"יְחַיֵּנוּ מִיֹּמָיִם"

ב' תשרי תשפ"בלא מוגה

ליל ב דראש השנה (ח"א) תשפ"ב – כפ"ח

שני ימי המלכה – "יום תרועה" ו"יום הזכרון"

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א [א]

בע"ה

קיצור מהלך השיעור

בשיעור שנמסר בנקודת המעבר בין היום הראשון והיום שני ב"יומא אריכתא" של ראש השנה דבר הרב על הצורך בהמלכה בשני הימים – כאשר ביום הראשון, "יום תרועה", מתחוללת ההמלכה עצמה ב"תרועת מלך" ואילו ביום השני, "יום הזכרון", זוכרים את ההמלכה ומיישמים אותה בבנין מלכות ישראל בפועל. שיעור שנכתב, כפי שנאמר, בסגנון של 'הברקות' ורמזים, אך הממשמש בו ימצא בו כל טוב. מומלץ ללימוד, כפי שנאמר, במעבר בין שני הימים.

[עשו תשליך באקווריום ליד הבית של עיני. הרב (שהדגיש מראש שחשוב לדאוג לאוכל לדגים) הסתכל בהנאה וציין שהם בסדר. אז אמר שהדגים נחים – מתאים למנוחה ותענוג של שנת שמיטה.

אחרי תשליך נגנו "ויעשו כולם אגודה אחת".

הרב אמר שיש הפסקה של שעה וחצי עד ערבית – כל אחד יאמר מה שהוא רוצה. הכי טוב שיגידו תהלים.

(להעיר: כשבאנו לערבית הנרות כבר היו דלוקים, עם פרי "שהחיינו", תמרים טריים, על השלחן ליד הנרות.)]

אחרי ערבית:

נגנו "יחי אדוננו".

שני ימי המלכה – מלך למעלה ומלך למטה

על שני ימי ראש השנה ועל יום כיפור דורשים [ב] את הפסוק "יחיֵנו מיֹמים ביום השלישי יקִמנו ונחיה לפניו"[ג]. הענין של ראש השנה הוא המלכת ה'. הקול של השופר הוא קול פשוט בלי מילים [ד], קול בהמה [ה], אבל אם היו נותנים לו מילים – התקיעה אומרת 'יחי המלך!'[ו], זה הענין של ראש השנה. אם כן, מדוע צריכים יומיים של המלכת ה'? אדרבא, יש כאן אפילו טעם לפגם. אם המלכנו את ה' עלינו בתכלית, תקענו בשופר מעומקא דלבא וקבלנו את עול מלכותו יתברך – מה הטעם לעשות זאת עוד פעם? מה עוד חסר?

באמת חז"ל אומרים שראש השנה אינו שני ימים אלא יום אחד, "יומא אריכתא"[ז], יום אחד ארוך של המלכת ה'. בכוונות של הנסירה ובנין המלכות [ח], שמכוונים ב"שיר המעלות ממעמקים קראתיך"[ט], שני ימי ראש השנה הם כנגד עומק אחד, "עמק ראשית"[י] – היום הראשון כנגד הכתר והיום השני כנגד החכמה. יש ב בחינות "ראשית", סוד "בראשית", הראשית בעל-מודע, הכתר, והראשית במודע, החכמה. שוב, זהו עומק אחד. הכתר והחכמה מתאחדים ליום אחד, כמו י וקוצו של י שלגמרי מחוברים.

ועדיין, אנחנו תוקעים בשופר ואומרים את כל התפלות פעמיים, בשני הימים, וכמו שאמרנו, לכאורה יש טעם לפגם בעבודה כפולה של המלכה. מה הענין של שני הימים ("יחינו מיֹמים")? כתוב – לא רק בחסידות, גם בספרים לפני החסידות [יא] – שהענין של ראש השנה, חוץ מהמלכת ה' למעלה, הוא גם בקשה של מלכות ישראל, של מלך ישראל כשר וצדיק, מלך בשר ודם, במילים שלנו – מלך המשיח. ביום הראשון של ראש השנה ממליכים את ה' למעלה וביום השני ממליכים מלך בשר ודם למטה – והכל המשך אחד, "יומא אריכתא" אחד (כפירוש הזהר ל"שום תשים עליך מלך"[יב], "'שום' לעילא, 'תשים' לתתא"[יג]). לכאורה מספיק להמליך את ה', אבל יש מצוה גם במלך בשר ודם. באופן דומה, האמונה שלנו היא בה' – צריך עוד משהו?! לכאורה לא, אבל כתוב "ויאמינו בהוי' ובמשה עבדו"[יד], צריך להאמין גם בצדיק בשר ודם (והוא סוד "חזק ואמץ"[טו] – "חזק" באמונה בהשי"ת, שתהיה אמונה חזקה ואיתנה, כאמונת "איתן האזרחי"[טז], אברהם אבינו ע"ה [יז], "ראש כל המאמינים"[יח], "ואמץ" נוטריקון אמונת צדיקים, כמבואר במ"א [יט]).

רמזי "יום תרועה" ו"יום הזכרון"

לראש השנה שני שמות עיקריים בתורה ובתפלות שלנו – "יום תרועה"[כ] (בתורה) ו"יום הזכרון" (בתפלה ובקידוש, על יסוד לשון הפסוק "שבתון זכרון תרועה"[כא]). צריך להבין מה הענין שלהם (וגם למה כתוב "הזכרון" ב-ה הידיעה). קודם כל, נאמר כמה רמזים:

כמה שוה "הזכרון"? 288 – בכח הזכרון אפשר לתקן-להחיות את כל רפח הניצוצות (שנפלו ומתו בשבירת הכלים של עולם התהו כנודע) וכך להביא משיח (כמבואר באריכות בכתבי האריז"ל [כב]). כשמוסיפים יום, "יום הזכרון" שוה כבר 344, פרדס (ד פעמים אלהים, ממוצע ד אותיות פרדס), שייך לכל פרד"ס התורה.

כמה שוה "יום תרועה"? 737, שלהבת, ששוה גם "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך"[כג], כידוע. הסוד של שלהבת הוא "עד שתהא שלהבת עולה מאליה"[כד], עד שהשלהבת של אהבת ה' "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך"[כה] תעלה מאליה. ידוע שבחב"ד מאריכים מאד בתרועה [כו] – כמו שבעל התוקע שלנו תקע מצוין, ב"ה – ולפי הרמז הזה המגמה של התרועה היא "עד שתהא שלהבת עולה מאליה", להאריך בתרועה עד שהיא תמשיך מעצמה, גם אחרי שיגמר לבעל התוקע האויר.

ביחד, "יום תרועה" יום הזכרון" עולה 1081. מה זה? תפארת. בפסוקים שאומרים אחרי התקיעות, הפסוק האחרון הוא "כי תפארת עֻזמו אתה וברצונך תרום קרנינו"[כז]. תפארת היא ריבוי גוונים – זו התכונה של עם ישראל, "תפארת ישראל"[כח] (ישראל, 541, הוא הנקודה האמצעית של תפארת, 1081). לא רק 'שני יהודים – שתי דעות', לכל יהודי אחד יש לפחות שתי דעות. לפעמים שתי הדעות עושות לו בלבול שכל, ולפעמים הן עושות ערפל טוב, בו "הוי' אמר לשכֹן בערפל"[כט], הרמז של השנה (תשפ"א)[ל].

יום ההמלכה ויום הזכרון המעמיק

נחזור לפשט – "יום תרועה" הוא על שם שמריעים בשופר, מהו "יום הזכרון"? לחזור ולהזכר במשהו – כמו זוג שנזכר בחתונה שלו. היום קל להזכר – עושים סרט וידאו מהחתונה, ואפשר לצפות בו ולהזכר. אם רוצים לחלק את "יום תרועה" ו"יום הזכרון" לשני ימי ראש השנה – מה שייך לאיזה יום? נראה ברור שהיום הראשון (שמדאורייתא) הוא "יום תרועה" (שהוא לשון תורה, כנ"ל, ושייך בפרט ל"מצות היום בשופר"[לא]) – מריעים לה' וכך ממליכים אותו. היראה מטילה חרדה ("היתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו"[לב]), מלך שאימתו עלינו. היום השני (שמדרבנן) הוא "יום הזכרון" (לשון חכמים, כנ"ל)[לג] – את מה זוכרים? את מה שעשינו אתמול, את המלכת ה' של היום הראשון (וכרמוז בסדר זכרונות, "זכרון ליום ראשון").

בדרך כלל היום השני רגוע יותר מאשר היום הראשון, כמו זוג שאחרי שנגמרה החתונה עם כל המאמץ וההתרגשות – רוצים למחרת לשבת לצפות בסרט החתונה, להזכר מה היה (וכך לגלות גם פרטים שלא נודעו כלל לבני הזוג בשעת מעשה...). הזכרון מעמיק את החויה שהיתה, מאפשר להסתכל עליה ברוגע ובישוב הדעת ולהפנים. זה מזכיר את הפירוש על "נזכרים ונעשים"[לד] – שכאשר "הימים האלה נזכרים" אזי הם "נעשים" שוב, ומוסבר [לה] שהם "נעשים" מחדש, בצורה טובה ועמוקה יותר.

בשביל מה צריך מלך? תשאל 'מתנגד' בשביל מה צריך רבי – הוא יגיד לך שבאמת לא צריך... בשבילו מספיקה החרדה שהיתה ביום הראשון – היתה תרועה, היתה חרדה, המלכנו את ה', הוא לא צריך יותר מזה. הוא 'חרדי', מספיקה לו החרדה... כמו שאנחנו אוהבים קצת לצחוק על החרדים. למה צריך רבי? הרבי מזכיר את ה' תמיד, גם אחרי ההמלכה, והוא מעלה את האמונה. כמו שרבי הלל מפאריטש מסביר [לו] על "ויאמינו בהוי' ובמשה עבדו" – שמשה רבינו מעלה את האמונה בה' למדרגה אחרת לגמרי, מעמיק את האמונה בה'. בזכרון של מה שהיה ביום הראשון יש גם בחינה של "אור חוזר" ביחס לגילוי עצמו שהיה ביום ראשון, והרי "כל אור חוזר – חוזר לקדמותו ממש"[לז], עוד יותר מהשרש הגלוי של הגילוי (ומשום כך מתגלים בו דברים חדשים כו' כנ"ל).

מלכויות, זכרונות ושופרות

בראש השנה אנחנו אומרים מלכויות, זכרונות ושופרות. "יום תרועה" שייך בפשטות לשופרות ו"יום הזכרון" לזכרונות (כשאת שניהם לומדים [לח] מהביטוי "שבתון זכרון תרועה"). מה עם מלכויות? אם היה לנו עוד ביטוי עם אותו משקל בתפלה, לדוגמה "יום הדין"[לט], היינו יכולים לקשר אותו למלכויות – דין אומר שיש מלך-דיין שדן אותי ב"דינא דמלכותא דינא"[מ] (הרומז ל"דינא קשיא" ביום הראשון ו"דינא רפיא" ביום השני [מא]). אבל "יום הדין", כינוי שאין לו אף רמז בתורה, אינו הכינוי העיקרי של ראש השנה בתפלות שלנו אלא דווקא "יום הזכרון", כחתימת הברכה האמצעית של כל תפלות החג וכנוסח הקידוש – "ברוך אתה הוי' מקדש ישראל ויום הזכרון". אכן, מי שמתבונן מבין בפשטות שהמלכויות הולכות יחד עם השופרות – בשופר ממליכים את ה', כמו שאמרנו. החיבור הזה מופיע בפירוש באחד מפסוקי המלכויות – "הוי' אלהיו עמו ותרועת מלך בו"[מב]. ורמז נאה: שתי המלים מלך-שופר משלימות ל-676, הוי' ברבוע כללי, ודוק.

נשים לב שבנוסף לכינויים "יום תרועה" (לשון התורה) ו"יום הזכרון" (לשון חכמים המיוסדת על לשון המקרא "זכרון תרועה"), הזכרנו עוד שני כינויים שאין להם מקור בתורה שבכתב – "יום הדין" (הנזכר רק בלשון תרגום, "יומא דדינא בריש שתא"[מג]) ו"ראש השנה", שגם הוא אינו לשון תורה, כמובן. נמצא שיש כאן סדר של שמות, מהמפורש לבלתי-מפורש, כנגד י-ה-ו-ה: "יום תרועה" (עיקר "יום" הוא אור החכמה, י שבשם); "יום הזכרון" (השייך למח הזכרון, הדעת, ו"אם אין דעת אין בינה"[מד], ה עילאה, כאשר "זכרון תרועה" הוא חיבור "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין"[מה]); "יום הדין" (במדות, ו שבשם, בהן קוי הימין-הזכות והשמאל-החובה); ו"ראש השנה" (מלכות, "רישא דעמא", ראש השנה נרמז בפסוק "ארץ אשר הוי' אלהיך דֹרש אֹתה תמיד עיני הוי' אלהיך מרשית השנה ועד אחרית שנה"[מו], ארץ בסוד מלכות, כאשר בכל שנה יש אור-ראש-מלך חדש ביחס לארץ) – ודוק. ולסיכום:

ייום תרועה

היום הזכרון

ויום הדין

הראש השנה

ורמז מופלא: "יום תרועה יהיה לכם" (כלשון הפסוק), יום הזכרון, יום הדין, ראש השנה עולים בדיוק מלכיות זכרונות שופרות (2187, 3 בחזקת 7)[מז]!

"מי זה מלך הכבוד"

בסיום תפלת ערבית אמרנו את פרק כד – "לדוד מזמור להוי' הארץ ומלואה תבל וישבי בה"[מח]. אנחנו מדברים על פרק כד מאז חי אלול, משום שזהו הפרק החדש של מורנו הבעל שם טוב. הזכרנו שבפרק הזה – בחלק השני שלו, אחרי המלה "סלה" שחותמת את החלק הראשון – חוזר הביטוי המיוחד "מלך הכבוד" חמש פעמים, כנגד נרנח"י, בחלוקה לשתי יחידות. בהתחלה כתוב "שאו שערים ראשיכם והנשאו פתחי עולם ויבוא מלך הכבוד. מי זה מלך הכבוד הוי' עזוז וגבור הוי' גבור מלחמה" – פעמיים "מלך הכבוד". אחר כך כתוב "שאו שערים ראשיכם ושאו פתחי עולם ויבא מלך הכבוד. מי הוא זה מלך הכבוד הוי' צבאות הוא מלך הכבוד סלה" – שלש פעמים "מלך הכבוד". בסוד נרנח"י, החלוקה היא כנגד סוד שרש (נפש-רוח) ותוספת (נשמה-חיה-יחידה)[מט].

חז"ל אומרים [נ] שכאשר שלמה המלך אמר "שאו שערים ראשיכם והנשאו פתחי עולם ויבוא מלך הכבוד" המלאכים רצו לנקר את מוחו, כי חשבו שהוא מתכוון לעצמו, והוא היה צריך להבהיר "מי זה מלך הכבוד? הוי' עזוז וגבור וגו'". כמו שהזכרנו, השפת אמת אומר [נא] שבאמת שלמה המלך התכוון לעצמו, אבל כוונתו היתה – לפי דברי המדרש – שהקב"ה הוא "מלך הכבוד" דהיינו מלך על הכבוד (הכבוד שייך אליו בעצם) ומשום כך ביכולתו לחלוק מכבודו לבשר ודם, תכונה ששייכת רק לקב"ה.

גם כאן יש את היחס בין מלך בשר ודם למלך מלכי המלכים הקב"ה, שדברנו עליו בשני ימי ראש השנה, אבל המלאכים לא אהבו אותו. נאמר חריף: יש מי שאומר שאצלו יש קודם כל את הרבי, קודם כל מלך בשר ודם, ואחר כך את הקב"ה, זו בעיה! זה יכול להיות באופן מסוים גם בסדר, אבל המלאכים לא אוהבים את זה. איך יכול להיות בסדר? יש היום חסידים, בעלי תשובה, שזה היה הסדר אצלם – קודם כל הכירו את הרבי ודרך זה חזרו בתשובה אל הקב"ה. לפעמים הצדיק הוא השער לה' – "שאו שערים ראשיכם וגו'". בכל אופן, הסדר הרגיל צריך להיות קודם המלכת ה' ואז המלכת מלך בשר ודם (הסדר של "שום תשים", כנ"ל), "יום תרועה", המלכת ה', ואז "יום הזכרון", הצדיק שמזכיר תמיד את הקב"ה, שלא ישכחו אותו.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

מהות ראש השנה היא המלכת ה' וקול השופר מכריז – "יחי המלך!".
שני ימי ראש השנה מצטרפים ל"יומא אריכתא" – ראשית אחת.
בשני הימים מקיימים "שום תשים עליך מלך" – "'שום' לעילא 'תשים' לתתא" – מתפללים על מלכות ה' וביטויה בכינון מלכות ישראל.
בכח הזכרון של "יום הזכרון" ניתן להחיות את כל רפח הניצוצין.
תכלית "יום תרועה" היא שתהא "שלהבת עולה מאליה".
היום הראשון של ראש השנה (שמדאורייתא) הוא "יום תרועה"(לשון תורה) והיום השני (שמדרבנן) הוא "יום הזכרון" (לשון חכמים בתפלה).
"נזכרים ונעשים" – ביום השני נזכרים בהמלכה של היום הראשון, מעמיקים ומפנימים אותה.
הצדיק-המלך מזכירים את מלכות ה' בעולם גם לאחרי רגע ההמלכה ומרוממים-מעמיקים את האמונה בו.
"יומא אריכתא" ממשיך אריכות אפים, ארוכה ורפואה – להפוך את ה"דינא קשיא" ל"דינא רפיא".
הסדר הרגיל – האהוב על המלאכים – הוא הקדמת ה' כ"מלך הכבוד" ל"מלך הכבוד" בשר ודם (שמגלה את מלכות ה'), אך פעמים שאצל בעלי תשובה הכרת "מלך הכבוד" התחתון, הרבי-הצדיק, היא השער להכרת "מלך הכבוד" העליון, ה' יתברך.