כל אחד והיחוד שלו

י"א כסלו תשפ"א – רשימת הרב

נועם אלימלך וישלח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

ויעקב נסע סכתה ויבן לו בית. פירוש: עיקר עבודתו של יעקב אבינו עליו השלום היה תמיד ביחודים והדביקות הנרמז בתיבת "סֻכֹתה" המרמזת על היחוד, כידוע. ואף שהיה צריך לחשוב בעניני ביתו והונו, לא היה מעיין בהם בעיקר מחשבתו אלא בהבנה בעלמא. וזהו "ויבן לו בית", הבנה, "ולמקנהו עשה סכות", פירוש עיקר קנינו, דהיינו לקנות עולם הבא, היה רק יחודים והדביקות, והבן. משנה "החוטט בגדיש לעשות לו סוכה", כי ידוע שסוכה היא יחוד. ואמר, כשהצדיק הגדול רוצה לקרב ולהתחבר לעצמו את הכל בשוים כדי לעשות יחוד עמהם, זה אינו יכול לפעול, כי כל אחד צריך לעבוד בעצמו היטב לבא אל היחוד האמת, וזהו "החוטט בגדיש", לרמוז על כל העולם הנקרא גדיש, פסולה משום תעשה, פירוש אתה תעשה בעצמך, ולא מן העשויה על ידי אחרים, וק"ל.

יחודים ודבקות

מדת יעקב אבינו היא התפארת, "הבריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה"[ב], והוא עולה לעבודת היחודים בדעת (שפנימיותה כח היחוד[ג], "והאדם ידע וגו'"[ד], כאשר בה מתייחדים ה החסדים ו-ה הגבורות, שרש הזכר ושרש הנקבה[ה]) ולדבקות שבכתר[ו] (שרש הדעת בעל-מודע).

ואכן, תשומת הלב של יעקב מכוונת בעיקר ליחודים בעולם הקנין, עולם האצילות[ז] וקניניו הנצחיים – "ולמקנהו עשה סֻכֹת"[ח] (סוכה היא סוד יחוד השמות הוי' וא-דני[ט], ז"א ונוקביה). לעומת זאת, לעולמות התחתונים בריאה-יצירה-עשיה (עולם הבנין, עולם המנין ועולם הענין[י]) הוא מתייחס ב"הבנה בעלמא" ("ויבן לו בית"). עולם הבנין, עולם הבריאה, הוא בגדר "אפשריות המציאות"[יא], ולכן בעניני העולם הזה "הן ולאו שוין אצלו"[יב] – הוא 'זורם' עם ההשגחה העליונה, כשכל ענינו הוא לייחד יחודים במה שמזמנת לו ההשגחה (ולקיים בכך "בורא עולם בקנין [המשכה מאצילות לבריאה] השלם זה הבנין [בהשלמת עולמות בריאה-יצירה-עשיה]"[יג]). והרמז: ממוצע כל מלה ב"ולמקנהו עשה סֻכֹת" הוא "יעקב יעקב"[יד], וכל הביטוי עולה מב פעמים הוי', מספר האזכרות שבתפילין[טו], העולה "ומי כעמך כישראל [הוא-הוא יעקב] גוי אחד בארץ"[טז] (הפסוק המופיע ב"תפילין דמארי עלמא"[יז]) – בכח יעקב לגלות את ה"אחד" גם בארץ (וכנודע[יח], בכל מעשה המקלות פעל יעקב את הענין הפנימי של תפילין).

בלשון הנועם אלימלך, הניגוד הוא בין "עניני ביתו והונו" ל"יחודים והדביקות" – רמז לפסוק "בית והון נחלת אבות" (בית בבריאה והון ביצירה-עשיה) ל"ומהוי' אשה משכלת"[יט] שבעולם האצילות ("האשה נקנית"[כ] בעולם הקנין). ה"אשה משכלת" הראשונה היא שרה אמנו, שנקראת גם יסכה[כא], סוד עבודת היחוד של הסוכה.

עבודה בכח עצמו

עיקר החידוש בדברי הנועם אלימלך הוא שפעולת היחוד, סוד ה"סוכה", צריכה להיות באופן של "'תעשה' ולא מן העשוי"[כב] – כדי "לבא אל היחוד האמת" "כל אחד צריך לעבוד בעצמו היטב", שהרי יחוד-מפגש אמתי תלוי בנוכחות של האדם עצמו (גם אם מישהו אחר צדיק וטוב ממנו), עם האמת שלו (שעל כן פנימיות היסוד, המחולל את היחוד, היא מדת האמת – "תתן אמת [יסוד-יוסף[כג]] ליעקב [תפארת, קו האמצעי]"[כד]). לכן, אין טעם שהצדיק יהיה "חוטט בגדיש" וינסה לפעול את היחוד באופן אחיד ושוה בקרב ה'עולם' (ה"גדיש"). בדרך כלל התביעה ל"עבודה בכח עצמו" היא שיטת חב"ד, בניגוד לגישת "וצדיק באמונתו יְחַיֶה"[כה] שרווחה בחסידות הכללית[כו]. כאן רואים שגם אצל אבי חסידות-פולין, הרבי ר' אלימלך, השפעת הצדיק מוגבלת – יש ודאי בחינה שהצדיק מחיה את העולם, אך תכלית "יחוד האמת" תלויה בעבודה בכח עצמו (כלומר, הצדיק יכול להחיות אחרים, אבל כדי שהם יהיו צדיקים-מייחדים בעצמם, במדת "צדיק יסוד עולם"[כז] – כמגמת 'ספרן של צדיקים'[כח] – עליהם לעבוד היטב בעצמם).

בעומק יותר, הצדיק "החוטט בגדיש" המתואר כאן לא טועה לחשוב שדי בעבודתו כדי שיתחולל יחוד אצל כולם, אלא רוצה "לקרב ולהתחבר לעצמו את הכל בשוים כדי לעשות יחוד עמהם" – הוא חושב-מדמיין שכולם יכולים לעבוד עמו-כמותו בשוה. כך, הרבי מקוצק אמר[כט] ששאף שיהיו עמו 300 חסידים שיעלו כולם על הגגות ויצעקו "הוי' הוא האלהים"[ל], אך לא הצליח להעמיד את אותם חסידים; אדמו"ר האמצעי בצעירותו חשב שיוכל לדרוש מכל האברכים להגיע בעבודתם לדרגתו שלו (עד שאחד האברכים טען כנגדו שלא כולם נולדו לאב כמו אביו, אדמו"ר הזקן, ובכך 'הפך אותו לחסיד')[לא]; וגם רבי נחמן מברסלב חשב שהוא מורה דרך ש"ממנו יראו וכן יעשו" ממש[לב].

אכן, המשמעות האמתית של עבודה בכח עצמו היא שלאור הדוגמה האישית שנותן הצדיק נדרש כל אחד לעשות את עבודתו לפי ענינו ומדרגתו, "כל חדא וחדא לפום שיעורא דיליה"[לג], ולא יותר. "לא עליך המלאכה לגמור" – להגיע למדרגת צדיק גמור (כמו הרבי שלך) – אך "ולא אתה בן חורין להבטל ממנה"[לד] ועליך להתייגע קשה עד שתגיע לעצמך האמתי, להיות 'עצמי' לפי דרגתך שלך ('עצמי' הוא אדמו"ר ועל כל אחד להתכונן להיות אדמו"ר[לה] – 'עצמי' לפי דרגתו שלו).

גם בענין התיקון הנדרש מאנשים, אל לו לצדיק 'לחטט' ב'עולם' – על כל אחד לתקן את עצמו, בעבודה התואמת את מצבו וענינו בכל רגע נתון, כאשר "יום ליום יביע אמר ולילה ללילה יחוה דעת"[לו] בשינוי הזמנים-המצבים (וממילא, גם כאשר הצדיק נותן 'תיקונים' הם 'בערבון מוגבל', חיצוניים-יחסית לעבודת התיקון האפשרית לאור מה שרק האדם חש ו"לב יודע מרת נפשו"[לז]).

העבודה בכח עצמו, לפי מדרגתו-שלו, נמוכה יותר מהעבודה הנעלית בכח הצדיק או בשוה אליו, אך אף על פי כן עבודה זו יקרה יותר בעיני ה' יתברך, כפי שכתוב בלוח "היום יום"[לח]: "עס דארף זיין עבודה בכח עצמו. העכער איז אז מ'נעהמט פאר'ן האנט און מ'פירט. טייערער איז אז עס איז בכח עצמו" (צריכה להיות העבודה בכח עצמו. נעלה יותר כשלוקחים ביד ומוליכים. יקר יותר כשזהו בכח עצמו).

תעשה ולא מן העשוי

להשלמת התמונה נביא עוד ארבעה פירושים בחסידות ל"תעשה ולא מן העשוי" ב'עבודה', כנגד עולמות אצילות-בריאה-יצירה-עשיה:

הצמח צדק מסביר[לט] (ביחס ל"תעשה ולא מן העשוי" בציצית) כי "העשוי" הוא השפע הקצוב לבריאה בסדר ההשתלשלות ומהאדם נדרשת עבודת "תעשה" – להמשיך אור חדש מיחוד פנימי דחכמה ובינה. האור הקצוב שייך למוחין דאמא, מקור סדר ההשתלשלות, והאור החדש נמשך ממוחין דאבא (לב נתיבות חכמה, כנגד לב חוטי הציצית), המקננים באצילות (ועל דרך התוספת של מוחין דאבא בקידוש על גבי "שבת מיקדשא וקיימא"[מ] שמצד מוחין דאמא[מא]).

האמרי אמת מסביר[מב] כי מדין "תעשה ולא מן העשוי" בסוכה ישנה יש לחדש דבר, ובעבודת ה' היינו תוספת חידוש ("תעשה") על גבי הפנימיות הקיימת זה מכבר ("העשוי") ולשם כך די ב'נענוע' – התחדשות כל שהיא במקיפין דאמא (סוכה[מג]) שמקננא בכורסיא[מד], עולם הבריאה. ההתחדשות בעבודה (שלא תהיה ישנה וישנונית, ישנה גם מלשון "אני ישנה"[מה]) תלויה בתחושת ההתחדשות של בריאה יש מאין – סוד עולם הבריאה.

הייטב לב מביא[מו] ש"תעשה ולא מן העשוי" היינו "עבודה מחודשת" שנדרשת ממנו, כפי שכל אחד מהאבות עבד את ה' בבחינה אחרת, מחודשת ביחס לדורות האחרים. עבודת כל אחד במדתו (כמדות האבות – אברהם במדת האהבה, יצחק במדת היראה ויעקב במדת האמת) שייכת לעולם היצירה, עולם המדות. "אין קורין אבות אלא לשלשה"[מז], המדות העיקריות חסד-גבורה-תפארת, אבל החג"ת נכללות בריבוי גוונים עד אין סוף. כל אחד מהאבות נקרא ישראל[מח] ולכל נשמה מצאצאיהם, בני ישראל, יש מדה בלב המיוחדת לה ממש וגם אות מיוחדת בתורה המשמשת כ"מדה שהתורה נדרשת בה" בלימוד כל התורה – "יש ששים ריבוא אותיות לתורה"[מט] ומנקודת המבט של כל אות נדרשת כל אות ומלה בתורה באופן חדש ויחודי[נ].

ובעטרת ישועה כתב[נא] שיש צדיק שאינו חזק כל כך מצד עצמו, ואת שפע הקדושה שלו הוא מקבל מהחסידים הנאספים אליו. לכאורה, זהו חסרון של "תעשה ולא מן העשוי", אלא שחז"ל אמרו (בנוגע ללולב ועוד) ש"לקיטתן זו עשייתן"[נב] – התאספות-התלקטות החסידים היא-היא עשייתן. ליקוט הענפים הנפרדים הוא העבודה בעולם העשיה ("אף עשיתיו"[נג]), שע"י הליקוט נעשה עולם התיקון – באור חוזר מה'עולם' המתקבץ לצדיק, סוד המלכות שמקננת בעשיה.

אם כן, יש כאן ארבע מדרגות של 'עצמי', בארבעת העולמות (כשכל מדרגה היא עוד קומה של הגילוי ש"אצילות איז אויך דא"[נד], האצילות פה גם בעולמות התחתונים) – ארבעה אופני עבודה בהן אפשר לממש את דברי הרבי ר' אלימלך כל אחד בדרגתו-עולמו שלו: צדיק 'אמתי', רבי שהוא צדיק גמור, הוא נשמה דאצילות שהיא גם נשמה חדשה (וגם נשמה כללית, ומכאן כחו גם לפעול על כולם)[נה] – הצדיק הממשיך אור חדש בעולם האצילות. צדיק של עולם הבריאה, שעיקר כוחו בהתחדשות יום-יומית בכל מעשיו, מתוך חויה טריה של התחדשות העולם יש מאין. צדיק של עולם היצירה, שעיקר מגמתו היא למצוא את המדה המיוחדת שלו בעבודת ה' ובלימוד התורה. צדיק של עולם העשיה, שהצדיקות שלו מתבטאת בשליחות של לקיחת אחריות על יהודים אחרים והוא שואב את כחו מיחוד וקיבוץ הכחות הנפרדים שבעולם הזה (וריכוזם סביב עבודת ה').