פנימיות העונש והשכר

בע"ה

ט' שבט מ"ג – ירושלים

שיעורים בתניא (16) – תניא פרק כב

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[הקלטה קצרה ונראה שמתחילה מהאמצע]

...

אבל הס"א והטומאה היא תועבת ה' אשר שנא ואינו משפיע לה חיות מפנימית הרצון וחפצו האמיתי אשר חפץ בה ח"ו כ"א כמאן דשדי בתר כתפוי [כמי שזורק מאחורי כתפיו.] לשונאו שלא ברצונו

אז מה ההבדל? על פי פשט קודם: כמו שאמרנו הרגע, השפעה שאינה בפנימיות הרצון הוא לא חפץ בדבר בעצם באמת, לא "חפץ בה ח"ו". מה זה "חפץ בה"? השם של עם ישראל בגאולה, "חפציבה", שבזהר זהו השם של אם המשיח. מה זה "חפץ בה"? שהוא חפץ בקיום הנצחי של אותו הדבר – באמת "חפץ בה", שהדבר הזה יתקיים לעד. מה שאין כן דבר שאינו חפץ בה, לכן אומר "ח"ו" – אם היה משפיע פנימיות לסטרא אחרא היתה מתקיימת לעד ח"ו. היא לא צריכה להתקיים לעד, רק בינתים, בשביל בחירה חפשית – הוא לא באמת חפץ בדבר הזה בשביל שיתקיים.

אם כן, ההשפעה דרך הפנים, שבקבלה גם נקראת אור הפנים, שע נהורין, היא המשכת הנצח, סוד הנצח, כמו "נצח ישראל לא ישקר". מה שאין כן ההמשכה לסטרא אחרא היא בסוד האכזבה, כמו נחל כוזב, לא אמתי – רק נדמה. כל קבלת השפע של הסטרא אחרא היא רק נדמה. כמו נחל שבינתים רואים שיש לו זרם, יש לו מים, אבל הם לא יתמידו – זהו נחל אכזב.

סטרא אחרא – אכזבה

כל הסטרא אחרא הוא מה שהיום קוראים אכזבה. אכזבה – שאדם צפה למשהו, חשב על משהו, ובסוף זה לא זה. כל הסטרא אחרא ככה – אדם מצפה למשהו, חושב שקבל משהו, אבל בסוף זה שום דבר. זה נקרא נחל אכזב, וזהו סימן שהשפע לא בא מהפנימיות, מהחפץ האמתי "אשר חפץ בה", ממה שה' חפץ בו. מה שה' חפץ בו הוא נצחי, לא נפסק – אמת היא דבר שלא נפסק, כמו שכתוב תמיד בחסידות. כל הפיתוי של הסטרא אחרא הוא רק אכזבה, שבינתים נותן לך איזו חיות, איזה סיפוק. כל חיות הסטרא אחרא היא לתת סיפוק, אבל זה סיפוק זמני, מהר מאד נגמר, ואתה נשאר בלי כלום. זהו טבע הסטרא אחרא כי זהו שרש הסטרא אחרא – מה שהסטרא אחרא נותן לך כפיתוי הוא כפי מה שמקבל, שרק זמני. לכן הוא נותן לך דבר זמני, הכל אכזבה. כל הסטרא אחרא הוא נדמה. דבר שהוא אכזב הכוונה שהוא נדמה – גם עכשיו, כשהוא זורם, הוא רק נדמה, רק דמיון.

למה זה ככה? כי כל הסטרא אחרא נקראת כ"קוף בפני אדם", כך כתוב בזהר – כל ענין הסטרא אחרא הוא רק חיקוי. הכוונה שמלכתחילה הוא רק בבחינת נדמה, משתדל לחקות משהו – הוא קוף. מכיון שהוא קוף, חיקוי חיצוני – מה שנותנים לו הוא אכזב. מכיון שמה שנותנים לו הוא אכזב – מה שהוא נותן לאחרים הוא אכזב.

יש כאן שלש מדרגות של דמיון: יש מה שהוא בעצמו חיקוי – משתדל לחקות את הטוב. למה הוא משתדל לחקות? כדי לינוק – "הב הב", כמו שלמדנו לפני כמה פעמים. אחר כך, מה שנותנים לו מהשמים הוא רק דמיון – כי "לא חפץ בה ח"ו", לא ישאר, לא יתמיד, זה אכזב. אחר כך הוא מפתה את האדם לבוא אחריו, הנה יש לו מנה שמנה לתת לו, גם אכזב – הכל אכזבה.

עונש הגבלת הבריאה

בכל זאת, מה הוא משמש? מה התפקיד שלו? התפקיד שלו הוא רק, כמו שאמרנו עכשיו:

רק כדי להעניש את הרשעים וליתן שכר טוב לצדיקי' דאכפיין לס"א

יש כאן רמז: כתוב שענש הוא צירוף מה שכתוב בספר יצירה שהעולם נברא בשלשה ממדים – עולם-שנה-נפש. ענש הוא צירוף שלהם – ר"ת עולם-נפש-שנה. הם תמיד נקראים עשן בקבלה, "והר סיני עשן כולו" שנדרש כגילוי יחד עולם-שנה-נפש שהיה במ"ת. גם ענש צירוף עולם-נפש-שנה. כמה עולה "שכר טוב [לצדיקים שמקיימים את העולם וכו']"? אצילות, כמו עולם האצילות. מה לומדים מהרמז הזה? שה"שכר טוב" של הצדיק הוא למעלה מהזמן והמקום. מהי אצילות? כמו שכתוב בתניא – אלקות, שהיא למעלה מהזמן ולמעלה מהמקום, לא מוגבל בזמן ומקום. מה שלמעלה מזמן ומקום הוא הנצחי – לא מוגבל, לכן הוא הנצחי האמתי, החיים האמתיים, הטוב באמת. זה עוד פירוש ב"שכר טוב" – ששכר הצדיק הוא מדת הטוב, ועל כך כתוב "אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו" – שהשכל של הצדיק נקרא הטוב, מה שהוא מקבל, פרי מעלליו. טוב הוא הדעת שמקשר שמים וארץ. הכח לקשר כי בשרש הוא למעלה מהזמן והמקום – לכן הוא מייחד הכל. הטוב הוא כח היחוד בזמן ומקום כי שרשו למעלה מהזמן והמקום. הוא נקרא טבו, כמו הבעל שם טוב.

יש מאמר – מובא בכל ספרי החסידות, יש שיחה ארוכה של הרבי הקודם, שהערב היארצייט שלו, ויש בשיחות הר"נ מרבי נחמן, וכתוב הרבה בקבלה – שכל מה שאדם מתעסק בעולם הזה, הוא ממשיך לעשות זאת אחרי מאה ועשרים שנים. לפעמים קוראים לזה כף הקלע. אחרי שהעגלון מסתלק מהעולם נותנים לו סוס ועגלה והוא ממשיך לנסוע – זה מה שהוא עושה. לפעמים אפילו הוא לא יודע שהוא מת, שנדמה לו שהוא עדיין חי. יש על זה הרבה שיחות ארוכות. כל מה שהוא עשה כאן – הוא ממשיך לעשות בדיוק אותו דבר וזהו, עד שהתיקון שלו יושלם.

עכשיו, זהו סוד הענש. ענש הוא ההגבלה של הבריאה. הגבלת הבריאה בעולם-שנה-נפש, ר"ת ענש, שבסוף זה תמיד מאכזב – זה עצמו ענש, שהאכזבה של עולם-שנה-נפש נמשכת, ח"ו. אם אדם צריך לחיות מליון שנים בעולם הזה – אין עונש יותר גדול מזה, כי אחרי מאה שנה כבר נמאס לו. הוא לא יכול להמשיך לחיות בתנאים של העולם הזה. אם הוא מתעלה – מילא. אם נשאר בעולם הזה – זהו גיהנם, אחרי מאה שנה כל יום הופך לגיהנם. עוד פעם, האכזבה האמתי היא שאותו הדבר נשאר. זה לא יכול להשאר לעד. זהו החסד של ה', שלא יכול להשאר לעד – בסוף זה יפסק. אבל העונש הוא שהדמיון נמשך. כל הסטרא אחרא זה הדמיון, וזה שהדמיון נמשך ולא רואים את הסוף שלו – כמו דמיון עולם הזה, ברגע שתופס שזהו דמיון אבל הוא נמשך, לא יכול לצאת ממנו, הוא עצמו עונש. ברגע שהוא תופס שזו אכזבה רוצה שיגמר מה שיותר מהר, שיצא מזה כבר. כמו חלום רע, ברגע שאדם תופס שהוא חולם חלום רע הוא רוצה להתעורר, לצאת מזה, ואם הוא צריך לחלום עוד ועוד ועוד – אין עונש יותר מזה.

שכר מצוה – מצוה

כל העולם הזה הוא תיקון, תיקון בשביל רפח ניצוצין שנפלו. על ידי שעובדים את העבודה, בתוך הזמן – לא דמיון, כי עושים דברים אמתיים, נצחיים, תורה ומצוות. כשיהודי עושה דבר נצחי זה הכי... לכן כתוב "שכר מצוה מצוה". אנחנו כאן אומרים שה"שכר טוב" הוא למעלה מכל העולם הזה, כי הוא אצילות – למעלה מהזמן והמקום לגמרי. הוא כותב כאן בתניא, נדמה לי בפרק הבא, שכל מצוה שעושים היא נצחית. תיכף יכתוב שכל מצוה שעושים היא נצחית, למעלה מהזמן והמקום, ושכר המצוה הוא מדרגה זו, הנצחית באמת, למעלה מזמן ומקום. הענש הוא להמשך למצב הזה, עולם-שנה-נפש כמו שנדמה – אין ענש יותר גדול מזה, כי זה אכזבה בעצם. זהו האכזב, הכוזב, האחוריים.

[בסוף החשבון הטוב יותר מהרע.] בסוף כולם יתוקנו, זו כל ההבטחה, שאם זה יהודי "לא ידח ממנו נדח" – אפילו שיקבל ענש גדול ח"ו, בסוף יזכה לחיים נצחיים. "אפילו רשעים שבך מלאים מצוות כרמון", וכל מצוה היא נצחית לעולם ועד. ענש, שהוא למשוך את האכזבה תמיד נגמר – או מיד או קצת יותר מאוחר – כי בעצם זו אכזבה, דבר מוגבל. אבל ההרגשה שמצב האכזבה נמשך הוא עצמו סוד הענש – שהאכזבה נמשכת. ברגע שתופסים שזו אכזבה – רוצים שיפסק מה שיותר מהר. לכן זהו סוד הגעגועים של היהודי, שכל מה שתופס יותר את האכזבה, של הגלות למשל, לא יכול לסבול זאת רגע אחד. אם הוא כן סובל – סימן שלא תפס את האכזבה, שזו סטרא אחרא, שכל המצב נדמה, הוא 'עושה חיים', עדיין מקבל סיפוק, ועדיין חושב שזה משהו אמתי.