיתו. לא בטוח מאה אחוז – כמסופר בהפטרה – אם אכן נחרץ דינו של דוד בעיני שאול אם לחסלו או לא. לכן מסתודדים בערב ראש חדש יהונתן ודוד, ויהונתן מתכנן תרגיל עם דוד, שהוא יסתתר במקום מסוים – מקום מאוד משמעותי שנקרא "האבן האזל"[ו], כמו שנסביר בהמשך, שם הוא יחכה לו שלשה ימים, הוא יפָקד, כלומר, ימנע מלבוא לסעודת ראש חדש אצל המלך ואז יפקד מקומו. ממילא זה יעורר את תשומת הלב של שאול ומתוך גילוי תשומת הלב שלו יהונתן כבר יבחין אצל אביו אם אכן נחרץ דינו של דוד אצל אביו. כמו שהיה בפועל ממש, הוא אכן נוכח לדעת שדוד הוא בן מוות אצל שאול. אחר כך הוא עושה את אותו תרגיל, משחק עם החיצים וכו'. אחר כך הם נפגשו ונפלו אחד על צוארי השני ובכו מאד "עד דוד הגדיל"[ז] – הסיום הוא שדוד בכה עוד יותר מאשר יהונתן על הפירוד שביניהם.

כמבואר בחסידות, לא מובא כאן במאמר הזה – "עד דוד הגדיל" הכונה ששרש המלכות, דוד, עולה גבוה מעלה-מעלה עד עצמות אין סוף ברוך הוא, "עד דוד הגדיל". זה הסיום של הענין, של הסיפור. הכל מתחיל מנתינת כח, כמו שהרבי מסביר במאמר הזה, צריכה להיות נתינת כח מלמעלה, כאן יהונתן הוא מלמעלה ודוד מלמטה. ההפטרה פותחת "ויאמר לו יהונתן" – "ויאמר" היינו המשכה וגילוי מלמעלה למטה. ידוע בקבלה[ח] ש"אֹמר" בכל מקום זו המשכה של אור מים רקיע, המשכה אלקית.

ב.   נפקדות עלית המקבל אל המשפיע

ויאמר לו יהונתן מחר חודש ונפקדת כי יפקד מושבך [כך הפסוק הראשון], ומביא אדמו"ר מהר"ש [בעל יום ההולדת דב' אייר] במאמרו ע"פ זה מה שפירש רש"י עה"פ [שב"ונפקדת" יש לשון נופל על לשון, "ונפקדת כי יפקד מושבך". אותו שרש, אבל פשט המשמעות הוא מן הקצה אל הקצה, ממש דבר והיפוכו] שונפקדת הוא לשון זכרון [אתה תעלה לזכרון אצל שאול דוקא בכך שתמנע מלבוא, שלא תהיה שם] ויפקד הוא לשון חסרון [כך רש"י מסביר. אם כן יש אותו שרש עם שני מובנים הפוכים לגמרי], ופירוש ונפקדת כי יפקד מושבך הוא, דע"י שיפקד מקום מושבו של דוד, עי"ז יזכור שאול עליו.

כלומר, הזכרון הוא בהעדרותו של דוד. דוד נעדר ובזה הוא עולה לזכרון. עצם הרעיון הוא פלא – שההעדר מעורר את הזכרון. חוץ מזה, עוד יותר פלא והוא העיקר, שזו אותה מלה, ההעדר-החסרון והזכרון הם אותו שרש, "ונפקדת כי יפקד". זה עיקר הענין שהרבי רוצה להסביר במאמר – מה זה "ונפקדת כי יפקד", חסרון וזכרון.

[ועוד יותר מאשר זכרון כמו שהוא ממשיך כאן:] וממשיך בהמאמר דהטעם שנאמר ונפקדת (ולא ונזכרת וכיו"ב) [הרי "ונפקדת" הוא לשון זכרון, על כן יש דגש על שרש "ונפקדת"], שונפקדת הוא (גם) לשון יחוד [פקידה, גם בתורה שבכתב וגם בלשון חז"ל הוא לשון זיווג ויחוד בין איש ואשה] [כלשון רז"ל חייב אדם לפקוד את אשתו כו'],

בתורה כתוב "והוי' פקד את שרה"[ט] – פקידה לענין הריון. בלשון חז"ל "חייב אדם לפקוד את אשתו"[י] – לשון זיווג ויחוד ממש. מי אמור לפקוד את דוד? "ונפקדת כי יפקד מושבך" – מי הפוקד כאן? יהונתן הוא הממוצע המחבר, הוא אומר ומגלה את הענין של "ונפקדת כי יפקד", אבל מי אמור לפקוד? שאול. שאול יזכור בך בכך שתיעדר, "כי יפקד מושבך". אם כן, הזיווג כאן אמור להיות ברוחניות, בשרש נשמות – זיווג בין שאול המלך לבין מי שעתיד להיות דוד המלך, רק שהשושבין המחבר ביניהם הוא יהונתן.

שרש שאול – בינה

כי שאול הוא בינה

כאן מדובר על שרשי נשמות, השרש של שאול הוא בינה, שאול מלשון שאלה. בתחילת הזהר כתוב "מי דקיימא לשאלה"[יא] – שאול הוא שאול, נשאל בעצם. יש שתי ה בשם הוי' – ה עילאה שבשם ו-ה תתאה שבשם. על פי הסוד[יב], ה עילאה היא ה השאלה. בלשון הקדש יש ה השאלה ויש ה הידיעה. ה תתאה של שם הוי' היא ה הידיעה, עלמא דאתגליא, ה תתאה היא המלכות, דוד, גילוי לעולמות בי"ע התחתונים. ה עילאה שבשם היא – כמו שהרבי מסביר בהמשך – "מי דקיימא לשאלה", ה השאלה, "שאל נא לימים ראשונים"[יג] וכו'.

שרש שאול הוא בינה, ה עילאה שבשם הוי'. הזיווג כאן – כמו שנסביר יותר בהמשך – הוא זיווג שמתחיל מהכתר. אור הכתר נמשך על ידי אמא "בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו"[יד], בינה היא אמא, הבינה מקבלת מהכתר, מכתירה ומעטרת בעטרה את ז"א בנה על מנת לתת לו כח להזדווג עם המלכות.

הסדר הוא כך: מהכתר דרך הבינה להכתיר את ז"א. מהי פעולת הכתרת ז"א? ז"א הוא המדות, הבעל, האיש. כדי שהאיש יוכל להזדווג ולהתחבר עם המלכות הוא צריך לקבל עטרה מאמא. אמא עצמה מקבלת את העטרה מהכתר העליון, מהאין העליון. את כל זה נסביר יותר בהמשך.

רחובות הנהר

הרבי מסביר כאן שהפקידה כאן, "ונפקדת", היא פקידת שאול לדוד ברוחניות. אז הוא אומר ששאול הוא בינה:

(כמ"ש שאול מרחובות הנהר), שורש המדות דז"א

הפסוק "שאול מרחֹבות הנהר"[טו] נאמר בפרשת וישלח אצל מלכי עולם התהו, מלכי אדום הקדמונים שמתו, "וימלך וימת", כל אחד מלך ומת. אחד מהם, הששי מבין השבעה שמתו, ז מלכין קדמאין – שהוא בעצם כנגד היסוד, הספירה הששית – נקרא שאול. על פי פשט אותו שאול, שהוא היסוד, שייך ליוסף. גם יהונתן, הבן של שאול מלך ישראל שייך על פי קבלה[טז] לספירת היסוד, כמו שנסביר.

בכל אופן התורה מרמזת ששרש היסוד, שזהו גם השרש של יוסף – הוא בינה דוקא. הבינה נקראת "רחֹבות הנהר"[יז], על שם התפשטות הברקת האור שמאיר בחכמה, הגרעין, הזרע, ראשית הגילוי היינו אור החכמה, אחר כך האור מתפשט ומתרחב. כמו שכשאדם תופס וקולט נקודת הברקה הוא מרחיב את הביאור על ידי הסברה, משלים וכו' במח הבינה שלו, באמא. לכן אמא נקראת "רחֹבות הנהר". מה זה נהר? נהר מלשון אור. האור מתפשט, כמו נהר בגשמיות. אותו שאול שעל פי פשט הוא היסוד – שרשו מ"רחֹבות הנהר".

ל"שאול מרחֹבות הנהר" – כתוב בכתבי האריז"ל[יח] – יש גלגול. כאן הוא מלך ממלכי אדום, אבל הוא מתגלגל – כשמו כן הוא – בשאול מלך ישראל, המלך הראשון לעם ישראל. יחסית לדוד המלך הוא בחינת תהו ולכן המלכות שלו לא התקיימה.

זווג אורות דתהו (שאול) עם כלים דתקון (דוד)

לפני שבוע, השיחה מפורסמת כבר (ביום חמישי, לפני שבוע וחצי), הרבי דיבר על מושג מאד חשוב: "אורות דתהו בכלים דתקון"[יט] – על מנת להביא את המשיח צריך להמשיך, צריך להתעצם עם אורות של תהו, כלומר, צריך לנהוג הנהגה של מסירות נפש שלמעלה מטעם ודעת. יש הרבה פירושים מהם אורות דתהו, אבל הפשט הכי פשוט הוא ללכת על מסירות נפש למעלה מכל טעם ודעת. עם זאת, לא להיות פזיז ונחפז, אלא להמשיך את האורות דתהו בכלים דתקון, שיהיה מיושב. זה קונץ גדול, חידוש פלאי, פלא – איך באמת אפשר לחבר ולהמשיך אורות של תהו בכלים של תקון?

גם כאן, בזיווג שמרומז על פי סוד ב"ונפקדת כי יפקד מושבך", הרבי מדגיש שהשרש של שאול המלך הוא תהו. לכן אנחנו רואים בתנ"ך שהמלכות שלו לא מתקיימת. ביתו של דוד המלך הוא "בית נאמן"[כ] לעולמי עד, מלכות דוד מתקיימת. מלכות דוד נמשלה בתנ"ך ל"מי השִלֹח ההֹלכים לאט"[כא].

יש ביטוי בספר ישעיה שמלכות דוד נקראת – זהו כינוי וכך התרגום מתרגם – "מי השִלֹח ההלכים לאט" – "מלכותא דבית דוד". זה שדוד הוא "מי השִלֹח ההֹלכים לאט" זהו תקון, הולך לאט לאט. "מי השִלֹח" הוא נחל צר, דק, הוא לא מתפשט ומתרחב, לא "הנהר הגדול נהר פרת"[כב]. על השִלֹח מושחים את מלכי בית דוד. הטבע והתכונה של השִלֹח הם התכונה של מלכות בית דוד – "מי השִלֹח ההֹלכים לאט", בנחת. דוד יחסית לשאול, אם כי שגם לו יש "קופה של שרצים מונחת לו מאחריו"[כג], יש לו רקע, הסטוריה, ביש, הוא בעל תשובה. דוד חטא רק "על מנת להורות תשובה ליחיד", כך חז"ל אומרים[כד]. אף על פי כן הוא מתקן את עצמו, התקון שלו הוא כלים דתקון. "והוי' עמו"[כה] – "הלכה כמותו בכל מקום"[כו], דורשים חז"ל. דוד המלך מסמל הלכה, תורה ומצוות. מלכותו קיימת לעד. הוא תקון. מה שאין כן שאול המלך הוא תהו. הזיווג של "ונפקדת" אמור להיות הענין שהרבי דיבר עליו, להמשיך אורות של תהו. לכן הוא מדגיש כאן שהמקור בתהו הוא בינה, לא יסוד, בגלל שבינה היא שם סג בקבלה, מקור עולם התהו. צריך לזווג אותו דרך ז"א עם "דוד מלך ישראל חי וקים".

יש עוד כמה רמזים יפים על הזיווג של שאול ודוד, הזיווג שמתגלה באמצעות יהונתן, רק שבפועל ממש הוא לא יצא, הרי בסוף דוד היה נאלץ לברוח מפני שאול. כלומר, הזיווג שהיה אמור להיות החיבור של אורות דתהו בכלים דתקון לא התממש בפועל ממש, זה באמת עיכוב הגאולה.

המפגש בין צדיקי הדור מביא משיח

כמו תמיד, בכל דור ודור יש משבר ובדרך כלל יש שני צדיקים שאם היו יכולים להפגש ולהתחבר הגאולה היתה באה, המשיח היה בא. אלה לא תמיד צדיקים שיש איזו עוינות ביניהם, הרבה פעמים אלה צדיקים שמאד אוהבים אחד את השני, כמו בדור של הבעל שם טוב. מספרים שאם הבעל שם טוב היה זכאי ורשאי מן השמים לעלות לארץ, והיה פוגש את בעל ה'אור החיים' הקדוש, הזיווג ביניהם היה מביא את המשיח[כז].

כתוב[כח] שה'אור החיים' היה הרוח של דוד, היה מצד המשפיע, כמו יהונתן כאן, והבעל שם טוב היה הנפש של דוד, עיקר נשמת דוד המלך, המלכות בעצם. אם הזיווג הזה קורה משיח היה בא, רק מהשמים היה עיכוב, לא יצא.

כך בכל דור ודור אמור להיות מפגש ואיחוד בין שמשא לסיהרא. כמו שהוא כותב בהמשך, בדרך כלל היחס בין שני צדיקים הוא שיש צדיק אחד שנקרא "המאור הגדול" ויש צדיק "המאור הקטן", הלבנה. "ישראל מונים ללבנה"[כט]. בחידוש הלבנה אנחנו מכריזים ואומרים, מצהירים את הסיסמא של חידוש עם ישראל "דוד מלך ישראל חי וקים". אם יכול לקרות הזיווג בין שמשא לסיהרא, בין השמש והירח, המאור הגדול והמאור הקטן של הדור – המשיח היה בא.

בדור הזה היה אמור להיות שאול ודוד. זה לא קרה. בכל זאת אנחנו לומדים על הענין ברוחניות, בשרש. תמיד השטן עומד באמצע. אם לומדים את התנ"ך רואים שהיתה נטיה מאד חזקה בשאול לאהוב את דוד. בתחילה הוא מאד אהב אותו, אפילו באמצע הרדיפה שהוא רדף אותו, הוא כל פעם התחרט באמצע. המצפון שלו תפס אותו, הרי הוא אוהב אותו בעצם, לא שונא אותו. אבל השטן עיכב ונכנס באמצע. כל פעם, במקום שיוכל לקרות הזיווג בין שאול ודוד נעשה פירוד. זה מה שעומד לשטננו עד עצם היום הזה.

זה הענין ששאול אמור לפקוד את דוד. מה מעורר את ה"ונפקדת"? "כי יפקד מושבך". "שאול מרחֹבות הנהר" ראשי תיבות (בצירוף) משה. רמז חשוב שמובא בקבלה^יט. הביטוי "שאול מרחֹבות הנהר" רומז שהוא אמור להיות השמשא, השמש שמזדווגת עם דוד מלכא משיחא. ראשי התיבות הם משה.

סוד השאלה "מי"

יש מאמר חז"ל במסכת ראש השנה – "משה זכה לבינה"[ל]. כמו שכאן הוא מסביר שהשרש של שאול הוא בינה, "מי דקיימא לשאלה", ה השאלה. מהי ה השאלה כאן? שאול הוא שאלה בעצם. על דרך השאלה של 'עד מתי'?! התמיהה הכי גדולה שמשיח עוד לא בא. אי אפשר להבין את זה בשום פנים ואופן. זה שאול, השאלה הזו, המוחין של שאלה, שיהודי שואל, הוא תמה, לא משלים עם המצב, הוא לא יכול להבין – זה בינה. אמא היא בינה, בינה מתחילה מזה שאני לא יכול להבין, אני לא יכול להבין למה משיח לא בא. זה שאול, שאלה, מי.

יש הרבה רמזים במלה מי. השאלה של אמא היא מי – "מי ברא אלה"[לא] – כמו שהוא מסביר בהמשך. מי היא מלכות ישראל, משיח הוי'. יש כמה רמזים חשובים של מי. השאלה היא שאלת מי, "מי הוא זה ואי זה הוא"[לב]. שוב, מי זה משיח ה', מלך ישראל, מלכות ישראל. איפה היא? בשאול.

מלכות שאול היא בעצם התגשמות של השאלה 'איפה המלך'? כמו שעם ישראל בקש מלך. מיהו שאול? המלך הראשון. איך הוא נעשה מלך? עם ישראל ביקש מלך, שאל מלך. הוא מגשים, הוא ההגשמה של שאלת המלך. אבל הוא עוד לא התקון, הוא עדיין בגדר אורות דתהו, כמו שהסברנו עכשיו, לכן המלכות לא מתקיימת אצלו. אבל בו יש את השאלה בעצם, 'איפה המלך'? אחר כך התשובה נקראת ה הידיעה. הוא נקרא ה השאלה. ה הידיעה, ה תתאה של שם הוי', היא "דוד מלך ישראל חי וקים".

כאמור, בביטוי "שאול מרחֹבות הנהר" יש משה וחז"ל אומרים ש"משה זכה לבינה", לבחינה של "שאול מרחֹבות הנהר". יש עוד רמז האומר שהבחינה הזו אמורה להזדווג עם דוד, שבסופו של דבר שאול צריך "ונפקדת", להזדווג עם דוד המלך. הרמז הוא במבנה האותיות בביטוי "שאול מרחֹבות הנהר". אם תסתכלו ב"אותיות מחכימות" תראו שב"שאול" יש ארבע אותיות, המלה השניה "מרחֹבות" כתובה בתורה בלי ו (במאמר היא כתובה מלא, לא כמו שכתוב בתורה), עם שש אותיות, אחר כך "הנהר" עוד ארבע אותיות. המבנה של שלש המלים "שאול מרחֹבות הנהר" הוא ד-ו-ד, דוד. זה רמז האומר שהבחינה של "שאול מרחֹבות הנהר" – שיש בו גם את שרש נשמת משה רבינו, כמבואר בכתבי האריז"ל – אמורה גם לרדת ולהזדווג עם "דוד מלך ישראל חי וקים". על זה כתוב "ונפקדת".

"מי ברא אלה" – תקון החיצוניות

שוב, שאול בשרשו הראשון הוא בינה. אומר הרבי שזה על פי הפסוק בישעיהו:

[כמ"ש מי ברא אלה, דמי, בינה, [מי השאלה, "דקיימא לשאלה"] הוא השורש דאלה, מדות],

מה זה "אלה"? ו פעמים ו, בגמטריא לו, ו"ק. יש שש מדות בלב, כל מדה כפולה בכולן. כמו שהיום בספירת העומר יש 7 פעמים 7, מ'חסד שבחסד' עד 'מלכות שבמלכות'. "אלה" הם 'חסד שבחסד' עד 'יסוד שבחסד', אחר כך 'חסד שבגבורה' עד 'יסוד שבגבורה', וכך הלאה מ'חסד שביסוד' עד 'יסוד שביסוד', זה "אלה". זה נקרא שש קצוות שכל אחת כלולה מכולן. מה זה "מי"? 50. כמו בספירת העומר, הכל שייך לספירת העומר, "תספרו חמישים יום"[לג], מט עם הכולל שהוא חג השבועות, חג מתן תורה הוא החמישים, ה-מי. כך ממשיכים כתר לז"א. כתוב בקבלה[לד] שהכונה של חג שבועות – במיוחד בתיקון שאנחנו עושים בליל שבועות – הוא שממשיכים כתר לז"א משער ה-נ של בינה – "תספרו חמישים יום" – כאשר "חמשים" הם מי, בגמטריא נ. "אלה" היינו המדות, ו פעמים ו, ו"מי ברא אלה" – מה זה "ברא"? תקון המדות. המדות הן חיצוניות לגבי המוחין, ו"ברא" פרושו יציאה לבר. תקון החיצוניות היינו "מי ברא אלה".

יחוד שמשא וסיהרא בר"ח

ודוד הוא מלכות, ולכן נאמר ונפקדת, ששאול יפקוד את דוד [מה שצריך להיות כאן הוא ששאול, השמש, המשפיע, האורות של תהו, צריך לפקוד את דוד שהוא כלי התקון] היינו שיהי' יחוד ז"א [ששרשו מבינה, שאול] ומלכות [דוד]. וזהו הקשר דונפקדת כי יפקד מושבך עם מחר חודש, [מה הקשר בין הביטוי הראשון "מחר חדש" לבין ההמשך, לפי ההסבר של "ונפקדת כי יפקד מושבך"? הוא אומר שהביטוי "מחר חדש" מבטא גם את אותו הדבר] כי בערב ר"ח הוא העלם והסתר הלבנה, [יש "יפקד מושבך", יש ירידה, ישנה היעדרות המלכות, כמו שדוד נעדר מלבוא לשלחן המלך. כך בכל ערב חדש, הלבנה, "דוד מלך ישראל חי וקים", מתמעטת עד שהיא נחסרת לגמרי, נעלמת ומתעלמת לגמרי] ועד שברגע שלפני המולד [של החודש החדש – מולד הכונה לניצוץ הראשון של גילוי הירח, החודש החדש – רגע לפני כן הלבנה נעלמת לגמרי] לא נשאר ממנה גם נקודה, [אפילו נקודה לא נשארת ממנה] ועי"ז נעשה אח"כ (מחר) חודש, [יש מחר שלאחר זמן. בעברית כתוב[לה] שהמלה מחר היא מלשון אַחַר, כמו מאַחֵר. "מחר", כלומר אחר כך, אחרי ההיעדרות לגמרי של ערב ראש חדש נעשה חידוש, חודש חדש, אור חדש] מולד הלבנה מחדש, יחוד שמשא וסיהרא. וכמו"כ הוא במלכות (שורש הלבנה), דע"י שיפקד מושבך [חסרון, היעדרות והעלם גמור] (של דוד, מלכות), עי"ז דוקא ונפקדת, יחוד מלכות עם ז"א.

חדש למעלה מן השמש

עכשיו הוא מסביר מה שדברנו קודם: היחוד של ז"א ומלכות, שמשא וסיהרא, תלוי בהמשכה הרבה יותר נעלית. הוא צריך להיות מכתר לבינה ומבינה למדות, ורק אז יש כח במדות להזדווג עם המלכות:

ולכאורה יש להוסיף, דזה שבר"ח נעשה יחוד שמשא (ז"א) וסיהרא (מלכות) הוא שנמשך בהשמש (ז"א) מבחינת לעילא מן שמשא, כתר שלמעלה מהשתלשלות.

ז"א נקרא שמש. צריך להמשיך בשמש דרגה שיותר גבוהה ממנה. כידוע ש"אין כל חדש תחת השמש"[לו], אבל כתוב בזהר ש"לעילא מן שמשא יש חדש"[לז]. אם רוצים "מחר חדש", חידוש אמיתי – כמו שנסביר בהמשך – הכונה לאור חדש שכלל וכלל לא היה בגדר אור, רק עצמות פשוטה בתכלית הפשיטות. להפוך כביכול מצב של עצם חשוך לאור, שדוקא הוא נקרא אור חדש – בשביל זה צריך להמשיך "לעילא ולעילא מן שמשא". לשמש יש אור משלה, אבל לחדש אור שכלל וכלל לא היה אור אלא עצם – זה הפירוש האמתי של "חַדש", לגמרי חדש, חדש באמת, בתכלית – בשביל ה"מחר חדש" צריך להמשיך בתוך השמש גופא מלעילא ולעילא.

כמ"ש בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו, שבכדי שיהי' יחוד ז"א עם המלכות (יום חתונתו) הוא ע"י שנמשך בו עטרה, כתר. והמשכת הכתר לז"א (ביום חתונתו) [ביום החתונה הכתר נמשך לז"א] הוא ע"י [באמצעות] הבינה [האמא שנותנת את הכתר על ראש בנה ביום החתונה שלו], עטרה שעטרה לו אמו [דוקא].

העלם הלבנה – החזרה לנקודת האין

ועפ"ז מובן עוד יותר הקשר דמחר חודש עם ונפקדת כי יפקד מושבך, כי ענין מחר חודש [מה שע"י העלם והסתר הלבנה (שבערב ר"ח) נעשה (בר"ח) יחוד שמשא וסיהרא], הוא, לפי שהביטול דהלבנה (מה שמתעלמת ומסתתרת עד שלא נשאר בה אפילו נקודה) [הבטול המוחלט של הלבנה] מגיע [לשרש המלכות] לבחינת הכתר שלמעלה מהשתלשלות שממנו נמשך (ע"י הבינה) [אמא] הכח על יחוד שמשא וסיהרא [הכתר דז"א].

כידוע[לח], שרש המלכות הוא לא רק בכתר, אלא בפנימיות פנימיות הכתר, פנימיות עתיק, רדל"א. באותו רגע של אַין גמור עולה הלבנה וחוזרת לאין האמתי, בפנימיות עתיק ומשם נמשך לבעלה של המלכות, לז"א, למדות, באמצעות האמא הכתר שבו יש את הכח לבעל-לאיש להזדווג ולהמשיך את גילוי האור החדש למלכות. כלומר, על ידי הבטול של המלכות היא עולה למקום כל כך גבוה ממנו הכתר נמשך על ידי האמא לבן להזדווג איתה בגלוי.

לפי הביאור הזה, מה שקורה רגע אחד לפני המולד, לפני החודש, הוא שישנה התבטלות גמורה של המלכות, כנסת ישראל. על זה כתוב "יפקד מושבך", ומכח "יפקד מושבך" יש "ונפקדת". זה כבר מתחיל לקשר בין המושגים. "ונפקדת" על פי פשט הוא פירוש אחר לגמרי, מן הקצה אל הקצה, אפילו פירוש הפכי – "ונפקדת" לשון זכרון, לשון פקידה של זיווג. מצד שני "יפקד" הוא לשון העדר – מה הקשר ביניהם? הוא מסביר שדוקא על ידי "יפקד", דהיינו העדר הבטול, המלכות עולה באין האמתי ומשם נמשך הכח לפקידה. עד כאן פירוש אחד של הקשר. כל המאמר כאן הוא להסביר את הקשר למה "ונפקדת" תלוי ב"יפקד".

"פקֹד יפקֹד"

לפני שנמשיך נאמר דבר שהרבי הזכיר בשבת לפני שבוע: "ונפקדת" ו"יפקד" קשור עם הסיסמא של ביאת המשיח, הסיסמא הידועה של "פקד יפקד אלקים אתכם"[לט], "פקד פקדתי"[מ]. פקידה כפולה היא רמז מובהק ל"פקֹד פקדתי" שאמר משה רבינו כשבא לגאול את עם ישראל ממצרים, וכל הגלויות נקראו על שם מצרים[מא], ו"כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות"[מב] בגאולה האמתית והשלמה. זאת אומרת שכל מה שיש עכשיו דומה בדרך נפלאה ביותר, באין ערוך. אבל בכל זאת יש צד שוה עם יציאת מצרים: כמו שאז היה "פקֹד יפקֹד" שאמר כבר יוסף הצדיק, ואחר כך "פקֹד פקדתי" שבא משה רבינו – כך גם לעתיד לבא אנו מחכים לפקידה בכפולה, "פקֹד יפקֹד אלקים אתכם".

לפי ההסבר כאן, מה זה בלשון הקדש "פקֹד יפקֹד"? "פקֹד" הראשון הוא מקור, עליה בשרש. "יפקֹד", או "פקדתי" היינו המשכה בפועל, המשכה מלמעלה למטה לפקוד, לשון פקידה. לכן, לפי הלימוד שלומדים עכשיו, מה שכאן הפסוק "מחר חֹדש ונפקדת כי יפקד מושבך" אומר הוא ש"יפקֵד", דהיינו החסרון-הבטול, הוא ה"פקֹד" – המקור של הגאולה. דוקא "יפקֵד" של דוד, דהיינו החסרון המוחלט, ההיעדרות לרגע, האין הגמור לרגע אחד שלו, הוא ה"פקֹד" שלמעלה מהזמן. מקור בעברית הוא למעלה מהזמן.

"אין משיח בא אלא בהיסח הדעת"

אחר כך, בזכות "פקד" שהוא ה"יפקד מושבך", הרגע של היסח הדעת שעליו כתוב "אין משיח בא אלא בהיסח הדעת"[מג], יש כאן גם רמז נפלא, הוא לא כתוב כאן, אבל הוא מאד מאד מכוון. מאד מכוון גם למה שקרה בשבוע האחרון אצל הרבי: המלים "יפקד מושבך" שוות בגמיטריא בדיוק "היסח הדעת". שוב, כתוב "ונפקדת כי יפקד מושבך" – מה זה "יפקד"? רגע שחסר, הוא לא שם, לא במקום. אבל יש עוד רמז ששייך להיסח הדעת: היות ודעת בעצם היא בחינת ישוב, ישוב הדעת – מה זה "מושבך"? המקום המיושב שלך, המקום הרגיל שלך. מה זה "יפקד מושבך"? היסח המושב, היסח הדעת.

אותו "יפקד מושבך", הוא הרגע של ההעדר העולה – הכל בשביל להסביר את הפירוש הראשון – למקור הפקידה בפנימיות הכתר, "פקֹד". אחר כך, בזכות ה"פקֹד" שהוא דוקא על ידי "יפקד מושבך" נמשך "יפקֹד", "פקֹד יפקֹד", "פקֹד פקדתי". ה"יפקֹד", ה"פקדתי" היינו "ונפקדת".

יש עוד רמז מאד יפה בגימטריא: "ונפקדת" בגימטריא שמש. כאן הוא אמר שהיחוד בין שאול ודוד הוא יחוד של שמש וירח. שאול הוא השמש ועל היחוד שלו על מנת להפקד עם דוד כתוב "ונפקדת" בגמטריא שמש. יש פה עוד המון רמזים בגימטריא שלא נאריך בהם, אבל המלה העיקרית שחשובה לנו היא הגימטריא הזו ש"יפקד מושבך" שווה יסח הדעת.

יש בזה שני פירושים: פירוש ראשון הוא מה שהרבי כותב כאן, שבאותו רגע של היסח הדעת, של "יפקד מושבך", המלכות – שרש נשמת ישראל, הנשמה הקדושה שיש בעם ישראל – עולה לפנימיות הכתר ומשם נמשך הכתר לז"א להזדווג עם המלכות.

וכמו"כ הו"ע ונפקדת כי יפקד מושבך, שע"י שיפקד מקום מושבו של דוד [שהוא ה] (מלכות), עי"ז יהי' ונפקדת דדוד ע"י שאול, המשכת הבינה (שאול מרחובות הנהר), ועי"ז – המשכת הכתר (בעטרה שעטרה לו אמו) [לראש ז"א, לתת לו כח].

מהו כח היחוד? המלכות כאן היא הכח, לא של זיווג סתם, יש כל מיני דרגות של זיווג. כאן זהו זיווג מיוחד של שמשא וסיהרא, זיווג של אורות דתהו בכלים דתקון, כלומר, חבור ההפכים לגמרי. לכן שאול שמסמל את המזווג הוא אמא דוקא, שם סג. [מה הביטוי של החכמה כאן?] "נקודה בהיכלא"[מד].

עד כאן פירוש אחד של למה "ונפקדת" תלוי ב"כי יפקד מושבך". הפירוש הזה אומר ש"יפקד מושבך" היינו רגע של התבטלות ובבטול המלכות היא עולה לכתר וכו'. אבל הרבי לא מסתפק בכך. באמת כל המאמר הוא להגיע לפירוש הרבה יותר עמוק, יותר מכל מה שאמרנו עכשיו.

"ונפקדת" (זכרון) ו"יפקד" (חסרון) – הפכים.

וצריך להבין [שואל הרבי], דונפקדת לשון זכרון ולשון פקידה (יחוד) ויפקד לשון חסרון הם לכאורה שני הפכים,

עדיין לא כל כך מסתדר הפשט כאן של "יפקד" לפי רש"י שהסברנו בתחילת המאמר. רש"י אומר ש"יפקד" היינו חסרון, העדר, ו"נפקדת" לשון זכרון. אמרנו שבאותו רגע של ההעדר, של החסרון, יש בטול מוחלט של המלכות, של דוד וברגע הזה המלכות עולה לכתר בפנימיותו, "נעוץ סופן בתחילתן"[מה]. אבל זה לא לשון חסרון, זה כביכול לומר שבתוך המצב של חסרון יש בטול. אבל זהו לא חסרון כפשוטו.

חסרון כפשוטו הכונה שלדוד היה מקום טוב בו הוא ישב. בקבלה כתוב ש"יפקד מושבך", המושב של דוד, הוא כסא הכבוד, כך כתוב בספרי הקבלה, יש לו כסא טוב. אף על פי שהוא עדיין לא מלך בכל זאת המושב של דוד הוא כבר בסוד כסא הכבוד. מהו כסא הכבוד בקבלה? כחב"ד של עולם הבריאה[מו] ושם יש לו מקום טוב בו הוא יושב. דוד המלך הוא בסוד שם אדנ-י, כמו שאומרים לפני התפלה, תפלת שמונה עשרה היא בבחינת "תפלה לדוד"[מז]. מתחילים את התפלה בפסוק שחז"ל אומרים עליו שהוא "תפלה אריכתא"[מח] – "אדני שפתי תפתח"[מט] – שם אדנ-י, דוד. לפי הקבלה שם אדנות יושב על מושבו, כסא הכבוד.

פקידת מקום דוד – ירידה חיצוניותו לעולמות התחתונים

לדוד יש מקום טוב וקבוע ויום אחד הוא נעדר, הוא לא שם. על פי פשט זהו חסרון. לא חסרון שהוא עלה, לא חסרון שהפנימיות שלו עלתה לכתר, אלא הפשט הוא שהחיצוניות שלו ירדה מטה מטה, בדיוק ההיפך. הפשט של חסרון שהוא נחסר ממקומו הטוב. גם הרבי עצמו הזכיר בשבת שעברה ש"יפקד מושבך" על פי פשט זהו יהודי שנמצא בחוץ לארץ, הוא רמז לעצמו. יהודי שנמצא בחוץ לארץ הוא הפשט של "יפקד מושבך". המושב של כל יהודי ויהודי אמור להיות בארץ הקודש, ארץ ישראל, בירושלים עיר הקודש. יהודי שעקב הגלות המר נמצא במקום שאינו שלו, במקום זר, נכרי – זה נקרא "יפקד מושבך", הוא נחסר.

בדיוק ההיפך ממה שפירשנו קודם. לא שהפנימיות עולה לכתר, אלא שהחיצוניות – המציאות, הגוף – יורדת מטה מטה לתוך העולמות התחתונים בי"ע עד לחוצה לארץ.

לכן עדיין קשה וזה עיקר החידוש של המאמר: צריך לומר שגם הפירוש השני, שהוא יותר על פי פשט, ש"יפקד מושבך" היינו חסרון של ירידה, לא של התעלות והתבטלות לשרש, אלא ירידה ממש לתוך הקליפות והחיצונים – הוא מעורר את ה"ונפקדת". אפילו עוד יותר מזה, שהמלכות עולה לאין. ירידת חיצוניות המלכות מטה מטה לתוך חוצה לארץ עוד יותר מעוררת את ה"ונפקדת", את העצמות, לפקוד את המלכות באור עוד יותר חדש, "מחר חדש", מה שאמרנו שאחר כך, אחרי ה"יפקד מושבך", אחרי רגע של היסח הדעת ישנה המשכה של "ונפקדת" – היא עוד יותר כאשר הפירוש של "כי יפקד" הוא על פי פשוטו, דהיינו חסרון ממש, לא התעלות לשרש.

איך ה"יפקד" (חסרון) מביא דוקא ל"ונפקדת"?

זה הרעיון שרוצים להסביר כאן והרבי מתחיל להסביר אותו:

ואיך אפשר שע"י יפקד יהי' ונפקדת [כמו שאמרנו עד כדי כך שזו אותה מלה ממש, אותו שרש]. ואף שיפקד מושבך (זה שנחסר מקום מושבו) קשור עם ענין הביטול [כמו שהסברנו קודם, כלומר, שהפנימיות בטלה לגמרי ועולה לשרש], והביטול מגיע בכתר (כנ"ל) שממנו נמשך הכח על היחוד [כל ההסבר שהסברנו קודם באריכות], מ"מ, מזה שפירוש יפקד מושבך הוא שיהי' מושבך חסר, משמע, דזה שיפקד מושבך [החסרון כפשוטו] הוא טעם  על ונפקדת (ונפקדת כי [בגלל, מפני ש]יפקד מושבך) [על פי פשט] הוא (לא רק לפי שיפקד מושבך קשור עם ענין הביטול, אלא גם) שיפקד מושבך עצמו (שיהי' מושבך חסר) הוא טעם על ונפקדת, וצריך להבין, איך שייך שיפקד לשון חסרון מביא לונפקדת.

איך חסרון כפשוטו, שהוא ירידה והעדר ממש, יציאה לחוץ לארץ, הוא לא נמצא במקום. איך מצב הביש הזה גופא מעורר למעלה את הזיקה לזיווג. זה שבטול מגיע לשרש – מילא. אבל זה שהחסרון כפשוטו הוא זה שמעורר וממשיך את "ונפקדת" דהיינו הזיקה לזיווג – זה דורש ביאור.

וכן אינו מובן, דמזה שנאמר יפקד (ולא יחסר מושבך) [יש כאן 'לשון נופל על לשון' מובהק. לא כתוב 'יחסר מושבך', כתוב "יפקד מושבך"] לשון פקידה, משמע, שהשייכות דיפקד לונפקדת הוא (לא רק שיפקד מביא לונפקדת, אלא) שביפקד עצמו יש (בהעלם) ענין ונפקדת.

הרבי אומר שלפי הפירוש הראשון, ש"יפקד" היינו בטול ועליה לשרש, מדובר בתהליך, שעל ידי "יפקד" יש עליה לשרש ואחר כך את המשכת "ונפקדת". אלו כמה שלבים אחד אחרי השני. אבל מכך שזו מלה אחת ממש משמע שעצם הענין של "ונפקדת" נמצא כבר – בהעלם אמנם – ממש בתוך החסרון של "יפקד". כלומר, בתוך מציאות היהודי שיושב בחוץ לארץ יש כבר בהעלם את הזיווג של עצמות ה' בדרגה יותר גבוהה, אפילו מזו שנמשכת על ידי בטול מוחלט. ה"ונפקדת" כבר נמצא בהעלם בתוך המצב הרע של "יפקד מושבך". לכן זו מלה אחת ממש ולא שני שרשים שונים.

'לכתחילה אריבער'

היות והמאמרים של הרבי הם באריכות אי אפשר ללמוד את הכל בפנים. נלמד עוד אות אחת ואחר כך נסביר את סיום המאמר, את הפירוט. כאמור, מאמר זה מבוסס על מאמר הרבי מהר"ש. התחלנו את השיעור הערב עם הניגון של הרבי מהר"ש, 'לכתחילה אריבער', שביטוי זה הוא השם והכינוי של הרבי מהר"ש, אולי הביטוי הכי אהוב, אני לא יודע אם יש ביטוי יותר אהוב על הרבי שליט"א מאשר הביטוי הזה, 'לכתחילה אריבער', 'יש לדלג מלמעלה'. אצלנו, לאור מה שהרבי אמר לאחרונה, זו הבחינה של הליכה לכתחילה על אורות דתהו. לעניננו, לכתחילה אריבער הכונה לכתחילה אורות דתהו. רק מה? צריכים להמשיך אותם בכלים דתקון. דהיינו שחייב להיות הזיווג של "שאול מרחֹבות הנהר" עם דוד מלכא משיחא. הדבר הזה נמשך באמצעות יהונתן בנו של שאול. את הדבר הזה הוא ממשיך להסביר באות ב', מה יהונתן עושה בסיפור הזה. עד כאן דברנו רק על שאול ודוד.

לפני שנקרא, ידוע ופשוט אצלנו שעיקר הענין של יהונתן ודוד הוא "אהבה שאינה תלויה בדבר"[נ]. שייך לדרך ארץ, אהבה רבה שלמעלה מטעם ודעת, אהבה נפלאה אפילו יותר מאהבת נשים, כמו שדוד מקונן על יהונתן[נא]. אהבה זו שייכת באופן מיוחד לזמן הזה של ספירת העומר, תקון המדות, תקון הלב, להגיע ללב טוב, להגיע למצב שבראש חדש סיון נוכל לבוא "כאיש אחד בלב אחד"[נב], "ויחן שם ישראל נגד ההר"[נג] – אז ורק אז נזכה לקבל את התורה מחדש.

לכן הרבי מביא בהמשך המאמר לגבי הפטרת "מחר חֹדש" – אם כי שקוראים אותה בכל שבת שחלה להיות ערב ראש חדש – בכל אופן, כתוב בחסידות שהענין ברוחניות של "מחר חדש" שייך באופן מיוחד לראש חדש סיון וראש חדש אייר. כלומר, החדשים הללו שבין פסח לשבועות, כאשר יש את הקביעות הזו ששבת היא ערב ראש חדש, הם עיקר הענין של "מחר חֹדש, ונפקדת כי יפקד מושבך" במשך כל השנה כולה. כך מובא בחסידות.

שוב, אחד הטעמים הוא שזה הזמן המיוחד להתחזק באהבת חנם, אהבת דוד ויהונתן, "אהבה שאינה תלויה בדבר". מבואר בחסידות[נד] שהנאמר "אינה תלויה בדבר" הכונה שהיא תלויה בעצם, לא בשום דבר פרטי, לא בשום דבר חלקי, רק "נפשו קשורה בנפשו"[נה] זו הלשון, עצם הנפש קשור בעצם הנפש. יש ברית של אמונה, אמונה היא התקשרות עצמית, "נפשו קשורה בנפשו".

יש כמה רמזים בזה: דוד ויהונתן עם ו החיבור עולה בגימטריא ישראל – שלימות עם ישראל היא ביחוד דוד ויהונתן. כשכותבים בלי ה-ו, רק את שני השמות דוד יהונתן הם בגימטריא אהבה במילוי. כשכותבים את המלה אהבה במילוי – אלף הא בית הא – שווה דוד יהונתן. יש עוד כמה רמזים מאד יפים ביחוד שביניהם.

נאמר עוד רמז ששייך לעוד פתגם ששגור היום בפני חסידי חב"ד במיוחד: ראשי התבות דוד יהונתן הם די וסופי התיבות הם דן – ממילא ראשי וסופי התבות יחד הם דידן – "דידן נצח"[נו]. ה"דידן נצח" הוא על ידי היחוד והזיווג של דוד-יהונתן. להגיע לאהבה זו של "נפשו קשורה בנפשו" ממש, שבזה דידן, אנחנו יחד, כולנו "כאיש אחד בלב אחד" – אז "דידן נצח".

ג.     סוד השם יהונתן

"יהו-נתן" – נתינת יהונתן לדוד

הכל הקדמה, הוא מסביר מה ענינו של יהונתן:

ב) וממשיך בהמאמר, דיהונתן הוא יה"ו נתן,

יהו הן שלש האותיות הראשונות של שם הוי'. באמת הצמח צדק מסביר ב'אור התורה'[נז], הרבי לא מביא זאת כאן – מה הוא נותן? מהי המתנה? נתן לשון מתנה, מה המתנה כאן? על דרך מתן תורה. הפטרת "ויאמר לו יהונתן" שייכת במיוחד לראש חדש אייר ולראש חדש סיון שבין פסח לשבועות, לעצרת. אחד הרמזים הוא שיהונתן מרמז למתן תורה – "זמן מתן תורתנו"[נח].

אבל עוד יותר, כתוב בקבלה[נט] שהמתנה שהוא נותן היא שם הוי', כמו שאנחנו אומרים בתפלה "נתת לנו הוי' אלקינו"[ס]. מה הכונה? מוסבר בחסידות שאתה, ה',  נותן לנו את שם הוי' – "נתת לנו הוי' אלקינו באהבה מועדים לשמחה" וכו'. יש עוד כמה פעמים בתפלה ביטוי כזה, נתת לנו הוי', שהוי' יהיה אלקינו, על דרך "אנכי הוי' אלהיך"[סא] – "אנכי מי שאנכי"[סב] עושה ש"הוי'" יהיה "אלהיך", האלקים שלך.

כך כתוב גם בסוד השם יהונתן: יהונתן היינו הבהירות, הגילוי שה' נותן את עצמו, יהו-נתן. או, אם נאמר שיהונתן הוא המשפיע, היסוד, הצדיק ביחס לדוד, יהונתן נותן לדוד את שם הוי'. כמו שהסברנו קודם, אחר כך כתוב על דוד המלך "'והוי' עמו' – הלכה כמותו בכל מקום". "הוי' עמו", מי נותן לדוד את שם הוי'? יהו-נתן נותן את שם הוי' לדוד.

תקון שם הוי' על ידי התשובה

ואיתא במאורי אור שנתן בגימטריא ת"ק

הצמח צדק אומר שהחלק השני בשמו של יהונתן, "נתן", הוא השרש נשמה של נתן הנביא, הנביא של דוד המלך, מי שמוכיח את דוד המלך ומעורר אותו לתשובה. חז"ל אומרים[סג] שהוא לא חטא באמת, רק "כדי להורות תשובה ליחיד", ללמד את עם ישראל תשובה, תשובה עילאה. הנביא שנותן ומחדיר בדוד את כח התשובה הוא נתן.

ידוע בקבלה, בכתבי האריז"ל[סד] וגם בחסידות[סה] שתשובה היא לתקן את כל הפגמים שנעשו באותיות שם הוי', על ידי החטאים, "אם חטאתי לפניך בקריאת שמע ופגמתי באות י של שם הוי'"[סו] וכו' אות ה ו-ו ו-ה. כל חטא פוגם באות אחרת של שם הוי', שם המיוחד, והתשובה היא לתקן. זאת חוץ מהפירוש שכתוב בזהר[סז] שתשובה היא תשוב-ה, תשוב ה תתאה ל-ו שבשם הוי' ותשוב ה עילאה ל-י שבשם הוי'. כל התשובה היא לתקן את שם הוי'. שם הוי' נפגם ונחסר כביכול על ידי החטא.

לכן לפי חז"ל אחד מסודות יום הכפורים, שהוא יום ה-תשובה של כל השנה כולה, הוא שבו נתקבלה תשובתו של דוד[סח]. דוד חטא בסוף אלול ותשובתו התקבלה רק ביום הכפורים. ביום הכפורים כתוב "לפני הוי' תטהרו"[סט] בסוד "שאו ידכם קדש וברכו את הוי'"[ע] – צריך להעלות את המדות, הידים, למעלה עד לפנימיות הכתר ומשם לברך, להמשיך אור חדש ולתקן את כל הפגמים שנעשו בשם הוי' – "לפני הוי' תטהרו", תטהרו בגימטריא כתר[עא].

לכן נתן הוא בלי "יהו", זה להסביר את מה שמובא בחסידות שיש יהונתן ויש נתן. אצל יהונתן ה-יהו בגילוי, הוא ממשיך אותן לדוד, "הוי' עמו", הוא ממשיך לו בחינת צדיק. יהונתן ממשיך לדוד את בחינת הצדיק שבו, "'והוי' עמו' – הלכה כמותו בכל מקום", "אֹרחות צדיקים"[עב]. אצל נתן שם הוי' בהעלם, אבל כאשר אין גילוי אור יהו הוא נותן לו כח לבנות מחדש, לחדש את שם הוי' – "שם העצם, שם המיוחד, שם המפורש"[עג] – ממקור עוד יותר גבוה. זה נתן הנביא שמחדיר בדוד את כח התשובה.

זה מה שכתוב כאן, שיש קשר בין ה"נתן" של יהונתן ובין נתן הנביא. יש באמת עוד נתן שלא מוזכר כאן – לדוד היה בן בשם נתן. יש מי שאומר שהוא קרא את שם אותו הבן על שם יהונתן אהובו. יש כמה בחינות של נתן, אבל כאן לענינו מדברים על יהונתן.

השפעת יהונתן (יסוד ומלכות) לדוד (מלכות)

אם כן, כתוב ב'מאורי אור'[עד] בשם האריז"ל שנתן בגימטריא תק. מה זה 500?

הוא ה' אחרונה דשם הוי',

ה כפול י כפול י (כאן קוראים לזה הכאה). חמש בהתכללות כפולה של י פעמים י. בקבלה מובא[עה] שזו התכללות של מאה, שנמשכת למלכות ממקור המלכות בכתר, כמו "מאה ברכות בכל יום". לכלול את ה תתאה של שם הוי' עשר פעמים עשר, 500, נתן – זה נקרא להמשיך במלכות מסוד מאה הברכות שבכתר.

קשור מאד עם דוד, כידוע שחז"ל אומרים[עו] שדוד הוא זה שתיקן לומד מאה ברכות בכל יום. כאשר סוד המאה נמשך לדוד, "ברכות לראש צדיק"[עז], מיהונתן. ה-500 כאן הם דוד שביהונתן, המלכות הנכללת ביהונתן, ביסוד, בקדושת האצילות. כמו שאמרנו קודם שיהונתן משפיע לדוד את ההלכה שלו, "'והוי' עמו' – הלכה כמותו בכל מקום", יהונתן משפיע לדוד גם את מקור הברכות, "מאה ברכות בכל יום". זו גם השפעה מיהונתן לדוד.

זה מה שכתוב ב'מאורי אור':

כי ה' בהכאה בגימטריא ת"ק. ומדייק בהמאמר, דלהפירוש שברוב המקומות שיהונתן הוא יה"ו [ונתן (שביהונתן) הוא שהיה"ו הם בבחינת נתינה והמשכה] [ברוב המקומות כתוב שנתן – פשוטו כמשמעו – "יהו" ניתן. לא מפרשים שנתן הוא במקום ה אחרונה של שם הוי'. אם נתן הוא ה אחרונה של שם הוי' אז יהונתן הוא י-ה-ו-ה שלם. שני הפירושים הם קצת אחרת] מובן מ"ש ויאמר לו יהונתן, [מכאן מובן שדוד הוא ה תתאה של שם הוי', הוא המלכות, ו-יהו, האותיות העליונות שלפני ה תתאה, ניתנות ונמשכות ל-ה תתאה, לבחינת דוד] ההמשכה מיהונתן לדוד, שהיה"ו דיהונתן נמשכו למלכות, דוד. אבל לפירוש המאו"א דנתן שביהונתן הוא ה' אחרונה, היא המלכות, מהו"ע ויאמר לו יהונתן [מה זה ה"לו"? הרי לכאורה "נתן" הוא דוד עצמו, בתוך יהונתן יש את המלכות ודוד הוא גם המלכות, אז מהי ההמשכה מיהונתן לדוד? הרי בשניהם יש את המלכות] (המשכת יהונתן לדוד), הרי נתן דיהונתן ודוד הם לכאורה היינו הך [ה"נתן" של יהונתן היינו ה תתאה וגם דוד הוא ה תתאה].

פנימיות המלכות וחיצוניותה

ומבאר, דבמלכות שתי מדריגות. כמו שהיא סוף האצילות (זנב לאריות),וכמו שהיא מקור לבי"ע (ראש לשועלים).

כאן צריך לעמוד בזה: הוא רוצה לומר כאן שיהונתן הוא המלכות כמו שהיא בבחינת "זנב לאריות"[עח], כמו שהיא סוף עולם האצילות, אבל היא לא יוצאת מעולם האצילות, היא לא שייכת להשפעה למטה בעולמות התחתונים בי"ע, כמו שהסברנו קודם. היא מלכות כזו שלא שייכת לצאת לחוץ לארץ, היא לא יורדת מן הארץ.

מה שאין כן דוד עלול לרדת ולכן כל כך אכפת לו. מי שקורא את התנ"ך רואה שהוא היה מי שהכי אכפת לו שלא לרדת מהארץ, הוא הכי הרגיש את הסכנה של חוץ לארץ. ממנו לומדים חז"ל ש"כל הדר בחוץ לארץ דומה למי שאין לו אלו-ה"[עט]. דוד רגיש לנושא של חוץ לארץ היות והוא המלכות כמקור לבי"ע. הוא עלול לרדת בסוד "רגליה יורדות"[פ], הוא תמיד על סף הירידה, "סֻכת דויד הנֹפלת"[פא], הוא יורד ונופל, לכן הוא רגיש לנושא הזה באופן מיוחד. מה שאין כן "נתן" שביהונתן לא יוצא מתחום האצילות.

הסוף, המלכות כמו שהיא בסוף האצילות ואינה יוצאת מתחומה, שאינה מקור לבי"ע – נקראת "זנב לאריות". מה שאין כן המלכות שהיא מקור לבי"ע ואחר כך יורדת להיות הכתר של בי"ע וכו' ועלולה לרדת מטה מטה – היא דוד והיא נקראת "ראש לשועלים".

ים המלכות – "זנב לאריות"

גם כאן יש רמז חשוב: אם אנחנו מתבוננים בביטוי "זנב לאריות", בראש-תוך-סוף שלו, כלומר, האות הראשונה, האמצעית והאחרונה – ז, א, ת – כאן יש רמז למלה "זאת". "זנב לאריות" הוא בסוד זאת. זהו דבר שקראנו בשבת "בזאת יבא אהרן אל הקדש"[פב]. זאת היא המלכות[פג], "מי זאת עולה"[פד]. זאת היא המלכות כמו שהיא באצילות, בחינת נתן, בחינת הים של המלכות.

בהמשך הוא יסביר שבמלכות יש שני ממדים: הפנימיות שנשארת תמיד באצילות ולא יוצאת לחוץ לארץ – ניצוץ של מלך ישראל שלא נפרד ולא מסוגל, שבסכנה ולכן גם רגיש לענין של יציאה לחוץ לארץ – היא הים של המלכות, הפנימיות. מה שאין כן החיצוניות שכן נעשית מקור לבי"ע ועלולה לרדת לחוץ לארץ היא היבשה, הארץ של המלכות.

יש במלכות ים וארץ, יבשה. הים הוא "זאת" – "בזאת יבוא אהרן", ואהרן הוא "שושבינא דמטרוניתא"[פה]. בלשון החסידות "זאת" היא כנסת ישראל בפנימיותה. לפעמים היא נקראת "כלת משה"[פו], פנימיות המלכות[פז] – המדרגה במלכות שכונסת בתוכה את כל האורות העליונים של ישראל. לכן היא נקראת 'כנסת ישראל'. כמו שהים כונס בתוכו את כל האורות העליונים וגם מעלים ומסתיר על גבי כל האורות העליונים. לכן הים נקרא "עלמא דאתכסיא". הים של המלכות היינו המדרגה במלכות שמקבלת וכונסת לתוכה את כל האורות העליונים, כנסת ישראל. זה "זנב לאריות", "זאת", "בזאת יבוא אהרן". אהרן מעלה את הנרות, הוא ה"שושבינא דמטרוניתא", "בהעלתך את הנרות"[פח], הוא מדליק את נרות נשמות עם ישראל כדי להעלותן "עד שתהא שלהבת עולה מאליה"[פט], "בזאת יבוא אהרן". זה הרמז ל"זנב לאריות".

רמז "ראש לשעלים" – "רֹשם"

נעשה אותו רמז לגבי "ראש לשועלים". כאן יש כתיב מלא, "שֻעלים"[צ] בתנ"ך כתוב גם חסר, ואפילו כאשר אדמו"ר הזקן מנקד את זה בסידור הוא גם כותב שֻעלים חסר ואז יש את אותו מספר אותיות, תשע אותיות. הראש-תוך-סוף הוא ר-ש-מ. אותיות "רֹשׁם". ב"זנב לאריות" הרמז הוא "זאת", "בזאת יבוא אהרן" וב"ראש לשעלים" הראש-תוך-סוף הוא אותיות "רֹשם".

ד.    נפקדות שמשאירה רושם

מהו הרֹשם? הרשם שנשאר, סוד הרשימו בקבלה וחסידות. כאשר באמת יש סילוק, הסתלקות המלכות, היעדרות, כמו "כי יפקד מושבך" והמלכות יורדת מטה מטה – המקור, הכתר של בי"ע הוא אך ורק רשימו, בסוד "תיו רשים רשימו לעתיק יומין"[צא] של המלכות כמו שהיא באצילות.

עוד פעם: "ראש לשעלים" הוא רֹשם בלבד, הרשימו בלבד, כמו הסוד בזהר, שם מדובר על הרֹשם של אור אין סוף להיות הכתר של א"ק, של אדם דבריאה. אותו דבר הוא הרֹשם של המלכות דאצילות להיות כתר של עולם הבריאה, בסוד "ראש לשעלים", רֹשם בלבד.

אותו רֹשם, ככל שהוא יורד הוא נעשה רשימו דרשימו דרשימו עד שהוא נחסר לגמרי. רֹשם הכונה שהעצם נחסר. ככל שהוא יורד למטה יש יותר רֹשם, תמיד נשאר רֹשם. דבר שבקדושה תמיד משאיר רֹשם, אפילו שהצדיק פנה מן העיר[צב], הוא איננו, הוא הסתלק מכאן, הרֹשם נשאר. אבל הרֹשם הוא "יפקד מושבך", זה גם מסביר פשט, על פי פשט דוקא כאשר "יפקד מושבך" אז "ונפקדת".

מה הפשט? שאול המלך נכנס לסעודה ורואה שהמקום של דוד ריק. למה הוא נזכר בדוד? מזה שהמקום ריק. מה מעורר את הזיכרון? על פי פשט, בלי כל הדרוש שהסברנו עכשיו, הפשט הוא שיש שם רֹשם. כאשר דוד איננו נשאר הרֹשם שלו במקום והרֹשם הוא שמעורר את זיכרון. יש לפעמים שהרֹשם מעורר את הזיכרון יותר מהעצם. אם דוד עצמו יושב שם פחות חושבים עליו מאשר אם הוא לא שם והרֹשם שלו נשאר, המקום שלו. זה הפשט ממש של "ונפקדת כי יפקד מושבך".

אמרנו שכל היהודים שבחוץ לארץ הם בבחינת "יפקד מושבך", צריך לדעת שהרֹשם של כל יהודי נמצא כאן. ועל ידי שמכירים ברשמים, כלומר, של כל היהודים, מעוררים את הזכרון שלהם. הרי יש בארץ ישראל חלק לכל אחד ואחד[צג], כל אחד ואחד יש לו נחלה וחלק בארץ הקדש. אפילו יהודי שנולד שם, לא היה פה אף פעם, יש לו רֹשם, יש הארה של כל הנשמות דוקא כאן. הרשמים הללו, בסוד הרמז שעכשיו אמרנו, "ראש לשעלים", הם שמעוררים את הזיכרון.

שרש הנשמה בעצמות ה'

מה שאמרנו הוא עוד פירוש שלא כתוב כאן, כאן יש שני פירושים: פירוש אחד של התעוררות הזכרון על ידי ההתעלות, שכאשר יש חסרון והיעדרות למטה הפנימיות עולה עד השרש, עד הכתר וזה מעורר את ה"ונפקדת". בהמשך המאמר הוא אומר, את הסיום אנחנו נצטרך להסביר בעל-פה, שדוקא הירידה וההתלבשות בחוץ לארץ, ההתלבשות של ירידת הנשמה בתוך הגוף, היות ויש שרש בגוף שיותר נעלה מאשר הנשמה עצמה, על ידי עבודת הבירורים של נשמה בתוך גוף – מעוררים את שרש הגוף בעצמות, שהוא (השרש) יותר גבוה. שַם, הקדוש ברוך הוא, עצמות ה' בוחר בבחירה חפשית בגוף היהודי וזה יותר גבוה משרש הנשמה במח האב, גם בעצמות ה'. שוב, עכשיו אני מתחיל להסביר בעל-פה מה שכתוב בהמשך המאמר, זה עיקר המאמר.

לכל יהודי יש שני שרשים בעצמות ה': יש את שרש הנשמה שלו בעצמות ה' ויש את שרש הגוף שלו בעצמות ה'. שרש הנשמה הוא כמו הבן ששרשו במח האב לפני שנמשך מתוך המח. הוא אומר שנשמות דאצילות, נשמות מאד גבוהות של צדיקים גדולים בעולם האצילות, נקראו בנים, אבל בנים שכבר נמשכו ממח האב. נשמות של העולמות התחתונים, רובנו ככולנו, נשמות דבי"ע, "זרע בהמה"[צד] הן לא בבחינת בנים בגילוי, רק בבחינת עבדים בגילוי. רק כשבא רבי מאיר ואומר "בין כך ובין כך קרויים בנים"[צה]. כלומר, הוא מגלה שבעצם פנימיות הנשמות הירודות היא גם בבחינת בנים. אבל הבנים בגילוי הם נשמות דאצילות, מה שאין כן נשמות דבי"ע.

אכן, על ידי שהנשמה יורדת לתוך הגוף ונלחמת עם הגוף ונפש הבהמית לברר אותו ולהוציא את "הרכֻש הגדול"[צו], הניצוצות הקדושים שיש בגוף ונפש הבהמית דוקא, על ידי התמודדות זו הנשמה מגלה לא רק את השרש שלה כמו שהיא במח האב לפני שהוא נמשך מתוך המח, כלומר, בתוך העצמות למעלה ולפני עולם האצילות, אלא עוד יותר – הנשמה בגוף מגלה את שרש הגוף. ממילא הגילוי של שרש הגוף, של שרש הבחירה החפשית של הקדוש ברוך בגוף של היהודי, מאיר גם בנשמה.

שלש מדרגות ב'יחיד'

נסביר זאת עוד: זהו נושא שרבי הלל מפאריטש מאד מאריך להסביר במאמרים שלו[צז], כאן הרבי כותב זאת בתמצית. עצמותו יתברך, כביכול, היא במדרגת 'יחיד' שלפני הצמצום הראשון. בדרך כלל לפני הצמצום הראשון יש ג בחינות של אור אין סוף: יחיד-אחד-קדמון. בדרגה הכי גבוהה שנקראת יחיד – "יחיד הוא", "הוא לבדו הוא ואין זולתו"[צח] – יש בדקות שבדקות, בהעלם שבהעלם, על פי גילוי החסידות כמה וכמה מדרגות, בדרך כלל יש שלש מדרגות בכללות. אפשר לומר שהם הכתר של יחיד; החכמה עד היסוד של יחיד; והמלכות של יחיד. אבל לפעמים הפירוש הוא כתר חכמה ובינה, ג ראשונות במדרגת יחיד.

התקשרות העצמות לנשמות עם ישראל

החכמה של יחיד הוא שרש התקשרות עצמות ה' ל"בנים אתם להוי' אלקיכם"[צט], לנשמות עם ישראל כבנים לה'. דהיינו כמו שמרומז בפרק ב בתניא בתחילתו, שהנשמה של כל יהודי היא "חלק אלו-ה ממעל ממש"[ק], לנפש השנית של כל יהודי יש שרש במח האב. בשרש הכי עליון, מהו השרש במח האב, לפני שהוא נמשך? כאן במאמר הוא מסביר לפני שהוא נמשך בעולם האצילות. אבל להסביר את זה עוד יותר גבוה, באותיות של אדמו"ר האמצעי ורבי הלל, הכונה היא גם לפני שהוא נמשך ב'אדם דאצילות'. אדם דאצילות הוא מדרגת אחד שלפני הצמצום[קא]. גם לפני שהבן – "בנים אתם", נשמות עם ישראל שבבחינת בנים – נמשך בבחינת אצילות, "אצילי בני ישראל"[קב], הוא מושרש במח האב.

מהו שרש נשמות עם ישראל במח האב? ההתקשרות העצמית, הצְפִיה שהקדוש ברוך הוא צופה ומביט. כמו המשל המפורסם שיש על זה מהמגיד ממעזריטש[קג], שהאב רואה את הבנים שלו. הם חלקים מעצמותו והחלק הוא הכל, "כאשר אתה תופס בחלק מן העצם אתה תופס בכולו"[קד].

ההתקשרות העצמית של עצמות ה' ל"בנים אתם להוי' אלהיכם", לבני ישראל, מה שנקרא שרש נשמות עם ישראל במח האב, היא החכמה הנעלמת בעצמות ה' – הרי "חכמה מוחא"[קה]. זוהי המדרגה השניה בכל סוד ההשתלשלות לפי החסידות של אדמו"ר האמצעי ורבי הלל מפאריטש ואיך שהרבי מסביר זאת כאן.

ה.   נפקדות מירידה מטה-מטה

בחירה חפשית בגוף היהודי

אבל יש עוד יותר מכך, כמו שהרבי כותב במאמר. אם מדברים על התקשרות אב לבן, גם כאשר הבן עדיין במח האב ו"אב אחד לכולנה", כמו שכתוב בפרק לב בתניא, בתכלית האחדות – זה נקרא אחד שביחיד – יש כאן בכל אופן איזשהו שרש של יחס לזולת, שרש של חיוב כביכול, שהאב מקושר לבן מצד איזה טבע קדום.

מה שאין כן בגוף של היהודי אין שום הכרח ושום חיוב, בגלל שאין שום מעלה, לא מעלה גלויה ולא מעלה נסתרת. אין שום מעלה וסיבה כל שהיא לאהבת הגוף של ישראל, שהרי מצד הגוף דומים הגופים בדיוק לגופי שאר עמי הארצות[קו], לכן, זה שהגוף של היהודי הוא מיוחד – זו בחירת העצמות, בחירה חפשית כביכול. הבחירה החפשית של העצמות בגוף של היהודי היא מדרגה א', היא יותר גבוהה מהתקשרות האב לבן כמו שהבן נשרש במח האב. כמו שהוא מסביר בהמשך, זו גם מעלת שרש הכלים שיותר גבוהה משרש האורות[קז].

על ידי ירידת הנשמה להתלבש בתוך הגוף היא קודם כל טועמת. זהו ההסבר שהוא מסביר בהמשך של "ויאמר לו יהונתן", שיהונתן ממשיך לדוד קצת טעם, גם הוא בסוד רשימו כמו שדברנו עכשיו בסוד הרֹשם, של שרש הגוף שיותר גבוה משרש הנשמה. לכן ירידת הנשמה לתוך הגוף היא כדאית, בגלל שעל ידי התמודדות עבודת הבירורים עם הגוף בסופו של דבר לגלות את שרש הגוף, שזו בחירת העצמות בגוף.

בחירה זו יותר גבוהה מההתקשרות של הקדוש ברוך הוא בדרגה הכי גבוהה לנשמה מצד עצמה והיא ממשיכה לתוך הנשמה את דרגת שרש הגוף. זה מה שנקרא "מחר חֹדש" – כלומר אור חדש לגמרי, כמו שרבי הלל מסביר וכאן במאמר זה רמוז. דהיינו שהעצם, המדרגה הראשונה שעכשיו הסברנו, הבחירה החפשית של העצמות שהיא חשוכה, לא אור בכלל, שהיא כתר של יחיד, לא חכמה של יחיד, כביכול – היא תיהפך לאור, "אור חדש על ציון תאיר"[קח], היא ה"מחר חֹדש" האמתי.

ההסבר הזה אומר ש"יפקד מושבך" הכונה לא רק שאתה נעדר ויש רֹשם. הרֹשם כאן הוא פירוש ממוצע בין שני הפירושים שכתובים כאן, שהם פירושים קיצוניים: או ש"יפקד מושבך" היינו העליה לכתר, או ש"יפקד מושבך" היינו דוקא הירידה מטה מטה, כמו הנשמה שיורדת לחוץ לארץ, מקום הקליפות והחיצונים לגמרי              . דוקא שם הנשמה, האור מתחבר עם הגוף.

מטמון השמור לצדיקים – גילוי שרש הגוף

במאמר הוא קושר את ההסבר עם העובדה שיהודים בגלות באים במגע עם גויים, זו גם בחינת גוף. אם כי שזה לא גוף של ישראל יש שם רכוש גדול, "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות". הרבי מסביר כאן במאמר שה"נפלאות" כוללות גם נפלאות של רכוש גדול, המטמון השלישי של יוסף הצדיק.

כתוב[קט] שכאשר יוסף צבר את כל הכסף שבארץ מצרים הוא עשה שלשה מטמונות ואחד שמור לצדיקים לעתיד לבא, היינו בימות המשיח. חוץ מכל הפירושים הרוחניים שאפשר לפרש[קי] מהו המטמון של יוסף הצדיק, הרבי כאן במאמר כותב שזה כסף, פשוטו כמשמעו, גשמיות ממש. אותו מטמון שהוא עושר מופלג ונפלא שלא היה כדוגמתו אי פעם במציאות, הכסף, האוצר הזה חייב להמצא לפני ביאת המשיח.

למה? זהו אחד החידושים כאן במאמר – אותו כסף וכל אותם תענוגים ומעדנים שהרמב"ם כותב[קיא] עליהם שלכאורה הם טפל גמור לגבי "מלאה הארץ דעה את הוי'"[קיב], הרי עיקר המשיח הוא דעת. בשביל מה צריך מעדנים גשמיים ממש? גם הרמב"ם כותב שיהיו מעדנים ותענוגות בני אדם, אבל הכל יהיה טפל! בשביל מה זה טוב בכלל? למה צריך את זה? אפשר להשאר צדיקים שמסתפקים במועט כמו מאז ומתמיד. מהי כל הגשמיות? הוא אומר שהגשמיות היא על דרך גילוי שרש הגוף, שלעתיד לבא הנשמה תהיה נזונת מהגוף, כמו שכתוב בחסידות[קיג].

זה לא בכדי בכלל, לא דבר טפל בכלל. כלומר, הכסף, המטמון של יוסף וכל המעדנים של הרמב"ם הם לא דברים בטלים, לא סתם. להיפך, "כי מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים", הדעה תזון מהגשמיות, כמו שהנשמה תזון מהגוף. זהו הסוד של תחית המתים. כל זה מתגלה על ידי "יפקד מושבך". כלומר, הנשמה גולה מהמושב, מהמקום שלה.

שתי בחינות בהיסח הדעת מהמשיח

זהו גם מצב של היסח הדעת. נחזור להתחלה^מה, מהי ביאת המשיח? כתוב שביאת המשיח תלויה בהיסח הדעת. יש היסח הדעת שאדם עולה גבוה, כלומר שהוא לא חושב על זה. יש שתי בחינות של היסח הדעת: יש שאדם כל כך גבוה, הוא לומד תורה, תורה שייכת גם לאחרי ביאת המשיח, גם ילמדו תורה – "תורה חדשה מאיתי תצא"[קיד]. אדם שדבוק בתורה, תלמיד חכם מובהק, חסיד מובהק, צדיק גדול מגיע לשעשועים עצמיים של התורה. יש מי שזוכה להשתעשע בתורה. לכאורה לא חסר לו משיח בכלל. גם בישיבות שלומדים נגלה יש פתגם ש'לא חסר המשיח בכלל' בגלל שלומדים תורה. יש בזה משהו, זה לא סתם. תורה היא למעלה מהמשיח. זו דוגמא פשוטה להיסח הדעת מהמשיח על ידי התעלות. אני יותר גבוה מהמשיח, בשביל מה צריך משיח? משיח הוא "חיי שעה"[קטו], הוא זמן.

יש בדיוק ההיפך: יש אדם שהוא בגלות, כפשוטו, הוא בצרות, במצרים, "ולא שמעו אל משה מקצר רוח ומעבודה קשה"[קטז] – הוא לא מסוגל לחשוב על משיח בגלל שהוא בצרות, הוא למטה, הוא ירד פלאים לתוך העולם הזה. הכאב הפרטי, האישי כואב לו הכאב של העם, גורל הביש של העם, עיוות הדעות, הכל כואב לו, כל המציאות כואבת לו. יש מצב כזה שמרוב צער, גלות השכינה, הוא גם לא מסוגל לחשוב על השכינה.

"ושלשת" על ידי "תרד מאד"

עכשיו הרבי מפרש את המשך הפסוק. מה כתוב אחרי הפסוק "ונפקדת כי יפקד מושבך"? "ושלשת תרד מאד"^ז. הוא מסביר בקיצור שכתוב בזהר "ושלשת" – "תיעשה סגול בסגולתא"[קיז], סגול הוא שלש נקודות. יש סגול, שהוא שתי נקודות ונקודה למטה באמצע. ההסבר בחסידות הוא ששתי הנקודות הן המדות, כמו שתי הידים, אהבה ויראה, חסד וגבורה. אם אין נקודה למטה, שהיא נקודת בטול המבררת ומתקנת את שתי הנקודות של ימין ושמאל – המדות של חסד וגבורה, ימין ושמאל יוצאות לחיצונים, כמו אברהם שיצא ממנו ישמעאל ויצחק שיצא ממנו עשו.

אבל כאשר יש נקודה למטה, נקודת בטול של תמימות, של יעקב ש"מטתו שלמה"[קיח], של תפארת – אז יש כח בנפש לתקן את כללות מדות הלב, כללות עבודת הבירורים. זה פירוש אחד, "ושלשת" – "תיעשה סגול", תיעשה בסוד הסגול לתקן את המדות. שייך גם לזמן של ספירת העומר, הזמן של תקון המדות לפני מתן תורה. בשביל "ושלשת", בשביל תקון המדות – על ידי הנקודה למטה של בטול שמתקנת את שתי הנקודות של ימין ושמאל כמבואר בחסידות, בכדי להגיע ל"ושלשת" – צריך "תרד מאד", צריך מאד לרדת למטה, דרך כל העולמות עד למטה מטה.

"אבן האזל" – ממצב של אבן נעשית ההליכה

"אשר נסתרת שם ביום המעשה וישבת אצל אבן האזל" – מהי "אבן האזל"? צריך כל כך לרדת עד שתגיע ל"אבן האזל", "אזל" לשון "האי עלמא דאזלינן מיניה"[קיט], לשון הליכה. אבן היא דומם, המדרגה הכי נמוכה, או בלשון הקבלה, ברוחניות, היא 'מלכות דעשיה'. כאשר תרד פלאים עד מטה מטה, עד האבן, מצב בנפש של "לב האבן"[קכ], תגיע עד האבן ממש, מההתמודדות עם האבן תגיע ל"אזל", תיעשה מהלֵך. כך הפירוש בחסידות[קכא] ל"האי עלמא דאזלינן מיניה" – דוקא כאשר יורדים לעולם הזה נעשים בחינת מהלֵך. "אזלינן מיניה" פרושו שהיהודי זוכה להליכה בקדש.

כאשר מקבלים את התורה בחדש סיון מקבלים את חוש ההילוך, כמבואר בקבלה וחסידות[קכב]. כל זה דוקא כאשר דוד מקבל את ההוראה של יהונתן לרדת, "תרד מאד". ידוע הרמז שהאותיות "תרד מאד" הם 'תרדמ' ועם האותיות הנוספות אד, שהן יחד ה, הן תרדמה – "ויפל הוי' אלקים על האדם תרדמה"[קכג]. אדם הוא אדם דוד משיח[קכד], מהי תרדמה – "תרד מאד"? היסח הדעת. כמו שאמרנו קודם, יש שני מצבים של היסח הדעת: יש שאתה בשעשועים עצמיים ויש שאתה בתרדמה. כאן ההוראה של "יפקד מושבך" היא "תרד מאד". אומרים לך לקחת כדור שינה בשביל לרדת מטה מטה לתוך החיצונים, עד סוף עולם העשיה, מלכות דעשיה, "אבן האזל", מצב של "לב האבן" ממש, כדי שבזכות הבירורים של התלבשות הנשמה בתוך הגוף תיהפך להיות בבחינת מהלֵך.

כל זה בקצרה הענין שמתבאר במאמר הזה. אמרנו שיש שני פירושים ב"יפקד מושבך": או התעלות או ירידה מטה מטה. הרבי אומר שדוקא בחסרון של הירידה מטה מטה נמצא ה"ונפקדת" בהעלם. זה "ויאמר לו יהונתן" – יהונתן מראש, לפני שהוא נותן לו הוראה-פקודה – ב"יפקד" יש עוד פירוש, לשון פקודה, כמו מפקד בצבא – יש כאן פקודה לדוד, "ושלשת", שקודם כל בעבודת הבירורים תיעשה סֶגול, העבודה של תקון המדות. בזכות ה"תרד מאד" אחר תיהפך להיות "סגֻלה מכל העמים"[קכה], סגולתא. בסגולתא הנקודה שבאמצע היא למעלה. קודם כל צריך לרדת מאד, שהיא הנקודה למטה, הבטול והשפלות של ירידת הנשמה לתוך הגוף לברר את המדות, את הימין והשמאל.

"אלקים יחננו ויברכנו" על ידי "כי תשפֹט עמים מישֹר"

אחר כך כשמגיעים לחדש סיון נעשה במתן תורה "והייתם לי סגֻלה מכל העמים". ההסבר בחסידות הוא ש"מכל העמים"היינו הבירורים שמתבררים מכל העמים. "כי תשפֹט עמים מישֹר"[קכו] – הרבי דורש את הפסוק בפרק שאומרים לאחר ספירת העומר – הערב בכוונות של ספירת העומר גמרנו את המלה "תשפֹט", ה-ט של "תשפֹט" – "כי תשפֹט עמים מישֹר". על ידי כך מתקדש שם שמים, על ידי ההתמודדות, הבירור של "מכל העמים" נעשים סגולה. זה "אלהים יחננו ויברכנו יאר פניו אתנו סלה"[קכז] – מה שהקדוש ברוך הוא "יחננו ויברכנו" הוא בזכות ועל ידי הבירור של "כי תשפֹט עמים מישֹר".

הפרק מתחיל "למנצח בנגנות מזמור שיר", מה זה "מזמור שיר"? "מזמור" הוא בירור הנפש הבהמית, העמים, עליהם כתוב "כי תשפֹט עמים מישֹר". "שיר" הוא "אלהים יחננו ויברכנו יאר פניו אתנו סלה", הוא הגילוי, שפע הברכות שנמשך לנפש האלקית, לישראל. גם בימות המשיח עדיין שם ה' יתקדש על ידי בירור אומות העולם. בזמן הזה, לפני ביאת המשיח, עיקר העבודה הוא לברר את הגוף ונפש הבהמית. לאחר ביאת המשיח עדיין יהיו בירורים רבים ועצומים של אומות העולם ועל ידי "תשפֹט עמים מישֹר" תהיה תוספת מרובה אפילו על עיקר האור שנמשך על ידי הבירורים שלנו. כאשר הקדוש ברוך הוא יקדש את שמו כאשר הוא 'ישפֹט עמים מישֹר' הוא ימשיך לנו בזכות זה תוספת ברכה מרובה. "אלהים יחננו ויברכנו" בזכות "כי תשפֹט עמים מישֹר", "מזמור שיר".

הכל דוגמאות, הכל כאן שייך לענין שדוקא ה"יפקד מושבך" במובן שהנשמה נחסרת ממקורה, היא באמת נעדרת ממקורה ויורדת פלאים להתלבש בתוך הגוף – כבר מראש היא לא יורדת לפני שמטעימים לה – הסוד של "ויאמר לו יהונתן" – קצת את העילוי של שרש הגוף שיותר גבוה משרש הנשמה. זה ענין הבחירה העצמית, המדרגה הראשונה, הכתר של יחיד שיותר גבוה משרש הנשמה בתוך יחיד, שהיא כביכול החכמה הנעלמת במדרגת יחיד.

הבחירה הגלויה בגוף והנעלמת שבנשמה

הרבי ממשיך ומבאר שאז מתגלה שיש גם בחירה בנשמה מצד העצם. כלומר, להיות בן זה לא טבע עצמי, זו גם בחירה. יש עוד חידוש במאמר: מה שתמיד כתוב שבבן ישנה התקשרות עצמית וכביכול טבעית – גם בבחינת בן יש בחירה נעלמת, שהקדוש ברוך הוא בוחר שהנשמה תהיה בן. אבל הבחירה בנשמה היא לגמרי נעלמת. הבחירה בגוף היא גלויה בגלל שאחרת אין שום טעם ליחוד הגוף של היהודי, אין שום סיבה שהגוף הזה מיוחד. לכן הבחירה בגוף יותר קרובה להתגלות. כדי לגלות את הבחירה העצמית בגוף צריכה להיות עבודת הנשמה בתוך הגוף.

יש כאן שלשה דברים: הנשמה צריכה לרדת לתוך הגוף עם טעם מוקדם של ענין הגוף, של סגולת הגוף, אחרת היא לא תרד, היא לא תתיישב טוב בתוך הגוף, היא לא תיעדר ממקומה למעלה – "כי יפקד מושבך". לכן קודם צריך להטעים לנשמה משרש הגוף; אחר כך הנשמה יורדת לתוך הגוף ובכך שהיא עובדת קשה ונלחמת לברר את הגוף היא מגלה את שרש הגוף. שרש הגוף יותר גבוה משרש הנשמה. היא מגלה את הבחירה העצמית של הקדוש ברוך הוא בגוף. אחר כך כביכול הגוף מזין את הנשמה לגלות לה ש'גם את, הנשמה הטהורה, נבחרת בבחירה חפשית ועצמית כמוני'. כלומר, גם אַת ממדרגה א' ולא רק ממדרגה ב'. גילוי זה לנשמה, שגם היא נבחרת ושהבחירה זו היא יותר מאשר בבן, יותר משרש הבן במח האב – הוא האור חדש שמאיר מכתר דיחיד לחכמה דיחיד ולמטה מטה.

סיכום ג הפירושים – עליה, היעדרות, ירידה

זה קיצור נושא המאמר. נחזור לווארט העיקרי: המאמר כאן רוצה להסביר לנו מהו היסח הדעת, ה"יפקד מושבך" שדרוש על מנת להביא את המשיח. יש "יפקד מושבך" שהוא התעלות, שעשועים. הביאור האמצעי שאנחנו הוספנו במאמר הוא שיש בחינה של "יפקד מושבך" שפשוט 'הבחור נעלם', לא יודעים בכלל איפה הוא, ומה שנשאר ממנו הוא רק רֹשם. הרֹשם כל כך חזק עד שהוא מעורר את המשפיע להיות חייב למצוא אותו – "מצאתי דוד עבדי"[קכח]. איך לומדים שמשיח בא בהיסח הדעת? חז"ל לומדים זאת מהפסוק בפרק של הרבי בשנה שעברה "מצאתי דוד עבדי", מציאה היא בהיסח הדעת. הדחף לחפש ולמצוא היא על ידי הרגשת האבידה, "וכן תעשה לכל אבידת אחיך"[קכט]. "הצדיק [המשיח] אבד"[קל]. אם כן, "ונפקדת" מכח רֹשם האבידה כביכול, הוא הפירוש האמצעי.

ויש את הפירוש הכי עצמי, בגלל שהוא הכי למטה, ש"יפקד מושבך" הוא החסרון עצמו, מה שיורד מטה מטה להתלבש בתוך הגוף, שם יש את הסוד הכי עמוק של "ונפקדת". זאת משום ש"ונפקדת" בא ממקום הבחירה חפשית של העצמות שגם למעלה משרש הבן במח העצמות, כביכול.

אלו שלשה פירושים, שלש בחינות של הנשמה בזמן ההיעדר. הנשמה נעדרת, הלבנה נעדרת לרגע, ויש היסח הדעת. באותו רגע יש שלשה דברים: יש חלק שמתאיין, חוזר לאין; יש רֹשם שנשאר במקום, הוא גם שום דבר, הרשם שנשאר במקום רק אומר שהבחור איננו, הלך לאיבוד; ויש את הבחור עצמו, איפה שהוא נמצא. הוא נמצא באיזה מקום, אבל הוא הלך לאיבוד, הוא הגיע מאד מאד החוצה, לגמרי רחוק. צריך לחשוב איפה כל בחינה ובחינה נמצאת בנשמה. יש בחינה שחוזרת למעלה, יש רשם שנשאר במקום ויש את הבחור שנמצא אי-שם. כל ממד כאן מעורר פקדון, זכירה שיש בה זיווג. לאחר ה"פקֹד" בלשון מקור יש את ה"יפקֹד"-"פקדתי", הזיווג בפועל ממש.

לחיים לחיים!