לקראת פסח שני

בנות אולפנת לבונה

ליל ש"ק פרשת אמר, אור לי"ג איר ע"ב – כפר חב"ד

א. "אין אבוד" בארבעה שלבים של נפילה

פסח שני – אין מקרה אבוד

שבת שלום לכולם. אנחנו עומדים בסמיכות לפסח שני, שהמסר שלו הוא "אין דבר אבוד" (באידיש: "עס איז ניטא קיין פארפאלען"[1]). זה אולי המסר הכי חשוב לחיים שלנו, שגם אם בן אדם נפל ופספס וחטא – אין דבר אבוד, ותמיד אפשר להשלים ולתקן. בסגנון של רבי נחמן מברסלב "אין שום יאוש בעולם כלל" ו"אם אתה מאמין שאפשר לקלקל תאמין שאפשר לתקן".

כך, היו אנשים טמאים שבאו למשה רבינו בטענה "למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן הוי' במעדו בתוך בני ישראל?!" – נוגע לנו ביהדות שלנו, שאנחנו לא יכולים להקריב את הפסח – ומשה רבינו, שלא יודע מיד את התשובה, אומר להם "עמדו ואשמעה מה יצוה הוי' לכם"[2]. אחר כך הוא אומר את פרשת פסח שני: "איש איש כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחֹקה לכם או לדרֹתיכם ועשה פסח להוי'..." – גם מי שהיה טמא או רחוק יכול להשלים את מה שהחמיץ.

ארבעה שלבים של התדרדרות

בחסידות דורשים את הלשון "כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחקה לכם או לדרתיכם" כתיאור של מצבי נפילה הולכים ומחמירים:

"טמא לנפש": טמטום הלב והמח

"כי יהיה טמא לנפש" מתאר מצב של טומאה, שמשמעותה הפנימית היא אטימות וטמטום. טהרה היא מצב בו המח והלב פתוחים להבין את לימוד התורה ולהרגיש רגשות של אהבה ויראה כלפי ה', ורגשות נכונים כלפי כל מה שסובב אותנו – אהבה לחברים, ולכל מה שצריך לאהוב. טומאה היא מצב של אטימות וטמטום הלב והמח. יש מצב של טמטום הלב, בו על אף שהאדם מסוגל להבין דברים בשכלו הוא לא מצליח להרגיש אותם בלבו – הלב אטום מלהרגיש אהבה ויראה. גרוע מכך הוא מצב של טמטום המח, בו גם ההבנה בשכל נאטמת. ראשית הנפילה היא "טמא לנפש" – אטימות וסגירות לכל ענין שבקדושה. על טמטום זה נאמר "אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות", וכפי שיתבאר.

"בדרך רחֹקה": עזיבת הדרך

למטה מכך ישנו מי שהוא "בדרך רחֹקה". יש לשים לב שבאו אל משה אנשים "טמאים לנפש אדם" בלבד, אך תשובת משה כללה גם את ה"טמא לנפש" וגם את מי שנמצא "בדרך רחֹקה", ועל פי הביאור כאן הסבה היא שמטומאת הנפש הולכים ומתדרדרים הדברים הלאה. בעוד הטמא נמצא עדיין בדרך הנכונה, דרך התורה והמצוות, אלא שאין הוא מרגיש ומבין את מה שהוא עושה (וממילא הוא גם נכשל בעבירות), בשלב הבא מגיעה התרחקות מן הדרך עד שהאדם נמצא "בדרך רחֹקה"[3] מקיום התורה והמצוות.

"לכם": חטא במזיד

עוד למטה מכך, נדרש בחסידות, היא הירידה "לכם" – כאשר לא די בכך שהאדם התרחק מהדרך, אלא שהוא עושה זאת ברצון ובמזיד, "לכם" במובן של לרצונכם, לתיאבון או אף להכעיס. חז"ל לא דורשים את המלה "לכם" באופן זה, אך הם דורשים אותה כמלה מיותרת שיש מה ללמוד ממנה – "'בדרך רחוקה לכם' במחוורת לכם", ללמד כי רק בטומאה ברורה וודאית נדחה הטמא לפסח שני, ואילו כאשר הטומאה היא מסופקת ("טומאת התהום" בלשון חז"ל) אין היא דוחה את הטמא לפסח שני. אפשר לקשר את דרשת חז"ל ולהסביר כי הנפילה "לכם" היא במצב בו האדם פועל במזיד באופן מחוור וברור, ולא מתוך ספק או שגגה.

"לדֹרֹתיכם": הפיכת החטא לנורמה צבורית

אפשר לחדש ולדרוש עוד שלב של הירידה, אחרי "לכם" – "לדֹרֹתיכם" (ולהעיר שאין עוד "לכם או לדרתיכם" בתנ"ך): כאשר לא די בכך שאנשים פרטיים עושים עבירות במזיד, "לכם", לתיאבון או להכעיס, אלא החטא מתפשט בכל הדור ונעשה התרבות של הדור (ובפרט כאשר זה נעשה 'ירושה', שבמשך כמה דורות רוב הציבור נוהג כך ר"ל). המצב החמור ביותר הוא זה בו כבר כמעט לא ניתן לבא בתביעה וציפיה לאדם הפרטי שישנה ויתקן את דרכיו, משום ש'כולם עושים ככה' ותרבות החטא השתרשה עד כדי כך שזו הנורמה הרווחת במדינה, ונדמה כי היא מתוקנת ורצויה. זהו סוף ותכלית ההתדרדרות ר"ל, התדרדרות לשון "לדרתיכם".

בכל השלבים אפשר לתקן

אמנם, המסר של פסח שני הוא ש"אין דבר אבוד" – גם מי שהתדרדר את כל ארבעת שלבי הירידה אינו אבוד, וגם את הקלקול העמוק והמושרש הזה ניתן לתקן. כך כל אחד צריך לדעת ביחס לעצמו, וכל נפילותיו, וכך צריך להסתכל על יהודים אחרים ולנסות לעזור להם לשוב ולהתקן.

ב. רבי מאיר: "בין כך ובין כך אתם קרוים בנים"

פסח שני – הילולת רבי מאיר

פסח שני, שגם נקרא במשנה "פסח קטן"[4], הוא גם יום הילולא חשוב. כולם יודעים ש-לג בעומר הוא יום ההילולא של רבי שמעון בר יוחאי, שגילה כי יום ההילולא הוא יום שמחה, ובו המוני בני ישראל נוהרים למירון לשמוח בשמחתו של רשב"י (שהוא "רבי שמח" כנודע). אמנם, אולי קצת פחות מפורסם, ארבעה ימים קודם, ב-יד איר, חל יום ההילולא של רבי מאיר, הקבור בטבריה. סיפור חייו של רבי מאיר הוא מופלא, והוא נקרא "בעל הנס" על שם הנסים שנעשו לו כאשר נחלץ להציל את גיסתו משבי הרומאים, שהושיבוה בקובה של זונות. על שם כח ההצלה של רבי מאיר נוהגים עד היום כאשר נמצאים בעת צרה לנדב צדקה לזכות רבי מאיר בעל הנס, כדי לזכות לישועות, ובשעת צרה ממש יש המתפללים "אלהא דמאיר ענני" (כפי שהורה רבי מאיר לשומר ששתף פעולה עם משימת החילוץ שלו, כי אם ייתפס ויהיה בסכנה יקרא "אלהא דמאיר ענני").

זהו דבר פלאי, שמבין כל הצדיקים שעמדו לעם ישראל בכל הדורות, לא אומרים "אלקי אברהם ענני" או "אלקי משה ענני" וכו', אלא דוקא "אלקי מאיר ענני". כח ההצלה של רבי מאיר קשור לסגולתו של פסח שני – הידיעה שגם במצבים הקשים והנחותים ביותר "אין דבר אבוד".

ברוריה ודרשת "יתמו חטאים"

כשמתבוננים בדמותו של רבי מאיר בולטת דמותה של אשתו, ברוריה[5]. בהקשר זה אחד הסיפורים הבולטים הוא אודות שכניו הרשעים של רבי מאיר. לרבי מאיר היו שכנים רשעים, שצערו אותו מאד, עד שהוא 'נשבר' (כמו שאומרים היום) והחליט שאי אפשר לסבול זאת יותר, ורצה להתפלל עליהם שימותו. אמנם, אשתו אמרה לו שלא ראוי לעשות כך, מן הסתם מתוך הזיהוי שלו במיוחד – כפי שיתבאר לקמן – לא מתאים לעשות כך. היא דרשה לו את הדרוש המפורסם, שהפסוק אומר "יתמו חטאים" ולא "חוטאים", והציעה לו שיתפלל על שכניו שיחזרו בתשובה, וכך היה לבסוף. אגב, אפשר ללמוד מכאן איך צריכה להיות התקשורת בין איש ואשה – בלימוד פסוקים ודרשה שלהם לפי הענין.

המימרא העיקרית של רבי מאיר: "בין כך ובין כך אתם קרוים בנים"

יש מאות ואלפים מימרות של רבי מאיר בש"ס (סתם משנה היינו רבי מאיר), אבל אפשר לומר שהמימרא העיקרית שלו היא בענין הגדרת עם ישראל כבנים למקום: רבי יהודה אומר שבני ישראל נקראים בנים למקום רק כאשר הם נוהגים מנהג בנים (ואין הוא אומר כיצד הם נקראים כאשר אינם נוהגים מנהג בנים), ואילו רבי מאיר חולק עליו ואומר ש"בין כך ובין כך אתם קרוים בנים" (המלה "אתם" לקוחה מהפסוק הנדרש קודם על ידי רבי יהודה, "בנים אתם להוי' אלהיכם").

ורמז פשוט ונאה בדברים: "בין כך" בגימטריא בנים (לפי זה, "בין כך ובין כך" היינו בנים כאלו, שנוהגים מנהג בנים, או בנים כאלו, שאינם נוהגים מנהג בנים). נראה כי מימרא זו אמר רבי מאיר בהשראת ברוריה אשתו, שדרשה לו "יתמו חטאים" ולא "חוטאים" ועוררה אותו להתייחס כאל בנים גם לרשעים שצערוהו.

הלכה כרבי מאיר

במקומות רבים משמע שיש עבודת עבדים ועבודת בנים, ואף בתפלות הימים הנוראים אנו אומרים "אם כבנים ואם כעבדים", אך כתב הרשב"א בתשובותיו שעל אף שהכלל בפסיקה הוא שבמחלוקות רבי יהודה ורבי מאיר הלכה כרבי יהודה, במחלוקת זו הלכה כרבי מאיר ו"בין כך ובין כך אתם קרוים בנים". סבה אחת לכך היא שמריבוי ההוכחות של רבי מאיר לדבריו (כדלקמן) נראה כי הצדק עמו. סבה נוספת היא העובדה שבמקום אחר בגמרא אומר טורנסרופוס הרשע לרבי עקיבא כי בני ישראל קרויים בנים כאשר הם עושים את רצונו של מקום ועבדים כאשר אין הם עושים את רצונו של מקום, ומתשובתו של רבי עקיבא משמע כי הוא סבור שבני ישראל תמיד קרויים בנים.

הנפקא מינה העולה שם בגמרא בין קריאת ישראל בנים לקריאתם עבדים היא על פי משל למלך שכעס על עבדו, חבש אותו בבית האסורים וגזר שלא להאכילו ולהשקותו – כאשר מישהו עובר על מצות המלך ומאכיל את העבד המלך כועס עליו; אמנם, אם המלך כעס על בנו שהמרה את רצונו, חבש אותו בבית האסורים וגזר שלא להאכילו ולהשקותו – הוא שמח כאשר מישהו עובר על מצותו ומאכיל את בנו ואף עשוי לתת לו פרס על כך. רבי עקיבא הוא רבם של רבי יהודה ורבי מאיר, ואם הוא סובר כרבי מאיר יש בכך סיוע לפסיקת ההלכה כמותו.

עצם העובדה שנזקקים לפסק הלכה בענין זה מלמד כי אין מדובר רק באגדתא – בה לא תמיד נחוצה הכרעה – אלא בסוגיא שיש לה השלכות מעשיות על היחס ליהודים שאינם נוהגים מנהג בנים.

"משם רֹעה אבן ישראל" – שרש רבי מאיר ב"יֹסף הוי' לי בן אחר"

רבים מהתנאים נקראים בשמות שמופיעים גם בתנ"ך, אך שמו של רבי מאיר – בניגוד למה שאולי היה אפשר לחשוב – לא מופיע כשם בתנ"ך. בספרים מובאים מספר רמזים לשמו מאיר בתנ"ך, ואחד מהם הוא בראשי התבות של ביטוי בברכה שמברך יעקב את בנו, יוסף הצדיק: "משם רֹעה אבן ישראל". לרבי מאיר יש שרש ביוסף הצדיק[6], שבקריאת שמו נאמר (על ידי רחל אמנו, זאת שהיתה על סף יאוש מלהוליד אך נוכחה לדעת ש"אין דבר אבוד" ו"אין שום יאוש בעולם כלל") "יֹסף הוי' לי בן אחר"[7]. בחסידות נדרש כי הדבר מלמד על כחו של יוסף לקחת את ה"אחר" – מי שנמצא בצד האחר (הקליפה), ברשות הסטרא אחרא – ולהפוך גם אותו לבן.

היכולת הזו תלויה בראיה שבעצם הוא "בן" גם בהיותו "אחר", שהרי "בין כך ובין כך אתם קרוים בנים", ומתוך הידיעה שגם ה"אחר" הוא באמת "בן" ניתן לקרב אותו ולגלות את עובדת היותו "בן".

הכח המיוחד של רבי מאיר להחזיר את ה"אחר", בדומה ליוסף הצדיק, מתבטא בהיותו תלמידו של אלישע-אחר – ששנה ופירש, ואף הרבה לפשוע והגיע אף לרצח (כמפורש בירושלמי), ובסופו של דבר התייוון ויצא מעם ישראל (מעין המעבר מ"לכם", חטא במזיד, למעבר לתרבות אחרת, "לדֹרֹתיכם") – כאשר קיים בעצמו "רמון מצא, תוכו אכל, קליפתו זרק". רבי מאיר היה מסוגל ללמוד גם מ"אחר", משום שראה שבפנימיותו הוא עדיין "בן". רבי מאיר התאמץ רבות לתקן ולהחזיר את אלישע-אחר גם לאחר מותו, ובסופו של דבר – לאחר כמאתים שנה בהן נראתה אש הגיהנם בוערת על קברו – הוא הצליח בכך.

הקשר של רבי מאיר ל"אחר" מתבטא גם בכך שהוא עצמו – לאחר תקופה בה הרחיקו אותו חכמי ישראל – מכונה פעמים רבות במשנה בכינוי "אחרים אומרים". מתוך הזדהותו של רבי מאיר עם ה"אחרים" הוא מסוגל לקיים "יֹסף הוי' לי בן אחר" ולהחזירם בתשובה (ומצד עצמו הכינוי "אחרים"[8] מעיד גם על 'אחרוּת' למעליותא, בחינת "יוצא דופן" ["קיסר"] של מלך המשיח).

"רוח אפינו משיח הוי'"

רמז נוסף לשם מאיר בתנ"ך הוא בפסוק "רוח אפינו משיח הוי'", ואכן, רבי מאיר הוא היחיד מבין התנאים שאמר על עצמו (סמוך להסתלקותו, כאשר צוה לשלוח את ארונו על פני המים לארץ ישראל) כי אם הדור היה ראוי הוא היה המשיח. כל הענין של ראית כל היהודים כבנים, ומה ש"אין מקרה אבוד", והיכולת להפוך כל "אחר" ל"בן" שייכת למשיח[9].

ללמוד מהנסיון

כפי שהוזכר, רבו של רבי מאיר הוא רבי עקיבא. אם הוסבר שמאמרו העיקרי של רבי מאיר הוא "בין כך ובין כך אתם קרוים בנים", ודאי שמאמרו העיקרי של רבי עקיבא הוא "'ואהבת לרעך כמוך' רבי עקיבא אומר זה כלל גדול בתורה". יש מי שמסביר שרבי עקיבא אמר את דבריו לאחר שעשרים וארבעה אלף מתלמידיו מתו במגפה, בפרק הזמן שבין פסח לעצרת (ימי הספירה, בהם אנו עומדים). כלומר, הנפילה הקשה בעניני אהבת ישראל – צריכים אהבה פנימית בלב, אבל הביטוי החיצוני שלה הוא מנהג כבוד זה בזה – והאסון שקרה בעקבותיה הם שעוררו את רבי עקיבא לומר את האמירה העצמית והעיקרית שלו.

כיוצא בכך אפשר לומר – כפי שהוזכר – שרבי מאיר אמר ש"בין כך ובין כך אתם קרוים בנים" לאחר המעשה בשכניו. אמירה 'עצמית' של האדם נאמרת דוקא כאשר הוא בעל הנסיון והיתה לו נפילה – בפועל, כפי שארע עם תלמידי רבי עקיבא, או בכח, כפי שהיה עם רבי מאיר (שאשתו ברוריה עצרה אותו מלפול). והוא על דרך אמרם ז"ל "אין אדם עומד על הלכה אלא אם כן נכשל בה".

"לאמרי הט אזנך"

הבן איש חי מביא על הסוגיא רמז נוסף לרבי מאיר (ולכך שהלכה כמותו), מהפסוק "בני לדברי הקשיבה, לאמרי הט אזנך"[10] – "לאמרי" אותיות למאיר, רמז לכך שיש להטות אזן לדבריו. אם את האמירה מקביל הבן איש חי לחציו השני של הפסוק, יש להוסיף על דבריו ולומר כי חציו הראשון של הפסוק – "בני לדברי הקשיבה" – רומז לרבי יהודה. ואכן, רבי יהודה נקרא "ראש המדברים בכל מקום". היחס בין אמירה לבין דבור הוא יחס שבין פנימיות (שהרי אמירה היא בלב) לחיצוניות (שהרי דבור הוא בפה)[11], כאשר רבי יהודה מתייחס למצב החיצוני של אלו שאינם נוהגים כבנים, ואילו רבי מאיר מתייחס לפנימיות בה תמיד היהודים קרויים בנים (גם הסבה לכך שבדרך כלל פוסקים הלכה כרבי יהודה כנגד רבי מאיר היא הקשר שלו לחיצוניות המציאות, משום שההלכה נפסקת בדרך כלל לפי הרובד הנמוך והמציאותי ביותר).

"בנים אתם להוי' אלהיכם"

רבי יהודה לומד את דעתו מהפסוק "בנים אתם להוי' אלהיכם", לימוד שאינו מובן כל כך באופן פשוט (מאין לו ש"בנים אתם להוי' אלהיכם" מדבר דוקא בבנים הנוהגים מנהג בנים, בנים צדיקים). יש מי שמפרש שהוא מפסיק את הפסוק לאחר המלה בנים: "בנים – אתם להוי' אלהיכם", מתי אתם נקראים "בנים"? כאשר "אתם להוי' אלהיכם" ונוהגים כרצונו. אמנם, בפשט הפסוק המלה "אתם" מוסבת על "בנים"[12], ו"להוי' אלהיכם" מלמד למי אתם בנים.

ההקשר בו מופיע הפסוק הוא האיסור לנהוג כמנהגי הגוים, שמשרטים את עצמם ועושים בעצמם קרחות בצערם על המתים, והתורה אומרת שלישראל אסור לנהוג במנהגים כעורים אלה מתוך הצער על מת משום ש"בנים אתם להוי' אלהיכם" (ועל הבן לדעת ש"אין מקרה אבוד", גם המות אינו מקרה אבוד ח"ו, הרי בנים מאמינים בהשארת הנשמה ושלא ידח ממנו נדח גם לאחר המות, וגם שהגוף עתיד לקום לתחיה). הצער על מת שייך גם לפרשת פסח שני, הפותחת באנשים "טמאים לנפש אדם".

בכל אופן, ההקשר של הדברים אינו דוקא מעלתם של ישראל בהתנהגות שלהם, ולהיפך – מדובר בפניה למי שבצערו עלול לנהוג שלא כראוי לבן ישראל, והתורה מזהירה אותו כי הוא קרוי בן ואל לו לנהוג כך (אך יתכן שמזה גופא טבע רבי יהודה את לשונו "בזמן שאתם נוהגים מנהג בנים", היינו שאינכם עוברים על העבירות הכתובות בענין, שהן מנהג הגוים עכו"ם, ונוהגים כראוי למי שהוא בן למקום).

הוכחות רבי מאיר

רבי מאיר מביא ארבעה פסוקים כהוכחה לדבריו:

רבי מאיר אומר בין כך ובין כך אתם קרוים בנים, שנאמר "בנים סכלים המה", ואומר "בנים לא אמון בם", ואומר "זרע מרעים בנים משחיתים", ואומר "והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי".[13]

את הצורך בארבעת הפסוקים מסבירה הגמרא:

מאי "ואומר"? וכי תימא סכלי הוא דמקרי בני כי לית בהו הימנותייהו לא מיקרו בני, תא שמע "ואומר 'בנים לא אמון בם'". וכי תימא כי לית בהו הימנותא הוא דמיקרו בנים כי פלחו לעבודת כוכבים לא מיקרו בנים, תא שמע "ואומר 'זרע מרעים בנים משחיתים'". וכי תימא "בנים משחיתים" הוא דמיקרו בני מעלייא לא מיקרו, תא שמע "ואומר 'והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי'".

כלומר, שלשת הפסוקים הראשונים מתייחסים למצבים גרועים זה מזה – סכלות, חוסר אמונה ועבודה זרה – והם מוכיחים כי בכל המצבים הללו בני ישראל נקראים בנים. הפסוק האחרון בא לומר כי גם במצבים השליליים הללו בני ישראל נקראים "בנים" מעולים, ולא רק בנים עם שם לוואי שלילי[14].

תשובה מאהבה וקריאת בנים גם בעת החטא ממש

בביאור הפסוק האחרון אומרים המפרשים (המקנה והבן איש חי) כי לימודו של רבי מאיר מהפסוק הוא כי לא די בכך שהתשובה מחזירה את החוטאים להקרא בנים (דבר שגם רבי יהודה מודה בו, כמובן), אלא שהיא מתקנת גם את החטא למפרע ואזי במקום בו נאמר להם בעבר "לא עמי אתם" נאמר להם כעת "בני אל חי", ללא כל רושם מהחטא.

לפי זה, כאשר רבי מאיר מדבר על תשובה הוא מתייחס בדוקא לתשובה מאהבה, בה זדונות נעשו כזכויות והעבר מתוקן בשלמות, ללא כל רושם מהחטא (מה שאין כן בתשובה מיראה, בו זדונות נעשו כשגגות, ורושם מהחטא נשאר – העבר אינו מתוקן למפרע).

אמנם, אפשר להסביר לעומק יותר – ויותר מתאים לפשט הסוגיא (בדרך הפנימיות והחסידות כמובן) – כי "במקום" כאן אין פירושו רק תיקון למפרע, אלא הכוונה היא שבאותו מקום ובאותו זמן בו "יאמר להם לא עמי אתם" בו גופא גם "יאמר להם בני אל חי" משום ש"בין כך ובין כך אתם קרוים בנים" גם בשעת החטא והריחוק עצמו (ובכך תתיישב בשופי קושית המפרשים "מה ענין פורענות ונחמה סמוכין בפסוק אחד", ואדרבא – זו גופא כוונת הפסוק).

לפי ביאור זה, הפסוק מבטא בשלמות את דברי רבי מאיר (ושמו רמוז בו פעמיים – "יאמר... יאמר...", דהיינו כנגד בין כך ובין כך) ואת הכח שלו לראות ב"אחר" – גם בעודו "אחר" ורחוק בתכלית – "בן".

ארבעת הפסוקים כנגד ארבע הירידות

את ארבעת הפסוקים ניתן להקביל לארבע הירידות-הנפילות שנדרשות מהפסוק של פסח שני (וגם כאן, דרשת הדרגה הרביעית היא 'חידוש', שהרי בפשט הגמרא הפסוק האחרון אינו מעיד על עוד שלב בירידה, אלא מלמד על שלמות הקריאה של הבנים כ"בני מעלייא"):

הפשוטה ביותר היא ההקבלה של "בנים סכלים" ל"טמא לנפש", שענינו טמטום הלב והמח, כנ"ל – יש "בנים סכלים", יהודים מטומטמים, שמתנהגים ברוח שטות ובטפשות (כהגדרת הירושלמי לבן התם – טפש), כמאמר חז"ל ש"אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות" כנ"ל.

למטה מהם נמצאים ה"בנים לא אמֻן בם" – מי שנמצא כבר "בדרך רחקה", לאחר שאבד את האמונה ואת הנאמנות לדרך התורה והמצוות. עוד למטה ממי שסר מהדרך ואין בו אמון ישנם "בנים משחיתים", שלא די בכך שסרו מהדרך אלא שהם חוטאים בעבודה זרה ובכך בוגדים בה' במזיד ולהכעיס (כדוגמת אשה הבוגדת בבעלה, ר"ל).

אמנם, הירידה האחרונה – להקרא "לא עמי" – רומזת למצב בו לא רק שיש "בנים משחיתים" מסוימים, החוטאים באופן פרטי, אלא ש"לדֹרֹתיכם", הדור-העם כולו נעשה "לא עמי" באופן צבורי[15]. ואף על פי כן, גם בתכלית הירידה, "אין מקרה אבוד" ו"במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי!"[16].

אני עבד, כל יהודי בן

נסיים בעוד ווארט: על אף שהלכה היא ש"בין כך ובין כך אתם קרוים בנים", הרי עם ישראל מכונים גם עבדים – "כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם". יש מי שאומר שאפשר לדייק מהתוספת (המיותרת לכאורה) "עבדי הם" כי כך צריך להיות בעיניהם שלהם. כלומר, כל אדם צריך להתייחס אל עצמו, באופן סובייקטיבי, כעבד שאיננו במדרגת בן – "עבדי הם". זו היא מדת השפלות בנפש, פנימיות ספירת המלכות כנודע (כמאמר דוד מלכא משיחא "והייתי שפל בעיני" – הלואי עבד).

אמנם, אליבא דאמת – וכך צריך כל אחד להסתכל על הזולת, על כל יהודי, כל אשר בשם ישראל יכונה – "בין כך ובין כך אתם קרוים בנים" (והדבר רמוז גם בתבת "אתם" – כאומר לזולת, ודוק). מכח המבט על עצמי כעבד ועל כל יהודי (שבפנימיות ובעצם כמובן כולל גם אותי, אך דוקא בהיותי קשור לכלל) כבן ניתן להחזיר את כולם להקרא בנים. והרמז: אני עבד = 137 (קבלה וכו', כידוע חשיבות מספר זה) = כל יהודי בן!