מ - סוד קדושת הארץ

ב. לקומ"ת מ: סוד קדושת הארץ

לקו"מ תורה מ – פרשת עקב

למוֹ יש קביעות בלימוד לקוטי מוהר"ן, ב"ה, אז נלמד משהו ששייך לארץ ישראל אותה חבבו בנות צלפחד (עליהן דברנו בחלק הראשון של השיעור) ולפרשת השבוע (לחיות עם הזמן), פרשת עקב. פסוק חשוב בנוגע לארץ ישראל מופיע בסוף הפרשה – "ארץ אשר הוי' אלהיך דֹרש אתה תמיד עיני הוי' אלהיך בה מרֵשית השנה ועד אחרית שנה". ה' דורש-מברר תמיד מה קורה בארץ ישראל ועיניו תמיד בה, מתחלת השנה ועד סופה.

נתחיל לקרוא בתורה מ בלקו"מ תנינא:

מִי שֶׁיּוֹדֵעַ מֵאֶרֶץ יִשְֹרָאֵל [שיודע באמת מהי ארץ ישראל.], שֶׁטָּעַם בֶּאֱמֶת טַעַם אֶרֶץ יִשְֹרָאֵל [לארץ ישראל יש טעם. כמו שכתוב בתחלת פרשת עקב, פרשת השבוע, על שבעת המינים המיוחדים של ארץ ישראל. יש משהו בארץ ישראל שצריך להרגיש בחוש הטעם. בתורה יש ארבע דרגות, טנת"א – טעמים נקודות תגין אותיות – המכוונים בעצמם כנגד י-ה-ו-ה. הטעמים מכוונים כנגד החכמה, המדרגה של ארץ ישראל, בדיוק כמו שהוא יסביר בתורה זו. יש משהו בארץ ישראל שקשור לטעם, "טוב טעם ודעת", "טעמו וראו כי טוב הוי'". "טעם ארץ ישראל" = "שמע ישראל [הוי' אלהינו הוי' אחד]", כפי שקראנו בפרשה הקודמת. ידוע ש"שמע" הוא ר"ת "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה", לשאת עינים ל"עיני הוי' אלהיך" המשגיח במיוחד על ארץ ישראל. טעם, 119, הוא כפולת 7 – 7 פעמים טוב, ארץ ישראל היא כפולת 13, 13 פעמים דין, 8 ברבוע. טוב ועוד דין = אנכי, 9 ברבוע. טעם ארץ ישראל ס"ת צלם, "אך בצלם יתהלך איש", איש הישראלי שטעם באמת את טוב טעם ארץ ישראל ומתהלך בה – "אתהלך לפני הוי' בארצות החיים".], הוּא יָכוֹל לְהַכִּיר בְּאַחֵר, אִם הָיָה אֵצֶל צַדִּיק עַל רֹאשׁ הַשָּׁנָה אִם לָאו, [ויותר מזה:] וְאִם אוֹתוֹ הַצַּדִּיק הוּא גָּדוֹל בְּמַעֲלָה אוֹ קָטָן, וְאִם הוּא צַדִּיק אֲמִתִּי אִם לָאו, אוֹ אִם הוּא בְּעַצְמוֹ צַדִּיק [אם אותו אחר בעצמו צדיק. את כל הדברים האלה יכול לדעת מי שטעם את הטעם הטוב של ארץ ישראל.].

יסודות חב"דיים מקבילים

נקדים ונאמר את הרעיונות שהוא יאמר בצורה פשוטה, כפי שהם מופיעים גם בשאר החסידויות, במיוחד בחב"ד. בכל התורה הזו יש ארבע מדרגות שהן גם כנגד אותיות שם הוי' ב"ה – ה', הצדיק, היהודי שהיה אצל הצדיק, והיהודי שמדבר עם היהודי שהיה אצל הצדיק וקבל השפעה פנימית מהצדיק. אם לך, במדרגה הרביעית, יש טעם של ארץ ישראל אתה יכול לדעת את כל המדרגות שלמעלה ממך – אם היהודי האחר הוא צדיק, האם הצדיק שהיה אצלו הוא צדיק אמת, גדול במעלה או קטן במעלה, ואף לדעת איך ה' 'מרגיש' אותו.

איך הדברים האלה נאמרים בחב"ד? מה שהוא יסביר לנו בתורה זו קשור לשני דברים עיקריים בחב"ד. דבר אחד שאומרים בחב"ד: כאשר חסיד נוסע לרבי – לא רק לראש השנה כמו שמודגש כאן – והוא חוזר לביתו החסידים שם, שגם קשורים לרבי, עושים לו התוועדות, או (כמו שכתוב כאן) רק מסתכלים לו בעינים. בחב"ד יש פתגם כמה טוב להסתכל בעינים שראו את הרבי – להסתכל בעינים של מי שהיה אצל הרבי. מה זה אומר? שכאשר מישהו רואה את הרבי משהו מהרבי עובר דרך העינים שלו, ומי שמסתכל בעינים שלו רואה את הרבי דרך העינים שלו. כל מי שרואה את הצדיק צריך להסתובב ל'עולם' ומי שמסתכל בעיניו זה דבר גדול – רואה את גדולת הצדיק ואף את גדולת החסיד. זה ווארט בחב"ד שמתקשר למה שכתוב כאן.

הדבר השני, הוא שמסביר כאן שלעינים שראו את הרבי יש כח לעשות ארץ ישראל כאן – להאיר את קדושת ארץ ישראל בכל מקום שאתה נמצא. גם זה ענין גדול בחב"ד, "מאך דא ארץ ישראל". התורה הזו מסבירה איך זה עובד, מה המכניזם של "מאך דא ארץ ישראל" – איך כל אחד יכול לעשות את המקום שלו ארץ ישראל. הדבר הפשוט, שכדי לעשות ממקומך ארץ ישראל צריך לקחת את העינים של הרבי – כך לוקחים גם מהעינים של ה', ועיני ה' אלקיך הם תמיד בארץ ישראל ("תמיד עיני הוי' אלהיך בה"). הווארט כאן שכדי לעשות ארץ ישראל צריך כח של עינים, כי ה' עושה את ארץ ישראל בכח העינים שלו – בכח ההשגחה הפרטית שלו על ארץ ישראל. הצדיק לוקח זאת מה' והחסיד לוקח זאת מהצדיק. אלה דברים מאד חשובים שיוצאים מהתורה הזו. הדבר השני הוא התכל'ס, מה שרוצים להגיע אליו, ועד שיתקיים היעוד של "עתידה ארץ ישראל להתפשט בכל הארצות".

טעם ארץ ישראל – טעם חכמה

כִּי טַעַם אֶרֶץ יִשְֹרָאֵל יְכוֹלִין לְצַיֵּר לִפְנֵי מִי שֶׁיּוֹדֵעַ טַעַם שֵֹכֶל [כדי להבין בטעם ארץ ישראל צריך שיהיה טעם באינטליגנציה טהורה, ארץ ישראל היא אינטליגנציה טהורה. שכל בלשה"ק הוא גם מלשון הסתכלות – הסתכלות בארץ ישראל.]. כִּי רַק מִי שֶׁהוּא אִישׁ בּוּר [בלי שום יחס לחכמה.], אִי אֶפְשָׁר לוֹ לֵידַע זֹאת, אֲבָל מִי שֶׁיּוֹדֵעַ מִשֵּׂכֶל, כְּגוֹן לוֹמְדִים [אנשים שלומדים גמרא.] שֶׁמַּרְגִּישִׁים מְעַט טַעַם הַשֵּׂכֶל [אומר דבר חזק, שאם אתה גאון גדול בגמרא לא אומר שיש לך הרבה טעם שכל, אלא מעט טעם השכל.] בִּפְשָׁט וְקֻשְׁיָא כְּדֶרֶךְ הַלּוֹמְדִים [ששואלים קושיות מיטן גראבע פינגר.], אוֹ חֲכָמִים בְּחָכְמוֹת אֲחֵרוֹת [אפילו מי שחכם במתמטיקה, פיזיקה או מדע אחר.], שֶׁמַּרְגִּישִׁים טַעַם שֵֹכֶל [כאן לא אומר מעט טעם שכל, כנראה שם יש הרבה טעם שכל.], יְכוֹלִין לְהָבִין טַעַם אֶרֶץ יִשְֹרָאֵל, [למה?] כִּי 'אֲוִירָא דְּאֶרֶץ יִשְֹרָאֵל מַחְכִּים' [האויר והחכמה של ארץ ישראל נותנים את הקדושה של ארץ ישראל. מאיפה הם באים? מהעינים של ה'.] (בָּבָא בַּתְרָא קנח, וּבַזֹּהַר פִּינְחָס דַף רמה:, וּבְתִקּוּן כב).

וְטַעַם הַחָכְמָה וְהַשֵּׂכֶל בְּוַדַּאי יָקָר מְאֹד [כמו שדברנו קודם על טעמי תורה, שהם טעם השכל.], אַךְ עִקָּר מַעֲלַת קְדֻשַּׁת אֶרֶץ יִשְֹרָאֵל הוּא רַק עַל יְדֵי הַשְׁגָּחַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ [מאיפה המקור הראשון של קדושת הארץ? מהשגחת ה' יתברך.]. וּמַחֲמַת שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מִסְתַּכֵּל בְּאֶרֶץ יִשְֹרָאֵל תָּמִיד, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב [בפרשתנו.] (דְּבָרִים י"א): "תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹקֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה", עַל יְדֵי זֶה [שה' מסתכל במיוחד על ארץ ישראל. ה' רואה את כל העולם, אבל העינים שלו ממוקדות במיוחד בארץ ישראל, וזה מקור הקדושה של ארץ. דבר מאד עקרוני וחשוב, שקדושת הארץ היא כי ה' משגיח בפרט על ארץ ישראל. זו הסבה ש]אֶרֶץ יִשְֹרָאֵל מְקֻדֶּשֶׁת וַ[גם ש]אֲוִירָהּ מַחְכִּים, כִּי עֵינַיִם עַל שֵׁם הַחָכְמָה [אם נחזור לנעה, עליה דברנו בחלק הראשון של השיעור, ה-ע בשם שלה היא החכמה, העינים שלה שמסתכלת ומשתוקקת לארץ ישראל, ובכך פועלת בעצמה את קדושת ארץ ישראל, וכמו שיתבאר.], כִּי הִתְפַּתְּחוּת הַחָכְמָה נִקְרָא בְּחִינַת עֵינַיִם [פקיחת עינים.], כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב [על אדם וחוה, בהקשר שלילי, אחרי החטא הקדמון שלהם.] (בְּרֵאשִׁית ג): "וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם" [זו לא חכמה טובה, עצת הנחש לאכול מעץ הדעת, והיה עדיף שלא היה קורה. אבל בכל אופן פתיחת העינים היא חכמה:], וּפֵרֵשׁ רַשִׁ"י: 'עַל שֵׁם הַחָכְמָה נֶאֱמַר'. וּמֵחֲמַת שֶׁעֵינֵי ה' בְּאֶרֶץ יִשְֹרָאֵל, שֶׁמִּסְתַּכֵּל בָּהּ תָּמִיד, עַל יְדֵי זֶה 'אֲוִירָא דְּאֶרֶץ יִשְֹרָאֵל מַחְכִּים'.‏

[עד כאן רעיון אחד, חוליה אחת של התורה. כעת מתחיל רעיון חדש:]

השגחת עיני ה' על ידי ההתפארות בישראל

אַךְ מֵהֵיכָן נִמְשָׁךְ וְנִתְעוֹרֵר זֹאת אֵצֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ [למה ה' מסתכל על הארץ ולא במקומות אחרים? למה ה' מכוון כשהוא מסתכל בארץ ישראל?], דְּהַיְנוּ בְּחִינַת עֵינַיִם לְהַשְׁגִּיחַ כַּנַּ"ל, זֶה נַעֲשֶֹה עַל יְדֵי נִשְׁמוֹת יִשְֹרָאֵל [יש כלל בכל ליקוטי מוהר"ן, שדבר אחד גורם לדבר אחר, סבה ומסובב. מה גורם להסתכלות ה' בארץ? נשמות ישראל.], שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מִתְפָּאֵר בָּהֶם [הם הבנים שלו, הוא רוצה לראות בהם דברים טובים ולהתפאר בהם, לכן הוא מסתכל. ה' מסתכל על הארץ לא כי רוצה לראות את הטופוגרפיה שלה, או משהו אחר, אלא כדי לראות את הנשמות שבה. כשה' יתברך רואה שיהודים הולכים בדרך הישרה הוא גאה בילדים שלו. הגאוה של ה' בילדיו נקראת התפארות בפסוק.], בִּבְחִינַת (יְשַׁעְיָה מ"ט): "יִשְֹרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר" [בכל התורה הזו הוא הולך מענין אחד לשני. ידוע שה' מתפאר בנשמות ישראל. אם שני יהודים מתחתנים באופן כשר ה' מתפאר – איפה שזה לא קורה, בדרמסלה או במקום אחר, ה' מתפאר ואז המקום נעשה ארץ ישראל. כל מקום בו ה' מתפאר בעם ישראל נעשה בבחינת ארץ ישראל.].

וְעַל יְדֵי הַהִתְפָּאֲרוּת נַעֲשִֹין בְּחִינַת תְּפִלִּין [מה קורה על ידי זה? כאשר ה' מתפאר בנו נעשים תפלין, תפלין של ראש ותפלין של יד.], שֶׁנִּקְרָאִין פְּאֵר (סֻכָּה כה [כפי שהגמרא מביאה מפסוק, "פארך חבוש עליך".]), וְהַתְּפִלִּין הֵם בְּחִינַת מֹחִין [התפלין הם אינטיליגנציה טהורה.], וְנִכְנָסִין לִפְנִים [התפלין הם לא רק על הראש אלא נכנסים לתוך הראש, "תפלין שבראש" – לא 'על הראש' אלא 'שבראש'.] וּבוֹקְעִין בָּעֵינַיִם [כשהתפלין נכנסים לראש הם בוקעים החוצה דרך העינים.], וּמִזֶּה נַעֲשֶֹה הַשְׁגָּחַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ כִּבְיָכוֹל [הוא מסביר כאן את כל התהליך עד להשגחת עיני ה'. הכל מתחיל מכך שה' מתגאה בילדיו, התפארות ה' עושה תפלין, התפלין נכנסים לראש ומקרינים דרך העינים והסתכלות הזו עצמה היא ההשגחה הפרטית.], שֶׁעַל יְדֵי זֶה [השגחת ה'.] נַעֲשֶֹה קְדֻשַּׁת אֶרֶץ יִשְֹרָאֵל, בְּחִינַת אֲוִירָא דְּאֶרֶץ יִשְֹרָאֵל מַחְכִּים כַּנַּ"ל. וְעַל שֵׁם זֶה נִקְרָא אֶרֶץ יִשְֹרָאֵל [קודם היתה ארץ כנען, והיא נקראת ארץ ישראל מכיון שהקדושה מגיעה בזכות עם ישראל.], שֶׁמְּקַבֶּלֶת קְדֻשָּׁתָהּ, מִבְּחִינַת: "יִשְֹרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר", כַּנַּ"ל.‏

קדושת הארץ על פי התרחקות/התקרבות ישראל

[כעת הוא מתחיל עוד פרק, שמאד חשוב לנו בזמן המודרני, להבין מה קורה כעת ממש:]

אַךְ בְּוַדַּאי לֹא כָּל הָעִתִּים שָׁווֹת בְּהִתְקָרְבוּת יִשְֹרָאֵל לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ [מתי ה' מתפאר בך? כשהוא רואה שאתה מנסה להתקרב אליו. אבא מתפאר בילדיו כאשר הם קרובים אליו. אם אבא רואה שהילדים לא קרובים להורים, שהם מתרחקים מההורים ודרכם, הם לא מתפארים. כל גאות ההורים בילדים היא כאשר מורגש כח המשיכה והחיבור בין ההורים לילדים. לכן מסביר שלא כל העתים שוות בכמה עם ישראל קרוב ומתקרב לה'.],

כִּי לִפְעָמִים, חַס וְשָׁלוֹם, יֵשׁ שֶׁנִּתְרַחֵק אֶחָד מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וַאֲזַי אַדְּרַבָּא [ה' לא יכול להתפאר בו, וההיפך:], הַשְּׁכִינָה צוֹעֶקֶת: 'קַלַּנִי מֵרֹאשִׁי, קַלַּנִי מִזְּרוֹעִי' [יש שתי דרכים לקרוא את "קלני". אפשר להסביר שהראש והזרוע נעשים כבדים או שנעשים קלים. הרמב"ם מסביר "קלני" מלשון 'קל אני' אבל הברטנורא ושאר המפרשים מסבירים 'קל איני', שנעשים כבדים.] (סַנְהֶדְרִין מו [לשון המשנה בסנהדרין לגבי מי שנידון למות בגלל החטאים שלו, ואף שהוא מת כי הוא חוטא כאשר יהודי מת השכינה צועקת. כ"ש וק"ו אם קורה משהו רע ליהודי אחר, ח"ו. יהודי שנידון לעונש סימן שהתרחק מה', והשכינה צועקת.]). הַיְנוּ שֶׁצַּעֲקָתָהּ, שֶׁנִּתְקַלְקֵל וְנִפְגַּם בְּחִינַת הַהִתְפָּאֲרוּת שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהִתְפָּאֵר בָּהֶם, וְנִפְגַּם בְּחִינַת הַתְּפִלִּין, שֶׁנַּעֲשִֹין מִן הַהִתְפָּאֲרוּת כַּנַּ"ל [אם אי אפשר להתפאר בנו התפלין נפגמים, נעשים פסולים. זו סבה עמוקה למה הרבי אומר לבדוק כל שנה ("מרשית השנה ועד אחרית שנה") את התפלין – אם יש ריחוק בין ההורים לילדים, זה עצמו יכול לעשות את התפלין פסולים.].

וְזֶה: 'קַלַּנִי מֵרֹאשִׁי, קַלַּנִי מִזְּרוֹעִי', 'מֵרֹאשִׁי' 'מִזְּרוֹעִי' דַּיְקָא, בְּחִינַת תְּפִלִּין (שֶׁמַּנִּיחִין עַל הָרֹאשׁ וְעַל הַזְּרוֹעַ) [קשר פשוט, שמענין אם מישהו אחר ממפרשי המשנה אומר, שהראש והזרוע רומזים לתפלין. מה המשמעות? שהתפלין נפסלות. מה קורה כאשר האותיות פורחות, כמו שהיה בלוחות הברית בעקבות חטא העגל – הלוחות נעשו כבדים, עד שמשה לא היה יכול להחזיק אותם. כאשר התפלין כשרות האותיות מעלות אותן, אבל כאשר הקדושה עוזבת התפלין נעשים מאד כבדים. אם התפלין שלך נעשות כבדות צריך לבדוק אותן... אם התפלין כשרות הן לא כבדות.] וְכַנַּ"ל.

[כך קורה כאשר יהודי מתרחק מה'. אבל מה קורה בבית חב"ד, בהודו או בכל מקום אחר בעולם?] רַק כְּשֶׁאֶחָד מִיִּשְֹרָאֵל נִתְקָרֵב לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְנִתּוֹסֵף עוֹד יִשְֹרָאֵל שֶׁרוֹצֶה לְעָבְדוֹ יִתְבָּרַךְ, וְכָל מַה שֶּׁנִּתּוֹסְפִין יוֹתֵר רַבִּים מִיִּשְֹרָאֵל שֶׁרוֹצִים לְעָבְדוֹ וּלְהִתְקָרֵב אֵלָיו [יהודים שרוצים להתקרב יחד לה'.], אֲזַי נִתְגַּדֵּל וְנִתּוֹסֵף יוֹתֵר הִתְפָּאֲרוּתוֹ יִתְבָּרַךְ, שֶׁהוּא יִתְבָּרַךְ מִתְפָּאֵר בְּעַמּוֹ יִשְֹרָאֵל הַמִּתְקָרְבִים אֵלָיו. וְעַל יְדֵי זֶה הַהִתְפָּאֲרוּת נַעֲשִֹין תְּפִלִּין מֹחִין [חוזר על מה שאמר קודם: מההתפארות של ה' ביהודים שמתקרבים אליו נעשים תפלין, שכביכול ממשיכים מוחין בה', שבוקעים דרך העינים,], וּמִזֶּה נַעֲשֶֹה קְדֻשַּׁת אֶרֶץ יִשְֹרָאֵל, בְּחִינַת 'אֲוִירָא דְּאֶרֶץ יִשְֹרָאֵל מַחְכִּים' עַל יְדֵי עֵינֵי הַשְׁגָּחָתוֹ כַּנַּ"ל.

מה למדנו כעת? מה שלמדנו כעת מסביר מה קורה כשאנחנו מתקרבים לה': ה' מתפאר, זה עושה תפלין שממשיכים מוחין הנכנסים בראש ובוקעים דרך העינים והשגחת העינים מחוללת את קדושת ארץ ישראל. על פי פשט מדבר בארץ ישראל, אבל בהמשך מובן שמדבר בכל מקום. מה קורה אם מתרחקים מה'? הפוך – אין התפארות, התפלין נפסלות, אפילו אצל ה' כביכול המוחין נעשים מבולבלים, העינים נעשות עוורות ח"ו, וקדושת הארץ בטלה.

מה יוצא? שאם יהודים רחוקים מה' זה פוגם ממש בקדושת ארץ ישראל, אפילו כאן. ההתנהגות הלא טובה של היהודים כאן מפחיתה ומסלקת את קדושת הארץ. תנועת התשובה מחזירה את קדושת הארץ. חידוש גדול שיוצא כאן. בחסידות העיקר הוא ההתקרבות לה' יתברך, ולא משהו אחר עיקרי – כמו שלמדנו לפני זמן מה. לא לחשוב שהעיקר הוא הארץ הגשמית, אלא העיקר הוא רמת התקרבות הנשמות לה', וזה מה שמביא לקדושת הארץ. כעת אפשר להבין טוב מאד שהכל תלוי בצדיק, כפי שיסביר בהמשך.

המעלה בראית התפארות ה'

[כעת אומר עוד משהו מדהים:] אַךְ מִי שֶׁיָּכוֹל לִרְאוֹת [לחוש בעין השכל שבלבו.] זֹאת הַהִתְפָּאֲרוּת, שֶׁמִּתְפָּאֵר הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּעַמּוֹ יִשְֹרָאֵל, אֲזַי הוּא מְקַבֵּל בְּחִינַת פְּאֵר וּמֹחִין מִן זֹאת הַהִתְפָּאֲרוּת שֶׁרוֹאֶה, וְנַעֲשִֹין אֶצְלוֹ גַם כֵּן בְּחִינַת תְּפִלִּין, וְנִכְנָסִין לִפְנִים כַּנַּ"ל, וּבוֹקְעִין בָּעֵינַיִם כַּנַּ"ל, וַאֲזַי נַעֲשִֹין עֵינָיו גַם כֵּן בִּבְחִינַת עֵינֵי ה' [אתה מסתכל על יהודי שעושה תשובה ולא חש אותו עצמו אלא חש את ההתפארות שה' מקבל ממנו. כל מי שעוסק בקירוב יהודים צריך לחוש זאת – כשאתה רואה יהודי מתקרב לה' זהו הזמן להרגיש את ה', את התפארות ה' בעמו ישראל, "ישראל אשר בך אתפאר".

איך אתה מרגיש את ה'? אתה מרגיש שה' ברגע זה גאה בבן שלו שחוזר הביתה. מי שמח כאן? ה' שמח. אם אתה יכול לחוש את הגאוה שיש לה' כאשר יהודי מתקרב אליו, אתה עצמך מקבל את ההתפארות הזו. מה זאת אומרת? אם אני חש את גאות ה' ביהודי שחוזר לה' גם אני גאה בו. לא מתחיל מהגאוה שלי. אם אתה מקרב מישהו ואז גאה בעצמך – אני עשיתי בעל תשובה – זה גרוע, זו קליפה. אבל אם אתה יכול לחוש שה' גאה ביהודי שחזר, יש פידבק בעצמך שגם אצלך יש התפארות קדושה – לא התפארות בעצמך אלא התפארות ביהודי, כי ה' מתפאר בו.

אז אתה יוצר לעצמך תפלין, והתפלין שבראת כעת על ראשך נכנסות לתוך הראש שלך ומאירות מתוך העינים שלך והעינים שלך נעשות בזעיר אנפין כמו עיני ה'.]. וַאֲזַי בְּכָל מָקוֹם שֶׁהוּא מִסְתַּכֵּל וְרוֹאֶה, נַעֲשֶֹה שָׁם גַם כֵּן בְּחִינַת אֲוִירָא דְּאֶרֶץ יִשְֹרָאֵל מַחְכִּים, כִּי עִקָּר קְדֻשַּׁת אֶרֶץ יִשְֹרָאֵל הוּא רַק מִבְּחִינַת עֵינַיִם הַנַּ"ל.

ראית התפארות ה' על ידי ראית צדיק האמת

[כעת שואל שאלה טובה:] אֲבָל מִי הוּא זֶה שֶׁיּוּכַל לִרְאוֹת אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, שֶׁיּוּכַל לִרְאוֹת הִתְפָּאֲרוּתוֹ יִתְבָּרַךְ [נתנו דוגמה איך רואים את התפארות ה', אבל הוא שואל מי יכול לראות זאת. התשובה שלו היא דוגמה להסבר של חז"ל על מצות הדבקות בה', "ובו תדבק" – עליה לומדים במשנה תורה – "וכי אפשר להתדבק בשכינה? אלא התדבק בתלמידי חכמים וכו'".], אָמְנָם מִי שֶׁרוֹאֶה אֶת הַצַּדִּיק הָאֱמֶת [כאן חוזר לצדיק שהזכיר בהתחלה.], שֶׁהוּא מְקָרֵב בְּנֵי אָדָם לַעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ, וְהוּא עִקָּר הִתְקָרְבוּת יִשְֹרָאֵל לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם [עיקר התקרבות היהודים לאביהם שבשמים היא דרך הצדיק. הכוונה כאן שמי שמתקרב לה' על ידי הצדיק נעשה קרוב יותר, בעומק יותר, ממי שמתקרב בעצמו. ההתקרבות העיקרית לה' היא דווקא דרך צדיק האמת.], נִמְצָא שֶׁהוּא בְּעַצְמוֹ הַהִתְפָּאֲרוּת שֶׁמִּתְפָּאֵר הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּעַמּוֹ [הוא תמצית ההתפארות עצמה. הוא ההמחשה הפיזית של התפארות ה'. מכיון שההתקרבות על ידו יותר עמוקה מהתקרבות היהודי בפני עצמו, הוא התמצית של התפארות ה'.], כִּי עַל יָדוֹ כָּל הַהִתְקָרְבוּת וְהַהִתְפָּאֲרוּת.

אֲזַי מִי שֶׁמִּסְתַּכֵּל בּוֹ. וְעִקָּר הַדָּבָר בְּעֵת הַקִּבּוּץ [ההתפארות הגדולה ביותר שאפשר לראות כשמסתכלים על הצדיק היא כאשר יש לו הרבה חסידים, הרבה בעלי תשובה שהוא מקרב סביב לו.], בְּעֵת שֶׁמִּתְקַבְּצִים אֵלָיו הָעוֹלָם הַבָּאִים לִשְׁמֹעַ אֶת דְּבַר ה' [כל היהודים באים לשמוע את דבר ה' היוצא מפי הצדיק המדבר אליהם.], וּבְיוֹתֵר בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, שֶׁאָז הוּא הַקִּבּוּץ הַגָּדוֹל [הפסוק אומר "ברב עם הדרת מלך", ככל שיותר אנשים מתקבצים מסביב למלך כך רואים יותר את גדולת המלך, גדולת הצדיק.], אֲזַי הַהִתְפָּאֲרוּת גָּדוֹל בְּיוֹתֵר [בעברית ההתפארות היא לשון של יפי, שייכת לתפארת, הלב של עשר הספירות.], מֵחֲמַת שֶׁמִּתְקַבְּצִים הַרְבֵּה בְּנֵי אָדָם, הַחֲפֵצִים לְהִתְקָרֵב אֵלָיו יִתְבָּרַךְ [למה הם באים לצדיק בראש השנה ובכלל? כי הם רוצים להתקרב לה' ומאמינים שהצדיק יקרב אותם לקב"ה. כלל גדול בחסידות, למה אתה בא לצדיק? אפשר לחשוב שאתה פשוט אוהב אותו ורוצה להיות קרוב אליו, אבל הסבה האמתית שאתה רוצה להתקרב לה' ומאמין שזה אפשרי דווקא על ידי הצדיק.], וַאֲזַי נִתְגַּדֵּל וְנִתּוֹסֵף פְּאֵר וִיפִי הַצַּדִּיק [פעם ראשונה משתמש במלה יפי. כשדבר על התפארות ה' לא הזכיר את המלה יפי, אף שפאר הוא יפי, אבל כאשר מדבר על הצדיק כבר מזכיר יפי – כי זה מתקשר לפרק הבא בדבריו.], כִּי הוּא בְּעַצְמוֹ הַהִתְפָּאֲרוּת כַּנַּ"ל [הוא ההמחשה הפיזית של התפארות ה' ביהודים שמתקרבים אליו.],

אֲזַי [בפרט בזמן הקיבוץ הגדול.] מִי שֶׁמִּסְתַּכֵּל בֶּאֱמֶת בְּזֶה הַצַּדִּיק הָאֲמִתִּי [לא מספיק לראות אותו 'על הדרך', צריך להסתכל בו במיוחד, להסתכל באמת.], אֲזַי הוּא גַם כֵּן מְקַבֵּל מִן הַהִתְפָּאֲרוּת הַזֹּאת [כמו כל מה שהסביר על מי שרואה התפארות ה'.], וְנַעֲשִֹין אֶצְלוֹ גַם כֵּן בְּחִינַת תְּפִלִּין מֹחִין כַּנַּ"ל, וַאֲזַי נַעֲשִֹין עֵינָיו גַם כֵּן כַּנַּ"ל בִּבְחִינַת עֵינֵי ה'. וַאֲזַי גַּם בְּכָל מָקוֹם שֶׁהוּא מִסְתַּכֵּל, נַעֲשֶֹה גַם כֵּן בְּחִינַת אֶרֶץ יִשְֹרָאֵל [ממש "מאך דא ארץ ישראל".], בְּחִינַת 'אֲוִירָא דְּאֶרֶץ יִשְֹרָאֵל מַחְכִּים', כִּי הוּא מַחְכִּים הָאֲוִיר עַל יְדֵי הִסְתַּכְּלוּתוֹ בְּעֵינָיו הַנַּ"ל [בכל מקום שהוא מסתכל הוא מחדיר חכמה באויר.], שֶׁנַּעֲשִֹין מִן הַהִתְפָּאֲרוּת כַּנַּ"ל.

"מלך ביפיו תחזינה עיניך תראינה ארץ מרחקים"

[כעת מגיע לפרק האחרון בתורה זו, שעוסק בפירוש ביפי. במלה יפי יש רק אות עיקרית אחת – פ, אות נדירה יחסית, שהיא גם האות הראשונה של פאר, וגם האות העיקרית של תפלין וגם של טטפת (יפי פאר תפלין טטפת = 1449 = 7 פעמים אור. יפי פאר תפלין = טעם ארץ ישראל = "שמע ישראל" כנ"ל), הכל בסוד "פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחידת ותמנת הוי' יביט", ומבאר אדמו"ר הזקן שמשה רבינו זכה להסתכל במציאות מתוך עיני ה', הוא ראה בכל מקום קדושת ארץ ישראל הנעשית על ידי ההתפארות שהשי"ת מתפאר בנשמות ישראל כאשר יהודים מתקרבים אליו יתברך, "תמיד עיני הוי' אלהיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה". ידוע בסוד סדר אותיות האלף-בית ש-ע קודמת ל-פ (אותיות המילוי של עין פא הן אותיות אין, סוד "אין מזל לישראל" המאיר בעין הרואה אלקות ובפה המדבר דברי אלהים חיים), סוד עד אמת שאומר בפה רק מעיניו ראו במוחש. סתם התפארות היא כאשר האדם מתפאר בדבור, בפה, ודוק. כעת לא מדבר על פאר אלא על יפי:] וְזֶה פֵּרוּשׁ (יְשַׁעְיָה ל"ג): "מֶלֶךְ בְּיָפְיוֹ תֶּחֱזֶינָה עֵינֶיךָ", הַיְנוּ כְּשֶׁתִּזְכֶּה לִרְאוֹת מֶלֶךְ בְּיָפְיוֹ, [מיהו המלך?] דְּהַיְנוּ הַצַּדִּיק [מלך בגימטריא צ. האות צ היא האות ה-חי באלף-בית. "מלך" = ה (סוד ה תתאה שבשם, מלכות) פעמים חי, "ביפיו" = ו (סוד אות ה-ו שבשם, היפי והתפארת) פעמים חי (נמצא ש"מלך ביפיו" הוא סוד יחוד זו"נ, ובדרך מלמטה למעלה, סוד "בכל דרכיך דעהו", לחבר את השכינה לקודשא בריך הוא ב"דרכיך" דווקא, היינו סוד "דרך ארץ קדמה לתורה", סוד המלכת מלך, "שום תשים עליך מלך").] בְּיָפְיוֹ וְתִפְאַרְתּוֹ, דְּהַיְנוּ בְּעֵת הַקִּבּוּץ, שֶׁאֲזַי הוּא יָפְיוֹ וְתִפְאַרְתּוֹ כַּנַּ"ל [בהקבלת השמות הנרדפים של יפי בלשון הקדש לספירות העליונות, יפי הוא כנגד החסד ופאר היינו תפארת, והם בסוד "יעקב [פאר] אשר פדה את אברהם [יפי]", וד"ל], עַל יְדֵי זֶה: "עֵינֶיךָ תִּרְאֶינָה אֶרֶץ מַרְחַקִּים" [שני הביטויים שכאן מתחברים על ידי המלה "עיניך". כדי להבין צריך לחזור לפסוק בישעיהו, "מלך ביפיו תחזינה עיניך תראינה ארץ מרחקים". המלה "עיניך" כאן משמשת לשני חלקי הפסוק – "מלך ביפיו תחזינה עיניך" וגם "עיניך תראינה ארץ מרחקים". המלה "עיניך" לא חוזרת פעמיים בפועל בפסוק.],

כדי להבין את החידוש שלו צריך להבין את פשט הפסוק – לפני שנסתכל במפרשים אנחנו לא מבינים את הפשט. לפי התרגום ורש"י המלך בפסוק הוא הקב"ה. לפי זה, יש כאן בתורה זו של רבי נחמן השוואה בין הקב"ה והמלך, הצדיק. בזמן הגאולה עם ישראל יראה את הקב"ה, את היפי שלו, וכפי שהסביר את ההתפארות שלו בבניו. הנביא מדבר בזמן המלך חזקיהו, שיכול היה להיות משיח, והוא מנבא שאותן עינים שכעת רואות את "ארץ מרחקים", רואות את מלך אשור, האימפריה של המלך סנחריב – רואות אותו בישראל, כי הוא בא עליהם – הן שתראינה את המלך ביפיו, את ה'. התרגום אומר יותר, פירוש נוסף, שאותן עינים שרואות את הקב"ה ויפיו גם רואות את "ארץ מרחקים". מה פירוש? דבר מאד חזק, הן רואות את נשמות ישראל שנפלו בגיהנם, שהגיהנם הוא "ארץ מרחקים". מאד מענין, לכן צריך שתי עינים – בעין ימין אתה רואה את ה' ותפארתו ובעין שמאל אתה רואה את מי שנפל לגיהנם. אבל רוב המפרשים אומרים שהמלך הוא באמת חזקיהו המלך ו"ארץ מרחקים" היינו אשור. פשט הפסוק שאם כעת המנהיג של עם ישראל אינו יפה, לא רואים אותו בתפארתו – גם אם יש מנהיג, אבל העם הוא כמו עבד לאשור, לא רואים את המנהיגות שלנו ביפיה – אך בקרוב, כאשר ישתחררו מאשור, בזכות הנס הגדול של ה', אז, באותו רגע, "מלך ביפיו תחזינה עיניך", יראו את יפיו של חזקיהו המלך. אם חזקיהו היה רק שר את השיר על הגאולה – שיר הוא הטעמים, הטעם של ארץ ישראל – הוא היה משיח.

"ארץ מרחקים" – היחידה של ארץ ישראל

זהו הפשט, אבל רבי נחמן מסביר משהו אחר לגמרי. ההתחלה דומה, שהמלך הוא הצדיק, מסתדר פחות או יותר. אבל איך מפרש את "תראינה ארץ מרחקים"?

בְּחִינַת אֶרֶץ יִשְֹרָאֵל [מפרש "ארץ מרחקים" למעליותא, שזו ארץ ישראל, הפוך משאר הפירושים. לכאורה הפוך מכל התורה עד כאן, שהסביר שקדושת הארץ תלויה בקירוב – בכך שיהודים מתקרבים לה', וההיפך כאשר מתרחקים. אז איך יתכן שארץ ישראל נקראת "ארץ מרחקים"? נשמע כרעיון הפוך, אך כך הוא אומר. אם אתה רואה את היפי של הצדיק, אז אתה עצמך איפה שאתה מסתכל אתה עושה מהכל ארץ ישראל, "מאך דא ארץ ישראל", עושה מהכל "ארץ מרחקים". למה היא נקראת "ארץ מרחקים"? לכאורה הפוך.], בְּחִינַת 'אֲוִירָא דְּאֶרֶץ יִשְֹרָאֵל מַחְכִּים'.

כִּי הַחָכְמָה נִקְרָא מַרְחַקִּים, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (קֹהֶלֶת ז [פסוק ששלמה המלך אמר על טעם פרה אדומה, שרק משה רבינו זכה לטעם פרה ולא אף אחד אחר, כולל לא שלמה המלך החכם מכל אדם.]): "אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה" [מהפסוק הזה לומדים שחכמה היא רחוקה. לא כל חכמה היא רחוקה, אלא החכמה של פרה אדומה בה נאמר "זאת חקת התורה", חק שאין לו כל הסבר רציונאלי. החכמה שמאחורי החק שלמעלה מטעם ודעת של התורה נקראת "רחוקה". בשל החכמה הרחוקה הזו כל ארץ ישראל נקראת "ארץ מרחקים".],

[כעת מפרש את כל הפסוק: "מלך ביפיו תחזינה עיניך".] הַיְנוּ שֶׁעַל יְדֵי זֶה שֶׁתִּרְאֶה אֶת הַצַּדִּיק בְּיָפְיוֹ וְתִפְאַרְתּוֹ כַּנַּ"ל, עַל יְדֵי זֶה בְכָל מָקוֹם שֶׁתִּרְאֶה בְּעֵינֶיךָ, יִהְיֶה נַעֲשֶֹה בְּחִינַת אֲוִירָא דְּאֶרֶץ יִשְֹרָאֵל מַחְכִּים כַּנַּ"ל. וְזֶהוּ: 'עֵינֶיךָ תִּרְאֶינָה אֶרֶץ מַרְחַקִּים' כַּנַּ"ל.

יוצא כאן שהמלים ל"מאך דא ארץ ישראל" בתנ"ך, התרגום למושג החב"די, הן "תראינה ארץ מרחקים" – דבר מיוחד. שוב, ארץ ישראל היא הארץ הכי קרובה לה', כי "תמיד עיני הוי' אלהיך בה", אז איך היא יכולה להקרא "ארץ מרחקים"? מכאן לומדים שאפילו אם זו ארץ רחוקה פיזית יש בה בכח, בבחינת העלם שאינו במציאות על כל פנים, בחינה של ארץ ישראל. מה מחפשים בהודו? את היחידה של ארץ ישראל, לא את הנר"נ, את הפנימיים של הארץ, אלא את המקיפים של ארץ ישראל, חיה-יחידה, ובפרט היחידה. היחידה הזו של הארץ נקראת "ארץ מרחקים". אפילו בהודו או בטורנטו, איפה שאתה נמצא, אם "מלך ביפיו תחזינה עיניך" אז "תראינה ארץ מרחקים", את החכמה של פרה אדומה, חכמה דעתיקא, חכמה של היחידה שבנפש. כמה שוה "ארץ מרחקים"? 689, 13 פעמים 53, "נצח ישראל" ("וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם", היינו שהוא בחינה של "אני הוי' לא שניתי", גילוי עצמי של "כל קדמון נצחי" בגימטריא משיח כנודע). כמה שוה ארץ ישראל? 832, 13 פעמים 64 כנ"ל. כמה הם שווים ביחד? 1521 = 39, טל, הוי' אחד, ברבוע (זך מילויי שם הוי' ב"ה המתחלקים לשבת, אותיות השרש, ואחדות פשוטה, אותיות המילוי, כנודע).

סיכום וסיום

[כעת חוזר למה שאמר בתחלת התורה:] נִמְצָא, מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ תַּאֲוָה וְהִשְׁתּוֹקְקוּת לְאֶרֶץ יִשְֹרָאֵל [כעת מדבר על המדרגה הרביעית, המדרגה התחתונה.], בִּפְרָט מִי שֶׁטָּעַם טַעַם הָאֱמֶת שֶׁל אֶרֶץ יִשְֹרָאֵל [מי שהיה כאן וטעם את טעם הארץ, לכן יש לו השתוקקות לארץ. כאן יוצא שמי שיש לו טעם בארץ ישראל היינו שיש לו טעם של קירוב, הטעם של קירוב יהודים לה'.], כְּשֶׁפּוֹגֵעַ וּמִתְוַעֵד [מלה חב"דית, התוועדות.] יַחַד עִם אָדָם שֶׁהָיָה אֵצֶל צַדִּיק אֲמִתִּי עַל רֹאשׁ הַשָּׁנָה, הוּא מְחֻיָּב לְהַרְגִּישׁ אָז טַעַם אֶרֶץ יִשְֹרָאֵל [כשהוא רק מסתכל על מי שהיה אצל צדיק אמת בראש השנה, הוא מיד מזהה בו את הטעם של ארץ ישראל.], כִּי עַל יְדֵי זֶה הָאִישׁ נַעֲשֶֹה גַּם זֶה הָאֲוִיר בִּבְחִינַת אֶרֶץ יִשְֹרָאֵל כַּנַּ"ל [ואם הוא מסתכל עלי הוא עושה אותי ארץ ישראל – הוא מגלה את פוטנציאל ארץ ישראל שבכל מקום.], וְרָאוּי שֶׁיִּתְעוֹרֵר לוֹ עַתָּה [גם אם לא באופן שאפשר להסביר במודע.] הִשְׁתּוֹקְקוּת וְגַעְגּוּעִין לְאֶרֶץ יִשְֹרָאֵל, כָּל אֶחָד לְפִי בְּחִינָתוֹ. וְעִקָּר הַדָּבָר שֶׁיִּהְיֶה בֶּאֱמֶת וּבִתְמִימוּת.‏ [עד כאן תוכן התורה. הפסקה הבאה היא כבר ענין אחר.]

ארבע המדרגות בהמשכת ארץ ישראל

נעשה סיכום: אמרנו בהתחלה שיש כאן ארבע מדרגות בהשתלשלות הפאר של ה' בכך שיהודים מתקרבים אליו:

התפארות ה', שבמושגי הספירות היא התפארת של אבא (י).

הצדיק שהוא הביטוי המוחשי של התפארות זו הולך יחד עם התפארות ה', "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין".

ההפרש בין אבא ואמא, חכמה ובינה, הוא שהם אין ויש – פרצוף אבא הוא אין, לכן לא כל כך פשוט להרגיש ולראות אותו, כמו ששאל איך אפשר לראות את התפארות ה', אבל כן אפשר לראות אותו ביש, ב"גרמוהי" שמתחילים מאמא, שהם הצדיק עצמו. מתאים למה שכתוב ש"אביך" היינו ה' ו"אמך" כנסת ישראל, ומי ששקול כנגד כל כנסת ישראל הוא הצדיק. למדנו לפני כמה ימים שה"תקרב" אצל אהרן הכהן שייך לאמא (אהרן לשון הריון באמא) – הכח לקרב נשמות (מה שאהרן "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה") שייך לאמא. מי שרואה את ההתקרבות ומתפאר בה הוא האבא – האמא מקרבת את הילדים והאבא מתפאר, ואז האמא היא הביטוי של התפארות האבא. אלה היחסים בין הקב"ה והצדיק.

מי שרואה את הצדיק – בפרט אם יש קיבוץ של הרבה יהודים שבאים לשמוע תורה מהצדיק – הוא ה-ו, הוא מי שממשיך למטה את המדרגה של הצדיק. הצדיק הוא למעלה, וכל מי שבא אל הצדיק ורואה את הפאר שלו ממשיך את הפאר למטה. הקב"ה הוא תפארת אבא, הצדיק הוא תפארת אמא ומי שרואה את התפארת של הצדיק – ואז יכול לקיים בעיניו שלו "מאך דא ארץ ישראל" – הוא התפארת עצמה, תפארת ז"א.

היהודי שיש לו געגועים לארץ ישראל – מרגיש רחוק מהארץ ומתגעגע לארץ, רוצה להיות קרוב לה' – הוא המלכות.

כשמי שמתגעגע לארץ ישראל פוגש את היהודי שראה את הצדיק והם מתוועדים זהו יחוד זו"נ בקבלה, יחוד וה, "והנגלֹת לנו ולבנינו". הצדיק הוא "הנסתרֹת להוי' אלהינו" – "ה נסתרֹת", העיקר הוא ה עילאה, אבל "וה נגלֹת", הן נגלות ומתייחדות, ובתורה זו היינו מי שיש לו געגועים לקירוב לה' יחד עם מי שראה את הצדיק, והוא מעורר בו תשוקה לארץ ישראל, תשוקה להתקרב לה', ואז ה' מתפאר בו והמעגל חוזר חלילה ומתחיל מחדש. יש כאן תנועה בכל המעגל – חוזר לנעה (בת צלפחד), לשון תנועה – שחוזר ומזין את עצמו, מהתפארות ה', התפארות הצדיק שהיא התפארות ה' (שנעשית תפלין שממשיכים מוחין ובוקעים מהעינים), שנמשכת דרך מי שראה את הצדיק ומגיעה למי שיש לו טעם בארץ ישראל ומתגעגע אליה, מרגיש שמצא מה שחפש כל החיים.

לחיים לחיים.