אור לא' חשון ס"ט – שיקאגו (אנגלית)

גיור חכמות אומות העולם[א]

א. "חכמה בגוים תאמין" – התורה מגיירת את החכמה

דור הפלגה – העדר תקשורת

הכותרת שלנו היום קשורה לפרשת השבוע, פרשת נח, בה התברר שהאנושות לא כל כך הצליחה. בתחלת הפרשה יש את "דור המבול" ובסוף הפרשה את "דור הפלגה" – מעשה מגדל בבל, בו בלל את שפת בני האדם ומאז אנשים לא יכולים להבין זה את זה. אין הכוונה רק לכך שמי שמדבר אנגלית לא מבין את מי שמדבר סינית, אלא שגם שני אנשים שמדברים אותה שפה לא מבינים זה את כוונתו של זה. בכך נגמרת הפרשה, אך אחרי שמגיעים למצב שאף אחד לא מבין מה שהשני מדבר, שאין יחסי אנוש, מפציע כוכב – אברהם אבינו, אודותיו מסופר בפרוטרוט בפרשה הבאה.

מבני נח ליהודים – תהליך היסטורי וקבלת גרים

פרשת נח, עוד לפני הופעת היהודי הראשון, היא פרשת אוניברסאלית. נח הוא גם הראשון שעושה שלום בעולם, כשהוא בונה תבה שכל היצורים נמצאים בה ביחד. נח הוא מהצדיקים הגדולים שלפני היהדות, "איש צדיק תמים", ויש בו פוטנציאל, אך הוא עדיין לא יהודי – אברהם הוא היהודי הראשון. היו צדיקים לפני היהדות, אבל בזהר כתוב שלא היתה לנח מסירות נפש להציל את בני דורו. דבר חשוב הוא שכל האנושות נקראת על שמו – בני נח. הוא צדיק, אבל הראשון שהיתה לו מסירות נפש להתפלל על בני דורו הוא אברהם אבינו. אחר כך, משה רבינו, הגיע למדרגה עוד יותר גבוהה של מסירות נפש.

יש גם 'ציור' של גוי שנעשה יהודי. אנחנו לא מסיונרים, לא משדלים אנשים להתגייר סתם, אבל אם יש למישהו רצון אמיתי להתגייר, כמו האב-טיפוס של הגרים בתנ"ך – רות – אנחנו מקבלים אותו. עם ישראל מקבל גרים והם נעשים שוים, "כאזרח כגר" – למי שנולד (אזרח) ולמי שהצטרף (גר) יש את אותה התורה ואותם החוקים בדיוק. בנוסף, יש שתי מצוות בתורה לאהוב את הגר – המצוה של אהבת כל יהודי והמצוה המיוחדת לאהבת הגר. לאהבת כל יהודי יש מצוה אחת, "ואהבת לרעך כמוך", ולאהבת הגר שתי מצוות.

"חכמה בגוים תאמין, תורה בגוים אל תאמין"

אבל, חוץ מגיור לא-יהודים, יש גם חלקים – ניצוצות – של חכמה לא-יהודית שצריך לגייר. יש חכמות שנמצאות בהקשר לא יהודי, שאנחנו צריכים היום להבין איך מגיירים אותן. זה הסוד של מאמר חז"ל מפורסם: "חכמה בגוים תאמין, תורה בגוים אל תאמין"[ב]. אם מאמינים שיש חכמה בגוים המשמעות היא שצריכים ללמוד חכמה זאת. במאמר זה טמון המפתח ליחס לחכמות אומות העולם – להאמין שיש חכמה בגוים, אבל לא להאמין שיש בהם תורה.

דבר ראשון צריך להבדיל בין חכמה לתורה, שהרי תורה היא גם חכמה – חכמת ה' – ובזהר כתוב "אורייתא מחכמה נפקת". ולאידך, אם יש חכמה אמיתית אחרת ודאי שהיא גם אלקית, שהרי ה' הוא בורא העולם וכל חכמה אמיתית ודאי שייכת לו, ומה ההבדל בין חכמה (אלקית) כזו לבין תורה (שגם היא חכמת ה')? כמו לכל ענין בתורה ולכל מאמר חז"ל יש כאן ממדים רבים, אחד עמוק ממשנהו.

תורה – דרך חיים, חכמה – שכלול טכני (נח כממציא)

ההסבר הפשוט הוא שתורה היינו "תורה מלשון הוראה" (כמבואר בחסידות לרוב, ובפרט אצל הרבי, בשם הרד"ק) – מורת דרך בחיים, איך לחיות את חיינו ביום-יום, כשדברים הולכים טוב וכשדברים הולכים רע, איך לחיות את חיינו בארץ כפי שהבורא מנחה אותנו.

מהי חכמה? נחזור לפרשת נח: נח עשה כל מה שה' אמר, "צדיק תמים", ובנוסף הוא גם קדם את הטכנולוגיה. הוא נקרא נח על שם הנוחות שגרם לאנושות כשהוא פתח את הטכנולוגיה – הוא המציא את המחרשה (בלשון חז"ל ורש"י מתוארת המצאתו כ"כלי מחרשה", העולה תריג, בסוד "לעבדה ולשמרה" הנאמר לאדם הראשון, ופירש בזהר "'לעבדה' ב-רמח מצות עשה 'ולשמרה' ב-שסה מצות לא תעשה", נמצא שנח, הדור העשירי לאנושות, החזיר במדת מה את האנושות למצב של אדם הראשון בגן עדן מקדם, מצב שבו עבודת האדמה בנחת כוללת בעצמה את קיום שרשי תריג מצות התורה, וד"ל[ג]).

יש להמצאת המחרשה גם היבט רוחני – נח הצליח להמתיק את הקללה ששררה על הקרקע מאז חטא אדם הראשון. נח היה מדען – טכנולוג ואולי גם פסיכולוג – וההמצאה שלו הן כמו המצאת המחשב בזמן המודרני. כך הוא גם בנה תבה אחר כך. אבל כל ההמצאות הן חכמה פשוטה, ולא תורה. לדעת איך לקדם את האנושות, איך לעזור לאנשים, להיות פסיכולוג טוב או מדען ממציא טוב – להמציא את המחשב – זה לא דרך חיים. הכל מאד מקל על האנשים, אבל לא מלמד אותם איך לחיות טוב יותר, איך להביא את ה', בורא העולם, לתוך חייהם ואיך לעשות את רצונו בעולם.

עד כאן הפשט הפשוט איך יתכן שיש חכמה בגוים – חכמה טכנית – אבל החכמה עדיין איננה תורה, שמובנה דרך חיים שבוראנו נתן לנו כדי להיטיב לנו בזה ובבא (על התורה נאמר "אין טוב אלא תורה", ואילו ביחס לחכמה נאמר "כֻלם בחכמה עשית", כעשיה גשמית ותו לא, כמבואר בתניא).

להאמין את חכמות הגוים

נלך צעד אחד יותר עמוק: את המלה "תאמין" במאמר "חכמה בגוים תאמין" מפרשת החסידות לא רק כפועל עומד, כאמונת היהודי בכך שיש חכמה גם בגוים, אלא גם כפועל יוצא – כמלמדת שכאשר אנחנו מתייחסים לחכמת אומות העולם צריך 'להאמין' אותה עצמה, להמשיך עליה מקיף של אמונה. לא רק להאמין שיש בגוים חכמות נכונות, אלא לחוש אחראיים להביא את החכמות הללו תחת כנפי השכינה – להכניס את החכמות הללו להקשר של אמונה.

זה עוד דיוק בלשון "חכמה בגוים תאמין, תורה בגוים אל תאמין". "להאמין" את חכמת הגוים, כפועל יצא, היינו להחדיר בה את התודעה שיש בורא עולם שברא ובורא את הכל יש מאין ואפס המוחלט, ושעל היש להכיר בכך ולהתבטל במודע לבורא בבטול היש לאין.

בלשון החסידות חכמה זו מכונה "חכמה תתאה", או "חכמת שלמה" (חכמת הטבע האמיתית, שלפי תפיסת הרמב"ם היינו סוד "מעשה בראשית"). כאשר היהודי מקיים את ההוראה של "חכמה בגוים תאמין" לפי פירוש זה, אזי מתקיים בו "יהב חכמה לחכימין" – למי שיש לו חכמה תתאה מצד הקדושה, תודעת בטול היש לאין, נותנים גם חכמה עילאה, חכמת התורה הפנימית ("מעשה מרכבה" הבטלה לגמרי לרוכב עליה), בטול במציאות ממש, לדעת ש"אין עוד מלבדו" באמת (היינו "חכמת אלהים" שנתן ה' לשלמה, כמבואר בספרי הקבלה).

תורה – פרצוף, חכמה – נקודה

יש ללמוד דבר נוסף מהמאמר "חכמה בגוים תאמין תורה בגוים אל תאמין" ביחס להבדל בין תורה לחכמה: תורה היא לא רק דרך חיים, אלא גם דבר מוחלט – תורה רואה את הכל מתוך אותו הקשר, התורה היא הכל, היא "חכמה ברורה" ומושלמת שהכל נמצא בה ושום דבר לא חסר. לעומת זאת, כל נקודת חכמה של אומות העולם היא רק נקודה. יש נקודה עם אפס ממדים במתמטיקה, או 'נקודה' יותר גדולה, אבל זו רק נקודה אחת בתמונה. כל חכמה של אומות העולם היא רק נקודה, שאף פעם לא יכולה להתפתח לשטח (פרצוף) שמביט על כל המציאות כאחת.

נמצא שתורה היא לא רק דרך חיים, אלא תמונת עולם שלמה שנתן לנו בורא העולם – כשתעמיק בתמונה הזאת תראה כל נקודה, כל פרט, הכל שם (אולי נסתר, אבל הכל שם, "לית מילתא [בקדש וגם בחול] דלא רמיזא באורייתא", ו"כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש [כולל 'תורה חדשה מאתי תצא', תורת משיח, שביחס אליה תורת העוה"ז הבל היא] כבר נאמר למשה מסיני"). חכמת אומות העולם לעולם לא מגיעה לשלמות כזו, אלא היא תמיד נשארת רק נקודה.

חכמה ברורה ושלמה 'אוכלת' נקודות חכמה חלקיות

מה המשמעות הפרקטית של האבחנה האחרונה בין תורה וחכמה? שאפילו אם מאמינים שיש חכמה לאומות העולם ולומדים את חכמתם, לעולם לא נתייחס למשהו מחכמות העולם כמערכת שלמה. לא רק שהחכמה אינה תורה המדריכה אותי מה לעשות בחיי, אלא שגם כחכמה היא איננה מערכת שלמה. על כל נקודה בעולם המדעי, אם שואלים אם זהו מדע מושלם או לא – התשובה היא שהמדע לא מושלם, אין חכמה מושלמת בגוים. זה עוד ממד בהבנת מאמר חז"ל "חכמה בגוים תאמין, תורה בגוים אל תאמין".

אם כן, "תאמין" פירושו לקחת משהו שאינו מושלם ולקרב אותו תחת כנפי האמונה, להכניס אותו לתמונה השלמה של התורה. זו נשיאת הפכים: מצד אחד אומרים שהתורה שלנו מושלמת – אפילו שעוד לא הגענו למיצוי הפוטנציאל שלנו, ובכך תלויה ביאת המשיח (כפי שגם רבי נחמן אומר באופן מאד חזק) – ומצד שני אומרים שצריך לקחת נקודות מחכמת הגוים ולגייר אותן. יש משהו שלם וצריך לצרף אליו דברים מהחוץ. זה כמו אורגניזם שלם ובריא בפני עצמו, אבל עדיין אוכל – אוסף דברים מבחוץ ומזמין אותם להצטרף אליו.

גיור – ברור הניצוצות שנפלו בשבירה

איך מגיירים את חכמות העולם? התשובה דומה לתשובה לשאלה איך גוי מתגייר – ה' ברא אדם עם פוטנציאל להיות יהודי, ובסוף כולם יהיו יהודים (לדעה אחת בחז"ל), אבל היום עדיין יש גוים. מאיפה הגיעו חכמות העולם שיש לגייר? בתהליך הבריאה היתה "שבירת הכלים" בו נפלו ניצוצות קדושים, וחלק מהם היו ניצוצות חכמה.

כשמדברים על ניצוצות שנפלו להקשר לא יהודי וצריך להחזיר אותם להקשר יהודי, זהו בעצם סוד השבירה והתקון בקבלה. בפרשה שלנו מופיעה "דור הפלגה" – דור שמתפלג ונשבר ומתפורר – ואחר כך בא אברהם אבינו, היהודי הראשון, שמתחיל לאסוף ניצוצות ולאחד את האנושות. אחר כך אנחנו בני אברהם, מאמינים בני מאמינים, ממשיכים בתפקיד איסוף ובירור הניצוצות.

תורה כוללת חכמה-בינה-דעת

לפני שנמשיך לחלק הבא של השיעור נאמר עוד דבר חשוב על מאמר חז"ל "חכמה בגוים תאמין, תורה בגוים אל תאמין". חב"ד זה (לא רק שם של תנועה, אלא) ר"ת של חכמה-בינה-דעת, שלשת הכחות האינטלקטואליים של הנשמה. בדור השלישי של החסידות, שהתחילה מהבעל שם טוב, הדגישו את עבודת ההתבוננות השכלית ולכן נקראו חב"ד.

שוב, חכמה-בינה-דעת הם שלשת כחות המח – ימין שמאל ואמצע. אמרנו שתורה היא משהו מושלם, בעוד שאצל הגוים יש רק חכמה. כעת נאמר שתורה היא שלמות של כל החכמה-בינה-דעת – "אורייתא מחכמה נפקת", אבל יש בה את כל שלשת הכחות הללו. כל חכמה שאינה יהודית היא רק חכמה, אך אין בה בינה אמיתית או דעת אמיתית.

מעלות הבינה והדעת על החכמה

משה רבינו (שבעצמו "זכה לבינה") מינה, במצות ה', שופטים יהודים. ה' אמר לו למצוא "חכמים ונבֹנים" אבל "נבונים לא אשתכחו" – נבון הוא משהו אחר מחכם. חכמה היא הכח השכלי הראשון, אז אפשר לחשוב שהיא הכח השכלי הכי גבוה וחשוב, אבל רואים שלפעמים יש חכמה בלי בינה. על בצלאל, אמן המשכן, אמר ה' "ואמלא אֹתו רוח אלהים בחכמה ובתבונה ובדעת". רש"י מסביר פשוטו של מקרא שחכמה היינו מה שאדם לומד מרבו, לימוד ראשון, אבל תבונה היא הרבה יותר מחכמה, ודעת יותר משניהם. תבונה פירושה "מבין דבר מתוך דבר", שאתה מסוגל להפשיט את מה שלמדת ולהסיק דברים חדשים ממה שלמדת. כשמשה חפש שופטים "נבונים לא אשתכחו" – הוא מצא אנשים שיכולים ללמוד ולהבין, אבל לא "נבנים".

דעת היא עוד יותר גבוהה – "רוח הקדש" לפי פירוש רש"י – כח של המח להיות מכוון לגמרי לרצון ה'. המח יכול להיות מנותק מהרצון הפנימי של הבריאה, אך במצב של "רוח הקדש" המח מכוון למה שה' רוצה. הדעת היא הקו האמצעי, ורצון ה' הוא ספירת הכתר – כשמונים את הדעת לא מונים את הכתר כי זה אותו דבר, הדעת היא שיקוף הרצון האלקי בתוך השכל. בצלאל היה מדען ואמן (מדע ואמנות הולכים יחד, ויש גימטריא מאד יפה שאמנות מדע = תורה, בתורה זו שלמות אחת), וה' אמר שמלא אותו בחכמה תבונה ודעת. חכמה היא היכולת ללמוד עוד ועוד, ותבונה היא לא רק יכולת של דדוקציה (הסקה של עוד ועוד פרטים ממה שלמדת, אבל רק בדרך של עילה ועלול, בלי חידוש אמיתי) אלא בעיקר יכולת של אינדוקציה (להסיק מסקנות חדשות, "מבין דבר [גדול] מתוך דבר [קטן]", להבין את אור הסובב כל עלמין מאור הממלא כל עלמין, כמבואר בחסידות, להבין ממד חדש לגמרי מתוך הממד הקודם). דעת היא רוח הקדש – כששואלים צדיק מה לעשות והוא עונה נכון כי הוא מכוון לרצון ה' ולכן יודע בדיוק מה לעשות.

האמנת-גיור חכמות העולם – פיתוחן לכלל חכמה-בינה-דעת

כשאומרים "חכמה בגוים תאמין, תורה בגוים אל תאמין" זו אחת הכוונות – חכמת הגוים לא שלמה, וכאשר נכניס אותה תחת כנפי השכינה היא עצמה תוכל להתפתח לחכמה-בינה-דעת. בהקשר של תורה קיימות יחד כל התכונות של חכמה ובינה ודעת – כתהליך אחד שלם – ומי שאינו יהודי לא יכול להיות חב"דניק, יכולה להיות לו נקודת החכמה (ה-י שבשם), אבל לא כל התהליך השלם. לכן צריך לגייר את החכמות. הן הולכות בכיוון מסוים, משכל עד למעשה בפועל, אבל צריכות את היהדות כדי להתפתח באמת (תיאוריה מדעית אמיתית צריכה בתוכה את הבורא, ובלי זה היא עדיין לא תיאוריה שלמה).

גימטריא – שלמות של תורה וחב"ד

גימטריא יפה לכל זה: כשמחברים תורה (611) לחכמה-בינה-דעת (614; המשך אחד בסדרה של תורה-ברית-תריג-חב"ד) הכל עולה 1225. בקבלה מספר רבועי מבטא שלמות – אחת האינדיקציות לשלמות היא שדברים מצטרפים לרבוע, מספר שיש בו התכללות, וכל חלק מבטא את כל השלמות – ו-1225 הוא 35 ברבוע, יהודי ברבוע. כל יהודי, אם הוא שלם, כולל תורה וחכמה-בינה-דעת.

חשוב שהמספר הזה הוא גם משולש – המשולש של 49 (שהוא עצמו 7 ברבוע). המספר היחיד הקודם לפני כן שהוא גם רבוע וגם משולש הוא 36 (6 ברבוע, 8 במשולש). בחנוכה מדליקים 36 נרות – משולש של 8 ימים, כל יום מוסיפים נר, וכשמגיעים ל-8 המשולש הופך לרבוע. התופעה הזאת מופיעה עוד פעם רק כשמתקדמים עד 1225, שגם הוא ענין מרכזי בלוח היהודי – בזמן הנוסף שאנחנו צוברים ימים ב'משולש', ספירת העומר. הרי, בספירת העומר לא אומרים "היום יום שני לעומר" אלא "היום שני ימים לעומר", לא "היום השלישי" אלא "שלשה ימים" – בכל יום מצרפים עוד ימים, כמו שמוסיפים עוד נרות בחנוכה, עד שמגיעים ל-49 ימים לעומר ואז משולש הימים הופך להיות גם רבוע. זה דבר מאד חשוב.

ל-36 אין נקודה אמצעית אבל ל-1225 יש נקודה אמצעית ('יתרון' של 1225 על 36) – תריג. זה מספר שמשקף תופעה של מספר 1, שהוא גם משולש וגם רבוע וגם הנקודה האמצעית של עצמו. בספירת העומר אנחנו סופרים עד 49, התכללות של המדות (שנולדות מהמוחין), אבל את היום החמשים ה' סופר.

"זה שמי... וזה זכרי" – מעלת הנקבה על הזכר

עוד הופעה עיקרית של המספר 1225 בתורה יש בפרשת שמות, בפסוק חשוב: כאשר משה שואל את ה' מה יאמר לישראל כשישאלו מה שמו, מי שלח אותו, ה' אומר שיאמר להם "אהיה אשר אהיה" ובסוף חותם "זה שמי לעלם [כשם שאני נכתב, שם הוי'] וזה זכרי לדר דר [כשם שאני נקרא, שם אדנ-י]" (ויש לומר כי ה"זה" הכפול היינו שרש נבואת משה – "משה נתנבא ב'זה...'"). בתיקוני זהר דורשים שיש בפסוק זה שרש ל-תריג מצוות – "'שמי' עם יה – שסה, 'זכרי' עם וה – רמח" (ויש בכך קשר יפה לנקודה האמצעית של המספר 1225, כנ"ל).

כשנעמיק, יש כאן רמז ליתרון של הבינה (והדעת הכלולה הבאה בעקבותיה, "אם אין בינה אין דעת") על החכמה לבדה, על אף שהחכמה היא הזכר-המשפיע והבינה היא הנקבה-המקבל (ו"בינה יתרה נתנה באשה יותר מבאיש"): "שמי" הוא נקבי יחסית ל"זכרי" (הזכרי, כפשוט), ואף על פי כן "שמי" יותר גבוה והוא מתחבר לאותיות יה שלמעלה מאותיות וה, למוחין שלמעלה מהמדות.

ואכן, הגר"א מסביר בפירושו לתיקוני הזהר שאם מצרפים ל-יה את האות א – בסדר של בינה-חכמה-כתר, מלמטה למעלה – נוצרת המלה היא, הנקבה, וכשמצרפים א ל-וה – בסדר של מלכות-תפארת-דעת מלמטה למעלה – נוצרת המלה הוא, הזכר. כלומר, דוקא היא שייך למוחין, חב"ד, ואילו הוא לא שייך (כל כך, כלומר אין כאן חב"ד בעצם, אלא רק המשכת מוחין חב"ד השייכים למדות). תוכן הענין הוא מה שמסביר אדמו"ר הזקן בלקו"ת על הפסוק "ואפו עשר נשים", שפנימיות עשר הספירות, החב"ד שבכל ספירה, היא נקבית – "עשר נשים" – ואילו החיצוניות זכרית (המוחין מקבלים מלמעלה, כנקבה, ואילו המדות פועלות כלפי חוץ, "איש דרכו לכבוש").

אברהם זכה לרוה"ק בזכות תוספת ה-ה לשמו (וסוד תפלין דר"ת)

גם אצל אברהם אבינו מצאנו כי בתחלה היה שמו אברם – סוד "השכל הנעלם מכל רעיון", מח החכמה, כמבואר בחסידות – הרמוז בפסוק "רבות מחשבות בלב איש". אך רק בזכות תוספת ה-ה לשמו זוכה אברהם לעלות ל"ועצת הוי' היא תקום" – "היא" רומז ל-הא שנוספה לשם אברהם בברית מילה, לפני שהוליד את יצחק (כוונה לכוון כל בקר ב"יהי כבוד"). אפילו אברהם אבינו לא זכה לרוח הקדש (דעת, כנ"ל) לפני שהוסיף את ה-ה (אלא עמד רק בשכל האנושי של "רבות מחשבות בלב איש"), ורק בזכות ה-ה שניתנה לו מה' "עצת הוי' היא תקום". לפני כן היו לו הרבה מחשבות אבל רוח הקדש, דעת, עוד לא היתה לו. אברם, בשמו הראשון, היה שייך לספירת החכמה (י שבשם) וה-ה שנוספה לו כוללת גם את הבינה (ה עילאה) וגם את המלכות (ה תתאה).

לפעמים כתוב בקבלה שהכל מתחיל מה-י שבשם, אחר כך באות שתי ההין, שני כיוונים (סוד ה חסדים ו-ה גבורות), ואז ה-י עצמה נמשכת ו'מכריעה' ב-ו. בסדר זה צירוף שם הוי' הוא יההו – כי ה-ו מופיע אחרי שתי אותיות ה – הצירוף של תפילין דרבינו תם (הצירוף של תפילין דרש"י הוא לפי הסדר הרגיל). סדר זה בקבלה, היינו המשכת שם מה החדש (כנגד ה-ו שבשם) הבא לתקן את שמות סג (כנגד ה עילאה שבשם) ו-בן (כנגד ה תתאה שבשם) שקשורים לשבירת הכלים (ולכן קדמו להמשכת שם מה החדש).

רק על ידי בינה ודעת מתגלה פנימיות החכמה

כל אריכות הגימטריא האחרונה, עם ההרחבות וההסברים שלה, באה להעמיק את ההסבר החדש כאן הערב ל"חכמה בגוים תאמין, תורה בגוים אל תאמין", שכל "חכמה בגוים" – שלומדים אותה, והיא עובדת ("בחכמה עשית"), ויכולה לעזור בחיים ולהדריך איך עושים דברים נכון – היא רק חכמה, בלי הבינה והדעת להן זכה בצלאל (מ"להבין דבר מתוך דבר" ועד ל"רוח הקדש"), ואילו שלמות של חכמה-בינה-דעת יש רק בתורה. אי אפשר להתקדם לבינה ודעת אם אין חכמה, אבל חכמה היא רק ההתחלה, ואחר כך זקוקים לתוספת של בינה ודעת (התלויות זו בזו – "אם אין דעת אין בינה, אם אין בינה אין דעת" – כנ"ל).

בינה דעת עולה בגימטריא ישראל – זהו יחוד 'ישראלי' בעצם, שאינו קיים באומות העולם. ישראל מגלה את פנימיות החכמה, סוד לי-ראש, אך ללא היחוד עם הבינה והדעת מתגלה רק חיצוניות החכמה. בעוד שפנימיות החכמה היא כח הבטול, הרי שחיצוניות החכמה חדורה ישות והערצה לשכל האנושי – זו ה"חכמה בגוים" אותה יש להאמין, דהיינו להחדיר בה אמונה ובטול.

שוב, לסיכום, רק בתורה יש את השלמות של חכמה-בינה-דעת (וממילא מתגלה פנימיות החכמה), וביחד זה מספר חשוב – 1225.

"תורה בגוים אל תאמין" – אסור להאמין ב'שיטה'

נחזור למה שאמרנו: אחת הסיבות שבחרנו בכותרת הנושא שלנו היום היא שדברו על כל מיני מערכות ושיטות עזרה עצמית שפתחו בעולם – התקדמות בעשרה או בשנים עשר צעדים שתעזור לך, למשל – ואנשים מאמינים בשיטות אלו. על דברים כאלה כתוב "תורה בגוים אל תאמין" – אנחנו לא מאמינים בזה. כל שיטה שאומרת תלך בשיטה הזאת וכך תדריך את חייך וכו' – הכל קליפות. על כל מה שאומר שאני מערכת שלמה, מערכת הדרכה לחיים, ואם תלך לפי דעתי תהיה עשיר (כמו ב"הסוד"), או כל כיוצא בזה – על כל מה שאומר רק תעשה את זה בדרך שלי, רק תצטרף למועדון שלי – נאמר "תורה בגוים אל תאמין". אפשר להאמין אפילו באותם דברים, אבל רק בתור חכמה – ברגע שהופכים זאת לתורה, לשיטה, כבר "אל תאמין", כי החכמה הפכה לדת.

כל דבר יכול להפוך לדת, לדרך חיים, ובעצם להפוך לאובססיה – אפילו תזונה בריאה. כשהענין הופך לדת זו כבר עבודה זרה. לא קל להשאר מאוזן, להתייחס למה שלומדים כחכמה בלבד. פותחים את ספרי ההדרכה, ובמודע או לא במודע מתחילים להאמין בשיטה, להפוך אותה לדת – על כך נאמר "תורה בגוים אל תאמין".

גיור כהלכה – כל פרט בפני עצמו, ואסור להזכיר לגר את מקורו

אם אתה נשאר ספקני כלפי החכמה, כחב"דניק אמיתי, זה בסדר (אלא אם כן שיטה שהיא במקורה עבודה זרה – כמו יוגה – שאזי אין לכך כל הכשר, אין נצרות כשרה). "חכמה בגוים תאמין" היינו להשאר ספקן לגבי המכלול, ולבחון כל פרט לגופו, האם הוא יכול לעבור 'גיור כהלכה'. גיור צריך להיות של פרט-פרט לעצמו. אין גיור של אומה שלמה, כמו שמתואר גיור הכוזרים בספר הכוזרי – גיור כזה אף פעם לא הצליח לטווח הארוך, צריך לגייר אחד-אחד, ואפילו על בני ישראל הנדחים בגלות נאמר לעתיד לבוא "ואתם תלֻקטו לאַחַד אֶחָד בני ישראל".

כשמשהו באמת מתגייר הוא "גר שנתגייר", ולא "גוי שנתגייר" – תמיד היה לו מקיף של יהדות. בספר "קבלה ומדיטציה לאומות העולם" אפשר לקרוא על כך, שלעתיד לבוא, כשיבוא משיח, יתברר למפרע שלגוים היה מקיף פוטנציאלי של גיור – מעין נפש אלקית שקיימת כמקיף רחוק, כפוטנציאל של התקרבות ליהדות. אברהם אבינו הוא אבי הגרים, הגר הראשון, כמו שאומר הרמב"ם. לכן יש שתי מצוות לאהוב את הגר, כפי שאמרנו. מתוך כך, ככלל ראשון ביחס לגר, יש איסור שחל לעולם להזכיר לו מהיכן הוא בא – אסור להזכיר לו, ולא לתת לאף אחד לדעת, שהוא היה גוי. כעת הוא יהודי. כך גם בגיור חכמות – אם ענין מסוים עבר גיור הוא יהודי, הוא כבר לא 'יוגה'. דוגמה טובה לכך היא שעטנז – אסור לערבב שני דברים יחד, ויוגה-יהודית עדיין מעורבת עם יוגה.

"גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך"

נסיים את הפרק הזה של דברינו עם עוד גימטריא: "חכמה בגוים תאמין תורה בגוים אל תאמין" = 1839 – ג פעמים תריג – העולה בגימטריא גם את הכותרת של כל מה שאנחנו עושים, הפסוק בתהלים: "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך". על ידי הגיור כהלכה של חכמות הגוים זוכים לגילוי הנפלאות של תורתנו הקדושה, לתורת משיח – "תורה חדשה מאתי תצא". עוד הרבה דברים נרמזו במספר הנ"ל, שאחד מהם הוא ש-1839 עולה שלש מלים שמתחילות ב-ת – תורה תפלה תשובה. ועוד: 1839 = "השראת השכינה בישראל".

ב. תהליך הגיור

שיטת התקון של התורה – הכנעה-הבדלה-המתקה

כעת נסביר, בקצרה, איך עושים את הגיור. כלל יסודי בחסידות, אותו לימד מורנו הבעל שם טוב, שכל תקון רוחני אמיתי על פי תורה בנוי מתהליך אחד קבוע. יש כל מיני מערכות עזרה בחיים – שבעה צעדים, עשרה צעדים, שנים עשר צעדים – והבעל שם טוב אומר: לי יש מערכת אמיתית של עזרה, שיש בה שלשה צעדים, וזו המערכת (ב-ה הידיעה) של התורה. תהליך התקון של מורנו הבעל שם טוב בנוי משלשת השלבים – הכנעה, הבדלה, המתקה. כל תרגום או שינוי של חכמה לתורה צריך לעבור את שלשת הצעדים הללו, ועל כך נדבר בחלק הזה של השיעור. גיור פירושו שינוי מוחלט, ולשם כך צריך לעבור את הסדר השלם: הכנעה-הבדלה-המתקה.

גיור – שינוי עצמי

בעומק, מה אנחנו מחפשים? מה הדימוי כאן? בשביל לקחת יוגה ולהפוך אותה למשהו שכבר אינו יוגה צריך לשנות את אותו הדבר עצמו – לא רק לשנות את שמו אלא שהוא עצמו נהפך באמת לדבר אחר. כדוגמה, חסידים לקחו ניגונים מהעולם, ולא רק שהם השתמשו בניגון לקדושה אלא שלעולם הניגון לא נשאר אותו דבר – עשו בו שינוי. אם הוא נשאר בדיוק אותו דבר אין כאן גיור. משהו מוכרח להשתנות – "גר שנתגייר כתינוק שנולד דמי", משהו חדש צריך להוולד, פנים חדשות באו לכאן, צריך משהו חדש בפנים שלו.

תהליך הגיור – הכנעה-הבדלה-המתקה לגר, לבית הדין ולהשגחה העליונה

בשביל שינוי עצמי כזה, גם הרב ובית הדין שמגייר צריכים להתלוות לתהליך ולעבור אותו – אתה לא יכול לגייר את עצמך, צריך מישהו בצד השני ("אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים"). כמה שהגר יהיה טוב ובעל רצון טוב, הוא לא יכול לגייר את עצמו – צריך מישהו מצד שני שיושיט לו יד ויקבל אותו, יעביר אותו את התהליך. בית הדין הוא היד של הקב"ה שמושטת לגר ומקבלת אותו, מעבירה אותו את ההמרה-העצמית הזאת – המעבר דרך 'חור שחור' – ומכניסה אותו תחת כנפי השכינה.

יתר על כן, אם יש אדם שצריך לגייר, או נקודת חכמה שמכניסים לתורה, לא רק שהגר צריך לעבור תהליך של הכנעה-הבדלה-המתקה, ולא רק בית הדין המגייר צריך לעבור את התהליך, אלא שגם ההשגחה העליונה עצמה – המשגיחה על הגיור ומאפשר אותו – עוברת את התהליך. כביכול, גם הקב"ה צריך לעבור בתהליך של הכנעה-הבדלה-המתקה. זה דבר עמוק מאד שצריך להבין אותו, ואותו נסביר בקיצור.

הכנעה-הבדלה-המתקה אצל הגר

הכי קל להבין איך התהליך מתחולל אצל הגר עצמו: הגר בא להתגייר מתוך הכנעה עמוקה מאד – הרגשה ש'אני לא יהודי', כעת 'אני גוי'. כך צריך להיות גם בכל חלק של חכמה שרוצים לגייר, שבהקשר שלה תחושת 'אני גוי' היינו שאין לחכמה בטול מודע של יש נברא לאין האלקי הבורא אותו ברגע זה ממש. ההרגשה העמוקה של הגר – לאחרים אסור לומר לו כך – היא ההכנעה הכי עמוקה, 'אני גוי', עדיין אינני חלק מהאמת. אבל, באותו רגע שהוא מרגיש 'אני גוי', אם הוא אכן נולד עם נשמה של גר, נוצרת הבדלה.

רות היא האב-טיפוס של גר, כפי שאמרנו, ויש לרות אחות – ערפה. נעמי אומרת לשתי כלותיה לשכוח מהיהדות ולחזור לעמן, ואז יש הבדלה – ערפה לוקחת את השכנוע של נעמי ברצינות, חוזרת ונעשית אמא של גלית (אותו הרג דוד המלך), אבל רות לא לוקחת את דבריה ברצינות. היא אומרת לה משפט שכולל ששה דברים – "[1] כי אל אשר תלכי אלך [2] ובאשר תליני אלין [3] עמך עמי [4] ואלהיך אלהי. [5] באשר תמותי אמות [6] ושם אקבר" – ובחסידות מבואר שששת הדברים הם כנגד נרנח"י ועצם הנשמה[ד].

אחרי ההכנעה ('אני גוי') באה ההבדלה: 'אני רוצה להיות יהודי', ושום דבר שבעולם – כולל שידול הרב שלא כדאי לי להתגייר – לא יעמוד בפני רצוני זה ("אין דבר עומד בפני הרצון"). כך נכון לגבי נשמה וגם לגבי חלק של חכמה. בסוף באה ההמתקה – ברית מילה וטבילה במקוה ומהפך להיות יהודי ('אני יהודי'), ששוב לעולם לא יהיה גוי.

אני גוי, אני רוצה להיות יהודי, אני יהודי

יש כאן סדר פשוט שממחיש מה הן הכנעה-הבדלה-המתקה:

• הכנעה – 'אני גוי'. [גם יהודי יכול לומר 'אני גוי', על נפשו הבהמית, על המודעות הגויית שלו – והשבירה מכך היא הכנעה. בכל בקר מברכים "שלא עשני גוי", וצדיקים גדולים (כמו רבי לוי-יצחק מברדיטשוב, שהיארצייט שלו היה לפני כמה ימים, ב-כה תשרי) היו שרים ורוקדים מזה, אבל אף שה' לא עשני גוי – אולי אני עשיתי את עצמי גוי, הסתרתי עם גופי על הנשמה, התרחקתי מהקב"ה, ואם ה' לא ירחם עלי 'אני גוי'.]
• הבדלה – 'אני רוצה להיות יהודי'.
• המתקה – 'אני יהודי'!

ורמז לשלמות תהליך זה: אני גוי, אני רוצה להיות יהודי, אני יהודי = 1024 = לב ברבוע (= ד בחזקת ה = ב בחזקת י) שהוא מספר האותיות בקריאת שמע כנודע, "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"!

הכנעה-הבדלה-המתקה בגיור חכמה

זהו גם הסדר לגבי תיאוריה יפה שרוצים לגייר: הכנעה – זו תיאוריה יפה אבל גויית, דהיינו גוף בלי נשמה (גויה מתה). חכמה בלי גילוי הבורא בתוכה, בלי אלקות, בתוכה, היא דבר גויי (אפילו חכמה הכי גדולה, שמצילה חיי אדם כל יום, היא עדיין גויית – גוי טוב, אבל גוי). אחר כך צריך הבדלה – יש נסיון, שאומרים לדבר החכמה 'תשאר גוי' (אפילו צדיק גדול עובר נסיון), וצריך לעמוד בנסיון ולהרגיש 'אני רוצה להיות יהודי'. יש משהו בתיאוריה שרוצה להתגייר ולהגיע לאחדות, יש בה פוטנציאל של יהדות – של יהודי שאומר "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" (ידוע שהחיד"א אמר לגוי אחד לומר כל יום "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"!). אחר כך נעשית המתקה – נעשה הגיור עצמו, ודבר החכמה נעשה חלק מהתורה (כשהתהליך עובר גם על הרב המגייר, וכביכול גם על ה', כדלקמן).

המתקה – הפריה הדדית בין המדע לתורה

החיבור בין המדע והתורה צריך להגיע להפריה הדדית – שהתיאוריה המדעית עוזרת לי להבין משהו בתורה באופן יותר עמוק, שהמכאניקה הקוונטית עוזרת לי להבין טוב יותר חסידות ולמצוא את ה' יותר טוב. הצורך באינפורמציה של חידושי המדע כדי להתקרב לה' הוא הפיכת המדע להיות חלק מהתורה. כניסת המדע לתורה נקראת, בלשון הקבלה, העלאת מיין-נוקבין (העלאת מ"נ), ואז באה המשכת מיין-דכורין (המשכת מ"ד) – כאשר התורה נותנת למדע את הדרך להתקדם, לפרוץ דרך. כך מתחוללת הפריה הדדית – נישואין בין התורה למדע, בין המים העליונים למים התחתונים, המים הזכריים והמים הנקביים. צריך להיות "אשה מזרעת תחלה", שהמדע יפרה את התורה, ואז התורה מפרה את המדע, וזה חיבור אמיתי.

תחושת המגייר – בטול בפני גילוי היחידה של המתגייר

לפני שנסביר איך הרב המגייר עובר את התהליך של הכנעה-הבדלה-המתקה עם הגר צריך להקדים הקדמה קטנה: כל אחד צריך לדעת שאם ה' לא נותן לי נפש אלקית איני שונה מהגוי. כשחב"דניק עושה מבצע תפילין, ורואה יהודי שפעם ראשונה מניח תפילין, מי נמצא במדרגה גבוהה יותר? החב"דניק שמניח תפילין כל יום או מי שמעולם לא הניח תפילין? עד שלא הניח תפלין הוא נקרא "קרקפתא דלא מנח תפילין", ואסון אם יעזוב כך את העולם, אבל הרבי אומר שמה שקורה ברגע שהיהודי מניח תפילין פעם ראשונה הוא גילוי היחידה שבנפש (וכפי שדובר כבר כמה פעמים, שנה זו, שנת תשסט, היא שנת יחידה שבנפש). אתה – החב"דניק – שום דבר! אולי מתגלה אצלך הנפש, או מדרגה אחרת, אבל אין לך גילוי היחידה! אתה צריך להתחבר ליהודי שאצלו מתגלה כעת היחידה שבנפש. זו דוגמה אצל יהודי, אבל באמת אותו דבר מתגלה אצל אינו-יהודי (החכם לומד מכל אדם, כולל אינו-יהודי). חסיד צריך להרגיש שאם לא הייתי מקבל מתנה מה' לא הייתי טוב מהגוי, ואולי גרוע ממנו – גם אני גוי (כל אחד צריך ללמוד ד"ה "ויספו ענוים בהוי' שמחה" של אדמו"ר האמצעי, שם מבואר ענין זה היטב).

הכנעת הרב – נכונות לעסוק בגיור

אם צריך להיות סנכרון בין שני דברים צריך הכנעה אצל שניהם: אצל הרב עצמו, לפני שהוא מגייר את הגר, צריך הכנעה. למה הרבה רבנים לא מסתדרים עם המדע? יש כל מיני סיבות –אולי בגלל שלא קבלו חינוך למדע קשה להם לעסוק בו, אבל עיקר כי עיסוק במדע הוא בטול תורה ולכך אין להם זמן (ו'היתר').

מה צריך רב בשביל שיהיה לו קשר למדע? היה חסיד של אדמו"ר הזקן, רבי זלמן זעזמיר, שהיה רב ברוסיה שעסק במסירות נפש בגיור גרים. אחת הסיבות שהיו מעט מאד גרים באירופה היא שהגויים הרגו את מי שעסק בגיור – הממשלה אסרה זאת, אבל זו היתה המצוה שלו. אמרו עליו שיש לו 'ווילדע-מוחין', ורבי הלל (שנתקרב על ידו לחסידות) מביא ממנו דברים הכי עמוקים. לכל אחד יש את המצוה של רבי זלמן זעזמיר, והמצוה שלו – שדרשה מסירות נפש ממש, היו הורגים אותו אם היו תופסים אותו – היתה לגייר גרים (יש סיפור ארוך, אבל בסוף הוא מת ממש מעט זמן לפני שהיה נענש על ידי הגוים).

למה רב צריך לגייר? איך רב 'מבטל תורה' בשביל ללמוד מדע? זה מתחיל מכך שיש לו הכנעה – שהוא רואה את היפי שיש במדע. כל עוד תיאוריה מדעית נשארת גויית, כמה שהיא תיאוריה יפה – בפיזיקה, במתמטיקה, בכל דבר – זה עדיין "שקר החן והבל היפי" (חכמת בני נח – "ונח מצא חן בעיני הוי'"), אבל רק כי אין כאן "יראת הוי'". אם היתה "אשה יראת הוי'" אזי "היא תתהלל" בחן וביפי עצמם – כשיש יראת ה' החן והיפי נעשים קדושים, חן-אמת ויפי-של-ממש.

זו בדיוק הסיטואציה כשרואים יפי במערכת של חכמה. בשביל שהרב יוכל לגייר הוא צריך הכנעה עמוקה – תחושה שאני יכול לקבל משהו מהגר הזה, שהתורה יכולה לקבל מהחכמה הזו, ובלי הגיור אאבד משהו. אם מפני "יראת שמים" הרב פוחד להתעסק בגיור (של גרים ושל חכמות העולם), יתכן שהפחד נובע מישות בדקות, וכפירוש החסידי ל"גדול הנהנה מיגיע כפיו [שמתוך מדת האהבה והבטחון בה', על בסיס הכנעה עמוקה בנפש, הוא מוכן לצאת מבית המדרש ולקפוץ ל"מים רבים" של העולם החיצוני, על מנת להעלות ניצוצות קדושים לשרשם בקדושה] מירא שמים [שמתוך יראה אינו מוכן לכל זה]", ודוק. זו ההכנעה של הרב.

הבדלה – 'אני רב יהודי' שיכול לגייר; המתקה – הצלחת הגיור

אחר כך באה ההבדלה: כמו שאמרנו, אי אפשר להעביר מישהו מצד לצד אם אתה לא נמצא בצד השני. הרב צריך להרגיש בעצמו איך מן השמים נותנים לו כח לקחת את הגוי ולגייר אותו, כי 'אני רב יהודי' – אני לא גוי, אני רב יהודי עם ידע תורני, ובתורה נמצא הכל. גם שרשו של הדבר הבא להתגייר נמצא בתורה, ורק אני יכול להרגיש האם יש כאן זיקה אמיתית לתורה, האם ה'גר' הזה באמת דומה לדבר מה שאני מזהה את קיומו בתורה. לא פשוט לקחת מישהו, או משהו, ולגייר אותו, ולדעת שיש לי את הכח והסמכות לעשות את הגיור זו הבדלה.

ההכנעה היא לדעת שאולי בסיטואציה אחרת לא יכולתי לעשות זאת, אבל להרגיש שכעת ה' נתן לי את הכח זו ההבדלה – יש כאן דבר חשוב לעשות, והוא מוטל כעת עלי ("במקום שאין אנשים השתדל להיות איש"), וה' שמח בכך שאני מרגיש שבעצם איני טוב ממישהו אחר. צריך הכנעה ואז הבדלה – תחושה ש'אני יכול לעשות את זה', אני רב יהודי ויש לי את הכח לכך מה'.

בסיום, התענוג של לעשות את הגיור – שמתחוללת כאן חתונה, שהחיבור בין הידע התורני שלי ופיסת החכמה שאני מגייר באמת עובד, שה'גר' עוזר לי ואני עוזר לו – זו ההמתקה.

הכנעת ה' – "הביאו עלי כפרה שמעטתי את הלבנה"

איך התהליך הזה קורה, כביכול, אצל הקב"ה? בקיצור: הקב"ה 'עושה תשובה' כל יום, ובפרט בר"ח. כתוב שהשעיר של ר"ח הוא "חטאת להוי'" – מביאים שעיר חטאת לכפר על ה'. למה? ר"ח הוא יום התחדשות הירח – הדמות הנשית – וה' צריך להביא כפרה על מיעוט הירח. מיעוט הירח בשרשו קשור למה שאמרנו קודם, שכל מציאות החכמות באומות העולם, מציאותן של נשמות גרים בין האומות, היא בגלל שבירת הכלים. הדימוי הוא שהיה ארמון בחול וה' החריב אותו – "בונה עולמות ומחריבן". השבירה היא אחד ממסתרי הבריאה והתורה – שה' עשה משהו ובגלל שלא חבב אותו שבר אותו. אבל היו בעולם שנשבר אורות דתהו, אורות חזקים.

למה ה' לא אהב את עולם התהו? בסיום הבריאה (לאחר שעל כל פרט ופרט כתוב "וירא אלהים כי טוב") כתוב בכללות "וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד" – ה' אהב את כל מה שעשה – אבל בגירסה קודמת של העולמות הוא ברא דבר ולא אהב את מה שראה ולכן שבר אותו. כעת צריך להביא כפרה על השבירה. השבירה היא הצמצום, היא מיעוט הירח, היא בריאת היצר הרע – כלולים בשבירה כל מיני דברים, אבל הכל חוזר לאותה נקודה.

זה אחד הדברים המופלאים בתורה – מאמינים בה', מאמינים שהוא אחד ושהוא מושלם, ועם זאת אפשר להגיד שהוא צריך להביא כפרה. זו ה'הכנעה' של ה' – למה קרתה השבירה? למה דברים נפלו והוחטאו? כי אני אפשרתי את הנפילה. בדרך ארוכה הכל השתלשל ממני, אז מי מתחרט? אני מתחרט. זו ההכנעה של ה' – התהו שקודם לעולם, תאורית הכאוס, המחשב לא יכול להגיד בדיוק מה יקרה כי יש תהו.

הבדלה אצל ה' – השבירה תהליך מתוכנן ומושגח

אבל בחסידות מוסבר שכל התהו והשבירה הם חלק מתהליך מתוכנן, ברמה עמוקה, לא-מודעת כביכול, ה' שולט ומשגיח בתשומת לב על כל חלקיק שנע בתהו[ה]. מדברים על המודעות של ה', כביכול. ברמה הראשונה ה' מתחרט על מיעוט הירח ובריאת היצר הרע – חש ש'זו הבעיה שלי'. אבל בעומק יותר, וזה 'חידוש' אפילו עבור ה', אין כאן באמת תהו – אולי יש כאן שבירה, יש עבירה (שעשיתי, שעל כן צריך להביא עבורי קרבן חטאת), אבל זו "עבירה לשמה". להרגיש שהכל מושגח ומתוכנן, גם מה שנראה רע, ויש השגחה גם על החלקיק הכי קטן – זו הבדלה. הבדלה היא התחושה שיש אפשרות לתקן.

המתקה אצל ה' – "גם בעיני יפלא"

אצל ה' ההבדלה היא ה'תגלית' שעשיתי את השבירה מסיבה טובה, "לשמה", אבל עדיין השבירה היא לא דבר חיובי בגלוי – הטוב שבכל יתגלה רק בימות המשיח, בתחית המתים, לע"ל. אפילו בשביל ה' יש כאן "יגעתי ומצאתי" – ה' יגע על הבריאה, והעובדה בסוף יוצא טוב מהכל היא 'מציאה' גם עבור ה', כביכול. המציאה בסוף היא יותר מהצפוי – הפתעה גדולה לה', הרבה מעבר למה שתכנן, כמו שמציאה באה בהסח הדעת, למעלה ממה שאדם צפה לו. משיח ותחית המתים הם, כביכול, מעבר למה שה' אמר לעצמו בהבדלה, שאת כל התהו עשיתי מסיבה טובה ויש כאן תהליך ישר. כשהכל יחזור לתמונה השלמה, תהיה הפתעה טובה אפילו לה', כביכול. על כך ה' אומר "גם בעיני יפלא" – גם בעיני זה פלא! ההפתעה שיש בסוף, אפילו לה', היא שלב ההמתקה אצל ה'.

הסברנו כעת את התהליך של הכנעה-הבדלה-המתקה אצל הגר, אצל הרב המגייר ואצל ה'. ההפתעה-ההמתקה היא כשהכל נעשה אחד, כשהכל נכנס לתורה, ואז נעשית כזאת מהפכה שכביכול היא הפתעה אפילו אצל ה'.

ולסיכום:

	מצד המתגייר	מצד המגייר	מצד הקב"ה
הכנעה	אני גוי	אני חסר בלי המתגייר	"הביאו עלי כפרה"
הבדלה	אני רוצה להיות יהודי	יש לי יכול לגייר (מכח התורה)	השבירה מתוכננת
המתקה	אני יהודי	הצלחת הגיור	"גם בעיני יפלא"

ג. חק הסימטריה

הדבר האחרון שנאמר היום – הפרק השלישי – יהיה באמת קצר:

חן – סוד הסימטריה

אמרנו שענינו של נח הוא מנוחה, והוא שייך גם לסימטריה – נאמר בו "נח מצא חן". יש שמונה מלים נרדפות ליפי בעברית – שפר, יפי, טוב, פאר, נוי, הוד, הדר, חן – ובפרטות חן פירושו יפי סימטרי (חן היא המלה השמינית, כנגד הנר השמיני של חנוכה – "זאת חנוכה – כמבואר באריכות במ"א). יש שתי דוגמאות בתורה לסימטריה של אדם כפי שנראה "בעיני ה'": הדוגמה הטובה היא "ונח מצא חן בעיני הוי'" והדוגמה השלילית היא "ויהי ער בכור יהודה רע בעיני ה'". הרד"ק מסביר שבעין רואים הפוך – אישון העין נקרא כך על שם שרואים בו איש קטן ('אישון') הפוך, "עולם הפוך ראיתי" (והמח מתרגם את הנראה לתמונה ישרה).

חק הסימטריה וספר יצירה

עקרון הסימטריה הוא דוגמה במדע המודרני למשהו שצריך להפוך לגר צדק. היום המדע אומר שהמפץ הגדול יצא מסטיה בסימטריה. אבל עוד יותר מזה, "חק הסימטריה" של המדע המודרני מוסיף ש"התוצאה תמיד סימטרית יותר מאשר הסבה" (יש דמיון בין חק הסימטריה לחק האנטרופיה בתרמו-דינמיקה). במתמטיקה ובמדע סימטריה היינו שאם תסובב משהו בצורה מסוימת הוא יראה בדיוק אותו דבר, אפילו אם באמת (מבחינה אובייקטיבית) קרה לו משהו. בכל המכאניקה הקוונטית הסימטריה היא יסוד חשוב. גם כל המתמטיקה של המדע המודרני, מבוססת על תיאורית החבורות, שהיא בעצם תיאורית הסימטריה.

היסוד החשוב של תיאורית החבורות בתורה נמצאת בספר יצירה. תיאורית החבורות היא תיאורית התמורות (צירופים), בה עוסק ספר יצירה – כמה 'בתים' אפשר לבנות ממספר מסוים של 'אבנים', של אותיות לשה"ק. תיאורית החבורות עוסקת באיך עובדות פרימוטציה וטרנספורמציה, והכל מבוסס על סימטריה (שהיא ענינו של נח). הכל בא מסימטריה, והכל שב אל הסימטריה – "הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר", "כי עפר אתה ואל עפר תשוב" (כפי שקראנו בשבת בראשית). סימטריה היא כמו אפס, "לפני אחד מה אתה סופר" בלשון ספר יצירה. "מאפס ותהו נחשבו לו" – אפס ותהו הולכים יחד, ואפס הוא מספר סימטרי.

סימטריה – החזרת המציאות לאין

רוצים להסביר בענין זה רק שתי נקודות: יש אלפי ספרים על סימטריה ואי-סימטריה, וכל אחד יודע שסימטריה היא המכנה המשותף של האמנות והמדעים – הכל זה בחינת נח, הכל בא מחן והכל חוזר לחן. בנקודה העמוקה של התהו יש סימטריה, יש אפס, כמו שאמרנו קודם על ה' שבנקודה העמוקה של השבירה יש תכנון והשגחה. מצד אחד יש כאן שבירה של הסימטריה, ומצד שני יש כאן כיוון שהכל הולך לסימטריה, שהיא שום דבר – הכל בא מכלום והכל חוזר מכלום, אז הכל כלום. ה' ברא את העולם יש מאין, והצדיקים – "ועמך כֻלם צדיקים" – מחזירים את המציאות מיש לאין (לא משמידים את העולם, רק מגלים שהוא אין).

חיים סימטריים טובים לחינוך הילדים

יש אין-ספור ענינים בפסיכולוגיה ובמדע הקשורים לסימטריה. נזכיר נקודה בחינוך: ילד שגדל בבית סימטרי – שהחדרים בו סימטריים (צריך אריכטקט לא-מודרני) – יהיה יותר רגוע, יחוש יותר בטחון, מילד שיגדל בבית שיש לו ארכיטקטורה משונה. בנו את החדרים שלכם ואת אורח החיים שלכם באופן סימטרי וזה יהיה טוב לילדים (ובעצם כולנו ילדים). כשאדם גדל בסימטריה זה נותן תחושת בטחון, ושומר מדאגות על פרנסה או כל דבר אחר... זה נח.

שאיפת הניצוצות לסימטריה טובה

אמרנו קודם, שלפי חק הסימטריה כל התופעות שואפות למצב סימטרי. בעצם כך גם שהסברנו ביחס לגוים: חכמות הגוים הן פיסות דעת, הגרים הם פיסות נשמות שעדיין אינן-יהודיות, ויש לניצוצות הללו שאיפה לסימטריה. ער הוא לא-סימטרי, ער הוא רע בעיני ה'. ער מלשון ערעור ורע מלשון רעוע, הם בסוד השבירה – שבירת הסימטריה, האיזון והיציבות של היקום. לעומתו "ונח מצא חן בעיני ה'" הוא בסוד האיזון והמנוחה האמיתיים (וכמבואר בקבלה שנח בגימטריא אזן – הוא ה"אזן" שבתוך העין, היכולת לראות את הקול, כמו בשעת מתן תורה, בהיות הכל סימטרי ובמצב של התכללות הכחות והחושים זה בזה, וד"ל).