התוועדות ל"ג בעומר

אור ל-ח"י אייר תשפ"ד – כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

חלק א: רבי שמעון – סוד ציון

להכנס בלי רשות

לחיים לחיים, ל"ג בעומר שמח לכולם, שזכותו של רשב"י תגן עלינו ועל כל ישראל.

הזהר הקדוש, הספר של רשב"י, מתחיל במילים "בריש הורמנותא דמלכא" – "בריש" אותיות רשב"י[ב]. מכאן שרשב"י אוהב גם את הקיצור של שמו בראשי תיבות. רשב"י שוה הרבוע הכפול של יו, פעמיים אהרן. ל"ג בעומר הוא הוד שבהוד, שבהקבלה לצדיקים – כסדר האושפיזין בסוכות – היינו אהרן שבאהרן[ג].

"בריש הורמנותא דמלכא" פירושו 'בתחלת רשות המלך'. מהי הרשות של המלך? כתוב בגמרא[ד], שנלמד בהמשך באריכות, שיש צדיקים שזוכים לראות את פני השכינה כל יום, וכאשר הם באים לעבור את המחיצה בין העם למלך – כדי לראות את המלך – הם צריכים לבקש רשות. צדיקים כאלו נקראים "עיילי בבר" – הם נכנסים רק על ידי בקשת רשות. אבל רשב"י ורבי אלעזר בנו – עליהם אמר רשב"י "ראיתי בני עליה והם מועטים... אם שנים הם אני ובני הם" (כדלקמן) – מיוחדים בכך שהם "עיילי בלא בר", הם נכנסים בלי צורך לבקש רשות. הם כמו בן בית, הבן של האבא, שנכנס לאביו חפשי, בלי צורך ברשות. גם אצל כל רבי יש חסידים מיוחדים, מקורבים באמת, מקושרים באמת, "דעיילי בלא בר", בלי לבקש רשות.

שוב, כתוב בגמרא שזו המעלה המיוחדת של רשב"י והבן שלו. נקווה שגם אנחנו נזכה למדרגה הזו. אם אנחנו צריכים לבקש רשות – יתכן שלא יתנו לנו, מסתמא... לכן כדאי להגיע למדרגה הזו של רשב"י ורבי אלעזר בנו, שאפשר להכנס מתי שרוצים, בלי לבקש רשות, "בלא בר". לחיים לחיים.

"סימנא בעלמא" – סוד ציון

על אותו "צדיק יסוד עולם"[ה] כמו רשב"י, שבגמרא כתוב שהוא נכנס בלי רשות, הוא אומר משהו דומה בספר שלו, ספר הזהר. רשב"י אומר על עצמו "אנא סימנא בעלמא"[ו] – אני הסימן של העולם. הצדיק שהוא יסוד העולם הוא גם הסימן בעולם. יש עוד גרסה בזהר, "אנא סמכא בעלמא" – אני סומך את העולם, ממש כמו הפסוק "צדיק יסוד עולם".

הרב המגיד ממעזריטש כותב בכמה מקומות[ז] שה"סימנא בעלמא" נקרא "ציון" (ציוּן הוא סימן). ה"צדיק יסוד עולם" נקרא בכל מקום בתנ"ך "ציון". "ציון" יכול להיות יסוד הנוקבא, כנסת ישראל – שנקרא "נקודת ציון"[ח] – וגם יסוד הדכורא, בחינת יוסף, בגימטריא ציון. בכל אופן, כאשר רשב"י אומר "אנא סימנא בעלמא" הכוונה שהוא בחינת ציון. לפי הכלל הזה דורש המגיד כמה פסוקים שכתוב בהם "ציון", כמו שנראה.

המגיד מסביר את סוד המלה ציון: בציון יש י ו-ן – י היינו החכמה ו-ן היינו נ שערי בינה שצריך לחבר ביניהם. אנחנו בימי הספירה, "תספרו חמשים יום"[ט], ואז מקבלים את התורה ("אוריתא מחכמה נפקת"[י], סוד ה-י) ביום החמשים. ה-ו שבין ה-י ל-ן היא ו החבור, כח של חבור ביניהם. מהי ה-צ שבהתחלה? יש ספר קבלה קדום שנקרא ספר התמונה, שמנתח את הציור של כל אות. יש אותיות פשוטות – כמו י, ו ו-ן, שאינן מורכבות – אבל האות צ היא מורכבת. ממה מורכבת ה-צ? צ כפופה היא י ו-נ ו-ץ סופית, פשוטה, היא י עם ן פשוטה. כלומר, ה-צ של המלה ציון היא בעצם החיבור של האותיות יון, הכח לחבר את ה-י, חכמה, עם ה-ן, בינה.

איפה החבור הזה מתרחש? ב"פתח אליהו" כתוב "בינה לבא". למה אומרים שהבינה היא הלב? הרי הבינה היא מח, מח הבינה! הוא אומר שאומרים שהבינה היא הלב כי כאשר באים לעשות את היחוד של ציון, לחבר את יסוד אבא עם יסוד אמא, ה"תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין"[יא], היחוד מתחלל בחזה, בלב. כלומר, היסודות של אבא ואמא מתחברים דווקא כאשר הם מתפשטים מהמח ומגיעים ללב – שם הם מתחברים ושם יש הארה של עתיקא, שהוא שרש הדעת של החבור שלהם. לכן אומרים "בינה לבא" – עיקר הבינה הוא "לבא" כי בלב היא מתחברת עם אבא ומשם יש הולדת הבנים, שהם המדות של הלב, האהבה והיראה בלב. בכל אופן, כך הוא מנתח את המלה ציון, שציור ה-צ הוא י ו-נ יחד, ואחר כך הוא מתפרט ל-י, ו ו-ן – י ו-ן סופית הן חכמה ובינה וה-ו היא הדעת שמחברת את אבא ואמא, זו התכלית של הדעת. הכל סוד ציון, שהוא-הוא רשב"י.

"על הר גבֹה"

הפסוק אומר "עַל הַר גָּבֹהַ עֲלִי לָךְ מְבַשֶּׂרֶת צִיּוֹן הָרִימִי בַכֹּחַ קוֹלֵךְ מְבַשֶּׂרֶת יְרוּשָׁלִָם הָרִימִי אַל תִּירָאִי אִמְרִי לְעָרֵי יְהוּדָה הִנֵּה אֱלֹהֵיכֶם"[יב]. זהו פסוק חשוב שנדרש בחסידות[יג]:

"על הר גבֹה": כל האבות נקראים הרים. המשיח "מדלג על ההרים"[יד] בזכות האבות ו"מקפץ על הגבעות" בזכות האמהות[טו]. אבל יש אב אחד שנקרא במיוחד הר, אברהם אבינו, שיש בשמו אותיות הר, והוא קרא לבית המקדש – המקום בו אנחנו מתייחדים עם ה' – "הר"[טז]. כתוב ש"הר גבֹה" הוא עולם המחשבה, שהוא בעצם המדרגה של רשב"י[יז], לכן גם רשב"י הוא "הר גבֹה" וצריך לעלות עליו.

בשביל מה עולים על ההר הגבוה? "על הר גבֹה עלי לך מבשרת ציון" – כדי לבשר את "ציון", שהוא ה"צדיק יסוד עולם", כנ"ל.

הפסוק ממשיך "הרימי בכח קולך מבשרת ירושלם" – אחרי שמבשרים את ציון, הנקודה הפנימית, מבשרים את ירושלים.

אחר כך מתקיים "אמרי לערי יהודה הנה אלהיכם" – מבשרים עוד בשורה לכל ערי יהודה.

יש כאן שלש בחינות – ציון, ירושלים וערי יהודה.

"כי אלהים יושיע ציון ויבנה ערי יהודה"

"על הר גבֹה וגו'" הוא פסוק בנביאים, בישעיהו, אבל יש עוד פסוק חשוב שכתוב בו "ערי יהודה", שגם בו המגיד מפרש שהוא קשור לרשב"י, ה"סימנא בעלמא", פסוק בתהלים – "כִּי אֱלֹהִים יושִׁיעַ צִיּוֹן וְיִבְנֶה עָרֵי יְהוּדָה וְיָשְׁבוּ שָׁם וִירֵשׁוּהָ"[יח].

כאן כתוב שצריך להושיע את ציון, את הצדיק. למה הצדיק זקוק לישועה? למה צריך להושיע את רשב"י? כתוב "שבע יפול צדיק וקם"[יט] – גם על הצדיק הגדול ביותר, דעייל בלא בר, שנכנס בלי רשות, כתוב "שבע יפול צדיק", אבל "וקם"[כ]. בשביל מה הוא צריך ליפול? בשביל להרים את המדרגות הנמוכות, את הנשמות האובדות, הנדחות[כא]. היות שהוא קשור לעולם המחשבה נאמר עליו "וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח"[כב] – לשם כך הוא צריך גם לרדת, ואפילו ליפול, מהמדרגה שלו. אבל, כותב הרב המגיד, על הירידה שלו, על הנפילה של הצדיק, כתוב ש"אלהים יושיע ציון"[כג] – ה' יושיע אותו מהנפילה, כי יש מטרה קדושה בירידה-בנפילה שלו – להרים את כולנו, לקיים "ויבנה ערי יהודה"[כד].

ב"ויבנה ערי יהודה" הוא אומר שני פירושים. פירוש אחד שלו שייך-מתאים לחסידות הכללית, ופירוש שני, אותו המגיד מדגיש במיוחד, הוא השרש של חסידות חב"ד. כנראה שאת הפירוש הראשון הוא אמר לכל התלמידים שלו ואת הפירוש השני הוא אמר במיוחד לאדמו"ר הזקן.

לעורר את היהודי שבלב

הפירוש הראשון ש"ערי יהודה" היינו ההתעוררות של כולנו – כולנו יהודה. אנחנו לא ציון ולא ירושלים, אבל כן יהודה – כל יהודי הוא יהודה, הוא מודה לה', מאמין בה', בגלוי או בסתר לבו. לכל יהודי יש אמונה, אבל צריך לבנות אותה, לתת לה התעוררות – "ערי יהודה" לשון התעוררות. צריך להוסיף לאהבה המסותרת ולאמונה המסותרת שבכל יהודי התעוררות – לעורר, שלא יהיה "אני ישנה"[כה], שהכל ישאר בסתר, אלא שיהיה "ולבי ער", שהכל יתעורר בגלוי. "ערי יהודה" היינו לעורר, להכניס התעוררות בהודיה – הענין של היום, הוד שבהוד. מי עושה זאת? רשב"י.

על ידי שה', האלקים, מושיע ציון – מושיע את רשב"י – אז "ויבנה ערי יהודה", הוא יכול לבנות את ערי יהודה, כלומר, לתקן את ההתעוררות. גם ההתעוררות צריכה להיות בתיקון – "ערי יהודה" היינו אהבה ויראה שבלב, צריך לגלות אותן וגם להגביל אותן ובכך לתקן אותן.

זהו פירוש אחד, הפירוש הראשון, שהמגיד אמר לכולם.

להכניס מוחין בכל יהודי

אבל הוא אמר פירוש שני, שכנראה היה בשביל אדמו"ר הזקן, ודווקא בו הוא מאריך יותר:

הוא מסביר ש"יבנה" אין פירושו רק שהוא יתקן את ההתעוררות של יהודה, אלא ש"יבנה" לשון בינה – רשב"י, "ציון", יכניס הבנה ומוחין בתוך ההתעוררות של הלב.

כלומר, מלכתחילה יש אהבה מסותרת, שהיא בעצם בחינת עיבור, פרצוף הנה"י, וכל זמן שהיא בעיבור היא לא גלויה בכלל, כמו העובר ברחם האם. ברגע שהעובר נולד הוא מקבל ביניקה מוחין דיניקה, אהבה ויראה – זו ההתחלה של בנין ערי יהודה. אבל התכל'ס היא להגיע לפרצוף חב"ד, מוחין, וזה הפירוש "ויבנה ערי יהודה" – שיכניס בתוך ההתעוררות של יהודה הבנה, תובנה, תבונה, שכולנו נהיה "איש תבונה"[כו].

מה ההבדל בין אחד שהוא במוחין דיניקה, "ערי יהודה", שיש התעוררות בהודיה שלו – התעוררות של אהבה ויראה – למי שיש לו גם הבנה? מי שיש לו רק התעוררות, ללא הבנה, נמצא עדיין בתלות מסוימת, כמו יניקה, שהיונק תלוי באמו ובאביו – יניקה היא תלות[כז]. אבל ברגע שיש לו מוחין הוא כבר גדול. גדול פירושו עצמאי, שהוא בעצמו יודע מה צריך לעשות. כאשר יש לו שאלה הוא גם יכול לשאול את עצמו את השאלה, להתייעץ עם הלב ועם הכליות של עצמו, ולקבל החלטה. כאשר יש לו בינה, "יבנה ערי יהודה", אז הוא יכול להתבונן בעצמו מה הוא רוצה באמת – כמו שהרבי נהג לומר, "יתבונן מה רוצה באמת"[כח] – ומה ה' רוצה באמת ממנו ולקבל בעצמו את ההחלטה הנכונה. לא שאין לו רבי, יש לו רבי, בכל אופן הוא עובד בכח עצמו. מי נתן לחסיד – הגדול, העצמאי, שיש לו כבר הבנה משלו – את המוחין? "ציון", רשב"י, נתן לו את המוחין, "ויבנה ערי יהודה".

"ויבנה ערי יהודה" היום

אלה שני הפירושים על "אלהים יושיע ציון" – קודם צריך להושיע את הצדיק שנפל, להרים אותו, וכאשר מרימים אותו, הוא מתרומם, הוא מרים את כולם אתו. אז, על ידי שהוא מתרומם, "ויבנה ערי יהודה" – הוא בונה את ערי יהודה. אז נאחל שנזכה לפרצוף החב"ד ונזכה לפסוק "אלהים יושיע ציון ויבנה ערי יהודה וישבו שם וירשוה".

שוב, המגיד אומר זאת על רשב"י. על "ציון" הוא אומר ש"אנא סימנא בעלמא" – כפי שרשב"י אמר על עצמו – והיום מתאים שרשב"י יבנה לנו גם את ההתעוררות. יש לנו משהו עמוק-עמוק בלב, אבל צריך שרשב"י יעורר אותו וגם יתן לנו מוחין. לחיים לחיים.

"ערי יהודה" כולל גם את חבל עזה – גם היא חלק מערי יהודה. שנזכה לכל "ערי יהודה" וכולנו – כל אחד מאתנו – נהיה בעצמנו "ערי יהודה" לפי הפירוש החסידי.

"ערי יהודה" שוה שי. אמרנו שיש פה שני פסוקים עם "ערי יהודה", בישעיהו, הפסוק שמסיים "אמרי לערי יהודה הנה אלהיכם", ובתהלים, שבו אין ירושלים, רק ציון ובסוף "יבנה ערי יהודה", יבנה אותנו, יבנה אותנו להיות מ"תקיפי ארעא דישראל"[כט], כמו שלמדנו לאחרונה[ל]. פעמיים "ערי יהודה" שוה כתר, פעמיים יש, פעמיים שי[לא].

"הוי' בציון גדול"

יש עוד פסוק חשוב שדורשים בו ש"ציון" הוא רשב"י – "הוי' בציון גדול ורם הוא על כל העמים"[לב]. דורשים ש"בציון" היינו 'על ידי ציון'. שוב, "ציון" הוא ה"צדיק יסוד עולם" – הצדיק מקטין את עצמו, ועל ידי שהוא מקטין את עצמו מאד-מאד ה' נעשה "גדול". כתוב ש"מאן דאיהו זעיר איהו רב"[לג] – המשמעות הפשוטה היא שמי שמקטין את עצמו הוא עצמו נעשה גדול, אבל כאן הפירוש שמי שמקטין את עצמו, מפחית בכבוד עצמו, בכך גופא הוא מרבה בכבוד שמים[לד], נעשה "הוי'... גדול". זהו פירוש מאד יפה – "הוי' בציון [מכח אותו צדיק, רשב"י, שמקטין את עצמו, ה' נעשה] גדול [אין סוף]".

בזכות רשב"י, לא רק שהוא גדול בעצמו, "הוי' בציון גדול", אלא "ורם הוא על כל העמים" – הוא נעשה רם על כל העמים, ובכך הוא גם מנצח את ה"מלחמה להוי' בעמלק מדר דר"[לה] – עמלק הוא הלעומת-זה של הרם. ה' גדול בעצמו מכח ההקטנה של הצדיק ומתוך כך גופא בא שהוא גם "רם הוא על כל העמים". היום משתמשים ב"רם" כר"ת של ר"מ בישיבה, מתאים ל'מהפכה הרביעית' – שהר"מ של כל העמים הוא ה' בכבודו ובעצמו... "גדול ורם" משלימים ל-טוב ברבוע ("ברא אלהים" וכו').

נתבונן טפה ברמזי הפסוק: זהו פסוק שלם בתהלים שיש בו ח מילים – בחלוקה של 3 ו-5, חלוקת חתך זהב – ו-כח אותיות (בדרך כלל אומרים[לו] שפסוק מושלם הוא ז מלים ו-כח אותיות, כמו "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ"[לז], "וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר"[לח] ועוד). כמה שוה כל הפסוק? זה פסוק קצר – אני באמת מתכוון שתחשבו... כל הפסוק שוה בדיוק 800, הרבוע הכפול של כ, כך שממוצע כל מלה הוא 100, 10 ברבוע. כח אותיות אפשר לצייר כמשולש של 7, מה-י בתחלת הפסוק עד לשתי המלים "כל העמים", הביטוי האחרון בפסוק, שהן השורה התחתונה:

י

ה  ו

ה  ב  צ

י  ו  ן  ג

ד  ו  ל  ו  ר

ם  ה  ו  א  ע  ל

כ  ל  ה  ע  מ  י  ם

הפנות והנקודה האמצעית הן אותיות י-ל-כ-ם (צירוף מיכל – בת שאול, אשת דוד – וצירוף כלים), שעולות בדיוק 100, ממוצע כל מלה בפסוק (ממילא השאר עולה 700 – יחס של 1:7, כמו "אז ישיר"[לט]).

המשולש הפנימי, משולש של עשר אותיות, עולה 182 (שתי השורות הראשונות עולות חן, השלישית עולה מב – עד כאן שוב 100 – והרביעית 82), כמנין יעקב, ז"פ הוי'. שאר האותיות, בהן מוקף המשולש הזה, עולות 618, כשם המזבח שבנה יעקב "אל אלהי ישראל"[מ] (חז"ל דורשים שה' קראו ליעקב "אל"[מא], אבל הפשט הוא שזהו שמו של המזבח – הנקרא דווקא בשם המעלה שלו, ישראל – דוגמת "הוי' נסי"[מב], שם המזבח שבנה משה).

זהו פסוק קצר ויפה, שיש בו עוד הרבה רמזים – תן לחכם ויחכם עוד.

חלק ב: יכול לפטור העולם

אמר חזקיה אמר רבי ירמיה משום רשב"י

במסכת סוכה[מג] יש סוגיא בה מופיעים המאמרים הכי חזקים בכל הש"ס שאומר בעל ההילולא, רבי שמעון בר יוחאי, על עצמו. יש שם שלשה מאמרים שפותחים "אמר חזקיה אמר רבי ירמיה משום רבי שמעון בן יוחאי".

בהשגחה פרטית, מי שאומר את המאמרים הללו בשם רשב"י הוא רבי ירמיה, אחד מתקיפי ארץ ישראל[מד], שלמדנו עליו לאחרונה[מה] – חכם שאוהב לשאול קושיות שהחכמים לא מסוגלים לענות עליהן, כי ההגיון שלו הוא לא הגיון פשוט, בינארי, אלא הגיון קוואנטי, ולא עומדים על סוף דעתו של רבי ירמיה. נציין שבהשגחה פרטית היום אנחנו מסיימים את לימוד ספר ירמיהו לפי הקביעות שלנו.

התלמיד המובהק, העיקרי, של רבי ירמיה נקרא חזקיה. הרבה פעמים בגמרא כתוב רבי חזקיה, כי הוא מוסמך כאן, בארץ ישראל, אז הוא רבי ("כל רבי מארץ ישראל"[מו]), אבל בסוגיא הזו הוא נקרא רק חזקיה, בלי הרבי. בגמרא יש עוד חזקיה, חוץ מרבי חזקיה הזה – חזקיה הבן של רבי חייא, שהוא הרבי של רבי יוחנן, וכל זמן שהוא היה בחיים רבי יוחנן לא לקח גדולה לעצמו להיות ראש הישיבה בטבריה. רק לאחר שהסתלק חזקיה, הרבי שלו, הוא נהיה ראש ישיבה. הוא בדור התפר בין התנאים לאמוראים, לכן לפעמים כתוב שהוא אמורא ולפעמים כתוב שהוא תנא. זה חזקיה אחר – יש שני חזקיה. כתוב שחזקיהו המלך היה ראוי להיות משיח אם רק היה אומר שירה, אז יש לו שני תיקונים בחז"ל – חזקיה הראשון, הרבי של רבי יוחנן, וחזקיה השני, התלמיד המובהק של רבי ירמיה, שמוסר לנו את המאמרים המופלאים האלה.

א. דרך גדילתן

כל המצוות – דרך גדילתן

שוב, חזקיה אומר שלשה דברים בשם רבו, רבי ירמיה, שאומר משום רבי שמעון בן יוחאי. שני האחרונים הם שבחים עצומים שרשב"י אומר על עצמו, אך הדבר הראשון הוא המשך הסוגיא שם בסוכה, שדנה בנטילת לולב, ארבעת המינים, בסוכות. המאמר הראשון הוא הלכה, נשמע כהלכה, אבל הוא הרבה יותר מהלכה גם על פי פשט:

"אמר חזקיה אמר רבי ירמיה משום רבי שמעון בן יוחאי כל המצות כולן אין אדם יוצא בהן אלא דרך גדילתן" – בכל המצוות של התורה איני יוצא אלא אם כן אני לוקח את החפצא של המצוה, כאן מדובר בלולב, ומחזיק אותו דרך גדילתו. כלומר, צריך שמה שמופנה למעלה יהיה הצד העליון בגידול של הדבר ומה שמופנה למטה הוא הצד התחתון בגידול שלו – רק ככה אני יוצא ידי חובה. אם אני לוקח את הלולב הפוך איני יוצא ידי חובה, וכך לגבי כל המינים. המפרשים שואלים[מז] לגבי האתרוג – מה הלמעלה ומה הלמטה? לא פשוט. לכאורה, העוקץ הוא הלמעלה בעץ, אבל אנחנו נוהגים הפוך. כלומר, צריך עין טובה בשביל לזהות מה הלמעלה ומה הלמטה.

המאמר הזה הוא פלא. בפשטות הנושא הוא מצות לולב, בה אני מבין שצריך לאחוז דרך גדילתו, אבל מה פירוש שכך צריך להיות ב"כל המצוות כולן"? איך הכלל הזה נכון בתפילין – אם אני מניח תפילין בבקר, מה זאת אומרת שאני צריך להניח תפילין דרך גדילתן? הרי זו מצוה! אם האשה מדליקה נרות שבת קדש צריך להדליק אותם דרך גדילתן, מלמטה למעלה – מה זאת אומרת?

"השלום שקול כנגד הכל"

כל מצוה היא לשון צוותא וחיבור[מח]. יש בחסידות פתגם שכל המצוות הן היכי תמצי בשביל לעשות התוועדות חסידים. בשביל מה עושים התוועדות חסידים? בשביל אחדות, בשביל דיבוק חברים, עם קצת 'לחיים' שגם מקרב את הלבבות ביחד – הכל בשביל חיבור. בשביל שתהיה מצוה, שנהיה כולנו בצוותא חדא, כל אחד צריך להחזיק בחבר דרך גדילתו. צריך עין טובה בשביל לראות מה הלמעלה ומה הלמטה בדרך גדילתו של האדם, של החסיד, של היהודי. בעיקר, מבואר בחסידות[מט], שצריך להחזיק את החבר כגדול ממני – להכיר שאני למטה והוא למעלה. כאשר כל אחד מחזיק את חברו כגדול ממנו ומשפיע עליו יש אחדות אמתית ויכולת לקבל מהזולת את הטוב שבו ולגדול ביחד ("דרך גדילתן").

הנושא העיקרי שלנו הערב, הוא מה שרבי מענדל'ע ויטבסקער, בעל פרי הארץ, כותב על רבי שמעון בר יוחאי[נ] – שעיקר הענין שלו הוא שלום ואהבת חברים. עיקר הענין כאן הוא שיהיה שלום בינינו. ל"ג בעומר, הוד שבהוד, שבהקבלה לנשמות היינו אהרן שבאהרן[נא] שכולו אהבת ישראל וכל ענינו שלום[נב] – הוא "אוהב שלום ורודף שלום"[נג], הוא משים שלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו[נד] והשלום הוא תכלית הברכה בה הוא מברך את עם ישראל באהבה – "וישם לך שלום"[נה].

בתחלת פרשת השבוע, פרשת בחקתי (הפרשה ה-גל בתורה, שבפסוק הראשון שבה גל אותיות ו"אם בחקתי" עולה גל במשולש), כתוב "ונתתי שלום בארץ"[נו] – אם יש שלום אין פגע רע, אין שום דינים, אין שום מלחמות. אם רוצים לבטל את המלחמה, וגם לנצח במלחמה סופית – הכל תלוי אך ורק בשלום בתוכנו. זו הסגולה המיוחדת של ל"ג בעומר, שכולנו – כל החברים, כל החבורה – נגיע לאחדות אמתית. מה רש"י אומר על "ונתתי שלום בארץ"? המשפט הראשון שלו הוא "אם אין שלום אין כלום" – בלי שלום הכל הוא 'גארנישט מיט נישט'. סימן שאם יש שלום – יש כלום... המלים שלום וכלום הן לשון נופל על לשון, יש ביניהן רק חילוף של אותיות ש-כ. אז נברך שיהיה שלום ושיהיה כלום. אחר כך רש"י כותב עוד משפט – הכל מחז"ל[נז] – שמכאן לומדים ש"השלום שקול כנגד הכל".

נתחיל בגימטריא הראשונה שלנו הערב: כמה שוה "השלום שקול כנגד הכל"? 949, 13 כפול 73, אהבה כפול חכמה – אהבת ישראל. מספר שמי שמסתובב אצלנו צריך כבר להכיר... זו גימטריא מכוונת, שכדאי שנזכור אותה – "השלום שקול כנגד הכל" עולה אהבת ישראל, ה"כלל גדול בתורה" של רבי עקיבא[נח], רבו של רבי שמעון בר יוחאי.

לכך שייך גם המשפט הידוע שאנחנו מזכירים הרבה פעמים בל"ג בעומר, "אנן בחביבותא תליא מילתא"[נט]. רשב"י אומר שהדור שלנו – בניגוד לדור הקודם – הוא דור של אהבה[ס]. הדור הקודם היה הדור של עשרת הרוגי מלכות, שבראשם רבי עקיבא, רבו של רשב"י – דור של פחד, "פחד יצחק"[סא]. אבל "אנן בחביבותא תליא מילתא" – אנחנו דור של חיבור, של דיבוק חברים, כמו שהאריז"ל אומר[סב] שדיבוק חברים הוא התנאי להבאת משיח.

היום המסוגל ביותר לדיבוק חברים הוא היום – זהו המסר של רשב"י והכח של רשב"י לפעול אצלנו. האחדות מגיעה דווקא מתוך העובדה שיש יחידי סגולה, כמו שאומר רשב"י – במאמר הבא – "ראיתי בני עליה והם מועטים... אם שנים הם אני ובני" (ויש מקום בו כתוב "אם אחד הוא אני הוא"[סג], על דרך מאמר רשב"י על עצמו בזהר "אנא סימנא בעלמא"[סד], כמו שהזכרנו[סה]). החיבור בין היהודים – גם הצוותא שלנו, בחדר הזה – הוא בלב (כמו שהסברנו קודםט, בסוד "ציון", שיחוד אבא ואמא הוא דווקא בלב). הרבי הרש"ב אומר[סו] שהיחידה שבנפש מתגלה בלב, לא במח. החיבור שלנו הוא גילוי היחידה שלנו – אנחנו יחידה, כמו יחידה בצבא, יחידה אחת (גם גדל, השרש של "דרך גדילתן", בגימטריא יחידה). דווקא יחידי סגולה מגלים אצלנו את היחידה, בה כולנו מאוחדים[סז].

"עצי שטים עֹמדים"

מאיפה רשב"י לומד את הכלל שכל מצוה צריך לקיים דרך גדילתה? מהמשכן, בו כתוב "עצי שטים עֹמדים"[סח]. מהמלה "עֹמדים" לומדים שקרשי המשכן צריכים לעמוד בדרך גדילתן, ומ"עצי שטים עֹמדים" לומדים לכל התורה כולה, כל המצוות כולן.

"עצי שטים עמדים" הם משהו כללי מאד. כתוב במאמר המפורסם "באתי לגני"[סט] ש"שטים" היינו שטות – יש שטות של קליפה וצריך להפוך אותה לשטות של קדושה. מהשטים צריכים לעשות את קרשי המשכן – להפוך את ה-שקר של עלמא דשקרא (בו נראה המציאות לדבר נפרד, ולא כחלק מהאחדות האלקית) ל-קרש ו-קשר בתוכנו. שוב, זהו התפקיד של כל מצוה, לשון צוותא, שצריך לעשות אותה "בשם כל ישראל". בכל מצוה יש את הכח של "עצי שטים", בגימטריא תענוג (23 ברבוע), כח להפוך את השטות דלעומת-זה, שבעצם היא תענוג דלעומת-זה, לתענוג אלקי, להעמיד את את ה"שטים" ב"דרך גדילתן".

המבט שלנו על העולם הזה, עלמא דשקרא, הוא מבט מטעה – בו דברים טפלים ושוליים נדמים חשובים והם דוחים דברים חשובים באמת (וזו, כמו שמוסבר ב"באתי לגני", השטות הגדולה ביותר). בחסידות כתוב[ע] שה' מסתכל עלינו דרך התורה, שמשמשת כזכוכית מגדלת, המראה עד כמה אנחנו, עם ישראל, הלומדים את התורה ומקיימים את מצוותיה, הם הדבר הגדול באמת בתוך העולם. באותו אופן, קיום המצוות "דרך גדילתן" הוא מתוך התבוננות על המציאות בזכוכית המגדלת של התורה המראה שהמצוה גדולה עד אין סוף (ואני, מקיים המצוה, קטן ביחס אליה – כמו שאני קטן ביחס לחבר עליו אני מסתכל, כנ"ל – ולכן מתמסר לקיום המצוה ולימוד התורה ומתוך כך גדל ומקבל משמעות וחשיבות אין-סופית בעיני ה'[עא]).

הלימוד של רשב"י מופיע גם בברייתא, הוא דבר מוסכם, אבל חוץ ממנו יש בגמרא עוד שני פירושים ל"עצי שטים עֹמדים": הסבר נוסף הוא ש"עצי שטים עמדים" אומר ש"היו מעמידים את ציפוין". היו דברים במשכן בהם הציפוי היה עומד בפני עצמו, כמו שבריחי המשכן נכנסו בציפוי זהב אבל הציפוי עמד בפני עצמו[עב], אבל את הציפוי של קרשי המשכן העמידו הקרשים עצמם העמידו. צריך להבין בדיוק מה הפשט, אבל כנראה התכונה הזו גם קשורה ל"דרך גדילתן". בהקשר שלנו, הציפוי הוא לבושי הנפש – מחשבה, דבור ומעשה – שמצפים את עצם המוחין והמדות. אכן, כמבואר בתניא[עג], מחשבה, דבור ומעשה של תורה ומצוות גדולים מעצם המוחין והמדות, שהרי בקיום המצוות מתאחדים עם ה', אין-סוף ב"ה, ואילו המוחין והמדות של האדם מוגבלים. ה"עצי שטים", העצה של שטות דקדושה, גורמים להכרה הזו (בקטנות האדם ואין סופיות המצוות, כנ"ל) וכך "מעמידים את צפוין".

יש גם הסבר שלישי, הכי חשוב: "שמא תאמר אבד סברם ובטל סיכויין?" – שמא תאמר שלאחר שנגנז המשכן עם הכלים, גמרנו, הכל הלך לאיבוד, אין יותר משכן, אין יותר כלים, אין יותר קרשים, אולי לא נזכה לראות שוב את הקרשים האלה (אומרים דווקא על הקרשים, לא על משהו אחר) – לא! "'עצי שטים עמדים', שעומדים לעולם ולעולמי עולמים". כלומר, מפרשים ש"עֹמדים" היינו נצחיים. איך נזכה לראות את עצי השטים האלה? על ידי שנקיים את המצוות "דרך גדילתן" – קיום כזה מנציח לנו את ה"עצי שטים". כאשר נתבונן על כל מצוה דרך אותה 'זכוכית מגדלת', נראה שגם מצוה שנראית קטנה, מוגבלת וזמנית (עד ל"מצוה שהזמן גרמא") היא באמת נצחית[עד], עומדת לעולם ולעולמי עולמים[עה].

כל המצוות הן "עצי שטים עֹמדים" – יש להן כח להפוך את השטות לשטות דקדושה, להפוך את ה-שקר של עלמא דשקרא ל-קרש ול-קשר בינינו, ולהיות נצחיות – והכל בכח של קיום המצוות דרך גדילתן.

מקטנות לגדלות בקיום המצוות

נעשה עוד גימטריא יפה: כמה שוה המלה מצוה – לשון צוותא וחבור, דיבוק חברים – במספר קדמי (בו כל אות שוה לסכום כל האותיות מ-א עד אליה)? 676, שם הוי' ב"ה ברבוע[עו]. זהו כבר רמז יפהפה שבתוך כל מצוה יש כח של הוי' ברבוע, "הוי' [פעמים] הוי'"[עז], כמו שכתוב לפני יג מדות הרחמים (כמו שאומרים ש"אהיה אשר אהיה"[עח] היינו אהיה פעמים אהיה, אמת). המצוה צריכה להיות "דרך גדילתה" – בגימטריא בדיוק אותו דבר, הוי' ברבוע! כאן יש רמז יפהפה שכל מצוה צריכה להיות "דרך גדילתה" ואחרת לא יוצאים בה ידי חובה.

צריך להבין עוד מה המשמעות של "דרך גדילתן" בכל המצוות, חוץ מארבעת המינים. חוץ ממה שכבר אמרנו, הפירוש הכי פשוט קשור למושגים קטנות וגדלות, כמו שיש לנו שער בסוד ה' ליראיו שנקרא "קטנות קודם לגדלות"[עט] – צריך להתחיל מתוך קטנות לגדול. גדלות פירושה בגרות – בכל מצוה צריך להתבגר. המצוות הן בשביל להתבגר, "דרך גדילתן" – לצאת מהקטנות, לעלות מהקטנות, ולהגיע לגדלות מוחין. זהו הסוד של מצוה (במספר קדמי, שמבטא את ה'גדילה' של כל אות על בסיס האותיות שקדמו לה), שם הוי' ברבוע (שגם הוא 'התבגרות' של התכללות שלמה).

עוד לא יצאנו לגמרי ידי חובת הסבר מה פירוש "דרך גדילתה", אבל התחלנו להסביר איך רשב"י יכול לומר לנו את הדין הזה לא רק על מצות לולב, אלא שבכל המצוות כולן אין אדם יוצא בהן אלא דרך גדילתן. שוב, זהו המאמר הראשון של "חזקיה אמר רבי ירמיה משום רבי שמעון בן יוחאי" בסוגיא הזו.

ב. שבחי רשב"י

"מיום שנברא העולם ועד סופו"

אחר כך הסוגיא עוברת, בלי בעיה, ממה שהוא לכאורה הלכה לאגדתא גמורה – אבל אותו אחד אומר את הדברים. כלומר, ל"תקיפי ארעא דישראל" אין חילוק בכלל בין הלכה לאגדה – עבורם הכל אותו דבר, הכל אחד[פ] (מה שאין כן בדרך הבבלי, "חסידי דבבל"): "ואמר חזקיה אמר רבי ירמיה משום רבי שמעון בן יוחאי יכול אני לפטור את כל העולם כולו מן הדין מיום שנבראתי עד עתה ואילמלי אלעזר בני עמי מיום שנברא העולם ועד עכשיו ואילמלי יותם בן עוזיהו עמנו מיום שנברא העולם עד סופו".

זהו מאמר מופלא ביותר, שמזכיר סיפור שאנחנו אוהבים לספר[פא], וכעת נספר אותו לכבוד רשב"י – סיפור של אדמו"ר הזקן עם רבי מענדל'ע מויטבסק[פב]: אחרי הסתלקות הרב המגיד נ"ע אדמו"ר הזקן, שהיה הצעיר בתלמידי המגיד, התקשר לרבי מענדל'ע, אחד מהמבוגרים בחבורה. חברו רבי נחום מטשרנוביל, בעל המאור עינים, שגם היה מזקני תלמידי המגיד, שאל אותו – למה בחרת ברבי מענדל'ע ולא בי? הוא ענה לו שכאשר נכנס אליו מישהו הוא ראה עליו את כל מה שעבר עליו בחיים, כמו סרט של כל החיים בבת אחת – ממתי שנולד ועוד קודם, מרגע קליטת הזרע, סוד הבריאה, כנודע[פג] – "כולן נסקרין בסקירה אחת"[פד]. רבי נחום לא התפעל מזה בכלל ואמר לו 'נו?!'. כלומר, 'אז מה? אני לא רואה ככה?! למה בחרת בו?'. אדמו"ר הזקן הוסיף, שלא רק שרבי מענדל'ע ראה את כל החיים של מי שנכנס אליו, מרגע שנוצר עד עכשיו, אלא את גם כל הגלגולים שלו מאז אדם הראשון, מאז שנברא העולם, ועד עכשיו. אמר לו רבי נחום – 'נו?!'. כלומר, 'אז מה? אני לא ככה?'. אז הוא אמר לו – ראיתי עליו, על רבי מענדל'ע ויטבסקער בעל פרי הארץ, שהוא ראה על מי שנכנס עליו כל מה שעבר עליו מבריאת העולם וגם כל מה שיעבור עליו עד ביאת ינון ועד בכלל, עד תחית המתים. רק אז המאור עינים התפעל, 'יצא מהכלים', והבין למה אדמו"ר הזקן באמת בחר להתקשר אליו.

הסדר בסיפור הוא ממש אותו יחס כמו כאן בגמרא לגבי רשב"י, שרשב"י בפני עצמו הוא בסוד ההוה, אבל עם בנו יחד הוא כבר פועל מתחלת העולם ועד עכשיו (עבר), ואם יש לו גם את יותם בן עוזיהו, שמצטרף אליהם, הכח הוא מסוף העולם ועד סופו[פה] (עתיד)[פו]. יותם הוא היחיד בין כל מלכי ישראל ש"אין בו דפי"[פז] – המלך המושלם, שלא היה בו חטא בכלל. לא רק שלא היה ביותם חטא, אלא שמציינים[פח] שהוא הכי קיים "בן יכבד אב"[פט]. איך? אביו עוזיהו היה מצורע – הוא ישב ב"בית החפשית"[צ], שאפשר גם היום לראות אותו בירושלים. כתוב שיותם נולד תוך כדי שהוא היה מצורע בבית החפשית. ככה הוא גדל, אבל הוא מאד כיבד את אביו, והיה משרת אותו בתוך המקום של המצורעים, של הטמאים. הוא ישב ושפט את עם הארץ, היה מלך במקום אביו, אבל לא לקח את כתר המלכות כל זמן שאביו היה חי. עיקר התפקיד של המלך היה לשפוט את עם הארץ, וכל דין שבא לפניו הוא היה הולך לבית החפשית ושואל את אבא איך דנים את הדין הזה, ולכן עליו כתוב "בן יכבד אב". גם קשור לכאן – בשביל להגיע לתחלת בריאת העולם רשב"י לוקח לעצמו את הבן שלו, אבל בשביל להגיע עד הסוף הוא גם צריך אחד שמקיים יותר מכולם "בן יכבד אב", קשר בין אבא ובן, ועם שניהם הוא מגיע מסוף העולם ועד סופו.

בסיפור יש בדיוק אותן שלש בחינות. אם נחזור לרבי מענדל'ע, בהתחלה הוא באמת ראה מכח עצמו רק את כל החיים של האדם שעומד לפניו מאז שהוא נברא. כל פעם שרבי נחום אמר 'נו?!' אדמו"ר הזקן היה צריך להוסיף לו עוד בחינה, עוד ממד (כמו לצרף עוד נשמה לרשב"י). כדי שהוא יראה את כל הגלגולים הקודמים שלו, כל מה שעבר עליו מאז אדם הראשון – "איפה היית"[צא] באיפה של אדם הראשון[צב] – עד עכשיו הוא מצרף את ה'בן' שבעצמו. כדי שיראה גם את כל מה שיעבור עליו עד ביאת גואל צדק, עד ביאת ינון, הוא צריך לצרף אליו מלך אחד-מיוחד, שאין בו דופי ושמקיים בעצמו "בן יכבד אב". כל הבחינות הללו היו בתוך רבי מענדל'ע ויטבסקער[צג], לכן בדיוק מקביל לסיפור.

חמש נשמות

במאמר השני של "חזקיה אמר רבי ירמיה משום רבי שמעון בן יוחאי" צריך שלשה כדי לפטור את העולם – שמעון, אלעזר ויותם ביחד. זה כבר מעורר שאלה – האם רשב"י קשור לעוד צדיקים גדולים?

רשב"י קשור בעצם לבן שלו – הוא והבן שלו הם כתר וחכמה. לפעמים כתוב[צד] שהם דעת וחכמה, אבל בעצם רשב"י הוא הכתר של כל הנשמות. לרבי עקיבא היו חמשה תלמידים מובהקים, וכתוב[צה] שהם היו הנפש-רוח-נשמה-חיה-יחידה שלו. היחידה שלו היא רשב"י – הוא הכתר; החיה שלו היא רבי מאיר – רבי מאיר בעל הנס, של פסח שני, שהיה לפני כמה ימים. מה המסר שלו? ש'אין מקרה אבוד'[צו], את הכל אפשר לתקן. עוברים כמה ימים, מחסד שבהוד להוד שבהוד, מרבי מאיר לרשב"י, ומה הוא אומר? שהכל כבר מתוקן, כמו שהרבי אומר[צז]. רבי מאיר מלמד שאת הכל אפשר לתקן, אין שום יאוש בעולם כלל, אבל כשמגיעים עוד כמה ימים לל"ג בעומר, לא רק ש"אין שום יאוש"[צח], שאפשר לתקן, אלא באמת כבר תקנו הכל, הכל מתוקן, מוכן ומזומן למשיח. זהו המסר של ל"ג בעומר, שהוא בעצם המסר של הרבי.

אבל האם יש עוד נשמות גדולות שרשב"י קשור אליהן כמו רבי אלעזר, הבן שלו? כעת נראה שיש חמש נשמות כלליות שקשורות יחד:

שוב, רשב"י והבן שלו הם צמד, שכתוב שהם הכתר והחכמה. בדרך כלל חכמה היא אבא, אבל כאן האבא הוא הכתר והבן הוא החכמה (כתר-חכמה שוה "עצי שטים עֹמדים"). אבל אם רבי שמעון הוא הכתר, פרצוף אריך אנפין, מתבקש גם לומר שהבן הוא פרצוף זעיר אנפין (ו"ז"א בעתיקא אחיד ותליא"[צט] עד ש"ז"א ועתיקא כולא חד"[ק]); נשמה נוספת היא יותם מלך יהודה, שהאריז"ל אומר[קא] שרשב"י רצה אותו יחד איתו כי הוא עצמו גלגול של יותם – כולם נשמה אחת. אבל יש עוד שנים קשורים, שלא כתובים כאן במסכת סוכה. אחד הוא אחיה השילוני – עליו למדנו לאחרונה[קב] אצל הבעל שם טוב[קג] – שכתוב[קד] גם שרשב"י הוא גלגול שלו, לכן הוא אמר שמקומו למעלה הוא עם אחיה השילוני[קה]. אחר כך אחיה הוא המורה, הרבי, של הבעל שם טוב; מי עוד? כתוב בכתבי האריז"ל[קו] שרבי שמעון בר יוחאי הוא גלגול של עוד מישהו חשוב – משה רבינו. רשב"י הוא הגלגול העיקרי של משה רבינו, שבפעם הראשונה קוראים לו משה ובפעם השניה קוראים לו שמעון. השם משתנה לפי השליחות בגלגול הנוכחי (כאשר השם הוא הצנור לתת כח אלקי להצליח בשליחות) – כנראה יש גם קשר בין השמות (בשני השמות אותיות שם, הפוך במשה וישר בשמעון, ושאר האותיות הן ענוה, ודוק), אבל על פי פשט זהו שם שונה – אבל הנשמה היא אחת.

אם כן, יש בעצם חמש נשמות שהן מקשה אחת – שמעון, אלעזר, משה, אחיה, יותם. לא אמרתי אותן עכשיו לפי הסדר. מה הסדר המתבקש? רבי שמעון בר יוחאי הוא היחידה – שוב, הוא הכתר-היחידה כאן, בל"ג בעומר הוא הראש של כולם, גם של משה רבינו[קז]. אחיה השילוני כאן במבנה הוא בחינת חיה, שגם מופיעה בשם שלו – הוא החכמה. על משה רבינו כתוב "משה זכה לבינה"[קח] – הוא מדרגת הנשמה כאן (כמו שהוא בנשמות הכלליות של עם ישראל[קט]). כמו שכבר אמרנו קודם, רבי אלעזר בנו הוא בחינת ז"א ביחס לאביו שהוא עתיקא – הוא, ה-ו, הרוח במבנה כאן. אחרון חביב, יותם – הוא מלך, מלך יהודה, לכן מן הראוי והנכון לשים אותו במקום המלכות, הנפש. ולסיכום:

יחידהרשב"י

חיהאחיה השילוני

נשמהמשה רבינו

רוחרבי אלעזר ברבי שמעון

נפשיותם מלך יהודה

בהקשר של המאמר שלנו בגמרא, יוצא מכאן שרבי שמעון, הכתר, צריך את התפארת בשביל להגיע לתחלת בריאת העולם וצריך דווקא את המלכות בשביל להגיע לסוף כל הדורות.

בני עליה מועטין

מה המאמר השלישי? "ואמר חזקיה אמר רבי ירמיה משום רבי שמעון בן יוחאי ראיתי בני עלייה והן מועטין אם אלף הן אני ובני מהן אם מאה הם אני ובני מהן אם שנים הן אני ובני הן". על כך שואלת הגמרא – האם הצדיקים כל כך מעטים? הרי רבא אמר שיש שמונה עשר אלף צדיקים סביב לה', כפי שרמוז בפסוק בסיום יחזקאל "סביב שמֹנה עשר אלף"[קי]. הגמרא מתרצת ששמונה עשר אלף רואים את השכינה באספקלריא שאינה מאירה, כמו שאר הנביאים, אבל המעטים אליהם התכוון רשב"י הם אלה שרואים את פני השכינה באספקלריא מאירה, כמו משה רבינו[קיא]. אחר כך הגמרא שואלת – האם אלה שרואים באספקלריא כל כך מעטים, שהם רק שנים או רק אחד? הרי אביי אמר שיש בכל דור לא פחות משלשים וששה צדיקים שמקבלים את פני השכינה בכל יום, כפי שהוא לומד מהפסוק "אשרי כל חוכי לו"[קיב]. על כך עונה הגמרא – כפי שפתחנוט – שה-לו'ניקים אמנם מקבלים את פני השכינה בכל יום, אבל הם "עיילי בבר", כדי לראות את פני השכינה בכל יום הם נכנסים ברשות, ורשב"י שאמר שבני עליה הם מועטין התכוון לאלו "דעיילי בלא בר", הצדיקים שנכנסים בלי רשות, חפשיים לגמרי, כמו בן שנכנס לאביו בלי לקבל רשות.

אנחנו יודעים שאביי הוא המוחין דנגלה של הבעל שם טוב[קיג]. בכל אופן, הוא מבבל, מחסידי דבבל, וכל שכן רבא. מאד מענין כאן שהקושיות הן מדברי הזוג הכי חשוב בתלמוד בבלי, שלא רוצים להמעיט כל כך את כל הצדיקים. רואים כאן דוגמה יפהפיה בה חכמי בבל העיקריים מרבים במציאות הצדיקים. בדרך כלל הלכה כרבא, רק בששה מקרים הלכה כאביי[קיד]. רבא אומר שיש הרבה צדיקים, שמונה עשר אלף צדיקים. ואביי אומר שיש לפחות לו. על שניהם מתרצת הגמרא מה כוונת רשב"י – שהוא דבר על בני עליה מיוחדים לגמרי, שמהם הלוואי שיש שנים, אני ובני, ואם יש רק אחד זה אני. זו דוגמה להבדל בין חסידי דבבל לתקיפי ארעא דישראל. מצד אחד, רשב"י ממעט בצדיקים, אך מצד שני התורה שלו היא של כולם יותר מאשר תורת חסידי דבבל. דווקא אותם שאומרים "אם שנים הם אני ובני" הם המביאים את המשיח, מלמדים שלום ואחדות וכיצד לקיים מצוה בשלמות, הוי' ברבוע – כל מה שדברנו קודם.

סדר המאמרים

אם כן, בעצם יש כאן שלש מדרגות, שלשה מאמרים, שהם בסדר היסודי של הכנעה-הבדלה-המתקה (חש-מל-מל)[קטו]:

המאמר הראשון, שצריך לקיים את כת המצוות "דרך גדילתן" – מאמר של הלכה, של נגלה – הוא הכנעה, שהרי תוכנו הפנימי הוא שהאדם יחזיק את עצמי קטן ביחס למצוה וביחס לחבר, כנ"ל.

המאמר השני הוא "יכול אני לפטור את כל העולם כולו מן הדין". איך הוא פוטר את כל העולם כולו? המפרשים אומרים[קטז], על פי פשט, שהוא פוטר ביסורים שהוא קבל במערה. כותבים משהו מאד חזק – אפשר לומר שספק אם הוא נכון, אבל כך כותבים – שהיסורים שרשב"י ובנו סבלו במשך 12-13 השנים במערה, כשהיו כל הזמן בתוך חול, גדולים יותר מכל היסורים של עשרה הרוגי מלכות שהיו בדור הקודם. לכן הם זכו למה שהדור הקודם לא זכה, לפטור את כל העולם – הם קבלו את כל העונש שמגיע לכל היהודים במשך כל הדורות. ההסבר הזה לא מפורש בגמרא, לכן נאמר פירוש אחר לגמרי – שרשב"י יכול לפטור את העולם לא בגלל קבלת יסורים, אלא מתוך סברא[קיז], סברא בהלכה, שנסביר בהמשך בע"ה. לרשב"י יש שכל שבו הוא יכול ללמד זכות ובכך לפטור את כל העולם כולו ממדת הדין. חילוק שתלוי בסברא הוא הבדלה, ואם כן כל המאמר השני הוא הבדלה.

על המאמר השלישי, "ראיתי בני עליה והן מועטין", אמרנו שהוא לטובתנו – כמה שיש פחות צדיקים גמורים (עד שיש רבי אחד) יותר טוב לכולנו. זו הבחינה של תקיפי ארעא דישראל לעומת חסידי דבבל. המדרגה הזו היא כבר ההמתקה.

יש כאן דוגמה יפהפיה של סדר בסוגיא: אחרי מאמר ההכנעה (חש), מאמר בנגלה, באים שני מאמרי האגדה בשבחו של רשב"י, הבדלה-המתקה (מל-מל).

ג. "דבר שאינו מתכוון מותר"

להתחשב במחשבה

נשאר לנו להסביר מה הסברא של רשב"י, השכל שלו – לא היסורים שלו, אנחנו לא אוהבים יסורים – שדווקא הוא יכול לפטור את כל העולם כולו ממדת הדין. הסברא המיוחדת של רשב"י היא "דבר שאינו מתכוון מותר"[קיח] – זו סברא שנאמרה בהלכות שבת, אבל הוא פוסק ככה לגבי כל התורה כולה.

ידוע שבכל מקום שיש מחלוקת במשנה – בנגלה דאורייתא, בגופא דאורייתא – בין רשב"י לרבי יהודה או רבי יוסי אין הלכה כרשב"י אלא כרבי יהודה או כרבי יוסי[קיט]. אבל בהלכות שבת יש יוצא מהכלל, שבכמה מחלוקות הלכה כרשב"י[קכ]. כל כך למה? כי רשב"י, כמו שהסברנוט, הוא סוד "על הר גבֹה עלי לך מבשרת ציון"[קכא] – "הר גבֹה" הוא עולם המחשבה, עלמא דאתכסיא. שם השרש של רשב"י, והוא מסוגל לגלות לנו את אותו עולם. השרש של שמעון הוא ב"שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"[קכב], "שמע" לשון הבנה[קכג]. "שמע ישראל" הוא הפסוק העיקרי שאומר משה רבינו לעם ישראל, לכן רבי שמעון הוא הגלגול העיקרי של משה רבינו. אף על פי שמשה לא מברך את שבט שמעון[קכד] – הוא מתגלגל בתוך האיש שמעון, הצדיק רבי שמעון.

עולם המחשבה הוא שבת, "בקושי התירו לדבר [אפילו] בדברי תורה בשבת"[קכה] – משה הוא בחינת שבת[קכו] ורבי שמעון הוא בחינת שבת. שבת הוא יום שבכולו צריך לעלות "על הר גבֹה", להגיע לעולם המחשבה – שכל ה"עובדין דחול" יתעלו להר הגבוה של עולם המחשבה (סוד "אברהם קראו הר"). היות שרשב"י הוא מחשבה, שהיא בחינת שבת, הוא גם כל השבוע שבת – תלמידי רשב"י קראו לו שבת[קכז], הוא שבת כל הזמן, כמו שכתוב על כל תלמיד חכם אמתי שהוא תמיד נקרא שבת[קכח]. ממילא, כל הזמן הוא מעלה את ה"עובדין דחול" לעולם המחשבה, לבינה, מקיים "מי זאת עֹלה מן המדבר"[קכט] – מעלה את ה"זאת", עלמא דאתגליא, ומחבר ל"מי", "מי דקיימא לשאלה"[קל], הבינה, "תספרו חמשים יום"[קלא] כמנין מי.

"דבר שאינו מתכון – מותר"

בכל אופן, מה ההלכה? יש מחלוקת בין רשב"י לרבי יהודה האם דבר שאינו מתכוון מותר או אסור. רבי יהודה אומר שאף על פי שלא מתכוון – אסור. רשב"י אומר שהתורה אסרה רק "מלאכת מחשבת"[קלב], כפי שלומדים מהסמיכות של שבת למשכן, בו כתוב "מלאכת מחשבת"[קלג]. דבר שאינו מתכוון אינו "מלאכת מחשבת" ולכן הוא מותר – לא סתם פטור, אלא מותר לכתחילה.

הדוגמה העיקרית היא גרירת ספסל על קרקע בשבת. פעולת הגרירה מותרת, אבל היא עלולה לעשות חריץ בקרקע, ולעשות חריץ אסור, משום חורש או משום בונה[קלד]. אם כן, מי שגרר את הספסל עשה איסור, אבל הוא לא התכוון לאיסור. השאלה, האם כשאדם עושה איסור בלי להתכוון – זה בסדר או לא בסדר? האם אדם צריך להזהר ולדאוג שלא יעשה איסור, אפילו שהוא לא מתכוון לו בכלל? רשב"י אומר שלא צריך להיות לחוץ. מי שכל הזמן חושש שאולי הוא יעשה איסור גם על ידי הפעולות המותרות – הוא טיפוס לחוץ. רשב"י בא להציל את הלחוצים[קלה], ולכן הוא אומר שדבר שאינו מתכוון מותר לכתחילה.

לגבי רבי יהודה, שאומר שדבר שאינו מתכוון אסור, יש שלש דעות בראשונים מה כוונתו: יש דעה[קלו] שהוא אומר שאסור מדרבנן, אבל הוא מסכים עם רשב"י שמדאורייתא אין איסור. כלומר, מעיקר הדין דבר שאינו מתכוון מותר, אבל חכמים אסרו. יש דעה[קלז] שהוא אומר שאסור דאורייתא, אבל אין חיוב חטאת. יש דעה[קלח] שהוא אומר שאסור וגם חייבים חטאת. אצל רבי שמעון פשוט שמותר לכתחילה.

מתבקש לעשות מבנה מהדעות הללו: דעתו של רבי שמעון, ללא עוררין, היא ש"דבר שאינו מתכוון מותר". רבי שמעון הוא אצילות, עולם האחדות, המקום של שבת, לכן דווקא בשבת פוסקים כמותו נגד הכלל. הדעה שאסור מדרבנן, אבל מדאורייתא מותר, היא כנגד עולם הבריאה, אפשריות המציאות – אצילות ובריאה, חכמה ובינה, הן "תרין ריעין דלא מתפרשין"[קלט]. הדעה שיש כאן איסור דאורייתא בלי חיוב חטאת מכוונת כנגד עולם היצירה. הדעה שיש כאן איסור דאורייתא עם חיוב חטאת, איסור גמור כמו כל לט המלאכות, מכוונת לעולם העשיה, "אף עשיתיו"[קמ]. מבנה מאד יפה.

השאלה מה הדין בכל מצוות התורה חוץ משבת. בכל התורה רבי שמעון סובר שדבר שאינו מתכוון מותר ורבי יהודה חולק עליו – השאלה כמי פוסקים. לפי רוב הפוסקים הלכה כרבי שמעון גם בכל התורה[קמא], אבל יש שמחלקים ופוסקים כרבי שמעון רק בשבת ובשאר התורה כרבי יהודה[קמב]. בכל אופן, אצל מי שהוא בחינת שבת ההלכה מסכימה עם רשב"י שדבר שאינו מתכוון מותר.

"יכול לפטור העולם"

איך רבי שמעון יכול לפטור את כל העולם עם הסברא הזו? כי חז"ל אומרים ש"אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות"[קמג], היצר הרע. לכן, כל העבירות של התורה הן ללא "מלאכת מחשבת". רשב"י שייך כולו לפנימיות עולם המחשבה, והוא אומר שיהודי שעושה עבירה לא חושב על מה שהוא עושה. יהודי יכול לסטות מן הדרך גם במחשבה, שהוא לא דבוק כל הזמן במחשבה בה' יתברך, כמו שצריך להיות[קמד] – אם הוא היה דבוק כל הזמן בה' במחשבה הוא גם היה שמח כל הזמן בשמחה של מצוה ועד לשמחה בטהרתה[קמה]. אם הוא כעת לא דבוק בה', אם הוא לא שמח, סימן שכרגע נכנסה בו רוח שטות ואין בו מחשבה בכלל – הוא לא שייך ל"על הר גבֹה עלי לך מבשרת ציון". לכן כל מה שהוא עושה הוא "דבר שאינו מתכון" – באמת הוא לא מתכוון לעשות איסור, אין לו "מלאכת מחשבת", לכן הוא פטור על הכל, ולא רק פטור אלא אפילו מותר.

זו סברא מאד טובה לפטור את כל העולם כולו ממדת הדין. מסתמא גם אמרו זאת[קמו], שהיות שעבירה היא רוח שטות – אף פעם לא עשינו עבירה באופן שפוי, כל העבירות שלנו הן מתוך אי-שפיות, וממילא אנחנו פטורים, הרי שוטה פטור מכל התורה כולה[קמז]. ככה רשב"י מציל אותנו, כשהוא מצריך דווקא את המחשבה, את הכוונה הפנימית והשמחה הפנימית. כתוב "חכם לב יקח מצות"[קמח] והבעל שם טוב מסביר[קמט] שבכל מצוה הוא לוקח כמה מצוות. הסברנו לאחרונה[קנ] שיש במצוה גם את הכוונה, גם את המעשה בפועל וגם שמחה של מצוה – חכם לב לוקח את כל השלשה ביחד. אבל מי שאין לו את חכמת הלב הזו, מי שלא חושב ושמח בקיום המצוות, וממילא גם נופל לעבירות, אין לו מחשבה – הכל אצלו "דבר שאינו מתכון" והוא פטור.

נעשה עוד גימטריא יפה: כמה שוה "דבר שאינו מתכון"? 1089, גל ברבוע, לג בעומר. זהו מסר יסודי מאד של לג בעומר, "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך"[קנא] – הגילוי של ל"ג בעומר, שצריך מלאכת מחשבת.

שלשת צדיקי ל"ג בעומר

יש שלשה צדיקים שלא הזכרנו עדיין שקשורים לל"ג בעומר:

הראשון והעיקרי הוא רשב"י, אבל יש עוד אחד מגדולי ישראל שהיום היארצייט שלו. מאד מענין שאין עוד הרבה צדיקים שהסתלקו ביום הזה, וצדיקים מאד גדולים ומוכרים אין בכלל. יש תאריכים שהסתלקו בהם הרבה צדיקים גדולים, אבל בתאריך הזה יש רק את רשב"י והרמ"א. המהרש"ל, שבסוף ימיו חלק הרבה על הרמ"א, אף שהיו קרובי משפחה, כתב עליו "ממשה עד משה לא קם כמשה"[קנב]. יכול להיות שקצת היתה מעורבת בכך העובדה שהוא לא היה חסיד גדול של הרמב"ם, לכן הוא לקח את הפתגם הזה, שנאמר על הרמב"ם, ו'הלביש' אותו על הרמ"א. בכל אופן, המהרש"ל הוא גדול מאד והמאמר שלו נכון ומלמד כמה הרמ"א גדול. הרמ"א גם היה ענו מאד. המחבר, הבית יוסף, הסתלק בגיל 87, האריך ימים, אבל הרמ"א הסתלק בגיל מב. הוא מהצדיקים הכי גדולים שחיו מעט שנים, כמו האריז"ל עצמו ועוד. למרות שהיה צעיר, הוא הספיק המון – הוא כתב חיבור על כל ההלכות, כמו השו"ע, רק שאחרי שהוא קבל את השו"ע של המחבר הוא ויתר על כל מה שהוא כתב ורק עשה 'מפה', הגהות על השו"ע, מתוך החבור הגדול שלו. בכל אופן, באשכנז הלכה כרמ"א, וגם היום אפילו בספרד יש הרבה רמ"א. המיוחד בפסיקת הרמ"א שהוא החזיק מאד ממנהגי ישראל – "מנהג ישראל תורה היא"[קנג], מנהג ישראל יותר גבוה גם מדאורייתא וגם מדרבנן. זו השגה של רשב"י, זה היסוד של הרמ"א – קדושת מנהגי ישראל. בכל אופן, הוא השני.

מי השלישי ששייך ליום הזה? לא יארצייט שלו, אבל בין הרביים מי הכי שייך לל"ג בעומר? אדמו"ר האמצעי, כמו שכתוב בלוח "היום יום" של ל"ג בעומר. מי שמחזיק עצמו חב"דניק, והרי אנחנו חב"דניקים, יודע שבין רבותינו נשיאינו אדמו"ר האמצעי הכי קשור ליום הזה – הוא חגג אותו וגם ברך בו. מה סגולת היום הזה? הוא ברך בילדים. היו יוצאים לשדה עם חץ וקשת. עושים התוועדות – שהיא חיבור, דיבוק חברים, כמו שאמרנו קודם – ומברך בילדים. מכל הרביים של חב"ד הוא הרזין דרזין, הוא הכי נסתר, והכח שלו ביום הזה היה להמשיך בני. כמו שאצל רשב"י יש "אני ובני" ככה אצל אדמו"ר האמצעי זהו יום של המשכת ברכת בני – בנים וכל מה שקשור לבנים, הריון בריא ובנים בריאים, בנים חסידים. זו הברכה של אדמו"ר האמצעי היום.

נעשה עוד גימטריא, נחבר את שלשתם יחד: רשב"י הוא התחלת גילוי הסודות של התורה, על אדמו"ר האמצעי אפשר לומר שהוא החתימה של התגלות רזין דרזין דאורייתא (שמו, דב בער, בגימטריא אור הגנוז) ובאמצע יש את הנגלה[קנד]. הרמ"א גם למד קבלה, הוא מביא גם מנהגי קבלה והוא גם כתב עניני קבלה. אומרים שהרמ"א כתב לג חיבורים, גל ספרים. יש מי שאומר שהוא גם נפטר בגיל גל, אבל זה כנראה לא נכון. בכל אופן, כמה שוים שמעון-משה-דב בער? 1089, "דבר שאינו מתכון"! בהתחלה לא התכוונו לגימטריא הזו, אבל בסוף כך יצא... למה טוב שיצא "דבר שאינו מתכון"? כי זה לא עבירה אלא מצוה. יש לנו כאן "על פי שנים עדים יקום דבר" של גל ברבוע, לג ברבוע.

אז מה שמתבקש היום בנגלה אצל הרמ"א ללמוד קצת הלכות שבת. זה הנגלה של ל"ג בעומר, עם "דבר שאינו מתכון" ו"מלאכת מחשבת" ו"מלאכה שאינה צריכה לגופה" ו"מוקצה" – כל הדברים שרשב"י מקל בהם והלכה כרשב"י, שהוא הגיבור שלנו היום וכל הימים. לחיים לחיים!

היות שהיום קשור לאדמו"ר האמצעי – עם ברכת "בני" כל מי שצריכים וצריכות, בכל המובנים, לידה וגם חינוך הילדים וכו' – נסיים בניגון 'ניע זשורצי כלאפצי', ניגון של חסידי אדמו"ר האמצעי.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• את כל המצוות יש לקיים "דרך גדילתן".
• תכלית כל המצוות היא צוותא וחיבור בין היהודים – לשם כך יש להחזיק את החבר "דרך גדילתו", בהכרה שאני קטן והוא גדול ממני.
• בטול המלחמה ונצחון מוחלט בה תלוי אך ורק בשלום בינינו.
• "השלום שקול כנגד הכל" עולה אהבת ישראל.
• "אנן בחביבותא תליא מילתא" – אנחנו דור שענינו דיבוק חברים (לשם הבאת הגאולה).
• יש להסתכל על המציאות בזכוכית המגדלת של התורה – שמראה מה גדול באמת ("דרך גדילתן").
• קיום מצוות "דרך גדילתן" מגלה את הנצחיות שבמצוות.
• תכלית המצוות היא התבגרות מקטנות לגדלות.
• אצל "תקיפי ארעא דישראל" ההלכה והאגדה הן דבר אחד.
• בשביל לראות-לפטור את כל העולם – בהוה, בעבר ובעתיד – צריך שלש בחינות בנשמה (הצדיק עצמו, הבן שטמון בו והמלכות המתוקנת שבו).
• לל"ג בעומר שייכות חמש נשמות (שהן אחת) – רשב"י, אחיה השילוני, משה רבינו, רבי אלעזר (בנו של רשב"י) והמלך יותם.
• "חסידי דבבל" מרבים בצדיקים ו"תקיפי ארעא דישראל" ממעטים בצדיקים (גמורים) – אך דווקא כך משייכים את התורה לכולם.
• אנחנו לא אוהבים יסורים ומעדיפים להסביר שרשב"י פוטר את העולם בסברתו.
• רשב"י הוא בסוד עולם המחשבה – סוד השבת – ולכן הלכה כמותו דווקא בהלכות שבת.
• רשב"י מציל את הלחוצים החוששים תמיד שהם עושים עבירה בלא מתכוון.
• מי שדבוק תמיד בה' במחשבתו נמצא תמיד בשמחה.
• רשב"י, המתחשב במחשבה, פוטר את העולם משום שהוא מגלה שכל העבירות נעשו בלי מחשבה.
• לרשב"י קשורים שלשה צדיקים – רשב"י, הרמ"א ואדמו"ר האמצעי.