1

בע"ה

ברית שלום-דוד הרבסט

י"ג תשרי תש"ע – כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. שלום דוד

השם בא ברוה"ק במוחש, כך שמעתי קודם – שיהיה סגולה להרבה רוה"ק. היום זה היארצייט של הרבי מהר"ש, אז ודאי חלק מרוה"ק זה הקשר בין השם שלום-דוד לשמואל. בתוך השם שמואל יש אותיות שלום. שמואל = שנה טובה = מחשבה טובה. אמרנו לפני ר"ה שאחד מסימני שנת 770 הוא מחשבה-מעשה – גם מה שהקב"ה מצרף את המחשבות הטובות שלנו למעשה, וגם, והוא העיקר, שאנחנו בעצמנו נזכה לצרף לא רק "כאילו עשאה", אלא שכל המחשבות הטובות שלנו יצאו למעשה. לא אמרנו, וצריך לצרף לזה, שהשנה יש מחשבה ימים. בכל שנה יש אחת משש אפשרויות של ימים, בשנה פשוטה – שנג-שנד-שנה ובמעוברת שפג-שפד-שפה (האפשרויות הן מ-שמחה עד לב שמחה). שנה של מחשבה ימים – עוד יותר חשוב שיהיה כח של מימוש המחשבה, לעשות מהמחשבה מעשה, ש"המעשה הוא העיקר".

בתוך שמואל יש שלום, ונשארת האות א. יש כמה צורות בספר תמונה איך לצייר את האות א – או יוי (בגימטריא הוי') או יוד (מילוי האות י הוא ציור האות א), אבל אפשר לצייר גם י עליונה ד ואז ה-א היא דוד. היות שבדרך כלל ה-י למעלה נשארת בצורת י – למטה יכול להיות י או ד ולפעמים אפילו ר – אז אם זה גם י וגם ד (י על שם המחשבה, כך כותב רש"י ב"אז ישיר", ו-ד זה המלכות, "המעשה הוא העיקר, אז צריך לומר שב-י העליונה של ה-א יש כח לצרף מחשבה ומעשה, "כֻלם בחכמה עשית" ממש) אז כותב דויד עם י, כמו שכותבים כאשר רוצים לשבח את דוד (בכל ספר דה"י, ובעוד מקומות בתנ"ך, כמו "ובקשו את הוי' אלהיהם ואת דויד מלכם", ועוד). הכל בתוך ה-א – "סוף מעשה במחשבה תחלה". העולם נברא ב-ב, אבל יש א למעלה מה-ב, שנקראת "מחשבה תחלה", ושם נמצא השרש של דוד. אם כן, פתחנו ש-שלום דוד – עם י או בלי י, ושבין הנפק"מ זה לגבי הגימטריא של השם (390, יה פעמים הוי', או שלמות של 400, ה-ת, תכלית הכוונה של כל התורה כולה, כידוע בחסידות, וכן לדוד המלך היו ארבע מאות איש) – זה הסוד של שמואל, בעל ההילולא של היום, העולה שנה-טובה מחשבה-טובה. [איך קראו לתינוק, עם י או בלי י? ידוע שגם אצל הרביים שינו את השמות בחתימות, דובער או דוב-בער, למשל, זה לפי רוה"ק].

על פי פשט שלום-דוד זה יחוד יסוד ומלכות – שלום זה היסוד ודוד הוא המלכות. אז יש כאן יחוד של "צדיק יסוד עולם" עם "דוד מלכא משיחא", "דוד מלך ישראל" – היחוד העיקרי.

הרמב"ם מביא מחז"ל בסוף משנה תורה שדוד המלך לא זכה לזכות את הבית כי ידיו מלאות דם והיה איש מלחמה (גם ה' הוא איש מלחמה), לכן הבית נברא על ידי שלמה בנו, שהוא איש שלום. אבל כתוב שמלך המשיח הוא שלום-דוד – הוא בחינת דוד (אף שצאצא של שלמה, הוא נקרא דוד, שלמה אצל משיח נותן שלום לדוד) אך הוא בונה את המקדש, בפעם הזאת הוא איש שלום, שלום-דוד. על משיח כתוב "ברוח שפתיו ימית רשע" – אם כבר צריך לעשות איזה דין, הוא פועל את זה ברוח שפתיו, שעל זה נאמר "בורא ניב שפתים שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר הוי' ורפאתיו", כל מה שעושה ברוח שפתיו, ב"ניב שפתים", זה "שלום שלום".

הרך הנימול הוא חב"דניק מהבטן, כי נולד ב-ו תשרי, הילולא של אמא של הרבי, והברית שלו ב-יג תשרי, ההילולא רבא של הרבי המהר"ש. יש גם קשר הדוק בין השמות, אמא של הרבי נקראת חנה והרבי המהר"ש זה שמואל, ובמקום בתנ"ך חנה היא אם שמואל. את הסיפור של חנה ושמואל קוראים ביום הראשון של ר"ה. בתורה קוראים "והוי' פקד את שרה" ובהפטרה על חנה שמואל. אחד הרמזים הפשוטים שרוצים להזכיר את שמואל שעולה בגימטריא שנה טובה. יש הרבה מה לומר על חנה ושמואל, אבל נשאיר את זה.

נפסיק כאן, רק נאמר שיש עדיין הרבה לומר לגבי חנה ושמואל, יום ההולדת ויום הברית. אמרנו ש-770 זה "חנה אשתו". יש רק שנים עליהם כתוב לשון דעת בזיווגם – "והאדם ידע את חוה אשתו" ו"וידע אלקנה את חנה אשתו". השיעור היה בחו"ל, בצ'ילי, ביום ההולדת. הסברנו שאם "חנה אשתו" היא אשתו של אלקנה, שהוא הנושא של הפסוק, אבל בשביל חב"דניקים צריך להיות "חנה אמו" – אמא של הרבי. איפה נמצאת "חנה אמו" בתוך "חנה אשתו", זה פלאי פלאים: חנה אשתו = 770, אבל יש 7 אותיות, אז הערך הממוצע של כל אות הוא 110 = "חנה אמו". זה היה לכבוד בית חב"ד בסאן-דייגו, שיהיו בריאים. בכל אופן, אצל אדם הראשון כתוב ב"פ דעת – "והאדם ידע את חוה אשתו" בלידת קין והבל, ובלידת שת, כעבור מאה ושלשים שנה בהם פרש אדם מאשתו, כתוב "וידע עוד את אשתו". אחר כך רק עוד פעם אחת בכל התנ"ך לשון דעת בזיווג – "וידע אלקנה את חנה אשתו". אם כן, יש את היזווג של אדם וחוה ואז אלקנה וחנה. חנה היא התיקון של חוה – יש גם קשר בין האותיות, אבל העיקר ש-חנה ר"ת חלה-נדה-הדלה"נ, שלש המצוות שנתנו לנשים כדי לתקן את חוה. אדם חוה אדם חוה אלקנה חנה (מי שנאמרה בהם דעת, לשון התקשרות והתחברות כמבואר בתניא פ"ג) = שמואל. שמואל מתחלק ב-13. אמרנו ש-שמואל זה שלום-דוד (שה-א היא דוד), אבל כדי להגיע במספר ל-שלום דוד צריך להוסיף ל-שמואל 13. שמואל אחד = שלום דוד.

ב. ארבעת הימים בין יו"כ לסוכות – החזרת פב"פ בארבעה שלבים

יש ארבעה ימים בין יום כיפור לבין "זמן שמחתנו". כתוב שהימים האלה הם כנגד שם הוי' ב"ה. למחרת יום הכפורים, יום שנקרא 'גאטס נאמן' (שם ה'), ומאחלים "גוט יום טוב" למחרת יו"כ, אחרי נעילה. "שם ה'" גם על שם החזרה לומר "האל הקדוש" אחרי עשי"ת, וגם כי הוא כנגד ה-י של שם הוי', בו כלול כל שם הוי' ("הוי' בחכמה"). מה קורה בארבעת הימים האלה (ומכאן נעבור להתבונן מה קורה ביום הברית)? בעשי"ת היתה הנסירה, אז אחרי יום כיפור הנוקבא – המלכות, דוד מלך ישראל חי וקים – היא אישיות, פרצוף עצמאי, לא מחובר בגב לז"א, לקוב"ה. בשביל שיהיה זיווג צריך שהנוקבא תחזור פב"פ אל הזכר, וזה קורא בימים האלה, עד שביום טוב ראשון של סוכות כבר נמצאים פב"פ, ואז יש "וימינו תחבקני". עשי"ת היו "שמאלו תחת לראשי", אחר כך ארבעה ימי מעבר, סוכות זה "וימינו תחבקני", בהו"ר יש נשיקין, והזיווג בהו"ר ושמח"ת.

איך בדיוק קורה החזרת הפנים בארבעת הימים האלה? (לא זוכר אם דברנו פעם על הנושא הזה). היא עומדת אחור באחור, וצריכה להסתובב – יחסית לז"א סיבוב של 180 מעלות, אבל היא עושה סיבוב שלם ובסוף עומדת שוב עם הפנים לאותו כיוון שהיתה בו קודם, רק מפניו. יחסית לעצמה היא עושה סיבוב של 360 מעלות. אם כן, יש פה שני סיבובים, בסוד "שלם וחצי" – היא מסתובבת 180 מעלות, אבל בעצם זה כמו כדור הארץ, שעל הציר של עצמה היא מסתובבת 360 מעלות. אם בעלה הציר – היא מסתובבת 180 מעלות, יחסית לציר של עצמה – יש פה סיבוב של 360 מעלות. השאלה איך זה קורה – האם זה קורה בארבעה שלבים, דילוגים קוונטיים, שביום הראשון היא מסתובבת 45 מעלות מתוך 180 (כל יום אדם מעלות), עד שביום האחרון מסתובבת כולה. זו אפשרות אחת, של שכל מחושב. או, אם זה סביב הציר של עצמה, כל יום יהיה 90 מעלות לפי הראש הזה.

אבל, היות שהימים האלה מכוונים כנגד י-ה-ו-ה – חכמה-בינה-מדות-גוף – אז הרבה יותר פנימי לומר שביום הראשון החכמה שלה עושה את כל הסיבוב, כמו שבימים של הנסירה, ביום הראשון של ר"ה יש נסירת הכתר, ביום השני נסירת החכמה, וכך הלאה, כל יום נסירה של כח מסוים. אם היום הראשון הוא י, היום השני הוא ה, וכו', אז לא משמע שבכל יום כל הפרצוף עושה רבע מהסיבוב, אלא שבכל יום הסיבוב כולו קורה ברמה אחרת. ביום הראשון מסתובבת ה-י שלה, ביום השני נוספת גם ה עילאה, ביום השלישי ה-ו וביום האחרון ה תתאה. איך אומרים את זה? זה גם הבדל גדול מאד בין רוחניות לבין גשמיות. בגשמיות, שאני מוגבל לפי הגוף, או שהגוף שלי זז ולקח איתו את כל כולי (הכל נמצא בתוך הגוף), או שהוא לא זז. אבל לומר שהגוף עדיין עומד, לא זז, אבל הפנימיות כן זזה – קשה לצייר את זה בעולם מגושם. אם כי הבעל שם טוב אומר ש"במקום מחשבתו של אדם שם הוא נמצא" – אם אדם חושב חזק באיזה מקום, אז במחשבה הוא באמת שם, רק שהגוף שלו לא שם. ככל שיש עולם יותר גבוה ככה זה עובד בכלל. זה כלל גדול בקבלה, שהכחות הפנימיים לא מוגבלים בתזוזה האמיתית שלהם בכלי, בגוף. ודאי וודאי בעולם האצילות אין שום הגבלה.

אז אם אני אומר שהיום הראשון הוא כנגד ה-י זה אומר שה-י – ה-י זה השפעה מהז"א לנוקבא, אך נותן כח ב-י שלה לעשות את כל הסיבוב. נקרא לחכמה הברקה, אז תיכף כשנגמרת נעילה – שמע ישראל, ברוך שם, הוי' הוא האלהים, תקיעת גדולה – ואז היא מקבלת הברקה שאני מבוגרת, עומדת על פרקי להנשא, ועם התקיעה הגדולה באה לה הברקה שעכשיו צריך לעמוד פב"פ. גם אחרי כל הנסירה אני עומדת לא פב"פ, אז באותו רגע שנגמר הצום – ואז יש לה 'חתימה', נכונות ביסוד להנשא ולהרות – באה הברקה של עמידה פב"פ, שבשביל יחוד צריך לעמוד פב"פ. אז בהברקה שלה, ב-י שלה, היא כבר עומדת פב"פ. אחר כך, ביום השני, הרעיון נקלט – הענין נקלט בפנימיות, היא מבינה בטוט"ד שצריך לעמוד לפני ה', פב"פ, מול קוב"ה. מה דבר דומה? נחשוב על איש ואשה: איש ואשה שכל אחד מהם הסתכל בכיוון ההפוך, ופתאום האשה מקבלת הברקה שלשם זיווג פנימי – יכול להיות שיש גם זיווגי אחור באחור, אבל לשם זיווג אמיתי פנימי, שלום בית אמיתי, עלי לעמוד פב"פ עם בעלי, להסתכל עינים בעינים – זו יכולה להיות הברקה, שחייבים בשביל תולדה הכי משובחת לעמוד פב"פ, וזה גם יכול להקלט בהבנה פנימית, וזה פועל את פעולתו בעולם ההברקה וההבנה. אבל זה עדיין לא אומר שיש רגש, משיכה פנימית, משיכת הלב גוברת והולכת להיות פב"פ – זה ה-ו, זה המשמעות של היום, שהלב רוצה לעמוד פב"פ עם הבעל. שני הימים הראשונים היו שתי דרגות של שכל. צריך להיות מח שליט על הלב, גם לגבי זיווג. צריך שהשכל יקבע, גם לגבי בחירת בן הזוג – צריך הברקה, צריך הבנה שזה הכי טוב, אבל אחר צריך להיות רגש, רגש חזק. זה ה-ו, זה מה שקורה היום. כל זה עוד לפני שהגוף זז בכהוא זה. לפי הציור הראשון הכל זז בארבעה שלבים, בדילוגים, אבל לפי הציור השני שלנו קודם יש סיבוב של החכמה בתוך הנפש, אחר כך של הבינה, אחר כך הלב, ובסוף – מחר, כשצריך לתת צדקה, שזו המצוה המעשית העיקרית בתורה, והיום הכי גדול לצדקה זה מחר, ערב סוכות, כך כותב האר"י הקדוש – אז צריך להסתובב הגוף, התכלית. אז יכול להיות בסוכות חיבוק ובהו"ר נשיקין ובשמע"צ זיווג (כאשר הלידה היא בשש"פ). זה בפני עצמו שיעור מאלף מה הוא סוד החזרה פב"פ, שקשור גם לבחירת בן זוג, וכל פעם שהעמידה היא לא פב"פ וצריך לחזור. אפילו בתוך המחזוריות של האשה מדי חדש בחדשו יש את הסוד הזה. [מה זה ד"פ אחד וחצי? זה שש, מספר טוב. הרבי המהר"ש הוא הרבי הששי בחב"ד. רצינו גם לזכור את הסיפור שהיה בקבר יוסף בשנת תשנ"ז – לפני אחד שנים, היום, יג תשרי, זה אחד בתשרי, והצ"צ אמר לרבי מהר"ש שעל שנינו כתוב "אחד באחד יגשו", ולא הבינו, עד פטירת המהר"ש, ואז הבינו שזה יג ניסן ו-יג תשרי – שנרצחו ששה חילים שלנו בקבר יוסף, שזכרם יהיה ברוך ויעוררו בשמים רחמים רבים על כל יהודי ארץ ישראל וכל היהודים בעולם. בכל אופן, הרבי מהר"ש, של היום, הוא הדור הששי – כולל שש, הוא היסוד].

אם כך הסבר ארבעת הימים האלה, של הסיבוב, אז היום הזה – ה-ו – הוא שהלב כבר שואף ומשתוקק לעמוד פב"פ לפני ה'. זה שכל הנפש צריכה לרצות להסתובב ולעמוד פב"פ מול ה' גם רמוז ביו"כ עצמו, שהמשפט העיקרי של יו"כ (הכפרה של יו"כ) הוא "לפני הוי' תטהרו". זה קורא באמא עילאה, שם "לפני הוי' תטהרו" – זה גילוי עתיקא, גילוי הכתר, באמא עילאה. ידוע ש-תטהרו = כתר, וגילוי הכתר הוא באמא עילאה. זה נותן את הטון, נותן את ההשראה, שעכשיו יש ארבעה ימים שהנוקבא למטה – כנס"י – צריכ הלשאוף לעמוד "לפני הוי'". קודם בהברקה, אז בהבנה, אז בלב, ובסוף בגוף שלה. אם כן, איזה יום מתאים לעשות ברית מילה? ברור שזה היום, כי היום זה המדות. הכל הולך אחר החיתום, הכל הולך אחר החיתום, היסוד הוא ה"חותם ברית קדש". הברית התאחרה כדי שנגיע לסוף היום, למקום החיתום, הברית, בהשגחה פרטית מופלאה. אם כן, היום הזה והשעה הזאת הכי מתאימים בשנה לברית מילה.

ג. השדר של ארבעת המינים

הימים האלה הם הכנה לארבעת המינים של סוכות. לפי האריז"ל ההדס זה ה-י, הערבה ה עילאה, הלולב ו והאתרוג ה תתאה. כך כותב האר"י הקדוש. לפי המנהג הפשוט, שלוקחים ג הדסים כנגד האבות (וכל הדס הוא משולש) זה כנגד אבא, י. האבות כנגד משה ואהרן זה נו"ה בלב, אבל בשרש זה בינה – "משה זכה לבינה" ואהרן לשון הריון של אמא. אחר כך יוסף הוא הלולב. אמרנו קודם שחיכינו לקראת סוף היום לברית, כדי שיהיה בששית האחרונה של היום, שאם היום הוא כל הו"ק אז יחול בחלק של היסוד. אבל עוד יותר, אם מכוונים את הימים כנגד ארבעת המינים – הכנה של ארבעת המינים – אז יוצא שכל היום הזה, יג תשרי, הוא הלולב. אז כל היום אפשר לעשות ברית מילה, בגלל שהלולב זה היסוד, זה יוסף הצדיק. רק שאנחנו רצינו להדר שזה יהיה יסוד שביסוד, כידוע שזה היום המיוחד של קבר יוסף, אבל כל היום מכוון כנגד הלולב, והלולב זה ה"אות ברית קדש". אני מחזיק אותו למטה, ביסוד שביסוד, אבל הוא עולה יותר גבוה מכל המינים – לכן מברכים "על נטילת לולב", ולא מזכירים את האתרוג הראשון בפסוק או את כל המלים. הרמז שהכל כלול בלולב הוא "אעלה בתמר" – אתרוג-ערבה-לולב-הדס עולים בתמר-בלולב.

על פי פשט, לא לפי סדר שם הוי' ב"ה, הדס זה חג"ת, ערבה זה נו"ה, והלולב זה היסוד – כל הו"ק מחזיקים בימין, "זכר חסדו", והאתרוג זה המלכות (בשמאל, בנין המלכות מהגבורות). צריך לכוון שכל חיבור ארבעת המינים זה שלום-דוד. כל הו"ק הם מהדעת עד היסוד, והלולב עולה מהיסוד עד הדעת. אם מסבירים שהדסים וערבות זה י-ה, אז צריך לומר שהלולב עולה מעליהם עד הכתר (אם זה חג"ת נו"ה אז היסוד עולה מעליהם עד הדעת, להמשיך משם את הטפה ליחוד עם האתרוג). הלולב הכי גבוה, מעל כולם, אז אם ה-ו עולה עד מעל ל-יה הוא עולה עד כתר עליון, שהוא ממש "לפני הוי'" כמו שנסביר. יש אפילו רמז שיש בלולב שתי אותיות ל. יש בעל הטורים אחד שרומז ששתי אותיות ל הן "לפני ולפנים". בחז"ל ל זה מגדל הפורח באויר, אבל גם רומז למלה "לפני", כמו "לפני הוי' תטהרו" ("פנים אל פנים", "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם"). גם בחדש אלול יש שתי אותיות ל – "אני לדודי ודודי לי". בין אלול ל-לולב יש רק הפרש אחד, שבמקום ה-א בתחלת אלול יש ב בסוף לולב, אור ישר ואור חוזר. בכל אופן, הלולב הוא הבריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה, שזה היום, והוא מגיע עד "לפני ולפנים".

הרבי המהר"ש ידוע לפי הפתגם שלו: כל העולם אומר שאם אי אפשר לעבור מכשול מלמטה צריך לדלג מלמעלה, אבל אני אומר "לכתחילה אריבער" – אף פעם לא להתכופף, תמיד לכתחילה רק לדלג מלמעלה (זה ראשית החינוך – לא להתכופף וודאי לא ליפול, רק לקפוץ ולדלג, "לכתחילה אריבער"). מי אומר את זה בארבעת המינים? איזה מין משדר לי את השידור הזה "לכתחילה אריבער"? ודאי הלולב. הוא מתחיל הכי נמוך בין המינים שמחזיקים בימין (הוא היסוד, התחתית, יסוד גם טמון תחת האדמה), אבל עולה הכי גבוה. עיקר הכשרות שלו תלויה בשפיץ למעלה. ומה הלולב משדר לי? "לכתחילה אריבער", זה בעל ההילולא של היום, ברית מילה של היום.

אם כל יום משדר משהו, מה ההדס משדר? מסירות נפש, "והוא עֹמד בין ההדסים", בין חנניה מישאל ועזריה שנקראו שלשת ההדסים על שם מסירות הנפש שלהם, והקב"ה עומד ביניהם. ההדס אומר אני מוכן למסור את הנפש, זה מה שמשה רבינו אמר לדור שנכנסו לארץ "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" – נכונות תמידית למס"נ, כמבואר בתניא. צריך לכבוש את הארץ, ואחר כך לחיות בה, אבל הכל מתוך מס"נ – שלא להגיע ל"וישמן ישורון ויבעט", אלא להשאר תמיד לקב"ה, בשביל זה צריך מס"נ.

מה הערבות משדרות? כתוב ששני דברים: גם אמונה פשוטה, שזה הכח להשמר מספיקות באמונה, וממילא הכח להתגבר על עמלק בגימטריא ספק, בלי טעם וריח. זה גם "אחוונא", הערבות זה יהודים פשוטים, יהודי פשוט שאין לו ספקות כי גם אין לו שכל, ספקות זה פונקציה של שכל. בזכות זה כל היהודים הפשוטים באחוה – "אחוונא", זה השידור של היום השני, און-ספקות, וממילא מצב של אחדות. היום יום הלולב, שמשדר "לכתחילה אריבער", שעל כל משימה בחיים צריך לקפוץ – אין מכשולים, אין מחסומים, כולנו טייסים, כולנו חיל אויר (כמו שדברנו הרבה פעמים), ואפילו אם כאן באויר חסום תמיד יש יותר גבוה.

היום הרביעי זה האתרוג, שאומר "אל תבואני רגל גאוה". אתרוג הוא המהודר ביותר, אבל אסור להיות מהודר לפני מלך. אמרנו שכל הימים האלה הם להגיע למצב של "לפני", והיום האחרון הוא "לפני מלך" – ה תתאה. בימים הקודמים ה' הוא לא מלך, ביום הראשון אבינו, ביום השני אמנו, ביום השלישי דודנו, אבל ביום האחרון זה מלכנו. [אם כבר צוחקים, נוסיף לצחוק:] אומרים "סלח לנו, מחל לנו, כפר לנו", כלפי מי? בתפלות מפורש "סלח לנו אבינו כי חטאנו" ומפורש "מחול לנו מלכנו כי פשענו". אז מה זה "כפר לנו"? חז"ל אומרים שהמכפרת היא פרה אדומה. לכפר זה לקנח את הלכלוך – תבוא האם ותקנח את צואת בנה. אז "כפר לנו" זה כלפי אמנו. הדברים ארוכים, ואין כאן מקום – זה היה שיעור גדול בחו"ל שלא נחזור עליו כרגע. אבל יש סלח-מחל-כפר – אבינו-מלכנו-אמנו (וראה באופן נוסף במאמר "אבינו, מלכנו, דודנו" בספר אני לדודי ודודי לי). בכל אופן, ארבעת הימים הם לפני אבינו, לפני אמנו, לפני דודנו ולפני מלכנו. ביום האחרון נאמר "אל תתהדר לפני מלך", והוא יום האתרוג שצריך להיות מהודר. כל אחד מארבעת המינים מבטא סוג של אחדות, כנודע, והאחדות של האתרוג זה "סובל כל עלמין" – שסובל כל האוירים וכו', ש"דר באילנו משנה לשנה". לפי זה הוא משדר את מדת ההשתוות, הפירוש של "שויתי הוי' לנגדי תמיד" לפי הבעל שם טוב, ש"שויתי" היינו שהכל שוה, מדת ההשתוות. אם משבחים אותי או מגנים אותי שוה בעיני, און-התפעלות לגמרי. זה המסר של מחר.

כל אחד זה מסר אחר לגמרי – המסר של היום הוא משימות, לכתחילה אריבער, כל הזמן ראש של משימות. המסר של מחר הוא השתוות. כמובן, גם מה שאני מהודר לפני מלך זה גארנישט – אסור להתהדר לפני מלך. היום השני משדר את האמונה הפשוטה, בלי ספקות, וגם את האחוה הטבעית שלנו, השייכת לאמא כי כולנו מרחם אחד, ושם הכל טוב ופשוט בלי ספקות. אפשר להיות עובר, בלי שכל, ולעובר הכל פשוט ויש אחוה בין כל האחים ברחם. בחכמה זה כח-מה, תקיפות הבטול, שזו הנכונות של מסירות נפש. בכל אופן, זה עוד ענין, עוד שיעור בפני עצמו, מה הם ארבעת המינים. אבל ההכנה לארבעת המינים היא בזמן הזה, בארבעת הימים האלה.

אמרנו שהסימן שכולם נכללים יחד הוא בפסוק "אעלה בתמר", ש-אעלה ר"ת אתרוג-ערבה-לולב-הדס. כשעושים גימטריא של אתרוג-ערבה-לולב-הדס = לב ברבוע = 1024 = 2 בחזקת 10. זה רמז מפורסם. אבל מה שחשוב הוא הצירוף. אמרנו שלפי האריז"ל י-ה-ו-ה זה הדס-ערבה-לולב-אתרוג, אבל כאן בסימן הסדר הוא ההוי. מתי מאיר הצירוף הזה ובאיזה פסוק בתורה הוא יוצא? ברוב הסידורים, כשמכוונים את הברכה האמצעית של ר"ח, הצירוף הזה הוא של חדש אלול (אמרנו שיש קשר בין אלול ל-לולב), אבל לפי חכמת הצירוף המופשטת כמבואר בספרי ר"א אבולעפיה זה אמור להיות הצירוף של חדש אדר. כל הצירוף זהים בשתי השיטות, אבל יש חילוף בין ההוי ו-ההיו – בכל הסידורים זה אלול ואדר (כסדר זה), אבל לפי ר"א אבולעפיא צריך להיות הפוך. אחד ההסברים, שאין כאן המקום להאריך, שר"א אבולעפיא זה עיגולים והשיטה באריז"ל זה יושר. בכל אופן, אלו ואלו דברי אלהים חיים. באיזו כוונה רואים קשר בין אלול לאדר – חוץ מזה ששניהם סוף השנה, תשובת השנה, סוף העונה – בכך שהמצוה לתת צדקה באלול (שמגיעה לשיאה בערב סוכות) יוצאת מהפסוק "איש לרעהו ומתנות לאביונים", פסוק מובהק ממגילת אסתר, משמחת פורים. כמו שהרמב"ם כותב שמכל מצוות פורים השמחה הכי גדולה היא צדקה, "איש לרעהו ומתנות לאביונים". בכל אופן, הצירוף שייך או לאלול או לאדר, אבל מענין לנו עכשיו שזה הצירוף של המינים ב"אעלה בתמר".

מאיזה פסוק בתורה יוצא הצירוף הזה? מס"ת של פסוק בסוף "ואתחנן", הפסוק האחרון בפרק של "שמע ישראל", "וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאת לפני הוי' אלהינו כאשר צונו". הדבר הראשון שבולט, רמז יפהפה, מהודר ביותר שראוי ל"פרי עץ הדר", שהמלה הראשונה היא "וצדקה", שהיא ה תתאה, ומכוון כאן כנגד היום של ערב סוכות שהאריז"ל אומר שהכי חשוב להרבות בו בצדקה. הצירוף יוצא מהמלים "וצדקה [אתרוג] תהיה [ערבה] לנו [לולב] כי [הדס]". זה פסוק מאד יפה, שמסכם את כל התורה והמצוות. קודם כל נאמר שיש שני פירושים מה זה הצדקה כאן. החל מהרמב"ן, רוב הראשונים מסבירים ש"וצדקה" זה השכר של העולם הבא שמקבלים בזכות שמירת המצוות בעולם הזה, וכך משמע גם בפשט. אבל הפירוש הכי יפה כאן הוא באוה"ח על הפסוק, שאומר שיש (בפסוקים הקודמים) לעבוד את ה' מתוך יראה, אבל עבד לא צריך לאהוב את האדון (רק לא לשנוא אותו, ולעשות את עבודתו). משמע קצת, שאף על פי שעובד אותו בשלמות, כל השו"ע קלה כבחמורה, אם הוא שונא אותו יש בזה איזה בעיה, אבל אם עובד אותו ולא שונא אותו הוא מאה אחוז בסדר, ואז האדון צריך לפרנס אותו כמיטב יכולתו (אם יש לו הרבה צריך לתת לעבד הרבה). אבל אם עובדים את ה' מתוך אהבה – מתוך משיכת הלב, מתוך נעימות עריבות וכו' (לא כותב כאן בסדר הרגיל אצלו, נעימות-עריבות-ידידות-מתיקות) – אין בכך חיוב, זה כבר "צדקה" של העבד. יש שני פירושים, או שה' נותן לנו צדקה – שכר עולם הבא. זה גם צדקה, כי אנחנו חייבים לעבוד אותו אבל הוא לא חייב לנו כלום – אז כל השכר הוא צדקה, כפי שמסביר הרמב"ן ועוד. גם מענין שאדה"ז בתניא מסביר על הפסוק "לכל תכלה ראיתי קץ רחבה מצותך מאד" – שלכל כלות הנפש שלנו יש קץ והגבלה, אבל מצות הצדקה של ה', שזן ומפרנס ובורא בכל רגע, היא רחבה מאד. שם הפשט שצדקת ה' שמהוה אותי, וכאן הצדקה היא שכר המצוות, אבל האוה"ח אומר שהצדקה היא מה שאני עושה עם ה'. לא מביא את הפסוק הראשון של "והאמִן בהוי' ויחשבה לו צדקה" – פלא שלא מביא, זה אסמכתא לו. בכל אופן, יש כאן פסוק מאד חשוב – "וצדקה תהיה לנו כי נשמֹר וגו' לפני ה"א כאשר צונו".

נשים לב שבהמשך הפסוק יש גם ארבעה שלבים, שכנראה מקבילים לארבעת המילים: "כי [א] נשמֹר [ב] לעשות את כל המצוה הזאת [זה לא הולך על מצוה ספציפית, בפשט, אלא על כל התורה כולה, אבל זה לעשות-לתקן את 'כל המצוה הזאת', ואז עוד חידוש שצריך לעשות את המצוה הזאת: ג] לפני הוי' אלהינו [וכאן בעל הטורים ש-ל זה לפני ולפנים. אז עוד לשון, לכאורה מיותרת, ד] כאשר צונו". שוב, בפסוק הזה סוד של צירוף ארבעת המינים לפי הסימן "אעלה", ויש ארבעה דברים:

"שמור לנוקבא" – עצם שמירת המצוות, להיות יהודי דתי, זה מלכות. מתוך המינים מה צריך הכי הרבה שמירה? אתרוג. "יברכך הוי' וישמרך" – "'יברכך' בבנים 'וישמרך' בבנות". בת צריכה שמירה, צריך לשמור את האתרוג, במיוחד את הפיטם שלו (אם יש, במיוחד מהאשה שלא תנשוך את הפיטם ותפסול אותו). זה "וצדקה תהיה לנו כי נשמור".

מה זה "לעשות"? כתוב בזהר הקדוש על "נעשה ונשמע" ש"עשיה לעילא ושמיעה לתתא", כלומר שעשיה זה תיקון דאמא עילאה ושמיעה במלכות, זה יובל (אמא) ושמיטה (מלכות). על זה כתוב ש"נעשה" הוא סוד היובל ו"נשמע" סוד השמיטה, ו"עשיה לעילא" ו"שמיעה לתתא". שמע ושמיטה ושמירה – הכל זה שם, הכל מלכות. "עשיה לעילא" זה באמא. זה מודגש כאן, כי אמרנו שעיקר החידוש בפסוק הזה הוא "לעשות את כל..." – כל זה נ שערי בינה. מי שזוכר, בתיקון המדינה, התיקון הוא שלמות – להשיג שצריך הכל בשלמות, שלמות הארץ ולשמות העם ושלמות התורה, שאי אפשר להחסיר נקודה אחת. ה"כל", חמישים שערים, השגה של שלמות – זה באמא. כמו שכל אות בספר תורה כוללת את כל ששים ריבוא אותיות התורה, וכל יהודי כולל את כל ששים רבוא נשמות ישראל, כך כל מצוה כוללת את כל ה-תריג. לכן לא כתוב איזו מצוה, אלא צריך לתפוס שהמצוה שעושים כעת היא "כל המצוה הזאת". למי יש תפיסה אינסטנקטיבית של זה? יהודי פשוט, זה ערבה, "עשיה לעילא".

אחר כך יש "לפני הוי' אלהינו", שכבר אמרנו שזה הלולב, זה עכשיו. כתוב "ולקחתם לכם ביום הראשון... ושמחתם לפני הוי' אלהיכם". שמחים עם הכל, אבל עיקר השמחה היא בלולב, ולכן עליו מברכים. האתרוג בשביל לרגום את מי שמגיע לו – זה התפקיד של האתרוג במקדש (וגם בזה יש שמחה), אבל עיקר החרב, עיקר השמחה, זה בלולב. אמרנו שהפסוק הזה מסיים את הפרשה של קריאת שמע, שם "הוי' אלהינו" זה י-ה, ו"לפני הוי' אלהינו" זה למעלה מ-יה, זה הכתר, קוצו של י, לשם עולה הלולב.

מה זה התוספת של "כאשר צונו"? המפרשים אומרים שזה "לשמה", ללא כל פניה אחרת – זה פירוש פשוט. לפי זה, כאן המקור בתורה שאפשר לעשות מצוה "שלא לשמה", על מנת לקבל פרס, ואפשר לעשות בלי שום פניה, בלי בקשת שכר, גם לפי הפירוש ש"וצדקה תהיה לנו" זה שכר – מתחיל עם שכר ונגמר בלי שום פניה לקבל שכר. באיזה מין זה נמצא? בהדס, מסירות נפש, חכמה, בטול במציאות, בטול הרצון באופן מוחלט, מוחין דאבא. בדרך כלל "לשמה" הולך על תורה לשמה, כמבואר באריכות ב"חתן עם הכלה" – ה"לשמה" של "תורה לשמה" זה מוחין דאבא, בטול. כאן זה בכל המצוות – "כאשר צונו" זה לעשות את המצוה בלי שום פניה בעולם, אלא רק לשם מצוה המצוה.

יצא לפי זה ש"לשמור" זה ה תתאה, "לעשות את כל המצוה הזאת" זה ה עילאה, "לפני הוי' אלהינו" זה ה-ו שעולה יותר גבוה מכולם, הבריח התיכון (אם זה היסוד למטה זה עולה לדעת, אבל עולה יותר גבוה, שרש הדעת בפנימיות הכתר), ואחר כך חוזר לפנימיות אבא (פנימיות עתיק), י שבשם, "כאשר צונו". אם כן, זה פסוק מובהק של כוונת המינים של סוכות, שכמדומה לא אמרנו פעם, שהחידוש הוא הלולב – "לפני הוי' אלהינו" ("[ושמחתם לפני] הוי' אלהיכם" זה וה, אבל "[לפני] הוי' אלהינו" זה יה). כלומר, ארבעת הדברים בפסוק יצאו לפי הצירוף הרמוז בו – ההוי.

ד. פירושי "על חטא"

אחרון אחרון חביב: ביו"כ אומרים הרבה פעמים "על חטא". ידוע, כשלמדנו סיפורים ווארטים של רלוי"צ (אבא של הרבי, קודם דברנו עם אמא של הרבי), יש ווארט יפה שחזרנו עליו לאחרונה: למה חותמים את קריאת התורה בר"ה במילים "ואת מעכה"? ר"ת "וידוי אחר תשובה מגיע עד כסא הכבוד", מאמר חז"ל שלם, רמז יפהפה. יש מצות תשובה, ולפי הרמב"ם זה וידוי, ומסבירים שאחרי שעושים תשובה יש מצוה מעשית להתוודות (עקימת שפתיו הוי מעשה), אבל בלי תשובה קודם זה כלום. בכסא הכבוד חקוק שרש נשמת כל יהודי, ווידוי אחר תשובה מגיע לשם ומשם מתקן הכל, מהשרש. כסא הכבוד = על חטא. יש פירוש, אחת הכוונות שצריך לכוון כל פעם שאומרים "על חטא", שכל "על חטא" = כסא הכבוד. אבל יש עוד כמה דברים של "על חטא".

הצ"צ אמר לרבי מהר"ש למחרת יו"כ, אחרי נעילה, ש"כעת הזמן לעשות תשובה". איך יתכן? אחרי שהכל נמחק ונסלח. אחד הפירושים הוא שבארבעת הימים הללו, אחרי שביו"כ אמרנו בתמימות ופשיטות הרבה פעמים "על חטא", אז נופל האסימון – איזה אסימון? מה זה היה כל ה"על חטא" שאמרנו. זה סדר של "נעשה ונשמע" – קודם אומרים "על חטא", ואז מתחילים לחשוב מה היה הסיפור הזה. קודם כל ידוע שהאריז"ל היה אומר כל ה"על חטא", אף על פי שלא חטא, מתוך התכללות עם כל נשמות ישראל. גם ידוע שגם שאמרתי לפני שנה צריך לומר שוב, כי צריך לעלות בקדש. יש הרבה פשטים ב"על חטא", בכל אופן בארבעת הימים האלה עולים לרמות הרבה יותר נסתרות. אחד הרמזים, שצריך להסביר יותר, שבכל "על חטא" שאומרים – שהוא וידוי אחר תשובה – מגיעים עד "כסא הכבוד", כל "על חטא" בגימטריא "כסא הכבוד". זה רמז אחד, אבל יש רמזים אפילו יותר פשוטים, יותר 'בשריים' על דרך החסידות.

כתוב "כי תצא למלחמה על אֹיביך ונתנו הוי' אלהיך בידך... וראית בשביה אשת יפת תאר [גילוי שרש הנשמה]" – הכל תלוי ב"על אֹיביך".  גם וידוי ותשובה זה מלחמה, וצריך להיות לגמרי "על אֹיביך" – לדעת שאני היהודי, העם הנבחר, לגמרי מעל האויב, ואין שום יחס בינינו לבין האויבים שלנו. הכל תלוי ב"על אֹיביך", כך מפורש בחסידות. זו ההשגה הכי ראשונה, הכי מתבקשת, שכל פעם שאמרתי "על חטא" זה מתוך השגה שאני למעלה מהחטא. אמנם אני מכה באגרוף על הלב שלי – וזה הופך להיות אותו מקום אליו מביאים את הלולב ב"זמן שמחתנו" (ולפי זה כל ה"על חטא" עם האגרוף זה רק לעשות כלי, חותם שוקע, כדי לקבל את אורות הלולב והמינים) – אבל זה צריך לבוא מתוך הכרה שאני שאומר את זה למעלה מהחטא לגמרי, אין שום קשר ביני לבין החטא. זה שאני חטאתי זה במקרה גמור (לפי לשון הראשונים, עצם ומקרה) – עד כדי כך שיתגלה לע"ל שיהודי אף פעם לא חטא (כנודע באיז'ביץ). זו ההשגה הראשונה של "על חטא" ביום כפור, שאני מכה ובוכה "על חטא", אבל אין שום קשר ביני לבין החטא. בשביל זה צריך להתבונן באמת בכל החטאים שלי. דברנו לפני כמה חדשים על התבוננות 'חפיפה' – אם מתבוננים 'חפיף' נדמה לי שעשיתי את כל הדברים האלה. זו דוגמה – אם מתבוננים 'חפיף' אז נדמה לי שכל מה שאמרתי שם (לשה"ר, ג"ע, יצה"ר), כנראה שעשיתי שם. זה שאני לא זוכר בדיוק מתי עשיתי, לא משנה – הרי כתוב בסידור שעשיתי. זו התבוננות שטחית. אבל אם אני מתבונן ממש לעומק, שאני מבין בדיוק מה שאני אומר – פירוש המילות באמת – עד שאני מבין שאין שום קשר ביני לבין החטא. לפני זה, לא הבנתי מספיק מה זה החטא הזה. נסביר יותר, התבוננות לעומק זה להכנס לשטאנץ של אובייקטיביות. כל התבוננות 'חפיף' עדיין סובייקטיבי, ואז כנראה זה נוגע לי. אבל כשאני מבין לגמרי זה הופך להיות אובייקטיבי מוחלט, ואז זה כבר משהו נפרד לגמרי ממני, אין ביני לבין החטא שום קשר. זה הפירוש הפשוט, הראשון, שצריך לבוא לראש כשאומרים "על חטא", הפירוש החסידי ל"על אויבך".

אחר כך, תלמיד קצת יותר ממולח, ממשיך להתבונן ב"על חטא שחטאנו לפניך" – מה המחזור רוצה כאן ממני? כנראה שאחליף אותיות חטא באותיות שלמעלה מהן, מספר יותר גדול. זה קשור לרך הנימול. למעלה מ-ח – ט, למעלה מ-ט – י, ולמעלה מ-א – ב. מה ש"על חטא" זה טיב, שהפוך זה שם קדוש בקבלה, אותו מכוונים כשיוצקים שמן זית זך לנרות חנוכה. נר חנוכה זה הדימוי בראיה של קול שופר (כותב רבי לוי יצחק מברדיטשוב), ומכווים ששם ביט הוא שמן באתב"ש. "על חטא" הוא שמן באתב"ש, ו-שמן = שלום דוד (יחוד יסוד ומלכות). שמן זה חסידות נטו, רזין דרזין דאורייתא, ואחרי שעושים שמן מ-שלום דוד אפשר לעשות חילוף אתב"ש, יוצא שם ביט, ואז מבינים שבעצם זה התיקון של "על חטא" שאמרתי ביו"כ. זה שהופכים את החטא ל"שמן זית זך" של חנוכה. על זה כתוב "כשמן הטוב על הראש יֹרד על הזקן". טיב זה אותיות טוב (כך המגיד אומר) – "טוב שם משמן טוב". כל השמן הטוב, שיורד על הראש על הזקן, יוצא מה"על חטא".

עוד פירוש אחרון, חסידי, של ה"על חטא": הפסוק אומר "אוילִם מדרך פשעם ומעונֹתיהם יתענו". כתוב בדא"ח שמי שמתענה, עושה תשובה, על החטאים שלו, אבל לא מודע לפשעים – שבתוך כל חטא יש פשע – הוא אויל, הוא טפש. "אוילִם מדרך פשעם ומעונֹתיהם יתענו" – הוא כאילו בעל תשובה, עושה תשובה על החטא, אבל לא מבין שבתוך כל עון יש פשע. פשע זה פריקות עול. חטא בדרך כלל בשוגג, אבל אפילו אם מכיר שמדובר בעון, שהוא במזיד (כלשון הפסוק "ומעונֹתיהם") – שעשה משהו לא בסדר – והוא מסתכל בכתבי האריז"ל או בספר הרוקח כמה תעניות צריך על עבירה זו וצם את זה. אם כעסת על אשתך צריך לצום קנא צומות, אז הוא חושב שיש עבירה של לכעוס על האשה, ועל העבירה הזו צריך לצום קנא צומות. חוץ מזה שגם בתניא שעושה מזה קצת צחוק – לא צוחק על זה לגמרי, אבל אומר שזה לא עיקר התשובה – אבל כאן יש פירוש הרבה יותר עמוק בחסידות. שם בתניא אומר שעשית עבירה, ועל זה כתוב שצריך כך וכך צומות, עשית את כל התיקון הזה, אבל זה לא עיקר התשובה. רק אחרי התשובה בלב התענית פועלת שתשוב להיות רצוי לפני הקב"ה כמו שהיה קודם. אבל כאן יותר עמוק, שבכל חטא יש פשע. פשיעה זה לשמור כדרך השומרים – למה לא שמרת? כי לא חשוב לך באמת, זה לא שלך, לא אכפת לך, אז פשעת. לגבי עבודת ה' זה שיש לך פריקות עול. באיזה מקום בנפש אתה מזלזל. אז לא מספיק שאתה יודע שעשית עבירה וצריך לצום כך וכך צומות, אתה לא מודע שזה בא ממקום של פשע בלב, מקום של מרד. מזכיר את מה שבעל אור החיים אמר קודם, שלא צריך לאהוב את האדון, אבל לפחות לא לשנוא אותו. אם אדם עושה עבירה, באיזה מקום או שהוא שונא, או שהוא מזלזל – יש תמיד ממד פנימי של מרד (פשע) נגד הקב"ה. על זה כתוב "אוילים מדרך פשעם", שאדם אויל וטפש ולא מודע לכך שכל מה שהוא עושה זה מרד, זה פשע. "ומעונותיהם יתענו" – עונות זה מזיד.

כתוב בחסידות שאומרים "סלח לנו אבינו כי חטאנו" בשמו"ע, אף שזה אצילות שם הכל טוב ואלקי (הייתי צריך להתוודות בעשיה, לפני שמתחילים להתפלל, "סור מרע" לפני "ועשה טוב", "תמים יהיה לרצון", כמו "הריני מקבל לפני התפלה", כך גם צריך להתחרט על חטאים, למה מחכים עד שמו"ע? זה נושא עמוק בחסידות, אבל בקיצור), כי לפני שאמרתי בעינים עצומות ובהתבוננות פרטית "שמע ישראל" איני יכול להתוודות. כשאמרתי דווקא בהתבוננות פרטית "שמע ישראל" נפתח אצלי הלא-מודע. זה נושא עמוק בחסידות, שדווקא מתוך התבוננות פרטית באלקות אפשר לפתוח את הלא-מודע. רק אחר כך אני יכול לומר "סלח לנו אבינו כי חטאנו, מחל לנו מלכנו כי פשענו" – כאן אני מבין שכל "חטא" (במובן של חסרון, 'מה חסר לי'? חסרה לי נקודת הבטול, נקודת ה'מה') הוא "פשע". אם אין לי את נקודת הבטול, את ה"כל" ("ולרש אין כל"), ובלי זה אין לי כל. אחר כך מבקשים "מחל לנו מלכנו כי פשענו" – נגד מלך עיקר הבעיה היא פריקות עול. כשאומרים "סלח לנו אבינו כי חטאנו מחול לנו מלכנו כי פשענו" התבוננות שוה לכל נפש היא להזכר ב"אוילִם מדרך פשעם ומעונֹתיהם יתענו". אבל הפשע הוא בלא-מודע, זה הרע הנעלם, זה הפריעה – "מל ולא פרע כאילו לא מל" – ואת זה רק ה' יכול לעשות, "ומל הוי' אלהיך את לבבך". מתי אני נעשה מודע לקרום הדק שצריך לפרוע – לגלות את העטרה, "אין כתר אלא למלך" – בשמו"ע. כל זמן שיש את הקרום יש מרידה במלך, הסתרת העטרה, לכן אצל יהודי "מל ולא פרע כאילו לא מל" – העיקר להוריד את הקרום, לגלות את העטרה, שיופיע בטהרה, "כעצם השמים לטהר". זה תיקון הפשע, וזה יכול להיות רק בשמו"ע, שאדם עומד באצילות, ואז הכוונה שנפתח אצלך הלא-מודע של עצמך. מגיעים לזה על ידי ההתבוננות ב"שמע ישראל". זה הפירוש האחרון ב"על חטא", שאמרנו שזה באמת הכי קרוב לפשט. בפירושים האחרים התחמקנו מהחטא, אבל כאן לא רק שיש חטא, אלא כשאני אומר "על חטא" אני לא מתוודה בעיקר על החטא הגלוי, אלא רוצה להגיע לעל-חטא, לשרש החטא בלא-מודע, להגיע לפשע בחטא הזה, לזלזול במצוות. איני רוצה להיות "אויל מדרך פשעי".

כמה פירושים היו לנו כעת ב"על חטא" (פירושים בארבעת הימים בהם 'נופל האסימון'): א) על חטא = כסא הכבוד, המקום בו נשמתי חקוקה תחת כסא הכבוד של ה', איך אני נכלל בנשמת יעקב אבינו (שכתוב שציור דמותו חקוק בכסא הכבוד, והוא הנשמה הכללית של כל נשמות עם ישראל). ב) "על חטא" – חילוף חטא באותיות טיב (שמן הטוב, רזין דרזין, שנמשך על הראש ויורד על הזקן). ג) "על חטא" כמו "על אֹיביך", שיהודי בעצם למעלה מהחטא, ואין לו שום קשר לחטא בכלל, וזה יתגלה לע"ל שיהודי לא חטא מימיו. ד) "על חטא" הכי "על חטא", שכל חטא הכי קטן – כמו שכתוב שיהודי חסיד מזלזל בנט"י זה יותר חמור מגילוי עריות של עם הארץ – מגלה פשע שיש בתוכו, אין חטא בלא פשע, וגם החטא בעצמו מתפרש כ'חוסר כל', להיות חסר את העיקר, את הבטול לה'. אז לא רק שזה לא מבטל את החטא, אלא עושה אותו אין סוף יותר חמור ממה שהיה נדמה לי.

מה השרש של כל הפירושים האלה? כל העל-מודע זה כתר, ובדרך כלל מדברים על ג מדרגות בעל-מודע, ג ראשי ראשים, אמונה-תענוג-רצון. אבל, כמו שלמדנו הרבה פעמים, כתוב שרק באריך יש ג"ר – גלגלתא ואוירא ומו"ס (עס"מ דאריך), ולמעלה מהכל יש רדל"א של עתיק. אז הכוונה היא ככה (בקיצור נמרץ): אין חטא גלוי בלי "על חטא", בלי פשע נסתר ולא-מודע, כנגד מו"ס (גבורה דעתיק, זה דין, זה למתוח את מדת הדין עד הסוף בעל-מודע). זה ש"וידוי אחר תשובה מגיע עד כסא הכבוד" זה באוירא – כתוב בפירוש בזהר שכסא הכבוד מרחף באוירא, והוידוי על חטא מגיע עד שם. לפעמים כתוב שכסא הכבוד שמרחף באוירה שמו חיה וחיה זה ישראל – זה מה שאמרנו ששרש נשמת ישראל חקוק בכסא הכבוד. הפירוש שזה "שמן הטוב עלה ראש" זה בגלגלתא, "אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי" – הגלגלתא זה חסד דעתיק, ושם זה "על הראש", שרש הטוב. זה שאין שום קשר בכלל לחטא – זה רדל"א. כל החטאים רק יכולים להיות בשרש המציאות והלאה, ושרש המציאות של כל עולם מתחיל מאריך, שרש הנאצלים, ראש העולם התחתון. אז בתור לא-מודע, החטא – איך שלא נפרש אותו – זה באריך. כל זיקה כל שהיא לחטא היא באריך, בשלשת הפירושים – יכול להיות חטא שמסתיר על כסא הכבוד, אבל יכול להיות גם "נורא עלילה על בני אדם" (שה' הפיל אדם לחטא כדי שיעשה תשובה ואז יגיע למקום יותר עמוק בשרש, "וידוי אחר תשובה מגיע עד כסא הכבוד", אז יכול להיות מקום שהחטא כדאי בשביל התשובה שתבוא בהכרח אחר כך שהרי "לא ידח ממנו נדח", כמו שכתוב אפילו אצל מנשה מלך ישראל). במקום של "אוירא" כתוב כל פעם בחז"ל ש"לא היה ראוי לאותו חטא אלא...". מה השכל, מאיפה זה בא? מהאוירא, בחינת "נורא עלילה על בני אדם". בזה ש"על חטא" רומז לשמן וכו', הרי הזית משכח תלמוד של שבעים שנה ושמן זית מחזיר, הוא סוד הזכרון, שמה שאדם אבד הוא מחזיר לו. גם כאן, חטא זה חשך, זה שכחה, וכאן ה"כתית", הבטוש, הכתישה של עצם תחושת החטא – אז החטא בעצמו מוציא שמן זית זך שהוא "על הראש". מה זה הדבר הזה? זה מה שהרבי הרש"ב כותב בתורת שלום. מה שאנחנו אוהבים לחזור כל פעם שלא היה חסיד ולא יהיה חסיד בעולם שזוכה לשמן של החסידות אם אין לו שייכות כל שהיא לפגם הברית. זה מהדברים הכי מופלאים ומדהימים שכותב הרבי הרש"ב, שלא יתכן 'חוש' בחסידות ללא שייכות לפגם הברית. לא שהאדם חייב ליפול, אבל אם אין לו בעיה עם פגם הברית – בהכרח שאין לו חוש בחסידות, משהו מדהים. חסידות בשביל לתקן, שאם האדם פגם התיקון הוא התבוננות עמוקה (לא 'חפיפה') בתורת החסידות. מצוה גדולה שכל אחד ילמד קטע זה בתורת שלום. איפה החטא שם? שהוא שייך לפגם הברית (אף שלא בהכרח נפל), ובזכות זה זוכה לשמן, זה ה-ביט, ה-טיב, החטא במקום הגלגלתא. אבל זה שאין לו שום קשר לחטא בכלל, שלא חטא בכלל, זה "על חטא" ברדל"א. אז למה אומר את זה? כל ה"על חטא" זה הצגה, כפורים כמו פורים. יש הרבה ילדים שמתחפשים להמן הרשע – אם כי זו שאלה, לא פשוט שמותר, מותר להתחפש למרדכי היהודי, ואולי למלך אחשורוש, אבל להמן הרשע?! "המן העץ". אבל כנראה שאם אתה שייך לרדל"א זה בסדר – זה ילדים (וגם מבוגרים) ששייכים לרדל"א, ואז אדרבה, תתחפש להמן הרשע. זה מוכיח שכל מה שאמרת "על חטא" ביום כפור היה לגמרי בדיחה. היות שזה ככה, אז יש י-ה-ו-ה מלמעלה למטה (בארבעת הימים בין יו"כ לסוכות) – נמצא שהיום הזה היה כנגד המדרגה של כסא הכבוד, ומחר כנגד הלא-מודע של החטא עצמו. ואז בסוכות "ולקחתם לכם ביום הראשון", אחרי כל ההשגות של "על חטא" אפשר לחזור בשמחה ל"ראשון לחשבון עוונות". אבל הכל תלוי בכך שמרגיש אחרי נעילה ש"עכשיו הזמן לעשות תשובה".

לחיים לחיים, שבזכות שלום-דוד יהיה הדילוג השלם, הקשר של צדיק יסוד עולם לעם ישראל, ובזכות זה "ובא לציון גואל".

שנה טובה ומתוקה. ניגנו "כתיבה וחתימה טובה", "ושמחת בחגך", הניגון של ר"נ מרופשיץ ל"ושמחת בחגך".