"הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון"

זרימת קו הזמן ממשה למשיח

אור ל-ז' אדר תשפ"ג (אנגלית) – ביכנ"ס שירת דוד, אפרת

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

את חדש אדר – "ירח שמת בו משה" – מלווה ההתבוננות בדמותו של משה רבינו, הסתלקותו ולידתו. פרק א עוסק בהתגלגלות משה מדור לדור על קו-הזמן תוך התאמה מחדש לכל דור ומשתמש במערכת "שיר פשוט, שיר כפול, שיר משולש, שיר מרובע" להסבר ההתקדמות. פרק ב ממשיך את ההתבוננות במשה ה'שמימי' ומשיח ה'ארצי' דרך יחסי השלום והאמת בשמים ובארץ. פרק ג מלמד על התפקידים השונים של משה ומשיח באמצעות מושגי המים, הרקיע והארץ ומסביר כי אנו חותרים לתיקון התענוג הגשמי והטבע היהודי. פרק ד מתבונן בפסוק הרומז לגלגולי משה, "מה שהיה הוא שיהיה", וחושף גם בתוכו את ההתקדמות ממשה למשיח, מהתאיינות המציאות לחשיפה כי כל המציאות כולה היא ה'. השיעור נמסר באנגלית בבית הכנסת של קהילת "שירת דוד", בראשות ידידנו ר' שלמה כ"ץ, בעיה"ק אפרת.

א. גלגולי משה – מהשמים אל הארץ

תודה ר' שלמה. זהו מקום חדש – השיעור כאן הוא עדיין בגדר חנוכת הבית. שתהיינה כאן הרבה תפלות לבביות בבית הכנסת, שהן תעלינה אל ה' והוא ייענה לתפלות – ושזה יביא משיח. אנחנו צריכים לעשות כל שביכולתנו להביא משיח[ב].

הסתלקות ולידת משה מחדש

היום יום מאד מיוחד – ז' אדר, יום ההולדת ויום ההסתלקות של משה רבינו. חז"ל מלמדים אותנו בגמרא[ג] שהמן שמח כאשר הגורל נפל לו על חדש אדר כי הוא ידע שזהו החדש בו מנהיג ישראל הסתלק. הוא חשב שזהו חדש טוב בשבילו כדי לעשות את העבודה הרעה שלו, מחשבתו הרעה. הוא לא ידע שזהו גם יום הולדתו של משה, בו מזלו גובר. הצדיקים הגדולים הסתלקו ביום שנולדו[ד], אבל אצל משה רבינו זו לא רק הלידה לפני שהוא הסתלק – הוא גם נולד מחדש כל שנה באותו יום.

זו כוונה מיוחדת היום, שמשה רבינו נולד מחדש עכשיו. הוא נולד מחדש בתוך הנשמה שלנו. כתוב[ה] שבכל יהודי יש ניצוץ משה רבינו, והניצוץ הזה נולד מחדש היום. יש כאן את כח הציבור – הרבה מנינים, כ"י – והוא נותן יותר כח ויותר השראה בעובדה שמשה רבינו נולד כעת מחדש.

התכווננות משה עם ירידת הדורות

למה צריך שכל פעם משה רבינו יפטר מהעולם ובאותו יום יוולד מחדש? כי במעבר מדור לדור הדורות יורדים. בתחלת הבריאה היה אדם הראשון, אברהם אבינו, יצחק אבינו, יעקב אבינו, השבטים, משה ואהרן – למה הם צריכים להסתלק? כי צריך להגיע מנהיג חדש שמתאים לדור שלו. זו הסבה שצריך הופעה חדשה של משה רבינו בכל דור – הוא צריך להתאים לדור שלו. הקשר בין מנהיג לדור שלו הוא כמו חתונה, צריך שתהיה התאמה[ו].

בקבלה הסוד של הזמן – שנמשך תמיד, יורד תמיד – הוא סוד הקו[ז]. בתחלת הבריאה ה' עשה צמצום והמשיך לתוכו קו של אור[ח]. מאז הקו ממשיך לרדת וזהו סוד הזמן. כאשר הקו יגיע לתחתית – יבוא משיח[ט]. איך אומרים באנגלית שלמישהו נגמר הזמן? לדוגמה, אם מישהו יושב ועושה מבחן – מבחן של הרבנות בהיכל שלמה – ופתאום נגמר הזמן למבחן, צריך לסיים, אומרים לו 'your time is up' ('הזמן שלך עלה'). אם הזמן כל הזמן יורד, למה לא אומרים לו 'your time is down' ('הזמן שלך ירד')? כמובן, היה אפשר לומר 'your time is over' – 'הזמן שלך עבר', זו דוגמה יפה לכך שהמלה בעברית ובאנגלית כמעט זהות. אבל הניב כאן מדגיש שכאשר הקו מגיע לקצה יש קצת עליה, up (כמו 'עף' בעברית... – 'up up and away' – 'עף' פירושו גם כפול[י], יש בסיום הקו איזו הכפלה שלו). כאשר מגיעים לסוף יש עליה שלמה של הכל.

הדורות יורדים לקראת משיח ובכל דור משה רבינו של אותו דור הוא המשיח הפוטנציאלי – הוא המתאים בדיוק לדור הזה. לא יכולה להיות אותה הופעה של משה רבינו בדור הבא – צריך הופעה חדשה. לכן משה רבינו צריך להסתלק ולהוולד מכוון לזמן, כמו כלי נגינה שצריך לכוון. בכל דור יש כוונון חדש, יש צליל חדש, והמנהיג שמנגן בו צריך להתאים. זהו משה רבינו שנולד מחדש בכל דור.

הנושא שלנו הערב הוא מאמר חז"ל לגבי משה רבינו – "הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון"[יא]. אפשר לפרש לא רק שמשה הוא הגואל הראשון, בדור הראשון, והגואל האחרון, בדור האחרון, אלא שהוא גואל את ה"ראשון" והוא גואל את ה"אחרון". הדור הראשון הוא הדור שמשה רבינו הוציא ממצרים, דור דעה – דור ששייך לענין של משה רבינו עצמו. כתוב בספר התניא[יב] שמשה הוא הדעת, ניצוץ הדעת שבכל אחד מאתנו – היכולת של כל אחד מאתנו להתקשר לה' היא הדעת שלו, ניצוץ משה רבינו שבו. הדור שנכנס לארץ כבר אינו דור דעה. זהו דור חדש שצריך פנים חדשות, מנהיג חדש, נשמה חדשה שמתאימה בדיוק לדור אותו תנהיג. הדורות יורדים כל הזמן, והדור האחרון נקרא "עקבתא דמשיחא"[יג]. כתוב בזהר שהמשיח יבוא כאשר "מטו רגלין ברגלין"[יד] – כאשר הכל יגיע הכי למטה.

"שיר פשוט, שיר כפול, שיר משולש, שיר מרובע"

התורה שמשה רבינו נתן לנו נקראת שירה. מהפסוק "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת"[טו] לומדים[טז] שיש מצוה לכתוב ספר תורה – הכל שירה אחת גדולה. כל לימוד התורה צריך להיות שירה[יז] – הכל הוא שיר. כאשר מתייחסים לתורה ולמצוות כשיר אנחנו מנגנים יחד סימפוניה גדולה לה'. הדבר הזה מתגלה בפנימיות התורה.

הזהר מסביר כך את עשר הספירות שעל ידן ה' ברא את העולם – "שיר פשוט, שיר כפול, שיר משולש, שיר מרובע"[יח]. זו ספירה מ-1 עד 4, 1-2-3-4, משולש של 4, שעולה סך הכל 10 – כך מוסבר בזהר למה יש עשר ספירות, והכל שירים. יש כמה פירושים[יט] מהם ארבעת השירים – או המנגינה, או ההרמוניה, או הקונטרפונקט – וכולם נכונים. בכל אופן, כל המציאות היא "שיר פשוט, שיר כפול, שיר משולש, שיר מרובע".

כאשר חוזרים למושגים המקוריים של הספירות, "שיר פשוט" הוא כתר. "שיר כפול" הוא השכל, חכמה ובינה, אבא ואמא בתוך השיר. הם נקראים "שיר כפול" מפני שהם בזיווג תמידי[כ]. "שיר משולש" הוא שלש המדות הבסיסיות של הלב – אהבה (חסד), יראה (גבורה) ורחמים (תפארת). אלה שלשה הרגשות הבסיסיים. אם אתה אדם רגשן אתה שר ה"שיר משולש" של הספירות. אבל אם אתה אדם פעיל, מעשי, אתה שר "שיר מרובע" – השיר שכנגד ארבע הספירות נצח-הוד-יסוד-מלכות, ארבעת הכוחות הפעילים של הנפש. נצח הוא נצחון, הוד הוא הודיה, יסוד הוא כח של מימוש עצמי שנקרא אמת[כא] (ביסוד המובן של אמת הוא הגשמה) והספירה האחרונה – התכלית של הכל – היא מלכות. אנחנו יורדים בהתמדה אל המלכות, אל החזון העתידי בו ה' יהיה מלך על כל הארץ – "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד"[כב]. הנשמה שמביאה לידי ביטוי את המלכות היא משיח – משה האחרון.

גואל ראשון – מ"שיר פשוט" ל"שיר כפול"; גואל אחרון – "שיר מרובע"

משה רבינו הראשון, שנתן לנו את התורה, מתקן את ה"שיר פשוט" ואת ה"שיר כפול". כאשר ה' דבר למשה רבינו לראשונה, למנות אותו לגאול את ישראל, הוא קורא לו כפול – "משה משה"[כג]. יש כמה שמות כפולים בתנ"ך[כד], שבכולם יש קו באמצע – "פסיק טעמא בגוויהו" – ורק "'משה משה' לא פסיק טעמא בגוויהו"[כה]. ה"פסיק" הוא צמצום, ואצל משה אין צמצום בין שתי המדרגות. מה הכוונה?

ההסבר בחסידות[כו] הוא שלמשה יש שתי הופעות, משה עליון ומשה תחתון, אבל הן לא נפרדות זו מזו, הן מחוברות. ההופעה הראשונה שלו היא אמונה. לכל ליהודי יש אמונה מהאבות ומהאמהות[כז], אבל צריך להביא אותה למודעות המלאה – לחשוב אמונה, להתרכז באמונה. האמונה של כל יהודי בה' אחד באה ממשה רבינו – "ויאמינו בהוי' ובמשה עבדו"[כח]. הקריאה הפשוטה היא שהאמינו גם בה' וגם במשה עבדו, האמינו שנבואתו אמת, אבל הפירוש העמוק יותר הוא ש"ויאמינו בהוי'" היינו האמונה שיהודי יורש מן האבות, אבל "ובמשה עבדו" היינו כחו של משה רבינו להחדיר את האמונה למודעות המלאה. משה מתחיל מהכתר, מ"שיר פשוט". האמונה היא הכתר, האמונה הפשוטה היא "שיר פשוט", שיר שאין לו קצב. אבל משה מחדיר את האמונה למודעות, את ה"שיר פשוט" ל"שיר כפול" של השכל. משה הוא "גואל ראשון", הוא גואל את ה"ראשון", את הכתר, את ה"שיר פשוט", בכך שהוא מחדיר אותו למודע, ל"שיר כפול"[כט].

בכל זאת, משה לא מכוון עם השיר של הדור שנכנס לארץ ישראל. בשביל שכן יהיה מכוון לכך הוא צריך להוולד מחדש. המשיח הוא ה"גואל אחרון", הוא צריך לגאול את הסוף, את ה"אחרון", את ה"שיר מרובע"[ל]. משיח צריך להגיע לתכלית על ידי עשיה, להגיע ל"שיר מרובע" שהתכלית שלו היא תיקון עולם, לא רק העולם היהודי אלא כל העולם, ולהביא את ה' להיות מלך על כל הארץ. חשבתי בהתחלה לקרוא לשיעור הזה 'Moshe down to earth' ('משה ירד לארץ'), אבל לא הייתי בטוח שכולם יבינו מה אני מתכוון... זה מה שמשיח צריך לעשות – להיות משה שיורד לארץ.

ב. שלום בשמים ובארץ

חיבור המים והאש

משה הראשון הביא תורה מן השמים. ה' ברא את השמים מיסודות מנוגדים, אש ומים יחד[לא]. אותה תופעה משתקפת גם בשם משה, שמתחיל באותיות מש. בספר יצירה[לב] מ היא האות של המים ו-ש היא האות של אש. אלה גם שתי האותיות הפותחות את המלה שמים, אך בסדר הפוך – קודם ה-ש של אש ואז המילה מים במלואה. גם משיח מתחיל באותן שתי אותיות, מש, מים ואש. שניהם, משה ומשיח, באים לאחד אש ומים[לג].

כתוב באיוב "המשל ופחד עמו עֹשה שלום במרומיו"[לד]. כולם מכירים את הביטוי "עֹשה שלום במרומיו" – אומרים אותו בסיום כל שמו"ע וכל קדיש. חז"ל לקחו את הביטוי הזה מתוך הפסוק והמשיכו אותו – "עֹשה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל". סיום התפלה הזו הוא תוספת של חז"ל, אבל ההתחלה היא לשון הפסוק.

שוב, יש לפסוק התחלה – "המשל ופחד עמו". חז"ל אומרים במדרש[לה] ש"המשל" מתייחס למלאך מיכאל ו"פחד" מתייחס למלאך גבריאל[לו]. מיכאל הוא "שר של מים" וגבריאל הוא "שר של אש", שלא מכבים אחד את השני – הם פועלים בשלום ומזדווגים. איך? כי ה' "עֹשה שלום במרומיו". מוסבר בספר התניא[לז] שה' מאיר עליהם אור אין סוף, הגבוה מהשרש של שניהם, ואז שני המלאכים בטלים – המציאות הנבדלת שלהם בטלה והם יכולים לפעול יחד. האור האלוקי שמעליהם הוא הכח שיכול לבטל אותם ולעשות שלום במרום. באותו אופן מסבירים חז"ל שה' מחבר אש ומים יחד ובורא את השמים. מים ואש הם חסד וגבורה, ימין ושמאל. כמו שאמרנו, המים והאש מופיעים באופן בולט בשם משה ובשם משיח, המתחילים באותן שתי אותיות.

"המשל ופחד" – משיח ומקדש

עוד פירוש[לח] של "המשל ופחד עמו" הוא ש"המשל" רומז למשיח, הגואל האחרון שה' ישלח לנו כדי להביא את מלכות ה' לעולם (ועליו נאמר "ומשלו מים עד ים ומנהר עד אפסי ארץ"[לט]). כעת משיח עדיין עם ה' למעלה, לא נשלח לארץ.

מהו "פחד"? אנחנו אומרים כל חדש בקידוש לבנה "ובקשו את הוי' אלהיהם ואת דויד מלכם"[מ]. לפני שהמשיח, הגואל האחרון, יגיע אנחנו צריכים לבקש את ה', לבקש שה' יתגלה אלינו, ולבקש מה' שיחזיר לנו את דוד המלך. המשך הפסוק הוא "ופחדו אל הוי' ואל טובו באחרית הימים". חז"ל אומרים[מא] ש"ופחדו אל הוי' ואל טובו" זו בקשה שלישית שאנחנו צריכים לבקש מעומק הלב בכל יום – לבקש את בית המקדש. כעת אנחנו יושבים במקדש מעט, ומתפללים שיבנה המקדש הגדול בימינו.

אם כן, צריך לבקש שה' יתגלה, לבקש את "המשל", שהוא בית דוד, וגם לבקש את "ופחד", שהוא בית המקדש (עליו נאמר "ופחדו אל הוי' ואל טובו באחרית הימים"). לפחד יש כמה משמעויות בתנ"ך ואחת מהן היא בית המקדש. בבית המקדש צריך לחוש מורא מקדש[מב] – יש שם אור אלוקי גדול שמעורר פחד חיובי, פחד עם שמחה (סוד "פחד יצחק"[מג]), מורא מקדש תוך כדי "עבדו את הוי' בשמחה"[מד] (ו"במקום גילה שם תהא רעדה"[מה]). פחד ה' הוא עמידה ביראה ובטול לפני ה', בטול המודעות העצמית, האגו. אז אנחנו יכולים להתחבר לנשמות אחרות, הפוכות מאתנו. אבל לעת עתה השלום הזה הוא רק במרומים, "עשה שלום במרומיו".

שלום בשמים ואמת בארץ

יש בתהלים שני זוגות הפכים, "חסד ואמת" ו"צדק ושלום" – "חסד ואמת נפגשו צדק ושלום נשקו"[מו]. כתוב[מז] שהם התווכחו על בריאת העולם:

ה' ברא את העולם במדת החסד, "עולם חסד יבנה"[מח], וכל הבריאה היא חסד ("עולם חסד" בגימטריא בריאה). כל העולם מלא חסד, לפעמים יותר ולפעמים פחות, ולכן "חסד אמר יברא". אבל האמת אמרה "אל יברא", מפני שכולו שקר – זהו עלמא דשקרא, אנשים משקרים זה לזה. האמת לא רצתה שהעולם יברא והחסד רצה שהעולם יברא.

אחר כך בא זוג נוסף, של "צדק ושלום". מי רצה שהעולם יברא? הצדק, שהוא גם מלשון צדקה – העולם שלנו מלא בנתינה, בעזרה, בצדקה. אבל השלום התנגד. השלום, כמו האמת, אמר ש"אל יברא" כי כולו מריבות, אנשים רק נלחמים אחד בשני. מעניין שמצד אחד אנשים גומלים חסד זה עם זה ומצד שני אנשים משקרים זה לזה, אנשים רבים זה עם זה ובכל זאת נותנים זה לזה.

יש כאן שני זוגות שחולקים, אז נשאר לה' להחליט. ה' החליט 'ללכת על זה', ולשם כך היה צריך להכריע את המאזניים – הוא השליך את האמת ארצה, "ותשלך אמת ארצה"[מט], כדי שהיא לא תתנגד לבריאת העולם. כעת האמת צריכה לצמוח מלמטה, כמו שכתוב בפסוק הבא – "אמת מארץ תצמח"[נ]. גם האמת וגם השלום התנגדו לבריאת העולם, אז למה ה' השליך דווקא את האמת ולא את השלום[נא]? לפי מה שאמרנו אי אפשר להשליך את השלום מן השמים – הוא הכרחי לעצם המציאות של השמים, שהם חיבור בין האש והמים. אי אפשר להוציא מהשמים את השלום. צריכים לשאוף שיהיה שלום גם בארץ, כמו שעוד נסביר. בכל אופן, מאז כל הדורות שיורדים כדי להגיע לתחתית, לעקב, חותרים באופן בלתי מודע למקום של האמת שהושלכה ארצה.

נשמה שמיימית ונשמה ארצית

יוצא, אם כן, שמשיח הוא נשמה ארצית – הוא יגיע עד לארץ. לעומתו, משה – שהוריד לנו תורה מן השמים – הוא נשמה שמימית. בתחילה הוא לא שייך לכאן. כתוב[נב] שהיו נשמות גדולות, רוחניות מאד, כולל משה רבינו, שהיה להן 'חוש' ברוחניות. לעומתן, יש גם נשמות גדולות, ביניהן המשיח, שהיה להן 'חוש' בגשמיות, 'חוש' למה טוב להיות בעולם הזה ומה ה' רוצה מכל דבר.

מסופר[נג] שאדמו"ר הזקן שאל את נכדו אדמו"ר הצמח-צדק 'עם מה התפללת בראש השנה?' (כלומר, עם איזו התבוננות התפללת) והוא ענה 'עם עתיק ואריך', מדרגות עמוקות בקבלה. כתגובה אדמו"ר הצמח-צדק שאל את סבו – 'ועם מה אתה התפללת?' והוא ענה לו 'עם הסטנדר שלי' – 'חשבתי על הסטנדר'. יש נשמות שמכוונות לשמים ויש נשמות שמכוונות למציאות הגשמית כאן בארץ, מה שאנחנו רגילים לקרוא 'העולם הממשי' – נשמות שממוקדות בתיקון עולם. הנשמה הכי גדולה כזו היא משיח, שהוא ארצי.

להוריד את השלום לארץ

אם משה הוא בשמים ומשיח על הארץ – משיח מוריד את משה לארץ. זו בעצם פעולה של הזמן, שכל הזמן יורד, כפי שפתחנו. משה הוא בחינת "עֹשה שלום במרומיו", שיוצא מ"המשל ופחד עמו". בהתחלה ה"המשל ופחד" עדיין "עמו", עם ה', אצל ה' – משיח ובית המקדש עדיין אצל ה'. הגילוי של המשיח והפחד של המקדש הם גופא ההארה הגדולה של אור אין סוף ש"עֹשה שלום במרומיו". ככה גם מוסבר במפרשים[נד], בעיקר על פי פשט, שהפחד עושה את השלום – הפחד הוא הבטול ובחסידות מוסבר שזו הארה גדולה של אור אין סוף שפועלת.

השלום בשמים, בין המים והאש, הוא ה-מש של משה. השלום בארץ הוא ה-מש של המשיח, שעושה שלום למטה. הרבה יותר קשה לעשות שלום למטה. בשביל השלום למטה צריך גילוי של "אור חדש על ציון תאיר". למעלה השלום לא צריך "אור חדש", הגילוי של אור אין סוף שיש כבר בעולם מספיק, אבל למטה צריך "אור חדש", אור שחדש להיות אור ועד כה היה בגדר עצם[נה], כמו שעוד נסביר.

בעצם זו הבקשה שחז"ל הוסיפו על "עֹשה שלום במרומיו" – "הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל". מבקשים שהשלום לא ישאר במרומיו, שהוא ירד אלינו לארץ. הבקשה בסוף תפלת עמידה ובסוף הקדיש היא בעצם בקשה של סיום, של "להביא לימות המשיח" – המשיח שיוריד את השלום לארץ. כל המשפט "עשה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל" עולה יג פעמים אור – יג אורות של יג מדות הרחמים. באמצעות הגילוי של האורות האלה עושים שלום, גם למעלה וגם למטה.

רק הפסוק "המשל ופחד עמו עשה שלום במרומיו" שוה 1644 – "ואהבת את הוי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך"[נו], 12 פעמים 137, שעולה גם ו פעמים מרדכי (כלומר, מרדכי פנים ואחור). מכיון שיש ו תיבות בפסוק מרדכי הוא הממוצע של כל תבה. חז"ל אומרים ש"מרדכי בדורו כמשה בדורו"[נז] – מרדכי הוא אחת הנשמות שבאמצע, בין משה רבינו הראשון ומשה רבינו האחרון, אחת הנשמות שמחברות את משה למשיח. הוא כבר מתחיל להיות תופעה משיחית – מרדכי יותר ארצי מאשר משה רבינו. בכל אופן, הוא ממוצע שש המלים "המשל ופחד עמו עשה שלום במרומיו", אצלו השלום עדיין "במרומיו", וצריך להוסיף לזה "הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל".

האמת של משה והאמת של משיח

נחזור רגע לאמת: כתוב שה' השליך אמת ארצה אבל על משה השמימי ועל התורה שהוא נותן לנו "מן השמים" כתוב "משה אמת ותורתו אמת"[נח] – נמצא שהאמת היא לא רק בארץ, נשארה אמת בשמים, שהיא עצמה משה רבינו. אי אפשר לומר שהאמת שה' השליך ארצה לפני הבריאה כבר חזרה למעלה בימי משה רבינו, כי האמת עדיין 'תקועה' למטה, 'זרועה' באדמה – "אור זרֻע לצדיק"[נט] – והיא לא תצמח למעלה עד משיח. אם כן, מאיפה יש אמת למעלה?

צריך להסביר שמכיוון שכל דבר שבקדושה משאיר רושם[ס], האמת שנשארה למעלה אחרי שה' השליך אמת ארצה היא הרושם של האמת הראשונה. יש ביטוי קדום, שגם רבי אייזיק מהומיל מביא ומאריך להסביר אותו במאמר השפלות והשמחה[סא], ש"תורה רושם אלוקות וישראל רושם תורה"[סב]. כל התורה כולה היא 'רושם'. האמת עצמה היא עצם האלקות, "הוי' אלהים אמת"[סג], ולא רק "רושם אלקות". בעצם, כמו שהאריז"ל אומר[סד] שהתורה שלנו היא תורת הבריאה, ולא תורת האצילות, כך אפשר לומר שהתורה שלנו היא רק רושם של התורה אמתית.

מכאן אפשר להבין יפה מאד מהי ה"תורה חדשה"[סה] של משיח – זו תורה שהיא האמת לאמתו, לא רק הרושם של האמת[סו]. יש סיפור ידוע[סז] שרבי נתן שאל את רבי נחמן האם לקבל משרה של רבנות, ורבי נחמן השיב בחיוב. הוא שאל שוב האם זו האמת, ורבי נחמן שוב השיב בחיוב. אז שאל רבי נתן האם זו האמת לאמתו, ורבי נחמן אמר שמצד האמת לאמתו עדיף שלא יהיה רב... התורה של העולם הזה, של הרבנים בעולם הזה, היא אמת, אבל התורה של משיח היא אמת לאמתו. האמת עצמה, האלקות עצמה, נמצאת בארץ וצריכה להתגלות משם בדרך של אור חוזר מן המציאות[סח]. ההתנגדות של האמת לבריאת העולם היתה התנגדות של אמת לאמתו, מדת הדין של האמת, אמת של תהו (כמו שגם משה רבינו הוא שרש של תהו[סט]). אחרי שה' השליך אותה ארצה נשאר למעלה רק רושם ממותק, חלש יותר, של האמת – שלא מפריעה לבריאת העולם. המשיח, "צמח שמו ומתחתיו יצמח"[ע], צריך לגאול-להצמיח את ה"אמת מארץ תצמח".

"את השמים ואת הארץ"

התורה מתחילה "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ". משה ומשיח הם שני שרשי נשמות גדולים שנמשכים בכל ההיסטוריה. כתוב[עא] שמשה הוא ראשי תיבות משה-שת-הבל – השתלשלות הנשמה שלו מהסוף אל ההתחלה. משה בא משרש הבל דרך שת (שהוא גלגול של הבל בפשט, "ותקרא את שמו שת כי שת לי אלהים זרע אחר תחת הבל..."[עב]). שרש הנשמה הגדול השני הוא אדם, ראשי תיבות אדם-דוד-משיח – מההתחלה עד לסוף. השרש של אדם-דוד-משיח היינו נשמה ארצית (והכיוון שלה הוא מההתחלה לסוף, מהשמים אל הארץ) והשרש של משה-שת-הבל הוא נשמה רוחנית (והכיוון שלה הוא מהסוף להתחלה, מהארץ אל השמים).

משה-שת-הבל היינו נשמות שמימיות ואדם-דוד-משיח היינו נשמות ארציות, וביחד הכל עולה "את השמים ואת הארץ"! "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" – הכל הולך מ"שיר פשוט" ל"שיר מרובע". "שיר מרובע" הוא נצח-הוד-יסוד-מלכות. המציאות התחתונה, הארץ, מתחילה מהנצח – "דידן נצח"[עג], משהו עמוק במודעות שלנו. אם "דידן נצח" צריך לעשות משהו, לתקן את העולם, להביא את מלכות ה' אלינו. זהו ניצוץ משיח, ואם כולנו נגלה את ניצוץ משיח – עד שנגיע למסה קריטית של גילוי ניצוצות משיח – יופיע ויבוא המשיח המוחלט.

ג. מים, רקיע, מים וארץ

מים-רקיע-מים – תענוג-דעת-תענוג

נתבונן עוד במדרגות השונות של משה והמשיח, בסודות של "שיר פשוט, שיר כפול, שיר משולש, שיר מרובע", לפי עוד מערכת מושגים:

משה קבל את שמו מבת פרעה "כי מן המים משיתהו"[עד]. איזה מים? יש שתי דרגות מים – מים עליונים ומים תחתונים וביניהם יש רקיע. בהתחלה כל המים היו מעורבים, "מים במים", ואז הגיע היום השני של הבריאה ונברא בו רקיע – "יהי רקיע בתוך המים"[עה]. הסוד של היום השני הוא הבדלה, ובו המים נבדלו זה מזה. אם כן, כעת יש מים-רקיע-מים. מה יש מתחת להכל, מתחת למים התחתונים? ארץ. אם כן, יש כאן ארבע מדרגות, מים עליונים-רקיע-מים תחתונים-ארץ. משה בא מהמים העליונים והוא מייחד אותם עם הרקיע.

מה הפירוש מים עליונים ותחתונים בחסידות[עו]? מים הם תענוג, "מים מצמיחים כל מיני תענוג"[עז] – מים נותנים חיים וצמיחה לכל סוגי התענוג. מים הם התענוג בנשמה. מים עליונים הם התענוגות הרוחניים בחיים – תענוג של לימוד תורה, "לולי תורתך שעשועי"[עח]. המים העליונים הם תענוג רוחני, כשהתענוג הכי בסיסי הוא התענוג של התורה – לא ההבנה של התורה ואפילו לא הקיום של התורה, אלא התענוג הטהור של מלות התורה שניתנו לי במתן תורה מאת נותן התורה. מהם מים תחתונים? תענוג גשמי. מהו הרקיע שביניהם? כתוב בזהר[עט] שסוד הרקיע הוא דעת. בעברית מודרנית אומרים היום מודעות.

משה – תיקון התענוג הרוחני

נאמר גימטריא יפה: קודם אמרנו שיש בשם משה מים ואש יחד אבל הוא בעיקר מים – הוא נקרא על שם המים, כנ"ל. כאשר מחשבים את המלה (הסימטרית) מים במספר קדמי (חשבון כל אות כסכום כל האותיות עד אליה) ה-מ שוה 145, האות י שוה 55 ושוב מ, עוד 145 – סה"כ שוה 345, משה! כלומר, משה שוה מים במספר קדמי. אבל איזה מים? המים העליונים.

המים העליונים הם המדרגה העליונה של משה, "שיר פשוט". אבל לאדם יכול להיות תענוג בעל-מודע בלי שהוא מסוגל להוריד אותו למודע, כפי שאמרנו לגבי אמונה. מי הוא משה ה"גואל ראשון", הגואל של ה"ראשון", ה"שיר פשוט" וה"שיר כפול" ביחד? הוא גואל את התענוג הפשוט ("שיר פשוט") בכך שהוא מכניס אותו למודעות של הנשמה ("שיר כפול"). הוא מאחד את המים העליונים עם החלק העליון של הרקיע, שנקרא דעת עליון.

דעת עליון ודעת תחתון ברקיע

הרקיע נקרא דעת, אבל בו עצמו יש שני חלקים. הרי הרקיע הוא ממוצע, בין מים למים, ולכל ממוצע יש שני צדדים – צד שמתחבר למה שמעליו וצד שמתחבר למה שמתחתיו. המדרגה העליונה של הרקיע נקראת "דעת עליון" והמדרגה התחתונה של הרקיע נקראת "דעת תחתון". "דעת עליון" היא המבט מלמעלה למטה, הפרספקטיבה של ה' על המציאות. משה מסתכל על השולחן איך שה' מסתכל עליו, מלמעלה. כך אדמו"ר הזקן מסביר[פ] את הפסוק "תמֻנת הוי' יביט"[פא], הוא רואה את תמונת העולם מנקודת המבט של ה'. אבל משיח מסתכל על המציאות כפי שהיא נראית מלמטה, ב"דעת תחתון", איך שכולם מסתכלים.

איך המציאות נראית לה', ב"דעת עליון"? כמו אין, שהרי "כולא קמיה כלא חשיב"[פב]. "דעת עליון" היא לראות משהו אבל לראות אותו כאין. מהי "דעת תחתון"? אני רואה שהמציאות התחתונה קיימת. אם אני חכם, אם יש לי חכמה, אני מבין שיש איזה כח נסתר שבורא את הבריאה, שהוא אין – שהבריאה נבראת "יש מאין". יש מיסתורין בבריאה, והם האין. זו דעת תחתון – שרואה שהמציאות נבראת יש מאין, הלמטה הוא היש והשרש הוא האין. כדי לגלות "דעת תחתון" צריך להתקשר למדרגה התחתונה של הרקיע.

תיקון התענוג הגשמי

משה לא מקושר לתענוג הגשמי, למים התחתונים, אולי הוא אפילו מתנגד לו. אבל ה' ברא גם את החויה של התענוג הגשמי. כדי לתקן תענוג פיזי אני צריך לקשר אותו לדעת תחתון. למשיח יש את ה'חוש' בגשמיות, 'חוש' בתענוג גשמי, ואת היכולת לחבר את התענוג הגשמי עם ה' – שיהיה באופן מושלם לשם שמים. מתי החיבור הזה קורה גם היום? בשבת. עונג שבת, התענוג הגשמי של שבת, הוא מצוה[פג] – יש ענין לאכול לכבוד שבת. תלמיד חכם הוא כל השבוע בבחינת שבת[פד] – גם התענוג הגשמי שלו כולו קדוש. תלמיד חכם ממשיך להרגיש שבת כל השבוע.

כעת אמרנו הבנה מאד יסודית בקבלה וחסידות – שמים עליונים הם תענוג רוחני, מים תחתונים הם תענוג גשמי והרקיע הוא ממוצע של דעת שכולל דעת עליון ודעת תחתון. לחלק העליון של הרקיע מתחבר התענוג הרוחני ולחלק התחתון של הרקיע מתחבר התענוג הגשמי.

גואל אחרון – תיקון המוטבע

מהי הארץ שמתחת להכל? הארץ היא הטבע, ההתנהגות המוטבעת (ביהביוריזם). מי יוצר את המוטבע? זו דוגמה איך פילוסופיה, שממוקדת בשכל, יורדת למטה למטה עד לשיר המרובע. מבחינה פילוסופית ביהביוריזם הוא השיר המרובע, כי הכל יורד עד איך שאדם מתנהג באופן טבעי. זו לא ההרגשה של התחתון, שיש לו תענוג גשמי, אלא הטבע שלו. בלשון הקבלה, זהו "בנין פרצוף רחל". משיח בא לבנות את פרצוף רחל.

בחסידות מוסבר[פה] שהמושג הקבלי "בנין פרצוף רחל" הוא להגיע לטבע האמתי שלנו, לחיות את החיים שלנו באופן טבעי, ושזו כל המגמה של חזרת עם ישראל לארצו שקורה כעת. המטרה של ההגעה שלכם מאמריקה לאפרת היא לבנות את פרצוף רחל – להגיע לטבע האמתי שלנו, לחיות בדרך הטבעית ביותר לנו. לחיות על פי תורה באופן הכי טבעי, בלי ציווי. אנחנו קוראים לכך "מודעות טבעית"[פו]. הכל שייך למושג טבע. אנחנו לא מרגישים את התענוג שמוטבע בטבע, ישנו תענוג של החיים[פז] אבל איננו מרגישים אותו – הוא טבעי לגמרי. המשיח הוא גואל אחרון, הוא גואל את הסוף, את המוטבע שלנו – צריך עוד להסביר יותר טוב.

אותו תלמיד חכם שכל השבוע הוא בבחינת שבת, שגם התענוג שלו אלוקות, מחובר גם לרקיע התחתון, לתענוג התחתון, וגם לארץ שמתחתיו. הוא מתקן את המודעות הטבעית, הטבע וההתנהגות שלנו. הכל אצלו במודעות טבעית, ההתנהגות הטבעית שלו מכוונת לרצון ה', לחבר את הארץ עם הרקיע התחתון כל הזמן. בהתנהגותו האדם מצייר ציורים, עושה תבניות התנהגות, כל הזמן, והוא מותאם באופן טבעי עם רצון ה' כל הזמן. פירוש המלה ארץ הוא גם רצון – "למה נקרא שמה ארץ? שרצתה לעשות רצון קונה"[פח]. זהו הטבע של ארץ ישראל. שאני רוצה מה שה' רוצה באופן טבעי. זהו הסוד של פרצוף רחל.

משה שבכל דור – תיקון המדות

בין משה למשיח יש "אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא"[פט]. יש השראה והתפשטות של משה בכל דור. לא תמיד המנהיג של הדור ידוע. יש הרבה דמויות גדולות בכל דור, אבל רק אחת מהן היא משה רבינו, ולא תמיד ידוע מי הוא.

המבנה הקבלי של "שיר פשוט, שיר כפול, שיר משולש, שיר מרובע" אומר שהמשה שבין משה ראשון, שתקן את "שיר פשוט" ו"שיר כפול", למשה האחרון, שמתקן את "שיר מרובע", הוא תיקון מדות הרגש – תיקון ה"שיר משולש". במשה הראשון יש שני משה, "'משה משה' לא פסיק טעמא בגוויהו" – "שיר פשוט" ו"שיר כפול" בלי הפרש ביניהם, שניהם בדור אחד. משיח הוא הסוד של "שיר מרובע". כל הדמויות של משה באמצע – החל מהתלמיד של משה, יהושע, שהכניס את העם לארץ; דרך מרדכי, שהזכרנו, ועוד ועוד – שייכות ל"שיר משולש", התיקון של האהבה, היראה והרחמים.

נרנח"י בסוד השלהבת

כמה עולות בגימטריא ארבע המדרגות שהזכרנו – מים-רקיע-מים-ארץ? 851, בדיוק כמו הביטוי "זה הדבר אשר צוה הוי'"[צ] שמייחד את נבואת משה[צא]. אם כן, יש למשה בפוטנציאל את כל ארבע המדרגות הללו. המספר הזה, 851, הוא כפולה של שני מספרים ראשוניים חשובים – 23 פעמים 37. 23 ו-37 הם שני המקיפים של הנשמה, העל-מודע, חיה (בגימטריא 23) ו-יחידה (בגימטריא 37). שוב, הכפל שלהם שוה מים-רקיע-מים-ארץ. משה עצמו מזוהה עם החיה, השם שלו הוא כפולה של חיה (משה עולה י-ה פעמים חיה), המקיף הקרוב – כך הוא בחייו, והוא תמיד שואף ליחידה, המדרגה של משיח, המקיף העליון של אור אין סוף[צב].

מתחת לשני המקיפים, חיה-יחידה, יש שלש מדרגות של מודע – נפש-רוח-נשמה. שלש המדרגות הללו מקבילות לשלש מדרגות האהבה בפסוק "ואהבת את הוי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך". "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך", בגימטריא שלהבת – זו השלהבת של הנשמה. כתוב[צג] שאהרן מעלה את הנרות של הנשמות "עד שתהא שלהבת עולה מאליה"[צד] (שלהבת אותיות הבל-שת, שרשי נשמת משה, כנ"ל). בקבלה כתוב[צה] שכאשר מתבוננים בשלהבת –– רואים מדרגות שונות של אור. זו התבוננות יפה בנרות שבת:

במקום בו השלהבת אוחזת בפתילה רואים "נהורא תיכלא", כמו התכלת של הציצית. ה"נהורא תיכלא" נקרא לפעמים גם "אש שחורה"[צו] ובקבלה הוא נקרא סוד החשמל. למעלה מהצבע הכהה הצמוד לפתילה יש את האש עצמה, שהצבע שלה הוא אדום – המדרגה הזו נקראת פשוט אש. כחול ואדום הם שני הקצוות של הספקטרום, הימני והשמאלי. מעל האש הכחולה והאש האדומה יש את האור הלבן, ההילה הלבנה של הנר, שנקראת אור נגה. הגימטריא המדהימה ששלש המדרגות האלה – חשמל-אש-נגה – עולות בגימטריא שלהבת.

הפתילה היא סמל של הגוף והשלהבת סמל של הנשמה. האחיזה של הנשמה בגוף, ה"נהורא תיכלא" של אחיזת השלהבת בפתילה, היא במדרגת הנפש, "הדם הוא הנפש"[צז], והיא מתבטאת באהבת "בכל לבבך" – עבודת ה' בשני היצרים[צח], שמתקנת גם את הנפש הבהמית שאחוזה בגוף. האור האדום, האש עצמה, הוא עבודת ה' באהבת "בכל נפשך". רבי אלימלך אומר[צט] שכל יהודי צריך לדמיין איך הוא משליך את עצמו לאש – זהו האור האדום. למעלה משתי המדרגות האלה ישנו האור הלבן, ההילה מסביב, שהוא עבודת האהבה "בכל מאדך".

אבל מעל המדרגות האלה יש עוד משהו. כשהנר דולק כל החדר מלא אור, "יהי אור"[ק], שרואים אותו גם אם לא מסתכלים על הנר. למדרגה הזו קוראים זהר – היא סוד החיה, המקיף הראשון. זו המדרגה של משה רבינו. עוד יותר גבוה יש את היחידה, שהיא מה שמעבר להארה של האור. בשרש יש אור אין סוף, אבל בעולם שלנו לא מאיר עד אין סוף – יש גבול להתפשטות האור. מה יש מעבר לגבול? אפלה (ממוצע כל אות בשרש אפל הוא יחידה). כתוב "העם ההֹלכים בחשך ראו אור גדול"[קא] – החשך הזה מכיל בתוכו פוטנציאל לאור גדול, דווקא מתוך החשך "ראו אור גדול", "כיתרון האור מן החשך"[קב]. החשך הזה עצמו הופך להיות "אור חדש". האור שממלא כעת את החדר הוא תורת משה רבינו, אבל משיח בא להביא "תורה חדשה", עוד ממד בתורה – הכל כלול ב"תורת משה", לא יהיה עוד פעם מתן תורה[קג], אבל זהו ממד שהיה נעלם, כעת הוא עדיין חשוך, מעל המודעות. "כיתרון האור מן החשך" – האור הזה יבוא כ"אור חדש על ציון תאיר ונזכה כולנו במהרה לאורו".

ד. "מה שהיה הוא שיהיה"

"אין כל חדש תחת השמש" – השתקפות היש האמתי ביש הנברא

מהו לפי קבלה[קד] המקור לחזרת משה בכל דור ודור, לכך שהוא עצמו נולד מחדש ויהיה הגואל? הפסוק התשיעי בספר קהלת. בעל מי השילוח, הרבי מאיז'ביצא אמר[קה] שבכל פרשה בתורה הסוד של הפרשה נמצא בפסוק התשיעי של הפרשה, זהו ענין עמוק ופלאי. כעת נאמר שהכלל הזה נכון לא רק בפרשות התורה אלא בכל ספר בתנ"ך. לפי העקרון הזה הפסוק התשיעי בקהלת מבטא את כל הסוד של קהלת. מה כתוב בו? "מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שיעשה ואין כל חדש תחת השמש"[קו].

האמירה "אין כל חדש תחת השמש" היא הרוח הכללית של קהלת, אבל ההתחלה כאן היא "מה שהיה הוא שיהיה" ואחריה "ומה שנעשה הוא שיעשה". הזהר אומר[קז] שאין חידוש מתחת השמש, אלא רק מעל השמש. אבל משיח הוא לא מעל השמש, הוא מתחת השמש. אם אין חדש תחת השמש מהו משיח? הרי לכאורה הוא ההיפך – אצלו הכל חדש!

אמרנו קודם שהמשיח מתקן את המוטבע שלנו, מגלה את הטבע היהודי של עשית רצון ה' במודעות טבעית. זו גם השיטה של איז'ביצא: אם אני יודע שמה שאני רוצה הוא מה שה' רוצה – אני יכול להתפשט כרצוני[קח]. כאשר אני בטוח שהחיים הטבעיים שלי הם בדיוק מה שה' רוצה – אני אפילו לא צריך לחשוב על הענין, הוא קורה באופן ספונטאני, מתאים לביטוי "מַה שֶּׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה".

מהו, בהמשך לכך, הפירוש של "אין כל חדש תחת השמש"? עצמות ה' לא משתנה. כתוב "אני הוי' לא שניתי"[קט] – "אלקות בפשיטות" בלשון החסידות[קי], ה' קיים באופן המשכי, בלי שינוי מלפני הבריאה לאחרי הבריאה[קיא]. האי-השתנות של ה' עצמו משתקפת ביש הנברא – היש האמתי משתקף ביש הנברא, היש הפיזי של הבריאה[קיב]. זהו פירוש חיובי של "אין כל חדש תחת השמש", כך משיח יקרא את הפסוק. "אין כל חדש" אומר שגלוי באופן מוחלט ש'הכל הוא ה'', ומכיון שאין שום שינוי באלקות אז "אין כל חדש תחת השמש" כי הכל הוא ה'. קשה לומר זאת – אבל זו האמת, 'ה' הוא הכל והכל הוא ה''[קיג], וזה מתגלה דווקא בארץ ולא בשמים.

"מה שהיה הוא"

שוב, זהו הפסוק שרומז לכך שמשה רבינו חוזר ומופיע בכל דור עד למשיח – ראשי התיבות של "מה שהיה הוא" הם משה. משה "היה" בעבר, "הוא" בהוה והוא "שיהיה". הפסוק כולל את כל הזמנים – "היה הוא שיהיה". משה, שאנחנו מכירים אותו מהתורה, הוא העבר והווה שלנו – "מה שהיה הוא" – אבל העתיד, "שיהיה", כבר לא שייך לראשי התיבות משה. העתיד הוא המשיח, שעדיין נעלם מאתנו.

בעולם שלנו משה הוא "הוא". יש ענין מאד משמעותי ב"הוא". על ה' כתוב "עד שלא נברא העולם היה הוא ושמו בלבד"[קיד], ה"הוא" הוא העצם שלפני השם[קטו]. כמו שבפרשת "ואתה תצוה"[קטז] לא מופיע שמו של משה[קיז], אבל הפרשה מדברת על העצם של משה[קיח], על ה"הוא" שלו – כשאין לו שם הוא חוזר להיות "הוא". על משה רבינו, הלוי (ב-ה הידיעה), כתוב "ועבד הלוי הוא"[קיט] – עיקר העבודה שלו הוא עדיין נסתר, באתכסיא, בסוד פרצוף לאה. למרות שלאה היא עלמא דאתכסיא היא מולידה את רוב הבנים, את רוב עם ישראל.

המלה "הוא" עיקרית ומודגשת בפסוק. לכאורה היה אפשר לוותר עליה, וכשהיא נמצאת זו הדגשה. כך גם בביטוי שהזכרנו, "עֹשה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו" – ה"עֹשה שלום במרומיו" הוא בעצם עבר, שקיים גם בהוה, ו"יעשה שלום עלינו" הוא העתיד. המלה "הוא" היא התוקף של ההוה, שהוא המביא לעתיד – למה שעוד לא היה, לגילוי של המשיח, "שיהיה", ש"יעשה שלום עלינו".

שם מהש

נשים לב שגם שלש האותיות הראשונות כאן, "מה שהיה" הן אותיות משה. אם כן, יש שני רמזים של משה בפסוק, שני עדים. האותיות הללו, מהש, הן גם השם החמישי מבין עב שמות של ה', היוצאים משלשת הפסוקים שלפני קריעת ים סוף, שקראנו לפני כמה שבועות בתורה, "ויסע... ויבא... ויט..."[קכ]. בכל פסוק יש עב אותיות ואם לוקחים את האות הראשונה מהפסוק הראשון, הראשונה מהסוף בפסוק השני והראשונה של הפסוק השלישי מקבלים שם, וכך כל שבעים ושנים השמות[קכא] – זהו השם הכי סודי ומורכב בתורה. השלישייה החמישית היא מהש, היוצאת מ"ויסע מלאך..."-"הלילה"-"ויט משה".

אותיות משה מאייתות גם את המלה השם, כינוי לה' כבר בתורה – "ליראה את השם הנכבד"[קכב]. השם הוא היפוך אותיות משה. מבין ששת צירופי משה יש לחמשה משמעות בלשון הקדש. רבי אברהם אבולעפיא אמר[קכג] שכאשר משיח יבוא הוא יתן משמעות לכל הצירופים בלשון הקדש. היום איננו יודעים את המשמעות של הכל. לשם החמישי ב-עב השמות, מהש, אין משמעות בלשון הקדש. אבל אם הופכים אותו הוא אבן טובה שמופיעה בפרשה שלנו – שהם, אחת האבנים הטובות בחשן[קכד]. איפה משיח בפרשת תצוה? חשן בגימטריא משיח. יש בחשן 12 אבנים, כנגד 12 שבטי ישראל, לזכרון לפני ה' של נשמות ישראל. שהם היא האבן ה-11 בחשן, אבל לא רק – גם באפוד יש שתי אבני שהם, הן נמצאות על כתפי אהרן וגם עליהן חקוקים שמות שבטי ישראל לזכרון. כלומר, שהם הוא לא רק אחת מ-12 האבנים, אלא גם שתי האבנים הכלליות הן שהם. האבן ה-11 בחשן היא האבן של יוסף. כאשר משה הוציא אותנו ממצרים הוא לקח את עצמות יוסף עמו[קכה]. הכח של יוסף עושה אותו המנהיג של הדור. הנשמה של יוסף מאירה באבן הזו, אבן השהם (ההיפוך של שם מהש).

"ונחנו מה"

המלה הראשונה בביטוי "מה שהיה הוא שיהיה" היא "מה". מה בגימטריא 45, המילוי הכי חשוב של שם הוי' ב"ה. למה המלה "מה" קשורה למשה (חוץ מזה ש-מה היינו ראש וסוף של משה)? הענוה והבטול העצמי של משה מתבטאים במלה "מה". משה אומר פעמיים בפרשת בשלח "ונחנו מה"[קכו], על עצמו ועל אהרן. בעוד פסוק הוא אומר על רק על אהרן "ואהרן מה הוא"[קכז].

מה המשמעות הפשוטה של "מה"? זו מלה מאד אמורפית. "מה" יכול להיות שום דבר, "ונחנו מה" היינו שאנחנו 'גורנישט'. אבל "מה" יכול להיות גם משהו, בדיוק ההיפך. המלה "מה" היא או כלום או משהו. מאד מענין. מה עושה את ההבדל אם "מה" הוא לא-כלום או משהו? אם "מה" הוא לא-כלום – הוא משה. אם "מה" הוא משהו – הוא משיח, שגם הוא "מה". משה הוא האין האמתי ומשיח הוא היש האמתי[קכח]. בפרשה שלנו, פרשת "תצוה", משה הופך לאין – השם שלו לא מופיע בכל הפרשה. מוסבר בחסידות – בקדושת לוי[קכט] ובעוד ספרי חסידות[קל] – שבפרשה הזו משה מגיע לאין, אין לו שם, הוא חוזר לשרשו באין. אין לך דרך לשים עליו אצבע.

למה הדגשנו ש"ונחנו מה" כולל גם את אהרן? במובן מסוים למשה לבד חסרה המעלה של אהרן. אהרן מעלה את הנרות, את הנשמות – הוא יותר מכוון למציאות העם כמו שהוא, עד כדי כך שהוא גם חוטא יחד עם העם במעשה העגל, שאף נקרא על שמו[קלא]. זהו משהו משיחי שחסר אצל משה והוא שואף להשלים אותו. משיח כולל את שניהם. תמיד אומרים[קלב] ש"האמת והשלום אהבו"[קלג] היינו משה ("משה אמת ותורתו אמת") ואהרן ("אוהב שלום ורודף שלום"[קלד]), ואמרנו שמשיח יעשה גם שלום למטה. כאשר משה אמר "שלח נא ביד תשלח"[קלה] יש שני פירושים למי הוא התכוון – לאהרן[קלו] או למשיח[קלז]. "אלו ואלו דברי אלהים חיים"[קלח] – הוא התכוון לאחד שיש לו גם את מעלת אהרן, שהוא יכול להיות משיח[קלט]. הוא טען 'אני, שאין לי את אהרן, לא יכול להיות משיח'.

"אם יתמהמה חכה לו"

אמרנו שפירוש המלה "מה" הוא לא-כלום או משהו, אין ויש – היא ממוצע בין שני ההפכים האלה, ממוצע שיש לו שרש מעל שניהם. הפסוק אומר "אם יתמהמה חכה לו כי בא יבא לא יאחר"[קמ]. הפסוק הזה מופיע בחבקוק הנביא לפני הפסוק "וצדיק באמונתו יחיה"[קמא], עליו אומרים חז"ל "בא חבקוק והעמידן על אחת"[קמב]. חבקוק העמיד את כל תריג מצוות על מצוה אחת, על המלים "וצדיק באמונתו יחיה". אם כן, הפשט[קמג] של "באמונתו" הוא האמונה של "אם יתמהמה חכה לו", האמונה שמבטאים ב"אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח ואף על פי שיתמהמה וכו'". אנחנו מחכים למשיח, יום אחרי יום, חדש אחרי חדש, שנה אחרי שנה ואלף אחרי אלף, אבל חיים באמונה הזו – "אם יתמהמה חכה לו".

למה משיח מתמהמה? הוא מתעצם עם שתי המשמעויות של "מה" – "יתמהמה" היינו מה-מה. "יתמהמה" לשון מתפעל, בנין חוזר, הוא משקף בעצמו ומפנים את שתי המדרגות של "מה". אפשר לפרש פעמיים "מה" כנגד הפעמיים שמשה רבינו אומר "ונחנו מה". הפירוש העמוק הוא שזהו הסוד של "מה שהיה הוא שיהיה", החזרה של ה"מה", בשני הפירושים. ה"מה" הראשון הוא בטול – העבודה של "גואל ראשון", משה הראשון. אבל "גואל אחרון" גואל את הסוף, לא את ההתחלה, והעבודה שלו לא נקראת בטול אלא זכוך. זכוך פירושו לזכך את הגוף – את ההופעה הגופנית. זהו סוד עמוק בקבלה, שני המושגים האלה הם גם זוג, נישואין של איש ואשה – בטול וזכוך. משה הראשון הוא בטול ומשה האחרון, משיח, הוא זכוך[קמד]. זהו זוג מושלם, כי בטול (47) זכוך (53) – שני מספרים ראשוניים – משלימים לרבוע, 100, יפי, י פעמים י[קמה].

ה"רצוא ושוב" של עצם הנשמה

כתוב "אם יתמהמה". אנחנו רואים שזה לא רק "אם", הוא מתמהמה כבר הרבה זמן – אבל זה לא פוגע באמונה שלנו, "וצדיק באמונתו יחיה". אנחנו מחכים לו בכל יום ובכל שניה, "חכה לו כי בא יבא לא יאחר". "יתמהמה" היינו פעמיים מה, מה-מה, ועם ית עולה 500, מספר שלם. "אם" עולה 41, כך ש"אם יתמהמה" עולה ישראל. זו משמעות עמוקה של ישראל – מהו ישראל? "אם יתמהמה" ואז "אחכה לו, בא יבוא לא יאחר" (החכמה היהודית היא לחכות למתמהמה, עם חיוך על הפנים, המגלה שבעצם משיח כבר כאן). למה אנחנו מחכים? להתגלות ש"הכל הוא ה'". משה גילה לנו ש"ה' הוא הכל", המציאות היא אין כי הכל הוא ה', אבל אנחנו מחכים למשיח שיגלה לנו ש"הכל הוא ה'", שכל דבר הוא ה' – שהשלחן הזה הוא ה', כפי שהוא, לא כפי שהוא מתאיין.

רבי אייזיק מהומיל אמר שזהו ה"רצוא ושוב" של כל נשמה יהודית – בשניה אחת הנשמה במודעות של "רצוא", ש"ה' הוא הכל", אבל ה"שוב" הוא "הכל הוא ה'". אם נשארים בקצה אחד יותר מדי זמן, ב"רצוא" או ב"שוב", הוא עלול להתדרדר למשהו שלילי, עד כדי עבודה זרה. אם נשארים רק בקצה העליון, במחשבה 'ה' הוא הכל', אפשר להגיע לאמונות טפלות של המזרח, שהעולם הוא דמיון, שאין בכלל עולם. אם נשארים רק בקצה התחתון, במחשבה ש'הכל הוא ה'', אפשר להגיע לפנתאיזם של שפינוזה ואפילו לעבודה זרה ממש. לכן צריך להיות בהרף עין ממש "רצוא ושוב" בין שניהם – זהו דופק החיים של עצם הנפש של יהודי. הווארט הוא שזמן הוא חיים – אם עבר עוד יום סימן שאני חי – וחיים הם דופק, "רצוא ושוב". גם משה רבינו יודע זאת – הוא רוצה משיח.

שוב, ה"רצוא ושוב" של הנשמה הוא בין משה הראשון ומשה האחרון. וכל מה שיש באמצע הוא רק לתקן את המדות שלנו, הרגשות הבסיסיים. תיקון המדות נמצא בין לבין, אבל ההתחלה והסוף הם משהו אחר. ההתחלה היא דור דעה, הכנסת האמונה לדעת, והסוף הוא רק להיות עצמנו, להיות אנחנו באמת. אנחנו יכולים להיות מי שאנחנו באמת רק כאשר אנחנו בארץ ישראל ביחד, תחת מנהיג שמגלה לנו את התורה החדשה – זו אותה תורה עם "אור חדש", כאשר החשך של היחידה יהפוך לאור, "העם ההֹלכים בחשך ראו אור גדול". לחיים לחיים.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• משה מסתלק ונולד שוב מחדש בתוך עם ישראל ובתוך כל יהודי.
• עם ירידת הדורות משה צריך להתאים את עצמו לכל דור.
• משה גואל את ה"ראשון" – מחדיר את האמונה הפשוטה ("שיר פשוט") במודעות ("שיר כפול").
• משיח גואל את ה"אחרון" – מגלה את הטבע היהודי ("שיר מרובע").
• כל גלגולי משה שבאמצע מתקנים את מדות הלב ("שיר משולש").
• משה ומשיח מחברים אש ומים – בשמים וגם בארץ.
• כדי להביא משיח יש לבקש את ה', את מלכות דוד ואת המקדש – לבקש שהמשיח והמקדש ירדו מהשמים אל הארץ.
• ירידת הדורות היא חתירה – לא תמיד מודעת – אל האמת שהושלכה ארצה.
• משה הוא נשמה שמכוונת לשמים ומשיח הוא עם 'חוש' בעולם הזה.
• בקשת סיום התפלה, "עֹשה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל", היא הבקשה לסיום ההיסטוריה וביאת המשיח.
• תורת עולם הזה היא רושם האמת הבאה מלמעלה ותורת משיח היא אמת לאמתו הצומחת מלמטה.
• "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" – את שרשי הנשמות השמימיים משה-שת-הבל ואת שרשי הנשמות הארציים אדם-דוד-משיח.
• "מים עליונים" ו"מים תחתונים" הם תענוג רוחני ותענוג גשמי. הרקיע שביניהם הוא סוד הדעת, המתחלקת ל"דעת עליון" ו"דעת תחתון".
• משה מתקן את התענוג הרוחני בהמשכתו להתחבר עם דעת עליון. משיח מתקן את התענוג הגשמי בחיבורו לדעת תחתון ואת הארץ בגילוי הטבע היהודי.
• חזרנו לארץ כדי לגלות את טבענו היהודי – רצון טבעי שמכוון לרצון ה'.
• נפש-רוח-נשמה מתגלות ב"נהורא תיכלא" ("בכל לבבך"), באש האדומה ("בכל נפשך") ובהילה הלבנה של הנר ("בכל מאדך"). חיה-יחידה מתגלות באור שבחדר ובאור הגנוז באפלה שסביבו.
• הסוד של כל פרשה ושל כל ספר טמון בפסוק התשיעי.
• משיח יקרא "אין כל חדש תחת השמש" – היש האמתי של "אני הוי' לא שניתי" מתגלה ביש הנברא.
• "מַה שֶּׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה" במודעות טבעית (ה'התפשטות' של איז'ביצא).
• "מה שהיה [בעבר] הוא [בהוה] שיהיה [בעתיד]" – ממשה למשיח.
• "מה" הוא 'לא-כלום' אצל משה ו'משהו' אצל משיח.
• משיח כולל את תכונות משה (אמת התורה) ואהרן (שלום העם).
• המשיח מתמהמה כדי להתעצם עם שתי בחינות ה"מה" – הבטול של משה והזכוך של משיח.
• תכלית ה"אם יתמהמה" היא לגלות בישראל את ה"רצוא ושוב" של עצם הנשמה.
• מ"ה' הוא הכל" אפשר ליפול לאמונות טפלות של המזרח ו"מהכל הוא ה'" אפשר ליפול לפנתאיזם ולעבודה זרה – לכן נדרשת תנועת "רצוא ושוב" מתמדת.
• התכלית היא להיות מי שאנחנו באמת – בארץ ישראל תחת מנהיג המגלה לנו "תורה חדשה".