1

ט' טבת ע"ז, ש"ק פרשת ויגש – כפ"ח

אור לשמים פרשת ויחי

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[אחרי תפלת מנחה.]

את הספר "אור לשמים" חיבר רבי מאיר מאפטא. הוא היה רבי באפטא אחרי שבעל ה"אוהב ישראל" מאפטא עבר למזיבוז'. רבו המובהק היה החוזה מלובלין (וי"א שהחוזה ייעד את רבי מאיר להיות עיקר ממלא מקומו וממשיך דרכו). נקרא קטע מפרשת ויחי, שהתחלנו לקרוא במנחה:

"אור לשמים" על ברכת דן: התדמות לה' בהמשכת קוים לבריאת העולם

לישועתך קיותי ה' [הוא מפרש את ברכת דן, שהיא הברכה היחידה בה מופיע שם הוי', אחרי 318 פסוקים ששם הוי' לא הופיע בהם. יש כאן פסוק קצר עם 16 אותיות, רבוע של 4. רק שם הוי', "שם בן ארבע אותיות", הוא רבוע של 2; "קויתי הוי'", 9 אותיות, הוא רבוע של 3; ובכל הפסוק יש 4 ברבוע אותיות. הפסוק הוא איזו התעברות של יעקב אבינו בשמשון הגיבור, הקורא לישועת ה' מהפלשתים, כמו שדורשים חז"ל.].

נ"ל כי האדם צריך שהעבדות שלו יהיה דוגמת מעשה בראשית [ה' נתן לאדם כח להיות שותף במעשה בראשית על ידי תורה ומצוות – ממש לברוא שמים וארץ.], וכמו שהיה בבריאות העולם בבריאות שמים וארץ הי' מחשבה קדומה להוי"ה ב"ה [הוי"ה הוא כמובן שם ה', אבל כאן הוא גם רומז למובן של הויה לשון בריאה – הוית המציאות. קודם להוי'ה היתה מחשבה קדומה – תכנון איך ומה לברוא.], הגם שהיה הכל ברגע אחד אעפי"כ בערכינו לשבר את האוזן אנו מדמין כן [ומחלקים את הבריאה לשלבים של מחשבה דבור ומעשה.], וע"י שעלה ברצונו הפשוט לברוא את העולם להיטיב לברואיו [כמו שכתוב בעץ חיים.] היה צריך להיות שעשועים שיהיה גילוי עולם ונתהווה הכל מהעלם אל הגילוי [אלו מושגים של הספרים עמק המלך ושערי גן עדן (לשם גם מפנים כאן בהערה). משהו מאוד יחודי לספר הזה, שהוא מביא מושגי קבלה ומבאר אותם באופן של חסידות ועבודת ה'. במושגים של חב"ד יש שלש דרגות לפני הצמצום: יחיד, אחד וקדמון. דרגת "קדמון" היא מה שהוא קורא כאן מחשבה קדומה שקדמה להוי"ה. דרגת "אחד" היא מה שהוא מתאר כעלית הרצון הפשוט לבריאת העולם, לפני שיש ציור ותכנית. ב"אחד" הרצון הוא ממש חלק מה' – אין עדיין ציור של עולם נפרד כמו במחשבה הקדומה שם יש ציור ותכנון לקיום נפרד. למעלה משניהם יש את דרגת "יחיד", בה יש רק את ה' והוא משתעשע עם עצמו בשעשועים עצמיים, "שעשועי המלך בעצמותו". פה הוא מחדש יסוד גדול בענין השעשועים. יכולתי לחשוב ששעשועים הם לגמרי עם עצמו, בצורה מנותקת מהכל (כמו שמצטייר בתורות המזרח להבדיל, שהן בחינת "קוף בפני אדם"), אבל כאן הוא אומר שמתוך השעשוע מתעורר רצון לברוא עולם. שעשוע של קדושה צריך להיות שעשוע שמוליד רצון בנפש להוציא ולברוא. ולכן מבואר בחסידות, בפרט אצל רבי הלל מפאריטש, שסוד השעשועים הוא בעצם ב"אור המאיר לעצמו" שלפני הצמצום, מוחין ד"אחד", שבעצם מהווים מעבר בין "יחיד" ל"אחד", וכמבואר בסוף חלק ראשון של ספר התניא בענין היכל קדש קדשים של כל עולם שמהווה מעבר בין העולם העליון לעולם התחתון ממנו.].

[כעת הוא עובר לבאר את העבודה שנלמדת משלשת השלבים בבריאה:] כמו כן צריך האדם להעלות עצמו בעבדות שלו מהעלם אל הגילוי שיתגלה בו הוי"ה ב"ה [גם כאן רומז לכח ההוי"ה של ה'. "להעלות עצמו" כאן היינו לא תנועה בנפש דרך עליה אלא דווקא דרך המשכה, להמשיך מלמעלה למטה, מהעלם לגילוי], וז"פ לישועתך – מבחינת שעשועי דמלכא [הוא מפרש את המלה "ישועתך" מלשון שעשוע. שע הוא השער המשותף של 'שעשוע' ו'ישועה'. יוצא מדבריו שהישועה באה מדרגת השעשועים. מי שזקוק לישועה צריך להמשיך אותה מהשעשועים. דרגת השעשועים נקראת "שעשועי המלך בעצמותו" כנ"ל, "שעשועי דמלכא" בלשונו כאן, ולכן ברור שהם שייכים דווקא למלכות ולרצון לגלות ולהשפיע לעולם, כמו שהוא ממשיך לבאר:]. המשיך קווים, וזה קיויתי [קויתי לשון קוים, כמו "קוה אל הוי'", "זה הוי' קוינו לו", "טוב הוי' לקויו" ועוד. מתוך השעשועים צריך להמשיך קו כמו שנראה לקמן בקטע אליו מפנה כאן ההערה. כל קו הוא כמו וקטור, וכדי לברוא עולם צריך להוציא הרבה וקטורים מתוך השעשועים.]. ה' – עד הוי"ה ב"ה, ודו"ק [עד שהאדם בעבודתו נדמה לה' שע"י שמתקשר לשעשוע של ה' ("ישועתך") אז יכול להמשיך קווים ("קויתי") ולהוות עולמות ("הוי'").].

"אור לשמים" שופטים: הצדיק ממשיך מהיחוד שעושה למעלה גם פעולה למטה

נקרא את הקטע אליו מפנה ההערה על "המשיך קוים" כדי להבין יותר את העבודה פה ומהו הקו שצריך להמשיך – פירוש הפסוק "תמים תהיה עם הוי' אלהיך", פסוק הכולל את כל התורה כולה כידוע:

תמים תהיה עם ה' אלקיך. דהנה כתיב [פסוק ה"ת" בסוף פרק כ"ה בתהלים (שמסודר ע"פ אותיות האלף-בית), שאומרים כל יום בתחנון:] תום ויושר יצרוני כי קיויתיך, והנה כבר הבאתי דברי קודשו של כאדמו"ר מוהרי"י זצללה"ה מלובלין [החוזה מלובלין, רבו המובהק כנ"ל.] על הגמרא הנותן סלע לצדקה בשביל שיחיה בני הרי זה צדיק גמור [דברי הגמרא קשים, שהרי יוצא שאדם שנותן צדקה לא לשם שמים אלא לצורך עצמו בכל זאת נחשב צדיק גמור?! ההסבר שמובא בדרך כלל (החל מרש"י בגמרא ר"ה ד, א) שבפנימיות הוא ודאי מתכוון לשם שמים, "לבו לשמים", ומעונין במצוה, בנגוד לגוי עליו מבואר ש"כל טיבו דעבדין האומות ע"ג לגרמייהו עבדין". אצל היהודי, אף על פי שבאופן מפורש הוא עושה לשם מטרה אחרת – שיחיה בנו – בכל זאת "הרי זה צדיק גמור". ההבדל ניכר במקרה והתפלה לא התקבלה והילד ל"ע לא התרפא. הגוי "קורא תגר", הוא יבעט ויתחרט שנתן צדקה, ואילו היהודי ישמח במעשה הצדקה בלב שלם.],

ותוכן דבריו הקדושים, דהנה יש צדיקים ומחמת רוב תשוקתם לעבודתו ית"ש אינם משגיחים על זה העולם [מה שבמקרה הקיצוני מכונה 'צדיק אין פעלץ'.], ואין זה עיקר העבדות, והעיקר לתקן למעלה בעולמות העליונים ולהמשיך השפעה בעולם המעשה [תכלית מדרגה זו היינו מה שנקרא 'אין וועלט – אויס וועלט'.], וזה נקרא צדיק גמור [הוא משתמש פה במושגים שמוכרים לנו מהתניא: 'צדיק גמור' ובהמשך גם 'בינוני'. כאן הוא מפרש שצדיק גמור הוא מי שמחבר את הלמעלה לעולם הזה למטה, כמו שהסביר קודם שגם מתוך השעשועים צריך להמשיך קו לעולם כדי לעשות "הויה". באופן כללי יש שני סוגי עבודות – "כל מעשיך יהיו לשם שמים" ו"בכל דרכיך דעהו". הצדיק הגמור כאן הוא בדרגה השניה, שיודע את ה' בכל דרכיו הפרטיים, כולל עניני החולין שלו.], וז"פ הגמרא הנותן סלע לצדקה, ועושה יחוד למעלה [קודם הבנו שהוא סתם נותן צדקה, פה מפרש שעושה גם יחוד עליון אבל] וכוונתו ג"כ שיחיה בני, דהיינו שיהיה טוב גם בזה העולם, הרי זה צדיק גמור [שממשיך קו מהיחוד העליון לעולם התחתון.]. וזה הי' כוונת יעקב כמ"ש אעבדך שבע שנים, דהיינו שכל עבדותי להאיר ולתקן עולם המעשה שבעת ימי הבנין [שגם בעבודת החולין שלו היה מתקן את שבע המדות של עולם הזה על ידי שחיבר הכל ליחודים עליונים.].

[כעת הוא חוזר לבאר את הפסוק:] וזפ"ה תום וישר כי יש בני אדם בינונים והם בבחי' עיגולים [הוא מגדיר את הבינוני בתור עגול. הצדיק הוא קו ואילו הבינוני עגול, לפעמים למעלה ולפעמים למטה...[ב]], כי הנשמה משתוקקת למעלה והגוף למטה, וצריך האדם לקשר עצמו במדת יעקב [שהוא הבריח התיכון, קו התפארת. כמו שאומרת המשנה בשם רבי "איזו היא דרך ישרה כו' כל שהיא תפארת וכו".] ולהמשיך חוט של חסד בעולם [החוט רומז לקו כמו זוג המושגים בקבלה קו וחוט.], דהיינו לתקן הכל למעלה, והעולם העשיה יהיה מקושר בעולם העליון, וז"פ תום שמרומז על בחינת יעקב שמרומז על בחינת איש תם ויושר [שתי בחינות ביעקב, הנזכרים במזמור בלשון "תֹם ויֹשר".], שתמשיך אור הישר בעולם. יצרוני, בחינות אלו ינצרוני שלא אניח שום דבר למטה רק אקשר הכל למעלה [לנצור מתפרש כמו לקשור.]. כי קויתיך, תזכה להמשיך השי"ת בה' [בהערות הוא כותב שיש שתי אפשרויות איך להבין מלה זו: א) יש טעות דפוס וצ"ל ב"ה – ברוך הוא – "השי"ת ברוך הוא". ב) בה' – בהוי', שאם נפרש איך שהסברנו מקודם שרומז לעצם ההויה אז בהחלט מתאים לומר שהמשכת הקו היא לתוך ההויה כלומר על מנת להוות את ההויה.] בקוים ולא בסוד העיגולים [בדרגת צדיק ולא בינוני, שם מ"ה ולא שם ב"ן.]. וזה פדה אלוקים את ישראל מכל צרותיו [סיום פרק כ"ה בתהלים, המשך ל"תם וישר וגו'".], הצדיק כזה [שבבחינת "תם וישר".] יוכל לפדות את ישראל מכל צרותיהם [הוא מפרש את המלה אלקים – "פדה אלהים את ישראל וגו'" – כמתייחסת לצדיק (הגמור) שנדמה לה' (כמו שראינו בקטע הקודם) – בסוד הפסוקים "האלהים עשה את האדם ישר וגו'" ו"אני אמרתי אלקים אתם" – שהוא פודה את ישראל.].

[הוא מוסיף עוד חידוש לגבי מדרגת הבינוני:] וזפ"ה תמים תהיה עם ה' אלוקיך, ותרגומו שלים תהיה בדחולתא דה' אלהיך, דהיינו שתראה להמשיך בחינת יעקב וחוט של חסד בעולם, וזהו תמים תהיה אם תזכה ליראת רוממות [יראה עילאה.] שהיא עם ה', כמו שפרשתי על פסוק ושמר ה' אלוקיך לך את הברית וכו' יעו"ש, כי [מי] שהוא בבחי' עיגולים יש לו צער מהיראה, כי הם [האדם הירא וה' היראוי, וכן האדם עצמו, שבבינוני היינו הנה"ב שלו כמבואר בתניא, והיראה מה' שהוא חווה מצד הנה"א שלו] שני דברים הפכים, אבל מי שממשיך בחי' שהוא אור הישר, יש לו תענוג ונחת מהיראה שהוא עם ה' ודו"ק [יש פה חלוקה מחודשת בין הבינוני לצדיק: אצל הבינוני, כמה שהוא עובד את ה' באהוי"ר, יש לו צער מהיראה – היא פועלת אצלו כווץ. לעומת זאת, לצדיק יש נחת ותענוג מהיראה – בהיותו "עם הוי'" הוא מזדהה עם היראה לגמרי ובאופן טבעי (ב"מודעות טבעית").].

נחבר את שני הפסוקים העיקריים שהוא דורש: "לישועתך קויתי הוי'" "תמים תהיה עם הוי' אלהיך" = 2500 = 50 ברבוע, גילוי שלם של שער ה-נ, חווית עצם האלוקות מצד גילוי היחידה שבנפש ופעולתה במציאות (בדרך תמים).

"אור לשמים" על ברכת גד: גמילות חסדים – סגולה לשמירה ולהכרתת היצר הרע

נקרא עוד קטע מפרשת השבוע שיש בו למוד חשוב:

גד גדוד יגודינו וכו' [הפסוק עולה 310, שהוא חצי כתר. בקריאת שמע על המטה אומרים את הפסוק הזה ישר והפוך – ביחד כתר בגימטריא – שלש פעמים, רמז לשלשה כתרים.]. נ"ל כי גד ר"ת ג"ומל ד"לים. פירוש שמי שגומל חסד לזרע ישראל בכל כוחו. גדוד יגודינו, אזי כתות של מלאכי השרת ["גדוד"] סובבים אותו ["יגודנו"] ושומרים אותו מכל דבר רע ח"ו [גמילות חסדים היא סגולה חשובה לשמירה (כמו מצות מזוזה. גמילות חסדים ועוד מזוזה = 676, שם הוי' ב"ה ברבוע, סוד "הוי' הוי' אל רחום וחנון...").]. והוא יגוד עקב, פירוש עוד זוכה שמבדיל ומכרית מאתו היצה"ר [וזוכה להיות צדיק.] שנקרא עקב כמ"ש ואתה תשופנו עקב [והוא העקב של עשו הרשע, שבו אוחז יעקב הצדיק – "וידו אחזת בעקב עשו" – שרמוז כאן ב"יגוד עקב". "יגוד עקב" = נקמה, נקמה מעשו הרשע (סוף כל סוף, בחינת "עקב)], ויגד הוא לשון כריתה [לא כמו "גדוד יגודנו", שהוא לשון גדוד ממש] כמו גידי אילנא [לשון הכתוב בספר דניאל, "גֹדו אילנא" דקאי על כריתת נבוכדנאצר, סמל מובהק של היצר הרע). נמצא שהוא היצר הרע הוא העקב של עשו הוא האילנא של נבוכדנאצר, הכל בגימטריא ט"פ יעקב – "את זה לעמת זה עשה האלהים".].

"אור לשמים" ריש מסכת כתובות: המתקת הדינים בנישואין

המחבר היה רב חשוב גם בנגלה. יש כאן בסוף הספר כמה תשובות הלכתיות. יש לנו ספר שרוצים להוציא בשם "באהלי צדיקים", עניני שלום בית מלוקטים מספרי חסידות שונים עם ביאור שלנו. כנראה אין עדיין מספיק מאמרים לספר אז נלמד עכשיו עוד קטע שקשור גם לתחלת המסכת הנלמדת בכולל ובישיבות שלנו (ויש כאן בספר עוד הרבה ווארטים מתאימים):

במתניתין בתולה נשאת ליום הרביעי, והנה הזוהר מקשה והיאך נושאים ביום ד' שהוא מארת חסר [ביום ברביעי נבראו המאורות ובתורה כתוב "מאֹרֹת" בכתיב חסר, שדורשים חז"ל כלשון מארה וקללה, לכן קשה מדוע מתחתנים דווקא ביום רביעי.]. רק שאפשר לתרץ, כי כתיב ועת צרה היא ליעקב וממנו יושע [יש לנו ספר על הפסוק הזה...], כי כך היה שיעבוד בקושי במצרים בחומר ובלבנים בפיתום ורעמסס [היום בקריאת התורה קראנו על רעמסס. רעמסס = ה פעמים אלהים, הערך הממוצע של כל אות, היינו מדת הדין כמו שיתבאר בפנים, רמז לקושי השעבוד. במספר קדמי, רעמסס = ה פעמים פרעה, המשעבד אותנו בעבודת פרך. אלהים (מדת הדין) ועוד פרעה = אמת (אהיה ברבוע, "אהיה אשר אהיה", השם של גאולת מצרים. היינו בסוד "לפום צערא אגרא", לפי גודל הצער של גלות מצרים כך גודל השכר של מתן תורה לישראל, גילוי האמת, "משה אמת ותורתו אמת", כמבואר בחסידות], ובעת הגאולה קבצם כל ישראל לשם כמ"ש רש"י על פסוק ואשא אתכם על כנפי נשרים, וזהו ממנו יושע – כי כשהדינים נמתקו אזי מהם עצמם נעשה תשועה [הוא אומר רעיון מאוד מענין, שכל הנשואין באים כדי לתקן את המקום של הדינים בנפש, לכן דווקא מתחתנים ביום רביעי יום של דין ומארה. לפני שאדם מתחתן הוא תהו. בפרט האשה לפני החתונה מלאה בדינים, לכן הדגש הוא על "בתולה נשאת ליום הרביעי" (ר"ת לבנה כנודע, רמז לתיקון מיעוט הלבנה, בחינת הכלה-בתולה, שהיה ביום הרביעי של מעשה בראשית), מצד האשה דווקא. מכיון שהנשואין הם סוד התקון והמתקה לכן מתחילים אותם ביום של דין – כדי להפך את הדין לרחמים. מתוק הדינים נעשה בספירת הבינה דווקא (בחינת לבנה עילאה, כידוע שחכמה בינה היינו חמה לבנה). איך יוצא שספירת הבינה היא יום רביעי (בו ממתקים את הדין ע"י החתונה)? אם מחלקים את הכתר לשנים, פנימיות וחצוניות, אז לפי הסדר עתיק ואריך הם ראשון ושני, חכמה היא שלישי ורביעי הוא בינה. וכן הוא סוד "עשר ספירות בלימה" בספר יצירה (מקור ראשון של חכמת הקבלה) לפירוש הגר"א, וכדמשמע על פי פשט – "אחת רוח אלהים חיים [פנימיות הכתר, עתיק יומין], שתים רוח [חיצוניות הכתר, אריך אנפין] מרוח [עתיק יומין], שלש מים [חכמה] מרוח [אריך אנפין], ארבע אש [בינה] ממים [חכמה]".], ורעמסס עולה ה"פ אלוקים, שהוא גבורה, וכשבא הגאולה נהפכו מדה"ד למדה"ר. ואיתא קשה לזווגם כקריעת ים סוף, וכשזוכה לזיווג שלו אז בודאי נמתקו הדינים, ובא התשועה דווקא מהם, וזהו נשאת ברביעי דווקא [להורות ולתת כח לכך שדווקא מתוך הצרה – "וממנה יושע".].

או י"ל, כי יום הרביעי הוא מרומז למדת אברהם [מדת החסד, שמתאימה לנשואין. באמת מדת החסד היא המדה הרביעית, כשסופרים או את הכתר או את הדעת.] כמובא בזוה"ק המאמר המתחיל ר' חייא פתח, ולכאורה קשה פירושו [שהרי רביעי הוא יום מארה ודין כנ"ל.]. אבל האמת הוא כך, דאיתא בתחילה עלה במחשבה לברוא את העולם במדת הדין, וכשראה שאין העולם מתקיים, פי' מחמת קטרוג, שיתוף לי' מדת הרחמים, נמצא אם לא היה מארת חסר עד יום ד' לא היה צריך למדת אברהם, אבל כשבא יום ד' שהוא מארת חסר אז צריך העולם למדת החסד ורחמים של אברהם אבינו ע"ה, וז"פ אמת בזוה"ק [דווקא בגלל הדין של יום רביעי העולם היה זקוק למדתו של אברהם אבינו כך שיוצא שהדין הוא הגורם להתעוררות החסד והרחמים. והנה, "לית כתובה דלא רמי בה תגרא" (על דרך ויכוח השמש והירח ביום הרביעי) ואברהם, מדת האהבה והחסד, ממתיק את הדין.].

לפי"ז יפה כוונו חז"ל שבתולה נשאת ליום הרביעי, שהוא מדת אברהם, שתהיה נוטה כנסת ישראל כלה דלעילא לצד הימין, שיהי' נמתקין הדינין [כדי למתק את הכלה, שרומזת לכנסת ישראל, מתחתנים דווקא ברביעי המעורר את החסד כנ"ל והחסד ממתן ומטה את מדת הדין הטבעית לכוון החסד.]. ולפי"ז ראוי שיהי' בו מעשה החתן והכלה הכל במדת החסד, לכן נותנים לאכול ולשתות וצדקה לעניים [מנהג חשוב להרבות בצדקה ביום החתונה ובחתונה לעשות שולחן לעניים.], שיהי' מעוררים הימין, ועי"ז יתיחדו החתן והכלה שלמעלה ע"י מדת אברהם רחימא, הגם שצריך שמאלו כמ"ש שמאלו תחת לראשי, אעפי"כ יהיה הימין גובר, וזה ימינו תחבקני [שגם בחיבוק הימין עוטף את השמאל. צריך את "השמאלו תחת לראשי" כדי 'להרים את המוחין' כמבואר בדא"ח, אבל גם השמאל הזה עטוף ומחובק על ידי הימין.].

ולכן נותנים לאכול להקרואים על החתונה כל מיני מתיקה, כי נמתקו הדינין, ובפרט מה שעושין לחם מדבש ותבלין שקורין פלאדין [מנהג מיוחד...], שהוא אותיות פלא דין, שידוע שהמתקת הדינים המה בשורשם במקום הפלא אותיות אלי"ף אלי"ף חכמה אלי"ף בינה, ושם נמתק הכל.

מי השילוח קידושין: "האיש מקדש" – "קדש עצמך במותר לך"

לכבוד בעל ההלולא נלמד קטע ממי השלוח. באור לשמים למדנו קטע על כתובות (ובשיעור מיום חמישי, עם ההשלמות, ביארנו את כל הקטעים של מי השילוח על כתובות) וכעת נלמד על קדושין (גם קשור לנשואין):

האשה נקנית מאי שנא הכא דתני האשה נקנית ומ"ש התם דתני האיש מקדש וכו' [פרק ראשון מתחיל "האשה נקנית", על פי לשון תורה הקורא לקידושין קנין, "כי יקח" לשון קנין. לעומת זאת, פרק שני מתחיל "האיש מקדש", לשון חכמים הקוראים לקנין זה קידושין. שני הלשונות משלימים זה את זה: "האשה נקנית" "האיש מקדש" = 1681 = 41 ברבוע, סוד השם הקדוש של כב אותיות שמכוונים לפני תקיעת שופר בראש השנה לשם המתקת הדינין והתעוררות רחמים רבים (אנקתם פסתם פספסים דיונסים), סוד "עלה אלהים [מדת הדין] בתרועה הוי' [מדת הרחמים] בקול שופר", וכן סוד "זמרת הארץ" ששלח יעקב ליוסף: צרי דבש נכאת לט בטנים שקדים, מתאים לחתונה לפי הפירוש הנ"ל של בעל אור לשמים.] מעיקרא תני לישנא דאורייתא ולבסוף תני לישנא דרבנן דאסר לה אכולי עלמא כהקדש [ע"י הקדושין-ארוסין האיש אסר את האשה כהקדש.]. ולהבין למה נקרא זאת לישנא דאוריתא ומקדש לישנא דרבנן הלא לישנא דרבנן ג"כ הוא לישנא דאוריתא ובאמת הא לישנא דרבנן לא שייך אלא במקום שיש הוספה על דברי תורה, אבל הכא אין זה הוספה דהא גם מדאוריתא אסר לה אכולי עלמא כהקדש, אכן הענין בזה כענין שאיתא בגמ' כל מילתא דאסר לן רחמנא שרי לן כוותיה [את מי זה בעיקר העסיק? את ילתא אשת רב נחמן שרצתה לטעום טעם של דברים אסורים...] וכן שאשה אסורה לו [לפני שקדשה.] וע"י קידושין מותרת, ולכן לשון חכמים הוא שהאיש מקדש לרמוז שאף במה שמותר לו גם כן יקדש עצמו שלא יהיה משוקע בשום דבר וכמו שמדאוריתא מותרת אשה ע"י קידושין ואיסור פנויה אינו מפורש מדאוריתא, אך בלשון חכמים שהאיש יקדש אשה ובלא קידושין וברכה אסורה עליו וממילא נרמז בזה שיקדש עצמו גם במותר לו מדרבנן [שגם בדבר המותר יקדש עצמו ויפרוש. לכך רומזים חכמים בלשון "האיש מקדש", שהאיש צריך לקדש את עצמו.].

זה ווארט חשוב שגם מופיע כמה פעמים ביין משמח, שבעיקר האיש מקדש את עצמו (והוא "מדרבנן" היינו מכח רבנן, צדיקי הדור וצדיקי הדורות דווקא, שמהם יראו וכן יעשו, "מתי יגיעו מעשי כו'", "מקדש ה' כוננו ידיך", היינו מעשי ידי צדיקים כמבואר בחז"ל), אך בשביל האשה הכל זורם בטבעיות (היינו "נקנית" לשון תורה, לשון היתר כנודע, הותרה בטבע ולא דחויה בכח, וקנין הוא לדעת דווקא, היינו מתוך בחירה חפשית, בחפשיות וטבעיות, שייך ל"מוטבע" שבנפש ועד לגילוי הכוחות הטבועים בעצם הנפש, הקנויים לנפש בעצם, סוד קן צפור, "ביתו זו אשתו", וד"ל). גם בשביל להרות (הריון הוא גם לשון תורה והיתר) חשוב מאד שהאשה תהיה רפויה ורגועה ולא לחוצה (אחר כך בשעת העיבור, לאחר קליטת הזרע ברוגע, היא בעברה מסוימת תוך כדי שמירת העובר), והאיש צריך להיות דרוך (במתח, כמו מתיחת היתר של הקשת, פעולת הדריכה) 'כאילו כפאו שד' (על מנת לירות את הטפה קולע אל השערה ולא יחטיא, סוד האות י המשלימה את אותיות שד לשם הקדוש שדי, שם היסוד-הברית, לשון שדי בה כו').