נתינת כח בחדש אלול

י"ד אלול תש"נ – כפר חב"ד

שיעורים במאמר ד"ה אני לדודי תשכ"ו

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

א.     "אני לדודי" – בירור אני

עבודות ניסן ואלול

נתחיל לקרוא מתחילת המאמר:

א) אני לדודי ודודי לי ראשי התיבות אלול, ומבואר בלקוטי תורה בהמאמר ד"ה זה  [אדמו"ר הזקן מסביר את הקשר לפסוק הזה בשיר השירים[ב], שבו מרומז חדש אלול בראשי תיבות – "אני לדודי ודודי לי"[ג]], שבאלול הוא אתערותא דלתתא, אני לדודי [בחדש אלול ישנה התעוררות האדם מלמטה – הוא חפץ ומשתוקק להגיע לה' ולהתייחד אתו, "אני לדודי"], ובראש השנה ויום הכיפורים [אחר כך, בעשרת ימי תשובה ובמיוחד בימים הנוראים – ראש השנה ויום הכפורים – ] היא ההמשכה מלמעלה למטה (אתערותא דלעילא), ודודי לי.

יוצא לפי הפירוש הזה, שחציו הראשון של הפסוק – "אני לדודי" – שייך לחדש אלול והחצי השני – "ודודי לי" – מדבר בעיקר על הימים הנוראים.

וההמשכה של ראש השנה היא על ידי האתערותא דלתתא שבאלול

בכל זאת, מה שנמשך אחר כך מגיע מאלול. יש כאן קושיא (שאחר כך הרבי ישאל) – למה הכל מרומז בראשי התבות אלול, הרי מכך משמע שכל הסדר הזה נמצא בתוך אלול, והוא מפרש ש"ודודי לי" הוא בראש השנה ויום הכפורים! שם הוא מתרץ על פי פשט, שכל מה שנמשך אחר כך, בימים הנוראים, הוא על ידי ההקדמה של עבודת חדש אלול, ולכן הכל נקרא על שם אלול, למרות ש"ודודי לי" באמת קורה כבר בראש השנה ויום הכפורים.

וזהו שאלול הוא ראשי התיבות אני לדודי ודודי לי  [כך מסביר אדמו"ר הזקן, שאף על פי שעיקר ההמשכה שלהן היא בימים הנוראים, גם "ודודי לי" נכללות גם בראשי התיבות אלול], [שגם ודודי לי נכלל בראשי התיבות אלול], כי האתערותא דלתתא שבאלול (אני לדודי) היא (גם) [חוץ מהערך העצמי שיש לאתערותא דלתתא בפני עצמה, שאנחנו מתעוררים מלמטה, כל האתערותא דלתתא של האדם מהווה גם] הקדמה לההמשכה  [שאחר כך יש] (ודודי לי) שבראש השנה ויוהכ"פ [כך מבואר בלקוטי תורה].

[עכשיו שואל הרבי, הרי התירוץ הזה עוד לא מספיק:] וצריך ביאור, כי מזה שהאותיות ו' ל' (ראשי התיבות ודודי לי) הם מתיבת אלול עצמה [חלק מהמלה אלול לפי ראשי התיבות, הכל אלול. אם כך, לא מספיק לומר שאלול הוא הקדמה למה שעתיד להימשך בימים הנוראים. אלא יותר מכך], משמע, שחודש אלול הוא לא רק הקדמה ל"ודודי לי", אלא שבחודש אלול הוא גם הענין ד"ודודי לי" [עצם הענין של "ודודי לי" קורה גם הוא בחדש אלול, לא רק אחר כך בעשרת ימי תשובה. אז צריך להסביר זאת, זה דורש ביאור].

במשך כל המאמר הרבי יסביר ש"ודודי לי" המתגלה בחדש אלול עצמו היינו ענין יג מדות הרחמים, המאירות מראש חדש אלול[ד]. אדמו"ר הזקן כמובן כותב זאת בלקוטי תורה[ה], שמראש חדש אלול יש התעוררות וגילוי של יג מדות הרחמים, אבל הוא לא אומר שגם היא נקראת "ודודי לי". זהו חידוש של הרבי.

ההתעוררות יג מדות הרחמים מהיום הראשון של ראש חדש אלול נקראת גם היא "ודודי לי", עוד לפני ה"אני לדודי". לפי ההסבר של אדמו"ר הזקן בלקוטי תורה זהו גם המשך הפסוק: קודם יש אתערותא דלתתא ולאחריה יש אתערותא דעילא, והאתערותא דעילא תלויה בערך אמיתיות ההקדמה, האתערותא דלתתא של האדם מלמטה. לפי זה, חדש אלול הוא בעיקר אתערותא דלתתא, ואחר כך, בימים הנוראים, יש אתערותא דעילא. אבל יש גם אתערותא דעילא על מנת לעורר, כמו שהרבי יחלק כאן בין נתינת כח להתעוררות. יש שתי בחינות, נתינת כח והתעוררות. בחדש אלול יש נתינת כח, ובהמשך המאמר יש גם התעוררות לעבודה של "אני לדודי" מלמטה. ההמשכה הזו נקראת גם היא "ודודי לי".

על כך יש קושיא: אם יש "ודודי לי" לפני "אני לדודי" בגילוי יג מדות הרחמים, לתת כח לאדם וגם לעורר אותו מלמטה, למה המלים כתובות אחרי "אני לדודי"?! היה צריך להיות כמו פסוק אחר בשיר השירים, "דודי לי ואני לו"[ו], בו ה"ודודי לי" הוא לפני "אני לדודי".

אלא שכאן במאמר מסביר הרבי שהעבודה שמצד האדם פועלת עילוי ומשפיעה גם על ההמשכה שנמשכה מלמעלה על מנת לעורר את האדם. זהו החידוש הגדול של המאמר הזה, ש"אני לדודי", עבודת האדם, משפיעה גם על האור שנמשך על מנת לעורר אותו. יש אור שנמשך על מנת לעורר את האדם, ולכאורה המשכה זו מלמעלה היא יותר גדולה מעבודת האדם מלמטה. אבל הוא אומר שעבודת האדם מלמטה, "אני לדודי", פועלת עילוי – כלומר משפיעה – גם לגבי אותו אור שנמשך אליו על מנת לעורר אותו. לכן גם האור הזה של אתערותא דעילא, שלפי סדר הזמן הוא לפני האתערותא דלתתא, כתוב בכל זאת אחריו. גם אותו אור ששייך לחדש אלול ממש עצמו, לא רק מה שעתיד להימשך בחדש תשרי. זהו בקיצור הרעיון, אבל יש כאן הרבה עומק של עבודה שצריכים להסביר.

זמני התחלפות "אני לדודי" ב"ודודי לי"

כאן בסעיף הראשון הרבי אמר שהרמז הפשוט של "אני לדודי ודודי לי" הוא ראשי התבות אלול, ומשמע מכך שכל הסדר הזה שייך לחדש אלול, שכן הכל ראשי התבות אלול. אחר כך הוא שאל – הרי אם הכל כתוב תחת הכותרת של ראשי התבות אלול סימן שהכל נמצא באלול, לא רק כהקדמה למה שיהיה אחר כך. חוץ מכך, יש את הפירוש שהוא מביא מאדמו"ר הזקן, שהחצי הראשון של הפסוק, "אני לדודי", הוא באלול, אתערותא דלתתא, והחצי השני – "ודודי לי" – בתשרי, אתערותא דעילא, ראש השנה ויום הכפורים.

יש עוד פירוש שלא מובא כאן, שהוא ממוצע בין שניהם, האומר דבר ידוע, שחוץ מהרמז אלול בראשי התבות "אני לדודי ודודי לי" יש גם רמז בסופי התבות – שהם ארבעה יוד"ין, יייי, "אני לדודי ודודי לי"[ז] – ארבע פעמים י. בארבע היו"דין הללו יש רמז לארבעים הימים שמראש חדש אלול עד יום הכפורים. לפי זה יוצא, שאם הרמז הזה מכוון מלה כנגד הי' שבסופה – כל מלה נגמרת בי', כלומר שיש עשרה ימים של "אני", אחר כך עשרה ימים של "לדודי", עשרה של "ודודי", ובסוף – עשרת ימי תשובה, מראש השנה עד יום הכפורים – מרומזים במלה "לי". לפי זה, "אני לדודי ודודי" הן כנגד שלושים ימים, מיומו הראשון של ראש חדש אלול ועד סוף חדש אלול. בחדש אלול יש כט ימים, אבל אם מתחילים מהיום הראשון של ראש חדש, שהוא עדיין ל אב, מאותו יום ראשון של ראש חדש, שבאותו יום עלה משה רבינו להר סיני בפעם השלישית לקבל את הלוחות השניים, תורה של בעלי תשובה – לכן כל התקופה הזו היא תקופת תשובה ורחמים – יש שלושים יום.

באותם ארבעים ימים היה גילוי של יג מדות הרחמים, היות שעם ישראל חזרו בתשובה על חטא העגל. ביום הכפורים משה רבינו הוריד את הלוחות השניים, שנקראים בחסידות[ח] תורה של בעלי תשובה. בחג שבועות ירדו הלוחות של צדיקים גמורים והלוחות השניים, שנתנו ביום כיפור, היינו התורה של בעלי התשובה. לפי זה, "אני לדודי ודודי" הם שלושים הימים של אלול, ואחר כך "לי", ההמשכה העצמית והיחוד העצמי של הדוד שנמשך ממש "לי", לכלה, דהיינו כנסת ישראל – קורָה בעשרת ימי תשובה. שוב, הפירוש הזה הוא ממוצע בין שני הפירושים שאמרנו קודם.

יש פה עכשיו שלושה קוים: או שכל "אני לדודי ודודי לי" הוא באלול, או שרק שלש מלים אלול והמלה האחרונה בלבד היא בתשרי, או – כמו שמובא כאן מלקוטי תורה של אדמו"ר הזקן – שתי המלים "אני לדודי" באלול, ואילו "ודודי לי" הן בתשרי. צריכים להתבונן בכל ג' האפשרויות הללו. הרבי אומר כאן שגם הפירוש הכי מרחיק, כלומר הפירוש ששם הכי הרבה משקל על חדש תשרי, אומר בכל זאת שהכל מתגלה ומאיר בחדש אלול. כלומר שכל הגילויים, גם מה שעתיד להיות בראש השנה וביום הכפורים – מתחיל להאיר, להתנוצץ ולהעיר אותנו מתחילת חדש אלול.

עיקר הדגש בפסוק הזה, כמו שגם הרבי יסביר בהמשך, הוא על המלה הראשונה – "אני". "אני" אומר שהעבודה כאן של חדש אלול וגם של מה שעתיד להיות בתשרי, תלויה בעיקר בעבודת האדם, ב"אני". כאן מוסבר, בהמשך המאמר, שבחודש אלול יש קודם כל חשבון נפש, מילת הלב – שזוכים לה בחדש אלול, כמו שכתוב "ומל הוי' א-להיך את לבבך ואת לבב זרעך"[ט], ראשי התבות אלול. על ידי שזוכים למילת הלב מתגלה ה"אני" האמתי, דהיינו הרצון – ה"רעותא דלבא" של הלב שלי לה'. זהו עיקר הדגש – "את לבבך ואת לבב זרעך", ראשי תבות אלול.

העברת ערלת הלב

אתמול היה ב"יום-יום"[י] קטע בשם אחד מגדולי החסידים שאמר שביחידות הראשונה כשנכנס לרבי, נפעלה מילת הלב, דהיינו שאצל חסידים היה פשוט שכשנכנסים פעם ראשונה לרבי "יותר ערלת הלב איננה", זהו הביטוי שם. כלומר, ערלת הלב לא קיימת יותר אצל החסיד שזוכה פעם ראשונה להכנס ליחידות אצל הרבי. ברוחניות, למה הרבי החליט לכתוב את הפתגם הזה ביום יום בחדש אלול? כנראה שהוא שייך לשם.

לא סתם זהו היום של "היום יום" הזה. אתמול היה י"ג אלול – יום הנשואין של הרבי הקודם, "יומא דפגרא", יום חשוב בחב"ד[יא]. כל אלול במספר קטן עולה יג, כמו יג מדות הרחמים שמתגלות בחדש אלול. גם אחד וגם אהבה. כלומר, י"ג אלול הוא אלול שבאלול, האהבה שבאהבה שיש באלול, ה"אני לדודי ודודי לי", הכל אהבה.

הדבר דומה לכך שבמאמר אחר הרבי מקשה, על פי הרמז הזה של "אני לדודי ודודי לי", שעיקר על עבודת אלול היא עבודת האדם, ולכן צריך עיון. יש מאמר שלם[יב] שהרבי מסביר למה תוקעים בשופר באלול, שהשופר הוא בשביל להטיל אימה ויראה, כתוב "אִם יִתָּקַע שׁוֹפָר בָּעִיר וְעָם לֹא יֶחֱרָדוּ?!"[יג]. לכאורה כל עבודת אלול היא כדי לעורר אהבה, לא אימה ופחד. גם במאמר זה הרבי כותב שכאשר המלך בשדה אין ענינו בכלל להטיל אימה ופחד על העם, אלא בדיוק ההיפך. כשהמלך בהיכלו, בארמון שלו, ולבוש בבגדי המלוכה – כתר המלכות וכל לבושי המלכות, ענינם של כל הלבושים הוא להטיל אימה ופחד. אבל כאשר המלך מתגלה לכולם, יוצא לשדה ומתגלה לכולם ולכל אחד יש רשות ויכולת להקביל את פניו בחפשיות ובטבעיות – אין שום אימה ופחד. אם אין שום אימה ופחד וכל הענין הוא לעורר אהבה ותשובה – למה תוקעים בשופר?! זהו נושא שלם שהרבי מדבר עליו במקום אחר. כל זה היה כדי לומר שי"ג אלול, אתמול, הוא על דרך "אלול שבאלול", אהבה שבאהבה. ובו יש את הקטע שהרבי כתב ב"יום יום" שביחידות הראשונה יש את העברת ערלת הלב.

מה קורה כאשר ישנה העברת ערלת הלב? אז מתגלה ליהודי ה"אני" האמתי שלו. לכאורה, היסוד של חדש אלול הוא על דרך "מי אני" – לגלות ולקלף את כל הערלות ואת כל הקליפות, את הערלה המכסה על הלב, ולגלות מי אני באמת. מי אני באמת? "לדודי". אני באמת הוא בלשון החסידות מסירה ונתינה לדוד. ה"אני" האמתי שלי הוא "לדודי". כלומר, אני רוצה בכל עומק נפשי להתמסר במסירה ונתינה גמורה לדוד. זהו גם הקשר בין "אני לדודי ודודי לי" לבין הרמז השני – "את לבבך ואת לבב". כלומר, "את לבבך ואת לבב" הוא זה שמעביר את הערלה וממילא מתגלה ה"אני" האמתי, שהוא "לדודי".

בהמשך המאמר הוא אומר שה"אני" הזה, שהוא יסוד כל עבודת אלול, ה"אני" האמתי, נקרא "ישראל". לכן אלול מתחיל עם אותיות אל, שם ה', כמו שנאמר "אל הוי' ויאר לנו"[יד]. זהו גילוי הארת אין סוף של מדות הרחמים, שכן הוא המדה הראשונה מבין י"ג המדות, שמתחילות "אל רחום וחנון"[טו]. הראשונה היא "אל", והיות שהיא הראשונה היא כוללת את הכל. [מה עם השמות שקודם, "הוי הוי' אל רחום וחנון"?] הם לפני י"ג מדות. לפי האריז"ל והזהר שני שמות הוי' הם לא חלק מי"ג מדות הרחמים[טז]. לפי הפשט הן כן חלק[יז], אבל לפי הסוד הם למעלה מי"ג מדות הרחמים, הן הקדמה להן, עוד יותר גבוהים. י"ג מדות הרחמים מתחילות מ"אל", "אל רחום וחנון". גם המלה "אל" גופא מרמזת לי"ג, היות שבעוד צורת חשבון שנקראת "מספר סידורי" – המקום הסידורי של האות בסדר אותיות האלף בית – א היא 1 ו-ל היא 12. לפי זה, שם א-ל עצמו הוא 13 וכולל את כל יג מדות הרחמים, כאשר א עצמה מסמלת את המלה אל – 1, א, ועוד 12, ל.

אם כן, כאן בהמשך הרבי מסביר במאמר שהפירוש של "ישראל" הוא שהשר, ישראל הוא מלשון שַר אֵל, השר – המזל, על דרך "אין מזל לישראל"[יח], ולפי הבעל שם טוב "אַיִן מזל לישראל"[יט] – הכח הנפשי הפנימי האלֹקי שבישראל הוא השם הזה, א-ל, ישראל. כח זה מתגלה בחדש אלול, והוא גופא הגילוי של "אל רחום וחנון".

שמע (את) ישראל

ענין זה הוא גם על דרך הפירוש בחסידות לפסוק "שמע ישראל"[כ]. אחד הפירושים הוא – תשמע את ישראל, לשמוע את שרש הנשמה של עם ישראל, של כל אחד ואחד מעם ישראל[כא]. "שמע", קודם כל צריך לשמוע, לקלוט ולהקשיב, "דערהער" ביידיש, ל"ישראל" שלי. רק אחרי ש"ישראל" מתגלה אפשר לפעול את היחוד של "הוי' אלהינו הוי' אחד". לפני שיש גילוי של ישראל אי אפשר לייחד את היחוד הזה.

זה מסביר גם את מה שהרבי מביא בשיחה אחרת, שבעצם ימי אלול מתחילים מ-ז' דנחמתא, משבת נחמו[כב]. יש שיחה שהרבי אומר שכל הסדר של ימי אלול מתחיל בעצם משבת נחמו, שהיא כבר תחלת הנחמה, ז' דנחמתא. אז קוראים בתורה "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" – פסוק שנמצא בפרשת ואתחנן החלה תמיד בשבת נחמו, השבת שלאחר תשעה באב, ראשית הנחמה. כלומר, הגילוי של "ישראל", ה"שמע", לשמוע את הישראל, מתחיל בשבת נחמו. יש גם הרבה שיחות[כג] שאחרי ה"שמע ישראל" יש בפרשת "ראה" ראיה, שהיא במעלה עוד יותר גבוהה מ"שמע" שבשמיעה. ראיה היא "ראה אנכי"[כד], ראית ה"אנכי מי שאנכי"[כה], שעוד יותר מגלה את ה"ישראל".

כל זה על מנת שמהיום הראשון של חדש אלול האדם יוכל להרגיש באמת מי הוא, "ומל הוי' אלהיך את לבבך ואת לבב", ואז יש "אני" אמתי ומבורר. כל השנה כולה ה"אני" איננו מבורר, כמו שכתוב גם בפרק כט בתניא, שבדרך כלל כשהאדם אומר או חושב "אני" המחשבה או ההרגשה הזו שייכת לנפש הבהמית, לא האלקית.

צריכים הרבה רחמים כדי להרגיש את ה"אני" האמתי, הפנימי. לכן צריכים מילה מלמעלה, של הקב"ה, לא מילה מלמטה. יש מילה מלמטה, "ומלתם את ערלת לבבכם"[כו], ויש את "המילה הגדולה" בלשון החסידות, שהיא מלמעלה[כז] – "ומל הוי' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך". אז מתגלה ה"אני", ה"ישראל", כמו שאמרנו, שם א-ל ששולט בי. זה נקרא ישראל, ששם א-ל, שהוא "חנון ורחום" של "א-ל הוי' ויאר לנו", הוא השר השולט, הוא העיקר בי. זו מדת "ישראל". אז ממילא יש "אני לדודי" וממילא גם מה שעתיד להיות בתשרי – "ודודי לי".

ב. התעוררות ונתינת כח

עכשיו נמשיך לקרוא באות ב':

ב) וממשיך בהמאמר, שבאלול הוא זמן י"ג מדות הרחמים. דהגם שבאלול הוא אני לדודי, אתערותא דלתתא [לכאורה אתערותא דלתתא היא בלי עזרה וסיוע מלמעלה], מכל מקום, האתערותא דלתתא של האדם, ובפרט כשהוא רחוק מאלקות,

אם האדם מאד רחוק, שקוע בעמקי הקליפות או, כמו כאן במאמר, שהוא נמצא במדבר, לא בשדה. יש שאלה מהיכן יוצאים העם להקביל את פני המלך. בחדש אלול, כמו שראינו, המלך בשדה והעם יוצאים להקביל את פניו. מהיכן יוצאים? בלקוטי תורה כתוב שהעם הם אנשי העיר. כלומר, הם יוצאים מהעיר אל השדה על מנת ללוות את המלך חזרה לתוך העיר. כך משמע מהלקוטי תורה, אבל הרבי מסביר בכמה וכמה מקומות שיש עם שהוא מאד רחוק, הוא לא היה מלכתחילה בעיר – אבל הוא שייך לעיר. כלומר, כל ישראל הם בעצם אנשי עיר המלוכה של ה', אבל המציאות היא שהוא לא יוצא מהעיר לשדה, הוא לא נמצא בעיר, אלא הוא נמצא במדבר, יותר רחוק מהשדה. למעשה יש רחוקים מאד מהקב"ה שנמצאים במדבר וכל אחד ודאי יכול למצוא גם בעצמו איפה אצלו הוא נמצא במדבר רחוק. הרבי מסביר שגם מדבר נקרא שדה, אבל הוא השדה של ה"לעומת זה", "שדה אדום"[כח], השדה של עשו.

עשו הוא "איש יֹדע ציד איש שדה"[כט] – במושג שדה יש שני מיני שדות. יש שדה של הקדושה, השדה של יצחק. יצחק הוא שדה, יצחק יוצא "לשוח בשדה לפנות ערב"[ל], שם תקן תפלת מנחה[לא]. לעומתו, יש את השדה של עשו, השדה של ה"לעומת זה" – "איש ידע ציד איש שדה". "שדה אדום", השדה של עשו, הוא המדבר בשביל היהודי של הקדושה – שם יש קליפות. אם אדם מאד שקוע בתוך קליפות שדה עשו יהיה בכח עצמו בלבד קשה לו להתנתק משם. הרי "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים"[לב], הוא אסיר שם, ולכן צריך להיות איזה גילוי מלמעלה כדי לעזור לו ולתת לו את האומץ הראשון להתחיל לצאת מהמקום הרחוק, מהמדבר שלו.

נתינת כח

זה מה שהרבי כותב שההתעוררות, במיוחד כשהוא רחוק מאלקות:

הוא על ידי התעוררות ונתינת כח מלמעלה. וגילוי י"ג מדות הרחמים שבאלול  [הן מה שעוזר לו לצאת מהמקום הרחוק שלו], דגילוי זה הוא לכאו"א מישראל  [יש עוד חידוש באלול, שאז יש שוויון גמור. בתשרי אין שוויון, אז רק יחידי סגולה יכולים להכנס להיכל המלך. אבל באלול המלך מתגלה לכולם בשוה, שוה לכל נפש[לג]], גם להרחוקים ביותר, והוא הנתינת כח מלמעלה על העבודה דאני לדודי [הוא על מנת לעזור לאדם לגלות את ה"אני" האמתי שלו, שהוא ההשתוקקות, המסירה והנתינה "לדודי"].

אלא שהגילוי שבאלול הוא (בעיקר) רק נתינת כח (ולא שהגילוי מעורר את האדם) והעבודה עצמה באה מהאדם [עיקר הדגש כאן הוא "אני"], אני לדודי.

כאן הרבי מחלק, מה שהזכרנו קודם, בין "נתינת כח" לבין התעוררות ממש. גם בהתעוררות יש כמה סוגים שיתבארו כאן במאמר, בעיקר שני סוגי התעוררות. מה שהרבי רוצה לשלול כאן הוא שיש התעוררות שכאילו מכריחה את האדם להתעורר מלמטה, וממילא כל מה שהוא מתעורר מלמטה לא נקרא על שמו ולא שלו אלא רק של המעורר מלמעלה. הרבי רוצה לשלול זאת, כי הרי חדש אלול הוא "אני לדודי", לא כמו קודם, בחדש ניסן שכתוב "דודי לי ואני לו". יש שני פסוקים בשיר השירים: יש פסוק "דודי לי ואני לו", בחדש ניסן באמת רק ה' הוציא אותנו לגמרי, היה גילוי של "נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם"[לד], ללא שום זכות המצדיקה את הגאולה הזו והגילוי הזה, רק הכל בחסדי המקום ברוך הוא, "ברוך המקום ברוך הוא".

אחר כך במתן תורה, כתוב "כפה עליהם הר כגיגית"[לה]. מבואר בחסידות שהיתה כפיה של אהבה מלמעלה[לו], כלומר, שהיה גילוי כל כך גדול עד שהיינו כביכול כפויים. "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם"[לז], כאשר הדוד העליון מחבק אותנו כל כך חזק זה נקרא "כפה עליהם". לחיבוק כל כך חזק אי אפשר לא להיענות ולהתעורר מלמטה. זוהי עיקר ההתעוררות מלמטה. זהו הסדר מניסן עד מתן תורה, כל הסדר הראשון, שלא שייך לחדש אלול.

לכן הקושיא כאן, משהו שצריך להבין ולהרגיש בחדש אלול, איך בכל זאת יש גילוי מלמעלה ובלעדיו אני, שנמצא במקום רחוק ולא מסוגל להתיר את עצמי מבית האסורים ולצאת מהמדבר, זקוק לגילוי הזה. בכל זאת, מה שקורה אחר כך עדיין מתייחס אלי, נקרא על שמי, "אני לדודי". עבודה זו לא נקראת על שם המעורר מלמעלה. לאחר כל ההתעוררות, הגילוי מלמעלה הוא עדיין בעיקר העבודה שלי. זו הנקודה שצריכים להבין לגבי חדש אלול.

אז קודם הרבי אומר שמה שקורה באלול הוא יותר נתינת כח מאשר התעוררות. צריכים להבין מה ההבדל ביניהם. הפשט הוא, כמו שהוא יסביר, שנתינת כח הכוונה שיש בפירוש נתינת רשות ויכולת לכל אחד לבוא. אם יוצא כרוז מהמלך שמודיע שהמלך יוצא לשדה וכל אחד יכול לבוא להקביל פני המלך – זה לא מעורר אף אחד לבוא, אלא רק מתיר. אבל גם זה משהו, קודם לא היתה רשות כזו. כמו שיודעים שביום פלוני הרבי יוצא לאהל, וזה זמן טוב שכל אחד יכול לבוא לראות את הרבי. כשהוא יוצא מ-770 יש הזדמנות לבוא לראות את הרבי. אבל זה שיש הזדמנות לבוא ולראות זה לא מכריח ולא כופה על אף אחד לבוא, אין כאן שום ציווי אפילו לבוא ולראות. רק כשיוצא כרוז שיש הזדמנות זה נקרא נתינת כח. בנתינת הכח יש חידוש, שנתנה רשות ויכולת לכל אחד לבוא להקביל את פני המלך, אבל אין כאן התעוררות ממש. הרבי יסביר בהמשך המאמר שיש באלול גם התעוררות ולא רק נתינת כח, רק שהיא לא התעוררות על דרך חדשי ניסן וסיון, שהיא התעוררות של כפיה, כמו בסיון "כפה עליהם ההר כגיגית", אלא שההתעוררות היא בעצם של הנשמה האלקית של היהודי. כלומר, כל ההתעוררות – כמו שהסברנו קודם – היא כדי לגלות את ה"ישראל" האמתי שלי. היא לא כופה עלי שום דבר, רק גילוי אור רב מלמעלה, לגלות מי אני.

לכן גם ההתעוררות הזו נקראת על שמנו ולא על שמו. זהו עיקר החידוש כאן במאמר: יש מושג נתינת כח, שהיא רק לתת רשות; ויש התעוררות – שנקראת על שם המעורר. כלומר, ההתעוררות כל כך גדולה מלמעלה עד שהתשובה של המתעורר מלמטה לא נקראת על שמו, כי הוא היה מוכרח להיענות לפניה של המעורר ולהרגיש מה שהרגיש. אבל יש התעוררות שהיא לא רק נתינת כח, אלא התעוררות מלמעלה, אבל כל המשמעות שלה היא גילוי העצם הפנימי של המקבל. לכן, כאשר ההתעוררות הזו מצליחה לעורר את ה"אני" האמתי, העבודה עדיין נקראת עבודה של "אני לדודי" ואז "ודודי לי", ולא של קודם "דודי לי" אז "ואני לו".

פנים יפות ופנים שוחקות

[במה החילוק הזה מתבטא?] בזה שהוא מראה להם "סבר פנים יפות" או "פנים שוחקות". בביטוי של אדמו"ר הזקן, איך שהוא מתאר את כל הסיפור של המלך בשדה, הוא אומר שהמלך מקבל את כולם "בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם". כאן הרבי מסביר, ש"סבר פנים יפות פנים שוחקות לכולם" זו מדרגה יותר גבוהה מנתינת כח. זה שהוא יוצא לשדה זו נתינת כח, כמו שאמרנו שהפשט הוא שכשהרבי יוצא מ-770 זו הזדמנות שכולם יכולים לבוא ולראות אותו. זו נתינת הכח – עצם כך שהוא יוצא שדה. אבל יותר מכך הוא כש"מקבל את כולם בספר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם" – זו כבר התעוררות. כמו שהרבי מראה מאור פנים ומחייך לכולם. יש מה שהרבי יוצא ומסתכלים עליו, זה כבר משהו, אבל כשהוא פונה אלינו ומחייך – זה כבר "לעילא ולעילא", זו כבר התעוררות. אלא שההתעוררות הזו היא בעיקר כדי לגלות מי אתה, שאתה ואני בעצם אותו דבר, שהיהודי הוא חלק מהעצמות.

החיוך הזה, ה"פנים שוחקות", הם בעצם לגלות את תענוג העצמי שיש בין הקב"ה לבין עם ישראל. דהיינו, שבעצם עם ישראל והקב"ה הם בעצם דבר אחד ממש. זו מטרת החיוך של הרבי – להראות שאנחנו אחד, יש קשר בינינו. כמו שיש נחת שאבא מראה או מקבל מהבן, הנחת האמתית היא שאנחנו אחד – יש כאן גילוי שאנחנו אחד. הדבר הזה שנקרא התעוררות, אבל לא התעוררות של "כפה עליהם ההר כגיגית" בחיבוק חזק, אלא של בת צחוק, גילוי של תענוג עצמי, על מנת לעורר את ה"אני" האמתי. וכאשר ה"אני" האמתי מתעורר ומקבל כח לצאת מהמדבר שהוא נמצא בו, שקוע ב"לעומת זה",ב "שדה אדום" של עשו. כל העבודה הזו נקראת עדיין על שם האדם, "אני לדודי".

נתינת כח – לא להלחיץ

נמשיך לקרוא באות ב:

וזוהי המעלה שבאלול לגבי עשרת ימי תשובה, דבעשרת ימי תשובה ובפרט בראש השנה ויוהכ"פ  [שהם "הימים הנוראים" של עשרת ימי תשובה], הגילוי הוא באופן שהגילוי מעורר את האדם

כמעט כמו בניסן, רק שההבדל הוא שהוא בא לאחר ההקדמה של עבודת אלול ולכן הוא נמשך יותר בפנימיות. בניסן וסיון, היות שההתעוררות מלמעלה באה לפני האתערותא דלתתא, היא נמשכת יחסית רק בערך מקיף. לעומת זאת, בימים הנוראים ראש השנה ויום הכפורים יש אתערותא דעילא של ממש המעוררת את האדם ממש, והעבודה כבר לא נקראת על שם האדם אלא על שם העליון, המשפיע. בכל אופן היא אחרת מאשר בניסן, היות שהיא באה לאחר האתערותא דלתתא של אלול ונמשכת בפנימיות. ההבדל הוא שהיא נמשכת בפנימיות ממש, כמו הרמז שאמרנו קודם על "לי", שעיקר עשרת ימי תשובה הוא לי, המשכה פנימית ממש.

ועבודת האדם היא כמו תוצאה מהגילוי מלמעלה [עיקר הסיבה הפועלת היא הגילוי מלמעלה, ועבודת האדם נקראת על שמו בחדש תשרי]. ועיקר הענין והמעלה דעבודת האדם (עבודה בכח עצמו) אני לדודי, הוא באלול.

ג) ובכדי לבאר שני ענינים הנ"ל בהגילוי די"ג מדות הרחמים שבאלול – שהגילוי דאלול הוא לכאו"א גם להרחוקים ביותר  [זהו ענין אחד], ושאעפ"כ הגילוי אינו מעורר את האדם  [מצד אחד הוא מגיע לכולם בשוה, ומצד שני הגילוי הזה אינו כופה או מעורר בדרך כפיה מלמעלה את האדם, אלא] והוא רק נתינת כח – [כדי להסביר זאת מביא אדמו"ר הזקן בלקוטי תורה את המשל המפורסם של "המלך בשדה"] ממשיך בהמאמר, שהגילוי די"ג מדות הרחמים באלול הוא דוגמת מלך בשדה.

דמהחילוקים בין מלך בשדה ומלך בהיכלו הם שני הענינים [יש שני הבדלים בין אם המלך בשדה או בהיכל שלו]. בנוגע לדרגת הגילוי,

כלומר, העֹצמה-המדרגה של האור, מה שנקרא במקום אחר "גילוי"[לח]. כלומר, מה גודל הגילוי הממשי של המלך. להסביר זאת כאן זה עדין מאד: הוא רוצה לומר כאן שיש שני צדדים של המלך: יש שמתגלה עם כל הדר מלכותו – המלבושים, כתר המלכות ולבושי המלכות, ואז דרגת הגילוי גבוהה מאד והיא פועלת הרבה התפעלות לכל מי שרואה את ה"מלך ביפיו תחזינה עיניך"[לט], כמו שהוא מביא. הרגש הראשון הוא אימה ופחד ואילו הרגש השני הוא משיכה עצומה למקור האור הגדול הזה. כשהמלך בשדה אין את דרגת הגילוי, אבל יש אז משהו אחר – כשהמלך בשדה יש גילוי מסוג אחר, גילוי עצמי, שהמלך כאן חושף את עצמו בשדה, ממציא את עצמו לכולם. זוהי דרגה אחרת לגמרי וזהו עיקר ההבדל בין תשרי לבין אלול. הגילוי של אלול הוא גילוי עצמי, שהמלך עצמו בא, אבל הוא לא על מנת להתגלות, אלא על מנת להימצא. יש מגמה של מלך שדוקא רוצה להתגלות עם כל אימת המלכות, על מנת לפעול פעולה מסוימת על העם, כלומר התרגשות מסוימת, פחד וכו'. זה חשוב לצורך תקון המדינה...

אבל יש משהו אחר, שהמלך בא רק על מנת להימצא לנו. צריך הרבה הסבר, ואין כאן המקום להאריך, שבעיקר בעשרת ימי תשובה[מ] יש פסוק "דרשו הוי' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב"[מא] – מכאן משמע שדוקא עשרת ימי תשובה הם הזמן שבו ה' נמצא. אבל בכל אופן לפי המשל הזה פשוט שרמת ההמצאות לא דומָה כלל. יש מי שבאמת זוכה להכנס בתוך ארמון המלך לקבל אותו בתשרי, להכנס בתוך היכלו. אז ה' נמצא, אבל עם הכתר שלו – הרי כל העבודה של ראש השנה היא לשים את הכתר ולהכתיר את המלך. אפילו שהוא נמצא, הוא לא ממש גלוי וחשוף לכולם בעשרת ימי תשובה. יש צורת המצאות עצמית שהמלך נותן את עצמו לכולם כמו שהוא, בלי שום לחץ – דוקא בחדש אלול. הוא לא בא להלחיץ אף אחד, ולכן הוא מוריד את כל בגדיו[מב] שלא להפחיד אף אחד, שכולם ירגישו בנח. זו האוירה של חדש אלול, "המלך בשדה".

כאן הוא לא בא לגלות את רום גדולתו, זו לא המגמה כלל, אלא בדיוק ההיפך – הוא אפילו מנסה להסתיר אותה. כמו שכאשר המלך יוצא לטייל בשדה הוא מתלבש בפשיטות, רק כדי לגלות ולהמציא את עצמו לכולם, שכל מי שרק רוצה יכול לבוא ולהקביל את פניו. ברגע שהמלך מרגיש, כך הוא יסביר בהמשך, שרוצים לצאת לקבל את פניו – עוד לפני שבאמת יוצאים, מפני שקשה לו לצאת, הוא אסור וכבול בידי החיצונים – המלך, זהו אחד החידושים כאן, מקרין את ה"סבר פנים יפות" וה"פנים שוחקות", לא רק למי שהגיע אליו, אלא גם למי ש"באשר הוא שם", במדבר שלו, ורק רוצה להגיע. גם שם ה' מאיר לו את הפנים היפות והשוחקות שלו, על מנת לעורר אותו עוד יותר ולתת לו יותר כח, ב"אני" שלו, לצאת מהמדבר שהוא נמצא שם.

התעוררות – התפעלות מהמדרגות

כאן הוא אומר שיש דרגת גילוי שיש בה מדרגות. יש משהו בחדש אלול שאין בו מדרגות כלל, לא של גילוי מלמעלה וגם לא של האדם. חדש אלול זהו לא זמן של מדרגות, אלא להיפך, שיש יחס אישי וטבעי כביכול בין הקב"ה לבין עם ישראל כולו בשוה. אין יחידי סגולה באלול, אלא בתשרי. בסעיף זה הרבי אומר שאם מצליחים בעבודת אלול, בה אין יחידי סגולה, זוכים להיות מאותם יחידי הסגולה של תשרי.

עיקר הגילוי דמלך ביפיו (תחזינה עיניך) הוא בהיכל מלכותו, כשהוא בלבושי מלכות ובכתר מלכות, משא"כ כשהוא בשדה. אבל הגילוי עצמו הוא בעיקר כשהוא בשדה  [אבל עצם הגילוי הוא בשדה, בלי שום לבושים וכתר וכו'. איך זה מתבטא?] דבהיותו בהיכל מלכותו אין נכנסים אליו אלא ברשות  ורק המובחרים שבעם ויחידי סגולה, ובהיותו בשדה, רשאים [ויכולים [את המלה "יכולים" הרבי הקודם הוסיף, כך הרבי כותב[מג]. רשאים ויכולים הוא נתינת כח,]] להקביל פניו כל מי שרוצה  [ללא יוצא מן הכלל], והמלך מקבל את כולם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם.

ועד"ז הוא בהנמשל, שהגילוי דראש השנה ויוהכ"פ, ועד"ז בעשרת ימי תשובה בכלל, שהוא בדוגמת מלך בהיכלו - הוא באופן שהגילוי מעורר את האדם,

מה שמעורר הוא דוקא המדרגות, שהרי האדם מתעורר לדבר שהוא לא רגיל אליו, כמו כל המדרגות – הכתר וכו', מעוררות התפעלות אצל מי שלא חי בהיכל ופתאום נכנס לשם. לכן באמת כתוב שמשרתי ההיכל לא מתרגשים ממה שקורה שם, כי הם רגילים, אבל כל אחד שלא רגיל לכך, שנכנס להיכל ורואה את כל מדרגות והגילויים, מאד מתפעל, כי הכל חידוש בשבילו. זו באמת הכוונה של כל המדרגות – לעורר התפעלות.

ראשית ההתפעלות היא אימה ופחד. כתוב שאצל משרת אמתי האימה ופחד כבר שורה עליו בתור טבע, כך שהוא לא חש אותה ממש, אבל היא נמצאת כל הזמן והוא חי אותה תמיד. היא אצלו עד כדי כך שהיא משנה את הטבע שלו. משרת אמתי בקדש, גם אצל רבי, חי בנס. הוא מקבל השראה נסית ועל-טבעית מהרבי וכל הזמן חי למעלה מהטבע. זהו המשרת האמתי, כך כתוב. אבל מישהו חדש, לא משרת שם – הוא מזדעזע מכך שנכנס להיכל המלך, מכל הדרגות שיש שם. רק יחידי סגולה מקבלים זאת.

בדוגמת מלך בהיכלו (בלבושי מלכות ובכתר מלכות), שהוא מטיל אימה ופחד. אבל בכדי שהאדם ירגיש הגילוי דראש השנה ויוהכ"פ, הוא (בעיקר) לאחרי קדימת העבודה בחודש אלול [הזכיה של האדם להרגיש את כל מה שקורה בימים הנוראים תלויה בעבודה שלו ב"אני לדודי" בחדש אלול, שכמו שאמרנו קודם], שעי"ז הוא נעשה מהמובחרים שבעם והיחידי סגולה שנכנסים להיכל המלך.

והגילוי דאלול  [הוא לא כמו תשרי, "מלך בהיכלו", אלא] שהוא דוגמת מלך בשדה, הוא באופן שהגילוי אינו מעורר את האדם והוא רק נתינת כח לעבודה, אבל הנתינת כח לעבודה שעל ידי גילוי זה הוא לכאו"א גם להרחוקים ביותר. בדוגמת מלך בשדה, דכשהמלך הוא במצב זה אינו מטיל אימה ופחד  [זהו לא ענינו בשדה, כאן הוא לא רוצה להלחיץ אף אחד]. ובפרט על אלו הנמצאים בשדה  [מקום נמוך, מצב בנפש שהוא רחוק], שהם בדרגא נמוכה. ויתירה מזו, דכשהמלך הוא במצב זה, אינו מעורר אפילו תשוקה להקביל את פניו.

הוא אומר שנתינת כח היא שאין שום התעוררות, אפילו של תשוקה גרידא, להקביל את פניו[מד]. בהמשך המאמר הרבי אומר שאם מתבוננים בכך שהמלך יצא אלינו, התבוננות זו כבר כן מעוררת תשוקה. אבל רק העובדה שהמלך נמצא פה ולא עושה שום מאמץ לעורר שום דבר זהו פשוט מצב שמי שרוצה לבוא יכול לבוא – ומצב זה נקרא נתינת כח. אחר כך יש קצת התעוררות של תשוקה, בכך שאני מתבונן מה פתאום שהמלך נמצא כאן, שהוא יצא אלי. עצם כך שאני חושב שהוא יצא לי כבר מעורר תשוקה מסוימת. אבל ה"פנים יפות" ו"פנים שוחקות" הם עוד יותר ויותר התעוררות.

ארבע מדרגות בהתעוררות

אם כן, יש כבר ארבע מדרגות בהתעוררות כאן במאמר: יש נתינת כח בלבד, שהיא הרשות לבוא בלבד, בלי שום גילוי מכוון. כל גילויים המכוונים נקראים הדרגות של הגילוי, שהן בתשרי ולא באלול. אחר כך יש את מה שהאדם מרגיש – המלך יצא אלי! זה משהו גדול מאד. הרבי אומר שעיקר תכלית הכוונה של המלך, כל הענין שלו, הוא בשביל כך. המלך מוותר על הכתר שלו, מניח בצד את הכתר וכל הלבושים, כדי לצאת אלי. ממילא כל מה שיש לו כתר ולבושים ומדרגות – בחדש אלול מתגלה שכל הדברים הללו הם בשבילי, בשביל עם ישראל. זה כבר מספיק לעורר תשוקה, עוד לפני ה"פנים יפות" ו"פנים שוחקות". אחר כך, ה"פנים יפות" וה"פנים שוחקות" הן עוד שתי מדרגות.

[יש הבדל ביניהן?] ודאי שיש. יש ארבע דרגות – יש עצם נתינת הכח, שהמלך נמצא כאן בשדה, ולא עושה שום מאמץ לגלות כלום, לא מנסה לרגש אותי בכלל, אלא רק עושה נח, כל האוירה היא שיהיה נח – מי שרוצה לבוא יכול לבוא. זהו הנתון הראשון של חדש אלול; אחר כך יש את ההתבוננות וההכרה שהמלך יצא אלי, ויתר ושם את הכתר והלבושים שלו בארון ובחר לצאת אלי לשדה, להתוועד אתי בשדה. הבנה זו מגלה המון אהבה, שעיקר תכלית הכוונה בכל בריאת העולמות היא "להיות לו יתברך דירה בתחתונים"[מה]. כבר מתחיל להתגלות שזו תכלית הכוונה, "דירה בתחתונים", באשר הוא שם למטה. כבר מהבנה זו מתעוררת תשוקה, שהאדם מכיר בכך שהמלך יצא אליו; אחר כך, כשהוא זוכה שהמלך יקבל אותו, והרבי אומר כאן שלקבל אותו הכוונה לא שהוא כבר הגיע אליו, שזה על פי פשט, אלא אפילו שהוא רק רוצה להגיע. אם יש רצון שאני רוצה להגיע – אז כבר המלך מאיר אליו ומקבל את הרצון שלו "בסבר פנים יפות", ו"מראה לו פנים שוחקות".

"פנים יפות" ו"פנים שוחקות"

מה ההבדל בין זה לזה? נקרא איך הרבי כותב זאת באות ה:

ה) ומוסיף בהמאמר ומראה פנים שוחקות לכולם, דהחילוק בין מקבל (בסבר פנים יפות) למראה (פנים שוחקות) [מה ההבדל ביניהם?] הוא, דלשון מקבל נופל על דבר שישנו מקודם (לפני שקיבל)

מקבל אותם הכוונה שהוא מתייחס למצב ולמציאות נתונה – הוא מקבל משהו בהם. כאן, הוא מקבל בסבר פנים יפות את הרצון לתשובה, אז כבר יש משהו שהוא חל עליו. היהודי התחיל לרצות לחזור בתשובה, ואפילו שהוא עוד לא הצליח – הוא עדיין כבול בידי היצר – אבל אפילו כשהוא רק רוצה כבר מקבלים אותו. המלך מראה לו, 'אני מקבל את הרצון שלך, מתייחס ומקבל את רצונך לעשות תשובה בסבר פנים יפות'. המושג 'לקבל' הולך על מציאות נתונה, הקבלה חלה על משהו קיים. כך הרבי כותב.

והוא מקבל את הדבר, [אבל כשהוא גם] ומראה פנים שוחקות הוא שהפנים שוחקות שלו (שישנם גם לפני שמראה) הוא מראה ומגלה אותם לזולתו.

זהו גילוי עצמי שלא חל על משהו אחר. הוא מראה שהוא ממש מתגלה בכל פנימיות עצמותו. בצחוק יש גילוי עצמי ממש – הוא לא מקבל משהו נתון. לאחר שיש קבלת רצון לתשובה יש גילוי עצמי.

תורה ומצוות; תשובה; תענוג עצמי

גם הדברים הכי יפים שהרבי מסביר כאן במאמר הוא שיש שלש בחינות של יחס בין הקב"ה לבין עם ישראל: בחינה אחת היא שהקב"ה מקבל את התורה והמצוות שלנו – יש תורה ומצוות וכאשר יהודים, "ועמך כלם צדיקים"[מו], מקיימים אותם – הוא מקבל זאת ברצון, כמו שכתוב "'לריח ניחֹח להוי''[מז] – נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני"[מח], שמקיימים את המצוות. זהו גילוי של נחת רוח בקיום המצוות. למעלה מכך יש את מה שה' מקבל את הרצון שלנו לעשות תשובה. תשובה יותר גבוהה מתורה ומצוות[מט], ולכן התורה יכולה לתקן את כל המעוות ביחס לתורה ומצוות.

הקב"ה, שמקבל את התשובה, גם מקבל אותה באור פנים הרבה יותר נעלה מאשר מה שיש לו כאשר הוא מקבל את התורה ומצוות. אחר כך יש עוד יותר מכך, למעלה מתשובה יש את התענוג העצמי שה' מגלה איך הוא מתענג בעצם בנשמות ישראל, כמו אבא שמתענג בבנו בלי שום קשר לשום דבר, גם למעלה מתשובה. בדרך כלל כתוב בחסידות שתשובה היא למעלה מתורה ומצוות, אבל כאן הרבי אומר שיש מעל זאת – תענוג עצמי בין הקב"ה לבין נשמות ישראל, שהוא למעלה מהיחס של ה' לעבודת התשובה שלנו, אפילו מעל תשובה עילאה, תשובה מאהבה.

אפילו תשובה כזו שכתוב עליה "זדונות נעשין לו לזכויות"[נ], יש יותר גבוה ממנה – התענוג העצמי בין ה' ובינינו, אלא שהוא מתגלה רק לאחר קבלת הרצון לעשות תשובה. הוא מסביר כאן ש"סבר פנים יפות" הוא גילוי ה' את הנחת שלו מהרצון שלנו לחזור בתשובה. זהו ה"סבר פנים יפות". אחר כך, באופן ממילא, כאשר יש את זה יש משהו באין ערוך יותר מכך – שהוא "מראה פנים שוחקות", את התענוג העצמי שיש לו מאתנו בעצם. מי שלא הצליח עדיין לצאת מהקליפות שלו – זה גם מגלה אצלו את ה"אני" האמתי ונותן לו כח להתגבר ולצאת מהמדבר שלו.

נקרא זאת בפנים:

וזהו דלאחרי שאומר שהמלך מקבל את כולם בסבר פנים יפות מוסיף שהוא מראה פנים שוחקות לכולם, דזה שהוא מקבלם בסבר פנים יפות הוא שהרצון דהעם (להקביל את פני המלך) מתקבל אצל המלך בסבר פנים יפות [העם רוצה לצאת להקביל את פני המלך, עוד לפני שעושה זאת בפועל. המלך מאד מרוצה מכך ומקבל זאת בסבר פנים יפות], וההוספה דמראה פנים שוחקות הוא דכשמתעורר ברצון לעשות תשובה נמשך לו הגילוי דפנים שוחקות דלמעלה [כשהוא רק רוצה לעשות תשובה מתגלה לו הגילוי של "פנים שוחקות" מלמעלה. אם הוא רוצה זה כבר משהו – "אתם תהיו לי ארץ חפץ"[נא], רצון.], התענוג (שחוק) דהמלך עצמו. דתענוג זה הוא למעלה מהתענוג (דבחינת פנים יפות) [מה שה' מתענג] שמהתעוררות התשובה [שה' מגלה לנו כמה הוא 'מבסוט' מאתנו],

קודם הוא מגלה לנו כמה הוא מרוצה מאתנו ואוהב אותנו מכך שאנו רוצים לחזור בתשובה, ואחר כך בדרך ממילא הוא מגלה לנו כמה שהוא אוהב אותנו סתם. גם אנחנו אוהבים אותו כך, "כמים הפנים לפנים", לפנים השוחקות של ה', רק לראות זה נותן לנו כל כך הרבה כח ועידוד, עד שאפשר להתגבר על כל המניעות והעיכובים שעומדים לו בפני החזרה בתשובה בפועל.

וכמבואר במק"א, דשורש השחוק (פנים שוחקות) הוא בעצמות התענוג  [צחוק בא מהמקום הכי עמוק בנפש, התענוג העצמי ביותר[נב]] (תענוג עצמי הבלתי מורכב [כלומר שאינו תלוי בשום דבר. הוא לא מתענג משום דבר מסוים, זהו לא תענוג של חכמה או של אהבה או משהו כזה, אלא תענוג עצמי]) שלמעלה מתענוג הבא על ידי דבר (תענוג המורכב).

ג. "המלך בשדה"

התענוג העצמי שלמעלה מתשובה

נקרא את הערה 21, למטה:

מהטעמים על המעלה דבעל תשובה על הצדיקים היא שתשובה באה מצד הנשמה [כתוב בהרבה מקומות בחסידות[נג] שתשובה היא גילוי עצם הנשמה], שלמעלה מתורה  [שרש הנשמה גבוה משרש התורה, כך הרבי מביא ממאמר של הרבי הקודם] ולכן, על ידי התשובה מתגלית (אחר כך) המעלה דישראל עצמם.

בתשובה גופא יש שני שלבים: יש שלב של התשובה עצמה, אבל היות שהסבה האמתית, באיזה כח יהודי מסוגל לעשות תשובה, היא בגלל שיש לו נשמה שבעצם יותר גבוהה מהתורה. הנשמה עצמה לא מתגלה תוך כדי התשובה, היא מתגלה אחר כך. עצם הנשמה שלו היא הסבה שבזכותה הוא התעורר לחזור בתשובה, ולכן אחרי התשובה מתגלה הסבה של התשובה – שהיא עצם נשמתו הוא:

יש כאן שלשה ענינים: יש עבודה של תורה ומצוות, שממנה ודאי יש נחת רוח, "'ריח ניחוח' – נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני"; אחר כך יש "פנים יפות" של ה' – רק מהרצון לעשות תשובה; ואחר כך בדרך ממילא, יש גם "פנים שוחקות" – התענוג העצמי בין הקב"ה לבין עצם הנשמה של היהודי, "חלק אלו-ה ממעל ממש"[נד].

אלא שאעפ"כ, ענין התשובה  [הוא עדיין לא גילוי עצם הנשמה, אלא] הוא רק הקדמה לגילוי התענוג שבישראל עצמם – כי הנשמה עצמה היא למעלה גם מענין התשובה  [הוא אומר שהנשמה עצמה פועלת את התשובה, אבל בעצם למעלה גם היא תשובה. זהו קשר עצמי שלא תלוי בשום דבר. הוא פועל את התשובה, אבל הוא למעלה מענין התשובה].

"מלך לשדה נעבד"

רק נסיים פה עם פירוש מאד יפה, בעמוד האחרון: הוא מביא באות ז (תסתכלו בעמוד 7) פירוש מהצמח צדק על פסוק בקהלת:

"מֶלֶךְ לְשָׂדֶה נֶעֱבָד"^[נה], שאפילו המלך, שאין למעלה ממנו, נעבד לשדה כי ממנו מחיתו [אפילו המלך – בדרגה שאין למעלה ממנו – תלוי בשדה, במחיה. זהו פשט הפסוק "מלך לשדה נעבד". לא רק שהפועלים והעבדים שלו עובדים, אלא שגם הוא נעבד בשדה. הזהר כותב[נו] על הפסוק הזה] "מאן מלך דא מלך עילאה דאתחבר לשדה" [המלך הוא המלך העליון, הקב"ה, שהוא מתחבר, כלומר "נעבד", הכוונה שהוא מקושר בקשר עצמי. עושה את עצמו תלוי בשדה]. יש לומר שגם מחייתו כביכול של מלך עילאה  [הקב"ה] הוא על ידי שיורד ונמשך לשדה [מה שקורה בחדש אלול, שהוא יורד אלינו לשדה], כי עי"ז מתגלה שהכוונה בו היא בשביל ישראל ששרשם בהעצמות. וע"פ מ"ש בזהר אית שדה ואית שדה [יש שתי בחינות של שדה, כמו שדיברנו קודם], שדה דקדושה ושדה דלעומת זה, יש לומר, דענין מלך לשדה נעבד (שעל ידי הירידה וההמשכה לשדה נעשה עילוי במלך עילאה)

כלומר, הוא מקבל מחיה, על דרך "ישראל מפרנסין לאביהן שבשמים"[נז], בכך שהוא יורד אלינו הוא גופא מתעלה. זהו ההסבר שאמרנו בתחלת המאמר כדי להסביר למה ההתעוררות של "ודודי לי" כתובה רק אחרי "ודודי לי", כי הוא מקבל עילוי מ"אני לדודי". על ידי שהוא יורד אלינו ופועל בנו שאנחנו חוזרים בתשובה הוא פועל עילוי גם ב"מלך עילאה", כלומר בתוך הבחינה של "ודודי לי".

"צעקה הנערה"

אחר כך הוא מביא את פירוש הצמח צדק לעוד פסוק שכתוב פה. יש כאן פירושים להרבה פסוקים עם המלה שדה כי בחדש אלול "המלך בשדה" וכל פעם שכתוב "שדה" בתורה קשורה לחדש אלול. יש פסוק שכתוב על נערה מאורסה, בפרשת כי תצא שקראנו שבת שעברה (כבר קשר הדוק לחדש אלול – זהו פסוק שנקרא בתורה בחדש אלול):

"כי בשדה מצאה צעקה הנערה ואין מושיע לה", שגם כשהנערה ([שהיא אנחנו] הנשמה) היא בשדה דלעו"ז [השדה הכי רחוקה, השדה של עשו], ויתירה מזו, שזה גרם שעשו איש שדה החזיק בה וכו', הנה גם אז הרצון דהנשמה הוא בקדושה [בכל מצב, אפילו כשהנשמה נאנסת הרצון שלה הוא בקדושה], והיא צועקת במר נפשה על זה שעשו איש שדה מחזיק בה [היא מתעוררת, זה מה שקורה בחדש אלול, שגם מי שהכי רחוק, אפילו שנאנס לגמרי, צועק בחדש אלול לה'],

"צעקה הנערה",

אצל הבעל שם טוב יש כלל גדול. יש מאמר חז"ל שהזכרנו קודם, "אֵין מזל לישראל", והבעל שם טוב מפרש "אַיִן מזל לישראל". על זה יש כלל בחסידות שכל פעם שכתוב אֵין בלשון שלילה אפשר לקרוא אַיִן ולהפוך זאת לחיוב. כמו כאן – "אין" הוא שלילה, אם אני קורא "צעקה הנערה... אֵין מושיע לה"[נח] אז פשוט שאין לה מושיע. אבל לפי יסוד החסידות – "צעקה הנערה ואַיִן מושיע לה" – אַיִן הוא האין האלֹקי, הגילוי האלקי של יג מדות הרחמים של חדש אלול. בחדש זה אפילו השדה הכי רחוקה, השדה של עשו, שהנשמה אנוסה בו, בכל זאת בחדש אלול "צעקה הנערה", ועל ידי זה "אַיִן מושיע לה"] ועי"ז אין מושיע לה, שנמשך לה ישועה מבחינת אַיִן שלמעלה מהשתלשלות] [זהו פירוש מאד יפה של הצמח צדק על הפסוק הזה].

פירוש זה מתרץ את מה שהרבי אמר קודם. הוא שאל למה תוקעים בשופר באלול? הרי אלול הוא אהבה! התירוץ הוא שבשביל אותם אנשים שלא מרגישים כלום צריכים לתקוע בשופר. עד כאן.