1

בע"ה

הילולת ר"פ מקוריץ זצ"ל בקבר רחל

אור ל-י אלול ס"ז – קבר רחל

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

ניגנו "אני לדודי ודודי לי".

היום זה אור ל-י אלול, יארצייט של אחד מגדולי הצדיקים תלמידי הבעל שם טוב, רבי פינחס מקוריץ, זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל אמן. יש ענין מיוחד ביארצייט שלו להגיע לכאן, לקבר רחל, מפני שהוא בסוף ימיו השתוקק מאד להגיע לארץ בפועל ממש, והוא גם קם ועשה מעשה, ונסע לכיוון ארץ ישראל, והסתלק באמצע הדרך. אבל, לא רק שבמקום מחשבתו של אדם ורצונו של אדם שם הוא נמצא ממש, אלא הוא גם עשה מעשה, אז ודאי וודאי הוא הגיע לפה. זה על דרך מה שהרבי אומר בנוגע לרבי הקודם, הרבי הרי"צ, שחודש בערך לפני הסתלקותו הביע רצון לעלות לארץ ממש, וכידוע הוא היה חולה במטה (לא כמו רבי פינחס שהיה מסוגל לנסוע). הרבי ישב לידו ושמע את הרצון שלו לעלות בארץ, אז הרבי אמר לו שיש הרבה עדיין לעשות כאן – 'מיתן' את הרצון לנסוע – והרבי הקודם אז נאנח קשות, ואמר שהיתה מחשבה טובה. בכל אופן, הוא לא התכוון שזה ישאר בגדר מחשבה טובה, הוא גם רצה שהמחשבה הטובה תצטרף למעשה בפועל ממש. אחרי ההסתלקות, כעבור חדש פלוס, הרבי התבטא (באחת השיחות הראשונות אחרי י' שבט תש"י) שודאי "רצון יראיו יעשה", ה' מקיים רצון הצדיק, ובודאי הגיע לארץ ישראל ונמצא בקבר יוסף בשכם בארץ ישראל (כשמו). כך הרבי אמר, ונמצא מוגה בסדרה הראשונה של לקו"ש. אם זה כך, גם רבי פינחס מקוריץ ודאי הגיע, ויש משהו מיוחד שמקשר אותו למקום הזה – הוא אמר בפה מלא, שרוצה להגיע לארץ ישראל ורוצה להיות במקום אחד בלבד, בקבר רחל אמנו. רק בשביל להגיע לכאן, לקבר רחל אמנו, הוא נוסע לארץ ישראל. אם כן, הוא גם הגיע, ואם הרבי הקודם הגיע לשכם, רבי פינחס הגיע לכאן, לקבר רחל, ומדי שנה בשנה בהילולא כל העבודה שלו וכל הרצונות שלו עולים מעלה מעלה, והכל מתקיים, "הימים האלה נזכרים ונעשים" בכל שנה ושנה, ואם זוכרים את זה זה נעשה עוד יותר חזק, תמיד יש עליה בקדש. לכן השנה הזאת זה אפילו יותר מכל השנים שקדמו, שרבי פינחס מגיע לכאן, למקום שלבו חפץ ומשתוקק, להיות כאן יחד עם רחל אמנו וביחד לעורר רחמים רבים על עם ישראל שתבוא הגאולה האמתית והשלמה על ידי משיח צדקנו תיכף ומיד ממש. לכן היום הזה, בכלל, זה יום מאד מאד גדול להיות כאן, במקום הזה.

רחל אמנו בעצמה קשורה ביותר לעבודה הרוחנית של חדש אלול, לעבודה של "אני לדודי ודודי לי" – היא מסמלת יותר מכל נשמה אחרת את כנסת ישראל המשתוקקת לבעלה. תוך כדי שהיא מבכה על בניה, כתוב "כי איננו" לשון יחיד – הזהר הקדוש אומר שהפירוש הוא שמאנה להנחם כי בעלה איננו. עכשיו זה גם ההמשך והסיום של ז דנחמתא של עם ישראל בכלל, שמנחמים אותנו על חורבן הבית (והנחמה היא רק בבנין הבית מחדש). בכלל זה חדש של "באו חשבון", של התעוררות תשובה מלמטה. התעוררות רחמים רבים זה עצם הזיווג של יעקב ורחל, "וישק יעקב לרחל וישא את קולו ויבך", וכתוב בתניא פמ"ב שזה התעוררות רחמים רבים – זה המקור של התעוררות רחמים על ישראל, וכמו שיעקב מנשק את רחל ומעורר רחמים ככה היא מבכה על בניה ומעוררת רחמים רבים, וגם שמה רחל הוא על שם "כרחל לפני גזזיה נאלמה", והקול שלה הוא קול מעורר רחמים, קול של בכי. אנחנו הצאן, הרחל, של הקב"ה – "ואתנה צאני צאן מרעיתי". השם המלא שלה, רחל אמנו, עולה ה"פ אלול. ידוע בקבלה שאם יש מלה של ארבע אותיות, אז אם כותבים זאת פנים ואחור זה ה"פ המלה – א אל אלו אלול אלול לול ול ל – היינו שאלול פנים ואחור זה רחל אמנו. אם כן, יש קשר מיוחד של החדש הזה לרחל – התעוררות רחמים רבים מלמעלה ועבודת התשובה של "אני לדודי ודודי לי" מלמטה.

היות שזה ההילולא של רבי פינחס מקוריץ, ולפי המסורת יש קשר מאד מאד עצמי ביניהם, אז נקדיש את השיעור הזה לאותו צדיק, שהבעל שם טוב פעם התבטא עליו שהוא הלב שלי. לכל אחד מתלמידי הבעש"ט הגדולים – המגיד, רבי מיכל מזלוטשוב, בעל התולדות והוא – היה ענינו העיקרי, ואצלו העיקר היה תיקון מדות הלב בכלל ומדת האמת בפרט. נספר עליו כמה סיפורים – הוא היה קשור למשיח, לארץ ישראל, לנגינה – כמה נושאים חשובים מרבי פינחס מקוריץ. קודם נספר סיפור, שספרנו כבר כמה פעמים – פעם אחת כשרבי פינחס התארח באיזו עירה (לא בקוריץ עירו) היתה בצורת, עצירת גשמים, והתושבים הפצירו בו שיתפלל לישועה, לגשם. הוא יצא לרחוב העיר, קרא לכל הקהילה שתבוא יחד, ובאמצע הרחוב הוא נושא רינה ותפלה כלפי שמיא, להעתיר לקב"ה לגשם נדבות, ותוך כדי שהוא התפלל התחיל מבול של גשם לרדת מן השמים, "נפתחו השמים" וירדו גשמי ברכה. כל כך הרבה ירד, באופן פתאומי ומידי, שהוא גם מאד התרטב, שהיה ספוג מים לגמרי. התלמידים בקושי היו צריכים לקחת אותו ולנגב אותו, עד שהכניסו אותו הביתה. שאלו התלמידים – רבינו, הרי היית יכול להתפלל גם בתוך הבית, ואז לחסוך את האי נעימות הזאת של להתרטב. הוא ענה להם שרצה כך לכתחילה, ולהרטב עד לשד עצמותיו, כדי שכולם יראו איך ממצב של בצורת ועצירת גשמים בפחות מכהרף עין המציאות מתהפכת וה' מושיע וה' נפתחים ויורדים גשמי ברכה ושפע. רציתי שיראו שזה בן רגע, כדי שידעו שככה יבוא מלך המשיח (כידוע שיש קשר בחז"ל בין גשמים למשיח), כפי שאומר מלאכי (שהוא אליהו הנביא) "פתאֹם יבוא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים". כדי להמחיש את זה בפועל ממש רציתי שככה יהיה, שיראו איך ברחוב מיד עם התפלה יורד גשם – מאד כדאי להתרטב (וכנראה גם להצטנן, אם כי זה לא כתוב), כדי להמחיש לעם ישראל ולקהילה הקדושה איך יבוא מלך המשיח. קודם כל רואים מהסיפור הזה שהוא חושב על משיח – אם לא להביא משיח מיד באותו רגע, שכנראה ה' לא הרשה לו, אז לפחות להמחיש איך זה יהיה בפו"מ.

כמו שאמרנו, המדה המיוחדת שלו, עליה עבד עשרים ואחת שנים היא מדת האמת – עבד שבע שנים לעקור את השקר, שבע שנים להכיר את האמת, ושבע שנים להחדיר ולהתעצם עם האמת. ידוע שאמת זה 21 בריבוע, "אהיה אשר אהיה", וה"אהיה" מתחלק ל7-7-7, וכך עבד את ה' 21 שנה כדי להתעצם עם האמת, שכל כולו יהיה אמת. אם מתבוננים במלת המפתח שלנו, "פתאֹם" – הוא רוצה להמחיש את פתאומיות ביאת מלך המשיח – שמים לב שבמלה "פתאֹם" יש אותיות אמת, חוץ מה-פ בהתחלה. פתאם זה פ אמת. אמת בקבלה ובחסידות זה הקו האמצעי של הספירות – כתר, דעת, תפארת, יסוד, ומהיסוד האמת נמשכת למלכות, לכנס"י. כתוב "תתן אמת ליעקב" – יעקב הוא הקו האמצעי, הבריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה. כאשר זוכים להגיע ולהתעצם – צריך להתיגע ולמצוא את האמת, "יגעתי ומצאתי" – אז כתוב "אמת קנה ואל תמכֹר". בהתחלה צריך עבודה של "מדבר שקר תרחק", ואחר כך "יגעתי ומצאתי" עד שמוצאים את האמת, ואז צריך "אמת קנה ואל תמכור". התכונה העיקרית של הקו האמצעי, שכאשר נכנסים לקו הזה השפע יורד מהר מאד – על זה נאמר "עד מהרה ירוץ דברו", ומבואר בחסידות באריכות שזה דווקא כאשר השפע נכנס לצינור של הקו האמצעי, אז הוא יורד בלי מניעות ועיכובים. כל דבר שהוא קצת קיצוני, קצת לצד, אז יש בהמשכה שלו ובהשתלשלות הרבה עיכובים, המון מכשולים, ואף שמגיע ליעד שלו זה לוקח הרבה זמן, כי צריך זמן לעבור את כל המחסומים בדרך. אם יש הרבה מחסומים, זה סימן שאין זו דרך האמת – אם זה היה אמת אז אין שום מחסום, אז "עד מהרה ירוץ דברו". גם פה בארץ, "אמת מארץ תצמח" – בנתיים היא קצת חנוקה באדמה, אבל היא רוצה וצריכה לשמוח – ואז הכל ילך מהר וישר ועל הצד הטוב ביותר, "משיח נאו". כל שלוש מצוות הציבור – מינוי מלך, מלחמות ונצחון, בנין בית המקדש – הכל ילך מהר אם נגיע לאמת. אם זה מתעכב זה הסימן הכי מובהק שאנו טבועים בשקר, דווקא כאן בארצנו הקדושה יש שקר, לכן הכל לא הולך. ידוע מה שהצדיקים הגדולים אמרו, הרבי מקומרנא ועוד הרבה, ששקר זה פוליטיקה – כל פוליטיקה זה שקר. אם יש שקר זה ההיפך מ"מדבר שקר תרחק", מ"אמת קנה ואל תמכור", והכל לא הולך. הענין של הצדיק היום זה להגיע לאמת ולהתעצם עמה, ואז הכל זורם והתופעה היא פתאומית – "ופתאם יבוא אל היכלו האדון". יש עוד אפשרות של ביאת המשיח, יכול להיות תהליך הדרגתי, "קמעא קמעא", כאשר לא זוכים לאמת.

שוב, בפתאֹם יש אמת ו-פ, מה זה ה-פ? אפשר לומר שזה פה – "דעת גניז בפומא". בפסוק "מדבר שקר תרחק" יש שלושה עשר פירושים בגמרא, כמובן ופשוט שהכל קשור עם דיבור באיזה שהוא אופן, "מות וחיים ביד לשון". מה זה אמת? כתוב בכתבי האריז"ל שזה א מחיה מת. "עתה ידעתי כי דבר הוי' בפיך אמת", כך האשה הצרפית אומרת לאליהו הנביא אחרי שהוא החיה את בנה המת, בפיו, בהנשמה. אחרי שהוא החיה אותו בפיו היא אומרת "עתה ידעתי כי... דבר הוי' בפיך אמת". אז הוא יכול לפעול – מי שדבר ה' בפיו הוא רק אמת גם יכול לפעול גאולה וישועה בצורה מהירה ביותר, בהופעה פתאומית לגמרי. זה פירוש אחד, פירוש פשוט – שהאמת נמצאת בתוך הפה. יש מדרש שרשב"י שואל למה הקב"ה לא ברא את האדם עם שני פיות – פה אחד בשביל דברי חולין, בשביל להתקיים, בשביל פרנסה ולחיות בעוה"ז צריך גם לדבר דברי חולין, ופה שני בשביל דברי תורה. שה' יברא לכתחילה שדברי חולין לא יתערבו עם הקדש, עם דברי תורה. כך כתוב במדרש שרשב"י חקר את החקירה למה ה' לא ברא את האדם עם שתי פיות, כמו שיש שתי עינים ושתי אזנים וכו'. הוא חזר ואמר שצריך פה אחד – מגמת הפה היא לא להבדיל בין הקדש ובין החול, דווקא בפה השיחת חולין צריכה להיות תורה, שיחת חולין של ת"ח שכולה קדש. כל יהודי צריך להיות ת"ח ששיחת חולין צריכה לימוד, צריכים לקדש את הפה. אם יש מקום אחד שכתוב עליו "קדש עצמך במותר לך", לפי הפירוש החסידי שהכוונה להחדיר קדושה בתוך המותר לך (פירוש המוסר זה לפרוש מזה), זה הפה, המקום המיוחד לקיים את זה זה בפה. גם כן, "מדבר שקר תרחק" ו"אמת קנה ואל תמכור". כל זה רק להתחיל פירוש אחד ב"פתאֹם" – שזה הדרוש וההתבוננות העיקרית שלנו עכשיו. כמאמר מוסגר נשים לב שגם השם שלו מתחיל ב-פ – אין הרבה שמות פנימיים, עצמיים, שמתחילים ב-פ. מתחיל ב-פי – יש לו כח מיוחד בפה, "פינחס זה אליהו", בא לבשר גאולה בפה. הכח המיוחד שלו זה בתפלה בפה – "ויעמד פינחס ויפלל" – וכך ידוע שרבי פינחס מקוריץ היה צדיק גוזר והקב"ה מקיים בתפילותיו, אולי גדול הדור בבחינה הזאת. היו עוד תלמידי הבעש"ט מאד גדולים, אבל כח של לפעול מיד בתפלה היה לו – אמר שהוא מתפלל במס"נ מוחלטת, ומי שמתפלל כך תפלתו לא עוברת דרך שום שרף או מלאך או אפילו צדיק אחר, אלא רק ישר אל ה' ומיד פועל את פעולתו, "פעולת צדיק לחיים". זה כח של פינחס.

יש עוד פירוש, קצת יותר עמוק, ב-פ לפני אותיות אמת. ידוע שבכל מילה יש אותיות ויש נקודות. בקבלה ובחסידות כתוב שהניקוד זה הנשמה והאותיות זה הגוף. לאותיות קוראים תנועת, כי זה כח המניע – בלי התנועות אין שום תנועה באותיות, ואם אין שום תנועה אין שום הבעה באותיות. באמת אי אפשר להוציא אותן מהפה – האותיות מחכות בפה, וכדי להוציא אותן מהפה, שידברו ויאמרו משהו, חייב כח של תנועה להניע אותן, והנקודות הן שמניעות אותן. הניקוד של אמת הוא חטף-סגול וסגול. בקבלה כל נקודה היא כמו י קטנה, עולה 10, ואם זה קו זה כמו ו, עולה 6, ואם כן הערך של הניקוד – 8 נקודות – הוא פ. אם כן, אמת עם הניקוד זה עוד פ, והוא קודם לאותיות – הנשמה קודמת לגוף, זה הנסתר (שלא רואים בספר תורה) שלפני הנגלה. זה עוד פירוש, שכאשר יש את שלימות הניקוד (מתחיל בחטף – הוא חוטף – ואז סגול ועוד סגול, שזה חסד, יש כאן הרבה כח של אהבת ישראל, צריך לחטוף אהבה ואחר כך לאהוב, וזה מה שמניע את האמת), אז האמת הופכת לפתאֹם. יש דרוש שלם בכתבי האריז"ל על המלה "ועד". יש שלוש מילים פשוטות שהערך שלהם הוא 80 – יסוד (חותם אמת של ה', אחד מהפירושים של "תתן אמת ליעקב" זה "תתן יוסף ליעקב", ספירת היסוד), כלל (כלל גדול בתורה, כלל ישראל), ו-ועד (שזה המלה שמופיעה בכוונות האריז"ל, כמו בבשמכל"ו). יש הרבה דברים שעולים 80, אבל בכוונות האריז"ל ה-פ זה "ועד" – ההמשכה של "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם – ועד". זה יחו"ת – להמשיך את הלמעלה מהזמן והמקום שיתגלה, שישתלב ויתחבר ויתגלה בתוך הזמן והמקום, שזאת התכלית, אפילו יותר מ"שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" (שזה יחוד למעלה, בעולם האצילות – יחו"ע הכולל זמן ומקום בשרש שלמעלה מהזמן והמקום). תכלית הכוונה של דירה בתחתונים זה להמשיך ולגלות את הלמעלה מהזמן והמקום, שם הוי', בתוך הזמן והמקום (זה ההבדל בין "אחד" ל"ועד", כמפורש בשער היחוד והאמונה).

למה הצירוף של אמת במלה פתאֹם זה הצירוף הזה – תאם – ולא צירוף אחר? זה גם דבר שכתוב בתיקוני הזהר, ההופעה הראשונה של האמת בעולם – האמת זה תורה, "אין אמת אלא תורה", האמת זה משה-משיח, דברים שקדמו לעולם, אבל מתי ואיך מופיעה האמת בתוך העולם (בסוד ה"ועד")? – בסופי תיבות של "בראשית ברא אלהים". כתוב בקבלה שיש 6 פעמים ס"ת אמת, וזה אחד הפירושים של "חותמו של הקב"ה אמת". גם החותם, שלוש המלים האחרונות, "ברא אלהים לעשות", הן ס"ת אמת לפי הסדר. אבל זה מתחיל מ-3 המלים הראשונות – האמת זה בהתחלת מע"ב ובסוף מע"ב, וכל פעם זה דווקא בס"ת, שזה התכל'ס, החותם. רק שבהתחלה הצירוף הוא תאם. אם מוסיפים עוד מלה אחת – "בראשית ברא אלהים את" – אז יש כבר אמת בצירוף ישר. רואים שה-אמת הישר הוא טפל, בא אחרי, ה"בראשית ברא אלהים" בו הסדר הוא תאם. הדבר הכי פתאומי שקרה אי פעם זה שהקב"ה ברא את העולם יש מאין ואפס המוחלט. איפה נמצאת שם האות פ? כשהסופר כותב את ה-ב רבתי של בראשית כתוב בכוונות שצריך לכוון שה-ב זה הפנים של האות פ. התורה יוצאת מהלבן, ובלבן מסביב לאות ב יש אות פ – זה בדיוק לפי צורת האות פ בכתב סת"ם (אפשר לראות יותר טוב הפוך – אם מציירים פ רואים שבתוכה הלבן זה ב, וממילא גם הפוך זה נכון, שמסביב ל-ב השחורה יש פ לבנה – זה גם איזה "רוח אלהים מרחפת על פני המים", שסביב לאות הראשונה של המים של התורה מרחפת פ). איך מסבירים תופעה זאת בדרך כלל בקבלה? כאסמכתא למאמר חז"ל בגמרא ש"בראשית נמי מאמר הוא". כתוב ש"בעשרה מאמרות ברא ה' את העולם", ויכול היה לברוא במאמר אחד – הראשון – אך כתוב רק ט"פ "ויאמר". מתרצים ש"בראשית נמי מאמר", אף שלא כתוב ויאמר – מאמר צריך לצאת מהפה, וזה ה-פ שסביב ה-ב רבתי. אם כן, זו הכוונה העמוקה של פתאם. אמרנו שה-פ זה הניקוד, שלא רואים אותו (אפילו שהוא שם), וכאן זה אותו הדבר, אם ה-פ זה הניקוד זה ה-פ הרמוזה אך לא גלויה. כתוב שכאשר משיח יבוא יקראו את הלבן, בעוד בעוה"ז קוראים את השחור, אש שחורה על גבי אש לבנה, אז הדבר הראשון שיראו כשפותחים ספר תורה זה פ גדולה-גדולה, רבתי-דרבתי, שמקיפה ב רבתי). רבי הלל מפאריטש מסביר את שלוש סוגי האותיות בתנ"ך – רבתי, בינוני, זעירא (בינוני הכל, רבתי וזעירא פעם אחת מכל אות) – שאות זה לשון "אתא בקר", לשון הופעה פתאומית, ורבי הלל קורא לזה דילוג. הוא אומר שיש סוד של שלושה דילוגים – דילוג מעצמות לאור אין סוף, מאור אין סוף (דרך הצמצום) לקו וחוט, מקו וחוט לעולמות (א"ק אבי"ע) – זה אחד מהיסודות העמוקים ביותר של כל פנימיות התורה. דילוג ראשון מהעלם לגילוי – מה' לאוא"ס – על הדילוג הזה האריז"ל לא מדבר. אחר כך הדילוג – הצמצום הראשון שכתוב בע"ח, מאוא"ס לקו וחוט – מבלי גבול לגבול. הדילוג השלישי מקו וחוט – שזה עדיין בגדר ה' (ונחדד – מותר ליהודי להתפלל לקו וחוט, זה עדיין אין סוף ממש, זה עדיין אלקות, אוא"ס הממכ"ע, זה עדיין לא עולמות, לא מחודש, לא קדמון, ה' הוא קדמון לכל הקדומים וכל מה שקדמון בעצם זה ה', רק שזה גילוי של ה', גילוי של ה' בגבול) – לעולמות, דילוג מאחדות לריבוי. העולמות זה כבר מציאות מחודשת – גם אדם קדמון, שלמעלה מהאצילות, זה לא ה', זה משהו מחודש. מקו וחוט לאדם קדמון זה סוד של אותיות קטנות, תשעים ותשע פסיק תשע אחוז זה אותיות בינוניות, זה הצמצום של הע"ח, מאוא"ס לקו וחוט, אבל האותיות הגדולות (ומתקבל על הדעת שבזה צריך להתחיל) זה דילוג מה' עצמו לבלי גבול שלו. לפי התפיסה הזאת מאד קשה לחקור ולהבין מה יכול להיות יותר גדול מגדול. אמרנו ש-ב רבתי זה הדילוג הראשון, אז מי מדלג למה עוד לפני שהעצמות מדלגת לאוא"ס? רבי חיים ויטאל בעצמו אמר לאריז"ל שבזהר כתוב שיש דברים נסתרים, שאי אפשר להסביר, אז למה אתה מגלה הכל? בזהר משמע שחו"ב דאצילות זה "הנסתרֹת להוי' אלהינו", שאסור לדבר על זה, ואתה מדבר על א"ק וכל מיני דברים גבוהים מזה. האריז"ל הרגיע אותו שעדיין יהיה משהו נסתר, שלא ידאג – הכל בסדר. אז הנה, גם כשהחסידות מגיעה לעצמות ממש, ה-פ הזאת היא בגדר דבר נסתר שלא ננסה כרגע לגלות מה זה אות יותר גדולה מאות גדולה, איזה דילוג זה. בכל אופן, זה ה-פ, שזה יותר גדול מהגדול, יותר ראשון מהראשון. אחר כך יש הסופי תיבות של "בראשית ברא אלהים". אם אני מוציא משלש המילים הראשונות של התורה, הדבר הכי פתאומי שהיה אי פעם (לכאורה, לפחות עד ביאת המשיח), את סופי התיבות – מה נשאר? בראשי בר אלהי = 761 = לעיני כל ישראל. זה אחד מהסודות הכי הכי יפים של "נעוץ סופן בתחילתן", שהתורה נגמרת "אשר עשה משה [אמת] לעיני כל ישראל". עוד יותר מופלא, כמו ש-אמת הוא מספר מיוחד חשבונית – 21 בריבוע – אז 761 יותר מיוחד, מספר השראה ה-20 (19 בריבוע ועוד 20 בריבוע – 361 ועוד 400). אמת זה הריבוע הבא – 21 בריבוע. יש לנו רצף של שלושה ריבועים – "בראשית ברא אלהים" = 19 בריבוע ועוד 20 בריבוע ועוד 21 בריבוע, גם משהו מאד יפה. בתור עוד ראיה חשבונית שה-פ כאן משלימה את הסיפור – פ ועוד 761 עולה 841, גם ריבוע וגם השראה. הוא מספר ההשראה ה-21 (400 ועוד 441), שהוא 29 בריבוע. נדיר מאד, כמעט יחידני, ריבוע שהוא גם השראה – הראשון לפניו זה 25, שגם קשור למע"ב, המלה הראשונה שיצאה בגלוי מפי ה', "יהי" (משפט פיתגורס – 3 בריבוע ועוד 4 בריבוע עולה 5 בריבוע). יש כאן חוק, שמסובך למצוא אותו, והמספר הבא זה 841. אם כן, יצא לנו שכשאר מוסיפים את ה-פ מקבלים 21 בריבוע ועוד 20 בריבוע ועוד 21 בריבוע – סימטרי (בלי זה 19 בריבוע, 20 בריבוע, 21 בריבוע). כל זה, תן לחכם ויחכם עוד, זה טוב במיוחד לאנשים שאוהבים מספרים, "באו חשבון".

זה רק להדגיש שיש כאן ענין מאד מאד גדול בסוד ה-פ הנעלמת, הנסתרת, שסביב ה-ב רבתי דבראשית. בכל זה רצינו להמחיש מה זה דבר פתאומי – שפתאם זה ה-תאם (ס"ת "בראשית ברא אלהים") שיוצא מתוך ה-פ הנעלמת. אמת שחורה שיוצאת מתוך ה-פ הלבנה, וזה "פתאם". נשאר רק להסביר מה באמת המשמעות של הצירוף תאם, ולמה זה האמת הראשונה בתורה (ולא צירוף אמת, שמופיע רק בצירוף המלה הבאה – וכך זה בסוף, חותם כל מעשה בראשית, שם יש אמת לפי הסדר). גם קשור לאלול, "אני לדודי ודודי לי", כאשר ארבע עליות הכלה לקראת החתן זה "אחתי רעיתי יונתי תמתי". אחותי – תיקון פרצוף נה"י של הכלה, רעיתי – פרצוף חג"ת, יונתי – פרצוף חב"ד, ותמתי זה תיקון הכתר. ב"תמתי" זה "שוין בקומתן" – המעמד המשיחי של הכלה מול החתן – וחז"ל דורשים "אל תקרי 'תמתי' אל 'תאמתי'". האמת המפתיעה הראשונה במעשה בראשית זה התיאום המוחלט בין הבורא לבין הנברא, בין החתן לבין הכלה, שיש בסוד מעשה בראשית. גם כל פעם שיש חתונה של חתן וכלה, אם זוכים לכל ארבע העליות – "אחתי רעיתי יונתי תמתי" – אז התכלית זה תמתי-תאומתי. מדברים על התאמה, אבל איך שמשתמשים היום במלה זו זה משהו מאד זול, אפשר לומר, לכן אנו לא אוהבים את המלה הזאת כמו שהיום משתמשים בה אצל בני זוג, אבל בשרש זה משהו מאד גבוה – תאומתי זה שנים שיצאו מהבטן ביחד. כאן הבטן יכולה להיות גם הפה, כי בקבלה כתוב שהפה זה הפה של תבונה, של אמא, זה גם הפה העליון שלה וגם הפה התחתון – הרחם – של התבונה. יוצאים ביחד החתן והכלה, שהם בתכלית ההתאמה. איך הסברנו את זה? שהתאמה הכי פלאית, הכי הופעה פתאומית, זה ההתאמה בין היוצר לבין הנוצר. התכלית של כל מעשה בראשית זה להגיע ל"נעשה אדם בצלמנו כדמותנו" – "אתם קרויים אדם ואין אומות העולם קרויים אדם" – שתהיה דמות אלקית מתהלכת עלי ארץ, שתהיה התאמה מלאה בין האדם בגוף לבין ה', "מה הוא רחום אף אתה רחום" (ההתדמות וההתאמה בינינו לבין ה' היא כעת, חדש הרחמים, כי עיקר ההתאמה זה במדת הרחמים – אהבה של קו האמצעי, אהבה של אמת, רחמים, אהבה שכולה אמת שממילא הופכת לבריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה, "עד מהרה ירוץ דברו"). בכל אופן, הגילוי של האמת, הראשוני והעיקרי, של מעשה בראשית – מה שיצא לנו – זה גילוי התיאום. שוב, בקבלה קוראים לזה שוים בקומתן – פרצוף הכתר, "כתר אחד לשניהם", שיש בזה מעלה. יש בזה גם משהו שצריך תיקון אם אין פנים בפנים בשלמות, אז צריך למעט ולנסר, כפי שקורה ביום רביעי, אבל זה מה שהיה בהתחלה וזה תכלית הכוונה שתהיה לע"ל. אחר כך, מתוך זה גופא, "אמת מארץ תצמח" – ארץ כאן זה כל מעשה בראשית, יהיה עוד אמת ועוד אמת, אבל הכל מתחיל מתיאום במשמעות הכי נשגבה של המושג הזה. ביאת משיח זה גם כמו למצוא שידוך. בחור ובחורה מחפשים שידוך הרבה זמן, ולא בא, אז דווקא כתוב שבשביל כל מציאה צריך איזה היסח הדעת – על סף יאוש – ואז באותו רגע פתאום זה בא. מה בא פתאום? איזו התאמה אמיתית פנימית, מתוך הפה של השדכן, "שפתי כהן ישמרו דעת ותורה" ר"ת שידוך (כפי שאומר רבי נחמן), הכהן צדק, אליהו הנביא, הוא השדכן.

זה עדיין בגדר רמז כל הדבר הזה, תאם, פה, פ-תאם, "בראשית ברא אלהים", "לעיני כל ישראל". מה עשה רבי פינחס בסיפור שלו? הוא רצה לגלות את ה"פתאם" "לעיני כל ישראל" – לכן היה ברחוב – שיראו שכך יבוא משיח. לפי מה שנתבאר הוא ממש נעץ סוף התורה בתחילתה – רצה להראות "לעיני כל ישראל" את ה"פתאם", בראשית ברא אלהים. לפני שנמשיך, יש עליו עוד סיפור – דומה ואחר. מספרים שפעם אחת בעיר שלו (משמעותי שהסיפור השני מחוץ לעירו, שיצא ממקומו), שגם היתה עצירת גשמים, והיו לו תלמידים צדיקים ות"ח, אז התחיל כל בית המדרש שלו לשקוד על מסכת תענית בגמרא, כי שמה כתוב מה עושים כשאין גשם ויש בצורת (צריך להתענות, זה כל הנושא של מסכת תענית), מתוך הבנה שרק הלימוד של המסכת יפעל את הפעולה. כולם נכנסים לבית מדרש, צריכים גשם, אז מתישבים ולומדים מסכת תענית. תוך כדי כך נכנס הרבי ושואל מה עושים כאן – סימן שזה היה רעיון של התלמידים בעצמם (סימן שהיו תלמידים טובים, נדבקו ממדת האמת של הרבי, ו"אין אמת אלא תורה" – שהרבי יתפלל ואנחנו נלמד) – ואמרו שלומדים תענית בשביל לפעול בשמים. הוא אמר מיד לסגור את הגמרות, מיד – הרבי אומר אז מיד סוגרים את הספר. תוך כדי זה היו בעיר אנשים שהיו עובדים בשדות, אכרים שעסקו בהכנסת התבואה, ובחוץ לארץ (כתוב שכל הסיפור הזה קרה בתשעת הימים, בין ר"ח אב לת"ב) זה הזמן בו קצרו חטה למצה שמורה, ומיד כשסיימו להכניס את התבואה נפתחו השמים וירד מבול של גשמי ברכה. אז הוא אמר להם שאם הייתם ממשיכים ללמוד עוד דף לא היו לנו מצות שמורות לפסח. צריך גם לדעת איך להשתלט על הפתאומיות – פתאום זה טוב מאד, אבל צריך גם לדאוג שתהיה "שמורה" לפסח. זה סיפור שמאזן קצת. איך נסביר את שילוב שני הסיפורים? כתוב שהמדה הכי טובה זה "זריזות במתינות". צריך משיח בזריזות, "פתאם יבוא האדון", אבל מי שאמיתי יש לו גם את המתינות לחכות רגע כאשר זה רצון ה'. עוד רגע נחכה שיהיו מצות לפסח, ואז תבוא הישועה פתאום – לא ממתן את הפתאום, אלא רק קצת מחכה איתו. כאן יכולה לעלות מחשבת חוץ למח, שאולי נחכה עם משיח עד שנגמור ללמוד את כל הש"ס (מסכת תענית, ושאר עשרים כרכי ש"ס בבלי, לפחות) – זה ודאי מחשבת חוץ פסולה. זו תמיד בדיחה שיש לא-חסידים שרוצים שמשיח לא יפריע באמצע הלימוד. איך יודעים שזו מחשבת חוץ? ללמוד ש"ס תוכל, יותר טוב, אחרי שיבוא משיח. אם לא הייתי יכול ללמוד את הש"ס אחרי שיבוא משיח יש שאלה, אולי כדאי לחכות, אבל יש דברים שאפשר לעשות אחר כך יותר טוב – "שם נעשה לפניך כמצות רצונך". נדמה לך שאתה רוצה להספיק עכשיו כדי לבוא עם המשיח עם מנחה שמנה של השגים רוחניים שלך, אבל זה הכל גאוה, הכל דמיונות, ובאמת זה יעשה יותר טוב אחרי משיח. אבל יכול להיות שמשהו שקשור לטבע זה שונה. אם התבואה הקצורה תתרטב עכשיו, על דרך הטבע לא יהיו מצות לפסח. זו גם התבוננות עמוקה בפני עצמו, שהמצוה כל כך יקרה – רצון ה' כל כך יקר – שכדאי לחכות כמה שניות עם הישועה, עם ירידת הגשם בשביל המצות השמורות של פסח.

אחרי כל זה, עוד לא הגענו לעיקר הנקודה לגבי ה"פתאֹם". כדי להסביר את זה, קודם נחשוב ונתבונן, חוץ מ"בראשית ברא אלהים" – שזה ודאי משהו פתאומי – איפה עוד קרה משהו פתאומי בתורה, שאפשר להתבונן בזה על מנת לחוש מה זה פתאום. כל דבר שאומרים לך שיקרה, זה לא פתאום – בפתאום יש גם תמיד ממד של הסח הדעת, שלא יודעים בכלל שזה הולך להיות, כמו שב"בראשית ברא אלהים" אף אחד לא ידע שה' הולך פתאום לברוא עולם (ואדרבה, האריז"ל אומר שאם זה טוב אז שאלה למה ה' לא עשה קודם – אם עד כה ה' לא ברא את העולם, אין שום סימן שהולך לעשות זאת). זה קצת הרגש שפתאום זה אחרי יאוש, אחרי אי-פעילות בדבר הזה – זה לא היה, לא היה, לא היה, ופתאום זה נעשה. הדוגמה שהמפרשים מביאים – זה מתוך רש"י ומפרשיו – זה בפרשת "ויצא" (כעת אנו בפרשת "כי תצא", ובשיעור קודם הסברנו שיש בכך משהו ששייך לפתאומיות, החל מכך ש"כי תצא" = פתאם), "ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש". רש"י כותב שהשמש שקעה פתאום, בלא עת. לענינו עכשיו, ביאת השמש – אם כי זה לכאורה התעלמות של השמש – תשמש לנו משל לביאת משיח. אחר כך – בפרשה הבאה – יש "ותזרח לו השמש", גם באופן פתאומי. הפסוק שמחבר את שניהם יחד זה "וזרח השמש ובא השמש", בתחלת קהלת. וזרח השמש ובא השמש = פתאם כשמחשבים א כ-1000 (בסוד "אחד ירדף אחד אלף", כנודע). רואים שזריחת השמש וביאת השמש, שזה לכאורה תופעה טבעית, קורות אצל יעקב שמדתו אמת באופן פתאומי. על רש"י יש מפרשים רבים, ושני החשובים ביותר זה המזרחי והגור אריה (יש גם הלבוש, ועוד הרבה חשובים, אבל אלו שני העמודים). יש ביניהם מחלוקת מאד מאלפת לנו בסוד פתאום – מה זה דבר פתאומי, וממילא איך צריך להתכונן לביאת המשיח (בפרט לפי רבי פינחס מקוריץ, בעל ההילולא של היום).

כולם שואלים איך רש"י לומד את הלימוד שלו. אם אפשר לומר אותו דבר בפחות מילים זה עדיף, ואם כן למה נאמר "וילן שם כי בא השמש" – היה אפשר לחסוך מלא ולכתוב "ויבא השמש וילן שם". אומר המזרחי שאם היה כתוב "ויבא השמש וילן שם" לא הייתי מבין שהשמש שקעה פתאום, אבל כאשר כתוב בצורה כזאת – "וילן שם כי בא השמש" – יש בזה חידוש שאותו מביא רש"י (מביא מחז"ל, אבל כפי שמסביר הרבי הוא לא מביא דרוש שאי אפשר להבינו מפשט המילים, לכן מפרשי רש"י טורחים להראות איך הוא לומד זאת מדיוק במילים). יש משהו מאד חשוב אצל הגור אריה, המהר"ל מפראג, שאיך שלומד את המזרחי והראשונים שנוטה לחלוק עליהם זה שרואה במילים שלהם דבר שלא פשוט לעין למי שקורא אותם סתם. הוא מדייק בלשון הראשונים, ולפי זה גם חולק עליהם. לעניננו נאמר רק את המסקנה שלו – וצריך להסתכל בפנים. איך שקורא את המזרחי אומר שמשמע בדבריו שתופס את תופעת הפתאומיות כך שהתהליך קורה יותר מהר, אבל זה אותו תהליך – רואים את זה, רק כמו סרט בהילוך מהיר. אומר שאם היה כתוב "ויבא השמש וילן שם" לא הייתי מבין שזה פתאומי, אבל בעצם אין הבדל מהותי עצמי בין זה לבין "וילן שם כי בא השמש". על זה צועק הגו"א שזה לא נכון, ומסביר ש"כי בא השמש" זה לגמרי אחרת מ"ויבא השמש" גם באופן דקדוקי. על פי דקדוק, "ויבא השמש" זה ו ההיפוך, לשון עתיד ההופכת על ידי ה-ו לעבר, אז ההבדל בין "ויבא" ל"בא" (ששניהם עבר) זה שב"ויבא השמש" רואים את התהליך קורה (כאילו הוה שהופך להיות עבר, אבל בהוה אני רואה שזה קורה), אבל אם כתוב "כי בא השמש" לא היה הוה של ביאת השמש, לא היתה מציאות של רגע כמימרא בהוה בו השמש שוקעת. כך הוא מסיים מאד חזק, ואומר ש"כי בא השמש" – פתאום זה כבר בא בעבר, פתאום זה כבר היה בלי נקודת הוה. כלומר, וכך הוא כותב בפירוש, שקודם השמש היתה באמצע השמים, ופתאום בלי שום תהליך היה כבר "כי בא השמש". זו ממש סוגיה נהדרת, עמוקה מאד מאד, של תפיסת המושג פתאום.

איך מדען היה מנסח זאת היום, לפי המדע החדש? היה אומר שהמהר"ל חי בעולם קוואנטי, היה מודע ל"קוואנטום ריאליטי". בעולם קוואנטי דברים קורים בדילוגים שאין אמצע. המזרחי לא תופס ככה כלל, הוא חי בעולם ריאלי פשוט – כל דבר יכול לקרות מאד מהר, אבל בסדר והדרגה, אבל לא שהרגע זה בשמים ופתאום זה למטה, זה כבר בא (עבר בלי הוה של תהליך כלשהוא). זה ממ שדוגמה יפהפיה של גדלות המוחין של המהר"ל מפראג בדבר הזה. זאת אומרת שגם ביאת המשיח, "פתאם יבא אל היכלו", זה כך – יש היכל המשיח לפני שהוא בא? על פי פשט אפשר לדחוק ולומר שמתכוון למקדש השני שהיה בנוי בזמנו, אבל יותר בהפשטה הדימוי של "פתאם יבא אל היכלו האדון" זה שהכל בן רגע, ההיכל בן רגע וגם הוא מופיע בו בן רגע. אפשר לומר שזו המחלוקת היום בחב"ד, אם כבר לבנות ארמון או לא. יוצא מזה שמי שרוצה לבנות ארמון מפחית בפתאומיות, אבל הפתאומיות האמיתית זה שהאדון וההיכל מתגלה פתאום, בן רגע. הפתאומיות של המהר"ל כאן זה ודאי הפתאומיות של מעשה בראשית, היות שזה דילוג מאין ואפס המוחלט. אם יש לימוד אחד שכל אחד שמאמין בבריאת העולם יש מאין צריך להודות שיש מציאות קוואנטית זה לפחות בפעם אחת של "בראשית ברא אלהים". המהר"ל אומר זאת כהכנה לחסידות שתבוא ותאמר שיש בריאת העולם ממש כל רגע מאין ואפס המוחלט.

זה היה עיקר הענין שרצינו להסביר – שנדע איך להתפלל על המשיח שיבוא פתאום (בקשר למהר"ל, ולרבי פינחס מקוריץ ולרחל אמנו).

יש עוד דבר שבא פתאום – ירושה באה פתאום. לכן ירושה = פתאם. מה הירושה מגלה? תאום מוחלט של "ברא כרעא דאבוה", שהבן עומד במקום אביו, שהבן והאבא זה אותו הדבר. והגילוי הזה קורה פתאום, רגע זה אצל האבא וברגע השני זה אצל הבן. כאן נבין עוד ממד של עומק: הדילוג הזה מהאבא לבן, ירושה בגימטריא פתאום, שעל פי פשט זה שהאבא מת והבן חי – "שביק חיים לכל חי" (כמו שאדה"ז מסביר זאת באגה"ק) – האבא יכול להיות בקצה השני של כדור הארץ, והבן הוא כאן (או להיפך), והירושה קורית בן רגע. רשות הקנין עוברת יותר מהר ממהירות האור. כאן זה יותר נכון לתאר את מה שקורה כאן כ"תופעה לא מקומית", עוד יותר מדילוג קוואנטי. תופעה לא מקומית זה תגובה יותר מהירה ממהירות האור, היות ששני דברים הם אותו עצם (אף שרחוקים זה מזה), כמו שמוסבר בחסידות שכל סוד הירושה זה הגילוי של עצם אחד, שהבן עומד במקום האב ממש, שהבן הוא האבא. לכן הכסף נקרא "מאדך", זה יותר מ"נפשך", ולכן יש אנשים שהכסף יותר יקר להם מהחיים. בכסף יש סוד הירושה, שלמעלה מהחיים המוגבלים של האבא בפני עצמו – זה הקשר העצמי בין האבא ובין הבן, במשך כל הדורות עד משיח. כאן זה יתן לנו הרבה יותר עומק ב"תאם" של הפתאֹם – למה האמת זה דווקא בצירוף תאם. והוא, כמו שאמרנו קודם, ששני תאומים נולדים מתוך בטן אחת. בגלל זה מה קורה? יש תאום אחד באמריקה ותאום שני כאן. מה נאמר לגבי תאומים יותר מסתם אחים? זה יכול להיות אצל כל קרובים, ואצל איוב היה עם חברים, אבל אצל תאומים זה עצמי לגמרי – טלפאתיה טבעית, עצמית, שאחד מרגיש את השני במרחק, בלי קשר לזמן ומקום. למה זה? בגלל שיצאו מבטן אחת. כלומר, לפי זה, הסוד של "תאם" של ה-פתאֹם זה העברת מידע יותר מהר ממהירות האור (שזה בלתי אפשרי לפי המדע הקלאסי, אינשטיין), וזה בגלל שהם תאומים. התיאום הזה, וזה האמת הכי עמוקה שמופיעה ברגע הראשון של מעשה בראשית – כל חלקיק ביקום יודע מה קורה עם חלקיק רחוק מליארדי שנות אור בגלל שיצאו מבטן אחת. הזכרנו בשיעור לפני זמן מה שרק בתקופה האחרונה גילו בוייצמן שהתופעה הזאת לא חייבת להיות בגלל שיצאו ממקור אחד ידוע לנו. אפשר היה לחשוב שהם מתואמים כי בעבר הרחוק היו יחד, וכעת עשו ניסוי שהמסקנה שלו שזה לא תלוי בזה – לא חייבים להיות תאומים בשביל שאחד ידע מה קורה עם השני. אבל בסופו של דבר, גם לפי תאורית המפץ הגדול, ודאי היה מצב שהיו תאומים (יש תאוריות של סטרינג תאורי שזה לא ודאי בהם, כי היו דברים לפני המפץ הגדול). לפי התיאור בתורה, לפי איך שהרמב"ן אומר שהכל התחיל ממשהו ראשוני נקודתי ומשם הכל התפתח, אז כל מה שנולד ועתיד להיות זה תאומים. אחד הסודות הכי פשוטים של ב גדולה דבראשית זה שהכל נברא בזוגות (כמו שמים וארץ וכו'). שתי מילים שעשו מהם שימוש זול אצל בני זוג – זוגיות והתאמה – שתי המילים שאנו לא אוהבים להשתמש בהם בשימוש המקובל לגבי שלום בית. בכל אופן, זוגיות זה ה-ב של בראשית והתאמה זה הס"ת של "בראשית ברא אלהים". דברנו על אב ובן בסוד הירושה – זה אותו קשר בממד אחר (תאומים לרוחב ואב ובן לאורך), זה גם סוג של התאמה. אמרנו שהאמת זה בריח התיכון שמבריח "מן הקצה אל הקצה" = פתאֹם, זה מה שהסברנו קודם, שבקו האמצעי הכל עובר מהר. הקו האמצעי הוא ממעלה למטה, כמו אבא ובן – יכול להיות פתאום קשר וחיבור אנכי, וגם יכול להיות חיבור מאוזן. העיקר שזה "מן הקצה אל הקצה" בן רגע.

כמה גימטריאות יפות יש לנו? פתאם = כי תצא = ירושה = וזרח השמש ובא השמש (א = 1000) = מן הקצה אל הקצה. יש עוד הרבה דברים יפים, אך נסתפק באלו שכל אחד הוא פצצה. בזה נסיים.

עוד דבר, ממה לפי דקדוק בה "פתאם"? לכאורה מפתי – "פתי יאמין לכל דבר", צריך להאמין שמשיח יבא פתאום. פתי זה גם "פרזות תשב ירושלים" – בלי חומה – זה גם יבוא פתאום. זה שאפשר למתן את זה זה שם מה שבתוך ה-בן של אמונת "פתי יאמין לכל דבר". הצמח-צדק אומר שבאמונה, כמו כל כח בנפש, צריך להיות חלק מה וחלק בן, כח מברר את האמונה ומציאות האמונה עצמה. כדי שהאמונה תהיה מבוררת, שלא תניק ותצא לאמונות פסולות, צריך שם מה. המציאות של האמונה, שם בן, זה "פתי יאמין לכל דבר", אבל כמובן בלי שם מה זה יכול לצאת לכל מיני אמונות טפלות. שם מה זה "נכרין דברי אמת" – מה שמברר זה תמיד "כלם בחכמה אתברירו", צריך איזה שכל בזה בשביל לברר. זה כלל מאד גדול בחסידות שה-מה של האמונה זה "נכרין דברי אמת" וה-בן של האמונה זה "פתי יאמין לכל דבר". צריך לומר שה-מה של האמונה זה על דרך "המאמין לא יחיש", אבל מה שמשיח יבא פתאום – "פתאם יבא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים" – זה מכח המציאות, ה-בן של האמונה, שזה "פתי יאמין לכל דבר".

נאמר עוד ווארט שאנו אוהבים לחזור בשם רבי פינחס מקוריץ, שמסביר שצדיק גמור זה מי שאוהב רשע גמור וצדיק שאינו גמור זה מי שרק אוהב רשע שאינו גמור. כשם שהוא מדת האמת הוא גם מקדיש את הריכוז של מדת האמת לאהבת ישראל, והמדה הכי חזקה אצלו זה אהבת כולם. זה מה שתמיד כתוב, שהוא היה אומר שצדיק גמור זה מי שאוהב רשע גמור וצדיק שאינו גמור זה מי שאוהב רשע שאינו גמור, אבל יש לווארט הזה גם תוספת. ההמשך – שמשיח זה מי שיאהב את כולם ללא יוצא מן הכלל, אפילו לא סתם רשע גמור. כמו שאמרנו שיש רבתי יותר מרבתי, אז יש רשע גמור יותר מרשע גמור, ויש רק אחד שיכול לאהוב אותו – וזה הסימן שהוא המשיח. אין הרבה "צדיק גמור", יש אולי אחד בדור, והוא אוהב רשע גמור, אבל משיח עוד יותר. זה לא נאמר בפירוש, אבל זה נאמר כמעט במקור – בספר "אמרי פינחס" – שהרשע גמור שיותר גרוע מרשע גמור זה רשע גמור שחושב שהוא הצדיק הכי גדול. זה רשע גמור שעושה דברים גרועים מאד, והעיקר שלא מזיק בכך רק לעצמו אלא לכולם – אחד שיושב על כס ראשות ממשלה או משהו דומה לזה (חושב שהוא הנשיא) – ולא רק שהוא רשע גמור (שצריך לאהוב אותו כדי להיות משיח), הוא חושב שהוא הצדיק הכי גדול, חושב שבנה את המדינה והכל בזכותו, ואין צדיק יותר גדול ממנו. הרבי לא היה מוכן לקבל אותו ביחידות. בכל אופן, לפי רבי פינחס מקוריץ הסימן של המשיח שאוהב אותו, וממילא הכח של המשיח הוא להחזיר גם אותו בתשובה, להחזיר את כולם בתשובה.

יש משהו קשור לזה, גם כן ווארט מאד יפהפה של בעל ההילולא של היום – דורש את סדר האותיות צ-ק-ר-ש (בלי ת): צ זה צדיק, אבל יש שני צדיקים – גם באותיות, יש צ כפופה ו-ץ פשוטה, וחז"ל בעצמם אומרים שבעולם הזה הצדיק כפוף, כי יש עדיין רע בעולם והצדיק בכיווץ בגלל הרע שצריך להשמר ממנו, אבל בעולם הבא, כאשר "ואת רוח הטמאה אעביר מן הארץ", אז הצדיק מתפשט, כמו שכתוב "עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות", ואז הכל טוב, "אמרו צדיק כי טוב לגמרי", צדיק פשוט. לכן כתוב שהגאולה האחרונה זה ה-צ הכפולה (כל מנצפ"ך זה גאולות), "צמח שמו מתחתיו יצמח", "צמח צדיק". אומר רבי פינחס שלאהוב את כולם, אפילו מי שיותר רשע גמור מרשע גמור, זה אומר שאתה יותר מצדיק גמור של עולם הזה – המשיח הוא כבר הצדיק הפשוט, של לע"ל. בכל דור יש אחד שהוא צדיק פשוט, אחד שראוי להיות משיח אם הדור יזכה. אבל יש צדיק כפוף – או שנאמר שזה "צדיק ורע לו", שיש לו עדיין התפעלות מהרע ולכן הוא כפוף (צדיק גמור, שגמר עם הרע שלו, אז בכל מקרה הוא כבר צדיק פשוט לכאורה, לא משיח ממש, אבל צריך לומר שגם בצדיק גמור יש חלוקה של כפוף ופשוט, ומי שלגמרי פשוט זה רק המשיח ממש). הוא אומר שאותיות אלו זה סדר של התדרדרות. אשרי מי שהוא צדיק פשוט, אבל אם אתה צדיק כפוף זה מתדרדר ומוליד קוף. קוף זה אחד שהוא מחקה צדיקים – שהוא חושב שהוא צדיק (הוא עדיין לא רשע גמור שמחזיק את עצמו צדיק גמור), הוא אחד שמחקה. ידוע שכל ספר התניא זה "אל תהיה שוטה" לחשוב שאתה צדיק. מי שחושב שהוא צדיק הוא בעצם קוף – מנסה לחקות צדיקים, אבל בעצם הכל זה מעשה קוף, "כקוף בפני אדם". יש גימטריא מאד בולטת, שהוא לא כותב, ש-כפוף = קוף. הצדיק הכפוף עלול או עשוי להתדרר לקוף – זה אחד שמחקה צדיקים. אבל הקוף שמחקה צדיקים יתדרדר הלאה להיות רשע – ר זה רשע. הרשע בסוף יהפוך להיות שד – ש. כך הוא דורש צ-ק-ר-ש – איך צדיקים נעשים שדים. כנראה שהווארט הזה בשביל להבין מה יותר גרוע מרשע גמור. רשע זה ההיפך מצדיק, אבל בין הצדיק לרשע יש קוף, ואחרי הרשע יש שד – שד דומה לקוף. ידוע – יתכן שאפילו למדנו פעם – בסוד המלה צל. צל זה לא אדם, ובלועזית צל זה שדו – shadow – הצל הוא ההתעצמות של הרשע. צל זה חיקוי, מיד מחקה בן אדם. צריך לומר שהשד הוא החיקוי של הרשע. הצדיק הפשוט יכול להגיע באהבת ישראל שלו גם לשדים. בזהר זה נקרא שדין יהודאין – יש שדין נוכראין, אבל יש שדין יהודאין (ביטוי של הזהר). ק זה הסוף של צדיק, ו-ש זה הסוף של ריש – אין כזו תופעה נוספת באלף-בית, זה עצמו אומר שיש קשר וסדר בין אותיות אלו.

נאמר עוד משהו יפה על משיח מתורת בעל ההילולא, לקשר את המשיח לארץ ישראל: ידוע שרחל עולה 238 וארץ ישראל זה 832 (ד"פ פינחס) – היפוך אותן ספרות. הוא היה אומר שהיחוד של ארץ ישראל זה שהפירות של ארץ ישראל, שבעת המינים, זה שלכל פירות הארץ יש ריח טוב, ולפירות בחו"ל אין ריח טוב. אמרנו שניקוד של אמת – חטף סגול סגול – זה כח המניע, וככה חוש הריח זה הנשמה של כל שאר החושים ושאר המציאות בעולם. הוא אומר שזה ככה כי ארץ ישראל היא הנשמה של כל העולם – היא הריח הטוב של כל מה שה' ברא, הנשמת רוח חיים של כל מה שה' ברא בעולם, וזה בא לידי ביטוי בכך שלפירות כאן יש ריח טוב יותר מלפירות חו"ל (אפילו אותם פירות). אחר כך מקשר למשיח, שידוע שהחוש המיוחד שלו זה ריח – "והריחו ביראת הוי'" – וכתוב עליו, גם כסימן מובהק של זיהוי, שהוא "מורח ודאין" (לא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אזניו יוכיח). הוא אומר שיש צדיקים ששופטים ומתקנים את המציאות בראיה ויש שבשמיעה, אבל משיח – ויכול להיות משיח שבכל דור – הוא זה ששופט בריח, הוא בחינת ארץ ישראל, הוא הנשמה של כולם ("נשמה כללית" בלשון חב"ד). יוצא בפירוש שהתכונה של נשמה כללית, נשמה של כולם, זה חוש הריח – הבחינה של "מורח ודאין". אחר כך מוסיף עוד חידוש יפהפה – מה זה נשמה כללית? שכל נשמה פרטית מנשמות הדור מושרשת בנשמה הכללית, וגם שהנשמה הכללית מאירה לתוך כל נשמה פרטית. הוא אומר שהיות שהנשמה הכללית, המשיח, הוא הריח, בחינת ארץ ישראל – נותן פירוש חדש לגמרי ב"מורח ודאין" – וכדי להתגלות הוא צריך להחדיר את הריח שלו בתוך כל אחד ואחד, עד שהריח המשיחי שפתאום מופיע (זה גם הופעה פתאומית, בתוך כל אחד) הוא ידון אותי (גם כמו חשבון נפש, ולא סתם חשבון נפש אלא עם התיקון והבירור שלו). יש איזה כח שמתגלה בי, בתוך הלב שלי, שנקרא כח הריח, והריח הזה הטוב הוא ידון אותי והוא יתקן אותי. מאיפה הריח הטוב המתקן הזה בא? מהמשיח. זה ווארט מאד יפהפה של רבי פינחס מקוריץ. זה קצת דומה למה שכתוב על יצחק (= פינחס), שלא השפיע על הדור בצורה פשוטה וישירה – כאברהם המחזיר בתשובה – אלא בחפירת בארות. זו גם תופעה לא מקומית של תיאום עמוק עצמי, שחופר אצלי ואצל כל אחד בלב באר, עד שהמים החיים נובעים מתוך עצמי. הוא פועל בצורה כזאת שהכל בא מתוך עצמי. זה נקרא צדיק נסתר, שאיני יודע אפילו מאיפה זה בא. אברהם אבינו יודעים שיש כזה צדיק, שמגלה אלקות בעולם ומלמד אותי להשכיל ובגלל זה אני מתקרב לה', אבל יצחק אבינו זה אחד שחופר בתוך הלב שלי באר מים חיים, והמים נובעים מעצמם. אצל יצחק זה מים וכאן זה ריח – מורח ודאין זה אחד שיכול להשתיל את עצמו (בלאו הכי עצמו נמצא בתוכך, כי הוא נשמה כללית, אבל יכול לשתול את הכח לגלות את זה), שבתוך עצמך אתה תהיה "מורח ודאין". נוסיף לזה עוד נקודה אחת מאד מאד יפה, ש"דאין" זה צירוף של שם א-דני, שם המלכות, השם של כנסת ישראל, "דינא דמלכותא דינא". בשם אדנות יש כד צירופים, המכונים כד קישוטי כלה, ויש שתי שיטות איך לסדר אותם (כמו בליל שבועות שמכוונים אותם כנגד ספרי התנ"ך) – אפילו תלמידי האריז"ל לא יודעים זאת בדרך כלל – סדר של יושר (של המקובלים האחרונים יותר) וסדר של עיגולים (אבולעפיא, שקדם לאריז"ל והאריז"ל מביא אותו), ולכל סדר יש הגיון. לפי סדר אחד דאין זה הצירוף השמיני ולפי השניה זה הצירוף ה-11, ואם נחבר שניהם יחד אז התיקון של "דאין" זה התיקון של חוה (אנו מדברים הרבה על "תיקון חוה"). גם על פי פשט של הצירופים 11 מתחלק ל-ו הראשונים ועוד ה. יש כאן איזה תיקון חוה, "אם כל חי" – גם איזו נשמה כללית. התיקון הראשון זה לתקן את חטא עץ הדעת שהתחיל מחוה. זה איזה ווארט בפני עצמו לגבי הריח. עיקר הסדר שמובא בספרי הקבלה שה-דאין זה ה-ח (יש במלה ריח). יש סגולה מבעל ההילולא לרפואה – ואפשר לסמוך עליו – שאם יש חולה  (גם מתחיל ב-ח) בבית, הסגולה לרפואת החולה זה להכניס אורח. המגיד ממעזריטש אמר לאדה"ז שהכנסת אורחים זה סגולה להוליד בנים, ור"פ מקוריץ הבטיח שזה סגולה לרפואה, כי אורח זה אור ח – אור של ח, הרומז לברכה השמינית של שמו"ע ("רפואה בשמינית") וגם ללשון השמינית בברכת "יוצר אור", שהיא "בורא רפואות". יודעים בכלל ש-ח זה משהו אין סופי ומשהו משיחי (ככנור המשיח בן שמונת הנימים), והסגולה לרפואה שלמה לפי ר"פ מקוריץ זה אורח. לפי המגיד, עמיתו, זה סגולה לזחו"ק. זה בכלל משהו נחמד, הכל דרך אגב שבדרך אגב, שאמרנו לגבי "מורח ודאין" שהוא הצירוף ה-ח לפי השיטה העיקרית. העיקר הוא הווארט המקורי, שמשיח הוא מי שמסוגל להאיר בכל אחד את ה"מורח ודאין" – זה כמעט כמו שהרבי אומר בשם המאור עינים שבכל אחד יש ניצוץ משיח, וכאשר יתגלו מספיק ניצוצי משיח יבוא המשיח הכללי, והארץ הניצוץ של כל אחד זה גם מכחו שהוא "מורח ודאין".

ענין אחרון, לגבי נגינה: ר"פ מקוריץ מאד אהב נגינה, ואמר שבעיר שיש ניגונים יש מוחין דגדלות. זה גם יכול להיות בכל בית – בבית שיש ניגונים אמיתיים יש מוחין דגדלות. אם אין ניגונים – מכלל הן אתה שומע לאו. משמע מהסיפורים שהוא עצמו לא היה שר כל כך טוב, לא היה לו חוש בזה. החבר שלו, רבי מיכל מזלוטשוב, היה בעל מנגן הכי גדול שקבל סוד הנגינה מהבעש"ט. יש עוד צדיק גדול שלא היה לו חוש בנגינה אך מאד העריך אותה, זה ה"באר מים חיים", "סדורו של שבת", שאמר שאם הייתי יודע לנגן הייתי רק שר כל השבת (בלי לאכול, לישון או להתפלל). רבי פינחס מקוריץ אמר שאם יכולתי לנגן יפה הייתי מסתובב מעיר לעיר, ותופס את העמוד, ומתפלל לפני הציבור, ובכך (בנעימות הניגון) הייתי מעורר את כולם להתקשר אלי, ואני בטל לה', וכך כממוצע המחבר הייתי מחבר כל עם ישראל לקב"ה, דרך הניגון. זה משהו מאד מאד חשוב הווארט הזה, שזה דווקא בכח הניגון – קודם לאחד ולקשר את הנשמות עם הצדיק, והצדיק שהוא מקושר לה' אז גם בניגון הוא מעלה את כל עם ישראל לה', הכל בכח הניגון. זה גם משהו משיחי ביותר, כמו הכינור של המשיח שיש לו ח נימין, כפי שאמרנו קודם. הוא באמת היה מתפלל בזמן. רבי מיכל מזלוטשוב היה מתפלל מאוחר, ובאמת אמר שכל התפילות עוברות דרכו – כנראה עובר דרכו כי יודע לשיר, והתפלל מאוחר כדי לאסוף כל תפלות כולם. רבי פינחס, ש"ויעמוד פינחס ויפלל" ופגע בעצמות בשביל עם ישראל, והוא מדת האמת, הקפיד על הזמן. הראשון שאחר את התפלה זה רי"מ מזלוטשוב. יש הרבה אמרות מר"פ מקוריץ הרבה אמרות על ארץ ישראל, הרבה על מהות ארץ ישראל, ויש גם הרבה על כח הנגינה. היום, בזכות הטכנולוגיה – שה' ברא בשביל להשתמש בקדושה, אפשר להפיץ נגינה טובה ומעוררת ומקשרת עם ישראל ואת כל העולם כולו, ומובן כמה זה חשוב. היום, במקום להסתובב מעיר לעיר יש אם-פי-3. הדבר הזה הוא משהו משיחי לגמרי. הרבי הקודם אמר שהפצת ניגונים זה אולי החלק הפנימי ביותר של הפצת מעינות החסידות, אז מאד צריך לעסוק בהפצת הנגינה המעוררת עם ישראל לה'. בזה נאחל לכולם שנה טובה ומתוקה, עם הרבה ניגונים טובים, הרבה ניגוני משיח.